הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 44503-03-19

בפני
כבוד ה שופט אברהם רובין

העותרת

מלון מרינה תל אביב בע"מ

נגד

המשיבים

1.מדינת ישראל - משרד העליה והקליטה
2.עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
3.מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון
4.מדינת ישראל - משרד החוץ
5.עיריית ירושלים

פסק דין

עתירה בגדרה מתבקש בית המשפט להורות למשיבים לנקוט בכל הפעולות הנדרשות על מנת לוודא כי כל העולים המשוכנים כיום במבנה מלון דיפלומט, המצוי סמוך למתחם שגרירות ארה"ב בשכונת ארנונה בירושלים, יפונו ממנו, זאת על מנת שהעותרת תוכל למסור את מבנה המלון לממשלת ארה"ב, כפי שהתחייבה לעשות בהסכם שנכרת בין השתיים.

העובדות
העותרת היא בעלים של מקרקעין המצויים בשכונת ארנונה בירושלים. על המקרקעין בנויים מבנים שונים ובהם מבנה מלון דיפלומט (להלן – "מבנה המלון" או "המלון"). בשנת 1991 השכירה העותרת את מבנה המלון למשרד הקליטה, זאת לצורך שיכון עולים, ובמהלך השנים הסכם זה הוארך מעת לעת. חלק אחר של המקרקעין הושכר לממשלת ארה"ב על פי הסכם מיום 4.7.02, במטרה להעביר למקרקעין את מבני הקונסוליה האמריקאית בירושלים . במסגרת הסכם זה ניתנה לממשלת ארה"ב אופציה ל רכוש את המקרקעין שהושכרו לה וכן את מבנה המלון.
ביום 10.6.14 הודיעה ממשלת ארה"ב לעותרת כי היא מממשת את האופציה, והעותרת מצידה הודיעה על כך למשרד הקליטה (נספח 9 לעתירה). בהמשך לאמור נכרת תיקון להסכם השכירות שבין העותרת לבין ממשלת ארה"ב (נספח 4 לעתירה) . בהסכם המתוקן נקבע כי אם העותרת לא תמסור לממשלת ארה"ב את החזקה במקרקעין עד ליום 30.6.20 אזי תהיה ממשלת ארה"ב רשאית לבטל , לגמרי או באופן חלקי, את רכישת המקרקעין . ועוד נקבע בהסכם המתוקן, כי העותרת תהיה רשאית להאריך את הסכם השכירות עם משרד הקליטה עד ליום 30.6.20, ובלבד שההסכם עם משרד הקליטה יכלול סעיף בגדרו ייטול על עצמו משרד הקליטה את האחריות לנקיטת כל הצעדים הנדרשים לשם פינוי מבנה מלון דיפלומט. ואכן, בהמשך לאמור נכרת ביום 8.3.16 הסכם בין העותרת לבין משרד הקליטה באמצעות עמידר, בגדרו הוארכה השכרת מבנה המלון למשרד הקליטה - עמידר עד ליום 20.6.20 (נספח 5 לעתירה). בהסכם זה אף נכתב כי עמידר ערה לכך שממשלת ארה"ב רכשה את המקרקעין עליהם בנוי מבנה המלון, ו לכך שהעותרת התחייבה למסור לממשלת ארה"ב את המקרקעין עד ליום 30.6.20. כן התחייבה עמידר לנקוט "בכל הצעדים הדרושים לפינוי העולים עד 20.6.20".
ביום 6.12.17 הצהיר נשיא ארה"ב על העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. בהמשך להצהרה זו התקיים בוועדת העלייה והקליטה של הכנסת דיון שתכליתו לוודא שננקטים צעדים למציאת פתרונות דיור לעולים הגרים במלון דיפלומט. בדיון זה השתתף גם מנכ"ל משרד הקליטה שהתחייב למצוא במועד פתרון דיור לכל העולים הגרים במלון . דיון נוסף באותו נושא התקיים בוועדת העלייה והקליטה גם ביום 19.3.18. בדיון זה ציין נציג משרד החוץ כי ממשלת ארה"ב העבירה מסר ברור למשרד החוץ לפיו היא מצפה שהנכס יפונה עד ליום 20.6.20.
בהמשך לכל אמור ניהלה העותרת במהלך המחצית השנייה של שנת 2018 התכתבות עם משרד הקליטה ועמידר, בה דרשה לקבל עדכון לגבי הפעולות הקונקרטיות שנעשות לשם פינוי העולים במועד. משהתשובות שקבלה העותרת לא הניחו את דעתה הגישה העותרת את העתירה שלפניי.

טענות העותרת
העותרת טוענת כי משרד הקליטה חייב לספק פתרונות דיור לעולים שבמלון, כיוון שהעולים זכאים לדיור ציבורי מכוח החלטות ממשלה שונות שהתקבלו עוד בשנות ה-90 עם בוא גל העלייה הגדול ממדינות בריה"מ לשעבר. לטענת העותרת המשיבה 2 – עמידר - משמשת לצורך כך כידו הארוכה של משרד הקליטה. בנוסף טוענת העותרת, כי מתוקף הוראות חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח -1998, גם משרד השיכון (המשיב 3) אחראי לספק דיור ציבורי לעולים, וכי גם עיריית ירושלים נושאת באחריות לעניין זה מכוח הסמכות הנתונה לה בסעיפים 233 ו- 249(5) לפקודת העיריות.
העותרת טוענת כי חדילתם של המשיבים מנקיטת אמצעים למציאת פתרון שיביא לפינוי העולים מהמלון לוקה באי סבירות קיצונית, והיא מנוגדת להחלטות הממשלה ולהבטחות שלטוניות שניתנו במהלך השנים, כגון דברי מנכ"ל משרד הקליטה בדיוני וועדת הקליטה של הכנסת. כמו כן טוענת העותרת, כי באי נקיטת צעדים למתן פתרונות דיור ציבורי לעולים פוגעים המשיבים בזכותם של העולים לקורת גג ולקיום מינימאלי בכבוד.
בעיקרי הטיעון שהגישה העותרת היא מוסיפה וטוענת כי טענות המשיבים 1, 3 ו- 4 (להלן – "המדינה"), בכתב התשובה שהוגש מטעמן, רק מדגימות ומוכיחות עד כמה אין למדינה פתרון שיבטיח במועד את פינוי העולים ממבנה המלון אל דיור ציבורי אחר. העותרת טוענת בהקשר זה כי תשובת המדינה לוקה בעמימות וכי היא איננה מציגה פתרונות קונקרטיים לכל העולים הגרים כיום במלון. העותרת מדגישה כי מחדלה של המדינה מהווה הפרת הסכם, וכי מחדל זה עלול לפגוע ביחסיה של המדינה עם ארה"ב, וכן הוא עלול לגרום לנזק כבד לעותרת.

המדינה טוענת כי העתירה מוקדמת. לדברי ב"כ המדינה: "בימים אלו שוקדים המשיבים על גיבוש פתרונות לעולים המשוכנים במלון. בין היתר מקודמת תכנית לשיכון חלק מהעולים במתחם קיים, ובמקביל מקודמת תכנית להקצאת קרקע לסוכנות היהודית לשם הקמת בניין י יעודי בו ייבנו יחידות דיור העתידות לספק מענה לעולים המתגוררים כיום במלון. המשיבים לא הפרו התחייבות כלשהי שנתנו לעותרת, ואין רגליים לטענה כי הפרה כזו צפויה. במהלך השנה הקרובה, עד לסיום ההתקשרות עם העותרת יוסיפו המשיבים לפעול על מנת שיימצאו פתרונות דיור לכלל העולים המתגוררים במלון.....הפגיעה לה טוענת העותרת היא בגדר השערה שעשויה שלא להתממש".
המדינה מוסיפה וטוענת כי בשנים האחרונות הופסקה הפניית עולים לשיכון במלון, וכתוצאה מכך מאוכלסות כיום רק 415 מתוך 500 יחידות דיור שקיימות במלון. המדינה מוסיפה וטוענת כי עד לסוף השנה הנוכחית יפונו מהמלון עוד כ- 110 יחידות דיור אשר העולים הגרים בהן יעברו לגור במקבץ דיור ציבורי קיים, המצוי בשכונת בית וגן בירוש לים. כמו כן טוענת המדינה כי חלק נוסף מהעולים יועבר למוסדות של משרד הרווחה המיועדים למי שאינם עצמאיים. ולבסוף , המדינה טוענת כי במקביל היא פועלת להקמת בית דיור מוגן בשכונת פסגת זאב בירושלים, שיכלול 240 יחידות דיור ויאכלס את "מרבית הזכאים המתגוררים במלון דיפלומט". המדינה מוסיפה וטוענת כי כבר בסמוך למועד כתיבת התשובה לעתירה יפונה בניין 9 של מבנה המלון מיו שביו, דבר שיאפשר למסור לממשלת ארה"ב את הבניין האמור ואת השטח הציבורי הגדול מאוד שצמוד לו.

המשיבה 5 – עיריית ירושלים – הגישה כתב תשובה קצר בו נטען כי העותרת לא מצתה את ההליכים מול העירייה כיוון לא פנתה אליה בטרם הוגשה העתירה. לגופו של עניין טוענת העירייה, כי הלכה למעשה האחריות למציאת פתרון דיור ציבורי לעולים רובצת לפתחה של המדינה. העירייה מוסיפה וטוענת כי היא תירתם למציאת פתרון לעולים על ידי איתור מגרשים ציבוריים בירושלים המתאימים לבניית מבנים לשיכון העולים.

דיון והכרעה

נקודת המוצא לדיוננו היא הצהרת ב"כ המדינה בפתח הדיון שהתקיים בעתירה, לפיה: "אין מחלוקת שאנחנו צריכים לפנות את המלון עד 20.6.20, ואנחנו מתכוונים לעשות את זה. אנחנו לא מהיום נוקטים בפעולות, אנו נמשיך לנקוט לאלתר וללא דיחוי בכל הפעולות הנדרשות" (עמ' 1 ש' 16-14). ב"כ המדינה גם הצהירה כי המדינה איננה כופרת בכך שהעולים הגרים במלון זכאים לדיור ציבורי (עמ' 2 ש' 7-6). לנוכח הצהרות אלה העלה בית המשפט את השאלה האם העתירה מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים, שכן לכאורה לנוכח הצהרות הצדדים לפיהן אין חולק על כך שהעולים זכאים לדיור ציבורי, העתירה כלל איננה מעלה שאלה מתחום הדיור הציבורי, ולמעשה עסקינן בתביעת פינוי שהסעד המבוקש בה מצוי בסמכות בתי המשפט הרגילים.
העותרת טענה בהקשר זה כי הסמכות לדון בעתירה נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים כיוון שעמדת המדינה משמעה שפתרון הדיור הציבורי לו זכאים העולים ימומש על ידי השארתם במבנה המלון, זאת על חשבון הנזקים שייגרמו לעותרת כתוצאה מכך. לטענת העותרת פתרון זה איננו סביר ובכך מפרה המדינה את חובתה לספק דיור ציבורי לעולים. ב"כ העותרת הודה בטיעונו כי: "נכון שיש לי עילה אזרחית אבל אני לא צריך לשחק את המשחק הזה" (עמ' 3 ש' 36 – עמ' 4 ש'1).
לעומת זאת, ב"כ המדינה טענה כי לבית המשפט אין סמכות לדון בעתירה כיוון שהעתירה איננה מכוונת כנגד "החלטה" כלשהי של המדינה, בשים לב לכך שהמדינה מעולם לא קבלה החלטה שלא לפנות את המלון במועד. ב"כ המדינה הוסיפה וטענה כי גם "אי החלטה" אין בענייננו כיוון שהמדינה מתכוונת לפנות את המלון במועד והיא נוקטת בפעולות שונות לשם כך.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבור כי דין העתירה להידחות מחמת חוסר סמכות עניינית.
העותרת הגישה את עתירתה לבית המשפט לעניינים מינהליים על יסוד הוראת פריט 13 לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס – 2000, אשר מסמיך את בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות בתחום הדיור הציבורי שעניינן: "החלטה של רשות בעניין דיור ציבורי לפי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט – 1998, למעט סעיף 12, ולפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח – 1998, וכן ענייני דיור ציבורי לפי כל נוהל" . ואולם, העותרת איננה מבקשת להביא לבירור בפני בית המשפט לעניינים מינהליים סוגיה שעניינה הזכות לדיור ציבורי. העותרת איננה מייצגת את מי מהעולים הגרים במלון , שהם אלו שזכאים לדיור ציבורי, והיא איננה טוענת שהיא פועלת כעותרת ציבורית בתחום הדיור הציבורי. העותרת גם לא טוענת כי לה עצמה קיימת זכות או אינטרס בר הגנה מתחום דיני הדיור הציבורי. לאמיתו של דבר עניינה של העותרת איננו בדיור ציבורי אלא בפינויים של העולים מהמלון. כך עולה בבירור מהסעד העיקרי והראשון שמבוקש בעתירה, בגדרו לא מוזכר כלל עניין הדיור הציבורי, אלא מתבקש בית המשפט להורות למדינה לנקוט בכל הפעולות הנדרשות לשם פינויים של העולים מהמלון. אינטרס העותרת בפינויים של העולים במועד הוא אינטרס לגיטימי לחלוטין, אך הוא איננו צומח מדיני הדיור הציבורי. הוא נטוע כל כולו בעולמם של דיני החוזים. אכן, כעיקרון אין מניעה שבמקרים מסוימים יובאו לפני בית המשפט לעניינים מינהליים עניינים הנוגעים לחוזים שנכרתו עם הרשות, אולם זאת רק מקום בו החוזים בהם מדובר בא ים בגדרי אחד העניינים המפורטים בתוספת הראשונה לחוק. סבורני כי החוזה בשמו טוענת העותרת בענייננו לא בה בגדרי פריט 13 שבתוספת , שכן לא מדובר בחוזה שעניינו דיור ציבורי, אלא בהסכם שכירות גרידא, הגם שהוא מתייחס ליחידות דיור שישמשו לדיור ציבורי. דומה בעיניי שכפי שלא ניתן היה להגיש לבית המשפט לעניינים מינהליים עתירה שעניינה אי תשלום דמי שכירות לפי החוזה האמור , כך לא ניתן להגיש לבית המשפט לעניינים מינהליים את העתירה שלפניי העוסקת בחשש שהמדינה תפר את הסכם השכירות בכך שלא תפנה במועד את מבנה המלון. יתכן ששונים היו פני הדברים אילו המדינה הייתה מחליטה שלא לקיים את החוזה, אך לא זו הטענה בעתירה שלפניי, ו זו גם לא עמדת המדינה, אשר איננה מתכחשת לחובתה החוזית וטוענת כי בכוונתה לעמוד ב ה.
לאותה תוצאה נגיע אם נבחן את הדברים במשקפי העיקרון שלפיו בית המשפט לעניינים מינהליים לא ידון בעניין שבו פתוחה לפני העותרת דרך לקבל סעד חלופי. כאמור לעיל, עניינה של העותר ת איננו בהסדרת הדיור הציבורי כי אם בהבטחת פינוי המלון במועד. כיוון שכך נתון ל עותרת סעד חלופי בדמות הגשת תביעה אזרחית נגד המדינה בגין הפרתו, או הפרתו הצפויה, כנטען, של הסכם השכירות.

למעלה מן הצורך ייאמר, כי גם אם יונח שנתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים הסמכות לדון בעתירה, הרי שלנוכח תשובת המדינה לעתירה ספק רב אם היה מקום לתת לעותרת את הסעדים המבוקשים בעתירה.
הנה כך, הסעד הראשון והעיקרי שהתבקש בעתירה הוא סעד כללי שעניינו מתן הוראה למדינה לנקוט בכל הפעולות הדרושות על מנת להביא לפינויים של העולים במועד. המדינה לא מתכחשת לחובתה לנקוט בכל פעולה כאמור, ולפי הצהרת באת כוחה היא אכן פועלת בכל דרך לשם הבטחת הפינוי במועד. במצב דברים זה הסעד הראשון התייתר.
שני הסעדים הנוספים המבוקשים בעתירה עניינם בחיוב המדינה להציג לוח זמנים בגדרו תפרט המדינה באופן קונקרטי וברור כיצד היא מתכוונת להבטיח כי העולים יפונו מהמלון במועד, וכן בחיובה של המדינה לעדכן את העותרת בכל הנוגע להתקדמות פעולותיה. בעניין זה נתנה המדינה, הן בכתב התשובה והן בדיון בעל פה, פירוט של הפעולות הננקטות על ידה, כך שכיום יש לפני העותרת תמונה כמעט מלאה של המצב, אשר מאפשרת לה נקיטת כל צעד משפטי שייראה לה במישור האזרחי. אמרנו כי התמונה "כמעט מלאה" כיוון שבדיון בעל פה טענה ב"כ המשיבה כי מעבר לפעולות הננקטות בגלוי ננקטות גם פעולות נוספות שאין מקום לפרסמן. לשאלת בית המשפט סירבה באת כוח המדינה לאשר שמדובר במשא ומתן עם הרשויות בארה"ב שתכליתו להביא להארכת מועד הפינוי בהסכמה מבלי שהדבר יביא לביטול החוזה של ממשלת ארה"ב עם העותרת, אך היא גם לא הכחישה זאת. ב"כ העותרת הגיב לעניין זה באומרו כי לעותרת אין התנגדות למשא ומתן שתכליתו להביא להסכמה בדבר דחיית מועד הפינוי. עם זאת, ב עליה של העותרת – מר שיף – ציין כי לפי מידע שנמסר לו מגורם במשרד החוץ האמריקאי לא מתקיים משא ומתן לעניין דחיית הפינוי, אך מר שיף הוסיף וציין כי להערכתו: "אם המדינה תפנה אליהם אני בטוח שראש הממשלה ירים טלפון לנשיא ארצות הברית הדברים יהיה אחרת....".
סיכומם של דברים, די בדברים שפורטו בתשובת המדינה ובדברי באת כוחה ונציגה בדיון שהתקיים בעתירה, כדי לשלול את הצורך במתן שני הסעדים הנוספים שהתבקשו בעתירה.

לפני סיום אציין, כי אני ער למצב הלא פשוט בו נתונה העותרת. אין להבין מהדברים שנאמרו לעיל כי נחה דעתי שהמדינה אמנם תצליח לעמוד בהתחייבותה החוזית. אין גם להבין את ההיפך. מן האמור לעיל עולה אך זאת, שהעתירה איננה מצויה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, וכי גם אם היא הייתה בסמכותו ספק אם היה מקום, לעת הזו, להעניק לעותרת את הסעדים המבוקשים בעתירה. כאמור לעיל, מהחומר שהוגש ומטיעוני הצדדים עולה כי המדינה לא מתכחשת לחובתה החוזית ו כי היא נוקטת בפעולות כדי לקיים את חובתה. חזקה על המדינה שתנקוט בכל הפעולות הנדרשות על מנת שלא להפר את החוזה שנכרת בינה לבין העותרת.

אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז כסלו תש"פ, 25 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.