הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 1848-03-20

עת"מ 1848-03-20
עת"מ 6503-03-20
עת"מ 64991-02-20
עת"מ 15559-03-20
עת"מ 29099-03-20

לפני: כב' השופטת עינת אבמן-מולר

העותרים בעת"מ
1848-03-20 : 1. שירי ראובן
.2 פנינה רווה
.3 ניצן גורן
.4 מור תמר בוהם
.5 לוטן איפ
.6 הילה ויסמן
.7 דן גל
.8 ענת משיח
.9 אביב כהן
.10 חגית אמסלם
.11 שלומי דהן
.12 אסנת עמיאל
.13 שחר אהרוני
.14 רחל בק
.15 עידן לוי
.16 סימה משה
.17 גיא נודלמן
.18 אלינה רוד וילינסקי
ע"י ב"כ עו"ד חי נחום

העותרים בעת"מ
6503-03-20: 1. רודיון נטוקין
.2 רוזלן מגיס
.3 שמעון אלימלך
.4 ירין דגון
.5 גיל דביר
.6 עודד וולף
.7 ג'מיל נחאס
.8 עטאף אבו זידאן
.9 זוהיר אבו רבו
.10 מיארה ביבאר
.11 אברהם פרץ
.12 מוחמד בדוסי
.13 אריאל ברגר
.14 נויה ארבל
.15 ניב דוד
.16 לינה אהרוני
.17 נופר יעקוביאן
.18 חירות גטה
.19 אורטל הדר
.20 שרית כהן חנונה
.21 אדינה יאנדרוב
ע"י ב"כ עו"ד אורן טסלר

העותרים בעת"מ
64991-02-20: .1 יצחק אלימלך
.2 ליז שרית כהן
.3 סעאדה נסרין
.4 סרחאן דוכי
.5 בשאר ח'ליפה
.6 אביגדור שמואל
.7 שמעון מאיר
.8 ענאן ביסאן
.9 איילת השחף סיידוף
.10 שלומי זקן
.11 אמיר גחם
.12 בנימין זאב ניסני
.13 יחיאל מונשיין
.14 שי דבורה
.15 חן אנגלנדר
.16 אבי פבלוביץ
.17 נתן לוין
.18 איהאב מלחם
.19 ירון יצחק ביטון
ע"י ב"כ עו"ד ישראל שמיר

העותרת בעת"מ
15559-03-20: לוטם דהן
ע"י ב"כ עו"ד פרידה דהן

העותרים בעת"מ
29099-03-20: 1. שלומי שושן
.2 שלומי צימרמן
.3 עומר נווה
.4 זאב אלדר
.5 חן זוהר
.6 דני אסרף
.7 יפעת אבידן
.8 תמיר בן דוד
.9 ריבה גוטליב
.10 אלי מדמון
.11 תאורה סואעד
.12 גיתית ארז
.13 דיקלה לירן
.14 עינת גולדשטיין
.15 רפאל יוספוף
.16 מאיר אבוחצירא
.17 דוד מלכא
.18 אברראו אמבאו
.19 אורטל שרווס
.20 נתן זבינצקי
.21 איילת לוי
.22 אמאני מוחסן
.23 דניאל עטיה
ע"י ב"כ עו"ד יואב ללום ואח'

נ ג ד

המשיבים : 1. לשכת עורכי הדין - הוועד המרכזי
2. ועדת הבחינות של לשכת עורכי הדין
ע"י ב"כ עו"ד מירית שלו ואח'

פסק דין

העותרים נבחנו בבחינת ההסמכה של לשכת עורכי הדין בישראל, שנערכה ביום 12.12.19. בעתירות שבנדון, חמש במספר, מבקשים העותרים להורות על פסילתן של שמונה שאלות בשאלון הבחינה.

בתחילה הוגשו העתירות ביחס ל-13 שאלות בסה"כ וכן הועלתה טענה באחת העתירות ביחס למטלת הכתיבה. בדיון שנערך בפניי צמצמו העותרים בחלק מן העתירות את יריעת המחלוקת (העותרים בעת"מ 1848-03-20 הגישו עתירה ביחס ל-3 שאלות ובדיון צמצמו את העתירה ל-2 שאלות; העותרת בעת"מ 15559-03-20 הגישה עתירה ביחס ל-11 שאלות, ובדיון צמצמה את העתירה ביחס לשאלה אחת בלבד; העותרים בעת"מ 29099-03-20 הגישו עתירה ביחס ל-7 שאלות ולמטלת הכתיבה וצמצמו עתירתם ל-4 שאלות). העותרים בעת"מ 6503-03-20 (שהגישו עתירה ביחס ל-4 שאלות) עמדו על עתירתם במלואה; וכך גם העותרים בעת"מ 64991-02-20 (שהגישו עתירה ביחס ל-7 שאלות). בסופו של יום התמקד הדיון ב-8 שאלות בסה"כ: שאלות 3, 6, 9, 10, 16, 22, 40 ו-45 לשאלון.

כפי שפורט גם בהליך אחר שנדון בפניי (עת"מ 50393-02-20), היקף הביקורת השיפוטית על שיקול הדעת של הוועדה הבוחנת הוגדר והובהר פעמים רבות בפסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון. הכלל העולה מן הפסיקה הוא כי מדובר בהיקף התערבות מצומצם. בית המשפט אינו יושב כוועדת ערעור עליונה על הוועדה הבוחנת. הוא אינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה, בפרט כאשר מדובר ברשות מינהלית שהיא מקצועית, וזאת אף שמדובר בתחום המשפטים שבו מצוי בידי בית המשפט ידע מקצועי ומסוגלותו המקצועית להידרש לשאלות שבבחינה גדולה יותר מאשר במקצועות אחרים. בית המשפט יטה שלא להתערב בשיקול הדעת של הוועדה, אלא מקום שהוכח לו כי שיקול הדעת לוקה בשיקול זר או בפגם אחר היורד לשורש שיקול הדעת המינהלי ויוצר חוסר הגינות ואי צדק. מבחן עזר שהוצע בפסיקה הוא האם בית המשפט היה פוסל את השאלה אף ללא ידע מקצועי בנושא, שכן אין להעלות על הדעת מצב בו מתקיים מסלול ייחודי של ביקורת שיפוטית הפתוח הלכה למעשה רק בפני נבחנים במקצוע המשפטים, ולא במקצועות אחרים בהם לבית המשפט אין את הידע והכלים המתאימים (עע"מ 6674/17 אסד נ' לשכת עורכי הדין בישראל (3.12.17), בפסקאות 4-3 לפסק דינו של כבוד השופט נ' הנדל; עע"מ 8281/18 לשכת עורכי הדין בישראל נ' פומס (11.12.18), בדעת הרוב).

על רקע אמות המידה, אפנה לדון בקצרה בכל אחת מהשאלות לגביהן טוענים העותרים. בטרם אעשה כן, אתייחס בקצרה לטענות ששבו ועלו בעתירות השונות, וביחס לשאלות שונות, בנוגע להתפלגות התוצאות, שעל פי הנטען יש בהן להעיד על קשיותה יוצאת הדופן של שאלה כזו או אחרת או על היותה אזוטרית. כפי שנקבע לעניין זה בפסיקה (עע"מ 3717/18 פרץ נ' הוועדה הבוחנת של לשכת עורכי הדין בישראל (10.6.18), התשובה לטענה זו היא "תמהיל": יש לבחון את הדברים כמכלול, בהנחה ששאלות קשות מתאזנות עם שאלות קלות יותר. למשיבים שיקול הדעת לקבוע את תמהיל השאלות בבחינה, ובידיהם לכלול בבחינה גם שאלות "קשות מאוד" כל עוד אין אלה מהוות נתח המטה באופן משמעותי את סיכויי המועמדים. העותרים לא הצביעו על תמהיל שיש בו להטות את סיכויי המועמדים כאמור, ואין בעובדה שעל שאלות מסויימות השיבו נכונה רק אחוז נמוך של הנבחנים כדי להעיד, כשלעצמה, על חוסר סבירות קיצוני או על הצורך בפסילתה.
מכאן, אעבור לבחינת השאלות השונות.

שאלה מס' 3 – להלן נוסח השאלה:

"לפי הדין הישראלי, מהו מעמדו של פסק דין שניתן כדין בבית המשפט בשוויץ בידי שופט מוסמך?
תעודת ציבורית בלבד
תעודת עובד ציבור בלבד
תעודה ציבורית ותעודת עובד ציבור
לא תעודה ציבורית ולא תעודת עובד ציבור"

הוועדה הבוחנת קבעה כי תשובה א' היא התשובה הנכונה. העותרים ביקשו לפסול את השאלה ולחלופין לקבל את חלופה ד' כנכונה. עיקר טענתם היתה שללא אישור דיפלומטי או קונסולרי, כמפורט בסעיף 33 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), פסק הדין לא ייחשב בהכרח כתעודה ציבורית. אין לקבל טענה זו. סעיף 29 לפקודת הראיות מגדיר "תעודה ציבורית" מהי, ובכלל זה "מעשה שיפוט" של "רשות ריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל". על פי הגדרה זו, המסמך שבנדון בא בגדר "תעודה ציבורית", ומכאן שעל פניו תשובה א' נכונה. סעיף 33 עוסק בדרכי ההגשה וההוכחה של תעודה ציבורית, ולא לכך כיוונה השאלה.

שאלה מס' 6 – להלן נוסח השאלה:

"דינה מעוניינת לקבל מידע לגבי שירה ממרשם החייבים בעלי יכול המשתמטים מתשלום חובותיהם בהוצאה לפועל. מהו הדין?
על דינה להגיש שאילתה באמצעות אתר האינטרנט בלבד.
על דינה להגיש שאילתה רק באמצעות אחת מלשכות ההוצאה לפועל שבה מתנהלים תיקיה של שירה.
על דינה להגיש שאילתה באמצעות כל לשכת הוצאה לפועל בישראל.
על דינה להגיש שאילתה באמצעות כל לשכת הוצאה לפועל בישראל, או באמצעות אתר האינטרנט, לפי בחירתה.

הוועדה קבעה כי חלופה א' היא הנכונה, בהתבסס על תקנה 37כו לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979. תקנה זו קובעת כי "שאילתה לקבלת מידע ממרשם חייבים משתמטים לפי סעיף 66ו לחוק תבוצע באמצעות אתר האינטרנט". העותרים טענו כי בפרקטיקה ניתן לקבל מידע ממרשם החייבים גם במזכירות לשכת ההוצאה לפועל והפנו למענה של רשות האכיפה והגבייה לשאלה שהופנתה אליהם בעניין זה, שעל פיו ניתן לקבל מידע לגבי מרשם החייבים המוגבלים בלשכות ההוצאה לפועל. אין במענה זה כדי לשנות. מאחר והשאלה התייחסה ל"דין" החל, ולא יכולה להיות מחלוקת על כך שעל פי הוראות החוק והתקנות הדרך לקבל מידע היא באמצעות אתר האינטרנט, הרי שתשובה א' היא הנכונה. כן אין בידי לקבל את הטענה כי מדובר בשאלה קשה במיוחד שאינה משקפת ידע, ובוודאי שאין כך הדבר במידה המצדיקה פסלות השאלה.

שאלה מס' 9 - להלן נוסח השאלה:

"מירי הגישה נגד מעסיקתה תביעה בגין פיטורים שלא כדין בשל מגדרה, מהו הדין"?
שדולת הנשים בישראל רשאית להצטרף להליך ולהשמיע את דברה.
ארגון עובדים רשאי להצטרף להליך ולהשמיע את דברו .
ארגון מעסיקים רשאי להצטרף להליך ולהשמיע את דברו.
היועץ המשפטי לממשלה רשאי להצטרף להליך ולהשמיע את דברו.

הוועדה קבעה כי תשובה ד' היא הנכונה והפנתה לסעיף 30 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה"). סעיף זה, שכותרתו "זכות התערבות בהליכים", קובע כי היועץ המשפטי לממשלה רשאי "לפי ראות עיניו" להתייצב בהליך בו כ רוכים או עלולים להיות כרוכים או נפגעים זכות של מדינת ישראל, או זכות ציבורית או עניין ציבורי, ולהשמיע דברו. מכאן, שאין ספק שתשובה ד' היא הנכונה. אלא שטוענים העותרים כי כל החלופות האחרות אף הן נכונות, שכן גם ארגוני עובדים, ארגוני מעסיקים ושדולת הנשים רשאים להצטרף להליך. העותרים טענו כי שדולת הנשים רשאית להשמיע את דבריה בהליך והפנו בעניין זה לסעיף 13 לחוק שוויון זכויות בעבודה, אלא שעל פי סעיף זה ארגון כגון שדולת הנשים יוכל להשמיע את דברו רק ברשות בית המשפט. כן הפנו העותרים לסעיף 30(ב) לחוק בית הדין לעבודה, הקובע כי "ארגון עובדים או ארגון מעבידים שהוא צד להסכם קיבוצי רשאי להתייצב בכל הליך שלפני בית-הדין שבו נתון אותו הסכם קיבוצי לפירוש, ולהשמיע בו את טענותיו". על מנת לקבוע כי ארגון עובדים או ארגון מעבידים רשאי להצטרף להליך שבנדון, היה על העותרים להניח כי צד להליך שייך לארגון כאמור שהוא צד להסכם קיבוצי ושבהליך אותו הסכם קיבוצי עומד לפירוש, אלא שהנבחנים לא היו רשאים להניח הנחות עובדתיות נוספות שלא פורטו בשאלה. מכל מקום, נוכח האמור, ברור שבכל מקרה תשובה ד' היא הנכונה ביותר מבין התשובות, ודי בכך על מנת לדחות את הטענה.

שאלה מס' 10 – להלן נוסח השאלה:

"דורון היה המעסיק של אילנית. כחלק מהסכם העבודה בין הצדדים התגוררה אילנית בבית בבעלות דורון למשך תקופת העסקתה. תקופת העסקתה של אילנית הסתיימה. באיזו מן התביעות הבאות תהיה נתונה סמכות לביה"ד לעבודה"?
תביעת דורון להשיב לידיו את הבית שבבעלותו.
תביעת דורון בגין נזקים שגרמה אילנית בדירה.
תביעת דורון לאכוף הסכם בדבר מכירת הדירה לאילנית.
אף תשובה אינה נכונה.

הוועדה קבעה כי תשובה א' היא התשובה הנכונה, זאת בהסתמך על הוראת סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה וסעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, שקובעים כי לבית הדין סמכות לדון בתובענות בין עובד למעסיק שעילתן ביחסי עבודה, לרבות תובענה בין מעסיק לעובדיו בקשר לסכסוך עבודה שעילתה בסעיפים 16 או 17 לחוק המקרקעין. סעיפים אלה עניינם סילוק ממקרקעין.
העותרים ביקשו לפסול את השאלה בהיעדר תשובה נכונה, שכן לטענתם מקריאת השאלה לא ניתן היה להבין כי אילנית עדיין מתגוררת בדירה למרות סיום תקופת העסקתה ולכן, כך טענו, אין מקום לתביעה להשבת הבית לידי המעסיק. טענה זו יש לדחות מכל וכל. מקריאת השאלה לא מצאתי כי נוסחה "מעורפל". השאלה ברורה לגמרי, מה גם שברור לנבחנים שהם נדרשים להתייחס לשאלת סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעות שונות בנסיבות העניין, וכך יש לקרוא את הדברים.
לחלופין ביקשו העותרים לקבל את תשובה ב' כנכונה, שכן לטענתם על פי סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה לבית הדין סמכות ייחודית לדון בתביעה שעילתה בין היתר על פי סעיף 29 לפקודת הנזיקין, שעניינו הסגת גבול במקרקעין וניתן לדון גם בשאלת הנזק בהקשר של הסגת גבול. באשר לטענה זו יש לציין ראשית כי יש בה משום סתירה לטענתם הקודמת של העותרים, שכן אם היא מניחה שישנה הסגת גבול, קרי שיחסי העבודה הסתיימו ואילנית עדיין בדירה, הרי שממילא תשובה א' נכונה יותר . שנית, חלופה ב' מדברת על "נזקים שגרמה אילנית בדירה". על פי פשוטם של דברים, מדובר בתביעת נזיקין רגילה ולא בתביעת פיצויים על הסגת גבול, כאשר תביעה שעילתה בפקודת הנזיקין הוחרגה מפורשות מגדר סמכותו של בית הדין. אשר על כן, חלופה א' היא הנכונה, ובכל מקרה, בהינתן הסיטואציה המובאת בשאלה והחלופות השונות שהוצעו כתשובה, חלופה זו היא הנכונה ביותר. אשר על כן, דין הטענה להידחות.

שאלה מס' 16 – להלן נוסח השאלה:

"ראש הממשלה מעוניין למנות לממשלתו החדשה 21 שרים, מהו הדין"?
הכנסת רשאית להגדיל את מספר השרים ברוב רגיל
הכנסת רשאית להגדיל את מספר השרים ברוב של 61 חברי כנסת
הכנסת רשאית להגדיל את מספר השרים ברוב של 70 חברי כנסת
הכנסת רשאית להגדיל את מספר השרים ברוב 80 חברי כנסת"

הוועדה קבעה כי חלופה ג', לפיה הכנסת רשאית להגדיל את מספר השרים ברוב של 70 חברי כנסת, היא הנכונה, זאת בהסתמך על סעיף 5(ו) לחוק יסוד: הממשלה. לטענת העותרים, התיקון לחוק משנת 2015 שקבע הוראה זו, קובע כי ההוראה לא תחול על ממשלה שכוננה בתקופת הכנסת ה-20. לטענתם, מאחר ונכון למועד הבחינה הייתה קיימת הכנסת ה-22 אך לא הורכבה ממשלה חדשה והממשלה שהיתה קיימת היתה הממשלה שכוננה מתוקף כהונתה של הכנסת ה-20, הרי שלא היתה תחולה להוראת החוק האמורה. לפיכך, טענו העותרים, אין תשובה נכונה ודין השאלה להיפסל.
דין הטענה להידחות. התשובה לשאלה נסמכת על המצב החוקי התקף נכון למועד הבחינה, שאין חולק שתשובה ג' משקפת אותו. הוראת המעבר שנקבעה בתיקון לחוק מתייחסת לכנסת ה-20, וממילא אינה חלה על ממשלה "חדשה" שתכונן לאחר הכנסת ה-20 (כאשר אף לטענת העותרים במועד הבחינה היתה קיימת הכנסת ה-22), ולפיכך לא היה מקום לטענה זו.
שאלה מס' 22 – להלן נוסח השאלה:

"ליאור מואשמת בפלילים ואינה מיוצגת בידי סניגור. בעת הדיון במשפט נכח באולם באקראי עו"ד כספי. ביהמ"ש מינה את עו"ד כספי, בהסכמתו ובהסכמתה של ליאור, לייצג את ליאור בתיק כסנגור. לאור עבודת הייצוג המקצועית נתנה ליאור לעו"ד כספי מגן הוקרה עם הקדשה אישית מתנה. מה הדין"?
עו"ד כספי רשאי לקבל את המגן.
עו"ד כספי רשאי לקבל את המגן, אך עלי לדווח על כך לבית המשפט.
עו"ד כספי אינו רשאי לקבל את המגן אלא אם קיבל היתר לכך מביהמ"ש.
קבלת המגן היא עבירה פלילית, לכן עו"ד כספי אינו רשאי לקבלו.

הוועדה קבעה כי חלופה ד' היא הנכונה, בהתבסס על סעיף 20 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הקובע כי "סניגור שמינהו בית המשפט לא יקבל מאת הנאשם או מאדם אחר כל שכר, פיצוי, מתנה או טובת הנאה אחרת; העובר על הוראה זו, דינו – מאסר שלושה חודשים". העותרים ביקשו לפסול את השאלה ולחלופין לקבל את תשובה א', לפיה עורך הדין היה רשאי לקבל את המגן, כנכונה. לטענתם, השאלה אינה עומדת במבחן ההגיון ואין לראות במגן הוקרה משום "מתנה" שחל איסור לקבלה. גם טענה זו דינה להידחות. נוכח הוראת החוק הברורה, על פניו חלופה ד' היא הנכונה. ויובהר, אין באמור כדי לחוות דעה באשר לאפשרות שעורך דין יועמד לדין אם יקבל מגן הוקרה ובאשר לפסיקתו של בית המשפט במקרה כזה, כמו גם באשר לפרשנות העותרים (שעל פניו אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק). כפי שהובהר לעיל, בית המשפט העליון קבע כי אל לו לבית המשפט לבחון את השאלות לגופן ולבחון אם ניתן היה להגיע למסקנה שונה מזו של הוועדה על יסוד פרשנות כזו או אחרת. תפקידו של בית המשפט מתמצה בבחינת העילות מהמשפט המינהלי. בראי זה, ונוכח לשון החוק הפשוטה, אין כל עילה להתערב בהחלטת הוועדה ולפיכך דין הטענה להידחות.
טענה נוספת שהעלו העותרים בקשר לשאלה זו גורסת כי הנושא בו עוסקת השאלה אינו מהווה חלק מחומר הלימוד לבחינה בדין הדיוני, היות והשאלה עוסקת בדיני העונשין, שהם חלק מהדין המהותי ולא מהדין הדיוני. המשיבים טענו, מנגד, כי ברשימת החיקוקים לחלק הדין הדיוני צויין במפורש חוק סדר הדין הפלילי. אמנם החוק צויין גם ברשימת החיקוק לחלק המהותי, אך שם הוא סוייג רק להוראות סעיפים 10-9 שעניינם התיישנות העבירות והעונשים. המשיבים הפנו גם לתקנות הבחינות, שם נקבע כי בחלק הדין הדיוני הנבחנים ייבחנו, בין היתר, ב"סדרי הדין הפלילי, לרבות...". לטענתם, האיסור החל על סניגור לקבל מתנה נכלל בחוק סדר הדין הפלילי בפרק העוסק בבעלי הדין וייצוגם והוא בא בהמשך ישיר לכללים בדבר מינוי סניגור ציבורי, כאשר השאלה לא עסקה בהיבט מהותי כלשהו של האיסור, אלא בעניין הדיוני הפשוט של איסור קבלת מתנה, שאלה שאינה קשורה לדיני העונשין אלא לסדרי הדין הפלילי.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבורה שאין לפסול את השאלה מן הטעם האמור. בנסיבות בהן חוק סדר הדין הפלילי צויין ברשימת החיקוקים לחלק הדין הדיוני ונוכח אופי השאלה (שאלה אינפורמטיבית שהתשובה לה מצויה בהוראת החוק) , לא מן הנמנע לראות אותה כחלק מהדין הדיוני. ככלל, די בקיומה של אפשרות פרשנית סבירה המקיימת את סמכותה של וועדת הבחינות לקבוע את השאלה בחלק הדיוני, על פני פרשנות המאיינת את סמכותה של הוועדה (השווה עת"מ (י-ם) 1473/09 סבן נ' לשכת עורכי הדין בישראל (1.10.09); עתמ (י-ם) 72723-02-19‏ ‏ בסול נ' לשכת עורכי הדין בישראל (3.4.19)). במקרה זה פרשנות הוועדה אינה חורגת מהסבירות, ולפיכך יש לקבלה.

שאלה מס' 40 – להלן נוסח השאלה:

"בדיקה רקטלית (בדיקת פי הטבעת) של חשוד בהחזקת סמים מסוכנים כדי לחפש סמים מסוכנים היא:
חיפוש חיצוני.
חיפוש פנימי.
נטילת אמצעי זיהוי.
תשובות א, ב , ג אינן נכונות".

הוועדה קבעה כי תשובה ד' היא הנכונה, כלומר בדיקה רקטלית אינה באה בגדר אף אחת מהאפשרויות שבחלופות א', ב' ו-ג': היא אינה "חיפוש חיצוני", או "חיפוש פנימי" או "נטילת אמצעי זיהוי". תשובה זו נסמכת על חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק החיפוש"), המגדיר מהו "אמצעי זיהוי", "חיפוש חיצוני" ו"חיפוש פנימי", כאשר בדיקה רקטלית אינה נמנית על אף אחד מהם.
העותרים ביקשו לפסול את השאלה, ולחלופין לקבל את חלופה ב' כתשובה נכונה נוספת. לטענתם, הנבחנים נשאלו מהי בדיקה רקטלית מבחינה מהותית, ולא האם בדיקה רקטלית היא בגדר "חיפוש מותר" על פי חוק החיפוש. לטענתם, רק אם השאלה היתה מציינת לצד המילים "חיפוש פנימי" גם את המילים "כהגדרתו בחוק", היה ניתן להכשיר את תשובה ד' כתשובה נכונה. העותרים הפנו בנוסף לת"פ (אשדוד) 4221/01 מדינת ישראל נ' מיכלשווילי (3.5.01), שם סבר בית המשפט כי אי ציון בדיקה רקטלית בהגדרת "חיפוש פנימי" בחוק מהווה לקונה ויש לקבוע כי גם בדיקה רקטלית היא חיפוש פנימי.
לאחר בחינת הטענות, אני סבורה שדין הטענה להידחות. אין ספק שלו היתה נשאלת השאלה מהי בדיקה רקטלית "על פי החוק" או "על פי הדין", כפי שנרשם בשאלות אחרות, היו הדברים עשויים להיות ברורים יותר, אך גם משלא נעשה הדבר אין להתערב בקביעתה של הוועדה כי תשובה ד' היא הנכונה. בחינת ההסמכה לעורכי-דין בוחנת ידע מקצועי בתחום המשפטים ואינה באה לבחון ידע כללי לגבי מהות הבדיקה מבחינה גופנית. גם אם נתקל הקורא בהיסוס בקריאה ראשונית, הרי שקריאת התשובות לשאלה אינה מותירה ספק כי השאלה מכוונת לחוק החיפוש ולהגדרות על פיו. כפי שנקבע בפסיקה, פסילת שאלה בשל אי בהירות באופן כתיבתה והיכולת להבינה מבחינת הבנת הנקרא, מחייבת זהירות, ויש לעשות כן רק במקרה בולט ומובהק (עניין יונס הנ"ל, בפסקה 7). לא זהו המקרה שלפניי.
לגופו של עניין – על פי הדין הקיים כיום, בדיקה רקטלית אינה מהווה חיפוש פנימי. סעיף 2(א) לחוק החיפוש קובע כי "אין עורכים חיפוש בגופו של חשוד, אלא לפי חוק זה". בדיקה רקטלית אינה באה בגדר אף אחת מהגדרות החוק, ולפיכך גם בהתמלא כל התנאים הקבועים בחוק לעניין חיפוש פנימי, לא ניתן לערוך בדיקה רקטלית, ואין לראות בה משום "חיפוש פנימי" כמשמעותו בחוק. הפניית העותרים לת"פ 4221/01 הנ"ל, אין בה כדי לשנות ממסקנתי זו. מדובר בפסק דין של בית משפט שלום, שאינו בגדר הלכה מחייבת, מה גם שבאותו עניין בית המשפט ציין מפורשות כי הגדרת "חיפוש פנימי" בחוק אינה כוללת בדיקה רקטלית, והקביעה בפסק הדין לפיה היעדר התייחסות כאמור מהווה לקונה ולא הסדר שלילי, היא על פניו שגויה ואינה עולה בקנה אחד עם הדיונים שקדמו לחקיקת החוק (ראו נספחים י'-י"ג לתגובת המשיבה). הטענה הנוספת שהועלתה, לפיה ניסוח השאלה יכול להוליך את הנבחן לסמן את חלופה א' ("חיפוש חיצוני") כנכונה שכן נרשם בדיקת "פי הטבעת" ולא בדיקה "בפי הטבעת", הינה מרחיקת לכת, שהרי בשאלה נכתב מפורשות "בדיקה רקטלית", שעל פי משמעותה הפשוטה היא בדיקה פנימית.
נוכח כל האמור, גם בנוגע לשאלה זו דין הטענות להידחות.

שאלה מס' 45 – להלן נוסח השאלה:

"נגד יאיר הוגש כתב אישום ולצידו בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. סנגורו של יאיר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אך טען כי יש להורות על חלופת מעצר או על מעצרו בדרך של איזוק אלקטרוני, חלף מעצר מאחורי סורג ובריח.
באילו מהנסיבות הבאות לא יוכל כלל בית המשפט לקבל את בקשת הסנגור"?
בנסיבות שבהן מרצה יאיר באותה עת עונש מאסר בפועל בגין הרשעתו בעבירה אחרת.
בנסיבות שבהן כתב האישום מייחס לאיציק עבירת רצח, למעט אם שוכנע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי בנסיבות המקרה ניתן להסתפק במעצר בפיקוח אלקטרוני.
בנסיבות בהן איציק הודה במיוחס לו בכתב האישום.
בנסיבת שבהן לאיציק עבר פלילי הכולל הרשעה בעבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם".

ראשית יצויין, כי בתשובות נפלה טעות סופר כך שבחלופה א' צויין שמו של הנאשם "יאיר" ובחלופות האחרות "איציק". כפי שעלה מהעתירות, הנבחנים הועמדו על הטעות במהלך הבחינה, ובכל מקרה אין בטעות זו כדי להשפיע על הבנת השאלה וודאי שלא להביא לפסילתה.
בנוגע לשאלה זו קבעה הוועדה כי חלופה ב' היא הנכונה, בהתבסס על הוראות סעיפים 21 ו-22ב לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). על פי סעיפים אלה, לא ניתן לעצור נאשם בעבירת רצח בפיקוח אלקטרוני, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי בשל נסיבות ביצוע העבירה או נסיבותיו המיוחדות של הנאשם, ניתן להסתפק במעצר בפיקוח אלקטרוני.
העותרים ביקשו לפסול את השאלה ולחלופין לקבל את חלופה א' כתשובה נכונה. לטענתם, חלופה ב' מתייחסת לבקשתו של הסנגור למעצר באיזוק אלקטרוני בלבד ולא לחלופת מעצר, ולכן חלופה זו אינה יכולה לענות על שהתבקש במסגרת השאלה, קרי באילו נסיבות בית המשפט "לא יוכל כלל" לקבל את הבקשה. לחלופין, כך נטען, חלופה א' היא הנכונה ביותר, שכן לא ניתן לשחרר לחלופת מעצר ולא ניתן להורות על מעצר בדרך של פיקוח אלקטרוני של מי שמרצה באותה העת מעצר בפועל.
המשיבים טענו ביחס לחלופה א' כי על פי הפסיקה מאסר בפועל בגין הרשעה בעבירה אחרת יכול להיחשב כחלופת מעצר ולכן בית המשפט יכול היה לקבל את בקשתו של הסניגור בעניין זה, ומכאן שתשובה זו אינה נכונה. לגבי חלופה ב' נטען כי משלא ניתן לעצור נאשם בעבירת רצח בפיקוח אלקטרוני אלא בסייגים שפורטו בחלופה, הרי שחלופה זו היא הנכונה. באשר לאפשרות של שחרור הנאשם לחלופת מעצר טענו המשיבים כי אף שניתן לשקול חלופת מעצר גם בעבירת רצח, מדובר במקרים חריגים במיוחד.
אף מבלי להידרש לידע משפטי ובהתבסס על טענות הצדדים, ניתן להצביע על הקושי בקביעה כי תשובה ב' היא הנכונה ביותר. כאמור, הנבחנים נשאלו מתי בית המשפט "לא יוכל כלל" לקבל את בקשת הסניגור, כאשר לבקשת הסניגור שני ראשים: חלופת מעצר או מעצר באיזוק אלקטרוני. חלופות ג' ו-ד' אינן מעוררות קושי בהיבט זה, ולפיכך אין צורך להאריך בקשר אליהן. באשר לחלופה ב' – אמנם על פי הוראות החוק בית המשפט לא יוכל לקבל את הבקשה למעצר באיזוק אלקטרוני אלא מטעמים מיוחדים. עם זאת, תשובה ב' אינה מתייחסת לחלופת מעצר ולא ניתן לומר כי בית המשפט לא יוכל לקבל כלל בקשה לחלופת מעצר בעבירת רצח, עניין לגביו לא חלקו גם המשיבים. הנה כי כן, התשובה נכונה ביחס לבקשה אחת בלבד משתי הבקשות החלופיות של הסניגור. באשר לחלופה א' - על פי הפסיקה אליה הפנו המשיבים, בית המשפט יוכל לקבל את הבקשה לחלופת מעצר ולקבוע כי מאסרו של הנאשם ישמש חלופה. ואולם, בית המשפט לא יוכל לקבל את הבקשה למעצר באיזוק אלקטרוני בנסיבות בהן הנאשם מרצה עונש מאסר בפועל. מכאן, שגם תשובה זו נכונה ביחס לבקשה אחת משתי הבקשות החלופיות של הסניגור. בנסיבות בהן כל אחת מהתשובות, א' ו-ב', מעוררת קושי ונכונה אך במחציתה, לא ניתן לומר שתשובה ב' היא הנכונה ביותר. עם זאת, אין באמור כדי לחייב את פסילת השאלה, וניתן לקבוע כי גם תשובה א' תוכר כתשובה נכונה.
לסיכום נקודה זו, בשאלה 45 יש להוסיף את תשובה א' כתשובה נוספת, כך שגם תשובה א' וגם תשובה ב' יוכרו כנכונות.

סוף דבר – העתירה בעת"מ 6503-03-20 נדחית. יתר העתירות מתקבלות באופן חלקי ביחס לשאלה 45 בלבד , כמפורט לעיל. כל יתר הטענות נדחות.

בקביעת הוצאות ההליך יש להביא בחשבון, בין היתר, את היקפן הרחב של העתירות ואת רוחב הטענות שהועלו בגדרן, תוך שהעותרים מבקשים מבית המשפט לצלול לעומקן של שאלות רבות מתוך שאלון הבחינה, וזאת חרף פסיקתו העקבית של בית המשפט העליון כי על אף שתורתו-אומנותו של בית המשפט היא במשפטים, אין הוא יושב כוועדת ערעורים עליונה והקריטריונים להתערבות הם על פי המשפט המינהלי. בצד זה, יש לקחת בחשבון את הסכמתם של חלק מהעותרים בדיון שנערך לפניי לצמצם את עתירותיהם, ובכך לחסוך דיון לפחות בחלק מהעניינים ולפחות מאותו שלב. כן יש לקחת בחשבון את תוצאתו של ההליך: דחיית רובן המכריע של הטענות, וקבלה חלקית של 4 מתוך 5 העתירות, ביחס לשאלה אחת בלבד. בשקלול השיקולים כולם, יישאו העותרים בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 50,000 ₪, על פי הפירוט הבא:
העותרים בעת"מ 64991-02-20 – סך של 15,000 ₪;
העותרים בעת"מ 6503-03-20 – סך של 15,000 ₪;
העותרים בעת"מ 1848-03-20 – סך של 10,000 ₪;
העותרים בעת"מ 29099-03-20 – סך של 10,000 ₪;
העותרת בעת"מ 15559-030-20 לא תישא בהוצאות. בעניינה של עותרת זו אוסיף, כי העותרת ביקשה בעתירתה פסילתן של 11(!) שאלות, אך בדיון לפניי צמצמה עתירתה לשאלה אחת בלבד, שאלה מס' 45, שהעתירה לגביה התקבלה, ולפיכך סברתי שאין לעשות צו להוצאות ביחס לעותרת זו, אך גם אין מקום לפסוק הוצאות לטובתה.

ניתנה היום, ו' תמוז תש"פ, 28 יוני 2020, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.