הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עמ"נ 55283-08-19

בפני
כבוד ה שופטת עינת אבמן-מולר

המערערים

  1. לאי חנוך
  2. לאי פו מאן
  3. לאי סוט הינג וונג

ע"י ב"כ מ' פומרנץ

נגד

המשיב
רשות האוכלוסין וההגירה
ע"י פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (כב' הדיין מרט דורפמן) מיום 28.7.19, אשר דחה ערר שהגישו המערערים על החלטת מנכ"ל המשיב לסרב לבקשתם להסדיר את מעמדם בישראל מטעמים הומניטריים.

רקע עובדתי ודיוני
המערערים 2 ו-3 הם בני זוג, אזרחי הונג קונג, והמערער 1 הוא בנם, יליד 7.3.1998, בן 22 כיום. מאז שנת 1994 שוהים המערערים בישראל ברישיונות ביקור זמניים מסוג ב/2 (תייר), א/2 (סטודנט) ו-א/4 (אשרה של בן משפחה של סטודנט), שהוארכו מעת לעת. המערער 1 נולד בשנת 1998, בעת שבני הזוג שהו בהונג קונג, ונכנס לישראל בגיל שלושה חודשים. במהלך השנים יצאו המערערים ובאו את גבולות הארץ פעמים רבות. החל מסוף שנת 2013 שוהים המערערים בישראל בישראל ברציפות, שלא כדין ובחסות הליכים משפטיים .

בחודש אוקטובר 2013 הגישו המערערים בקשה לקבלת מעמד מכוח החלטת ממשלה מס' 2183 "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים, והוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" משנת 2010 (להלן: "החלטה 2183" או " החלטת הממשלה"). בקשתם זו נדחתה על הסף מאחר והוגשה לאחר המועד הקובע, והמערערים התבקשו לעזוב את ישראל עם תום תוקף האשרה האחרונה שניתנה להם, ביום 5.12.2013. כנגד החלטה זו הגישו המערערים עתירה מינהלית (עת"מ 44578-12-13), במסגרתה ניתן צו ביניים האוסר על הרחקתם מישראל עד למתן פסק דין בעתירה. ביום 2.6.2014 נמחקה העתירה לבקשת המערערים, לאחר שהודיעו כי הם מבקשים להגיש בקשה מטעמים הומניטריים לוועדה הבינמשרדית ההומניטרית.

ביום 23.10.2014 הגישו המערערים למשיב בקשה להסדרת מעמדם מטעמים הומניטריים . ביום 28.10.2015 ניתנה החלטה על ידי ראש דסק דרום הדוחה את הבקשה מן הטעם שאין מתקיימים בעניינם טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד בישראל ונקבע כי על המערערים לעזוב את ישראל בתוך 14 יום. ערר שהגישו המערערים לבית הדין לעררים (4702-15), נמחק בשל אי מיצוי הליכים. המערערים פנו להגשת ערר פנימי, אשר נדחה בהחלטת מנהלת תחום אשרות וזרים מיום 2.5.2016, אשר קבעה כי שהייה רבת שנים בישראל מבחירה ונוחות (ההדגשה במקור – ע.א.) אינה מהווה כשלעצמה טעם הומניטרי המצדיק מתן מעמד. על החלטה זו הוגש ערר לבית הדין לעררים (3798-16). ביום 5.9.2017 נתן בית הדין לעררים פסק דין לפי ו דין הערר להתקבל במובן זה שעל המשיב להביא את בקשתם של המערערים בפני הוועדה הבינמשרדית אשר תבחן אותה ותנמק את החלטתה, מבלי לחוות דעה לגופם של דברים. ערעור שהגיש המשיב על פסק דין זה (עמ"נ 52390-10-17) נדחה בפסק דין מיום 23.12.2017.

ביום 12.2.2018 נערכו למערערים ראיונות, וביום 29.4.2018 הובא עניינם בפני הוועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים, אשר המליצה לסרב לבקשת המערערים. ביום 29.10.2018 החליט מנכ"ל המשיב לאמץ את המלצת חברי הוועדה ולסרב לבקשת המערערים למתן מעמד מטעמים הומניטריים. בהחלטה צויין כי נבחנו הזיקות השונות לישראל ונלקח בחשבון שלמערערים בני משפחה בחו"ל עמם הם שומרים על קשר ומקבלים מהם כספים, ועד שנת 2013 נהגו לנסוע לבקרם למשך מספר חודשים כל פעם ולחלופין לזמן קצר מספר פעמים בשנה. כן צויין כי שהייתם הממושכת בישראל באשרות מסוג א/2 ו-א/4 שניתנו לצורך לימודים בישראל אינה מהווה כשלעצמה טעם המצדיק מתן מעמד כמבוקש.

על החלטה זו הגישו המערערים ערר לבית הדין לעררים (6876-18). ביום 28.7.19 ניתן פסק דינו של בית הדין, שדחה את ערר המערערים, ומכאן הערעור שלפניי.

פסק דינו של בית הדין לעררים
בפסק הדין סקר בית הדין את קורותיהם של המערערים ובחן את טענותיהם. בית הדין הבהיר תחילה כי מבחינה משפטית לא חלה חובה על המשיבה לבחון את עניינם של העוררים בהתאם להחלטה 2183, אלא מדובר בבקשה הומניטרית "טהורה" מכוח נוהל 5.2.0022. בית הדין סבר כי אין להתערב בהחלטת המשיב. בית הדין ציין כי אף שניתן היה לקבל החלטה אחרת, עדיין ההחלטה שהתקבלה עומדת במתחם הסבירות ובית הדין לא יחליף את שיקול דעת המשיב בשיקול דעתו. אמנם, ההחלטה חורצת את גורל המערערים שיהא עליהם לעזוב את הארץ בה הם שוהים מעל ל-20 שנה, אך נוכח סוג האשרות בהם החזיקו (לימודים ותיירות), לא ניתן לומר כי היה להם אינטרס הסתמכות לגיטימי וציפייה לקבל מעמד קבע או אזרחות בישראל. בית הדין ציין כי מדובר באשרות שניתנו לתקופת זמן קצובה והתחדשו מידי שנה, מבלי שהיה באפשרותם של המערערים לעבוד בישראל וכל תכליתם היתה לצרכי לימודים ושהייה עם בן המשפחה הסטודנט. עוד צויין כי כל משפחתם המורחבת של המערערים נמצאים בהונג קונג ואף שומרת עמם על קשר. המערערים 2 ו-3 נכנסו לישראל כשהיו בגירים, לאחר שגדלו והתחנכו בארץ מוצאם, וגם המערער 1 מדבר את שפת ארצו. לכן, וגם אם המעבר מישראל להונג קונג כרוך מטבע הדברים בקשיים, עדיין התא המשפחתי של המערערים יוכל להתקיים במדינת מוצאם. לפיכך, ועל רקע התשתית העובדתית שפורטה, נמצא כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב היורד לשורש העניין ומצדיק את ביטול החלטתו. אשר על כן, הערר נדחה ונקבע כי על המערערים לעזוב את ישראל בתוך 30 יום.

על פסק זה הוגש הערעור שבפניי. עם הגשת הערעור הגישו המערערים גם בקשה למתן צו ביניים שימנע הליכי אכיפה כנגדם לצורך הרחקתם מישראל. ביום 29.08.2019, ניתן צו ארעי האוסר על הרחקת המערערים מהארץ, אך כפי הנראה מוקדם יותר באותו יום הגיעה יחידת האכיפה אל ביתם של המערערים ועיכבה אותם. על רקע האמור, הגישו הצדדים הסכמה, אשר ניתן לה תוקף של החלטה, לפיה המערערים ישוחררו ממש מורת בכפוף להפקדת ערבות בסך 45,000 ₪ להבטחת יציאתם מישראל ככל שערעורם יידחה.

עיקר טענות הצדדים
לטענת המערערים, שגה בית הדין לעררים כאשר קבע שאין תחולה להחלטה 2183, ולא נימק קביעתו זו. המערערים טענו כי לא הגישו בקשה במועד שקבוע בהחלטה 2183 מאחר וסברו כי ההסדר הקבוע בהחלטה הנ"ל יחול רק על מי שנמצא בישראל שלא כדין, ובאותה עת שהו בישראל כדין. לטענתם, המדינה התחייבה בפני בג"ץ כי בעיות ביישום ההסדר ייבחנו באופן פרטני, ואכן במהלך השנים מקרים שונים הועברו לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים, דוגמת עניינם של המערערים. לטענת המערערים, אף אם הוועדה דנה בעניינם מכוח הנוהל ההומניטרי הכללי, הרי שלכל הפחות היה עליה להחיל עקרונות הדומים לאלה שנקבעו בהחלטה 2183. אי החלת רוחה של החלטה 2183 על המערערים משמעה, לטענתם, יצירת אפליה בינם לבין מי שמעמדם הוסדר מכוח אותה החלטה. עוד נטען, כי שגה בית הדין עת קבע כי לא קיימים טעמים הומניטאריים בעניינים של המערערים, שכן זיקתו של המערער 1 לישראל והעובדה שעניינו הוא "מקרה גבול" כאמור בעניין פלונית (446/18), מהווה טעם הומניטרי בפני עצמו ודי בכך כדי להעניק לו מעמד בישראל. כן נטען כי במשך 17 שנים האריך המשיב את רישיונות הישיבה של המערערים, מדובר בפרק זמן ארוך שיוצר זיקה והשתקעות. לטענת המערערים, שגה בית הדין כשקבע כי החלטת המשיב סבירה, שכן לא נשקלו בגדרה כלל השיקולים הרלוונטיים וניתן משקל יתר לשיקולים שכן נלקחו בחשבון. כך, לא ניתן משקל מיוחד לטובת הילד ולעובדה שהמערער 1 חי בישראל מאז שנולד, לקשרים החברתיים והרכוש שיש למערערים בארץ ולתרומה המשמעותית של המערערים 2-3 לישראל.

המשיבה טענה, מנגד, כי נקודת המוצא היא שלמערערים, נתיני הונג קונג, אין זכות לקבל מעמד חוקי בישראל, וכי המדיניות של משרד הפנים היא שלא להעניק אשרות ישיבה לזרים אלא במקרים חריגים בהם קיימים שיקולים הומניטריים מיוחדים. בענייננו, כך נטען, החלטת הוועדה לפיה לא קיימים טעמים הומניטריים מיוחדים בעניינם של המערערים המצדיקים הסדרת מעמדם, היא החלטה סבירה, מנומקת וראויה. כך, ההחלטה התייחסה לנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, ביניהן העובדה שתקופה ממושכת החזיקו המערערים באשרות מסוג א/2 ו-א/4 אשר ניתנו לצורך לימודים בישראל, אשרות שמטיבן הן למטרה זמנית. כן נבחנו הזיקות השונות של המערערים לישראל והוחלט כי זיקתם למדינת מוצאם חזקה וממשית יותר מזיקתם לישראל. רצונם להמשיך לשהות בישראל מטעמי נוחות ומטעמים כלכליים בעיקרם אינה מהווה טעם הומניטרי מיוחד המצדיק הסדרת מעמד בישראל. עוד טען המשיב, כי המערערים לא הציגו כל מסמך או חוות דעת המבססת את טענתם שטובתו של הבן הבגיר תינזק אם ייצאו המערערים כיחידה משפחתית למדינת מוצאם, בה ביקרו באופן תדיר עד שנת 2013. כן נטען כי אף אם היתה קמה עילה עבור המערער 1 שהינו בגיר, הדבר לא היה מקים עילה עבור המערערים 2 ו-3 כהוריו. המשיב טען בנוסף, כי אין תחולה במקרה זה להחלטת ממשלה 2183 ואין לקבל את ניסיונם של המערערים להתבסס על החלטה זו מקום בו פנו בבקשה לוועדה הבינמשרדית. כן נטען כי בתקופה הרלוונטית להחלטה שהו המערערים כחוק בישראל מכוח אשרות שניתנו להם למטרות זמניות, ובכל מקרה במועד הרלוונטי לא הוגשה כל בקשה מטעם הוריו של המערער 1 להסדרת מעמדם. מדובר בהחלטה שהיוותה הסדר חד-פעמי לשעה ולוחות הזמנים שנקבעו בה נסתיימו זה מכבר.

דיון והכרעה
בפתח הדברים יש לומר כי צדק בית הדין בקביעתו כי בענייננו אין תחולה ישירה להחלטה 2183, אלא עסקינן בבקשה הומניטרית מכוח נוהל 5.2.0022, אשר בגדרה ניתן לשקול שיקולים רחבים , לרבות שיקולים מהסוג שעמדו ביסוד החלטה 2183. ובמה דברים אמורים?

החלטת הממשלה מס' 2183 מיום 1.8.2010 ("הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים, והוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל") קבעה כי שר הפנים יעניק רישיון לישיבת קבע בישראל לילד השוהה בישראל שלא כחוק, ובלבד שיתקיימו לגביו התנאים המצטברים הבאים: בשנת הלימודים תש"ע למד במערכת החינוך הממלכתית, לרבות גן חובה; לשנת הלימודים תשע"א רשום ללימודים בכיתה א' או בכיתה גבוהה יותר במערכת החינוך הממלכתית; במועד קבלת ההחלטה מתגורר בישראל ברצף תקופה בת 5 שנים לכל הפחות, ובלבד שאם לא נולד בישראל נכנס אליה בטרם מלאו לו 13 שנים; דובר את השפה העברית; הוריו נכנסו באשרה ורישיון מסוג ב/1 (עובד זר), ב/2 (תייר) או ב/4 (מתנדב). בהחלטה נקבע כי שר הפנים יעניק רישיון לישיבת ארעי להורי הילד ולאחיו, ובלבד שמתגוררים עמו במשק בית משותף. בהיעדר מניעה יוארך הרישיון לישיבת ארעי מידי שנה עד הגיע הילד לגיל 21. במועד זה יוכלו הנלווים לפנות בבקשה למתן רישיון לישיבת קבע.

החלטת הממשלה באה כחריג למדיניות ההגירה הכללית. בהחלטה נקבע כי היא מהווה " הסדר חד פעמי לשעה הנעשה לפנים משורת הדין, ומשכך, אין בה כדי לשנות את מדיניות הממשלה בתחום זה", ולא תחול על מי ששוהים במדינה שלא בהתאם לכללים שנקבעו בה (סעיף 10). בסעיף המתייחס להליך הטיפול בבקשה (סעיף 13) נקבע כי בקשות יוגשו בתוך 21 ימים מיום פרסום ההחלטה ולא יתקבלו לאחר המועד הקובע, וכן כי בקשות שעל פני הדברים אינן עומדות בתנאי ההחלטה לא יידונו לגופן, אך על אף האמור "במקרים גבוליים תידון הבקשה לגופה באופן פרטני", והחלטה תינתן לאחר היוועצות בחברי הוועדה המקצועית הבין-משרדית .

בחלוף הזמן סיימה הוועדה המקצועית את פעילותה, והחל מאותו שלב ה"מוצא" היחיד עבור מי שנדחה בשל כך שלא עמדו בתנאי של החלטה 2183 היה דיון בוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים, הפועלת מכוח נוהל מס' 5.2.0022 של רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: "הוועדה ההומניטרית"), במסגרת הדיון בבקשות לקבלת מעמד שטעמיהן הומניטריים (בר"מ 446/18 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (24.7.2019)).

אין חולק כי המערערים לא הגישו בקשה במועד הקובע. כאמור, בקשתם הוגשה באוקטובר 2013, כשלוש שנים לאחר תום המועד להגשת בקשות, ומטעם זה נדחתה הבקשה על הסף. כנגד החלטת הדחייה הגישו המערערים עתירה מינהלית (עת"מ 44578-12-13), אלא שלאחר שנערך דיון בעתירה, ביקשו הם למחוק את העתירה ובחרו לפנות באפיק של הגשת בקשה לוועדה ההומניטרית. במצב דברים זה, אך ברור שאין מקום לתחולתה הישירה של החלטה 2183, כפי שקבע בית הדין.

מכל מקום, וגם לו היתה מוגשת בקשת המערערים במועד הקובע , היה נמצא שהמערערים אינם זכאים לסעד של קבלת מעמד בישראל מכוח עמידה בתנאי החלטת הממשלה, שכן על פניו לא התקיימו כל התנאים המצטברים הנדרשים. כך, לכל הפחות, לא התקיים התנאי של מגורים ברצף 5 שנים לפחות (בתקופה שקדמה להגשת בקשה בשנת 2013, ולמעשה לאורך כל השנים עד לאותה שנה, הרבו המערערים לצאת מישראל להונג קונג ובחזרה). בנוסף, הוריו של המערער 1 שהו בישראל כדין בעת הרלוונטית להחלטת הממשלה, כ אשר מרבית תקופת שהותם בישראל היתה באשרת סטודנט ונלווה (א/2 ו-א/4).

לכל היותר, אם כן, ניתן היה לבחון את עניינם של המערערים באופן פרטני כ"מקרה גבולי", לאחר היוועצות בחברי הוועדה המקצועית, כאמור בסעיף 13(ו) להחלטת הממשלה .

על רקע דברים אלה, יש לבחון האם יש הצדקה להתערב בהחלטת המשיב שלא ליתן למערערים מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. כידוע, שיקול הדעת המסור למשיב בהפעילו את סמכותו למתן אשרות ורישיונות ישיבה בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, הוא שיקול דעת רחב, קל וחומר כאשר מדובר בהחלטה בדבר מתן אשרה או רישיון מטעמים הומניטריים חריגים. גדר ההתערבות של בית המשפט בהחלטות ממין זה מצומצם ויוגבל למקרים יוצאי דופן בהם נפל פגם חמור בהחלטה היורש לשורש העניין (בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים (28.9.2008); עע"מ 11538/05 נטיוסוב נ' שר הפנים (25.11.2007)). השיקולים העומדים לפני שר הפנים או הממונה מטעמו בהחלטה למתן מעמד מטעמים הומניטריים מגוונים המה. בסופו של יום עליו להחליט האם המבקש שבפניו נכלל בגדר המקרים המיוחדים והחריגים למדיניות הכללית של משרד הפנים, עד כי מוצדק להעניק לו מעמד בישראל לפנים משורת הדין (עע"מ 471/12 מדינת ישראל נ' בוטנג (8.7.12)).

נוכח אמות המידה שנקבעו לבחינת שיקול הדעת של המשיב ובנסיבותיו של מקרה זה, דעתי היא כי אין להתערב בהחלטת המשיב. נסיבותיהם של המערערים נדונו בהרחבה, כעולה מסיכום הדיון בוועדה ההומניטרית, והובאו בחשבון במסגרת החלטתו של המשיב. כך, נבחן משך שהותם בארץ, בתחילה ברישיון ביקור ולאחר מכן באשרות סטודנט ונלווה, ויציאותיהם המרובות מהארץ לאורך השנים. כן צויין כי עד ליום 26.8.13 קיבלה המערערת רישיון ישיבה ארעי מסוג א/2 למטרת לימודים, שהוארך מעת לעת, ולאחר מועד זה ניתן להם רישיון ביקור מסוג ב/2 עד ליום 5.12.13 לצורך התארגנות ליציאה מישראל. בתקופה זו הוגשה בקשתם למתן מעמד, ומאותו מועד לא יצאו המערערים מהארץ ומצויים ב ה בחסות הליכים משפטיים. במסגרת הדיון בבקשה נבחנו מסמכים, לרבות תעודות מבית הספר ומכתבים ממכרים, וניתנה התייחסו ת לעובדה שהמערער 1 גדל והתחנך בישראל מגיל הגן. בפני המשיב היו הנתונים המלאים ולאחר בחינה מצא כי זיקתם למדינת מוצאם חזקה וממשית יותר מזיקתם לישראל: למערערים משפחה ענפה בחו"ל, עמה הם שומרים על קשר; עד לשנת 2013 נסעו תדיר לבקרם, למשך מספר חודשים כל פעם או לזמן קצר מספר פעמים בשנה; ובני המשפחה שולחים למבקשים כספים מחו"ל. כן ניתנה הדעת לעובדה שתקופה ממושכת החזיקו המערערים באשרה מסוג א/2 ו-א/4 לצורך לימודים, ונקבע כי אין בתקופת שהותם בישראל במסגרת אשרות מסוג זה כדי להצדיק מתן מעמד במסגרת בקשה הומניטרית, כאשר צויין כי שהייה ממושכת בישראל אינה כשלעצמה טעם המצדיק מתן מעמד כמבוקש.

קביעתו זו של המשיב אינה נטולת סבירות או הגיון. כאמור, החלטה 2183 היא הסדר "חד פעמי הנעשה לפנים משורת הדין", כחריג למדיניותו הכללית של המשיב. משאין המערערים עומדים בתנאיה המצטברים של ההחלטה, לכל היותר היה ניתן לבחון את עניינם בגדר החריג לחריג, קרי האם מדובר ב"מקרה גבולי" המצדיק מתן הסעד המבוקש. כפי שנקבע בפסיקה, "מקרים גבוליים מעצם טיבם וטבעם אינם ניתנים לצפייה ולהגדרה מלכתחילה. מדובר במקרים עמומים בהם יש להניח כי אחד או יותר מתנאי החלטת הממשלה אינו מתקיים או ששאלת התקיימות התנאים איננה ברורה, אך הם קרובים לסף שממנו ביקשה הממשלה להעניק מעמד בישראל" (עע"מ 1983/11 פלוני נ' משרד הפנים (7.2.12), בפסקה 7). בהליך בחינת מקרה כגבולי יש לבחון התקיימות תנאי החלטת הממשלה ויתר נסיבות המקרה: " מדובר בהכרעה של שיקול דעת, כך שלמשל ככל שיותר תנאים מתנאי החלטת הממשלה אינם מתקיימים תדרשנה נסיבות יוצאות דופן ומיוחדות במינן כדי לקבוע כי מדובר במקרה גבולי. ודוקו; הקביעה כי מקרה הינו מקרה גבולי איננה סוף דבר ולאחריה נדרשת קביעה נוספת כי הילד המבקש זכאי לקבל מעמד בישראל מכוח החלטת הממשלה. משמע, אין בקביעה כי מקרה הינו גבולי כדי להביא באופן ישיר לקבלת מעמד בישראל. הקביעה כי מקרה הינו גבולי משמעותה כי נדרשת בחינת המקרה לגופו של עניין על ידי חברי הוועדה הבין-משרדית" (שם, בפסקה 9).

מכאן, שאף אם נלך לשיטתם של המערערים ונבחן את עניינם על פי העקרונות שנקבעו בהחלטה 2183, אין משמעות הדבר קבלת בקשתם בהכרח. על מנת לבחון אם יש תחולה לאותו חריג לחריג, קרי האם יש לראות את עניינם כ"מקרה גבולי" המצדיק מתן מעמד, יש לבחון אם מתקיימות נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן שיצדיקו היעתרות לבקשה. כך היה, למשל, בעניין פלונית (בר"מ 446/18), שם המבקשת, בת לאם אזרחית פולין ולאב אזרח קונגו, גדלה והתחנכה בישראל , בדומה למצבו של המערער 1. בבחינת נסיבותיה של המבקשת באותו מקרה הובאה בחשבון גם העובדה כי לא נמצאה חלופה עבורה במקום אחר בעולם, שכן חרף ניסיון אמיתי לחזור לארץ מוצאה של אמה נתקלה בקשיים מהותיים וגילויי גזענות, בין היתר על רקע צבע עורה.
בענייננו, שקל כאמור המשיב את עניינם של המערערים, על רקע שהותם הממושכת בארץ והתערותם בחברה הישראלית, אך בהינתן יתר הנסיבות לא מצא במכלול די על מנת להטות את הכף לעבר קבלת הבקשה. ואמנם, בחינת נסיבותיהם של המערערים מלמדת , בשונה מעניין פלונית הנ"ל, כי אין דבר המייחד את עני ינם מלבד שהותם הארוכה בישראל (מתוכה, כאמור, שבע שנים בחסות הליכים משפטיים), שמטבע הדברים יצרה זיקות חזקות לישראל (השווה עת"מ 49030-01-14 פלוני נ' משרד הפנים (17.7.14)). אל מול זה, עמדו הן המשיב והן בית הדין על הקשר של המערערים למדינת מוצאם ולבני משפחתם הגרים שם וכן לעובדה ששהו בארץ מכוח רישיונות זמניים, מתחדשים מעת לעת, שאף לא אפשרו להם לעבוד בישראל, ושכל תכלית שהייתם בישראל היתה לצרכי לימודים וליווי בן המשפחה הסטודנט. במכלול הנסיבות אין המדובר, אפוא, במקרה חריג במידה המצדיקה התערבות בשיקול דעתו הרחב של המשיב , ואין להתערב בפסק דינ ו של בית הדין שכך קבע.

גם את טענת המערערים בנוגע לקיומה של אפליה בינם לבין אחרים שמעמדם הוסדר מכוח החלטה 2183, יש לדחות. טענה זו אין לה על מה שתסמוך. המערערים לא הצביעו על אחרים, בעלי אותם מאפיינים, בפרט לא כאלה ששהו בארץ באשרת סטודנט, שקיבלו מעמד מכוח החלטה 2183 או מטעמים הומניטריים.

לסיכום, ועם כל הקושי וההבנה למצבם של המערערים ולהשפעה שיש להחלטה זו עליהם, לא מצאתי כי יש עילה להתערב בפסק דינו של בית הדין שדחה את הערר על החלטת המשיב.
לפיכך, הערעור נדחה.
המערערים ישאו בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪. סכום הערבון שהופקד בתיק יועבר למשיב לכיסוי ההוצאות שנפסקו.
על המערערים לצאת מישראל בתוך 45 יום מהיום.

ניתנה היום, כ"ו אייר תש"פ, 20 מאי 2020, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.