הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים 24

בפני
כב' השופטת תמר בזק רפפורט

העותרים:

1.שמעון המפלינג
2.סימה פנירי
3.אשגרו עדרה אבבא
4.רפאל לוייב
5.אריה בודנביץ
6.אסתר שושני
7.שרה עוז
8.אביב כהן
9.לימור שושני
10.הודיה אלוש
11.חנה גנון
12.ציון נר גאון
13.אסנת וקנין
14.אהרון מסד
15.רדי יקיר
16.ראיסה שרמן
17.מזיה קוקשוילי
18.רפאל יהושע יצחקי
19.סלי ברדה
20.עזריה דניאל
21.רינה אבנים
22.אלכס פישנין
23.אסתר צוק
24.רונית מורגנשטרן
25.רחל אוחנה
26.מיכאלה רביב אבוחצירא
27.ליאב אוהב שלום
28.יהונתן סולימן
29.כיווני
30.מאיר ונדר
31.נעם כהן
32.יצחק נחמן
33.שירה בן טוב
34.ברוך ליברמן
35.דן כהן
36.שמחה ביטון
37.נתנאל רוטנברג
38.דניאל כהן
39.שמעון ישראל רחמים
40.אנטולי דומנקו
41.משה מלכי
42.רבקה בורג
43.איתן כהן
44.מרדכי קלימי
45.מיכל יעקובי
46.ליאוניד ברק
47.איילת אשכנזי
48.משה ליפשיץ
49.יצחק ליפשיץ
50.דוד חי בוגנים
51.עדנה כהן
52.אריק ברקט
53.עפרה חראזי
54.משה אטקינס
55.עמנואל מאירזדה
56.משה טירן
57.מרים סוסטי
58.יהודה יחזקאל
59.יוני רפאלי
60.סבטלנה זינדר
61.אלסעד עמאדין
62.סימה פרץ

נגד

המשיבות:
1.עירית ירושלים
על ידי ב"כ עו"ד הדס יצחקי

2.מוריה חברה לפיתוח ירושלים בע"מ
על ידי ב"כ עו"ד דן ליברמן

פסק דין

לפניי עתירה בענין עבודות שמבצעת משיבה 2 עבור משיבה 1, לסלילת נתיב נוסף בשדרות סיירת דוכיפת בפסגת זאב , ירושלים (להלן – העבודות).

כיום מכיל הכביש, בכיוון הנסיעה הרלבנטי לעותרים , שני נתיבי נסיעה ולצדם מסלול נוסף , בו ניתן לחנות. העבודות שבמחלוקת נועדו להוספת נתיב נסיעה נוסף , אשר השימוש בו ייוחד לתחבורה ציבורית (להלן – נת"צ). על פי התוכנית, הנת"צ הינו בנתיב בו מתאפשרת כיום כאמור חניה, תוך הצרת המדרכה הסמוכה לשם התאמת הנתיב לצרכי התחבורה הציבורית.
העתירה

העותרים נמנים על דיירי האזור בו מבוצעות העבודות האורות. על פי טענתם כמפורט בעתירה, העבודות נעשות ללא היתר כדין. בנוסף נטען כי לא נלקחו בחשבון הנזקים מהוספת נתיב תחבורה ציבורית במקום בסמוך לדירותיהם, וכי ההחלטה לביצוע העבודות לוקה בחוסר סבירות ולכן בטלה.
על פי האמור בעתירה, התב"ע החלה על המקום אכן קובעת זכות דרך בצמוד למגוריהם של הדיירים, ברוחב של 23 עד 25 מטרים. עם זאת נטען, כי למעשה דרך זו תוכננה במקור כדי לשרת את תושבי השכונה ולאפשר נסיעה אל אזור תעשייה שתוכנן בסמוך ל"מחסום חיזמה" , אזור תעשיה שלא נבנה בפועל ונראה שיתוכנן למגורים. על פי הנטען, בשנת 2003 הורחב הכביש לשני נתיבים ולאחרונה הורחבה הדרך עוד. במהלך השנים, כמויות הרכבים הנוסעים בכביש עלתה מאוד, בין היתר, בשל הימנעות ישראלים ממעבר בעיר רמאללה, כך שהכביש משרת את המגיעים מאזור חבל בנימין והוא נעשה לכביש סואן המקים מפגע רעש בלתי נסבל, כמו גם מפגע זיהום אוויר לדיירים השכנים.
לטענת העותרים, על אף זאת, במקום לבצע פעולות להקלת סבלם של הדיירים, מורחב עתה הכביש עוד, באופן שיגרום להחמרת מפגע הרעש, להחמרת מפגע זיהום האוויר ו לפגיעה בנכים המתגוררים ברחוב, שהייתה להם חניית נכה בסמוך לפתח ביתם ועתה ייאלצו לחנות במרחק עשרות מטרים מדירתם, במעלה הרחוב. עוד נטען כי מדובר בסיכון למשתמשי המדרכה, ביטול האפשרות של פר יקה וטעינה בפתחי הבתים, כמו גם ירידת ערך הנכסים הסמוכים ופגיעה בזכות הקניין כתוצאה מכך. לטענת העותרים, לא קיימת הצדקה לביצוע נת"צ, שיגרום, על פי יועץ התנועה של המשיבה 2, דווקא לירידה במהירות הנסיעה הממוצעת, בשל הוספת 4 רמזורים ברחוב. בנוסף, לטענת העותרים, ראוי להקים קיר אקוסטי וליצור כביש פנימי לתושבי השכונה מעבר לקיר האקוסטי, באופן שיקטין את הפגיעה בהם.
העתירה דנן הוגשה ביום 18.7.18, כעשרה חודשים לאחר תחילת העבודות. העותרים מציינים כי אכן עוד ביום 21.5.17 נודע להם על התכנית בשל מהלך של "שיתוף תושבים" שהתקיים במתנ"ס המקומי. אולם לאורך התקופה עד להגשת העתירה הם פעלו בענין בדרכים חלופיות, ובכללן פגישות עם חברי מועצה, סגני ראש העיר, ראשי הסיעות ועוד, על מנת לעצור את המהלך. בכלל כך, ביום 22.5.18 התקיימה פגישה אף עם ראש העיר עצמו, אך הדבר לא הביא לתוצאות המקוות . כמו כן, ביום 4.6.18 נשלח מכתב מטעם העותרים בידי עו"ד חביליו, במסגרת הייעוץ המשפטי של עמותת צחור – צדק, חופש, חינוך ורווחה ב ירושלים, בדרישה לעצירת העבודות. נטען שאף אם הוגשה העתירה באיחור, הרי שאל מול השלכותיהן החמורות של העבודות על בטיחות הציבור, רווחתו ובריאותו, יש לדון בעתירה, על אף השיהוי.
בד בבד עם הגשת העתירה הוגשה גם בקשה לצו ביניים. בהחלטה מיום 31.7.18 דחה בית משפט זה (כב' השופט א' דראל) את הבקשה למתן צו ביניים, תוך שציין כי מדובר בעתירה שהוגשה בשיהוי ניכר, לאחר חלוף המועד להגשתה ומבלי שנתבקשה הארכת מועד, שעה שהעבודות מבוצעות כבר 10 חודשים. אשר לסיכויי העתירה ומאזן הנוחות – צוין כי עולה ספק באשר לעוצמתה של הטענה לפעולה ללא היתר, כמו גם לסיכויי הטיעונים כנגד סבירות ההחלטה לביצוע העבודות.
בהמשך לכך נקבע דיון בעתירה ליום 9.12.18. לקראת מועד זה הגישו העותרים עיקרי טיעון מטעמם. בעיקרי הטיעון חזרו הם על הטיעונים המופיעים בעתירה. בנוסף, הועלתה טענה כי בפועל חורגות העבודות מגדרי זכות הדרך כפי שאושרה בתב"ע, ובהתאם יש צורך באישור הוועדה המחוזית. בנוסף, במהלך הדיון הטעימו העותרים כי כאשר מדובר בעבודות מהותיות בעלות השפעה רחבה, אין הדבר בסמכות "רשות התמרור" ורשות הרישוי ויש לקיים הליך תכנוני נרחב שיאפשר התנגדויות . בנוסף, אחת הדיירות ציינה כי רכשה את דירתה "על הנייר", בזמנו, בתום לב וכעת היא סובלת מרעש נוראי, מזיהום אוויר ומקום החנייה הקרוב לביתה נגזל ממנה, וכל זאת ללא חוות דעת מקצועית . עוד נטען, כי קיימת אפשרות להרחבת הכביש לכיוון דרום, באופן שיקטין את הפגיעה כתוצאה מהרחבת הכביש, זאת במסגרת תכניות של משרד הבינוי והשיכון לביצוע מילוי בצד השני של הכביש, לצורך יצירת מגרשים לבנייה למגורים.
המשיבות מצידן טוענות כי העתירה לוקה בשי הוי, היא איננה מבוססת לגופה ויש לדחותה.
דיון

אחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו, סבורה אני כי דין העתירה להידחות.
שיהוי – ראשית, כפי שצוין בהחלטה בעניין צו הביניים, מדובר בעתירה שהוגשה באיחור ניכר – כשנה לאחר שנודע לעותרים על התכנית וכ-10 חודשים לאחר שהוחל בביצוע העבודות בשטח. ניסיונותיהם של העותרים לעצור את העבודות בדרכים אלטרנטיביות איננו מקפיא את מרוץ הזמן הקבוע בדין להגשת עתירה. העותרים הגישו את עתירתם זמן ניכר לאחר שידוע היה להם על העבודות, ולאחר שאלו בוצעו בפועל חודשים ארוכים. שיהוי זה הינו מכשול ניכר בדרכה של העתירה , בפרט כשלא התבקשה כלל ארכה להגשתה. בהצטרף אל הנימוקים שלהלן נראה כי מחייב הוא את דחייתה.
לגוף העניין – כעולה מן העתירה ומן התגובות גם יחד (ובכפוף לטענה שהוספה בעיקרי הטיעון בהקשר זה, אשר אליה אתייחס בהמשך), מדובר בעבודות המבוצעות בשטח שייעודו זה מכבר הוא "דרך". התב"ע המאשרת את המקום ל"דרך" ברוחב של 23 עד 25 מ' אושרה לפני שנים (מדובר בתב"ע 3058א, אשר הופקדה למתן תוקף ב 19.7.83 – צורפה כנספח 1 לתגובת המשיבה 2 לבקשה לצו ביניים). אין מדובר איפוא בשינוי בסטטוס התכנוני של השטח הסמוך לדירותיהם של העותרים.
כמפורט בתגובתה של המשיבה 2, בהתאם להוראת סעיף 261(ד)(1)(ז) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, סלילת דרך על ידי תאגיד בבעלות רשות מקומית, בהתאם לתכנית תקפה, פטורה מהיתר בנייה. נראה איפוא כי סלילת הדרך דנן בידי משיבה 2, שהיא תאגיד בבעלות רשות מקומית, פטורה מהיתר בניה.
בהקשר זה מציינת המשיבה 2 כי בזמנו, למען הסדר הטוב, החליטה בכל זאת לפנות אל הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ולבקש היתר לביצוע העבודות, אולם משהדיון שהיה קבוע בבקשה ליום 30.7.17 לא התקיים והוסר מסדר היום מטעמים שאינם ידועים למשיבה 2, ובשל הצורך הציבורי החיוני לביצוע העבודות, הוחלט לבצע את העבודות ללא ההיתר, שלמעשה, מבחינה משפטית, לא היה נחוץ.
כפי שמציינת המשיבה 2, בד בבד נעשה מהלך שיתוף הציבור, והתכנית להוספת הנת"צ הוצגה לתושבי השכונה כשנה לפני תחילת ביצוע העבודות. בעקבות מהלך זה, אכן התקיימה הידברות בין נציגי השכונה לבין נציגי המשיבה 2, ונמסר לדיירים מלוא המידע אודות העבודות המתוכננות.
בנוסף, כפי שציינה המשיבה 1 בתשובתה, לעבודות ניתן היתר מטעם רשות התמרור במסגרת "הסדר תנועה" כאמור בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. ההיתר צורף כנספח 1 לתגובה מטעם עיריית ירושלים (אישור רשות התמרור המקומית נושא תאריך 31.8.17 ואישור המפקח על התעבורה כרשות תמרור מרכזית נושא תאריך 17.6.18).
נמצא איפוא כי טענת העותרים כי מדובר בעבודות שבוצעו ללא היתר אינן מבוססות ואין לקבלן.
אשר לטענת העותרים כי אין זה ראוי כי שינוי מעין זה יבוצע ללא דיון ציבורי וללא ביקורת גופי התכנון – אף שאין ספק שביטול האפשרות לחניית רכבים בנתיב הסמוך לדירותיהם של העותרים באופן שהם יאלצו לחנות רק ברחובות המקיפים את הבניינים מצדדיהם האחרים תסב להם אי נוחות, הרי שבכל הנוגע לעומס התנועה לא נראה כי מדובר בתוכנית שאמורה לגרום לשינוי משמעותי. כאמור, לדברי העותרים עצמם, גם כיום מדובר בכביש רחב וסואן , אלא שכיום נוסעים בו כלי רכב פרטיים וציבוריים בערבוביה, ובהמשך צפוי להיות בו מסלול נוסף ונפרד לתחבורה ציבורית. שינוי מעין זה איננו כרוך מטבעו בהגדלת עומס תנועה, ולמעשה, תכליתו בהפחתת עומס. למעשה, הדיון הציבורי באשר להצדקת קיומה של דרך רחבה במקום התאשר קודם שנכנסה תב"ע 3058א לתוקפה וקודם שנסללה במקום הדרך רחבה. כעולה מהוראות החוק לעיל, המרת נתיב בדרך קיימת משימוש לחניה לשימוש לנת"צ וכן הצרת מדרכה לצורך זה בידי תאגיד בבעלות רשות מקומית , הינם בגדר סמכות הרשות, ואין צורך בהליך תכנוני עצמאי לשם יישומם.
בהקשר זה יוער בהתייחס לטענות העותרים בהתבסס על עת"מ 2225-08-17 בן מנחם נ' עיריית הוד השרון (פורסם במאגרים, 27.5.18) , כי נסיבות המקרה דנן שונות בתכלית מנסיבות אותו מקרה, ואין הנדון דומה לראיה. באותו עניין קבע בית המשפט כי תוכנית משנות ה - 40 לפי קנה מידה של 1:50,000 איננה מהווה "תוכנית מפורטת" על מנת לבסס הסבת דרך עפר חקלאית לכביש עירוני, בלא דיון ציבורי כל שהוא קודם לכך. בעניינו מדובר בתב"ע משלהי שנות השמונים, לפי קנה מידה של 1:2,500, שאין חולק כי ייעדה את השטח במובהק לדרך עירונית רחבה (ואף התאפשר דיון ציבורי מסויים קודם לביצועה עתה , אף אם שלא בפני גופי התכנון), כך שהשוני בין המקרים מחייב את השוני בתוצאה.
על רקע זה ולאור המפורט בתגובות המשיבות, נראה כי יש לדחות את טענת העותרים כי מדובר בעבודות שמבוצעות ללא היתר וכי מכל מקום נוכח טיבן מחייבות הן דיון ציבורי נרחב בפני ועדת תכנון בטרם תבוצענה.
בהקשר זה יוער: אכן צודקים העותרים בטענתם שהתחדשה בעיקרי הטיעון , כי ככל שהעבודות אינן תואמות את גבולות ה"דרך" כאמור בתב"ע החלה, הרי שלא ניתן להסתפק בהיתרים האמורים לביצוען. אולם, טענתם של העותרים אודות חריגה מסוג זה לא הוזכרה בעתירה גופה וממילא לא ניתנה למשיבות הזדמנות להגיב לה . הטענה אכן נזכרת במכתב שצורף לעתירה ובעיקרי הטיעון. אך גם שם אין היא מפורטת, ולא הופניתי לתשריט או לחוו"ד מודד מהם ניתן ללמוד על ביצוע בנייה בגדרי העבודות דנן באופן החורג מגדרי זכות הדרך לפי התב"ע, כך שלא ניתן לבסס על טענה זו מתן סעד לטובת העותרים בגדרי עתירה זו.
זאת ועוד: כעולה מעיקרי הטיעון שמטעם העותרים, טענתם של העותרים אודות חריגה מזכות הדרך מתבררת בפני גופי התכנון וטרם הוכרעה בידיהם, זאת במסגרת דיון בפני ועדת הערר המחוזית אודות תכנית אחרת החלה על חלקו העליון של הרחוב, אשר נטען כי היא חופפת בחלקה את התוכנית דנן (תוכנית "שיקוע דוכיפת"). אם וכאשר יתברר כי אכן קיימת חריגה שכזו, יהא על המשיבות לשקול את המ תחייב מכך. בשלב זה ובעתירה זו אין בפניי ראיה כי העבודות נשוא עתירה זו חורגות כנטען, וממילא דין הטענה לבניה ללא היתר כדין להידחות.
אשר לטענה כנגד סבירות ההחלטות לביצוע העבודות – כפי שמציינות המשיבות, נוכח עומסי התנועה הכבדים הקיימים ברחוב, החליטו משרד התחבורה ועיר יית ירושלים לשנות את החלוקה הפנימית בתוך השטח המיועד מבחינה תכנונית ל"דרך", כך ששטח המשמש כחנייה וכמדרכה יהפוך לנתיב תחבורה ציבורית. זאת על מנת לעודד את השימוש בתחבורה ציבורית ובאופן זה להפחית את עומסי התנועה הקיימים כיום ברחוב. מדובר בהחלטה מקצועית מובהקת המסורה לשיקול דעת הרשות, ואין בית המשפט מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו. בהינתן העומס התחבורתי הקיים במקום, שאינו שנוי במחלוקת, הרי שההחלטה להוסיף נתיב תחבורה ציבורית על מנת להקל על העומס, זאת כחלק ממהלך כולל של תיעדוף תחבורה ציבורית (ראו דברי ראש העיר עמ' 44 בנספח 21 לעתירה), איננה נראית כהחלטה החורגת ממתחם הסבירות, המצדיקה התערבות.
בהקשר זה אציין , כי כעולה מחוות הדעת שצורפה כנספח 7 לעתירה, הערכת המומחים מטעם המשיבה 2 היא להפחתת מפלס הרעש ברוב רובם של מבני המגורים הצמודים לכביש, כתוצאה מהשינויים התחבורתיים הצפויים. העותרים טוענים, כי חוות דעת זו מתבססת על נתוני "מצב קיים" על פי היקפי נסיעה במקום משנת 2015, ולא כיום, וכי למעשה יגרמו השינויים להחמרה משמעותית של רמות הרעש, באופן המחייב הקמת קיר אקוסטי. טענת העותרים, כי הנתונים של שנת 2015 אינם מהווים בסיס מתאים להשוואה, לא הוכחה. מכל מקום, חזקה על המשיבה 1 שלאחר ביצוע השלמת העבודות ויישום התכנית, תשוב ותבחן את השפעתה על הדיירים, ככל שאלו יבקשו זאת , ובמידת הצורך, תישקל הקמת קיר אקוסטי. בעתירה שלפניי לא הוצבה תשתית מספקת לקביעה כי השינוי המדובר מחייב כשלעצמו הקמת קיר אקוסטי, ואין מקום ליתן הוראות בעניין זה (מה גם שבדיון לפניי נטען מפי המשיבות כי מדובר בסוגיה השנויה במחלוקת בין דיירים שונים הגובלים בכביש).
בטרם סיום אעיר לעניין טענת העותרים בדבר הפגיעה בנגישות של נכים ובעלי מוגבלויות לחנייה שליד ביתם, הרי שטענה זו לא פורטה במסגרת העתירה ולא הובאה בפניי ראיה באשר לפגיעה קונקרטית בבעל מוגבלות מסוים, אף שמדובר בעתירה שהוגשה מטעם עשרות דיירים. חזקה על העירייה כי אם אכן קיימת פגיעה מעין זו, תסייע היא למציאת פתרון הולם אשר יסייע בהתוויית נגישות נוחה לבעלי מוגבלויות, ומכל מקום, אין בטענה כפי שהוצגה בעתירה כדי להצדיק את מתן הסעדים המבוקשים.
אשר על כן, העתירה נדחית.
בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לחייב את העותרים בהוצאות.
ניתנה היום, ט"ז טבת תשע"ט, 24 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.