הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 5741-07-19

בפני
כבוד ה שופט אברהם רובין

העותר

אלי ציפורי

נגד

המשיבים

  1. מדינת ישראל
  2. מבקר המדינה
  3. ראש הממשלה בנימין נתניהו

פסק דין

לפניי עתירה לפי חוק חופש המידע, תשנ"ח – 1998 (להלן – "החוק"), בגדרה מבקש העותר – עיתונאי ופרשן במקצועו – לקבל מאת המשיבים שני מכתבי תגובה לטיוטת דו"ח ביקורת, שהעביר משרד המשפטים למבקר המדינה בנושא ניגוד העניינים של המשיב 3 – ראש הממשלה – בעניין חברת בזק .

העובדות
ביום 27.2.19 פנה העותר אל הממונה על חופש המידע במשרד המשפטים (להלן – "הממונה"), בבקשה לקבל את:

"המכתבים המלאים של משרד המשפטים למבקר המדינה בדצמבר 2016 ומחודש מרץ 2017 בנושא ניגוד העניינים של ראש הממשלה נתניהו בנושא בזק (תמצית המכתבים הופיעה בדו"ח המבקר בנושא). מדגיש שלא מדובר במכתב של היועץ המשפטי של הממשלה בנושא ניגוד העניינים של נתניהו, אלא מכתבים נוספים"
נספח א' לעתירה)

ביום 16.5.19 השיבה הממונה כי הבקשה נדחית (נספח ב' לעתירה). בנימוקיה ציינה הממונה כי מדובר במסמכים שהוחלפו בין משרד המשפטים לבין משרד מבקר המדינה במסגרת הליכי ביקורת, ועל כן הופנתה בקשת המידע למשרד מבקר המדינה , אשר התנגד למסירת המידע. בנוסף כתבה הממונה, כי החומר המבוקש הוא בבחינת "חומר חקירה" ועל כן הוראות חוק חופש המידע אינן חלות עליו, זאת כאמור בסעיף 14(א)(8) לחוק. הממונה הוסיפה וכתבה כי: "יתכן שהוראות חוק חופש המידע אינן חלות על מסמכים אלו גם בהתאם להוראת סעיף 2(4) לחוק חופש המידע, ביחס למסמכים שנשלחו למבקר המדינה לצורך פעולות ביקורת". ולבסוף כתבה הממונה, כי לפי הוראת סעיף 28(א)(3) לחוק מבקר המדינה תשי"ח – 1958, בשילוב עם הוראת סעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע אין למסור את המסמכים , כיוון שהם כוללים ממצאים לא סופיים שנכללו בטיוטת דו"ח ביקורת, וכי אין חובה למסור את המסמכים גם בשל הוראות סעיפים 9(ב)(1) ו- 9(ב)(4) לחוק חופש המידע , באשר מדובר במסמכים פנימיים של הרשות ובמסמכים שגילויים עלול לפגוע בהליכי ביקורת המדינה. הממונה גם ציינה, כי תשובות הגופים המבוקרים לדו"חות מבקר המדינה נכללות בכרך הערות ראש הממשלה לדו"ח הביקורת, אשר פתוח לעיון הציבור, ומכאן שגם מכוח הוראת סעיף 8(4) לחוק אין מקום להעביר את המסמכים המבוקשים.

טענות העותר
העותר טוען כי טענתם העיקרית ולמעשה היחידה של המשיבים היא, שמבקר המדינה הוא בבחינת "צד ג'" המתנגד למסירת המידע, אלא שלטענת העותר מבקר המדינה הוא הנמען של המכתבים , ועל כן הוא איננו יכול להיחשב כצד ג'. לטענת העותר צד ג' בענייננו הוא המשיב 3 בעתירה – ראש הממשלה – אשר כלל לא מתנגד למסירת המידע.
העותר טוען, כי סעיף 14(א)(8) לחוק , ה קובע כי הוראות החוק לא יחולו על מידע שבידי: "כל גוף או רשות שיש להם סמכות חקירה על פי דין, לגבי מידע שנאסף או שנוצר לצרכי חקירה...", איננו רלוונטי לעניין, כיוון שמשרד המשפטים איננו רשות חוקרת, וכיוון שגם אם תיטען הטענה שמשרד מבקר המדינה הוא רשות חוקרת , הרי שאין לכך כל משמעות כ יוון בקשת המידע לא הופנתה אליו.
העותר טוען כי גם הוראת סעיף 28(א)(3) לחוק מבקר המדינה איננה רלוונטית לענייננו, כיוון שהיא אוסרת על פרסום "ממצאי ביקורת", ואילו המסמכים בהם עסקינן נוצרו על ידי משרד המשפטים ועל כן הם לא בבחינת "ממצאי ביקורת". יתר על כן, העותר טוען כי חלק מה אמור במכתבים המבוקשים צוטט בדו"ח הביקורת, ועל כן המבקר איננו יכול להתנגד למסירת המכתבים המלאים.
לעניין הטענה שמדובר במסמכים פנימיים טוען העותר כי שיח בין רשויות איננו יכול להיחשב כשיח פנימי.

עמדת המשיבים
המשיבים 2-1 (להלן – "המשיבים"), חוזרים בתשובתם על נימוקי דחיית הבקשה, תוך התמקדות בטענה שמתקיימים בעניינו הסייגים למסירת מידע שקבועים בסעיפים 9(א)(4), 9(ב)(1) ו-9(ב)(4) לחוק. לעומת זאת, המשיבים הודיעו בתשובתם לעתירה כי הם אינם עומדים עוד על הטענה בדבר תחולת סעיף 14(א)(8) על המידע המבוקש .
המשיב 3 הודיע כי הוא "מצטרף לעתירה מחמת נימוקיה".

דיון והכרעה

התשתית הנורמטיבית
סעיף 1 ל חוק חופש המידע קובע כי לכל אזרח זכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות החוק. סעיף 8 לחוק קובע כי במקרים מסוימים רשאית הרשות לדחות בקשה לקבלת מידע , זאת מטעמים שניתן לכנותם "טכניים", כגון שהטיפול בבקשה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה (סעיף 8(1)), או שהמידע לא מצוי בידי הרשות (סעיף 8(3)), או שהוא כבר פורסם ועומד לעיונו של הציבור (סעיף 8(4) לחוק). סעיף 9 לחוק מונה רשימת מקרים שבהם הרשות "לא תמסור מידע" ( סעיף 9(א) לחוק), ורשימת מקרים בהם הרשות "איננה חייבת למסור מידע" ( סעיף 9(ב) לחוק).
סעיף 10 לחוק קובע כי בבוא הרשות לשקול סירוב למסור מידע לפי סעיפים 8 או 9 לחוק עליה לשקול, זה אל מול זה, את העניין שיש למבקש בגילוי המידע ואת האינ טרס הציבורי שכרוך בגילוי המידע, ובסעיף 11 לחוק נקבע כי:

"היה המידע המבוקש מידע אשר הרשות הציבורית רשאית או חייבת שלא למסרו כאמור בסעיף 9, וניתן לגלות את המידע, ללא הקצאת משאבים בלתי סבירה או הכבדה ניכרת על פעולתה של הרשות, תוך השמטת פרטים, תוך עריכת שינויים או תוך התניית תנאים בדבר דרך קבלת המידע והשימוש בו, תמסור הרשות את המידע בהשמטות, בשינויים או בתנאים המחויבים, לפי הענין..."

ולבסוף, סעיף 17(ד) לחוק קובע כי:

"על אף הוראות סעיף 9, רשאי בית המשפט להורות על מתן מידע מבוקש, כולו או חלקו ובתנאים שיקבע, אם לדעתו העניין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה, ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין".

להלן נדון בסייגים השונים שלטענת המשיבים מחייבים אותם שלא למסור את המידע המבוקש, או פוטרים אותם מהחובה למסור אותו.

סעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע
סעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע קובע כי: "רשות ציבורית לא תמסור.... מידע אשר אין לגלותו על פי כל דין". המשיבים טוענים כי הוראת סעיף 28(א)(3) לחוק מבקר המדינה אוסרת על גילוי המידע המבוקש, ועל כן, לפי הוראת סעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע משרד המשפטים מנוע מלגלות אותו.
וכך קובע סעיף 28(א)(3):

"28. (א) ואלה דינם מאסר שנה אחת או קנס.....
......
(3) המפרסם ללא נטילת רשות מטעם המבקר ממצאי בקורת של המבקר"

המסמכים שאליהם מתייחסת בקשת המידע של העותר הם שני מכתבים הכוללים תגובה של משרד המשפטים לטיוטות דו"ח ביקורת שהעביר אליו מבקר המדינה. לפיכך, השאלה הטעונה הכרעה במסגרת העתירה שלפניי היא, האם מסמכים אלו הם בבחינת "ממצאי ביקורת של המבקר ". העותר טוען שמסמכים אלו לא יכולים להיות ממצאי ביקורת כיוון שהם לא נערכו על ידי מבקר המדינה. המשיבים טוענים כי את המונח "ממצאי ביקורת" יש לפרש באופן רחב ככולל גם את "חומרי החקירה" שאסף המבקר במהלך עבודתו, ובכלל זה את תגובות הגופים המבוקרים לטיוטות דו"חות הביקורת. מבחינה לשונית גרידא עמדות שני הצדדים אפשריות. עמדת העותר בוודאי אפשרית, כיוון סעיף החוק מדבר בממצאים "של המבקר", דהיינו שמקורם בו ולא בגוף המבוקר. ואולם, גם פרשנותם של המשיבים אפשרית, כיוון שהמחוקק נקט במונח "ממצאים" ולא במונחים "מסקנות" או "קביעות" למשל, אשר מבטאים באופן מובהק יותר תוצרים שהם פרי יצירת המבקר, וכיוון שהמילים "של המבקר" יכולות להתפרש ככוללות ממצאים שאסף המבקר במהלך הביקורת. כדי להכריע במחלוקת שבין הצדדים נסקור להלן את הוראות חוק יסוד: מבקר המדינה , ואת הוראות חוק מבקר המדינה, בדגש על הוראות הסודיות הקיימות בדינים אלו , זאת במטרה לבחון איזו פרשנות מתיישבת טוב יותר עם כלל ההסדרים שבדינים אלו.

סעיף 1 לחוק יסוד: מבקר המדינה קובע, כי: "ביקורת המדינה נתונה בידי מבקר המדינה". סעיף 2 לחוק היסוד קובע, כי מבקר המדינה יקיים ביקורת על משרדי הממשלה, וסעיף 3 לחוק היסוד מחייב גופים מבוקרים להמציא למבקר המדינה כל ידיעה, מסמך או הסבר הדרושים לו לצורך הביקורת.
סעיף 14 לחוק מבקר המדינה קובע, כי אם העלתה ביקורתו של מבקר המדינה "ליקויים שלא הוסברו או פגיעות בחוק, בעקרונות החיסכון והיעילות או בטוהר המידות, ימסור המבקר לגוף המבוקר את ממצאי הבקורת ואת דרישותיו לתיקון הליקויים...". סעיף 15 לחוק מבקר המדינה קובע, כי מבקר המדינה ימציא בכל שנה לראש הממשלה וליושב ראש הוועדה לביקורת המדינה דו"ח על תוצאות הביקורת, ובסעיף 16 לחוק מבקר המדינה נקבע , כי ראש הממשלה ימסור למבקר את תגובות הגופים המבוקרים לדו"ח.
עתה, נפנה להוראות המגבילות את הפרסום או את השימוש שניתן לעשות בחומרי הביקורת. סעיף 23 לחוק מבקר המדינה קובע כי:

"עובדי משרד המבקר וכל אדם אחר שבעזרתו מבצע המבקר את תפקידיו חייבים לשמור בסוד כל ידיעה שהגיעה אליהם לרגל עבודתם ולהתחייב על כך בכתב עם התחלת העבודה."

בסעיף 28(א)(1) לחוק מבקר המדינה נקבע כי מי שמפרסם דו"ח של מבקר המדינה לפני שזה הונח על שולחן הכנסת דינו מאסר או קנס, ובסעיף 28(א)(3) נקבע כאמור לעיל, כי מי שמפרסם ממצאי ביקורת של המבקר ללא היתר מאת המבקר דינו מאסר וקנס. ולבסוף, בסעיף 30 לחוק מבקר המדינה נקבע , כי כל מסמך שהכין המבקר במילוי תפקידו לא ישמש ראייה בהליך משפטי או משמעתי, וכי כל הודעה שהתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר לא תשמש כראייה בהליך משפטי או משמעתי, למעט בהליך פלילי בשל מסיר ת עדות בשבועה או בהן צדק שהושגה מכוח הסמכויות הנתונות למבקר לפי סעיף 26 לחוק.
לכל האמור נוסיף, כי סעיף 2(4) לחוק חופש המידע קובע כי מבקר המדינה נחשב כרשות ציבורית לעניין החוק, אך זאת "למעט מידע שהגיע אליו לצורך פעולות הביקורת".
התמונה העולה מההוראות האמורות היא, שמידע שאוסף מבקר המדינה במסגרת תפקידו הוא מידע שאיננו חשוף לציבור, אלא במסגרת הדו"חות וחוות הדעת שמפרסם מבקר המדינה. עמד על כך בית המשפט העליון בהקשר של שאלת פרסומו של חומר שהעביר מבקר המדינה למבוקר לצורך קבלת תגובתו, בקבעו כי: "פרסומו יהיה שימוש לרעה החותר תחת האינטרס הציבורי בביקורת יעילה – כפי שהוא משתקף גם מהוראות הסודיות הפזורות בחוק מבקר המדינה" (בג"ץ 2759/12 אל"מ ארז וינר נ' מבקר המדינה בפסקה ד' לחוות דעתו של כב' השופט א' רובינשטיין (28.6.12) ).
אין גם ספק, כי אילו היה העותר מבקש ממבקר המדינה את תגובות הגופים המבוקרים לטיוטות דו"חות הביקורת, אזי הבקשה הייתה נדחית, ובצדק, על יסוד הוראת סעיף 2(4) לחוק חופש המידע (ראו – עע"מ 8282/02 הוצאת עיתון הארץ נ' משרד מבקר המדינה פ"ד נח (1), 465,475 (2004) להלן – "פרשת עיתון הארץ")).
מסקנתי מהמקובץ לעיל היא, כי ההוראות האמורות מצדי קות לפרש את המונח "ממצאי ביקורת" ככולל לא רק את מסקנות המבקר מהחומר שנאסף על ידו, אלא גם את החומר שנאסף על ידו, כגון תגובות של גופים מבוקרים לטיוטות דו"חות ביקורת. ההיגיון בפרשנות זו ברור, שכן על פי הוראות הדין שהובאו לעיל נתונה למבקר המדינה הסמכות להחליט אלו עובדות ממצאים שאסף במהלך מלאכת הביקורת יפורסמו ואלו לא יפורסמו. יתר על כן, אין כל היגיון לקבוע כי פרסום של תגובת גוף מבוקר לטיוטת דו"ח לא יהיה אסור, בעוד שפרסום דו"ח סופי לפני מועד הנחתו על שולחן הכנסת כן יהיה אסור. אשר על כן אני סבור , כי המונח "ממצאי ב יקורת" כולל גם את תגובות המגופים המבוקרים לטיוטות של דו"חות ביקורת, ומכאן שאני מקבל את טענת המשיבים לפיה מכוח הוראת סעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע קמה עילה לדחיית בקשת העותר , שכן המידע המבוקש – תגובת משרד המשפטים לטיוטות דו"ח המבקר – אסור בגילוי לפי סעיף 28(א)(3) לחוק מבקר המדינה , אלא באישור המבקר, ואישור כזה לא ניתן. ודוקו, מקובלת עלי טענת המשיבים לפיה אין עלי להידרש במסגרת עתירה זו לשאלת סבירותה של החלטת המבקר שלא לאשר את פרסום המידע המבוקש.

משבאנו לכאן מתעוררת השאלה האם מוסמך בית המשפט בגדרי סמכותו לפי סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע, להורות על גילוי מידע שאין לגלותו לפי סעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע כיוון שהוא אסור בגילוי "על פי כל דין". בעניין זה נפסק בעע"ם  398/07 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (23.9.08), כי:

"משילוב סעיפים 1, 9 ו- 17(ד) ל חוק חופש המידע עולה אפוא כי תנאי ראשון למסירתו של מידע המבוקש מרשות ציבורית הינו כי אין מדובר במידע שקיים איסור בדין לגלותו. ביחס למידע שקיים איסור בדין לגלותו, אף לבית המשפט במסגרת סמכותו בסעיף 17, אין סמכות להורות על גילויו."

על כן, אין להורות על מסירת המידע מכוח סעיף 17(ד).

שאלה נוספת ונפרדת היא, האם ניתן לגלות נתונים מסויימים המצויים באותם מסמכים שמבקש העותר , ואשר אינם בגדר תגובה לטיוטת ד ו"ח המבקר. דומה שככל המסמכים המבוקשים כוללים נתונים כאלו אזי יש חובה לגלותם, אלא אם יש עילה אחרת, מלבד זו שבסעיף 9(א)(4), שלא לגלותם. עמד על בית המשפט העליון פרשת עיתון הארץ בקבעו כי:

"סירובו של המבקר למלא אחר מבוקשם של המערערים אינו סוף פסוק, שהרי המידע המצוי בידי המבקר בא אליו מן הגופים המבוקרים. מה טעם אפוא לא יפנו המערערים במישרין אל אותם גופים המחזיקים במידע ויבקשו לקבל את שהם מבקשים מן המבקר? והרי זכותם של המערערים עומדת להם לשאוב מים הישר מן המעיין – לפנות אל אותם גופים ולבקש מהם את שמבקשים הם מהמבקר...."
(שם, בפסקה 17 לפס הדין).

מסקנה זו, לפיה עצם הכללתו של מידע בתוך מסמך תגובה לטיוטת דו"ח ביקורת איננה מונעת את גילויו אם וכאשר מתבקש אותו מידע מה"מעיין", דהיינו - מהגוף המבוקר, מתחייבת גם מהוראת סעיף 11 לחוק חופש המידע שצוטטה לעיל.
אכן, העותר פעל בהתאם לדרך שהותוותה בפרשת עיתון הארץ, אלא שלאחר שעיינתי בשני המסמכים שמבקש העותר שוכנעתי כי הם כלל לא כוללים מידע שחורג מגדר תגובה של גוף מבוקר לטיוטת דו" ח ביקורת, וככל שהם כוללים מידע שכזה הרי שהוא שלוב כל כולו בתוך תגובת משרד המשפטים לטיוטת דו"ח המבקר, עד שלא ניתן להפריד בין הדבקים.
די באמור לעיל כדי להביא לדחיית העתירה, אך למען שלמות התמונה אתייחס בקצרה גם לסייגים הנוספים להם טענו המשיבים.

סעיף 9(ב)(1) לחוק חופש המידע
סעיף 9(ב)(1) לחוק חופש המידע קובע כי הרשות איננה חייבת למסור: "מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה". הנטל הרובץ על הרשות כדי לשכנע בהתקיימותו של סייג זה הוא כבד, שכן עליה להראות כי קיימת וודאות קרובה לכך שגילוי המידע יגרום לשיבוש ממשי בתפקודה (עע"מ 1245/12 התנועה לחופש המידע ואח' נ' משרד החינוך (23.8.12)). בענייננו יש לבחון האם מסירת המידע עלולה לפגוע בתפקודו של משרד המשפטים, שכן הוא הרשות שאליה הופנתה בקשת המידע. עיון בתשובת המשיבים לעתירה מלמד שלא עלה בידי משרד המשפטים להסביר במה ייפגע תפקודו אם יימסרו המסמכים המבוקשי ם, ועל כן אין בסייג זה כדי להצדיק את אי מסירת המידע המבוקש.
סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע
סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע קובע כי:

"רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה:
......
(4) מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין".

לגבי סעיף זה נפסק כי:

"הסייג המעוגן בסעיף 9(ב)(4) לחוק משקף הכרה של המחוקק בכך שחשיפת תוכנו של דיון פנימי, עלולה להכביד על המשתתפים בו להתבטא בפתיחות ובחופשיות, ללא משוא פנים וללא מורא בעניינים הטעונים החלטה. החשש של חברי פורום פנימי כי השיח והשיג ביניהם עשוי להיחשף עלול להניא אותם מלהעלות רעיונות ומלבחון דרכי פעולה אלטרנטיביות, וכפועל יוצא, עלול גם "לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה" כאמור בסייג של סעיף 9(ב)(1) לחוק (ראו עניין גבע, סעיפים 17-15 לפסק הדין). "
(עע"מ 3300/11 מדינת ישראל נ' גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע (5.9.12)) .

וכן נפסק בעע"ם 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ פ"ד ס(4) 217 (2006), כי:

"הטעם המרכזי להצדקת הסייג למסירת מידע מן הסוג הנזכר בסעיף 9(ב)(4) לחוק נעוץ בחשש מן 'האפקט המצנן' (Chilling effect), המתבטא ברתיעתם של חברי הרשות הציבורית ועובדיה לקיים דיונים כנים מקום שאין מובטח בו מעטה מסוים של חיסיון לדעות המוחלפות בתהליך קבלת ההחלטות. מתן אפשרות לעובדי הרשות לקיים ביניהם דיאלוג פתוח וגלוי, בלא חשש כי דברים שייאמרו על ידיהם בדיונים פנימיים או בחוות דעת פנימיות ייחשפו לעין כול, נועד אפוא להגן על איכות החלטותיהן של רשויות הציבור ועל האפקטיביות של תהליך קבלתן, וזוהי התכלית המרכזית שביסוד הסייג"

המשיבים טוענים כי המידע המבוקש על ידי העותר הוא בבחינת "שיח פנימי" בין רשויות פנימיות – משרד המשפטים ו מבקר המדינה – ועל כן חלה עליו הוראת סעיף 9(ב)(4). טענה זו איננה משכנעת. מבלי לגרוע מקביעתי לעיל לפיה משרד המשפטים מנוע מלפרסם את תגובתו לטיוטת דו"ח מבקר המדינה, הרי שאין חולק על כך שמבקר המדינה עצמו רשאי לפרסם את תגובת הגוף המבוקר, במלואה או בחלקה, במסגרת דו"ח הביקורת הסופי שהוא עורך, זאת מבלי לבקש תחילה את רשותו של הגוף המבוקר לכך. כיוון שכך, לא מדובר בשיח פנימי בין רשויות. גם מבחינת מהות הדברים תגובתו של גוף מבוקר לטיוטת דו"ח ביקורת איננה בבחינת "התייעצות" עם המבקר, או מתן "חוות דעת" או "המלצה" למבקר, אלא מדובר בתגובה של הגוף המבוקר לטענות שמועלות כלפיו, תגובה שתכליתה לשכנע כי הגוף המבוקר פעל כשורה, או שאם הוא לא פעל כשורה אזי בכוונתו לתקן את פעולותיו. טבע הדברים הוא שבסיטואציה כזו יעלה הגוף המבוקר בתגובתו לדו"ח כל טענה שיש בפיו, ומכאן שהחשש לאפקט מצנן שייגרם כתוצאה מפרסום הדברים איננו חשש של ממש בהקשר של תגובה של גוף מבוקר לטיוטת דו"ח ביקורת. ולבסוף, תגובת הגוף המבוקר לטיוטת דו"ח ביקורת היא בדרך כלל תגובה מערכתית מטעם הגוף המבוקר , ולא תגובה אישית של מי מעובדי הגוף המבוקר, ולכן גם מהטעם הזה לא חל בסיטואציה כזו הרציונאל של סעיף 9(ב)(4) לחוק.

אשר על כן, העתירה נדחית.
העותר יישא בהוצאות המשיבים 2-1 בסך של 10,000 ₪. אינני פוסק הוצאות לטובת המשיב 3 אשר תמך בקבלת העתירה.

ניתנה היום, כ' אייר תש"פ, 14 מאי 2020, בהעדר הצדדים.