הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"ר 9395-12-18

בפני
כבוד ה שופטת מרים ליפשיץ-פריבס

מערער
יצחק עמרם איפרגן
ע"י ב"כ עו"ד ג' נרקיס
נגד
משיבים

  1. ז'ררד מאיר ברנס
  2. ב.ס.א. ברכה בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד א' פומרנץ וש' כרמי נעמת ממשרד ליפא מאיר ושות'

פסק דין

בפניי ערעור על שתי החלטות של כב' הרשמת תמר בר-אשר מיום 20.11.18 ומיום 28.11.18 בת.א. 9944/07/18. האחת, בגדרה הורה כב' בית המשפט על הפקדת עירבון בסך של מיליון ₪ תוך 13 יום ממועד ההחלטה (להלן-"ההחלטה הראשונה ") כתנאי להותרת צווי עיקול שנתנו כבקשת המערער בהחלטה של כב' השופט סובל מיום 24.7.18. השנייה, החלטה לפיה נדחתה בקשת המערער להמרת העירבון ברישום הערת אזהרה על נכס מקרקעין (להלן-"החנות") שבבעלותו (להלן-"ההחלטה השנייה").
בהחלטתי מיום 16.12.18 הוריתי על מתווה דיוני לפיו הערעור יידון על סמך סיכומים בכתב. בהסכמת המשיבים, נתנו למערער ארכות להגשת הסיכומים. מאוחר יותר הותר למערער להגיש סיכומים מתוקנים (במתכונת עליה הוריתי בהחלטתי מיום 16.12.18) ולאחריהם, הוגשו סיכומי המשיבים.
לאחר שהוטלו צווי העיקול הזמניים השגה הסכמה בין הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה (החלטה מיום 14.8.18 של כב' השופטת מאק-קלמנוביץ) על ביטול הצווים שהוטלו על נכס מקרקעין שבבעלות המשיבים על מנת שיהיה בידיהם להשלים עסקת מכר לגביהם. תחת זאת, הוסכם כי יוחזקו בנאמנות בידי המחזיק (ה משיב 3 בבקשה למתן הצווים) הסכומים נשוא הצווים בסך של כ- 11.7 מיליון ₪ מתמורת המכר בכפוף לתנאים שנקבעו בהחלטות נושא הערעור.
בהחלטה של כב' השופט דראל מיום 9.12.18 בוטלו צווי העיקול משלא מילא המערער אחר ההחלטה מיום 5.12.18 בבקשתו לעיכוב ביצוע ההחלטות. בגדרה, הורה כב' השופט דראל על הפקדה בסך של 250,000 ₪ כתנאי לעיכוב הביצוע. כך גם, נדחתה בקשת המערער להעמיד בטוחה בדמות הערת אזהרה על החנות תחת ההפקדה (החלטה מיום 6.12.18).
משכך, הודיע המערער כי אינו עומד עוד על מתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטות וביקש כי יינתן פסק דין בערעור שבפני. עמדתו זו, מעלה תהייה על ההשלכות המעשיות של הערעור, שעה שבוטלו כבר הצווים ומשלא אצה לו הדרך להגיש את סיכומיו.
המערער טוען כנגד גובה סכום העירבון האסטרונומי, כדבריו, עליו הורה כב' בית המשפט בהחלטה הראשונה, בשיעור של כ-10% מסכום התביעה, כמו גם כנגד לפרק זמן קצר ובלתי אפשרי להעמדת הערובה, למשך 13 יום ממועד ההחלטה. מועד, שהוארך ביומיים במסגרת ההחלטה השנייה.
לא זו אף זו, המשיב 1 לא התייצב לדיון בבקשתו לביטול העיקולים אף שכב' הרשמת הורתה על התייצבותו. בכך יש כדי לחזק את טענתו בדבר ההכבדה ביצוע פסק הדין בסופו של ההליך, בנוגע לבריחתו מהארץ לאחר יצירת מצג כוזב על כתובתו בארץ. תימוכין לכך נימצאו גם בחיפזון בו מכר את המקרקעין היחיד שבבעלות המשיבה 2, שהוא בעל מניותיה.
עוד טען המערער כי טובים סיכויו לזכות בתביעתו לסעד כספי שעה שהוא מי שמימן את רכישת מניות החברה מ. דדש יזום פרוייקטים בע"מ, עבור המשיב 1, ששמה היה לשמה של המשיבה 2 לאחר הרכישה. הרכישה נעשתה לבקשת משיב 1 ממנו (כמובא בייפוי כוח שניתן לו ממנו ביום 8.4.08) והוא מי שהעביר כספים לרכישה (בהפנייה לנספח 3 לבקשה). בכך, טעה לדידו בית המשפט בקביעתו בעניין סיכויי התביעה הנמוכים.
כך גם לדידו, הקצבת 15 יום להעמדת העירבון משמעה אי מתן הזדמנות לביצוע ההחלטה הראשונה, תוך התעלמות מסיכויי התביעה הגבוהים והחשש להברחת נכסים על ידי המשיבים,. נכון הדבר בפרט לאור הסכם המכר של המקרקעין היחיד שבבעלות המשיבה 2 ומחמת התכחשות משרד ב"כ המשיבה 2 כפי רישומו ברשם החברות, להיותו כתובת ה להמצאת מסמכים, מ ה שהתברר מאוחר יותר כי הוא אכן המייצג של המשיבים.
לאחר שהוגשה הבקשה להמרת העירבון בהערת אזהרה על החנות, יומיים בלבד לאחר ההחלטה הראשונה, ניתנה למשיבים שהות בת חמישה ימים למתן תגובתם, דבר שצמצם שוב את טווח הזמנים להמצאת הערובה, לשישה ימים בלבד. ולגוף ההחלטה השניה, טען המערער כי טעה כב' בית המשפט בדחייתה. שכן, הבקשה התבססה על שמאות של החנות בשווי של 850,000 ₪ והעמדת ערובה נוספת במזומן בסך של 100,000 ₪ מעבר לעירבון שהופקד כבר עם מתן הצווים, בסך של 50,000 ₪. מה עוד, שלא עמד לו די זמן לשיעבוד הזכויות בחנות לצורך נטילת הלוואה להעמדת העירבון ואף לא היה עליו להוכיח היעדר יכולת כלכלית כתנאי להמרה , כפי קביעות כב' הרשמת כנגדן הוגש הערעור.
לאור האמור נטען כי די היה בערובה בסך של 50,000 ₪ וכי לא ייגרם למשיבים כל נזק ממתן פרק זמן סביר להפקדת הע ירבון, גם בסכומה לפי ההחלטה הראשונה. יפה הדבר לשיטתו, לאור הסכמתו לביטול הצווים שהוטלו על המקרקעין ולהחזקה בנאמנות של כספי תמורת המכר עד גובה סכום העיקולים.
לפיכך ביקש המערער הורות על ביטול ההחלטה הראשונה לפיה סכום העירבון הועלה לסך כולל של מיליון ₪ ולחלופין לקבוע סכום נמוך הימנו במזומן או בהעמדת בטוחה בהערת אזהרה על החנות ו/או ליתן ארכה בת 30 יום להעמדתו.
המשיבים טענו מנגד כנגד סיכויי התביעה הקלושים, לאור פסק דין סופי וחלוט שניתן בתובענה הקודמת שהגיש המערער בעניין רכישת החברה , בדחייתה (ה"פ (מחוזי י-ם) 55724/04/13 (להלן-"פסק הדין בתביעה הראשונה") שערעור עליו נידחה בהסכמת המערער (בע"א 1204/15 ). אותו פסק הדין יצר מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא בקביעות עובדתיות ובעניין מהימנות המערער בדחיית גרסתו על תשלומיו ממקורותיו לרכישת מניות החברה.
יתירה מכך, בדיון בבקשתם לביטול העיקולים הוכח כי המערער הוכרז בעבר כפושט רגל ונעדר נכסים, מה שהביא למסקנה בדין כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם והעירבון נקבע לסך של מיליון ₪.
לשיטתם, לא הוכח כל חשש להברחת נכסים בפעולותיהם למכירת המקרקעין בהסכם שנחתם , עובר להגשת התביעה ע"י המערער. המערער אף לא מסר כתובות פיקטיביות שלו כי אם חלה טעה ברישום העיר וכך גם, בא כוחו אכן חדל מייצוגו עובר להמצאת הצווים הזמניים לידיו.
לעניין גובה העירבון נטען כי חסד עשה כב' בית המשפט עם המערער, בהעמדת ו על שיעור נמוך מ-10% מסכום העיקולים. ההחלטה של כב' השופט סובל לפיה יופקד סך של 50,000 ש"ח כתנאי למתן הצווים הזמניים , עליה מבקש המערער להיבנות בטיעוניו, ניתנה עקב הסתרת פרטים מעיני בית המשפט בעניין קביעות מהותיות בפסק הדין בתביעה הראשונה בדבר מקורות המימון לרכישת מניות החברה , שלא במימון המערער.
בנוסף טענו כי היה די זמן למערער להעמיד את העירבון שעה שכבר בדיון בבקשתם לביטול הצווים, הודע לו על סכום העירבון ועל מועד הפקדתו ואף ניתנה לו ארכה בת יומיים נוכח דחיית הבקשה להמרת העירבון.
הבקשה להמרה נדחתה בדין משלא טען ולא הוכיח המערער כי הוא נעדר יכולת לגייס את סכום העירבון ובהיעדר פרטים על החלופה המוצעת לו, בדבר מהות הערת האזהרה ועוצמתה. מה עוד, ששעבוד נכס אינו שווה ערך לעירבון במזומן או בערבות בנקאית מעבר ובנוסף לטענות בעניין טיב הבטוחה, וודאותה ו הזמינות למימושה.
הוסיפו המשיבים וטענו בסיכומיהם, כי ממועד ביטול הצווים, רכש המשיב 1 נכסים בישראל, מה שמחזק את טענותיהם להיעדר חשש להכבדה על המערער בביטול הצווים.

דיון והכרעה:
לאחר עיון בהחלטות נושא הערעור, בכתבי בי-דין שהגישו הצדדים בבקשה להטלת העיקולים הזמניים ובבקשה לביטולם, בפרוטוקול הדיון בבקשה לביטול הצווים, בעיקרי הטיעון ובסיכומי הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות.
לבית המשפט הדן בבקשות לסעדים זמניים, מסור שיקול דעת רחב ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטות בעניינים אלה (רע"א 3851/11 נדב נ' לוי, פסקה 4 ( 7.6.2011); רע"א 3593/15 מיכאלי נ' חתוכה, פסקה 5 (3.8.2015)) וההחלטות דנן, אינן בגדר המקרים החריגים המצדיקים התערבות משלא מצאתי בהן פגם.
כך פני הדברים משבחן כב' בית המשפט אם התקיימו התנאים להטלת צו עיקול זמני (רע"א 9736/07 קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ (5.12.2007) ). כך, בבחינת סיכויי התביעה בהתחשב בפסק דין חלוט שניתן בתביעה הראשונה. במסגרתה, הובאו ראיות ונקבעו קביעות עובדתיות ובעניין מהימנות המערער בשאלת מקורות המימון לרכישת מניות החברה שכב' הרשמת נתנה דעתה להשלכות לכאורה הנובעות מפסק הדין אף אם יימצא בסופו של הליך כי לא נוצר בגינו מעשה בית דין.
כב' בית המשפט לא מיהר לבטל את הצווים כי אם חרף סיכויי התביעה ונוכח טענות המערער לחשש להכבדה על ביצוע פסק הדין, הותירם על כנם. בה בעת, כב' הרשמת, איזנה נכונה בין החשש להכבדה ובין הנזק העשוי להיגרם למשיבים מהצווים הזמניים, בעיכוב ביצוע עסקאות שהמשיב 1 ביקש להתקשר בהן . בין אם במכירת המקרקעין (מה שהוסדר בהחלטה מיום 14.8.18) ובין אם בעסקאות שנטען כי בכוונתו לבצע מכספי התמורה מהמכר. כך נעשה, בקביעת עירבון בסך של מיליון ₪, שסכומו מתאים לגובה התביעה שהועמדה על מעל 11.7 מיליון ₪ אשר לגביו הוטל העיקול הזמני. עיקול, שלפי טיבו יש בו משום פגיעה בזכות הקניין של המשיבים.
ההחלטה הראשונה בגדרה הורה כב' בית המשפט כי העירבון יופקד תוך קרוב לשבועיים ימים (13 יום) כתנאי להותרת הצווים על כנם, אין בה משום דחיקת רגלי המערער לסד זמנים שאינו ניתן לביצוע. מה עוד, שהיה על המערער להיערך לאפשרות לפיה יוגדל העירבון משהוגשה הבקשה לביטול הצווים ולא לסמוך ידיו על הגשת הבקשה להמרה, באי קידום פעולותיו להעמדת העירבון במזומן או בערבות בנקאית כפי ההחלטה הראשונה.
לפיכך, נידחה הערעור בעניין ההחלטה הראשונה.
נותר לבחון את ההחלטה השנייה בגדרה נדחתה בקשת המערער להמרת העירבון בהערת אזהרה על החנות שבבעלותו.
המערער, לא טען כי מצבו הכלכלי מצדיק היעתרות לבקשתו להמרת העירבון בהערת אזהרה, על מנת להביא לשינוי מההחלטה הראשונה בדבר הפקדה כספית. כמו כן, לא הוצגו מסמכי הרישום של החנות על מנת שיובטח כי החלופה המוצעת, בהערת אזהרה בלבד, וודאית ונזילה כפי הפקדת עירבון במזומן.
בעניין המרת עירבון במזומן בעיקול על נכס מקרקעין מצינו ברע"א 1554/16 י.ש. אבן ישראל בע"מ נ' ראובן שולמן (6.6.2016) בדחיית בקשה להמרה: "לעתים, שוויה של הבטוחה החלופית זהה לערכה של הבטוחה המקורית, אולם נוחות המימוש של שתי הבטוחות אינה זהה. בטוחה חלופית, אשר לצורך מימושה יִדרש הנושה להשקעת זמן ומשאבים רבים יותר מאשר הבטוחה המקורית, פוגעת בו באופן שיצדיק את התנגדותו להמרה. שיקול זה הוכר על-ידי בית המשפט בנוגע לדיני המרת עיקול זמני. בע"א 272/71 בן דוד נ' החברה לתפעול וניהול הימורי ספורט בע"מ, פ"ד 97 כ"ו (2), 103 (1972) סירב בית המשפט לאפשר המרת עיקול כספי בעיקול על בית, משום שמימוש עיקול על בית הוא עניין ממושך ביחס למימוש עיקול כספי. מכאן, שעל בית המשפט לשקול לא רק את שוויה של הבטוחה החלופית ביחס לבטוחה המקורית, אלא גם את אופן מימושה של בטוחה זו ביחס לבטוחה המקורית (וראו עניין ביטון, פסקאות 67-68; ויסמן, עמודים 182-184) " (שם, פסקה 28).
לאור האמור, יפים נימוקי כב' הרשמת בהחלטה השנייה בעניין טיבה של הערת האזהרה המוצעת להם מתווספים שאלת הוודאות לאפשרות למימושה כמו גם אי הנוחות הכרוכה במימוש ו'שוליים הרחבים' משווי הבטוחה הכספית אותם יש להעמיד מקום בו הבטוחה היא בשעבוד נכס מקרקעין, מה שלא הוצע ע"י המערער כי אם בשווי העירבון במזומן . בנסבות אלו, אין להתערב בהחלטה השנייה.
סוף דבר, הערעור נידחה.
המערער יישא בהוצאות המשיבים, ביחד ולחוד, בסך של 6,000 ₪.

עותק יישלח לצדדים.
ניתן היום, כ"ה שבט תש"פ, 20 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.