הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 41735-01-19

בפני
כבוד ה שופט אברהם רובין

העותר

ד"ר משה מעוז

נגד

המשיבה

רשות הטבע והגנים

פסק דין

עתירה לפי חוק חופש המידע תשנ"ח – 1998, שעניינה מידע הנוגע לסימון שבילים ברחבי הארץ.

העותר הוא מדריך טיולים, אשר בעניינו מתנהל בבית משפט השלום באשקלון הליך פלילי (ת"פ 68957-06-17), בו נטען כי הוא פעל בניגוד להוראת תקנה 10 לתקנות שמורות הטבע (הסדרים והתנהגות), תשל"ט – 1979 (להלן – "תקנות שמורות הטבע"), אשר קובעת כי: "לא יהלך אדם בתחום השמורה ולא יימצא בה אלא בדרכים ובשבילים שסומנו על ידי הרשות כמיועדים להולכי רגל".
ביום 22.1.18 פנה מר עידן בוטבול למשיבה בבקשה לקבל את רשימת כל השבילים שסומנו על ידי המשיבה והמקום בו מופיעה ההכרזה על השבילים ככאלה, וכן רשימה של כל השבילים המסומנים שבוטלו והמקום בו מופיעות ההכרזות על ביטולם. ויובהר, מר בוטבול היה באותה עת מתמחה במשרדו של ב"כ העותר, אשר מייצג את העותר גם בהליך הפלילי.
בתחילה הפנתה המשיבה את מר בוטבול לוועדה לשבילי ישראל הפועלת במסגרת החברה להגנת הטבע, גוף שונה ונפרד מהמשיבה, באשר וועדה זו אחראית לסמן את השבילים ולתחזק אותם (נספח ב' לעתירה) . בהמשך הדרך, לאחר שמר בוטבול לא קיבל את מבוקשו מהוועדה, הודיעה לו המשיבה, ביום 10.5.18, כך:

"בבדיקה מול עובדים העוסקים בנושא עולה כי ככל הידוע לנו לא בוטלו שבילים.
....
החלטה על סימון שבילים נדונה במחוז ולאחר אישורה מועברת לוועדה (הכוונה לוועדה לשבילי ישראל שנזכרה לעיל – א.ר.), לצורך הסימון בשטח ועדכון המפות. כיוון שלא קיבלת מענה מהוועדה, מצ"ב רשימת השבילים בתוך שמורות וגנים"
(נספח ה' לעתירה).

ואכן בהמשך להודעה זו הו עברה למר בוטבול רשימת השבילים (מש/1). יצוין כי עוד קודם לכן בתשובה של הוועדה לשבילי ישראל מיום 30.1.18, הבהיר מנהל הוועדה למר בוטבול כי: "השבילים אינם מוכרזים, ואין הליך של הכרזה על ביטול הסימון. כלומר – אין הליך סטטוטורי כל שהוא הכרוך בהכרזת שבילים" (נספח ד' לעתירה).
התשובות שקיבל העותר, אשר מסתבר כי מר בוטבול – היום עו"ד בוטבול - פעל בשמו, לא הניחו את דעתו, ולפיכך הוא הגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים (עת"מ 11550-07-18), בגדרה הוא ביקש לקבל לידיו מאת המשיבה את: "כל המסמכים ופרטי המידע הנוגעים לרשימת השבילים המסומנים על ידה בהתאם לתקנה 10 לתקנות שמורות הטבע...וכן את פרטי המקום בו מופיעה ההכרזה על אותם שבילים כ"שבילים מסומנים", וכן: "את כל המסמכים ופרטי המידע הנוגעים לרשימת ה"שבילים המסומנים", שסימונם בוטל, והם אינם מוגדרים עוד כ"שבילים מסומנים" (נספח 1 לתשובת המשיבה). בנוסף ביקש העותר בעתירתו לקבל מהמשיבה מידע שלא נכלל בבקשת המידע המקורית שהגיש, ובכלל זה: "כל מידע על הסמכת גוף שלישי על ידה לצורך סימון שבילים וביטולם, על פי החוק, ואת מקור ההסמכה, ככל שאלה קיימים" (שם).
לאחר הגשת העתירה שלח עו"ד בורץ מהלשכה המשפטית של המשיבה מכתב לב"כ העותר (נספח ז' לעתירה), בו הוא מציין כי רשימת השבילים שהועברה למר בוטבול זה מכבר "ממצה את המידע המצוי בידי הרשות בעניין". כן הבהיר עו"ד בורץ כי לא מבוצע פרסום ברשומות של הכרזות על סימון שבילים, וכי המידע בדבר שבילים מסומנים מצוי במפות סימון שבילים ובשבילים עצמם. ולבסוף הבהיר עו"ד בורץ, כי הוועדה לסימון שבילים שפועלת תחת החברה להגנת הטבע, משמשת כגוף ביצועי לסימון השבילים בשטח, זאת: "לבקשתה של הרשות ועל פי שיקול דעתה הבלעדי". למכתב זה השיב העותר במכתב לאקוני של בא כוחו, לפיו תוכן מכתבו של עו"ד בורץ איננו מקובל עליו.
בהמשך לאמור עדכנה המשיבה את בית המשפט בהתכתבות האמורה, ובקשה את מחיקת העתירה בנימוק שהעותר קיבל את מבוקשו. בית המשפט נתן לעותר הזדמנות להגיב לבקשת המשיבה, ולאחר שהעותר לא הצביע בתגובה שהגיש על מידע כלשהו שלא הועבר אליו, הורה בית המשפט על מחיקת העתירה (נספח י"א לעתירה). בהמשך לכך, וחרף התשובות הברורות שקיבל העותר עד לאותה עת, שב ופנה ב"כ העותר למשיבה בדרישה לקבל מידע על מקום פרסום ההכרזות על סימון השבילים, ו את רשימת כל השבילים המסומנים בארץ. כמו כן הרחיב העותר את בקשת המידע המקורית, ודרש לקבל לידיו את כל הפרוטוקולים של הדיונים שנערכו בנושא של סימון שבילים וביטולם (נספח י"ג לעתירה). בתגובה לכך המשיבה שבה והבהירה לעותר כי נמסר לידיו כל המידע שיש בידי ה. כן הבהירה המשיבה, שוב, כי אין לה מידע לגבי שבילים שאינם באחריותה, שאין פרסום של הכרזות בדבר סימון שבילים, וכי לא קיימת הסמכה פורמאלית של הוועדה לסימון שבילים מטעם המשיבה, כיוון שמדובר בגוף ביצועי המבצע בשטח את סימון השבילים לבקשת המשיבה.
אחר הדברים האלה הוגשה העתירה שלפניי, בגדרה מבקש העותר, שוב, את אותו מידע שביקש בעתירה הקודמת.

מתיאור השתלשלות הדברים כאמור לעיל, עולה כי דין העתירה להידחות , זאת מהנימוקים שיובאו להלן.
לאמיתו של דבר דין העתירה היה להידחות על הסף, מהטעם הפשוט שהעותר הוא לא האדם שפנה למשיבה בבקשה לקבלת המידע. מי שפנה למשיבה הוא מר בוטבול, ובפנייתו הוא לא ציין כי הוא מייצג את העותר או פונה בשמו. ואולם, כיוון שהמשיבה עצמה לא עמדה על עניין זה בתשובתה לא תידחה העתירה מטעם זה.
לגוף העניין, נקודת המוצא לדיוננו היא שאין מקום לתת במסגרת עתירת חופש מידע צו למסירת מידע אשר לא התבקש בבקשת המידע המקורית. כך מתחייב מהחובה המוטלת על העותר למצות את ההליכים בטרם יפנה לבית המשפט לעניינים מינהליים. כיוון שכך , אין מקום לבחון את בקשות העותר ככל שהן חורגות מהדרישה המקורית לקבל את רשימת השבילים המסומנים ואת רשימת השבילים שסימונם בוטל, וכן את המקומות בהם הוכרז דבר סימון השבילים או ביטולם. לגבי רשימות אלו הגשת העתירה הנוכחית הייתה מיותרת כיוון שהעותר קיבל את רשימת השבילים המסומנים זה מכבר, ולגבי רשימת השבילים שסימונם בוטל הובהר לעותר כי לא ידוע למשיבה על קיומם של שבילים כאלו. לכאורה די היה באמור כדי להביא לדחיית העתירה, אולם חרף זאת נתייחס להלן לטענות נוספות שטען העותר.
אכן, לעותר לא הועברה רשימת המקומות בהם פורסם דבר הכרזת השבילים המסומנים, אך המשיבה הבהירה כי המידע בעניין זה לא הועבר לידי העותר מהטעם הפשוט שהוא איננו קיים אצל המשיבה, כיוון שהמשיבה כלל איננה מפרסמת את דבר סימון השבילים מעבר לסימונם הלכה למעשה בשטח ובמפות סימון השבילים המתעדכנות מעת לעת. ודוק, סעיף 8(3) לחוק חופש המידע קובע בהקשר זה, כדבר המובן מאליו, שהרשות איננה חייבת למסור מידע שאיננו ברשותה. אמנם סעיף 8(3) איננו בהכרח בבחינת סוף פסוק בנוגע למאמציו של מי שמבקש מידע לקבל את המידע, כיוון שהוא יכול לטעון שאין ממש בטענת הרשות שהמידע איננו ברשותה, והוא יכול לטעון כי לא נעשו מאמצים סבירים לאיתור המידע, ועוד. ברם, בענייננו לא טוען העותר טענות מסוג זה, וממילא הוא גם לא טרח להניח תשתית עובדתית כלשהי שיש בה כדי לעורר חשד שהמשיבה מנסה להתחמק, חלילה, מחובתה למסור מידע שבידיה.
מהעתירה ומטיעוני ב"כ העותר בדיון שהתקיים לפניי עולה, כי בפי העותר יש ביקורת על כך שהמשיבה לא מפרסמת ברשומות את ההכרזות הנוגעות לשבילים מסומנים. ביקורת זו איננה רלוונטית להליך שלפניי, שעניינו בקשה לפי חוק חופש המידע, ולפיכך לא אביע עמדה בעניין זה. ההליך שלפני מיצה את עצמו בהקשר של מידע הכרוך בפרסום ההכרזות משעה שהוברר כי הכרזות כאלו אין, ומשכך אין מידע לגביהן שניתן להעביר לעותר.
הוא הדין בטענותיו של העותר לפיהן יש לחייב את המשיבה להעביר לו מידע בנוגע להסמכת הועדה לסימון שבילים לפעול בשם המשיבה. מעבר לעובדה שבקשה זו לא נכללה בבקשת המידע המקורית, הבהירה המשיבה כי מבחינתה הוועדה לסימון שבילים היא גוף ביצועי המבצע את סימון השבילים הלכה למעשה בשטח, ומשכך אין הסמכה פורמלית שניתנה לגוף זה , וממילא אין מידע בקשר ל"הסמכה" שכזו. ושוב, תהא עמדתו של העותר אשר תהא לגבי עצם בעובדה שלא קיימת הסמכה פורמלית, נושא זה איננו רלוונטי לצורך ההכרעה בעתירת חופש המידע שלפניי.
העותר הדגיש בטיעוניו כי המידע שמסרה לו המשיבה לגבי השבילים המסומנים הוא, על פי דברי המשיבה עצמה, מידע הנוגע לשבילים שבאחריותה בלבד, ואילו הוא מבקש מידע לגבי כלל השבילים המסומנים בארץ. גם בעניין זה העתירה מצתה את עצמה לאחר שהמשיבה הבהירה בדיון שהתקיים לפניי כי אין בידיה מידע כלשהו לגבי שבילים שאינם באחריותה. ושוב, יתכן שיש שבילים מסומנים שאינם באחריות המשיבה ויתכן שאין כאלו, ויתכן שהמידע לגבי השבילים המסומנים שאינם באחריות המשיבה חשוב ויתכן שלא, כל אלו שאלות שאין צורך להכריע בהן בגדרי ההליך שלפניי. אני ער לכך שב"כ העותר לא אישר במהלך הדיון בעתירה כי רשימת השבילים שנמסרה לו כוללת את כל השבילים שבאחריות המשיבה, ברם העותר לא הביא כל ראייה לכך שנשמט מהרשימה שביל כלשהו שבאחריות המשיבה, ולכן עומדת הרשות בחזקתה כי הרשימה שמסרה שלמה.
במהלך הדיון בעתירה ניתנה לעותר הזדמנות להבהיר איזה מידע קונקרטי לשיטתו לא הועבר אליו עד כה, ברם העותר שב והפנה למידע המבוקש בעתירה אליו התייחסנו לעיל.
העותר ביקש לקבל לידיו גם פרוטוקולים של דיונים שנערכו אצל המשיבה עובר להחלטה בדבר סימון שביל כזה או אחר. דין בקשה זו להידחות כיוון שהיא לא נכללה בבקשת המידע המקורית ולפיכך לא מוצו ההליכים לגביה. חרף זאת הציע בית המשפט לעותר להסתפק בקבלת פרוטוקולים הנוגעים לשביל הקונקרטי שבעטיו הוא הועמד לדין, אך העותר סירב להצעה (עמ' 3 ש' 24-23), ובהמשך הדיון התברר כי ממילא אין בידי המשיבה מידע כמבוקש לגבי השביל הקונקרטי , שהוא שביל "ישן נושן" כלשון ב"כ המשיבה (עמ' 5 ש' 13-11).
ב"כ העותר הרחיב בטיעוניו לגבי החשיבות הציבורית שבהעמדת המידע המבוקש לרשות הציבור, ועל חשיבות המידע לעותר עצמו. על מנת להפיס את דעתו של העותר מובהר בזאת כי כל האמור לעיל נכתב מתוך הנחה שכעיקרון בידי העותר זכות מלאה לקבל את המידע שביקש מהמשיבה, וכאמור לעיל דין העתירה להידחות לא בשל היעדר זכות עקרונית לקבל את המידע אלא בשל כך ששוכנעתי כי המידע נמסר, ומה שלא נמסר פשוט לא מצוי בידי המשיבה.
ולבסוף, העותר טען כי רשימת השבילים שהועברה אליו איננה שלמה באשר היא איננה כוללת את תוואי השביל. בקשה לקבלת תוואי השביל לא נכללה בבקשת המידע המקורית ועל כן דינה להידחות על הסף. מעבר לכך גם לגופו של עניין הטענה איננה משכנעת , כיוון שהעיון ברשימה שהועברה לעותר (מש/1) , מלמד כי לצד שמו של כל שביל מתואר באופן כללי התוואי שלו , אשר כולל את נקודת המוצא ואת נקודת הסיום של השביל ולעיתים אף מעבר לכך. נראה כי הנתונים שנמסרו ברשימה, בוודאי בצירוף עם מפות סימון השבילים, די בהם כדי שתהיה לפני העותר תמונה מלאה וברורה של השבילים המסומנים שבאחריות המשיבה.

לנוכח כל האמור לעיל העתירה נדחית.
מן האמור לעיל עולה כי הגשת העתירה הנוכחית הייתה מיותרת, לאחר שכל המידע שביקש העותר בבקשתו המקורית נמסר לו , ככל שהוא קיים בידי המשיבה. העתירה שלפניי לא חידשה דבר מעבר לעתירה הקודמת שהגיש העותר ואשר נמחקה. כפי שבעתירה הקודמת לא עלה בידי העותר להצביע על מידע המצוי בידי הרשות ואשר לא נמסר לו, כך גם בעתירה הנוכחית. אשר על כן, יישא העותר בהוצאות המשיבה בסכום של 13,000 ₪. סכום זה מבטא את היקף העבודה שנדרש מהמשיבה ומבאי כוחה לצורך הטיפול בעתירה הנוכחית.

ניתן היום, ט' טבת תש"פ, 06 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.