הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 71556-01-20

בפני
כבוד ה שופטת עינת אבמן-מולר

העותר

יוגב אפרים שגיא

נגד

המשיבים

  1. הממונה על רישוי כלי ירייה
  2. קצין אישור רישוי כלי ירייה

פסק דין

לפניי עתירה על החלטת הממונה על ועדת ערר לפי חוק כלי ירייה (להלן: "הממונה") מיום 9.12.2019, בגדרה נדחה הערר שהגיש העותר על החלטת פקידת רישוי כלי ירייה שדחתה את בקשתו לרישיון לכלי ירייה.

רקע עובדתי רלוונטי
בקשתו הראשונה של העותר לקבלת רישיון לנשיאת כלי ירייה ארגוני הוגשה ביום 29.8.2016 ונדחתה ביום 14.9.2016, וזאת נוכח המלצה שלילית של המשיבה 2, משטרת ישראל, שהתבססה על רישומיו הפליליים של העותר. בקשה נוספת לקבלת רישיון לנשיאת נשק בתבחין "יישוב זכאי" הוגשה על ידי העותר ביום 6.2.2018, ונדחתה מאותם טעמים ביום 11.3.2018. ערר שהוגש ביום 2.9.2018 נדחה, וביום 24.12.2018 הגיש העותר לבית משפט זה עתירה כנגד החלטת הדחייה (עת"מ 55359-12-18). בדיון שהתקיים ביום 22.5.2019, המליץ בית המשפט (כב' השופט א' רובין) לעותר לחזור בו מעתירתו תוך שציין כי העותר לא הניח תשתית עובדתית מספקית כדי לשכנע שהוא בגר והשתנה לטובה מאז הרשעתו האחרונה ויתכן כי ייטיב לעשות אם ינסה לגבש תשתית עובדתית מפורטת יותר ואז להגיש בקשה מחודשת. בית המשפט הדגיש כי אין בדבר משום נקיטת עמדה באשר להחלטה שתתקבל אם כך ינהג. לנוכח הערות בית המשפט, חזר בו העותר מהעתירה והיא נמחקה.

בחלוף פחות מ-5 חודשים לאחר מכן, ביום 3.10.2019, הגיש העותר בקשה נוספת לקבלת רישיון לנשיאת נשק ארגוני בתבחין מאבטח. ביום 5.11.2019 נדחתה הבקשה בהתבסס על המלצתה השלילית של המשטרה הנסמכת על רישומיו הפליליים של העותר. בהחלטה צויין כי ערר על החלטה קודמת נדחה ועתירה שהוגשה נמחקה, ו כן צויין כי אין אינדיקציה לשינוי בנסיבות. ביום 28.11.2019 הגיש העותר ערר על החלטה זו, אשר נדחה בהחלטת הממונה מיום 9.12.2019. ואלה נימוקי ההחלטה:
"1. באירוע משנת 2010 נמצא העורר גורר ואוזק קטין לסורגי ארון חשמל ומסרב לבקשת משפחתו לשחררו. בהמשך נטל העורר סכין "קומנדו" גדולה ונופף עמה לעבר הנוכחים במקום.
2. בביהמ"ש העורר הורשע בשנת 2014, במסגרת ת"פ 58932-01-12, בעבירות של כליאת שווא והחזקת סכין שלא כדין. העו רר נדו ן ל-2 חודשי מאסר בעבודות שירות, מע"ת וצו מבחן.
3. בנוסף, בידי המשטרה מידע על כך שהעורר ביצע עבירות של איומים ותקיפה סתם משנת 2001 וכן עבירות תקיפה סתם ותגרה משנת 1998.
4. כמו כן, ברשות המשטרה מידע על מעורבות העורר בעבירות איומים ותקיפה, בין השנים 2008-1997. בתיקים אלה לא הוגשו כתבי אישום.
5. על אף שמדובר בתיקים לא ממש חדשים, רצף ההרשעות והתיקים הסגורים, כולם תחת הכותרת של אלימות ובריונות, מובילים למסקנה כי אין די בעבור הזמן כדי להפחית מהמסוכנות הנשקפת מהעורר.
6. במסגרת עת"מ 55359-12-19 מחק העורר את עתירתו בהסכמה ומאז לא חל שינוי בנסיבות.
7. לאור האמור, אין מקום לקבלת הערר, מטעמי שלום הציבור וביטחונו.
על החלטה זו הוגשה העתירה שבנדון.

העותר טען בעתירתו שהחלטת הממונה מיום 9.12.19 התבססה על המלצה קודמת של המשטרה ולמעשה לא נבחנה בשנית בהתאם להמלצתו של בית המשפט בעתירה הקודמת. העותר שב על הטענות אשר הועלו על ידו בעתירה הקודמת, לפיהן הוא שירת כלוחם רובאי 07 בצה"ל ולמרות ששוחרר מצה"ל בשל סיבות רפואיות, המשיך לשרת בהתנדבות למשך 99 ימים נוספים ואף שירת בהמשך בשירות מילואים עד לשנת 2014, ובכל תקופת שירותו הצבאי (הן שירות חובה והן השירות המילואים) נשא נשק, ולא עשה בו כל שימוש אסור. העותר טען כי ההרשעה האחרונה היתה בשנת 2012, ומאז לא עבר עבירה נוספת. בנוסף טען כי מדובר ב הרשעות פליליות שהתיישנו בשנת 2011 ואין לו מב"דים מאז. העותר טען עוד כי כיום הוא איש משפחה, נשוי ואב ל-3 ילדים, ורישיון הנשק דרוש לו לצורך עבודה בחברת אבטחה המוכנה להעסיק אותו כמאבטח חמוש.

המשיבים פירטו בתשובתם את רישומיו הפליליים של העותר עליהם הסתמכה המשטרה בהמלצה השלילית: הרשעה בעבירות של כליאת שווא והחזקת סכין (אירוע משנת 2010); איומים ותקיפה סתם (2008) - תיק שנסגר מחוסר ראיות; איומים ותקיפה סתם (2001) - במסגרת תיק זה הוארך המאסר על תנאי שהוטל על העותר, ניתן צו שירות לתועלת הציבור וצו מבחן; תקיפה סתם ותגרה (1998) - העותר נדון למאסר על תנאי ולקנס; בנוסף, לחובת העותר תיקים בעבירות של איומים ותקיפה סתם מהשנים 1997-2003, שנסגרו מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור. לטענת המשיבים, ההחלטה לדחות את בקשתו השלישית של העותר לקבלת רישיון כלי ירייה היא סבירה, ראויה ומתבקשת בנסיבות העניין, וניתנה לאחר הפעלת שיקול דעת מקצועי ובדיקת כל השיקולים הרלוונטיים. כן נטען כי עברו של העותר מעיד כי מדובר באדם חם מזג, הבוחר בשעת מצוקה ומשבר בדרך האלימה כדי לפתור סכסוכים, וכי מאז מחיקת עתירתו הקודמת של העותר לא חל כל שינוי נסיבות שמעיד על הפחתת המסוכנות הנשקפת ממנו. עוד טענו המשיבים, כי לא חלה על המשיב 1 כל חובה לשלוח את העותר לביצוע בדיקות מקדימות וכי לא התחייבו במעמד הדיון הקודם לעשות זאת. עיקר המחלוקת, כך נטען, היא במישור מסוכנות העותר, הנלמדת מעברו הפלילי ומאופיו ומזגו הנלמדים מהרשעותיו ו ממעורבותו בעבירות אלימות. מטעם זה לא מצא המשיב 1 להטריח את העותר בהגשת חוו"ד פסיכיאטרית פרטית, שכן אין כל טעם בבחינת בריאותו הנפשית של העותר.

כידוע, שיטת המשפט שלנו אינה מכירה בזכותו של אדם להחזיק ברשותו כלי ירייה והמדיניות העקרונית בסוגיה זו, שאושרה בפסיקה כסבירה ומוצדקת, היא מדיניות מצמצמת, השואפת להפחית את כמות כלי הנשק המוחזקים בידי אזרחי המדינה. אחת מתכליותיו של חוק כלי היריה, תש"ט-1949 (להלן: "החוק") היא לאזן בין האינטרס של הפרט להחזיק בכלי ירייה למטרות חוקיות שונות, בעיקרן הגנה עצמית; לבין שלום הציבור וביטחונו, שתפוצה רחבה של כלי ירייה עלולה לסכן (עע"מ 389/13 קרינסקי נ' המשרד לביטחון פנים (1.10.14); עע"מ 3792/14 רופל נ' המשרד לבטחון פנים (23.3.15)). החוק נועד לקבוע משטר של רישוי, שבו אדם המעוניין לשאת כלי ירייה נדרש לקבל את אישורו של "פקיד רישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר". פקיד הרישוי רשאי לתת רישיון או לסרב לתתו, לתת רישיון בתנאים ובהגבלות ולבטל רישיון בתוך תקופת תוקפו (סעיפים 5(א), 11(2) ו-12(א) לחוק). על החלטת פקיד הרישוי ניתן לערור בכתב בפני מי שהשר ימנה לעניין זה (סעיף 12(ג1)(1) לחוק).

ככל החלטה מינהלית, החלטה בעניין רישיון כלי ירייה תיעשה על בסיס ראיות מינהליות. בהתאם למבחן הראיה המינהלית, אין הרשות נדרשת להתבסס על ראיות ברמת שכנוע מעבר לספק סביר, אלא די בראיות שרשות סבירה היתה מסתמכת עליהן ורואה בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק בנסיבות המקרה. הרשות רשאית לבחון מגוון רחב של ראיות, ובהן מידע מודיעיני, חומר חקירה בתיקים פתוחים וסגורים וכל מידע רלוונטי נוסף. כמו כן, לפי הוראות החוק, להמלצת המשטרה משקל ניכר בגיבוש ההחלטה (עע"מ 3326/18 פלוני נ' מנהל רישוי כלי יריה מחוז דרום (26.2.19)). עוד נפסק, הלכה שחזרה מאז בשורה ארוכה של פסקי דין, כי לא הרי אי מתן רישיון כהרי אי חידושו של רישיון, ולא הרי שני אלה כהרי ביטולו של רישיון, וכי כאשר מדובר בביטול רישיון או אי חידושו נדרשת תשתית מוצקה יותר לנימוקי הסירוב מאשר זו הנדרשת בבקשה ראשונה למתן רישיון (בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, פ"ד לו(1) 317); עניין פלוני הנ"ל, בפסקה 20).

בענייננו, מדובר בסירוב לתת רישיון לעותר, שלא החזיק בעבר רישיון נשק. בעברו של העותר הרשעות ומעורבות בעבירות אלימות רבות לאורך שנים, דבר המהווה שיקול רלוונטי בקבלת ההחלטה אם לתת רישיון (עניין שללם הנ"ל). במניין השיקולים יש להביא ב חשבון גם את הצורך ברישיון הנשק ( כאשר במקרה זה מבוקש רישיון נשק ארגוני לצורך העסקה בחברת אבטחה); את נתוניו האישיים של מבקש הרישיון; ואת משך הזמן שחלף מאז ביצוע המעשים. כפי שעולה מהחלטת הרשות, מכלול הנתונים עמדו בפניה והובאו בחשבון במסגרת החלטת הסירוב. בנסיבות בהן הסירוב למתן רישיון אינו נעוץ בכושרו הרפואי או הנפשי של העותר לשאת כלי ירייה, ממילא שלא היה מקום להורות על בדיקת העותר אצל רופא, בהתאם להוראות סעיף 12(ג) לחוק או לבדיקת כשירותו הנפשית בהתאם לסעיף 11ב1. כפי שנטען על ידי המשיבה, העותר הגיש את בקשתו הנוספת זמן קצר לאחר מחיקת עתירתו הקודמת, מבלי שהצביע על שינוי נסיבות ומבלי שהביא תימוכין כלשהם לטענתו שחרף עברו הפלילי לא נשקפת ממנו כיום מסוכנות. אמנם, כאמור לעיל, לחלוף הזמן כשלעצמו יש משקל, אך הוא לא יותר מאשר שיקול אחד במכלול השיקולים. בנסיבות העניין שלפניי, על רקע מעורבותו ועברו העשיר של העותר בעבירות אלימות וכאשר מדובר בבקשה למתן רישיון שלא ניתן בעבר, הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה האחרונה ומאז הרשעתו של העותר אינו מטה את הכף בהכרח , בעת הזו, לעבר קבלת בקשתו . בנסיבות אלה, החלטת הרשות לסרב ליתן רישיון היא סבירה, ואינה מגלה עילה המצדיקה התערבות בה בנקודת הזמן הזו.

נוכח כל האמור, אני מורה על דחיית העתירה.
נוכח תוצאת ההליך היה מקום לחייב את העותר בהוצאות. עם זאת , בנסיבותיו של העותר ומאחר ובקשתו לקבלת רישיון נשק היתה לצרכי פרנסה, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ט תמוז תש"פ, 21 יולי 2020, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.