הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים 12

בפני
כב' השופטת תמר בזק רפפורט

העותרים:

  1. סלימה אבו קטיש
  2. מונא אבו קטיש
  3. מהדי אבו קטיש
  4. המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר

על ידי ב"כ עו"ד דניאל שנהר

נגד

המשיבים:

  1. שר הפנים
  2. הוועדה לעניינים הומניטאריים
  3. רשות האוכלוסין וההגירה

באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), עו"ד תמר זילברפלד

פסק דין

1. עתירה להסדרת מעמד העותרת 1 בישראל כתושבת ארעית, חלף היתרי מת"ק הניתנים לה מעת לעת, וזאת על יסוד טעמים הומניטאריים בהתאם לסעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003.

2. בתמצית ייאמר, כי העותרת הינה תושבת האזור, אלמנתו של תושב קבע בירושלים, לו נישאה בשנת 1995. מאז ועד היום מתגוררת בירושלים. לעותרת ולמנוח שני ילדים משותפים, בעלי מעמד של תושבי קבע אף הם . למנוח ילדים מנישואיו הקודמים אשר חלקם התגוררו עם העותרת 1 אף לאחר מות בעלה. העותרת 1 ובעלה המנוח החלו בהליך מדורג בשנת 1999, אך זה הסתיים בשנת 2000, עת נפטר הבעל. נוכח סירוב המשיבים ליתן לעותרת היתר שהייה בישראל מכוח נישואיה, הגישה העותרת עתירה לבג"ץ (בג"ץ 8444/01). בתום הליך משפטי ארוך, ניתנה ביום 19.3.2009, החלטת הוועדה ההומניטרית אשר קבעה כי אין מקום למתן מעמד ארעי לעותרת מכוח סעיף 3א1(א)(1) לחוק הוראת השעה, ולעותרת יינתנו היתרי שהייה מתחדשים מעת לעת, כל עוד מטפלת היא בילדיה הקטינים, וזאת מכוח סעיף 3א1(א)(2) לחוק. בשנת 2015, הגישה העותרת עתירה נוספת לבג"ץ (בג"ץ 7/15), וזאת לאחר שפנייתה נוספת למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים, סורבה. במהלך התקופה בה היתה עתירתה תלויה ועומדת, נדרשה הוועדה ההומניטארית פעם נוספת לעניינה של העותרת, וקבעה בהחלטה מיום 11.7.2018, כי העותרת תקבל היתרי שהייה בישראל ללא תלות בגילם של ילדיה, על מנת שתוכל לשהות במחיצתם, אולם נקבע כי אין מקום לאשר את בקשתה למתן מעמד ארעי מסוג א/5. משניתנה החלטה מנהלית חדשה בעניינה של העותרת, קבע בית המשפט העליון בפסק דינו מיום 26.7.2018, כי העתירה מיצתה את עצמה ודינה להימחק, וכי ככל שמבקשת העותרת לעתור כנגד ההחלטה החדשה בעניינה, פתוחה בפניה הדרך להגיש עתירה לבית משפט זה.

3. מכאן העתירה שלפניי במסגרתה טוענת העותרת כי ההחלטה המינ הלית ליתן לה היתרי שהיה מטעמים הומניטריים, ולא ליתן לה מעמד ארעי, איננה סבירה ואיננה מידתית, וכי שומה היה על שר הפנים ליתן לה מעמד ארעי . כפי שיפורט, בהינתן שיקול הדעת הרחב הנתון לשר הפנים בכל הנוגע למתן אשר בכלל ולמתן אשרה מטעמים הומניטריים בפרט, ובהינתן אמות המידה להתערבות זהירה בשיקול דעת זה, לא נראה כי החלטתו של שר הפנים ליתן לעותרת מטעמים הומניטריים היתרי שהיה, ולא מעמד ארעי, מצדיקה התערבות. החלטה זו איננה בלתי סבירה או לא מידתית כך שדין העתירה להידחות.

עובדות רקע
4. ביום 27.2.1996, הגיש המנוח בקשה לאיחוד משפחות עבור העותרת ו הבקשה נשלחה מטעם משרד הפנים לגורמי הביטחון. ביום 4.3.1997 נדרש המנוח לתמוך את בקשתו במסמכים להוכחת מרכז חיים בישראל, ואלה התקבלו אצל המשיב במועד לא ידוע. אשר לתגובת גורמי הבטחון - השב"כ השיב לפניה תחילה ביום 6.5.1996 ואילו המשטרה השיבה ביום 28.2.1999.

5. ביום 18.4.1999, פנה למשיב ב"כ העותרת דאז, בבקשה למתן תשובה בעניינה של העותרת, וצירף למכתבו מסמכים נוספים להוכחת מרכז חיים בישראל בתגובה . במענה לכך, השיב המשיב ביום 26.5.1999, כי הבקשה נבחנת מול גורמים נוספים. ביום 30.5.1999, ביקש ב"כ העותרת כי תינתן לה אשרת שהייה זמנית, ובאותו יום נענה כי לא ניתן בשלב זה להעניק את האישור המבוקש.

6. ביום 10.6.1999, פנה ב"כ העותרת פעם נוספת למתן מענה בעניינה של העותרת, וביום 1.7.1999 נשלח מכתב נוסף המודיע כי הוגש "קדם בג"ץ".

בהמשך לכך, לאחר שניתנה עמדת המשטרה ביום 19.7.1999 ועמדת שב"כ מיום 13.9.1999, לפיה אין הערות, ביום 4.10.99 אושרה הבקשה לאיחוד משפחות והעותרת קיבלה היתר לשהייה בישראל למשך שנה.

7. ביום 14.8.2000, הגישו העותרת והמנוח בקשה להארכת היתר שהייה, והמשיב פנה לגורמי הביטחון ולמוסד לביטוח לאומי. גורמי הביטחון השיבו כי אין להם הערות ואילו המוסד לביטוח לאומי השיב כי לא נערכה חקירה אודות המנוח.

8. ביום 27.9.2000 נפטר המנוח. כעולה מכתב התשובה, דבר פטירת המנוח היה ידוע למשיבים רק ביום 15.1.2001, לכן ביום 8.1.2000 נשלח לעותרת ולבעלה המנוח מכתב המאשר את בקשתם להארכת אשרת השהייה, אולם המכתב הושב על ידי רשות הדואר.

9. ביום 26.6.2001, פנה ב"כ העותרת בבקשה להנפיק לעותרת שהתאלמנה רישיון לישיבת קבע.

10. ביום 25.2.2001, זומנה העותרת לריאיון שבו טענה כי היא ממשיכה להתגורר בבית בעלה המנוח עם שני ילדיה המשותפים לה ובעלה המנוח וכן עם ילדי בעלה המנוח מנישואיו הקודמים, וכי בכוונתה להוסיף להתגורר בבית בעלה המנוח.

11. לאחר הריאיון, הוחלט להעביר את עניינה לדיון בוועדה הבין משרדית לעניינים הומניטריים אשר קבעה בהחלטתה מיום 3.7.2001, כי דין בקשת העותרת להידחות מאחר שאינה עומדת קריטריונים.

12. בעקבות החלטה זו, הגישה העותרת עתירה לבג"ץ (בג"ץ 8444/01). ביום 31.10.2001, הורה בית המשפט העליון לעותרת להסביר את טעמיה לזכאות לתושבות קבע. ביום 8.11.2001, הוגשה תגובת העותרת ובה נטען כי הפסקת ההליך המדורג נעשתה שלא כדין, לעותרת שני ילדים משותפים מבעלה המנוח שהם תושבי קבע וכן שני ילדים חורגים מנישואים קודמים של בעלה המנוח הלוקים במחלה חשוכת מרפא אשר העותרת דואגת לצרכיהם.

13. ביום 26.3.2002, הודיע משרד הפנים כי על אף שהבסיס לבקשה לאיחוד משפחות נשמט נוכח פטירתו של בעל העותרת, יועלה עניינה של העותרת פעם נוספת לוועדה ההומניטארית. ביום 22.10.2002, החליטה הוועדה ההומניטארית כי אין מקום להעניק מעמד לעותרת בישראל. לצד זאת, נוכח המלצת שר הפנים דאז, אברהם פורז, להקים ועדה לבחינת הנושא של הפסקת ההליך המדורג מחמת פטירת בן הזוג המזמין, ביקש המשיב ארכות נוספות במסגרת ההליך בבג"ץ. עבודת המטה במשרד הפנים הסתיימה עת גובש נוהל מסודר בנושא ביום 30.8.2006 (נוהל מס' 5.2.0017).

14. בעקבות עמדת המשיב אשר הוגשה במסגרת הליך הבג"ץ, ניתנה ביום 20.1.2008 החלטת בית המשפט העליון לפיה על משרד הפנים להביא את עניינה של העותרת לדיון בפני הוועדה ההומניטארית בהקדם האפשרי.

ואכן, ביום 19.3.2009, נדרשה הוועדה ההומניטארית לעניינה של העותרת פעם נוספת, וקבעה בהחלטתה כי לעותרת יינתנו היתרי שהייה מתחדשים כל עוד היא מטפלת בילדיה הקטינים, עד הגיעם לבגרות. על יסוד היתר זה, קיבלה העותרת היתר שהייה משנה לשנה .

15. עם זאת משניתן היתר שהייה ולא מעמד קבע הודיעה העותרת כי עומדת היא על עתירתה . ביום 25.3.2010, קבע בית המשפט העליון בפסק דינו בבג"ץ 8444/01, כי ההחלטה למתן היתרי שהייה סבירה, וכי אין בהיתרי השהייה כדי לגרוע מזכויות העותרת לעתור בהמשך ל קבלת מעמד קבע. על כן, החליט בית המשפט העליון שלא להתערב בהחלטתו של משרד הפנים.

16. ביום 10.4.2014, הגישה העותרת בקשה למתן רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5, על יסוד הוראת סעיף 3א1 להוראת השעה, וזאת לנוכח העובדה שילדיה הקטינים עתידים היו להגיע לבגרות בשנת 2016.

17. ביום 30.9.2014, ניתנה החלטת שר הפנים, אשר אימץ את המלצת הוועדה המקצועית לאפשר לעותרת היתרים מתחדשים לשהייה בישראל, ללא תלות בגיל ילדיה. עם זאת, בקשתה של העותרת למתן רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 נדחתה מהטעם שלא נמצאו נימוקים הומניטאריים מיוחדים למתן המעמד המבוקש.

18. ביום 1.1.2015, הגישה העותרת עתירה לבג"ץ כנגד החלטה זו (בג"ץ 7/15). הדיון בעתירה זו ודיון בעתירות נוספות אוחד עם ההליכים בתיק בג"ץ 813/14 פלונים נ' שר הפנים. במסגרת הליך זה, הוגשה ביום 11.4.2016, הודעתו העקרונית של שר הפנים לפיה "החליט לאשר את שדרוג מעמדם של מי שמחזיקים בהיתרי שהייה בישראל ואשר הגישו בקשות לאיחוד משפחות בהתאם להליך המדורג עד לסוף שנת 2003 (והבקשות אושרו)(להלן: בני זוג מוזמנים), כך שיינתן להם ולילדיהם הקטינים (מי שנולדו לאחר יום 1.1.1998) רישיון לישיבת ארעי בישראל מסוג א/5. השדרוג יעשה בכפוף לעמידה בתנאים הדרושים לשם בחינת בקשות מעין אלה קרי, הוכחת מרכז חיים בישראל, הוכחת כנות קשר הנישואין והמשך קיומו, והיעדר מניעה ביטחונית ופלילית). בהתאם לכך, שר הפנים הנחה את הוועדה המקצועית המייעצת לשר הפנים לפי סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה (להלן: הוועדה המייעצת), כי מי שיימצא כעומד בתנאים שלעיל, מעמדו ומעמד ילדיו הקטינים ישודרג כאמור".

19. ביום 18.2.18, הגישה העותרת הודעה במסגרת בג"ץ 7/15, במסגרתה טענה כי על העתירה להישאר תלויה ועומדת עד שיוחלט על שדרוג מעמדה של העותרת בהתאם למתווה שנקבע בבג"ץ 813/14, בטענה שהעותרת עומדת בקריטריונים שנקבעו במתווה זה.

20. ביום 10.7.2018, ניתנה החלטת שר הפנים אשר ניתנה על יסוד המלצת הוועדה ההומניטארית, לפיה משרד הפנים ימשיך לאשר לעותרת קבלת היתרי שהייה בישראל לפי בסעיף 3א1 לחוק הוראת השעה, על מנת שתוכל לשהות לצד ילדיה, אך נדחתה בקשתה למתן רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 מהטעם שאינה מעלה טעמים הומניטאריים מיוחדים. בהחלטה צוין כי הצהרת המדינה במסגרת בג"ץ 813/14 אינה חלה בעניינה של העותרת, שכן בעלה, תושב הקבע, נפטר לפני שנים רבות וכך שקשר הנישואין לתושב קבע ממילא איננו מתקיים עוד.

21. ביום 26.7.2018, ניתן פסק דין בבג"ץ 7/15 ובו נקבע, כי משניתנה החלטה חדשה בעניינה של העותרת, הרי שיש למחוק את העתירה ולדון בעניינה של העותרת במסגרת הליך עדכני.

מכאן העתירה שלפניי.

22. לטענת העותרת לוקה החלטת שר הפנים בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות המצדיקות התערבות בית המשפט ומתן מעמד לעותרת בישראל . נטען כי מן הדין להחיל עליה את ההסדר שנקבע בבג"ץ 813/14, אף שקשר הנישואין פקע בשנת 2000 מחמת פטירת בעלה. כן נטען כי נסיבותיה האישיות של העותרת עולות כדי טעם הומניטרי מיוחד המחייב ליתן לה מעמד בישראל, ולא להסתפק בהיתרי מת"ק , זאת בהתאם לאמות מידה שאמורות להנחות את שיקול דעתה של הוועדה ההומניטרית. בהקשר זה מציעה העותרת להקיש מ אמות המידה החלות על אלמנה של אזרח ישראל המבקשת מעמד מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב – 1952, וללמוד ממנו כי קשר כנה וממושך בין בני זוג, הכולל ילדים משותפים, מהווה שיקול משמעותי במתן מעמד לאלמנה שלא השלימה את ההליך המדורג מחמת פטירת בן זוגה. בפרט משעסקינן באשה המתגוררת בישראל בפועל מזה קרוב ל 25 שנה, ילדיה וילדי בעלה המנוח, שהיא להם כאם, מתגוררים ב ישראל, בנה חולה ובעתיד ייתכן שיזדקק לעזרתה, ומעולם לא עלתה כנגדה טענה פלילית או ביטחונית כלשהי.

23. עוד טוענת העותרת כי אילו טופלה הבקשה לאיחוד משפחות כפי שהוגשה עוד בשנת 1996 בקצב נאות, הרי שבעת פטירת בעלה המנוח בשנת 2000, היתה העותרת רוכשת כבר מעמד של תושבת ארעי . נוכח כך נטען כי היה על המשיבים לדון בעניינה של העותרת כאילו בעת פטירת בעלה רכשה כבר מעמד של תושבת ארעית, ולאפשר להוסיף ולהחזיק במעמד זה גם כיום. בענין זה מפנה העותרת לפסק הדין שניתן בעע"ם 8849/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין (פורסם במאגרים 2.6.08 ; להלן – עניין דופש), שם מוזכרת הסכמת המשיבה שניתנה בעקבות הערות בית המשפט כי ניתן יהיה לשדרג את מעמדו של מבקש גם אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע לצורך הוראת השעה, וזאת אם אי השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב.

24. לטענת העותרת, היא חיה בישראל שנים רבות, דבר המעיד על הזיקה ההדוקה שלה לישראל וירושלים. ואין להותירה במעמד ארעי לנצח. לטענתה, העובדה כי המשיב מעניק לה היתרי שהייה מתחדשים בלבד, גם אם יתחדשו הם עד סוף ימיה, גורמת לפגיעה בלתי מידתית ובלתי סבירה בזכויותיה, שכן היא מצויה במצב של חריגות מעמדית-חברתית. כמו כן בעקבות מעמדה אין היא זכאית לביטוח בריאות וזכויות סוציאליות נוספות באופן בו היתה זכאית להם אילו היה לה מעמד של קבע בישראל. אף שתקנות ביטוח בריאות ממלכתי (רישום בקופת חולים, זכויות וחובות של מקבלי היתר שהיה לפי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה)), התשע"ו - 2016 (להלן – תקנות ביטוח בריאות ממלכתי) מאפשרות לבעל היתרי שהייה לפי הוראת השעה להצטרף לקופת החולים בה מבוטחים ילדיו, אין בכך די, שכן, התקנות מחייבות את בן משפחתו של התושב המבוטח לשלם סכומי כסף נכבדים לקופות החולים. העותרת מתקשה לעמוד בתשלומים, היות והיא וילדיה מתפרנסים מקצבאות הביטוח הלאומי, ו נטען כי כבר צברה חוב בגובה 20,000 ₪ לקופת החולים.

דיון
25. כאמור לעיל, סבורה אני כי בהיעדר עילה להתערבות בהחלטתו של שר הפנים, דין העתירה להידחות. כפי שנפסק לא אחת, לשר הפנים שיקול דעת רחב באשר למתן מעמד לאדם בישראל, בפרט כשעסקינן במי שנקבע בחוק כי אין הוא זכאי למעמד בישראל, אלא מכוח שיקולים הומניטריים (בג"ץ 1905/03 עכל נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים, 5.12.10). זאת ועוד, כפי שנפסק כי "על המבקש רישיון לישיבת ארעי מטעמים הומניטאריים להראות כי קיים בעניינו טעם מיוחד לכך, שאינו מאפשר לו להסתפק בהיתר שהייה" (בג"ץ 4380/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים 26.3.17 בעקבות בג"ץ 6883/06 נסאר נ' שר הפנים, פורסם במאגרים). בענייננו לא הוצג טעם מיוחד שכזה. נקודת האיזון שבחר שר הפנים בין טעמיה ההומניטריים של ה עותרת לבין הוראות חוק הוראת השעה באשר לתושבי האזור דוגמת העותרת, ומדיניותו הכללית בעניין מתן רישיונות ישיבה בישראל לזרים במקרים מסוימים על דרך מתן היתר שהיה, אך ס ירוב למתן מעמד ארעי - איננה חורגת משיקול הדעת המסור לשר. כפי שמציין המשיב, באמצעות היתרי שהייה ניתן לשהות ולעבוד בישראל וכן ניתן לקבל זכויות משמעויות לביטוח בריאות ממלכתי. אף שהזכויות מהן יכולה העותרת במעמדה לקבל מכוח תקנות ביטוח בריאות ממלכתי אינן זהות לאלו מהן יכולה היתה ליהנות אילו ניתן לה רישיון מסוג א/5 כפי שהיא מבקשת, היקף הפער הינו כספי בעיקר, איננו מתבטא בסכומי עתק, ואיננו כשלעצמו מקים עילה הומניטרית לשדרוג מעמד בנסיבות הענין . אשר לילדי העותרת - אלו זכאים לכלל הזכויות של תושב קבע , כך שצרכיהם ומצבם אינם מקימים צורך הומניטרי במעמד ארעי בישראל, שעה שהעותרת יכולה לשהות לצידם מכוח היתרי שהיה הנתונים לה. למותר לציין כי בנוסף, עצם היות ילדי העותרת בעלי מעמד של תושבי קבע, אינה מעניקה אוטומטית לעותרת זכות לקבל אף היא מעמד זהה. לא נראה איפוא כי החלטת המשיב חורגת ממתחם הסבירות ומצדיקה התערבות .

26. אשר לטענת העותרת בדבר עיכוב לא סביר בטיפול בבקשתה בשנות ה – 90 – אכן תקופת הטיפול בעניינה של העותר נראית ממושכת. אולם לא אוכל לקבוע על סמך החומר שהוצג כי מדובר בעיכוב לא סביר אותו יש לזקוף לחובת המשיבים, ואף אם ניתן להתרשם שהזמן ארוך מן הראוי, כן לא ניתן לקבוע מה היה פרק הזמן הסביר לטיפול בענין בהינתן המסמכים שהוגשו או לא הוגשו מטעם העותרת בשלבים השונים . עוד לא אוכל לקבוע כי אילו נמנע אותו עיכוב – שכאמור, אין בפניי די נתונים כדי להעריך את היקפו ועילותיו - היה מעמדה של העותרת משודרג קודם לפטירת בעלה . אף אין תשתית לקביעה כי אילו זכתה למעמד זה בחיי בעלה, היה הוא נשמר לה גם לאחר פטירתו ו בהמשך לאחר הגעת הילדים לגיל בגרות. בהקשר זה יודגש כי על פי הגיונו של הטיעון מכוח עניין דופש, יש להיווכח כי עיכוב לא מוצדק מצד הרשות הוא שגרם לאי השלמת תהליך קודם לשינוי המדיניות בענין איחוד משפחות מול תושבי האיזור, באופן ששינוי המדיניות מונע מאותו אדם שדרוג מעמד. בעניינו, בעלה המנוח של העותרת נפטר עוד בשנת 2000 , הרבה לפני שנחקקה הוראת השעה. טענת העותרת כי אילו טופל ההליך המדורג בזריזות יתר היתה היא נהנית במשך השנים ועד עתה ממעמד ארעי על אף הפטירה ועד היום, לא הוכחה , כך שלא נראית עילה להתערבות מכוח עמדת המשיב כפי שהובעה בענין דופש.

29. אשר לטענת העותרת בדבר זכאות לשדרוג לפי בג"ץ 813/14 – כפי שצוין לעיל, אחד הקריטריונים שנקבעו שם הם המשכו של הקשר במועדים הרלבנטיים. בעניינה הל העותרת, קשר הנישואין פקע עם מות המנוח בשנת 2000, הרבה לפני כניסת חוק הוראת השעה לתוקף. העותרת אינה עומדת איפוא בתנאים שנקבעו ואינה זכאית לשדרוג מעמדה על פי פסק הדין. כפי שצויין בפסק הדין בבג"ץ 813/14 הנ"ל:
"[]אין לקבל את טענתם של העותרים, שלפיה בפסיקתו של בית-משפט זה הובעה עמדה שלפיה כל תושב אזור השוהה מספר שנים רב בישראל במסגרת איחוד משפחות זכאי לשדרוג מעמדו. קבלת טענה זו משמעה קריאה לתוך הפסיקה דבר שאין בה. ההתייחסויות בפסיקה עד כה התמקדו בקבוצת תושבי האזור שהיו כאמור " בצנרת" במועד הקובע" )סעיף 22 לפסק הדין).

בענייננו, מדובר בעותרת שהליך איחוד המשפחות לגביו הסתיים בטרם המועד הקובע, אחר שבעלה נפטר בשנת 2000. בהתאם לא נראה שהחלטת שר הפנים כי לעותרת יוענק היתר מת"ק, ולא מעמד ארעי, מצדיקה התערבות.

אשר על כן העתירה נדחית. ב נסיבות העניין אין צו להוצאות. המזכירות תשלח לצדדים
עותק פסק הדין.
ניתן היום, ט' סיוון תשע"ט 12 יוני 2019, בהעדר הצדדים.