הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 17963-04-19

בפני
כבוד ה שופט אברהם רובין

העותר

אברהם חי בלוך

נגד

המשיבים

1.משרד הפנים האגף לרישוי כלי ירייה- מחוז ירושלים
2.ועדת ערר לפי חוק כלי יריה- מחוז ירושלים
3.משטרת ישראל

פסק דין

עתירה המכוונת נגד החלטת המשיבים לדחות את בקשתו של העותר לקבל רישיון להחזקת נשק פרטי ו ארגוני.

העובדות
העותר תושב בית אל, בן 24 ונעדר עבר פלילי, אשר שירת בצה"ל בחטיבת גולני.
לאחר שחרורו מהצבא הגיש העותר בקשה לקבלת רישיון לכלי ירייה פרטי וכן רישיון ארגוני.
ביום 10.12.18 הודע לעותר כי בקשתו נדחתה בנימוק ש"בידי משטרת ישראל מידע על מעורבות המבקש בעבירה מחודש 06/2018 בגין תקיפה סתם ועבירה מחודש 09/2016 בגין תגרה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו" (נספח ב' לעתירה).
ביום 11/12/2018 הודע לעותר כי גם בקשתו לרישיון ארגוני נדחתה מאותו נימוק, וכן מנימוק נוסף לפיו: "מנסיבות האירועים וממידע חסוי נוסף המצוי בידי המשטרה, עולה חשד למסוכנות מצד המבקש בהחזקת כלי ירייה" (נספח ג' לעתירה).
העורר הגיש ערר על שתי ההחלטות האמורות, בגדרו הוא טען כי התנגדותה של המשטרה כללית ובלתי מנומקת, וכי הוא זכאי לעיין בחומר עליו נסמכת התנגדות המשטרה. כמו כן טען העותר כי הוא אדם נורמטיבי, וכי במסגרת ביקוריו בהר הבית הוא עומד בקשר עם אנשי משטרה שיכולים להעיד על אופיו הטוב. לגבי שני האירועים אליהם התייחסה המשטרה טען העותר, כי נסיבותיהם לא מלמדות על מסוכנות שגלומה בו. ולבסוף טען העותר , כי הנשק דרוש לו לנוכח מגוריו בבית אל ולצורך עבודה כמאבטח, וכי אין זה מתקבל על הדעת שמצד אחד הוא מורשה לשאת נשק "ארוך" בהיותו חייל במילואים , ומצד שני לא ניתן לו רישיון לנשיאת אקדח.
ביום 10.3.19 החליט הממונה לדחות את הערר. בהחלטתו הרחיב מעט הממונה אודות החומר ששימש בסיס להתנגדות המשטרה:

"1. בידי המשטרה מידע על מעורבות העורר באירוע סד"צ מיוני 2018, כאשר בעת ביקורו של העורר בהר הבית התיישב בין נשות הוואקף והתפתחה מהומה במקום. בתיק לא הוגש כתב אישום.
2. בידי המשטרה מידע על מעורבות העורר בעבירות תגרה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו משנת 2016, כאשר בעת התפרעות אלימה של אנשי להב"ה בקונצרט שהתקיים בבניין כלל בירושלים, ובעת שניסו להוציאו מהמתחם, סרב, וכשרצו השוטרים בשטח לעכבו התנגד למעצר בכך שהדף אותם.
3. בידי משטרת ישראל מידע חסוי הקושר את העורר לעבירות בתחום הסד"צ, בטחון, שלטון ומשטר.
4. יש באמור כדי להצביע על מסוכנות לנשיאת נשק על ידי העורר.
לפיכך מומלץ לדחות את הערר מטעמי שלום הציבור ובטחונו."
(נספח ה' לעתירה).

אחר הדברים האלה הוגשה העתירה שלפניי.

טענות העותר
העותר טוען כי החלטות המשיבים אינן סבירות, כיוון שהן מתעלמ ות ממקום מגוריו של העותר בבית אל.
בעניין תיק החקירה שנפתח נגדו בגין חשד לתגרה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו טוען העותר, כי מדובר באירוע שהתרחש לפני כשלוש שנים, וכי התיק נסגר מחוסר ראיות. לטענת העותר מעשיו באותו אירוע כלל לא היוו עבירה , כיוון שהוא התנגד למעצר בלתי חוקי וכל התנגדותו התבטאה בכך שאחז במעקה בטיחות כדי למנוע את העיכוב.
אשר לתיק החקירה שעניינו התנהגות העותר בהר הבית, העותר טוען כי הוא זה שהותקף על ידי נשות הוואקף, כעולה מסרטונים המצויים בתיק החקירה. העותר מדגיש כי גם תיק זה נסגר בעילה של חוסר ראיות.
לגבי המידע החסוי טוען המערער, כי יש להתחשב בו רק לעניין הסירוב למתן רישיון ארגוני, כיוון שמידע זה נזכר רק בהחלטה שנגעה לרישיון הארגוני. העותר טוען כי המידע איננו אמין וכי אין להסתמך עליו.
ולבסוף טוען העותר כי הממונה לא הפעיל שיקול דעת עצמאי עובר לדחיית הערר, אלא הוא הסתמך על המלצת המשטרה מבלי לשקול אותה כראוי.

ההליכים בעתירה
עובר לדיון בעתירה, ולאחר שהוגש כתב תשובה, הגיש העותר בקשה למתן צו שיחייב את המשיבים להעביר אליו פרפראזה אודות החומר המודיעיני, וכן פרטים אודות מועד קבלת המידע, ודירוג מהימנותו. כן הגיש העותר בקשה להעביר למותב אחר את הדיון בבקשתו לקבלת פרטים נוספים, זאת כדי למנוע חשש שהמותב הדן בעתירה ייחשף לחומר מודיעיני שיאיר את העותר באור שלילי. בקשות אלו באו על פתרונן לאחר שבדיון שהתקיים לפניי הסכים העותר לכך שאעיין בחומר הסודי, ולאחר שבתשובת המשיבים לבקשת העותר ניתנה פרפראזה כדלהלן:

"בידי משטרת ישראל מידע חסוי הקושר את העותר לעבירות בתחום סד"צ בתחומי הר הבית, לרבות הפרה חוזרת ונשנית של כללי הביקור באזור, זאת לצד עבירות סד"צ נוספות במרחב הציבורי, וכן קשר וזיקה לגורמי ימין פליליים שונים. מידע זה התקבל לאורך תקופה ממושכת, חלקו אומת על ידי מפגשים עם שוטרי יחידות הר הבית, כאשר התריעו בפני העותר לבל ישוב להפר כללי ביקור וכאשר הוביל להתלקחויות. המידע הינו ברמות מהימנות שונות. על פי מידע זה, הגם שלא הוגש כתב אישום, עולה חשש למסוכנות בהחזקת כלי ירייה על ידי העותר".

בנוסף לכך, לאחר שבית המשפט עיין בחומר הסודי במעמד צד אחד נמסר לעותר, בהסכמת ב"כ המשיבים, כי: "מהחומר הסודי עולה כי מדובר על מספר רב של ידיעות מהשנים האחרונות, ממספר לא מועט של מקורות" (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 27-26).
כמו כן, במהלך הדיון בעתירה הגיש העותר לבית המשפט דיסק ובו שני סרטונים המלמדים, לטענתו, על כך שקיימים איומים קונקרטיים על שלומו על רקע פעילותו בהר הבית.
בתום הדיון הציע בית המשפט לצדדים להגיע להסכמה לפיה העותר יוכל לחדש את בקשתו לרישיון נשק בעוד שנה וחצי – בחודש יוני 2021 - וכי אם במהלך תקופה זו לא יתווסף מידע שלילי לגבי העותר אזי המשטרה תקול בחיוב לא להתנגד למתן הרישיון. המשיבים הסכימו להצעה ברם העותר דחה אותה.

דיון והכרעה

התשתית המשפטית
על פי הדין בישראל אין לאדם זכות להחזיק נשק, ומדיניות הרשויות, שהוכרה כסבירה, היא לצמצם את מספר כלי הנשק שברשות הציבור (בג"ץ 423/84 עזאם נ' שר הפנים פ"ד לט(1)337 (1985)). סעיפים 4 ו- 5 לחוק כלי היריה, תש"ט – 1949, קובעים כי נשיאה והחזקה של כלי ירייה טעונה רישיון. סעיף 11 (2) לחוק קובע כי הרשות המוסמכת למתן רישיונות היא: "פקיד רישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר". סעיף 12(ג1)(1) לחוק קובע כי הרואה עצמו נפגע מהחלטת הרשות המוסמכת רשאי להגיש עליה ערר לממונה.
כאשר פקיד הרישוי בוחן בקשה למתן רישיון עליו לאזן בין האינטרס שעניינו הבטחת שלומו של מבקש הרישיון העלול להימצא בסיכון עקב עיסוקו או מקום מגוריו, לבין האינטרס שענייננו צמצום מספר כלי הירייה שבידי אזרחים במטרה לשמור על שלום הציבור ובטחונו (עת"מ (י-ם) 9763-10-14 פלוני נ' המשרד לביטחון פנים (10.2.2015) מפי כב' השופט ד' מינץ). במסגרת האיזון האמור רשאי פקיד הרישוי להתבסס גם על מידע מודיעיני או מידע אחר , אף אם אין בו די כדי לבסס הגשת כתב אישום נגד מבקש הרישיון , ובלבד שהמידע עומד בקריטריונים הנהוגים לגבי ראיות מנהליות. ואולם, נפסק כי: "החלטה המבוססת על מידע אשר לא הבשיל לכדי הגשת כתב אישום צריכה להיעשות בהקפדה יתירה ובזהירות רבה, מקום בו מדובר בביטול רישיון קיים" (עניין פלוני, בפסקה 7 לפסק הדין). ולבסוף נזכיר, כי כלל ידוע הוא שאין דין סירוב למתן רישיון חדש כדין ביטולו של רישיון בו החזיק אדם במשך זמן רב (ראו - בג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317 (1982); ולאחרונה – עע"מ 3956/19 אל-נל ייבוא ושיווק בע"מ נ' משרד הכלכלה והתעשייה (16.2.2020)). בענייננו עסקינן בעותר המבקש לראשונה רישיון, ועל כן נקודת האיזון בין האינטרסים השונים נוטה פחות לכיוון הא ינטרס של מבקש הרישיון, בהשוואה לאדם שרישיונו בוטל לאחר שהוא החזיק בו תקופה ארוכה.

מן הכלל אל הפרט
העותר גר בישוב בית אל ומשכך הוא עונה על התבחין המאפשר לתושבי יו"ש לקבל רישיון נשק, זאת מתוך הבנה שנשקפת להם סכנה מסוימת בשל מקום מגוריהם. בנוסף לכך הגיש העותר סרטונים שפורסמו אודותיו על רקע פעילותו בהר הבית. סרטונים אלו כוללים קריינות בערבית המייחסת לעותר אחריות לעליית יהודים להר הבית ומאיימת במשתמע על שלומו של העותר. ניתן אפוא לקבוע, כי העותר הצביע על נתונים המלמדים על כך שהאינטרס שלו בהגנה על שלומו ועל שלום משפחתו איננו אינטרס תיאורטי. יחד עם זאת מדובר באיום משנת 2018, ואין טענה כי מישהו ניסה בפועל לממשו, או שיש תכנית קונקרטית לפגוע בעותר. זאת ועוד, עצם העובדה שהעותר לא הזכיר בעתירתו או בערר שהגיש (נספח ד' לעתירה), את האיום האמור, מלמדת על כך שהוא עצמו איננו רואה בו עניין חמור במיוחד.
אל מול האינטרס של העותר ניצב החומר המודיעיני והחומר שהצטבר בעניינו בשני תיקי החקירה שהועברו לעיוני. להלן נתייחס לחומרים אלו, תחילה לחומר שבתיקי החקירות ולאחר מכן לחומר המודיעיני.
אשר לתיק פל"א 41636/16 – מדובר בתיק בו נחשד העותר בביצוע עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ותגרה במקום ציבורי. התיק נסגר בעילה של העדר ראיות מספיקות להעמדה לדין. על פי דו"חות הפעולה שבתיק החקירה, מדובר באירוע מיום 22.9.16, אליו הוזעקה המשטרה בעקבות תלונה לפיה פעילים של ארגון להב"ה מפריעים בצעקות לקיומו של קונצרט שהתקיים בבניין כלל בהשתתפות מקהלות נוצריות. רוב חומר החקירה בתיק לא מתייחס לעותר אלה לחשוד אחר – בנצי גופשטיין - אשר טען בחקירתו כי הגיע למקום יחד עם אחרים כדי למחות נגד קיומו של ה "אירוע המיסיונרי", כלשונו. עם זאת , מצוי בתיק מזכר של שוטר בשם אריאל המתאר כיצד הוא פגש באירוע את העותר, אשר לדבריו היה דומיננטי באירוע. לדברי השוטר הוא הודיע לעותר כי הוא מעוכב , ולאחר שהעותר סירב לעיכוב הוא הודיע לו שהוא עצור. העותר התנגד למעצר בכך שהוא אחז במעקה שהיה במקום. בהמשך לכך מתאר השוטר אריאל כי:

"שוטר...נוסף שראה אותי נאבק עם הבחור שלא רוצה להתפנות ונאבק בי ומעיף לי את הידיים, שוטר נוסף בא לסייע לי ותפס אותו מהידיים, ושגם זה לא הצליח תפס אותו מהצוואר והבחור התחיל להתפרע ולהתנגד עוד יותר וניסינו לתפוס לו את הידיים כדי לשים אזיקים, שוטר יס"מ בא לסייע לנו ותפס את ידו וקיפל אותה, אני.... תפסתי את ידו השמאלית וקיפלתי אותה גם תוך כדי שהוא מתנגד, בא מאחורי הקצין...והחליף אותי ותפס את ידו ולאחר מכן הצליחו לאזוק אותו...".

תיאור דומה של מעצר העותר, אם כי פחות דרמטי ומפורט, מצוי במזכרו של השוטר עומר, וכן נזכר מעצרו של העותר במזכר של השוטר נאור, שמציין כי העותר התפרע עד כדי שהו א נאלץ לאחוז אותו בצווארו כדי להשלים את מעצרו. בחקירתו במשטרה מסר העותר כי הוא הגיע לבניין כלל כדי למחות נגד פעילות מיסיונרית שהתקיימה שם, זאת בעקבות הודעה שקיבל בטלפון במסגרת קבוצה שהוא שייך לה. לדברי העותר: "בעבר הייתי בלהבה אבל עזבתי אותם בגלל אלימות" (ש' 7). לטענת העותר הוא דיבר עם כמה ממשתתפי האירוע וכאשר הגיעו שוטרים למקום אזי כל פעם ששוטר אמר לו "ללכת מפה לשם, הלכתי" (ש' 8). לגבי החשדות שהוטחו בו טען העותר, כי שוטרי מג"ב התנפלו עליו וכי הוא החזיק בעמוד שהיה במקום כדי לא ליפול. ל דבריו, אחד השוטרים חנק אותו ו"אז באמת התנגדתי כי לא נשמתי, ואמרתי להם תעזבו אותי אני יצא מפה לבד, צרחתי כמה פעמים, יד אחת שלי הייתה מאחורה ועם היד השני(ה) התנגדתי כדי שאני לא אפול למטה. המג"ב הרימו אותי והפסקתי להתנגד..." (ש' 15-12). בהמשך עדותו טען העותר כי למרות שהפסיק להתנגד שוטר אחר חנק אותו פעם נוספת. לנוכח דבריו אלו נשאל העותר מדוע הוא הגיע למקום אם הוא איננו פעיל בארגון להב" ה, ולכך הוא השיב כי הגיע כיוון שהאירוע שהתקיים במקום מנוגד לערכיו (ש' 21-18). העותר גם נשאל מדוע הוא התנגד לעיכובו ולאחר מכן למעצרו, ותשובתו הייתה כי הוא לא שמע שאמרו לו כי הוא מעוכב או עצור (ש' 35-28). כאמור לעיל , תיק החקירה נגד העותר נסגר בשל העדר ראיות מספיקות להעמדה לדין. עם זאת, מן האמור לעיל עולה כי גם לשיטת העותר עצמו הוא הגיע מיוזמתו לבניין כלל כדי למחות ולהפריע להתרחשותו של אירוע אשר נוגד את ערכיו. דומה כי ניתן היה לצפות מראש כי המפגש בין העותר וחבריו לבין משתתפי האירוע יתדרדר לעימות כזה או אחר ביניהם, דבר שאכן אירע בפועל. מחומר החקירה עולה חשד מבוסס למדי ברמה המנהלית , גם אם לא ברמה הנדרשת לשם הגשת כתב אישום, לכך שהעותר התעמת עם כוחות המשטרה שהגיעו לאירוע ולא התפנה מהמקום מיד כשנדרש לעשות כן. על כן, בכל הזהירות הראויה, ניתן לקבוע כי מעשי העותר מלמדים על כך שהוא לא נרתע מעימותים בכלל ועם רשויות החוק בפרט.
אשר לתיק פל"א 281201/18 – מדובר בתיק בו נחשד העותר בביצוע עבירה של תקיפה. גם תיק זה נסגר בעילה של העדר ראיות מספיקות להעמדה לדין (סעיף 50 לתשובת המשיבים לעתירה). החקירה בתיק זה החלה בתלונה שהגיש העותר ביום 21.6.18 בגין איום לרצח. העותר טען כי באותו יום הוא ביקר בהר הבית, וכי מאוחר יותר התפרסמה בפייסבוק, בעמוד בשם "פלסטין עכשיו" הכתוב בערבית, תמונה שלו שצולמה באותו יום, בצירוף חץ המכוון אליו וכיתוב בערבית "יש פתרון לעצירת הכיבוש היהודי, שהוא דקירה או רצח" (הודעת העותר מיום 21.6.18 ש' 9-2). עותר טען בהודעתו כי התמונה צולמה על ידי אחד מאנשי הווקף המוסלמי. בנוסף התלונן העותר על כך שבביקורו באותו יום בהר הבית בעטו בו שתיים מנשות הווקף. האירוע המתואר מתועד גם במזכר של ה קצין עלא מיום 21.6.18, בו נכתב כי:

"במהלך הביקורים שלב א ובהגעת המבקרים אל המדרגות שמובילות לרחבת כיפת הסלע מול המטהרה בכותנה, אברהם בלוך ושני מבקרים נוספים התיישבו על המדרגות בין שמונה שומרות ואקף שהיו במקום, אשר התחילו להתפלל בקול רם. השומרות עזבו את המקום בהנחיית מנכ"ל הוואקף עזאם לחטיב והקבוצה המשיכה לכיוון היציאה דרך שער השלשלת".

בהמשך לתלונה שהגיש העותר נחקרו שתיים מנשות הווקף, אשר הכחישו קשר לפרסום תמונת העותר, ואת תקיפתו של העותר. לטענתן דווקא העותר הוא שתקף אותן בעת ביקורו בהר הבית. כמו כן נחקרו חבריו של העותר שהיו אתו באותו ביקור, ואלו תמכו בגרסתו. אחד החברים אף מסר למשטרה סרטון שצילם באירוע. במזכר של החוקר אדואר מיום 1.8.18 נרשם כי הוא צפה בסרטון וכי: "לא רואים שום תקיפה". כך גם נרשם בדו"ח צפייה שערך השוטר איברהים ביום 6.8.18. כמו כן, מציין אדואר במזכרו, כי הוא שוחח עם הקצין עלא וזה אמר לו כי לא הייתה שום תקיפה מצד מי מהצדדים באירוע מיום 21.6.18. בחומר החקירה מצוי מזכר נוסף של הקצין עלא, המתאר אירוע נוסף בו היה מעורב העותר ביום 20.8.18. על פי האמור במזכר זה, העותר ביקר בהר הבית יחד עם שניים נוספים והתיישב לצד שומרות הואקף. השומרות החלו להתפלל בקול וצעקו לעבר העותר שעליו לזוז מהמקום. בהמשך לכך מנכ"ל הווקף הרחיק את השומרות מהמקום, ואילו העותר וחבריו יצאו מהר הבית לאחר שהקצין עלא ביקש מהם לעשות כן. אירוע זה תועד על ידי השוטר נאיל, אשר ערך מזכר בו הוא כתב כי לא התרחשה תקיפה באירוע. מתיק חקירה זה ניתן ללמוד כי גם אם העותר לא ביצע כל עבירה , הרי שהו א לא נרתע מלהימצא ביוזמתו במוקד חיכוך משמעותי – הר הבית - בסיטואציות שעלולות להתדרדר חלילה לאלימות.
אשר לחומר המודיעיני – מטבע הדברים לא ניתן לפרט את החומר המודיעיני שהוצג. ואולם, לאחר שעיינתי בחומר המודיעיני שוכנעתי כי הוא תומך באופן מלא בפרפראזה שניתנה. כמו כן, החומר המודיעיני מלמד על כך שאין יסוד של ממש לטענת העותר לפיה הוא מהווה גורם ממתן בהר הבית, אלא להיפך.

אשר על כן , מהחומר המודיעיני ומ החומר שבשני תיקי החקירה האמורים עולה כי גם אם העותר נזהר מלבצע עבירות פליליות, הרי שהוא לא נרתע מל הכניס את עצמו מיוזמתו לסיטואציות רגישות שעלולות להתדרדר לאלימות, גם אם ל א באשמתו הישירה של העותר . מהחומר עולה, כי התנהגותו של העותר באותן סיטואציות לא מתאפיינת, כפי שטען העותר לפניי, במתינות ובניסיון להרגיע את הרוחות, אלא להיפך. מאותו מקרה שהתרחש בבניין כלל גם עולה , כי העותר לא נעתר באופן מידי ומלא להוראות השוטרים שהגיעו לשטח במטרה להרגיע את הרוחות. מאפיינים אלו של התנהגות העותר הקונקרטי שלפניי, כפי שהם באים לידי ביטוי בחומר שהוצג, ובמיוחד בחומר המודיעיני, הם אלו שמניחים תשתית עובדתית, שאין לבית המשפט עילה להתערב בה, לעמדת המשיבים לפיה גלומה בעותר מסוכנות מסוימת המצדיקה להבחין בינו לבין אנשים אחרים אשר מבקרים בהר הבית או משתתפים במחאות כאלו ואחרות, ואשר אין בהכרח עילה שלא להעניק להם רישיון נשק. טענתו של העותר לפיה המשיבים מדברים בשני קולות, שכן לא ייתכן כי מצד אחד הוא יישא נשק במסגרת שירותו הצבאי במילואים ומצד שני הוא לא יקבל רישיון לנשיאת נשק פרטי, איננה משכנעת, זאת כיוון שעל פי הדין אין לעותר זכות קנויה לשאת נשק פרטי, וכיוון שאין מקום להקיש מהיתר שניתן לעותר לשאת נשק צבאי במסגרת צבאית מפוקחת ולתקופות קצרות, לבקשת העותר לשאת נשק אישי כל העת.
סיכומם של דברים, החלטת המשיבים מנומקת כדבעי, היא הביאה בחשבון את האינטרסים השונים המעורבים בעניין, והיא נסמכת על תשתית עובדתית שמבוססת על ראיות מנהליות. הכלל הוא שבית המשפט איננו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות, ולא מצאתי כי נפל בשיקול דעתה של הרשות פגם מנהלי המצדיק את התערבות בית המשפט. במצב דברים זה, אין עילה להתערב בקביעת המשיבים לפיה במקרהו של העותר גובר האינטרס הציבורי על האינטרס האישי של העותר, ועל כן אין להיעתר לבקשתו לקבל רישיון לנשיאת נשק.

אשר על כן, העתירה נדחית.
העותר יישא בהוצאות המשיבים בסכום של 5,000 ₪.

ניתן היום, ט"ז אייר תש"פ, 10 מאי 2020, בהעדר הצדדים.