הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עמ"נ 36314-10-19

בפני
כבוד ה שופטת ענת זינגר

המערער

מנהל הארנונה של עיריית ירושלים

נגד

המשיבים
1.דוד און
2.מנחם און
3.יהודה און

המערער באמצעות עו"ד יעל אסיף
המשיבים באמצעות עו"ד רמי בביאן

פסק - דין

בפניי ערעור על החלטת וועדת הערר לענייני ארנונה בירושלים ( להלן: "הוועדה") מיום 19.9.19 בערר 360/17. מדובר בהחלטה הנוגעת לחיוב ארנונה בגין נכסים המצויים ברחוב מחנה יהודה 6 בירושלים ואשר סומנו בספרי העירייה כנכסים מס' 30073-066-005-X107, 30073-066-004-X033, 30073-073-000-X017. עסקינן בחיוב מ-1995 ועד 2014.

העורר הוא מנהל הארנונה של עיריית ירושלים והמשיבים הם דוד און, מנחם און ויהודה און, אשר הם שלושתם חלק מילדיו של המנוח מר רחמים און ז"ל.

לאחר עיון במלוא החומר שהונח לפני הוועדה ובטענות הצדדים, הן בפני הוועדה והן בפניי בכתובים ובעל פה - נמצא כי יש מקום לקבל את הערעור. נמצא לבטל את ההחלטה נשוא הערעור ולהשיב את ההכרעה לוועדה על מנת שזו תיתן החלטה חדשה העומדת בחובת ההנמקה ( תוך התייחסות למלוא החומר שהונח בפניה והסוגיות שהונחו לפתחה).
ולו מחמת העדר הנמקה, העדר התייחסות למחלוקות עיקריות שנדונו והעדר ביסוס עובדתי - ההחלטה לוקה ב" חוסר סבירות מהותית", כפי שטען המערער במבוא לערעורו.

אפרט את הדברים בקצרה במידת הנדרש;

ביום 18.8.17 הוגשה השגה מטעם שלושת המשיבים. בכותרת ההשגה נכתב " השגה בטענת ' איני מחזיק'". בהשגה זו הועלתה למעשה טענה אחת. המשיבים טענו כי אביהם און רחמים ז"ל הוא אשר היה הבעלים של הנכסים וזאת מיום 1.3.95 ועד ליום 25.3.14. בהקשר זה הסתמכו המשיבים על נסח טאבו. נטען כי מכל מקום לאביהם גם מונה אפוטרופוס אשר הוא אחיהם ושמו דורון און. לטענת המשיבים הם בעצמם לא נהנו מהנכסים או מפירותיהם ולכן לא היה מקום להשית עליהם חובות ארנונה בגין הנכסים. המשיבים ציינו עוד כי לאור חובות רבים ( מעבר לחובות הארנונה) שחלו על הנכסים מונה עו"ד יוסף ריכטר ככונס נכסים לנכסים וזאת מיום 26.3.14. נטען כי לפיכך מאותו יום חלה החובה לעדכן את העירייה באשר למחזיקים בנכסים על עו"ד ריכטר. עוד הפנו המשיבים לכך שהכונס אף חתם ביום 17.1.16 על חוזה למכירת הנכסים לחברת א.ו. נישה בע"מ ( להלן: "חברת נישה"). המשיבים טענו כי בהתאם לחוזה היה על המוכר לשלם באמצעות כספים שנכנסו לקופת הכינוס את חובות הארנונה שחלו על הנכסים. הטענה היחידה אפוא הייתה כי המשיבים לא החזיקו ולא מחזיקים בנכסים וכי יש להטיל את החבות בארנונה על בעלים אחרים.

להשגה ניתנה תשובה ביום 3.10.17. ההשגה נדחתה מאחר והוגשה באיחור. עוד צוין בה כי באשר למר יהודה און, הוא נתון בהליכי פשיטת רגל ולכן בירור חוב הנוגע אליו דינו להתברר באותם הליכים. באשר להסכם שבין כונס הנכסים לבין חברת נישה נאמר כי מהחוזה עצמו עולה שהכונס לא יכול היה לתפוס חזקה בנכסים ולכן הכונס העביר את הזכויות בדרך של המחאת זכויות ולא בדרך של מסירת חזקה. יוער בהקשר זה כי הדבר מלמד שגורם אחר החזיק בנכסים בעת המכירה ולא הכונס.

על תשובה זו הוגש ערר. גם בערר הועלו טענות תחומות והטענה העיקרית הייתה ונותרה כי המשיבים לא החזיקו בנכסים ולא נהנו מפירותיהם בתקופת החיוב הרלוונטית.
נמצא להדגיש כי בהשגה ובערר לא הועלתה ולו ברמז טענה כי המשיבים לא קיבלו הודעה על חיובם בארנונה ו/או כאילו חיוב הארנונה הופנה לגורם אחר ו/או כי לא ידעו על דבר החוב .

במהלך ההתדיינות בערר הוגשו מטעם מנהל הארנונה ( המערער דנן) חומרים רבים המלמדים לכאורה כי מי שהחזיק בנכסים היו המשיבים או חלק מהם. איני רואה צורך לפרט את מלוא החומרים שהוצגו ואסתפק במס' דוגמאות;

הוצג הסכם שכירות אשר נחתם ביום 15.5.14 ואשר המשכיר בו הוא מר דוד און והשוכרת היא חברת פיצוחי מורנו בע"מ. בהתאמה גם הוצג סקר נכסים המלמד כי פיצוחי מורנו היתה במקום עוד טרם לכן ( הסקר הוא משנת 2009).
הסוקר רשם כי עת שהתבקש אדם שהיה בחנות - לציין מיהו בעל הזכויות בנכס, הוא ציין את השם דוד און. מדובר על שכירות של חנות כנגד 20,000 ₪ לחודש.

עוד הוצגה החלטה שניתנה ע"י כב' השופט רון במסגרת ת"א 48747-01-12 ( בימ"ש השלום בירושלים) ביום 8.12.13. באותו התיק הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר בגין חוב הארנונה של אחד מהנכסים, שהיה נכון ליום 22.1.12. מאחר ויהודה און, אחיו גדעון און ואחיו מנחם און שהיו בין הנתבעים שם לא הגישו הגנה, ניתן כנגדם פסק דין ביום 6.5.12. יהודה און ביקש לבטל את פסק הדין והחלטת כב' השופט רון ניתנה בבקשתו זו. טענתו העיקרית של יהודה און הייתה כי אותה חנות נוהלה על ידי אביו בעוד הוא רק עבד כשכיר בחנות. טענתו הייתה כמאחר והוא לא נרשם כבעלים של הנכס לא היה מקום לחייב אותו בחוב הארנונה. כב' השופט רון התייחס בהחלטתו לכך שדבריו של יהודה און בחקירה הנגדית: " שמטו את הקרקע לחלוטין תחת רגליו וטענותיו" (ר' ס' 6 להחלטה). צוין שם כי מר יהודה און אישר בעדות שאביו הפסיק לעבוד באותה חנות משפחתית כבר כ-14-16 שנה לפני כן וזאת בשל מצב רפואי קשה. נקבע כי מכאן שלפחות משנת 1999 אין החנות מנוהלת על ידי המנוח מר רחמים און. בית המשפט תהה כיצד יכול היה מר יהודה און להיות שכיר של אביו בנסיבות אלה וציין כי מכל מקום הוא גם לא הציג ולו " בדל של ראיה" כי אכן היה שכיר. בהתחשב באמור, בית המשפט לא נאות לבטל את פסק הדין.

ועוד; במהלך ההתדיינות החליטה הוועדה לקבל את עמדת כונס הנכסים ואכן הוגשה מטעמו תגובה ביום 7.2.18. הכונס הבהיר כי על אף שהוא מכר את הנכס, הוא מעולם לא הצליח לקבל בו חזקה והדבר אף נכתב במפורש בהסכם המכר. ר' בהקשר זה ס' 2.1 ו-2.2 להסכם המכר. בין השאר נאמר שם כי הקונה מצהיר שידוע לו כי הממכר תפוס בחלקו על ידי שוכרים בשכירות חופשית ותפוס בחלקו על ידי דיירים מוגנים ובחלקו האחר על ידי הבעלים ( הבעלים הרשום הוא כאמור המנוח רחמים און ובהתאם לדברים שעלו מההתדיינות אצל כב' השופט רון, ברור כי לא הוא בעצמו החזיק בנכס באותה עת, שכן מדובר בחוזה שנערך בשנת 2016). הכונס גם הציג תצהיר שנחתם על ידי דורון און ( אח נוסף של המשיבים) אשר בו הוא מפרט את המצב בכל תתי החלקות אשר בנכסים. עצם היכולת ליתן פירוט זה מקימה לכל הפחות הנחה כי מי מבני המשפחה החזיק בהם או שנהנה מפירותיהם. הכונס הוסיף וציין, כי ביום 6.1.14 לפנות בוקר הוא תפס חזקה בחלק מן הנכסים באמצעות נציגי ההוצאה לפועל - " אך כעבור שעה קלה בלבד פרצו בני משפחת און – ככל הנראה ביניהם אחד מהעוררים בתיק זה דוד און – את המנעולים שהציבו אנשי ההוצל"פ ותפסו בחזרה חזקה בנכסים..." (ר' ס' 8 מתגובת הכונס לוועדה. הדגשת השם אינה במקור. לתמיכת טענה זו אף צורף פרוטוקול דיון בפני רשם ההוצל"פ).

העולה מן המקובץ;
מטעם המשיבים לא הועלתה טענה במסגרת ההשגה או במסגרת הערר כי הם לא ידעו על חוב הארנונה ו/או כי דרישת הארנונה נשלחה לגוף שאינו מהווה אישיות משפטית.
כמו כן, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, הוצגו מסמכים אשר די בהם כדי להטות את כף המאזניים כנגד המשיבים ולתמוך בכך שאלו החזיקו בנכסים או חלקם או לכל הפחות נהנו מפירותיהם באופן המספק לראות בהם מחזיקים באותם נכסים ( בין מחזיקים אשר עליהם בעצמם לשלם את חוב הארנונה, ובין מחזיקים אשר מצופה היה כי ידווחו על העברת החזקה לאדם אחר לצורך חיובו בארנונה).
משעולה כי נוהל ולו הליך קודם נגד חלק מאחי משפחת און ומטעם יהודה און אף הוגשה שם בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגדו בהעדר הגנה, ממילא ברי כי מר יהודה און ידע על כך שהמערער רואה בו ובאחיו בעלי חוב בגין הארנונה של הנכסים.

במהלך הדיון בערר עלתה אי בהירות באשר למועד בו בוצע שינוי של רישום הבעלים במסמכי העירייה ביחס לחוב הארנונה כך שהתווספו לרישום ילדי המנוח. בסופו של יום, נמסר כי עדכון המשיבים כמחזיקים בנכס התבצע עוד בשנת המס 2008 ובתחולה החל משנת 1995. ראוי לציין כי אף שבכותרת תדפיסי העירייה מופיע השם " און רחמים/ובניו", הרי שבחלק מהתדפיסים מופיעים במפורש גם שמות הבנים ואף תעודות הזהות שלהם.
כפי שיובהר להלן, מי מהמשיבים לא בחר להתייצב לעדות בפני הוועדה וממילא לא העיד ולא הבהיר מה נרשם על החיוב שנשלח אליו, ככל שנשלח וכיצד הוא פעל עם קבלת דרישת התשלום.

בין הצדדים לא הייתה מחלוקת על כך שמבין בניו של המנוח רחמים און - מונה דורון און כאפוטרופוס לענייניו. על אף מלוא החומר שהוצג ואשר היה מצופה כי תבוא לו התייחסות מצד המשיבים, ועל אף שיש מקום להנחה שדורון און הוא אשר אמור להיות מעורה בענייני העשייה בנכסי המנוח שכן הוא מונה כאפוטרופוס לענייניו - בחרו המשיבים שלא להגיש תצהיר מטעם דורון און וממילא זה גם לא התייצב לחקירה במסגרת הערר. זאת ועוד, כאמור לעיל גם מי מהמשיבים לא הגיש תצהיר וממילא לא היה ניתן לחוקרו. כך לדוגמא מקום בו דוד און לא מסר תצהיר, ממילא הוא לא יכול היה לתת הסבר כיצד הוא חתום על הסכם בו הוא משכיר נכס לפיצוחי מורנו. המשיבים בחרו מטעמים השמורים עמם להגיש רק תצהיר של אח בשם שמואל און. די בעיון חטוף בחקירתו כדי לראות שעד זה לא ידע לספק מידע נדרש ואף הוא לא יכול היה לתמוך בטענה כאילו יהודה און היה רק שכיר שקיבל תלושי שכר. יש לתת את הדעת לכך שמר שמואל און גם לא פירט מתי לפי גרסת המשיבים נודע להם לראשונה על כך שהם עודכנו כמחזיקים בנכס ביחד עם המנוח. מר שמואל און הפנה בתצהירו לכך שאין גוף משפטי הנושא את השם " רחמים און ובניו", אך נמנע מלהצהיר שמי מהמשיבים גם לא קיבל דרישת תשלום על שמו וכן נמנע מלהבהיר מה עשו המחזיקים בנכסים עם הודעת התשלום שהתקבלו ( בין אם זו הופנתה לגורם זה או אחר).

אכן במהלך הערר הועלתה גם טענה כי המשיבים לא עודכנו בדבר היותם מחזיקים בנכס, אך לא רק שהובעה התנגדות לטענות אלה בהיותן בגדר שינוי חזית, אלא כאמור הטענות גם לא נתמכו בתצהיר בשום שלב. לא נאמר מתי כן נודע למשיבים על היותם רשומים כמחזיקים בנכס? כיצד נודע להם הדבר? ועוד.

על אף כל האמור, ועל אף הצורך להתמודד עם חומרים ראייתיים רבים ( אשר לעיל הובאו רק דוגמאות ספורות מהם), קיבלה הוועדה את הערר וזאת בהחלטה קצרה ובהנמקה שאינה מספקת ואינה יכולה לעמוד. ההחלטה כביכול מסכמת את טענות הצדדים, אך זאת תוך השמטה של חלק מהטענות. כך לדוגמא ההחלטה אינה מציינת טענה מהותית שהעלה המערער. המערער טען כי המשיבים שילמו חלק מהחוב במסגרת מבצע " מיסים ומסיימים". נטען כי מהות המבצע היא הנחה משמעותית מהחוב ( המגיע אף עד 50%) , כנגד ויתור על טענות באשר לחוב הארנונה. המערער טען כי מקום בו בוצע תשלום בגדר אותו מבצע, קיים השתק באשר לטענה שהמשיבים אינם אמורים לשאת בחוב הארנונה. יתרה מכך הם מנועים מלהמשיך ולתקוף את החיוב וזאת על בסיס ההנחה שקיבלו. טענה זו לא נזכרת בטענות המפורטות בהחלטה וזאת בדומה להעדר כל התייחסות גם למכלול החומר הראייתי שהונח בפני הוועדה, כמודגם לעיל.

בניגוד לראיות שהביא המערער, נקבע בהחלטה כאילו מנהל הארנונה כלל לא התייחס לטענת המשיבים שהם לא מחזיקים בנכס ונאמר כי לא ברור מתשובת מנהל הארנונה על סמך מה הוא קבע שהם המחזיקים בפועל. הוועדה קובעת כי לאור הסכם המכר שבין הכונס לבין חברת נישה " אין ספק כי במועד מכירת הנכסים הבעלים של הנכסים הוא רחמים און ולא העוררים" (ר' ס' 8 להחלטה). הוועדה מפנה עוד לתיקון שנעשה בדבריו של שוקי קרה מנהל יחידת השומה בעיריית ירושלים, אשר סבר בתחילה שהשינוי ברישום מהמנוח לבניו היה בשנת 2013 , אך תיקן לאחר מכן והבהיר שהדבר היה משנת 2018 ומוסיפה כי לא ניתן להבין מעדותו של הנ"ל איך נקבעה זהות המחזיקים בנכסים ומדוע שונתה זהות המחזיק.

החל מס' 11 מובאת עיקר ההנמקה וזאת כדלקמן:

"11. מי היא אותה אישיות משפטית הנקראת רחמים און ובניו? מתוך עדויות הצדדים עולה תמונה כי אין כזו אישיות משפטית וכי המשיב החליט באופן שרירותי לקבוע כי בניו של רחמים און הם המחזיקים של הנכסים. האם יעלה על הדעת כי אדם המקבל מכתב הממוען לאישיות שאינה קיימת יבין שהוא החייב? לטענת המשיב העוררים ידעו בזמן על החיובים החלים עליהם ועל כן איחרו את מועד הגשת ההשגה והערר.
12. כאמור לעיל, טוענים העוררים כי אינם מחזיקים בנכסים ולכל היותר, כך עולה מעדותו של שמואל און הוא עבד כשכיר בעסק של אביו רחמים און ז"ל ובכל מקרה לא היה מחזיק בנכסים.
13. לא נתקבלה כל עדות מטעם המשיב, של סוקר או כל אדם אחר שהעיד כי העוררים הינם המחזיקים בפועל של הנכסים ולא אביהם או בכלל צד ג'. גם מתוך הסכם המכר עם כונס הנכסים עולה תמונה כי ככל הנראה קיימים צדדים שלישיים המחזיקים בנכס או בנכסים אך בכל מקרה אין כל התייחסות בהסכם כי מי מהעוררים הוא המחזיק בפועל של מי מהנכסים.
14. איך ייתכן כי אדם יאחר בהגשת השגה כאשר הוא כלל לא יודע שהוא המחזיק? לצערנו מקרים רבים מגיעים לפתחה של וועדה זו כמו הרכבים אחרים בהם אנשים נדרשים על ידי רשות מקומית לשלם חוב בעד נכסים שהם אינם מחזיקים בהם ו/או כלל לא מכירים אותם אך הרשות בוחרת לשייך להם חוב בעד נכס. רק כאשר מגיעה דרישה אנשים נחשפים ויודעים לראשונה על הטענה לקיום חוב ואז פועלים לרבות בדרך של הגשת השגות ועררים על כך. כמובן שלאחר דין ודברים ישנם מקרים בהם וועדת הערר מקבלת את טענת העורר וישנם מקרים בהם מתברר כי העורר אכן היה המחזיק בנכס ו/או הבעלים ו/או בעל הזיקה הקרובה ביותר.
15. נכון כי נטל ההוכחה מוטל על כתבי הנישום-עורר להוכיח כי לא קיבל את הודעות המשיב בדבר החובות בספרי המשיב נחזים כנכונים ואולם במקרה שלפנינו ניתן לראות כי כל ההודעות שנשלחו נשלחו ע"ש רחמים און/ובניו כאמור לעיל ולטענת העוררים אין גוף משפטי המוגדר כך ועל כן ולא ניתן לצפות כל העוררים יחשבו כי מדובר בחוב שלהם ולא של רחמים און. גם מעדותו של שוקי קרה לא ניתן להבין על מה ומדוע בוצעה החלפת הנישום שכן מתוך עדותו של מר קרה עולות מספר גרסאות או סברות לשינוי זה ולא ברור מיהו אותה ישות משפטית המוגדרת ' רחמים און/ובניו'.
16. במקרה שלפנינו לא ניתן לקבל טענה המשיב בדבר היותם של העוררים מחזיקים בפועל של נכס אחד או יותר. בכל השנים אביהם, רחמים און ז"ל, היה הבעלים ו/או המחזיק בנכסים ולטענת העוררים שלא נסתרה אין ולא הייתה להם כל חזקה בנכסים ולכל היותר היו שכירים של אביהם בעסק. לא ניתן להסיק כי העוררים ידעו על היותם בעלי חוב לעירייה וכאשר נודע הדבר הם הגישו השגה ובעקבות תשובת המשיב ערר זה.
15. המסקנה המתקבלת היא כי העוררים הוכיחו כי אינם מחזיקים בנכסים ולא ידעו כי הם בעלי חוב כלפי העירייה וסתרו את קביעת המשיב שלא היה בפיו מענה מספיק לראיות העוררים כי אינם מחזיקים וכי לא ידעו על החוב, ועל כן אין כל מקום לקבל טענה של הגשת ההשגה באיחור. "

(התקלה במספור הסעיפים, כמו גם כל אי בהירות נוספת בהחלטה לגופה הם כך במקור - ע.ז.).

איני רואה צורך לפרט את מלוא טענות הצדדים. לטעמי די לקבלת הערעור בהעדר הנמקה מספקת בהחלטה. העדר התמודדות עם טענות מרכזיו ת שהועלו (להבדיל מהעלאתן ודחייתן) וקביעת עובדות ללא תשתית עובדתית מתחייבת. כל אלה עולים לכדי החלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצונית - המצדיקה ביטולה.
מבלי שיהא בכך למצות את הליקויים שבהחלטה, אפנה לדברים הבאים:

אין בהחלטה כל אמירה מתי ידעו המשיבים לראשונה כי חוב הארנונה מיוחס אליהם. ממילא לא ברור מהי התשתית העובדתית לטענה כאילו אלו לא ידעו על שינוי הרישום בעירייה וכאילו אין איחור במועד הגשת ההשגה. בהקשר זה יוזכר כי שלושת המשיבים בחרו שלא להגיש כלל תצהיר וממילא לא להיחקר, ולפיכך לא תמכו כנדרש את הטענה כאילו נודע להם אך לאחרונה על חיוב הארנונה.

אין הפנייה למסד העובדתי על בסיסו סברה הוועדה שלא נשלחו גם דרישות תשלום אישיות למשיבים ו/או שאלה לא ידעו על דבר החוב והטענה כי עליהם לשאת בו. ממילא לא ניתן גם לדעת מי מהבנים קיבל איזו דרישת חוב וכיצד התייחס אליה ( לפיכך האמירה " האם יעלה על הדעת כי אדם המקבל מכתב הממוען לאישיות שאינה קיימת יבין שהוא החייב" - אינה מבוססת כמצופה).

לא מובהר כיצד הגיעה הוועדה למסקנה כי על בסיס עדותו של שמואל און ניתן לקבל את טענת המשיבים שהם לא החזיקו בנכסים, אלא היו לכל היותר שכירים. הוועדה אינה מתמודדת עם העובדה שמר שמואל און השיב שאין הוא יכול לתת מענה במרבית השאלות, הוא לא יכול היה להציג ולו תלוש שכר אחד של שכיר שעבד באותן חנויות עבור אביו. הוועדה אינה מבהירה כיצד ייתכן שהבנים היו שכירים של אביהם כאשר עולה מההחלטה של כב' השופט רון כי אביהם לא היה בעל יכולת רפואית לנהל את הנכסים במשך שנים רבות. הוועדה גם לא מבהירה כיצד קביעה זו עולה בקנה אחד עם חומרים שעלו מטעם סוקרים שביקרו בנכסים במהלך השנים וראו דברים אחרים. עוד אין בהחלטה התמודדות עם הסכם שכירות ברור אשר עליו חתום דוד און כמשכיר.

האמירה בהחלטה כי לא נתקבלה כל עדות מטעם מנהל הארנונה - " של סוקר או כל אדם אחר שהעיד כי העוררים אינם המחזיקים בפועל של הנכסים ולא אביהם או בכלל צד ג'" אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם חומר הראיות שבתיק. מטעם מנהל הארנונה הוגש תצהירו של שוקי קרה, מנהל יחידת השומה בעיריית ירושלים. באמצעות אותו תצהיר הוגשו דוחות ביקורים שנעשו בנכסים במהלך השנים, התומכים לכאורה בהיות המשיבים מחזיקים בנכסים או נהנים מפירותיהם. האמירה כי לא הוצגו כל ראיות להיות המשיבים מחזיקים בפועל בנכסי אביהם - גם אינה מתיישבת עם הדברים שעלו מתגובת כונס הנכסים, אשר לא יכול היה כלל לקבל בהם חזקה ונאלץ למכור אותם ללא העברת חזקה. כאמור לעיל הכונס אף ציין כי גם ניסיון לתפוס חזקה באמצעות אנשי הוצאה לפועל לא צלח כאשר בני משפחת המשיבים פרצו את המנעולים והחזירו לעצמם את החזקה שם. ככל שהוועדה סבורה שלא הובאו ראיות להיות המשיבים מחזיקים בפועל, עליה להתכבד ולהתמודד עם מלוא החומר הראייתי שהונח בפניה כדי להבהיר כיצד חרף אותו החומר, זוהי מסקנתה.

הוועדה מסכימה כי נטל ההוכחה הוא על כתפי הנישום להוכיח שלא קיבל את ההודעות בדבר חובותיו. אך חרף אמירה זו, וכאמור לעיל ללא ראיות מספקות, היא יוצאת מנקודת הנחה כי ההודעות נשלחו על שם רחמים און/ובניו וכי מטעם זה ומאחר ואין גוף משפטי מוגדר העונה על תיאור זה, לא היה ניתן לצפות שהמשיבים יחשבו שמדובר בחוב שלהם. כאשר מי מן המשיבים לא טרח להגיש תצהיר וממילא לא נחקר, הרי שעל פני הדברים ברור כי לא הונחה תשתית עובדתית שהינה הכרחית לקביעות אלה. לכל הפחות היה מצופה כי הוועדה תתמודד עם חוסר ראייתי זה ותסביר מהו הבסיס לקביעותיה.

אמירת הוועדה כי לא נסתרה טענת המשיבים שלא הייתה להם כל חזקה בנכסים והם היו לכל היותר שכירים של אביהם, אינה יכולה להיאמר ללא ניתוח של החומר שהוצג וסותר קביעות אלה. כך העובדה שהאב לא יכול היה כלל מבחינה בריאותית לנהל באותה עת את הנכסים, כך העדר תלושי שכר, כך אמירת שמואל און כי אין הוא יכול לתמוך בטענה זו ולמעשה אין הוא יודע מה היה בנכסים, מי החזיק בהם וכיצד נוהלו, כך הסכם שכירות לגבי אחד מהנכסים המלמד אחרת וכך גם קביעות כב' השופט רון אשר אף הן אינן מתיישבות עם אותה אמירה.

על אף שהמערער טען כי סוגיות מסוימות מהוות שינוי חזית, לא רק שאין בהחלטה התמודדות עם אותן טענות, אלא שהוועדה גם סומכת את החלטתה על נושאים אשר המערער התנגד להעלאתם.

אם לא די בחסרים אלה, בחרה הוועדה גם להתעלם מטענות מהותיות שהועלו על ידי המערער ולגביהן אין כל אמירה ( ולו גם אמירה חסרה בדומה לאמירות האחרות). בהקשר זה, תוזכר טענת המערער בנוגע לתשלום שביצעו המשיבים במסגרת מבצע "מיסים ומסיימים". הוועדה אינה מבהירה כיצד ניתן לבצע תשלום במסגרת אותו מבצע ועדיין להעלות השגות באשר לחוב. הוועדה אינה מתייחסת לשאלה העובדתית מתי נודע למשיבים על דבר החוב ואשר בעקבותיו הם פנו לתשלום במסגרת המבצע וכן לא מנתחת את משמעות הטענה כי התשלום בוצע תחת מחאה ועקב עיקולים.

ההחלטה חסרה באופן ברור את הניתוח העובדתי המהווה את הגרעין המרכזי של כל הכרעה שיפוטית ומעין שיפוטית; ההחלטה אינה מתייחסת לחומרים הרבים שהוצגו בפני הוועדה, חומרים אשר לאורם היה מצופה כי תוגשנה ראיות ממשיות ומפריכות מטעם המשיבים. זאת ועוד, בגדר אותו ניתוח ( שהינו כאמור חסר) אין גם התייחסות למשמעות בחירת המשיבים שלא להביא עדים רלוונטיים אשר מצופה היה כי יובאו לעדות. בהקשר זה לא רק שהיה מצופה כי כל אחד מן המשיבים יעיד בעצמו ( ויאפשר לבחון האם הייתה לו זיקה כלשהי לנכסים, מה הייתה אותה זיקה, כיצד נודע לו על חוב הארנונה, מתי, מה נכתב על דרישת התשלום שקיבל ומה נעשה מצדו בתגובה), אלא גם היה מצופה כי יובא לעדות דורון און אשר עולה כי הוא זה שניהל את נכסי אביו, כאפוטרופוס. עצם ההימנעות מהבאת אותם אנשים לעדות היא בעלת משקל ועל הוועדה להתמודד עם עניין זה, דבר אשר לא נעשה.

משהועלו טענות סף על ידי המערער (טענה בדבר הגשת ההשגה באיחור, טענה כי הערר הוגש רק בטענה תחומה אחת ואין לדון בטענות נוספות המהוות שינוי חזית וטענה בדבר משמעות התשלום במבצע) - היה מקום להתייחס אליהן (ניתן לקבל או לדחות אך לא ניתן להתעלם מכל אותן טענות).

משבחרה הוועדה לפנות לקבלת עמדת הכונס והיה ניתן ללמוד מתגובתו שבני המשפחה החזיקו בנכסים, היה צורך להידרש למידע עובדתי זה. שוב, ניתן לקבלו או לדחותו ולנמק הדברים - אך לא ניתן שלא להתמודד עמו בכל דרך.

בהמשך לכל האמור, אני מוצאת לקבל את הערעור במובן זה שאני מורה על ביטול החלטת הוועדה מיום 19.9.19 ובהתאמה לאמור בהחלטתי מיום 27.11.19 - תושב המחלוקת לפתחה של וועדת הערר;
הוועדה תקיים דיון נוסף במעמד הצדדים אשר במסגרתו תינתן להם אפשרות להשמיע טענות ולהעלות בקשות באשר לדרך השלמת השמיעה וסיכום הטענות. לאחר מכן תתכבד הוועדה ותכתוב החלטה חדשה סדורה ומנומקת, אשר בה תידרש למכלול התשתית הראייתית אשר הונחה בפניה. מיותר לציין כי יש צורך לנתח את אותה תשתית עובדתית בהתייחס לחזקות משפטיות ולהלכות נוהגות בתחום הרלוונטי. כמו כן, יש להתייחס לטענות שהעלו שני הצדדים ולא לדון באופן סלקטיבי רק בטענות בודדות, תוך "דילוג" על טענות סף. מיותר לציין כי אין צורך לדון בטענה של המשיבים, וזאת ככל שמסקנת הועדה תהא כי לא הוצגה התשתית הראייתית הנדרשת לה ולאחר שהדבר יובהר.
ההחלטה כפי שהיא כיום לוקה במכלול חסרים כמפורט לעיל, עד שלא ניתן להותירה - בהיותה בלתי סבירה באופן קיצוני. אין מקום גם כי בית המשפט יעשה את מלאכתה של הוועדה וכי הוא יהא זה אשר יידרש לראשונה לטענות שהועלו ולא הוכרעו (הליכה בדרך זו יהא בה גם לפגוע בזכות הצדדים להגיש ערעור על אותן הכרעות, על מנת שהן ת יבחנה על ידי ערכאה נוספת).

בהחלטתי מיום 27.11.19 הוצע לצדדים להסכים להשבת הדיון לוועדה מחמת הליקויים בהנמקה. בעוד המערער נתן את הסכמתו, סירבו לכך המשיבים וממילא הוגשו עיקרי טיעון ואף התקיים דיון. בנסיבות אלה אני סבורה כי יש מקום לפסיקת הוצאות ריאליות להשבת הוצאות המערער.
אשר על כן הערעור מתקבל, ההחלטה מבוטלת וההכרעה תושב לפתחה של וועדת הערר לענייני ארנונה בירושלים, הכול כאמור לעיל.
המשיבים יחזירו למערער אגרת בית משפט בסך 1,404 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום.
כן ישלמו המשיבים למערער בגין שכר טרחת באת-כוחו סך של 15,000 ₪, בתוך 30 יום מהיום.

פסק הדין ישלח לצדדים ע"י המזכירות.

ניתן היום, י' שבט תש"פ, 05 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.