הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 53919-02-20

בפני
כבוד ה שופטת עינת אבמן-מולר

המערער בע"א 53919-02-20

עמוס גבעון

נגד

המשיבים

  1. אמג'ד ג'אבר
  2. דיאלה סעיד
  3. לודי סוהיל סעיד
  4. סמר סעיד

המערער בע"א 35656-05-20

אמג'ד ג'אבר

נגד

המשיבים

  1. עמוס גבעון
  2. לודי סוהיל סעיד
  3. סמר סעיד

פסק דין

לפניי ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת חוי טוקר) מיום 5.2.2020. פסק הדין ניתן בתביעה שהגיש עו"ד גבעון כנגד עו"ד ג'אבר וכנגד לקוחות אותם ייצג בתביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים מקאסד, בגדרה תבע תשלום סך של 213,479 ₪ בגין הוצאות ושכר טרחת עו"ד.

רקע עובדתי
ערעור זה הוא חוליה נוספת בשרשרת תביעות והליכים הנוגעים לסכסוך שנתגלע בין עו"ד גבעון (להלן: "גבעון") לבין עו"ד ג'אבר (להלן: "ג'אבר") בקשר להסכם שנחתם ביניהם ביום 22.8.2008. בהתאם להסכם זה (בו שלושה סעיפים קצרים), גבעון יעביר לג'אבר 40% משכר הטרחה שיגבה בכל תיק שהועבר אליו על ידי ג'אבר; ג'אבר יהיה אחראי לקשר עם הלקוחות וידאג לזימונם לצורך הטיפול בתיקים; והוצאות שגבעון הוציא ולא התקבלו מהצד שכנגד בתיק מסויים, יקוזזו בחלקים שווים משכר טרחה בתיקים האחרים.

בהתאם להסכמה בין הצדדים, העביר ג'אבר לגבעון את הטיפול בתביעת המשיבים 4-2 (להלן: "המשיבים"; יובהר כי המשיב 2 הוא עזבון, שאינו אישיות משפטית, ולפיכך ההתייחסות להלן תהיה למשיבים 4-3) כנגד בית חולים מקאסד, בגדרה טענו המשיבים למות בתם כתוצאה מרשלנות רפואית. גבעון הגיש בשם המשיבים תביעה לבית משפט השלום בירושלים (ת"א 29592-05-10; להלן: "התביעה הנזיקית").

המשיבים חתמו על הסכם שכר טרחה עם גבעון, בו הוסכם על תשלום שכר טרחה בשיעור 33.3% מתוך "הסכום הכולל ברוטו" שייפסק לטובתם, בתוספת מע"מ. בהסכם שכר הטרחה נקבעו, בין היתר, הוראות לעניין גובה שכר הטרחה במקרה של הפסקת הטיפול בתיק (סעיף 10). רלוונטי לענייננו סעיף 10.ג. הקובע כי במקרה שהלקוח יחליט להפסיק את הטיפול של עורך הדין בשלב שלאחר קדם המשפט הראשון ועד לסיום הראיות, ישלם הלקוח לעורך הדין שכר טרחה בשיעור 2/3 משכר הטרחה המוסכם. כן נקבע בהסכם כי אם הוצעה הצעת פשרה ועורך הדין המליץ ללקוח להתפשר על סכום זה אך הלקוח סרב לקבל את המלצת עוה"ד, יהיה עוה"ד זכאי לשכ"ט מתוך כספי הפיצויים שיקבל הלקוח או מתוך סכום הפשרה, לפי הגבוה מביניהם (סעיף 11 להסכם).

במהלך ניהול התביעה הנזיקית ניתנה על ידי בית המשפט, ביום 13.5.2013, הצעה לסילוק התביעה בפשרה כנגד תשלום סך של 412,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות. המשיבים הסכימו להצעה, אך בית החולים סרב.

בשלב מסויים שב הטיפול בתביעה הנזיקית לידיו של ג'אבר. לאחר מכן הגיעו הצדדים באותו הליך להסכמה לפיה בית המשפט יפסוק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. ביום 10.4.2016 ניתן פסק הדין בתביעה הנזיקית, שחייב את בית החולים מקאסד לשלם למשיבים סך של 275,000 ₪, כאשר סכום זה כולל שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

בתביעה שהגיש גבעון בבית משפט קמא ביקש הוא לחייב את ג'אבר ואת המשיבים בתשלום סך של 213,479 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.5.2013, שהם 14,569 ₪ בגין הוצאות המשפט וכן שכ"ט בסך 198,900 ₪, שמהווים 33.3% מתוך הסך של 510,000 (סכום הצעת בית המשפט ברוטו) בתוספת מע"מ.

פסק דינו של בית משפט קמא
בפסק דינו דחה תחילה בית המשפט את טענת גבעון כי יש לגזור את שכר הטרחה מסכום ההצעה שהוצעה על ידי בית המשפט בתביעה הנזיקית. בית המשפט הצביע על כך שהמשיבים הסכימו להצעה שהוצעה ולפיכך לא חל סעיף 11 להסכם שכר הטרחה. כן נקבע כי מעת שבית החולים סרב להצעה כל השערה ביחס לסכום שהיה נפסק לולא ההסכמה למתן פסק דין לפי סעיף 79א היא בגדר השערה בלבד, ואין לומר כי הסכמה לפסיקה לפי סעיף 79א, שתוחמה בין הסכומים 270,000 ל-300,000 ₪, עולה כדי רשלנות. בית המשפט הבהיר כי שאלת תפקודו של ג'אבר אינה עומדת להכרעה במסגרת התביעה שנדונה בפניו, שאינה עוסקת ברשלנות מקצועית. יחד עם זאת קבע כי במכלול הנסיבות שהוכחו לפניו, לא ניתן לקבוע כי ניהול התיק ועמידת המשיבים על העדת המומחה היתה מביאה בהכרח לפסיקת פיצוי גבוה יותר, באופן המצדיק פסיקת שכר טרחה לגבעון מתוך הסכום שהוצע על ידי בית המשפט, ולא מן הסכום שנפסק בפועל.

ביחס למחלוקת הנוספת שנתגלעה בין הצדדים באשר לאופן חלוקת שכר הטרחה בין גבעון לג'אבר נקבע כי המשיבים לא ביטלו את הסכם שכר הטרחה עם גבעון ואף לא היתה להם כל ידיעה ביחס למחלוקת שנתעוררה בין גבעון לג'אבר ולהשבת הטיפול בתביעה הנזיקית לג'אבר, והם סמכו ידיהם על ג'אבר. בית המשפט הגיע למסקנה כי ג'אבר, על דעת עצמו, החליט להשיב לידיו את הטיפול בתביעה הנזיקית, ללא כל מעורבות מטעם המשיבים, ובכך הפר את ההסכם שבינו לבין גבעון ביחס להעברת עניינם לטיפולו של גבעון. בנסיבות אלה, כך נקבע, הדבר גורר עמו אחת משתי תוצאות: או שלגבעון מגיע 22% משכר הטרחה המוסכם בין הפסקת הייצוג באותו שלב (2/3 משכר הטרחה המוסכם), בהתאם לסעיף 10.ד להסכם שכר הטרחה, ובמקרה כזה לג'אבר לא מגיע חלק משכר הטרחה בשל הפרת ההסכם על ידו; או שגבעון זכאי ל-60% משכר הטרחה ששולם על ידי המשיבים (כאשר אין מחלוקת כי ג'אבר הותיר בידו 33.3% מהסכום שנפסק בתוספת מע"מ בעבור שכר טרחה).
בית המשפט קבע כי משעה שגבעון הפסיק את הטיפול בתיק, לאור זאת שג'אבר משך לידיו בחזרה את הטיפול בתביעה, הסכמת הצדדים על שיתוף בשכר הטרחה אינה עומדת עוד, וגבעון יהיה זכאי לשכר הטרחה המלא בהתאם להסכם שכר הטרחה שבינו לבין הנתבעים ובהתאם לשלב שבו הופסק ייצוגו, קרי 22% מהסכם שנפסק בתוספת מע"מ כדין, ובסה"כ 60,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

בנוסף נקבע בפסק הדין כי על ג'אבר לשלם לגבעון את הוצאותיו בגין הגשת התביעה הנזיקית בסך של 14,579 ₪. בית המשפט קבע כי אין לקבל את טענת ג'אבר כי על גבעון להוכיח תשלום ההוצאות בעין, שכן למשל אין מחלוקת כי שכר טרחת המומחה לא שולם והחוב מול המומחה נשאר פתוח. כן נקבע כי אין לחייב את ג'אבר והמשיבים בתשלום שכר הטרחה וההוצאות ביחד ולחוד, שכן אין מחלוקת כי כספי הפיצויים שהועברו למשיבים הם לאחר ניכוי שכר הטרחה המלא וההוצאות, ואלה מוחזקים בידי ג'אבר.
לסיכום נקבע כי על ג'אבר לשלם לגבעון סך של 60,500 ₪ (שהם 22% מהסכום שנפסק) בתוספת מע"מ כדין, ועוד הוצאות משפט בסך 14,579.05 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין בתביעה הנזיקית (10.4.2016). אשר להוצאות ההליך שנדון בפניו, קבע בית המשפט כי על ג'אבר לשלם לגבעון (התובע באותו הליך) הוצאות בסך 10,000 ₪. בנוסף קבע בית המשפט כי על ג'אבר לשלם הוצאות למשיבים 4-3 (שנתבעו ביחד עמו) בסך 35,000 ₪, כבעל דין ולא כבא-כוחם, בגין "גרירתם" להליך, ובהקשר זה הוסיף וציין כי טענת גבעון שג'אבר מצוי בניגוע עניינים מול המשיבים היא כבדת משקל.

הערעור בע"א 53919-02-20
בערעור שהגיש גבעון (ע"א 53919-02-20) ערער הוא על סכום ההוצאות שנפסק לטובתו (סך של 10,000 ₪) וטען כי היה על בית המשפט לפסוק לטובתו הוצאות עונשיות בסכום העומד לפחות על הסכום שנפסק לטובת המשיבים, קרי 35,000 ₪, וזאת לאור הקביעות החמורות שנקבעו כנגד ג'אבר בפסק הדין. כן נטען כי היה על בית המשפט לחייב בהוצאות גם את המשיבים, ביחד ולחוד עם ג'אבר, בהיותם אלה שקיבלו ממנו את השירות המשפטי.

כ-10 ימים לאחר הגשת הערעור הגיש גבעון הודעה לפיה הוא מוחק מהערעור את הטענות כנגד המשיבים והודיע כי נטל על עצמו את ייצוגם של המשיבים.

הערעור בע"א 35656-05-20
מנגד, הגיש גם ג'אבר ערעור על פסק הדין (ע"א 35656-05-20). בערעור טען ג'אבר כי טעה בית המשפט עת חייב אותו בתשלום הוצאות התביעה הנזיקית בסך 14,579 ₪, שכן גבעון לא צרף כל ראיה או אסמכתא לכך שהוציא הוצאות אלה בפועל בשם המשיבים בעת שייצג אותם. לגבי שכר טרחת המומחה טען ג'אבר, כי בפסק הדין גופו צויין כי שכר הטרחה לא שולם בפועל וגבעון אף לא הוכיח שהוא חייב סכומים אלה למומחה, שעל גבייתם חלה לכאורה התיישנות, וכן לא הוכיח מהו הסכום שדרש המומחה. כן נטען כי בכל מקרה מחצית מההוצאות שולמו בדרך של קיזוז משכר טרחה ששולם בתיקים אחרים, וזאת במסגרת ההתחשבנות בתביעה שהגיש כנגד גבעון בת"א 39730-01-13 שנדונה בפני כב' השופטת י' ייטב (להלן: "התביעה הכספית"). בנוסף טען ג'אבר כי טעה בית המשפט בקביעתו לפיה הוא הפר את ההסכם עם גבעון, והשיב אליו את הטיפול בתביעה הנזיקית על דעת עצמו וללא מעורבות המשיבים. לטענתו, בית המשפט התעלם מראיות שהוכיחו כי המשיבים חתמו ביום 14.11.2013 על ייפוי כוח המעביר את הייצוג בתיק מגבעון לג'אבר, ולדבריו לא היתה מחלוקת כי העתק ייפוי הכוח נשלח לגבעון בפקס ביום 17.11.2013 יחד עם הודעה על החלפת ייצוג. גבעון לא כפר באמיתות ייפוי הכוח והוא נמנע במפגיע מלהציגו למשיב 4 בעת חקירתו הנגדית. כן נטען כי בית המשפט טעה עת קבע כי ההודעה על החלפת הייצוג לא הוגשה בתיק התביעה הנזיקית וטען כי עובדה זו כלל לא היתה שנויה במחלוקת בין הצדדים. ג'אבר טען כי מחלקו של גבעון בשכר הטרחה (22.2%) היה צריך לקזז 40% בהתאם להסכם שנחתם עמו.
באשר לפסיקת הוצאות לטובת המשיבים, טען ג'אבר כי לא היה לכך מקום שכן לא הוא תבע את המשיבים אלא גבעון; המשיבים לא הוציאו הוצאות בגין התביעה שכן הוא ייצגם ללא תמורה; ובכל מקרה אין יחס בין טרחתם האפסית בהליך לבין סכום ההוצאות שנפסק. לטענתו, פסיקת ההוצאות מוצגת כפסיקת סכום נזק לטובת המשיבים משום התנהגותו של ג'אבר כלפיהם ביחסיהם החוזים, אלא שאין יסוד לפסיקת הוצאות משפט בין מי שנתבעו יחדיו, וככל שיש למשיבים טענות כנגד התנהלותו יש לבררם בהליך מתאים.
כן נטען כי לא היה מקום לקביעת בית המשפט באשר לאפשרות ניגוד העניינים בינו לבין המשיבים, שכן מעולם לא התכחש לכך שאם הם יחוייבו לשלם יישא הוא בתשלום זה, ובית המשפט גם התעלם מהתנהגות גבעון שחייבה הגנה על המשיבים.
בערעורו העלה ג'אבר טענה נוספת הגורסת כי בהליך בבית משפט קמא לא שולמה מלוא האגרה, שכן היה מקום לחשב את האגרה מהסכום המשוערך של התביעה. בהתייחס לטענה זו אקדים וא ומר, כי משלא הועלתה בבית משפט קמא, לא מצאתי לנכון להתייחס אליה לראשונה במסגרת זו.

הבקשה להבאת ראיות
המערער בע"א 35656-05-20, עו"ד ג'אבר, הגיש בקשה להבאת ראיות בערעור. בקשתו התייחסה לשני סוגי ראיות: האחד, ראיות המלמדות כי ההודעה על הפסקת הייצוג על ידי גבעון הוגשה לתיק בית המשפט, זאת בניגוד לקביעה בפסקה 19 לפסק הדין. לטענת ג'אבר, העובדה שהוגשה על ידו הודעה לבית המשפט על החלפת הייצוג בצירוף ייפוי כוח, לא היתה במחלוקת. רק במהלך דיון ההוכחות עורר זאת גבעון ואו אז הציע בית המשפט שהוא יעיין בתיק בית המשפט, אלא שבית המשפט נכשל בביצוע הבדיקה וקבע שהודעה כאמור לא הוגשה לתיק, וזאת אף שהודעה כאמור מצויה בתיק בית המשפט. השני, ראיות המפריכות את טענת גבעון בדבר הוצאות שכאילו הוציא בשם המשיבים ומראות שמחצית מכל הוצאה שהוציא הושבה לו עוד קודם לישיבת ההוכחות, במסגרת התביעה הכספית, ומכאן, כך נטען, דרישת גבעון לתשלום מלוא 'הוצאותיו' היא בגדר מרמה. לטענת ג'אבר, באותו הליך הגיש גבעון פירוט ההוצאות שהוציא עד לחודש 01/2013 בתיקים השונים שהועברו אליו על ידי ג'אבר, וביחס לתביעה הנזיקית שבנדון טען להוצאה אחת בלבד בסך 652 ₪, שהיא ככל הנראה עבור אגרת המשפט, קבלה שצורפה גם לתצהירו בהליך בבית משפט קמא.

ככלל, על פי תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, בעלי הדין אינם זכאים להביא ראיות נוספות לפני בית המשפט שלערעור, כאשר החריג הוא התרת הגשתן "אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד". על המבקש להוכיח כי בקשתו להגשת ראיות נוספות בערעור מוגשת בתום לב וכי לא הגיש את הראיות האמורות לערכאה הדיונית עקב סיבות שאינן תלויות בו. כן נקבע כי אין לאפשר לבעל דין לערוך "מקצה שיפורים" על דרך של הוספת ראיות שהיתה לו אפשרות להביאן לפני הערכאה הדיונית אילו היה פועל בשקידה ראויה, וזאת בפרט כאשר מדובר בראיות המתייחסות להוכחת עובדה שאירעה לפני מתן פסק הדין (ראו, למשל, ע"א 2138/10 מועצה מקומית דלית אל כרמל נ' סונול ישראל בע"מ (16.2.12); רע"א 4226/15 מיראלי נ' מיאלשווילי (6.1.16)).

באשר לראיות המלמדות כי ההודעה על הפסקת הייצוג על ידי גבעון הוגשה לתיק בית המשפט בתביעה הנזיקית, הרי שלמעשה אין המדובר בראיות חדשות או נוספות. הצדדים הסכימו כי בית המשפט קמא יעיין בתיק התביעה הנזיקית באמצעות מערכת נט המשפט (פרוטוקול דיון ההוכחות, בעמ' 50 שו' 34-30). משמסמכי התיק עמדו בפני בית משפט קמא, ממילא שהם חלק מהתשתית הראייתית גם בשלב הערעור. מכל מקום, לגופו של עניין, בית המשפט אמנם ציין בפסק דינו, בפסקה 19, כי ההודעה על הפסקת הייצוג על ידי גבעון לא הוגשה לתיק בית המשפט בתביעה הנזיקית, אלא שלקביעה זו, גם אם היא שגויה, אין כל משמעות לעניין תוצאת פסק הדין, שהרי לא היתה מחלוקת כי הייצוג הועבר חזרה לידי ג'אבר באותו שלב.

באשר לראיות בנוגע להוצאות שטען גבעון כי הוציא בתביעה הנזיקית ולקיזוז שנטען כי נעשה בתביעה הכספית, הרי שבעניין זה לא עלה בידי ג'אבר לתת הסבר מניח את הדעת להימנעותו מהגשת הראיות בבית משפט קמא. אין המדובר בראיות חדשות או בראיות שלא היו ידועות לו. הראיות היו בידיו קודם לשלב ההוכחות, ואף על פי כן הוא לא מצא לנכון להגישן או לחקור את גבעון בקשר אליהן. בדיון לפניי נטען מפי בא-כוחו של ג'אבר שאף כי ראוי היה להגיש את הראיות הנ"ל בבית משפט קמא, הן לא הוגשו שכן ג'אבר סבר שטענתו להיעדר ראיה להוצאת ההוצאות בפועל היא מספיק טובה. בכך אין משום הסבר מניח את הדעת להימנעות מהבאת הראיות שהיו בידי ג'אבר ובידיעתו, ושניתן היה להגישן. מדובר בניסיון מובהק לעשות "מקצה שיפורים" בשלב הערעור, ולא זה המקרה בו ראוי לאפשר הגשת ראיות חרף מחדלו של בעל הדין המבקש. למעלה מן הצורך אוסיף, כי נוכח מסקנתי, כפי שיפורט להלן, ממילא לא היה בראיות הנוספות כדי לשנות מן התוצאה, ולכל היותר היתה לכך השלכה מינורית (נוכח הנטען לקיזוז מחצית מסכום האגרה בלבד).

לאחר דברים אלה, אפנה לדון בערעורים לגופם.

דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור בע"א 53919-02-20 להידחות, ודין הערעור בע"א 35656-05-20 להתקבל חלקית, כפי שיפורט להלן.

ראשית אפנה לדון בערעור שהוגש על ידי גבעון (ע"א 53919-02-20), בו טען כנגד קביעתו של בית המשפט "שפסק רק 10,000 ₪ (כולל אגרה) ושלא פסק הוצאות עונשיות נגד המשיב 1 [ג'אבר] לאור הקביעות החמורות שנקבעו נגדו בפסק הדין ".

כידוע, אין מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בנושא ההוצאות, הנתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. התערבות בעניין זה נעשית במשורה ובמקרים חריגים, כאשר נפלה טעות משפטית בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית או דבק בה פגם או פסול מהותי (ר', למשל, ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625; ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו (28.11.07).

מקרה זה אינו מצדיק התערבות בפסק דינו של בית משפט השלום. בהינתן מכלול הנתונים בהם היקף התביעה, הסעד המבוקש בתביעה והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, לא מצאתי עילה להתערב בסכום ההוצאות שנפסק.

גם הטענה שהיה מקום לפסוק "הוצאות עונשיות" דינה להידחות. ראשית, טענה זו לא עלתה בבית משפט קמא ואין מקום להידרש אליה לראשונה בערעור. שנית, כבר נפסק כי פסיקת הוצאות לא נועדה ככלל להעניש את הצד שהפסיד במשפטו, אלא להחזיר לזה שזכה את ההוצאות שהוציא מכיסו לשם ניהול המשפט, אם לא בשלמותן הרי לפחות בחלקן (ע"א 161/77 פקיד השומה חיפה נ' פז חברת נפש בע"מ, פ"ד לא(3) 505, בפסקה 6; בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא – משרד התעשיה והמסחר (30.6.2005) (להלן: "עניין תנובה"), בפסקה 15).

ועתה לערעור שהוגש על ידי ג'אבר (35656-05-20). ג'אבר טען בערעור כנגד קביעותיו של בית המשפט הן בעניין גובה שכר הטרחה המגיע לגבעון; הן בעניין החיוב בתשלום הוצאות התביעה הנזיקית; והן בעניין חיובו בתשלום הוצאות למשיבים.

אשר לשכר הטרחה עיקר טענתו של ג'אבר היתה כי שגה בית המשפט עת קבע כי הוא אינו זכאי לקזז 40% משכר הטרחה שנקבע שגבעון זכאי לו (22%). ראשית אציין, כי אין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא שראה בג'אבר הרוח החיה והיד המכוונת בכל הנוגע להפסקת הייצוג על ידי גבעון והשבת הייצוג אליו, כאשר הטעם לכך היה נעוץ בסכסוך בינו לבין גבעון (וזאת אף מבלי הצורך להידרש לשאלה מה היתה ידיעתם של המשיבים ומה היה חלקם בקשר לכך) . קביעה זו מעוגנת בחומר הראיות שבא בפני בית המשפט (וזאת גם בהינתן טענותיו של ג'אבר לעניין ייפוי הכוח). טענתו של ג'אבר שמגיע לו 40% מתוך 22% מתעלמת מעובדות אלה וממסקנת בית המשפט שהוא זה שגרם להפסקת ההתקשרות בין המשיבים לבין גבעון. כפי שציין בצדק בית המשפט הדבר אינו דומה למצב בו הלקוחות החליטו מיוזמתם ומשיקוליהם להעביר את הייצוג לצד שלישי וג'אבר אך תובע את חלקו משכר הטרחה שגבעון קיבל, על פי ההסכם בין השניים. לפיכך, בנסיבות שפורטו הטענה לקיזוז 40% מתוך השכר החלקי שקיבל גבעון (22%), משל לו עצמו לא היתה כל מעורבות בהפסקת ההתקשרות, דינה להידחות.
בצד דברים אלה אבקש לציין, כי בנסיבות העניין ועל רקע הקביעות שלעיל יתכן שנכון יותר היה לקבוע כי לגבעון מגיע שכר הטרחה בגובה שכר הטרחה המוסכם על פי ההסכם עם המשיבים (33.3%) בניכוי 40%, באופן שהיה מעמיד אותו במצב שהיה נמצא בו אילולא ההפרה (פיצויי ציפייה). על פי חישוב באופן הזה, שכר הטרחה היה מגיע לסך של 55,000 ₪ בתוספת מע"מ, זאת לעומת הסכום שנפסק בפסק הדין (60,500 ₪ בתוספת מע"מ). אלא שג'אבר כלל לא טען זאת בערעורו (וממילא שלגבעון לא ניתנה האפשרות להתייחס לכך), ונוכח הפער הלא גדול בין הסכומים לא מצאתי הצדקה להתערב בתוצאת פסק הדין בכל הנוגע לשכר הטרחה.

שונה הדבר בנוגע לקביעתו של בית המשפט באשר לתשלום ההוצאות בגין התביעה הנזיקית. כאמור, בעניין זה קבע בית המשפט כי על ג'אבר לשלם לגבעון את הוצאות התביעה הנזיקית בסך 14,579 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 10.4.2016 (מועד פסק הדין בתביעה הנזיקית), תוך שדחה את טענת ג'אבר כי על גבעון היה להוכיח תשלום ההוצאות בעין וזאת מאחר ו"אין מחלוקת בין הצדדים כי שכר טרחת המומחה לא שולם והחוב מול המומחה נשאר פתוח".

כעולה מהראיות שבאו בפני בית המשפט, סכום קרן ההוצאות שנתבע על ידי גבעון עמד ע"ס 13,702 ₪, כאשר סכום זה כולל הוצאות בגין הזמנת תיק רפואי, אגרת בית משפט, אך עיקרו הוא בגין חוות הדעת הרפואיות: סך של 8,500 ₪ בגין חוות הדעת של ד"ר פרנקל ו-4,000 ₪ בגין חוות דעת משלימה. פרט להצגת קבלה אחת בגין אגרת ההליך בסך 652 ₪ מיום 17.5.2010, לא הציג גבעון אסמכתא המעידה על ביצוע תשלום כלשהו על ידו (ובעניין תשלום האגרה, לא ברור מדוע סכום זה לא נגבה על ידו מהמשיבים זה מכבר, כמצוות סעיף 44 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986).

לא היתה מחלוקת כי זכאותו של גבעון לשיפוי בעבור הוצאות שהוציא היא במערכת היחסים בינו לבין המשיבים (כפי שהוא עצמו טען בבית משפט קמא ובדיון בפניי) ומעוגנת בהסכם שכר הטרחה שנחתם עמם, בו נקבע כי "במידה ועורך הדין יוציא הוצאה לצורך ניהול התיק שלא שולמה על ידי הלקוח..., הלקוח ישלם את ההוצאה בצירוף הפרשי הצמדה ומדד יוקר המחייה וריבית פיגורים". כמו כן לא היתה מחלוקת שעו"ד גבעון לא שילם תשלום כלשהו למומחה. עו"ד גבעון אף לא הוכיח כי הופנתה אליו דרישה לתשלום מאת המומחה (להיפך, מטיעוני הצדדים עלה כי דרישה לתשלום הופנתה דווקא למשיבים בעת שד"ר פרנקל זומן לעדות), וכן לא הוכיח מהו הסכום שסוכם עם המומחה ושיש לשלמו (ובעניין זה נזרקו לחלל האוויר סכומים שונים, מבלי שגובו באסמכתא כלשהי; ראו, בין היתר, עמ' 16 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). במצב דברים זה, לא היה מקום לחייב את ג'אבר לשלם לגבעון את סכום ההוצאות הנטען, שאינו מגובה באסמכתא כלשהי, ולכל היותר היה מקום לחייבו בתשלום סכום האגרה (בהקשר זה יצויין, כי אף שהחיוב בהוצאות הוא של המשיבים, התשלום הושת על ג'אבר על יסוד קביעתו של בית המשפט, בסעיף 33 לפסק דינו, כי אין מחלוקת שסכום ההוצאות נוכה מסכום הפיצוי ומוחזק בידי ג'אבר. ג'אבר לא העלה בערעורו כל טענה כנגד קביעה זו, ולפיכך אין להידרש לטענה שהעלה בחצי פה בהקשר זה בדיון בפניי, שגם סותרת את טענתו בערעור כי אין ניגוד עניינים בינו לבין המשיבים שכן מעולם לא התכחש לכך שאם הם יחוייבו לשלם יישא הוא בתשלום). נוכח האמור לעיל , אני סבורה שיש לקבל את הערעור בנקודה זו ולחייב את ג'אבר לשלם לגבעון את סכום האגרה בלבד. ומובהר, כי אין בקביעה זו כדי לגרוע מכל טענה שתהא לגבעון, ככל שתופנה אליו, באופן אישי, דרישה לתשלום מצד המומחה.
לא ניתן לסיים את הדיון בנקודה זו מבלי להביע צער על כך שעד למועד זה לא שולם שכרו של המומחה, גם לא לאחר קבלת כספי הפיצוי, וראוי שהדבר יוסדר בהקדם מול המומחה.

גם באשר לחיובו של ג'אבר בהוצאות המשיבים בסך 35,000 ₪, אני סבורה שדין הערעור להתקבל. אף שרק לעתים רחוקות יתקבל ערעור על פסיקת הוצאות, כפי שפורט לעיל, הרי שמקרה זה הוא המקרה בו נכון שערכאת הערעור תתערב בפסיקת ההוצאות. בית המשפט קבע כי ג'אבר ישלם הוצאות למשיבים, שהיו לקוחותיו באותו הליך ונתבעו ביחד עמו על ידי גבעון. מנימוקי בית המשפט ניתן ללמוד כי מדובר בחיוב מעין עונשי על "גרירתם" של המשיבים להליך עקב התנהלותו של ג'אבר מול גבעון. כפי שהוזכר לעיל, בתי המשפט מסתייגים ככלל מפסיקת הוצאות כצעד עונשי. קל וחומר במקרה זה כאשר מדובר בחיוב נתבע אחד בהוצאות נתבעים אחרים שנתבעו ביחד עמו, כאשר אלה יוצגו על ידו, וכאשר לא הונחה כל תשתית עובדתית להוצאות שנגרמו להם בגין ניהול ההליך (ולטענת ג'אבר בערעור, ייצוגם היה ללא תמורה). סכום ההוצאות שנפסק (פי 3.5 מהסכום שנפסק לטובת גבעון שזכה בתביעתו) מלמד כי מטרת החיוב לא היתה לשפות את המשיבים על הוצאותיהם אלא להעניש את ג'אבר על התנהלותו או אולי לפצותם על עוגמת הנפש שנגרמה להם עקב גרירתם להליך, אלא שלא לכך נועד החיוב בהוצאות. אכן יש להצטער על המצב שנוצר, אך ככל שלמשיבים טענות כנגד התנהלותו של ג'אבר, ומבלי לנקוט עמדה בעניין זה, מקומן של אלה בהליך מתאים. כפי שלמדנו לדעת, לאחר הגשת הערעורים שבנדון הוגשה על ידי המשיבים, באמצעות עו"ד גבעון, תביעה כנגד ג'אבר, ומטבע הדברים טענותיהם כנגד ג'אבר תתבררנה שם. נוכח האמור, דעתי היא כי יש לבטל את החיוב בהוצאות שנפסק לטובת המשיבים.

בטרם סיום אציין כי לאחר הדיון בערעורים הגישו הצדדים בקשות מבקשות שונות. כך, למשל, הגיש עו"ד גבעון "הודעה" בגדרה העלה טיעונים נוספים, שלא היה מקום להגשתם באופן בו הוגשו, וביקש לצרף החלטות מבתי משפט אחרים, שאין להן רלוונטיות להליך זה, אך בעיקר הוגשו בקשות הדדיות לחיוב ב"הוצאות לדוגמה", "הוצאות עונשיות" או "הוצאות אישיות" על עורך הדין, שראוי היה שלא היו מוגשות בשלב זה ובכלל, ואיני רואה לנכון להידרש אליהן.

סוף דבר
לסיכום – הערעור בע"א 53919-02-20 נדחה. הערעור בע"א 35656-05-20 מתקבל במובן זה שתחת הסך של 14,579.05 ₪ שנקבע בסעיף 36 לפסק הדין, יבוא הסך של 652 ₪. יתר הקבוע בסעיף זה יישאר על כנו. החיוב בהוצאות בסך 35,000 ₪ שנפסק לטובת הנתבעים 4-3 (סעיף 39 לפסק הדין), מבוטל.
נוכח התוצאה אליה הגעתי, יישא המערער בע"א 53919-02-20, הוא המשיב 1 בע"א 35656-05-20 (עו"ד גבעון), בהוצאות עו"ד ג'אבר בסך של 10,000 ₪. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות כנגד המשיבים האחרים.
ההוצאות יועברו לעו"ד ג'אבר, באמצעות בא-כוחו, מתוך הערבון שהופקד בתיק. יתרת הערבונות תושב למפקידים.

ניתנה היום, כ"א תשרי תשפ"א, 09 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.