הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 17565-09-20

לפני
כבוד ה שופטת חנה מרים לומפ

המבקשים

  1. חמיס בקלה
  2. רוביר חמיס בקלה

באמצעות ב"כ עו"ד מאזן קופטי

נגד

המשיב
עו"ד גדעון מרואן

החלטה

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ד ' פיינשטיין) מיום 19.7.20 בת"א 11347-06-19, לפיה נדחתה בקשת המבקשים לסילוק התביעה על הסף.

רקע
במסגרת ת"א 7660/06 הוגשה ביום 18.6.06 תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין ולמתן חשבונות. ביום 21.6.11 הורה בית המשפט השלום בירושלים (כב ' השופטת א ' שניידר) במסגרת התיק , כאמור , על דחיית התביעה למתן חשבונות , ואילו התביעה לפירוק שיתוף התקבלה והמשיב עו"ד מרואן מונה ככונס נכסים לצורך מכירת הנכס וחלוקת התמורה בין הצדדים (להלן: "פסק הדין").

ביום 6.10.12 הוגשה בקשה בתיק על ידי כונס הנכסים למתן הוראות לאשר לו להודיע לכל דיירי הנכס, כי עליהם להעביר את דמי השכירות לכונס הנכסים ולא לנתבעים , וכן להורות לנתבעים עצמם לשלם ישירות את דמי השכירות לכונס הנכסים. ביום 10.9.13, (כב' השופטת א' שניידר ) קבע ה ביחס לדמי השכירות , כי בקשת כונס הנכסים מתקבלת , ועל כל דיירי הנכס, לרבות הנתבעים להעביר את דמי השכירות לידי כונס הנכסים לגבי התקופה שמיום הגשת הבקשה למתן הוראות ואילך, עד למתן הכרעה סופית בהליך (להלן: "ההחלטה"). על רכיבים בפסק הדין הקשורים בחוק הגנת הדייר ובדמי השכירות הוגש ערעור (580556-09-11) , הדיון הוחזר לבית משפט השלום, הוגש ערעור נוסף (19920-09-15) ואף בקשת רשות ערעור נדחתה (599/16) , כך שפסק הדין הפך לחלוט ביום 17.8.16.

ביום 5.6.19 הגיש המשיב כנגד המבקשים תביעה כספית על סך 714,196 ₪ ובמסגרתה עתר המשיב לחיוב המבקשים בתשלום דמי שימוש ראויים, בגין שימוש המבקשים בנכס לאורך תקופה של כשבע שנים החל מחודש יוני שנת 2012.

ביום 12.12.19 הגישו המבקשים כתב הגנה ובו העלו את נימוקי הבקשה לדחייה על הסף, ובהם העדר יריבות בינם לבין המשיב, והעדר סמכות למשיב לנהל תיקי שכירות כנגד המבקשים, שהרי על פי פסק הדין מיום 21.6.11 המשיב מונה ככונס נכסים לפירוק שיתוף הנכס , ולא הייתה לו סמכות על פי הדין לגביית דמי שכירות.

ביום 15.3.20 הגיש המשיב כתב תשובה לכתב ההגנה ובו נטען , כי הסמכות לגבות דמי שכירות מבוססת על פסק הדין ועל ההחלטה , כאמור.

ביום 10.6.20 הגישו המבקשים בקשה לדחיית התביעה על הסף. המשיב הגיש תגובה מטעמו לבקשה לדחייה על הסף, ולאחר מכן הוגשה מטעם המבקשים תשובה לתגובת המשיב.

בית משפט קמא בהחלטתו מיום 19.7.20 דחה את בקשת המבקשים לסילוק התביעה על הסף וקבע, כהי לישנא:
"הבקשה לסילוק התביעה על הסף מבוססת בין היתר על טענות עובדתיות כגון האם התובע הוא אכן כונס הנכסים, והאם הנתבע 2 מחזיק בנכס או רק עובד בו.
טענות אלו דורשות הכרעה במסגרת ההליך המשפטי ועל כן הבקשה לסילוק על הסף נדחית. שאלת ההוצאות בגין בקשה זו תשקל בסיום ההליך ובשים לב לתוצאה אליה אגיע לאחר בירור עובדתי."

ביום 7.8.20 המבקשים הגישו בקשה לעיון חוזר בהחלטה, לפיה נטען כי הבקשה לסילוק על הסף התבססה על טענות משפטיות, ולא על טענות עובדתיות כסברת בית משפט קמא. ביום 9.8.20 דחה בית משפט קמא את הבקשה לעיון חוזר , ומכאן מוגשת בקשת רשות ערעור דנן.

טענות המבקשים
לטענת המבקשים, שגה בית משפט קמא בדחייתו את הבקשה לסילוק התביעה על הסף. בניגוד לקביעת בית משפט קמא, הבקשה שהוגשה מבוססת על שתי טענות משפטיות נפרדות, ועל כן היה מקום לדון בהן. הטענה המשפטית הראשונה היא, כי פסק הדין שניתן במסגרת ת"א 7660/06 , מכוחו הגיש המשיב את תביעתו , בטל מעיקרו כאשר ניתן בחוסר סמכות משום שהוא דן בתובענה לפירוק שיתוף בין בעלים נטענים שאינם רשומים כבעליו של הנכס בפנקס הזכויות או פנקס השטרות. נטען כי בפסיקה נקבע ככלל, שהזכות לתבוע פירוק שיתוף או להיות צד להליך פירוק מוקנית אך ורק לבעלים הרשומים של המקרקעין. הרישום הוא יסוד לקיומה של שותפות במקרקעין ובהיעדר רישום מלא של כל הזכאים, מנוע בית המשפט להורות על פירוק השיתוף. כך נקבע כי תחילה על היורשים להירשם כבעלים של מורישם ורק לאחר הרישום זכאים הם לתבוע פירוק השיתוף, או להיות צד להליך פירוק. במסגרת ת"א 7660/06 מדובר בתביעה שהוגשה נגד היורשים טרם רישום זכויותיהם, ואין די בזכות אובליגטורית כדי להקנות לבעל הדין מעמד של בעלים בפירוק שיתוף במקרקעין. בנוסף, מאחר שהרישום טרם הושלם, עסקינן בפירוק שיתוף של נכס מיטלטלין, ששוויו מעל 2.5 מיליון ₪ ולכן לבית משפט השלום לא היתה סמכות לדון בתביעה מלכתחילה.

הטענה המשפטית השניה, אשר אינה מצריכה בירור עובדתי , היא כי למשיב אין כל סמכות לגבות דמי שכירות. בהקשר זה, לאחר מתן ההכרעה הסופית , המשיב לא ביקש להבהיר את פסק הדין לאחר שניתן ולא דרש לתקנו או לערער עליו ולכן ישנה קביעה חלוטה בדין שאינה מסמיכה את המשיב לגבות דמי שכירות ולהגיש את התביעה דנן. אין ספק כי המנדט שניתן למשיב לגבות דמי שכירות מתייחס לתקופה שמיום 6.10.12 עד ליום 4.7.15 (ביום זה ניתנה ההכרעה הסופית בהליך ובמסגרתה אין כל התייחסות לגבי הסמכת המשיב לגבות דמי שכירות), בעוד שהתביעה בנדון הוגשה כעבור שבע שנים לגבי התקופה מיום 6/12 עד יום 6/19, ולכן רובה ככולה מוגשת בחוסר סמכות ובה יעדר עילה.

לתמיכה בטענתם צרפו המבקשים את החלטה של כב' השופטת ב' יהלום בת"א 11387-06-19 מיום 26.7.20, אשר קיבלה בקשה דומה כנגד שותפים אחרים במקרקעין, ומחקה את התביעה על הסף לאחר שדנה, בטענות משפטיות דומות.

טענה נוספת שנטענה היא טענת שיהוי בהגשת התביעה, אשר הוגשה בשלהי חודש 6/19 המתייחס ת לדרישה לתשלום דמי שכירות במאות אלפי שקלים עבור 7 שנים שחלפו, משנת 2012. לדבריהם, טרם הגשת התביעה, המשיב לא פנה בדרישה או בתביעה למבקשים לתשלום דמי שכירות, למרות שלא הייתה כל מניעה לכך. מכאן, לשיטתם עולה, כי המשיב נקט בהתנהגות חסרת תום לב.

דיון והכרעה
בפתח הדברים אציין, כי לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, ובמכלול טענות הצדדים והמסמכים בתיק בית המשפט קמא, אני סבורה שלא נפל פגם בהחלטת בית המשפט קמא, מהטעמים שיפורטו בהמשך .

עוד יצוין כבר עתה , כי ככלל, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בהחלטות הנוגעות באופן מובהק לניהול ההליך. משכך, ערכאת הערעור תתערב בעניינים אלה, אך במקרים שבהם ההחלטה מנוגדת לדין, גורמת עיוות דין לאחד הצדדים, אינה מתקבלת על הדעת או מתעלמת מנסיבות שהיה מקום להתחשב בהן (ראו רע"א 10142/17 גולד נ' ברגמן (פורסם בנבו, 28.01.2018), רע"א 4339/19 שרית קילקר נ' עובד נועם (פורסם בנבו, 27.08.2019)). בהקשר זה נפסק לאחרונה ברע"א 8271/19 אדמה מכתשים בע"מ נ' מקסימה, המרכז להפרדת אוויר בע"מ ואח' ( פורסם בנבו, 11.3.20) מפי כב' השופט י' עמית: "אקדים ואומר כי ברגיל, מידת התערבות בהחלטה הדוחה בקשה לסילוק על הסף היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים (ראו החלטתי ברע"א 1926/16 צוריאל נ' מורד, [פורסם בנבו] פסקה 3 (29.3.2016) (להלן: עניין מורד); רע"א 661/17 ‏ אלמשרק חברה לביטוח בע"מ נ' אלסנדוק (הקרן) אלפלסטיני לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, [פורסם בנבו] בפסקה 4 (‏16.2.2017); רע"א 60/19 כלל מוצרי בטון בע"מ נ' אזורים חברה להשקעות בפיתוח ובנין בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 6 (‏12.2.2019)), ולא מצאתי כי מקרה זה נמנה על המקרים החריגים שיש מקום להתערב בהם .

תקנה 101(א) לתקנות סדר הדיו האזרחי, התשמ"ד-1984, מורה באילו מקרים תדחה תובענה על הסף:
(א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:
(1) מעשה בית דין;
(2) חוסר סמכות;
(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע.
סמכותו של בית המשפט לדחות על הסף תובענה שהובאה לפניו הוכרה בפסיקה כסמכות קיצונית שיש לנקוט בה בצמצום ובלית ברירה. כנקודת מוצא שומה על בית המשפט להעדיף בירור ענייני וממצה של הפלוגתות המובאות לפניו על פני פתרון דיוני-פורמאליסטי (ע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, מ(2) 668 (1986). כן נפסק, שכאשר מדובר בדחייה או במחיקה של תביעה על הסף, אפילו סיכויי התובע קלושים, לא יחסום בפניו בית המשפט את הדרך לבירור תביעתו, אם קיים סיכוי כלשהו, שהתובע יצליח בה ( בר"ע 59/81 דורה ארדיטי נ' עיזבון יעקב ארדיטי, לה(2) 811 (1981)).

התכלית העומדת בבסיס מתן הסמכות לבית המשפט לדחות תובענה על הסף, היא קיצור וייעול ההליך השיפוטי ולמנוע הגשת תביעות סרק. בנוסף, כלי זה נועד להגן הן על הנתבע מפני הטרדתו החוזרת ונשנית בתביעות שאינן בנות סיכוי להתקבל, והן לקדם את עניינה של מערכת השפיטה מפני הגשת תביעות סרק חוזרות ונשנות, כדי שתתפנה לעסוק בעניינים שיש בהם ממש. (ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה (פורסם בנבו, 11.06.2009) סעיף 1 לפסק דינה של השופטת א' פורקצ'יה).

מאחר שבשלב בו מצוי ההליך בבית משפט קמא, לא ניתן לומר כי אין סיכוי כלשהו שהתובע יצליח בתביעתו, הרי שבדין דחה בית משפט קמא את הבקשה.

אשר להחלטת כב' השופטת ב' יהלום אשר הורתה על מחיקת התביעה, אליה הפנו המבקשים לתמיכה בטענותיהם- החלטה זו נומקה ב כך שהמשיב לא הציג את פסק הדין וההחלטה של כב' השופטת א' שניידר , והמבקשים שם טענו כי שילמו את דמי השכירות עד לשנת 2015 , ולא נטענו טענות לסתור זאת, במקרה דנן מצב דברים שונה. כאן המשיב צירף את פסק הדין וההחלטה לכתב התשובה, והמשיב טען, כי שולמו לו סכומים זניחים בלבד עבור שנים אלה , כך שבדין נתנו החלטות שונות במצב עובדתי שונה.

אשר לטענה כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות- מדובר בפסק דין חלוט שעבר שלוש ערכאות, שהמבקשים, לכאורה , פועלים על פיו ( ר' סעיף 14 לבקשה לדחייה על הסף שם טוענים הם, כי שילמו למשיב דמי שכירות על פי פסק הדין ), על כן, מדובר בטענה שעל פני הדברים, עומדת על אדנים רעועים, ומכל מקום המקום לתקיפתו (אם סבורים המשיבים שיש מקום לכך) אינו באופן בו פעלו המבקשים בבית משפט קמא.

אשר לטענה, כי הכונס מוסמך להגיש תובענה רק על התקופה שהוא הוסמך לה, קרי, עד לסיום ההליך בבית משפט קמא ביום 14.7.15, הרי שטענה זו אינה משמיטה את הקרקע מתחת לתביעה כולה, ולכן אפשר שתבחן בגדרי ההליך. כאמור, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב האם לדון בה כבר בראשית ההליך או בסופו , ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא.

אשר לשאלת העדר היריבות הרלוונטית למבקש 2 , הרי שהיא דורשת בירור עובדתי, ועל כן צדק בית משפט קמא עת סבר שלא היה מקום לדון בה בשלב זה. כך גם שאלת השיהוי (שהוא , ל כאורה, למשך פחות משלוש שנים לאור המועד בו הפך פסק הדין לחלוט, כאמור), אשר גם בהקשר אליה קיימת מחלוקת עובדתית הדורשת בירור, שכן המשיב טוען , כי פנה למבקשים ולב א כוחם בדרישה לתשלום טרם הגשת התובענה .

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

מאחר שלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.

העירבון יושב למבקשים באמצעות בא כוחם, בכפוף לכל דין.

המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, י"ב תשרי תשפ"א, 30 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.