הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 18363-07-18

בפני
כבוד ה שופט משה בר-עם

מבקשים

  1. גדעון בלק
  2. אמילי בלק
  3. טמסין טננבלט

נגד

משיבה
ואלרי ג'יין לנדנברג

החלטה

כללי:
1. מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא ( כב' השופטת מוריה צ'רקה) מיום 7.6.18 בת"א 22955-07-15 לפיה - במסגרת הליכי פירוק השיתוף המתנהלים לפניו בין הצדדים, בנכס מושא התובענה, ומשהצדדים לא הגיעו לעמק השווה במסגרת התמחרות פנימית שהתקיימה ביניהם, נוכח המחלוקת לעניין שווי הנכס, בהמשך לחוות הדעת השמאי – נקבע כי יש לקיים מכירה פומבית של הנכס על דרך של מינוי כונס נכסים ( להלן – ההחלטה ).
העובדות בתמצית עד כה בבית משפט קמא:
2. בבית משפט קמא מתבררת תביעת המבקשים נגד המשיבה ושתי אחיותיה (להלן – הנתבעות או הנתבעות 1-2) לפירוק השיתוף בדירה המצויה ברחוב דובנוב 7 בירושלים, הידועה כגוש 30021 חלקה 111 ( בחלק) (ספר 1015 דף 7096) (להלן – הדירה). אביהם של המבקשים (להלן – האב), הוא אחיהן של המשיבה ושתי הנתבעות 1-2, הורי האב והנתבעות היו בעלי זכות החכירה בדירה והם ערכו צוואה הדדית, לפיה, כל אחד מהם ציווה את רכושו לאחר. בסעיף 6 לצוואה האמורה, נקבע כי ארבעת ילדיהם יירשו את הדירה לאחר מות שניהם. בסעיף 7 לצוואה נקבע רצונם של בני הזוג שהדירה תישאר בבעלות המשפחה, כך שהיא לא תימכר אלא לאחד מהיורשים, עד שיחלפו 10 שנים לפחות ממות שני בני הזוג (להלן – הצוואה). אבי הנתבעות נפטר בשנת 1998 והדירה עברה על-פי הצוואה לבעלות אימם, האחרונה העניקה את מלוא זכויותיה בדירה לשלוש בנותיה ( הנתבעות והמשיבה) ולא לבנה ( אביהם של התובעים). בהסכמה, העניקו הנתבעות והמשיבה לאחיהם, אבי המבקשים, זכויות שוות בדירה, והיא נרשמה על שם ארבעת האחים בחלקים שווים. לאחר קבלת 1/4 מהזכויות בדירה, העביר האב את מלוא זכויותיו בחלקים שווים לשלושת ילדיו שהם המבקשים בבקשה לפניי.
3. בשנת 2015 הלכה לעולמה אימם של האב ושל הנתבעות. באותה שנה, הגישו המבקשים תביעה לפירוק השיתוף בדירה כנגד אחיותיו של אביהם, הנתבעות 1-2 והמשיבה. הנתבעות 1-2 בבית משפט קמא הגישו כתב הגנה ותביעה שכנגד, בעוד המשיבה לא עשתה כן. ביום 1.3.16, קרוב לשנה לאחר הגשת התביעה, ביקשו המבקשים פסק דין בהעדר הגנה נגד המשיבה. הנתבעות 1-2 התנגדו, ביום 2.3.16 ניתנה החלטת בית משפט קמא לפיה "...נרשמת זכות התובעים ליטול פסק דין בהעדר הגנה בקשר לנתבעת 3 שטרם התגוננה. עם זאת פסק דין סופי בקשר אליה יינתן רק בתום ההליך, בכפוף להכרעות ולתוצאות שתיקבענה בקשר ליחסים שבין התובעים לנתבעות 1-2". בהמשך, הגיעו המבקשים והנתבעות לכדי הסכמה, לפיה, רכשו המבקשים את חלקן בדירה של הנתבעות 1-2 בסך של 300,000 ליש"ט. ביום 6.4.17 נתן בית המשפט תוקף של פסק דין להסדר הפשרה (להלן – פסק הדין החלקי או הסכם הפשרה). כך שכיום המבקשים מחזיקים יחדיו ב- 75% מהזכויות בדירה, בעוד המשיבה, עודנה מחזיקה ב- 25% מהזכויות. לאחר קבלת פסק-דין החלקי, ביקשו המבקשים מבית המשפט, בהעדר כתב הגנה מטעם המשיבה, להחיל את הסכם הפשרה עליה, לאמור, שהאחרונה תמכור את חלקה בדירה, בתנאים זהים לאלו שנכרתו בין המבקשים והנתבעות 1-2. לבקשה זו התנגדה המשיבה. ביום 13.9.17 קיים בית המשפט דיון בו הבהירה המשיבה כי היא לא התגוננה משום שלא רצתה לקחת חלק בהליך המשפטי המתנהל בתוך המשפחה, אולם, אין לה התנגדות לקבלת הסעד המבוקש שהוא פירוק השיתוף בדירה באמצעות מכירת וחלוקת התמורה. ביום 14.9.17, ניתנה החלטה בעניין לפיה נקבעו הדברים הבאים; אין מקום למתן פסק דין המחייב את המשיבה למכור את חלקה בדירה במחיר בו מכרו הנתבעות 1-2 את חלקיהן. בית המשפט נתן ביטוי למחדל המשיבה שהתעלמה מההליך ולא הגישה כתב הגנה ו השיט עליה הוצאות בסכום 70,000 ₪. עוד נקבע כי נוכח הסכמת הצדדים להתמחרות פנימית מונה שמאי ונקבע בהמשך כי שווי הדירה בשוק החופשי הוא 4,200,000 ₪. לאחר מתן השומה, נקבע בהחלטה מיום 25.2.18 כי תנוהל התמחרות פנימית ובהעדר שיתוף פעולה, תבוצע מכירה פומבית. ברם, גם לאחר קביעות שמאי בית המשפט, הצדדים נותרו חלוקים לעניין שווי הדירה. בדיון בבית משפט קמא מיום 31.5.18, טענו המבקשים כי החלטת בית המשפט לפיה תנוהל התמחרות פנימית, היא החלטה חלוטה ואין דרך חזור ממנה. עוד טענו המבקשים כי יש להפחית משווי הדירה בשים לב למגבלת העבירות מכוח סעיף 7 לצוואה. עוד הוסיפו כי יש להפחית משווי הדירה, מכיוון שדבר שבשגרה, מקרקעין נמכרים במחיר נמוך מהערכת השמאי בהליך של פירוק שיתוף. מנגד, המשיבה טענה שטרם ניתנה החלטה סופית בדבר הליך ההתמחרות. המשיבה הוסיפה וטענה כי אין מקום לכפות עליה מחיר שאינו משקף נכונה את מחיר השוק, רק בשל ההסכמה אליה הגיעו המבקשים והנתבעות 1-2 בפסק הדין החלקי, וכי זכותה לדרוש מחיר שוק בהתאם לסעיף 41( ג) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין). לעניין המגבלה בסעיף 7 לצוואה, טענה, כי אין תחולה למגבלה זו על הצדדים, שכן זכויותיהם בדירה לא באו להם מכוח הצוואה, כי אם מכוח שרשרת של עסקאות ללא תמורה. הוסיפה המשיבה וטענה, כי גם לו הצוואה הייתה חלה, אין הוראותיה חלות על מכר כפוי, כגון בהליך פירוק שיתוף שננקט על ידי המבקשים.
4. בית המשפט, קבע בהחלטתו, כי טרם ניתנה החלטה סופית בדבר התמחרות פנימית וכי לא מתקיים מפגש רצונות בין הצדדים בהעדר הסכמה על המחיר המינימאלי לשווי הדירה. לעניין מגבלת העבירות בסעיף 7 צוואה, קבע בית המשפט כי מגבלה זו אינה חלה על הצדדים בהתבסס על סעיף 42( ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק הירושה) שקובע "אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה". לפיכך קבע בית המשפט "אין לתובעים זכות לכפות על הנתבעת למכור להם הדירה בפחות מהערכת השמאי". עוד קבע בית המשפט, כי גם אילו מגבלת העבירות הייתה חלה על הצדדים, הדין אינו מאפשר כפיה כזו על המשיבה בהתאם לסעיף 40( ב) לחוק המקרקעין, שרלוונטי להליך ומוביל למסקנה כי ברירת המחדל בפירוק שיתוף הינה באמצעות מכירה פומבית של הנכס ולא באמצעות תחרות בין השותפים, אלא אם יקבע בית המשפט דרך אחרת. עוד עמד בית המשפט על יחסי הכוחות בהתמחרות פנימית ועל השיקולים העומדים לבית המשפט בהגנה על מיעוטי הזכויות בנכס מאחר ובנדון דידן המבקשים מחזיקים במרבית הזכויות בדירה והמשיבה במיעוט. לאור האמור, בית המשפט הגיע למסקנה כי " ..איני סבורה שנכון לכפות על התובעים לקנות את חלקה של הנתבעת במחיר גבוה מהמחיר שהציעו, או על הנתבעת למכור את חלקה בפחות מהמחיר אליו הסכימה". עוד קבע בית המשפט כי "..הצדדים יודיעו עד ליום 21.6.18 אם הם מסכימים לפירוק השיתוף כאשר המחיר המינימלי הוא הערכת השמאי. במידה ולא יודיעו הצדדים עד למועד זה על ההסכמה, ימונה כונס לביצוע הליך של התמחרות פומבית".
בקשת רשות הערעור:
5. בבקשה שלפניי מלינים המבקשים על דרך הילוכו של בית משפט קמא בנוגע לדרכי פירוק השיתוף. תחילה נטען כי ההחלטה, כמו גם החלטותיו הקודמות של בית המשפט , מהוות פסקי דין ולא "החלטה אחרת", הגם שמטעמי זהירות הוגשה הבקשה לרשות ערעור. לגוף העניין, נטען כי שעה שביום 3.2.16 ניתן פסק דין חלקי בהעדר הגנה נגד המשיבה, לא היה מקום "לפתוח מחדש" את המחלוקות ולתת למשיבה להתגונן בהליך, וכי טעה בית המשפט קמא שלא החיל את הסכם הפשרה בין המבקשים לנתבעות 1-2 , במיוחד מקום בו קבע כי "..פסק דין סופי בקשר למשיבה יינתן רק בתום ההליך .... בכפוף להכרעות ותוצאות שתיקבענה בקשר ליחסים שבין התובעים לבין מבעות 1-2". על כן, נטען שבית המשפט נעדר סמכות לבטל את החלטתו מיום 3.2.16. עוד נטען כי טעה בית משפט קמא כאשר תיקן את החלטתו מיום 14.9.17 לפיה תנוהל התמחרות פנימית מש קבע אחרת בגדר ההחלטה והורה על מכירה פומבית של הדירה. ולבסוף, טוענים המבקשים, כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע שאין תחולה למגבלת העבירות מכוח סעיף 7 לצוואה. לטענתם פגם זה משפיע על שווי הדירה וכי המשיבה הביעה בעבר הסכמתה למגבלה זו והביעה נכונות לכבד רצון הוריה.
6. מנגד, טענה המשיבה שיש לדחות את הבקשה וכי החלטת בית המשפט בדין יסודה. לטענתה, אין להתערב בהחלטות חלוטות קודמות של בית משפט קמא ויש לדחותן על הסף. לחילופין, הוסיפה כי יש לדחותן גם לגופן. עוד התייחסה לטענת המבקשים וגרסה כי אין מדובר בהחלטה המהווה פסק דין אלא בהחלטה אחרת . לגישתה , החלטת בית המשפט לעניין האפשרות לנהל התמחרות פנימית בין הצדדים, אינה חלוטה והיא התבססה על הסכמה קודמת של הצדדים, אך בהמשך, שעה שהמבקשים מנסים לכפות על המשיבה למכור את חלקה בדירה בשווי שנופל משווי השוק או לחילופין להחיל עליה את הסכם הפשרה שנכרת בין המבקשים לבין הנתבעות 1-2, הורה בית המשפט בצדק על מכירה פומבית של הנכס מאחר ולא ניתן לאשר פירוק שיתוף אלא אם השותף היוצא מקבל שווי המקרקעין כמו בשוק חופשי, אם זה במכירה פומבית ואם זה במסגרת התמחרות פנימית בין השותפים. עוד טענה כי הליך פירוק השיתוף מתבצע על-פי המתכונת שנקבעה בחוק, ולא על-פי המתכונת שמציעים המבקשים והחוק קובע כי דרך המלך לפירוק שיתוף היא באמצעות מכירה פומבית של הנכס במלואו. עוד הוסיפה כי צדק בית המשפט כאשר לא התחשב במגבלת העבירות מכוח הצוואה. המשיבה סקרה הפסיקה הרלוונטית התומכת בטענותיה והמחזקת את הקביעות בהחלטת בית המשפט.
דיון והכרעה:
7. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתגובת המשיבה על נספחיה, בחנתי את ההחלטה ונימוקיה, על רקע השתלשלות ההליכים בתיק, כפי שהובאה בהרחבה , הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.
8. כעניין ראשון, אבהיר כי אינני נזקק להחלטות קודמות של בית משפט קמא , עליהן, בין היתר, מלינים המבקשים ובכלל זה החלטות מיום 14.9.2017 ומיום 2.3.2016 ודין הטענות בגינן להידחות על הסף בהיותן החלטות חלוטות שהמועד להשיג עליהן חלף זה מכבר וממילא , לא ניתן לעשות כן בגדר הבקשה ודומה כי הדברים ברורים ואין צורך להכביר במילים. בהקשר זה, יש לדחות את הטענה לפיה החלטות בית משפט קמא לעניין פירוק השיתוף הינן בגדר " פסקי דין" ולא " החלטה אחרת". נקבע בפסיקה ולא אחת כי ההחלטה לפירוק שיתוף דינה כהחלטת ביניים ולא פסק דין, לפיכך הערעור עליה הוא ברשות ולא בזכות. "...המבחן הננקט לשם הבחנה בין החלטות שהן בבחינת פסק דין לעומת החלטות שהן בבחינת החלטה אחרת במהלך פירוק השיתוף הוא מבחן סגירת התיק. אשר לעצם ההחלטה לפירוק השיתוף או לאופן פירוקו נקבע בהלכה כי אין בית המשפט הדן בתביעה לפירוק שיתוף מסיים את מלאכתו עם החלטת המכירה ( או ההחלטה על פירוק השיתוף), כל עוד לא נסתיימו כל " פעולות העזר" הכרוכות בביצועה ( ראו: ע"א 613/78 אניס בנימין נ' פוירשטיין מאיר, פ"ד לד(1) 32 (1979); רע"א 183/89 קמחי נ' קמחי, פ"ד מג(2) 95 (1989); 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, פ"ד נא(5) 375 (1997). מכאן יוצא, כי לפי ההלכה הקיימת, בדרך כלל, החלטות בית המשפט בעניין פירוק שיתוף במקרקעין תסווגנה כ"החלטות אחרות", זאת שכן התיק נחשב פתוח כל עוד הליכי פירוק השיתוף נמשכים ( אלא אם כן ההחלטה מסיימת את הליך הפירוק)" 1409/06 טובה גרינברג נ' מוניק טובול (1.8.06) . בגדר ההחלטה נקבע כי הדרך לפירוק השיתוף בין הצדדים, במכירה פומבית, זאת לאחר שנכשל ניסיון ההתמחרות הפנימית. נהיר, כי הליכי פירוק השיתוף נמצאים בעיצומם וברי כי בית המשפט קמא טרם סיים את מלאכתו עד מימוש הדירה והשלמת כל פעולות העזר, כאמור.
9. בענייננו, ההחלטה על פי טיבה ומהותה, מצויה בגדר שיקול הדעת הנתון לבית משפט קמא , בדיון בהליכים לפניו. בית משפט קמא בהחלטתו מיום 25.2.18 אפשר לצדדים לנהל התמחרות פנימית, אולם, שניסיון זה לא צלח, כאמור גם מדברי ב"כ המבקשים בדיון מיום 31.8. 18 "הפער בינינו 250,000 ₪ ולא הצלחנו להגיע להסכמה..." ( עמ' 7 לפרו' שו' 11), בית המשפט הורה על מכירה פומבית. בית המשפט נימק החלטתו, כי דרך המלך, בפירוק שיתוף הנה מכירה פומבית בהתאם לסעיף 40( ב) לחוק המקרקעין. בעניין זה, נפסק לא אחת, כי מוקנה שיקול דעת לבית המשפט להורות על מכירה פומבית של נכס בהליך פירוק שיתוף וכי זו היא דרך המלך בפירוק השיתוף "..המחוקק ביקש אפוא להורות על מכירת הנכס כולו, ולא מכירת יוזמה של חלק אחד בלבד. התיבה 'יעילה וצודקת' שבסעיף 40(ב), מתייחסת רק לשאלה אם יש לבצע את המכירה 'בדרך שנמכרים מעוקלים בהוצאה לפועל', או שמא בדרך אחרת בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט. אין בתיבה זו בשום פנים כדי לאפשר לבית המשפט להורות על מכירת חלקים מסוימים מהנכס לצורך פירוקו... החירות להשתחרר מן השיתוף אינה מקנה בהכרח לשותף-המפרק את היכולת להכריע כיצד יפורק השיתוף. מתכונת הפירוק – אם פירוק בעין או מכירת הנכס, אם מכירה פומבית או התמחרות בין השותפים – נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, או למצער נתונה להסכמת כל השותפים. שותף המבקש לממש את זכותו לפרק את השיתוף, נדרש לקחת בחשבון את אופן פירוק השיתוף הקבוע בחוק. זכותו של שותף לפרק את השיתוף כפופה למתכונת הפירוק הקבועה בחוק – ולא להיפך" עוד נקבע בהמשך "משנמצא כי יש לפרק את השיתוף תוך מכירת הנכס כולו, יש להמשיך ולבחון כיצד תתבצע המכירה. ברירת המחדל המעוגנת בהוראת סעיף 40(ב) רישא לחוק המקרקעין היא מכירה "בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל". מכירה זו תתבצע, בהתאם להוראות פרק ד' לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979, כמכירה פומבית". (1497/09 בעלי זכויות בחלקה 10 בגוש 7884 נ' שאול ויסמן (27.7.10)).
הנה כי כן, החלטת בית המשפט הנה אפוא, בהתאם למתכונת הקבועה בחוק ומצויה במתחם שיקול דעתו, ואין בהחלטה חריגה מסמכות והדברים פשוטים וברורים. בנוסף לכך, לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט לא להחיל על הצדדים את מגבלת העבירות על-פי הצוואה, בהקשר הזה, החלטת בית המשפט מנומקת דיה על-פי הוראות חוק הירושה.
10. מכל מקום, שמורה למבקשים, כמובן, הזכות להשיג על קביעת בית המשפט קמא בסיום הדיון בתובענה, ככל שיהיה בכך צורך ועל דרך של הגשת ערעור בזכות על פסק הדין, כאמור בתקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. (ראו והשוו: רע"א 1668/11 אדמונד לוי נ' דור אלון ארנגיה בישראל (1988) בע"מ (27.7.2011) וטענותיהם של המבקשים, בהקשר זה, שמורות אפוא ( רע"א 2971/13 עמירם סיוון נ' פקיד שומה כפר סבא (8.7.2013)).
11. סוף דבר, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, יישאו המבקשים בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

ניתנה היום, ‏ט' חשון תשע"ט, 18 באוקטובר 2018, ב העדר הצדדים.