הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים 23

בפני
כב' השופטת תמר בזק רפפורט

העותר:

תומר ברק
באמצעות ב"כ עו"ד טלי גוטליב

נגד

המשיבה:

משטרת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), עו"ד שני ינאי

פסק דין

עתירה כנגד החלטתו של מ"מ מפכ"ל משטרת ישראל, מיום 12.5.2019, בדבר פיטוריו של העותר, לנוכח הרשעתו בבית הדין למשמעת בעבירה של התנהגות שאינה הולמת שוטר, או שיש בה כדי לפגוע בתדמית המשטרה, בהתאם לסעיף 3 לתוספת הראשונה לחוק המשטרה, התשס"ו-2006 (להלן – חוק המשטרה).
ייאמר כבר עתה, כי תחילה, ביקש העותר בכתב עתירתו לבטל את פיטוריו ולהשיבו לעבודתו כקצין במשטרה. אולם, במהלך הדיון שנערך בפניי, שינה העותר את הסעד המבוקש, ועתר להארכת שירותו במסגרת חל"ת עד הגיעו לגיל 42, גיל המזכה בפנסיה מוקדמת בשירות המשטרה.
העובדות
העותר, יליד 11.3.1978, כיום בן 41, נשוי ואב לשניים. העותר שירת כקצין ביחידת " נחשון" של שירות בתי הסוהר במהלך השנים 2002 עד 2013. ביום 3.3.2013, התגייס העותר לשורות המשטרה, ושימש מאז ועד למועד פיטוריו כקצין מבצעים בתחנת משטרה בלוד, ולאחר מכן בתחנת משטרה בראשון לציון.
ביום 24.7.2016, הוגשה תלונה במחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה כנגד העותר בגין מגעים מיניים שביצע העותר במהלך החודשים מרץ עד יוני 2016, עם אזרחית שהכיר במהלך ביצוע תפקידו, וזאת תוך שימוש במתקן משטרתי ובמהלך עבודתו במשמרת. המחלקה לחקירות שוטרים קבעה כי אין מקום להעמיד את העותר לדין פלילי, והעבירה את הטיפול בעניינו של העותר למחלקת המשמעת של משטרת ישראל. בהמשך לכך, ביום 3.12.2016, מינתה מחלקת המשמעת במשטרה קצין בודק לפרשה, בהתאם לפקודת המטה הארצי 09.04.01 שעניינה מינוי קצין בודק. בסיום הבדיקה הומלץ על העמדת העותר לדין משמעתי, וביום 17.1.2018, הוגש נגד העותר כתב אישום בבית הדין למשמעת, אשר ייחס לו עבירה של התנהגות שאינה הולמת שוטר או שיש בה פגיעה בתדמית המשטרה.
לפי עובדות כתב האישום, שבהן הודה העותר והורשע במסגרת הסדר טיעון ביום 4.2.2018, קיים העותר מגע מיני עם אזרחית במהלך מילוי תפקידו, וזאת במספר הזדמנויות שונות.
ביום 13.2.2018, נגזר דינו של העותר. בית הדין למשמעת הטיל על העותר עונשים של נזיפה חמורה והורדה בדרגה אחת לתקופה קצובה של שישה חודשים מתוכם שלושה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. בית הדין למשמעת ציין בגזר דינו כי מעשיו של העותר הינם ברף חומרה גבוה ביותר, בייחוד לנוכח הציפייה מקצין משטרה כי ימלא את חובתו בנאמנות וביושרה ומתוך כבוד לארגון המשטרה. שופטי בית הדין למשמעת עמדו על כך שאין המדובר במעידה חד פעמית, אלא בהתנהגות סדרתית לאורך תקופה, והתרשמו כי העותר פעל ללא כל היסוס, חשש או מורא באופן המהווה פגיעה בתדמית המשטרה בעיני הציבור.
במהלך חודש פברואר 2018, הוגשו ערעורים הדדיים על גזר הדין - הן על קולת העונש, מצד המשטרה, והן על חומרת העונש, מצד העותר.
בעוד הערעורים תלויים ועומדים, ביום 23.5.2018, זומן העותר לשימוע נוכח כוונת המשטרה לפטרו מן החיל בהתאם לסמכות המפכ"ל מכוח סעיף 10(2) לפקודת המשטרה [ נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן – פקודת המשטרה).
יוער, כי תחילה נקבע השימוע ליום 3.6.2018, אך עורכת השימוע מטעם מחלקת המשמעת נעתרה לבקשת ב"כ העותר דאז, מיום 29.5.2018, לדחות את עריכת השימוע עד לקבלת החלטה בערעורים, וקבעה את השימוע ליום 1.7.2018, מאחר שביום 14.6.2018 נשמעו נימוקי ערעורו של העותר ושל המשיבה בבית הדין לערעורים. ואולם, מועד השימוע נדחה פעם נוספת שוב לנוכח פנייתו של ב"כ העותר אשר ביקש לדחות את השימוע עד לקבלת החלטה בערעורים. כעולה מהתכתבויותיהם של ב"כ העותר עם מחלקת המשמעת, בסופו של יום, נוכח העובדה שהחלטת בית הדין למשמעת בערעורים בוששה מלהגיע, הוחלט על ידי גורמי הפיקוד הממומנים במחלקת משמעת שלא להמשיך ולהמתין לפסק הדין בערעור ולערוך למבקש שימוע.
ביום 11.10.2018, נערך לעותר שימוע בפני רפ"ק מיטל גביזון-ארד, עורכת דין וראש חוליית בחינת התאמה. השימוע נערך בנוכחות בא כוחו דאז, עו"ד משה אלון, וכן בהשתתפות נצ"מ צביקה חסיד, מפקדו הנוכחי של העותר בתחנת ראשון לציון, רפ"ק דודי טלאז מתחנת ראשון לציון, ובהשתתפות רעייתו של העותר. במהלך השימוע ביקש בא-כוחו של העותר, להשהות את ההחלטה במישור המינהלי בדבר פיטוריו של העותר, וזאת עד למתן פסק הדין בערעורים שהוגשו על גזר הדין. בא כוח העותר שטח את טענותיו כנגד כוונת הפיטורים והדגיש כי הפיטורים יפגעו פגיעה אנושה במשפחתו של העותר. עוד ביקש ב"כ העותר, כי אם בסופו של יום יוחלט לפטר את העותר, תינתן לו האפשרות להאריך את שירותו במשטרה במסגרת חל"ת, על מנת שיוכל להגיע לגיל המזכה בפנסיה מוקדמת מטעם המשטרה – גיל 42. העותר עצמו ביקש לשקול את העובדה כי לקח אחריות על מעשיו והביע חרטה מלאה מתוך רצון לתקן את מעשיו. כן ביקש הוא להביא במכלול השיקולים את מסירותו ומחויבותו לתפקיד במהלך השנים, וכן את נסיבותיו האישיות ובכללן אבחון קשיים אצל בנו. בנוסף העידו בשימוע תנ"צ חסיד, מפקדו של העותר, ורפ"ק טלאז, אשר תיארו את העותר כקצין מצטיין, חדור מוטיבציה ובעל יכולות מקצועיות גבוהות. עם זאת, נמנעו השניים מלהביע עמדה באשר לשאלת פיטוריו של העותר משירותו במשטרה. בנוסף, ניתנה אפשרות לרעיית העותר להביע את מצוקתה בפן האישי, וזו תיארה את הפגיעה הצפויה בה ובילדיה נוכח הפיטורים הצפויים של העותר.
כעולה מתשובת המשיבה, ביום 22.11.2018, נוכח התלבטות שעורר המקרה, התקיימה ישיבה בעניינו של העותר, במסגרתה נדונה, בין היתר, שאלת הוצאתו לחל"ת של העותר עד הגיעו לגיל 42. במסגרת ישיבה זו, החליטה ראש אגף משאבי אנוש, כגורם המוסמך דאז על הוצאת העותר לחופשה כפויה, עד לקבלת החלטת בית הדין למשמעת בערעורים ההדדיים.
ביום 2.12.2018, הודיעה ראש אגף משאבי אנוש לעותר, כי החליטה להשעותו. במכתב הוסבר לעותר, כי ההחלטה להשעותו התקבלה לאחר ששקלה את המעשים שבהם הודה המערער על יסודם הורשע, ומנגד שקלה את בקשת העותר להמתין לתוצאות ההחלטה בערעור שהוגש על ידו.
ביום 28.3.2019, ניתן פסק הדין של בית הדין לערעורים, אשר דחה את הערעורים שהוגשו על גזר הדין הן מצד העותר והן מצד המשטרה, והותיר את גזר הדין על כנו.
לאחר שניתן פסק הדין בערעורים הנדונים, ביום 9.4.2019, העבירה ראש אגף משאבי אנוש את המלצתה למ"מ המפכ"ל, לפיה לנוכח חומרת מעשיו של העותר, יש לקבוע קלון לעבירה ולסיים את שירותו של העותר במשטרה. כן הומלץ, כי חרף מצבו המשפחתי והאישי וטיב שירותו של העותר, ואף בהתחשב במקרים שבהם אושר חל"ת בעבר, לא יתאפשר לעותר לצאת לחל"ת עד הגיעו לגיל 42.
ביום 12.5.2019, כחודש לאחר שניתנה המלצת ראש אגף משאבי אנוש, נמסר לעותר מכתב הפיטורים מטעם ניצב מוטי כהן, מ"מ המפקח הכללי. במכתב הסביר מ"מ המפכ"ל, כי לאחר עיון בנסיבות הרשעתו של העותר, בטיעוניו בעניין הפיטורים כפי שהועלו בריאיון השימוע ולאחר קבלת עמדות הגורמים הצריכים לעניין, החליט לפטרו מכוח סמכותו לפי סעיף 74 לחוק המשטרה, כמי שהורשע על פי הודאתו במעשים שיש עמם קלון. עוד נכתב, כי בשים לב לחומרת המעשים בהם הורשע העותר, הוחלט אף לדחות את בקשתו לצאת לחל"ת, על מנת להגיע לגיל המזכה בגמלה. במכתב הפיטורים תוארו בתמצית קביעותיו של בית הדין המשמעתי ביחס לחומרת מעשיו של העותר, המהווים הפרת אמון שנתן הארגון בעותר כשוטר וכקצין כי ימלא את חובותיו בנאמנות וביושרה ויכבד את ערכי הארגון. עוד עמד מ"מ המפכ"ל על קביעת השופטים כי אין המדובר במעידה חד פעמית, אלא בהתנהגות סדרתית לאורך תקופה. מ"מ המפכ"ל הדגיש, כי החלטתו התקבלה לאחר ששקל מחד את חומרת מעשיו של העותר המסווגים ככאלה המגלמים קלון ואת הפגיעה באמון הציבור במשטרה בעצם המשך שירותו של העותר במשטרה, וכן שקל מאידך את טענותיו של העותר לפיהן הורשע בכתב אישום מסגרת הליך משמעתי שחומרתו פחותה, את טיב שירותו האיכותי והמצטיין עד לאותם אירועים, את לקיחת האחריות וכן את מצבו המשפחתי.
ביום 22.5.2019, נערך לעותר ריאיון, על מנת להביא לידיעת העותר את החלטת מ"מ המפכ"ל לפטרו מהמשטרה ולדחות את בקשתו לחל"ת על מנת להגיע לגיל המזכה בגמלה. במסגרת הריאיון הודגש, כי מ"מ המפכ"ל קיבל את ההחלטה לאחר ששקל את חומרת מעשיו של העותר, המסווגים כעבירות קלון, ואת הפגיעה באמון הציבור במשטרה בעצם המשך שירותו של העותר, וזאת לצד טיב שירותו האיכותי והמצטיין של העותר, לקיחת האחריות על מעשיו וכן מצבו האישי והמשפחתי. במענה לכך ביקש העותר כי ייערך לו שימוע נוסף לנוכח ההחלטה הקיצונית לפטרו, אולם נאמר לו כי לא נמצא פגם פרוצדוראלי בהליך שבוצע, וכי לנוכח חומרת מעשיו החלטת הפיטורים נותרת בעינה.
מכאן העתירה שלפניי.
טענות הצדדים
כאמור בפתח הדברים, תחילה מיקד העותר טיעוניו בעתירתו לביטול הפיטורים והשבתו לשורות המשטרה, ורק במסגרת הדיון שנערך לפניי עתר להארכת תקופת העסקתו, במסגרת חל"ת, עד לחודש מרץ 2020 עת יגיע לגיל 42 המזכה בפנסיה תקציבית מוקדמת, וזאת בהתאם לסעיף 15(4) לחוק שירות המדינה ( גמלאות)[נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן – חוק הגמלאות). חרף העובדה שהנושא כלל לא נזכר בכתב העתירה, קבעתי כי על מנת לקבל תמונה מלאה יותר, תגיש המשיבה התייחסותה לטענתו זו של העותר. אפרט בקצרה את טענותיו של העותר הן בכתב העתירה והן במהלך הדיון שנערך לפניי, ולאחר מכן אעמוד על תשובת המשיבה לטענות אלה.
בכתב עתירתו טען העותר לביטול ההחלטה על פיטוריו מחמת היותה בלתי סבירה ובלתי מידתית. לטענתו, האירועים העומדים בבסיס החלטת הפיטורין כשלעצמם אינם מצדיקים את פיטוריו, וזאת בהתחשב בתרומתו רבת השנים למדינה ובשים לב להצטיינותו שנמשכה אף לאחר קרות אותם אירועים. עוד טען העותר בעתירתו, כי החלטת הפיטורים בלתי סבירה מהטעם שניתנה בשיהוי ניכר. לדבריו, האירועים המתוארים בכתב האישום אירעו בחודש מאי 2016, חקירתו נערכה בשנת 2017, ההחלטה בדבר השעייתו ניתנה בחודש נובמבר 2018 וההחלטה בדבר פיטוריו התקבלה בחודש מאי 2019, בחלוף שלוש שנים מהמקרה. עוד טען העותר בעתירתו לאפליה בינו לבין שוטרים אחרים אשר שגו אף הם וחטאו במעשים חמורים יותר, וחרף זאת נשארו בשורות המשטרה ואף קודמו. עוד נטען, כי הליך השימוע שנערך בחודש מאי 2018, נערך על ידי נציג אגף המשמעת בלבד, אשר שימש כאמצעי להעברת מסרים לגורם המחליט, כאשר מן הראוי היה כי ישתתפו בהליך נציגי המחלקה המשפטית ונציגים מהפיקוד הישיר, על מנת שיתקיים הליך שימוע הוגן ותקין.
כמו כן, כמתואר לעיל, במהלך הדיון שנערך לפניי העלה העותר את בקשתו להארכת תקופת העסקתו בחל"ת עד הגיעו לגיל 42 לצורך זכאות לפנסיה מוקדמת. ב"כ העותר טענה, כי סירוב המשיבה בעניין זה פוגעת בעותר באופן קיצוני ובלתי מידתי. על כן, לשיטת ב"כ העותר, יש להשיב את הדיון בתיק לשימוע נוסף במשטרה על מנת לשקול את הארכת שהותו במסגרת חל"ת לצורך הפנסיה התקציבית.
לעניין עצם הפיטורים טענה המשיבה במסגרת תגובתה לבקשה למתן צו הביניים, כי ההחלטה לפטר את העותר הינה סבירה ומידתית ואינה מצדיקה התערבות שיפוטית. לטענת המשיבה, החלטת הפיטורים התקבלה מהטעם שראש אגף משאבי אנוש סברה כי העותר אינו מתאים להמשיך ולשרת במשטרה, וזאת לנוכח התנהלותו בגינה הורשע, ובשל הפגיעה בטוהר המידות ובאמות המידה המוסריות, אשר יש בהם כדי לפגוע באמון הציבור במערכת המשטרתית. לשיטת המשיבה, המעשים שבהם הורשע העותר מקבלים משנה חומרה נוכח היותו קצין ומפקד מצטיין, נוכח הפגיעה בתדמית המשטרה בעיני הציבור וההשפעה האפשרית על כלל השוטרים ביחס לרף הנורמטיבי הנדרש להתנהגות הראויה והמצופה מהמשרתים במשטרה. לעניין טענת השיהוי שהעלה העותר נטען, כי עניינו של העותר לא הושהה כלל. יתרה מכך, לטענת המשיבה, מחלקת המשמעת במשטרה נענתה לבקשת בא כוחו של העותר דאז להמתין עם זימונו לשימוע ועל כן הליך זה התעכב, כשב"כ העותר אף ציין במפורש כי יימנע מהעלאת טענת שיהוי, כך שטענתו זו של העותר נגועה בחוסר תום לב. כן נטען, כי ההחלטה על פיטוריו של העותר התקבלה תוך פרק זמן סביר ביותר, כחודשיים לאחר פרסום ההחלטה בערעורים שהוגשו על גזר הדין, כמתואר לעיל. לעניין השימוע טוענת המשיבה, כי טענותיו של העותר נשמעו בנפש חפצה, ולצד זאת, ההחלטה על פיטורי העותר התקבלה על בסיס חומרת המעשים שבהם הודה, והם שהכריעו את הכף בסופו של דבר. לעניין טענת האפליה טוענת המשיבה, כי אין זה נהיר לאילו מקרים מכוון העותר, אולם אף אם אלה קיימים, אין בכך כדי להפחית מחומרת מעשיו של העותר.
לעניין הארכת שירותו של העותר בחל"ת לצורך הגעתו לגיל המזכה בפנסיה מוקדמת, השיבה המשיבה בתגובתה מיום 15.8.2019, כי אין להיעתר לבקשתו זו של העותר. המשיבה עמדה על מדיניותה העקרונית לפיה בקשות להארכת שירות לצרכי תחולת סעיף 15(4) לחוק הגמלאות יאושרו אך במשורה ובנסיבות המתאימות. המשיבה ציינה כי בנסיבות בהן החלטת הפיטורים ניתנה לנוכח עבירה חמורה העולה כדי קלון, שביצע שוטר, הרי שככלל, ולהוציא מקרים חריגים ביותר, לא תאושר הבקשה. המשיבה ציינה, כי בקשת העותר להאריך את שירותו נבחנה במועד קבלת החלטת הפיטורים בעניינו, הן בפני ראש אגף משאבי אנוש והן בפני המפכ"ל, ואלה דחו את הבקשה להארכת השירות לצורך הזכאות פנסיה מוקדמת. בהקשר זה הדגישה המשיבה, כי בפני ראש אגף משאבי אנוש עמדו מכלול השיקולים הרלוונטיים, לרבות מצבו המשפחתי של העותר, וכן תקדימי העבר בעניין אישור חל"ת, וכי חרף האמור החליטו ראש אגף משאבי אנוש והמפכ"ל, לא בלי קושי, לדחות את הבקשה. המשיבה ציינה כי אמנם בעבר נקטה במדיניות מקלה יותר באישור בקשות מסוג זה, אולם בהתאם לתהליך למידה וגיבוש מדיניות עדכנית, נקבעה מדיניות לפיה בהינתן שמדובר בבקשות שמלפנים משורת הדין, הרי שככלל אין מקום להטבה מעין זו בנסיבות שבהן הפיטורים נגרמו כתוצאה מהתנהלות חמורה של השוטר. לשיטת המשיבה, קבלת בקשת העותר אינה עולה בקנה אחד עם המסר הארגוני אותו מבקשת הנהלת הארגון להנחיל לכלל השוטרים. עוד ציינה המשיבה, כי משמעות ההטבה המתבקשת מסתכמת בכמיליון וחצי שקלים, סכום המשקף את סך הקצבאות החודשיות שמגיל 42 עד גיל 67, או אז ממילא תשתלם הגמלה לעותר ככל אזרח, ככל שיבחר להקפיא את זכויותיו תחת קבלת פיצויי פיטורים. המשיבה הדגישה כי מדובר בהטבה כספית משמעותית שהעותר אינו זכאי לה בהתאם לתנאי החוק המצטברים, שכן במועד קבלת ההחלטה על פיטוריו, היה העותר בן 41 שנים.
במענה לכך השיב העותר בתגובתו מיום 26.8.2019, כי משנותרו שישה חודשים עד הגיעו לגיל 42, או אז יהא רשאי ליהנות מפרישה מוקדמת עם פנסיה תקציבית, מן הראוי לקבל את עתירתו לאישור חופשה ללא תשלום עד למועד זה. העותר שב על טענתו בעניין השיהוי וציין כי במשך תקופה של למעלה משנתיים המשיך לשרת במשטרת ישראל בתפקידי פיקוח, תוך הערכה אדירה מצד כל מפקדיו. כן טען העותר, כי לא התנהל הליך במחלקה לחקירות שוטרים שכן אין המדובר בעבירה פלילית, כך שהשליטה על התמשכות ההליכים המשמעתיים הייתה בידי המשטרה. על כן, טען העותר, כי אף שדבק הוא בטענתו כי פיטוריו היו בלתי מידתיים, הרי שהוא מבקש לקבל את הצעתו כי ייצא לחל"ת באופן מיידי ויעזוב את המשטרה בחודש מרץ 2020, עם הגיעו לגיל הפרישה המוקדמת.
דיון
לאחר שעיינתי בכתב העתירה על צרופותיו ובתגובותיה של המשיבה , ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שנערך לפניי ובהשלמות שהוגשו , הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. החלטתה של המשיבה הינה מידתית וסבירה, וממילא אינה מצדיקה את התערבותי.
על אף שנראה כי למעשה זנח העותר את טענותיו כנגד הפיטורים כשלעצמם, למען שלמות התמונה ומפאת חשיבות הדברים, אדון בשני ראשיה של החלטת מ"מ המפכ"ל - הן לעניין הפיטורים והן לעניין הארכת שירותו של העותר לצורך קבלת פנסיה מוקדמת.
החלטת הפיטורים
המחוקק העניק למערכת המשטרתית כלים ואמצעים להתמודדות עם עבירות אנשי משטרה הן במישור המשמעתי והן במישור המינהלי:
במישור המשמעתי - חוק המשטרה קובע כי שוטרים כפופים לדין המשמעתי לפי חוק זה. חוק המשטרה קובע, כי בית הדין למשמעת מוסמך לגזור על נאשם שהורשע עונשים כדוגמת נזיפה, קנס, ריתוק, הורדה בדרגה וכד'.
במישור המינהלי – קובע סעיף 10(2) לפקודת המשטרה, כי מפכ"ל המשטרה מוסמך לנקוט באמצעים מינהליים נגד שוטרים, ובכללם השעיית שוטר, הורדתו בדרגה, שחרורו מהשירות או פיטוריו, "אם הוכח, להנחת-דעתו, שהשוטר מתרשל או בדרך כלל בלתי-יעיל במילוי תפקידיו או אינו מתאים מבחינה אחרת למלא תפקידיו". סמכות הפיטורין יוחדה, אפוא, למפכ"ל, ואין בית הדין למשמעת מוסמך לפטר שוטר אשר הורשע על ידו בעבירת משמעת. סעיף 74 לחוק המשטרה קובע כי " המפקח הכללי רשאי לפטר שוטר שנידון בהליך משמעתי או פלילי אף אם זוכה, אם הוא סבור, עקב הדיון המשמעתי או הפלילי, כי אין השוטר מתאים להמשיך ולשרת במשטרה".
כעולה מן האמור, אמצעי הרחקה של שוטר מהמשטרה הנתונים בידי המפכ"ל הינם אמצעים מינהליים הנתונים בידי מי שעומד בראש מערך המשטרה, אשר נועדו להבטיח את רמתו של השירות המשטרתי, ואת התאמתם של השוטרים לבצוע המשימות המוטלות עליהם. סמכות הפיטורין נתונה למפכ"ל מכוח סמכותו כמפקד עליון של המשטרה, האחראי להבטחת יכולתה של המשטרה לבצע בכל עת את תפקידיה כרשות המופקדת על בטחון הציבור, ועל אכיפת החוק במדינה. סמכות זו בנויה בעיקרה על גורם ההתאמה של השוטר לתפקידו. החוק נותן בידי המפכ"ל, כראש המערכת המשטרתית, אמצעים שונים הנדרשים לצורך הפעלה ראויה של המערך הארגוני של המשטרה, ובכלל זה קליטה והוצאה של שוטרים מן המערך המשטרתי, בהתאם למידת התאמתם לאופי המיוחד ולדרישות הייחודיות המאפיינות את תפקידי השיטור במשטרת ישראל. השימוש באמצעי המינהלי של פיטורי שוטרים מהשירות נועד גם להגן על תדמיתו של מערך המשטרה בעיני הציבור, ולהבטיח את אמון הציבור במשטרה כרשות המסוגלת לבצע את מגוון תפקידיה המבצעיים, ולשמש בד בבד גם כרשות אוכפת חוק בישראל. בלא אמון הציבור, המשטרה אינה מסוגלת לבצע את תפקידה כראוי . האמצעי המנהלי נועד גם כאמצעי הרתעה כלפי שוטרים מן השורה, ביוצרו רף נורמטיבי להתנהגות ראויה שאין לסטות ממנו. בהיות השוטרים אנשי אכיפת החוק, נדרשת מהם חובת אמון מיוחדת לתפקידם ולמערך המשטרה, ונדרש אמון מיוחד של הציבור באמינותם, בכושרם, ובמסירותם לתפקידם המיוחד. אמון הציבור באנשי המשטרה הוא אבן יסוד בפעולתה, שבלעדיו היא אינה יכולה למלא את תפקידה:
"המשטרה הינה מערכת המופקדת על שירות חיוני לציבור; ככזו, היא אחראית לביצוע משימות נרחבות בעלות חשיבות עליונה לחברה; משימות אלה מחייבות התאמה מלאה של המשרתים במשטרה לביצוע תפקידם החל בדרגים הנמוכים ולאורך כל סולם התפקידים עד להנהגה הבכירה. ההתאמה נדרשת הן ביכולת הביצוע של המשימות והן ברמה הערכית והמוסרית של השוטר, המשמש נציג מערכת אכיפת החוק. מכאן, ששילובו של אדם לתפקיד במשטרה כשהוא אינו מתאים לכך עלול לפגוע קשות במערך הביצוע של המשטרה, כמו גם בתדמיתה בעיני הציבור כגוף הפועל על בסיס ערכי הגינות וטוהר מידות. לפיכך, אינטרס ציבורי מן המעלה הראשונה הוא להבטיח קיומו של שירות משטרה תקין, יעיל, והגון, אשר ישא במטלות הקשות המוטלות עליו ברמה הראוייה".
(בג"ץ 671/04 גרין נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל, פ"ד נט (5) 827, 832 (2005); ראו גם בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח (2), 749, 783 (1994)).
ברי, כי בצד שיקול הדעת הרחב הנתון למפכ"ל בשימוש בסמכות הפיטורין, מוטלת עליו חובה להפעילה בסבירות ובמידתיות, בשים לב לחריפותו וקיצוניותו של אמצעי ההוצאה של אדם ממערך המשטרה.

בהתאם להלכה הפסוקה, על החלטת הגורם המוסמך במשטרה לפטר שוטר חלים הכללים המקובלים ביחס להפעלת ביקורת שיפוטית, שעיקרם בכך כי בית המשפט לא יתערב בהחלטת הגורם המוסמך אלא אם נפלו בה פגמים מינהליים כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי צדק טבעי, שיקולים זרים או אי-סבירות קיצונית היורדת לשורשם של דברים (בג"ץ 5844/07 כרמלי נ' ראש אגף משאבי אנוש (פורסם במאגרים), מיום 3.4.2008). במערכת המשטרה, בדומה למערכת הצבאית, ניתן מרווח שיקול דעת רחב לרשות המוסמכת לקבוע את התאמתו של אדם לתפקיד במסגרת מערך שירותיה, ועל כן ממילא נכונותו של בית המשפט להתערב בשיקול דעת זה היא צרה ומצומצמת (ראו עניין גרין הנ" ל, בעמ' 831; וכן בג"ץ 961/92 בן יאיר נ' המפקח הכללי של המשטרה, פ"ד מו (3) 516 (1992) ; עע"מ 7926/15 חאג' נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל (פורסם במאגרים), מיום 13.10.2016).

לאור העקרונות שהותוו בפסיקה, ולאחר בחינת עניינו הפרטני של העותר, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא נפל פגם בהחלטת הפיטורים מן הסוג המצדיק התערבות שיפוטית על ידי בית משפט זה. בנסיבות דנן, לאחר הליך של שימוע שנערך לעותר אשר במהלכו יוצג על ידי עורך דין, ולאחר שהמתין, לבקשת העותר, לתוצאות הליך הערעור על גזר הדין של בית הדין למשמעת – הורה מ"מ המפכ"ל כי יש לפטר את העותר מהמשטרה לנוכח המעשים שביצע ובגינם הורשע בדין משמעתי, על יסוד הודאתו במסגרת הסדר הטיעון. מן החומר שהונח לפניי עולה כי החלטת הפיטורין בדין יסודה, והיא התקבלה על בסיס שיקולים ענייניים הנוגעים כולם לתפקודו הלקוי של העותר. המפכ"ל עמד בהחלטתו על כך שבהתנהלותו האמורה ביצע העותר עבירת משמעת חמורה, ונהג פעם אחר פעם בחוסר כבוד מובהק ביחס לתפקידו ולמעמדו כקצין במשטרה תוך התעלמות ממחויבותו לאמות המידה המוסריות הנובעות מ מעמדו כאיש משטרה. ואכן, העותר, אשר כקצין מבצעים במשטרה נדרשת ממנו הקפדה מיוחדת על קלה כבחמורה, הפר את חובת האמון המיוחדת אותה הוא חב לציבור בהיותו איש אכיפת חוק הנזקק למלוא הסמכות המוסרית כדי לאכוף את החוק על זולתו.

באשר לשיקולים הנזקפים לזכותו של העותר, הרי שאף אלה עמדו לנגד עיני מ"מ המפכ"ל ונראה כי נשקלו על ידו בכובד ראש. המערער זומן לשימוע במהלכו היה מיוצג על ידי עורך דין, וניתנה לו, לעורך דינו, למפקדיו ואף לרעייתו להשמיע את דברם. במהלך השימוע דיברו מפקדיו של העותר בשבחו וציינו את פועלו כקצין במשטרה לאורך השנים. כמו כן, במהלך השימוע ניתנה לעותר ולרעייתו האפשרות לשטוח את טענותיהם בהרחבה ולהביע את קשייהם ומצוקתם בהיבט האישי והמשפחתי. מ"מ המפכ"ל ציין מפורשות בהחלטתו את מכלול השיקולים על יסודם התקבלה ההחלטה בעניינו של העותר, וקבע כי באיזון בין ההיבטים הנזקפים לחובתו של העותר לבין ההיבטים הנזקפים לזכותו, הרי שחומרת מעשיו של העותר היא זו שהכריעה את הכף.

אשר על כן, ניתן לקבוע כי החלטת הפיטורין בדין יסודה, והיא התקבלה על בסיס שיקולים ענייניים הנוגעים כולם לתפקודו הלקוי של העותר, וזאת לאחר שהונחו לפני המפכ"ל מכלול הנתונים והנסיבות הרלוונטיים להחלטה.

מטבע הדברים, החלטה על פיטוריו של שוטר קשה היא, בהיותה פוגעת באופן משמעותי במקור פרנסתו של השוטר ובמשפחתו. ואולם, בשים לב למרווח ההתערבות המצומצם בהחלטות על העברת שוטרים מתפקידם – שהינו תולדה ישירה של מתחם שיקול הדעת הרחב המסור למפכ"ל המשטרה להורות כן – דינה של ההחלטה על פיטוריו של העותר להיוותר על כנה. לא מצאתי כי נפלו בהחלטה שיקולים זרים או שהיא נגועה באי סבירות קיצונית היורדת לשורש העניין. על כן, שוכנעתי כי אין מקום להתערבות שיפוטית בהחלטה דנן.

לעניין טענת השיהוי שהעלה העותר בכתב עתירתו, הרי שדינה של טענה זו להידחות. כעולה מהמסמכים שהונחו בפניי, העותר זומן לשימוע ליום 3.6.2018, אולם לבקשת ב"כ העותר דאז, השימוע נדחה פעם אחר פעם (נספח ד' לתגובת המשיבה לבקשה למתן צו ביניים). משבוששה החלטת בית הדין למשמעת להגיע, החליטה מחלקת המשמעת במהלך חודש ספטמבר 2018, שלא להמתין עוד ולערוך את השימוע. מההתכתבויות בין בא כוחו של העותר לבין מחלקת המשמעת עולה, כי למשמע ההחלטה לקיים את השימוע עוד בטרם ההחלטה בערעורים, הפציר ב"כ העותר שוב ושוב לדחות את השימוע, אולם הוחלט שלא ניתן עוד להיעתר לבקשתו והשימוע נערך ביום 11.10.2019. לא זו אף זו, אלא שבמהלך השימוע שנערך לעותר, ביקש בא-כוחו, עו"ד משה אלון, כי ההחלטה המינהלית בעניינו של העותר, תינתן רק לאחר החלטת בית הדין למשמעת בערעורים (נספח ה' לתגובת המשיבה, עמ' 3 לפרוטוקול השימוע). המשיבה אכן המתינה עד לאחר מתן ההחלטה בערעורים, ומיד לאחר שזו ניתנה ביום 28.3.2019, כבר ביום 9.4.2019 הועברה המלצת ראש אגף משאבי אנוש למ"מ המפכ"ל, וביום 12.5.2019, כחודש לאחר מכן, ניתנה החלטת מ"מ המפכ"ל בדבר פיטוריו של העותר. בהקשר זה חשוב להזכיר, כי כפי שנקבע בפסיקה, המפכ"ל רשאי להפעיל את סמכות הפיטורין הנתונה בידו גם אם השוטר נתון אותה שעה בהליכי חקירה או בהליכים משפטיים, והוא אינו חייב להשהות את החלטתו עד תום ההליכים, כל עוד נתקיימו התנאים המפורטים בפקודת הקבע של המשטרה – פקודה מס' 06.01.14 "נקיטת אמצעים מנהליים כלפי שוטר המעורב בעבירה" (ראו לעניין זה: בג"ץ 654/81 אלקרט נ' שר הפנים והמשטרה, פ"ד לו(2) 611; בג"ץ 337/76 חייק נ' המפקח הכללי, פ"ד ל"א (1) 427, 421 (1976); בג"ץ 204/81 בן נעים נ' המפכ"ל, פ"ד ל"ה (4) 473, 469 (1981). דהיינו, בידי המפכ"ל הייתה נתונה האפשרות להפעיל סנקציה מינהלית על העותר הרבה לפני החלטת בית הדין למשמעת בערעורים שהוגשו, אולם נאות הוא להמתין עד לאותה הכרעה לבקשתו של העותר עצמו. על כן, בנסיבות שבהן הן דחיית מועד השימוע והן דחיית מתן ההחלטה בדבר פיטוריו של העותר, נעשו לבקשת העותר עצמו, אינני מוצאת מקום לטענתו בדבר שיהוי במתן החלטת הפיטורים.

כך גם אין בידי לקבל את טענת האפליה שהעלה עותר. טענה זו הועלתה כטענה בעלמא בכתב עתירתו, ומכל מקום, חומרת מעשיו של העותר נבחנה לגופה והיא עומדת בפני עצמה.

ההחלטה לסרב להארכת השירות לצורך פנסיה מוקדמת
פרישתם של עובדי המדינה לגמלאות ככלל מוסדרת בחוק הגמלאות. פרק ה' לחוק זה עוסק בהחלת החוק על שוטרים וסוהרים, בהתאם להתאמות שקבע המחוקק באותו פרק. המחוקק קבע בסעיף 69א לחוק הגמלאות הסדר מיוחד ביחס לפרישתם של שוטרים בקובעו כי גיל הפרישה יעמוד על 57, ולא על 67, כ דינם של יתר עובדי המדינה.

סעיף 15 לחוק הגמלאות דן בזכאות לקצבת פרישה לפי החוק, כאשר סעיפים 15(2) עד 15(5) עוסקים בזכאותו של עובד שפוטר לקצבת פרישה. וכך קובע סעיף 15(4) לחוק הגמלאות הרלוונטי לענייננו:
(4) מי שפוטר לאחר עשר שנות שירות מסיבה אחרת כשהוא בגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק א' בתוספת השניה, או יותר, ולא נפסל לשירות המדינה לפי החלטת בית-הדין למשמעת; אלא שאם פוטר כאמור על פי החלטת בית-הדין למשמעת, בלי שנפסל לשירות, ולפני שהגיע לגיל 60, או לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בתוספת השניה (בפסקה זו – הגיל הקובע) לאחר עשרים וחמש שנות שירות, רשאי בית-הדין להחליט על הקטנת קיצבת הפרישה שלו, ובלבד שלא תקטן הקיצבה שתשולם לנידון מהמועד שבו הגיע לגיל 60 או לגיל הקובע, לפי הענין, מהסכום שהיה משתלם לו אילו היתה משכורתו הקובעת, לענין חישוב סכום הגימלה, בגובה השכר הממוצע, כמשמעותו לענין חישוב גימלאות לפי חוק הביטוח באותם הליכים; ואולם רשאי נציב השירות להורות על הפסקת ההשעיה במועד מוקדם יותר;

אף לעניין גמלה הניתנת לשוטר שפוטר, קבע המחוקק הסדר ספציפי ביחס לשלילת זכאות לגמלה של שוטר או סוהר בגין עבירה. וכך קובע סעיף 76(א) לחוק הגמלאות ביחס לשוטרים וסוהרים:
סעיף 15 ייקרא כאילו במקום פסקאות (2) עד (4) בא:
"(2) מי שפוטר לאחר חמש שנות שירות מסיבת מצב בריאות לקוי וכן מי שפוטר מסיבה אחרת לאחר עשר שנות שירות כשהוא בגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק א' בתוספת השניה, או יותר ולא נשללה ממנו זכות לגמלה לפי החלטה של המפקח הכללי של המשטרה".
(ב) המפקח הכללי של המשטרה לא יתן החלטה כאמור בסעיף 15(2) אלא באישור שר המשטרה ואם פוטר השוטר לרגל עבירה, לרבות עבירה משמעתית, שעבר בתקופת שירותו, ובנסיבות הענין יש בעבירה משום קלון או משום פגיעה חמורה בחובותיו כשוטר.

בהתאם לחלק א' לתוספת השנייה לחוק הגמלאות, עומד כיום גיל הזכאות לקצבת פרישה הן לפי סעיף 15(4) והן לפי סעיף 76(א) לחוק הגמלאות, על 42 שנה. בהתאם לכך, קובעת לעניין זה פקודת הקבע של המשטרה שעניינה "הפרישה לגמלאות" (מס' 07.07.02), כי "שוטר שפוטר מן המשטרה על פי סעיף 10(2) לפקודת המשטרה בגין עבירה שיש עמה קלון או בגין הפרה חמורה של חובות השוטר, והוא בן 42 לפחות, ושירת במשטרה 10 שנים לפחות, יהיה זכאי לגמלה. המפכ"ל רשאי, באישור השר לביטחון הפנים, לשלול את זכותו לגמלה, כולה או מקצתה, על פי פקודת המטא"ר 07.07.08 – "שוטר שפוטר בשל עבירה – הזכות לגמלה".

נכון למועד הודעת הפיטורין (12.5.2019) היה העותר (יליד 11.3.1978), בן 41 שנה וחודשיים, ומשכך אין חולק כי אינו עומד בתנאים הקבועים בחוק לצורך זכאות לפנסיה מוקדמת.

בהקשר זה יודגש, כי בהתאם לסעיף 76(א) לחוק הגמלאות, מוסמך מפכ"ל המשטרה, באישור השר לביטחון הפנים, לשלול לחלוטין את הזכות לגמלה משוטר בגין עבירה, לרבות עבירה משמעתית. בענייננו, מ"מ המפכ"ל בחר שלא לשלול את זכאותו של העותר לגמלה באופן מוחלט, ובחר להותיר את זכותו העקרונית לגמלה על כנה. משכך, לעותר שמורה הזכות, בהתאם לסעיף 17א לחוק הגמלאות, להקפיא את זכויותיו עד הגיעו לגיל המזכה לפנסיה הקבוע בחוק ( ראו והשוו: בג"ץ 8156/06 ממן נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל (פורסם במאגרים), מיום 14.1.2007 , פסקה 11 לפסק דינו של כב' השופטת ארבל).

עוד יצוין, כי זכאותם של שוטרים לקבלת גמלאות מהמדינה עוגנה בחוק הגמלאות, אשר תכליתו לקבוע הסדר פנסיוני לעובדי הציבור. ככזה, חוק הגמלאות אינו מהווה חלק ממערכת משפט העבודה המגן הקובע סטנדרטים מינימליים לעובד, אלא הוא נועד להבטיח לעובד המגיע לגיל הפרישה רמת חיים בדומה לזו שהייתה לו בתקופת שירותו, וככל שהיא נובעת מן השרות. חוק הגמלאות נועד לקבוע הסדר מחייב וממצה לגבי זכויותיהם של עובדי המדינה, לא "רצפה" ולא "תקרה", אלא מערך של זכויות על פי חוק, לא יותר ולא פחות (ע"ע 1400/00 כמאל נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר, עבודה ארצי, כרך לג(4) 38; סע"ש (חי') 13688-12-12 קריאף נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, בית הדין לעבודה (פורסם במאגרים), מיום 1.8.2016).

על יסוד האמור לעיל ובהינתן נסיבות המקרה שלפניי, נראה כי סירובה של המשיבה להעניק לעותר פנסיה מוקדמת בדין יסודה ומכל מקום איננה מצדיקה התערבות . אין חולק על כך שבקשתו של העותר להאריך את שירותו במסגרת חל"ת אך ורק לצורך הגיעו לגיל המזכה בפנסיה מוקדמת הינה בקשה שהיא לפנים משורת הדין, אשר ההכרעה בה נתונה לשיקול דעתה של המשיבה. בנסיבות שבהן הורשע העותר בעבירות משמעת חמורות אשר בעטיין הופסק שירותו במשטרה, לא ניתן לומר שהחלטת המשיבה שלא לעשות חסד עם העותר ולהאריך את שירותו חורגת ממתחם הסבירות. הגם שנסיבות חייו האישיות של העותר אינן קלות, לא נראית עילה להתערב בהחלטתה של המשיבה שלא ל פעול לפנים משורת הדין ולאפשר דחייה נוספת של מועד הפרישה.

העתירה נדחית. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ט, 23 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.