הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עב"י 5912-12-18

בפני
כבוד ה שופט משה בר-עם

מערער

ד"ר אילן הלוי

נגד

משיבים

1.ועדה לפי סעיף 44א לפקודת הרופאים
2.מנכ"ל משרד הבריאות
3.משרד הבריאות
4.ד"ר בועז לב נציב הקבילות למקצועות רפואה

פסק דין

כללי
לפניי ערעור לפי סעיף 44 א לפקודת הרופאים [ נוסח חדש], תשל"ז- 1976 (להלן- הפקודה), על החלטת מנכ"ל משרד הבריאות, המשיב 2, מיום 13.11.2018, להתלות את רישיונו של המערער, ד"ר אילן הלוי, על פי המלצת המשיבה 1, לעסוק ברפואה ( להלן- הרישיון) לתקופה של שישה חודשים ( להלן- ההחלטה).

על הטענות, העובדות וההליכים
המערער הנו רופא המתמחה ברפואת נשים ומיילדות ועיקר עיסוקו, לטענתו משנת 2007, בהפעלת מרכז ללידה ביתית, "ג'הארה דולה", בביתו בעיר חבצלת השרון ( להלן- מרכז הלידה הביתית).

כעולה מכתב הערעור, טענת המערער עניינה בסאגה המתנהלת בין משרד הבריאות לבין המערער בנוגע להפעלת מרכז הלידה הביתית, שתחילתה קדמה להליך שלפניי בנסיבות בהן אין מחלוקת כי המערער פעל בניגוד לחוזר מנהל רפואה העוסק בלידות טבעיות מס' 17/2012 (להלן- חוזר מנהל הרפואה), תוך שהשיג על תוקפו של החוזר והיותו מחייב לפי דין. למען השלמת התמונה, בבית המשפט העליון תלויה ועומדת עתירה הנוגעת לחוקיות חוזר מנהל הרפואה, במסגרת דנג"ץ 5120/18 , וכן דיון נוסף בעניין החלטת משרד הבריאות לאסור על לידות בית ב"מרכזי לידה טבעית", מקומות ייעודים המופעלים כעסק לצורך פעילות מיילדותית.

תחילתם של אירועים, בחודש נובמבר 2017, אז החליט מנכ"ל משרד הבריאות לעשות שימוש בסמכותו, בהתאם לסעיף 44 א(א) לפקודה, ומינה ועדה מיוחדת ( להלן- הוועדה) לצורך מתן המלצותיה בעניינו של המערער לאור עיסוקו במרכז הלידה הביתית, הפועל ללא רישוי ובניגוד, לכאורה, לחוזר מנהל הרפואה ולמען הדיוק, עדכון ההתוויות הרפואיות בשנת 2012, ובכך, נטען, נמצא חושף את היולדות לפגיעה חמורה בבריאותן. הוועדה, לאחר בירור עם המערער, המליצה לנקוט נגדו באמצעי משמעת ולהגבילו מעיסוק בלידות ביתיות למשך ארבעה חודשים. המלצות הוועדה אומצו בהחלטת מנכ"ל משרד הבריאות מיום 16.11.2017, אלא שההחלטה בוטלה על ידי בית משפט זה, בפסק-דינו של חברי השופט יעקובי מיום 31.12.2017, בערעור שהוגש ( עש"א 58439-11-17), ומהטעמים שלא התקיימו התנאים להטלת סנקציות מכוח סעיף 44 א לפקודה. במקביל, הוגשה קובלנה נגד המערער לפי סעיף 41 לפקודה, אשר, ככל הנראה, עודנה תלויה ועומדת, בגין עיסוקו במרכז הלידות הביתיות.

בחודש יוני 2018, החליט מנכ"ל משרד הבריאות לכנס שוב את הוועדה בעניינו של המערער בהתייחס לאירוע מיילדותי מסוים אשר בוצע ביום 19.6.2018 בניהולו של המערער במרכז הלידה הביתית. הוועדה הגישה את המלצותיה, בדעת רוב, ובהתאם, ביום 5.7.2018, החליט מנכ"ל משרד הבריאות על הגבלת עיסוקו של המערער למשך שישה חודשים, כך שיורשה לעסוק כרופא וכמיילד אך ורק במסגרת מוסד רפואי מוכר ובפיקוח רופא בכיר. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה ( ע"ו 4526-07-18). בפסק-דינו של חברי השופט רומנוב, מיום 9.8.2018, לא מצא בית המשפט להתערב בהחלטתו של מנכ"ל משרד הבריאות לפי סעיף 44 א בעניינו של המערער למעט העמדת תקופת ההגבלה על שלושה חודשים, כך שבתום התקופה, וככל שיהא צורך, יישקל עניינו של המערער מחדש על יסוד הנסיבות שיתבררו עד למועד זה. בקשת רשות ערעור אשר הוגשה לבית המשפט העליון, נדחתה ( רע"א 6064/18).

בהמשך, ועל רקע אירוע של לידה ביתית אשר הסתיים במותו של היילוד, ביום 16.9.2018, הורה מנכ"ל משרד הבריאות על כינוסה של וועדה נוספת בעניינו של המערער. הוועדה מצאה כי התנהלותו של המערער, כשהוא פועל כרופא עצמאי, במרכז ללידות ביתיות, בניגוד לחוזר רפואה, וללא רישיון עסק כדין, מסכנת את הציבור הנזקק לשירותיו, ומעבר לכך, בהתייחס לאירוע האמור, נקבע כי המערער פעל לכאורה ברשלנות חמורה בכך שביצע לידה טבעית ביולדת בסיכון. בנסיבות אלו, ולאחר שהחלטות קודמות על הגבלת רישיונו, לא הרתיעו את המערער מהמשך פעילותו במרכז הלידה הביתית, הומלץ להתלות את רישיונו לתקופה של שישה חודשים. ביום 13.11.2018 אימץ מנכ"ל משרד הבריאות את ההמלצות. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי ולצדו בקשה לסעד זמני.

במקביל לכינוסה של הוועדה, נפתחה חקירה פלילית בגין האירוע מיום 16.9.2018, בחשד לעבירות הנוגעות לביצוע הפלות ולידות במהלך עבודתו של המערער כרופא מיילד במרכז הלידה הביתית. בית המשפט השלום בהחלטתו מיום 11.10.2018, במסגרת מ"י 14047-10-18, התיר למערער לחזור לעסוק בתחום הרפואה ו/או הלידות. על החלטה זו הגישה המדינה ערר ( עמ"י 28182-10-18), וביום 16.10.2018, החליט בית משפט מחוזי-מרכז, השופט קובו, לאחר שבחן את חומר הראיות בתיק ושמע את טיעוני הצדדים, כי בהיעדר הוראה אחרת של משרד הבריאות, ולמשך 30 יום, ייאסר על המערער לעבוד כרופא מיילד, אלא אם יעסוק בכך במסגרת מוסד רפואי מוכר ובפיקוח רופא בכיר ולמעט בנשים החל מהשבוע 35 להריונן. עם זאת, לא נאסר על המשיב לעסוק ברפואה כללית וברפואת נשים. לא הוגשה השגה על החלטה זו.

נחזור להליך דנא, הבקשה לסעד זמני נדונה לפני חברי השופט דראל. לאחר שעיין בחומר הראיות בתיק ובחן את טענות הצדדים, מצא בהחלטתו ביום 10.12.2018 להתיר למערער לעסוק ברפואה כללית וברפואת נשים במסגרת מוסד רפואי מוכר בלבד ולמעט טיפול בנשים הרות, וזאת עד להכרעה בערעור. בקשות שונות מטעם המערער לעיון נוסף בהחלטתו, נדחו והאחרונה ביום 12.2.2019.

ביום 20.12.2018 הועבר התיק לטיפולי.

עיקר טיעוניו של המערער, ובתמצית, בנוגע להתקיימות התנאים להפעלתו של סעיף 44 א לפקודה בעניינו ובפרט- בנוגע ליסוד סביר לחשד שנהג ברשלנות חמורה וקיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות החמורה למותו של אדם. עוד נטען לפגיעה בזכותו להליך הוגן הן בזכות הטיעון הקנויה לו לפני הוועדה והן בהפרת חובת ההיוועצות בין מנכ"ל משרד הבריאות לבין פרקליט המחוז בהתאם להנחיית פרקליט המדינה מס' 14.2.

המשיבים סמכו ידיהם על החלטת מנכ"ל משרד הבריאות וטענו כי לא נפל בה פגם ואין עילה להתערב בה. לטענתם, המערער נהג בניגוד לכל פרקטיקה רפואית מקובלת וסטנדרטים רפואיים מקובלים המעוגנים בהוראות חוזר מנהל הרפואה, דבר אשר לכשעצמו מבסס את רשלנותו של המערער. בהתייחס לאירוע הפרטני. נטען כי המערער סיכן ביודעין את חייה של היולדת והילודה. בהתנהלותו, פעל ברשלנות חמורה וגרם לפגיעה חמורה בתינוקת, ובכך יש כדי לגבש את יסודותיה של הוראת סעיף 44 א לפקודה. המשיבים הוסיפו וטענו כי הוועדה מצאה את התנהגותו של המערער קיצונית וחריגה בחומרתה ובפוטנציאל הסיכון לציבור היולדות והיילודים, בשים לב לפעילותו תוך הפרת ההחלטה מיום 5.7.2018 על התליית רישיונו ברפואה והפעלת המרכז ללידה ביתית ללא רישיון עסק כדין ובניגוד לפסק דינו של בית המשפט העליון, כמו גם להתנהלותו לעניין חשיפת מידע בנוגע לאירוע, ועל כן לא היה מנוס מהתליית רישיונו לתקופה המכסימלית האפשרית, על פי החוק, על מנת להגן על הציבור.

בדיון מיום 12.3.2019, בסיום הדיון, ולאחר בחינה ושיקול נוסף, הסכים המערער לקבל את המלצת בית המשפט לדחייתו של הערעור תוך שמירת טענותיו ככל שיתנהל הליך נוסף בעניינו בטענות דומות. עם זאת, עתר המערער לבית המשפט לצמצום ההגבלה על עיסוקו ברפואה במתכונת שנקבעה על ידי השופט קובו, במסגרת הליכי החקירה והמעצר, עמ"י 28182-10-18, כפי שנקבע בהחלטתו מיום 16.10.2018. מנגד, הסכימו המשיבים לדחיית הערעור בכפוף לצמצום הגבלת עיסוקו ברפואה של המערער בגדרה של החלטת השופט דראל מיום 10.12.2018 בבקשה לסעד זמני. עם זאת, ביקשו שהות למסור את עמדתם להגבלת המערער בגדר המתכונת שקבע השופט קובו.

המשיבים, בהודעתם מיום 15.3.2019, טענו כי אין להתיר למערער עיסוק ברפואה אלא במוסד רפואי מוכר ותחת פיקוח. נטען, כי החלטתו של השופט קובו ניתנה בשלב בו החקירה עודנה הייתה בראשיתה וטרם התכנסה הוועדה ונתנה המלצותיה על יסוד סביר לחשד כי המערער גרם ברשלנותו החמורה לפגיעה בתינוקת.

בנסיבות אלו, הובא התיק לפניי למתן החלטה.

דיון והכרעה
המחוקק הסמיך את מנכ"ל משרד הבריאות, או משנהו, להורות על התליית רישיונו של אדם לעסוק ברפואה, לרבות הגבלת עיסוקו, לתקופה שלא תעלה על שישה חודשים, בהחלטה מנהלית במקרים דחופים, כמפורט בסעיף 44 א לפקודה:

"היה למנהל יסוד סביר לחשד שרופא גרם ברשלנות חמורה למותו של מי שהיה בטיפולו או לפגיעה חמורה בו, או הוגש נגד רופא מורשה כתב אישום על עבירה שיש עמה, בנסיבות העניין, משום קלון, רשאי הוא, על פי המלצת ועדה מיוחדת שיכונן לענין זה, להתלות את רישיונו של הרופא או להגביל את תחומי עיסוקו לתקופה שלא תעלה על ששה חדשים; חברי הועדה המיוחדת יהיו: רופא שמינה המנהל והוא יהיה היושב ראש, רופא שמינה המנהל מתוך רשימה שהגישה לו ההסתדרות הרפואית בישראל ונציג היועץ המשפטי לממשלה."

ה"מנהל" הוגדר בסעיף 1 לפקודה - "המנהל הכללי של משרד הבריאות, לרבות משנהו וכל נושא משרה במשרד הבריאות שהמנהל מינה אותו למלא תפקידים על פי פקודה זו".

הנה כי כן, התנאי העיקרי להפעלת סמכותו המנהלית של המנהל להתלות, לרבות להגביל, את עיסוקו של אדם ברפואה, נעוץ בקיומו של חשד סביר לגרימת מוות, ולמצער לפגיעה חמורה, ברשלנות חמורה של מטופל ולחלופין, הגשת כתב-אישום נגד הרופא בגין עבירה שיש עמה קלון ( בגץ 1405/14 פרופ' שמעון סלוין נ' המשנה למנכ"ל משרד הבריאות (7.8.2014)). המנהל רשאי להפעיל סמכותו על יסוד המלצותיה של ועדה מיוחדת אשר גובשו לאחר שניתנה לרופא הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו, ולפרק זמן שאינו עולה על שישה חודשים, אם כי ניתן להאריכו בתנאים מיוחדים בהתאם להוראות סעיף 44 ב לפקודה ורק בהינתן הגשת קובלנה בעניינו לשר הבריאות.

תכליתו של ההליך לפי סעיף 44 א, להקנות בידי המנהל סמכות לנקוט, באופן מידי, בצעד משמעתי זמני אשר ימנע לאלתר מרופא להמשיך ולעסוק ברפואה, במקרים מסוימים המפורטים, כאמור, בהוראת החוק, עד להחלטת השר בעניינו לפי סעיף 41 לפקודה, על יסוד קובלנה שהוגשה, או תוגש, בעניינו.

הסמכות הנתונה למנהל כפופה לכללי המשפט המנהלי ועליה להיות מופעלת תוך איזון ראוי בין השיקולים השונים- מחד, האינטרס הציבורי והבטחת שלום הציבור מפני קבלת טיפול רפואי על ידי רופא שעלול לסכן את ציבור המטופלים, לצד שיקולים של תדמית מקצוע הרפואה, ניקיונו מכל רבב, כבודו ואמון הציבור בו; ומאידך גיסא- חופש העיסוק וזכויות הפרט של הרופא שלא לפגוע בו ולהסב לו נזק, שלעיתים הנו בלתי הפיך, בהיותו מוחזק חף מפשע ושטרם התברר דינו ( בש"א 458/91 ד"ר קאסם בן ווחש סמחאת נ' ד"ר מ' משיח, מנכ"ל משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 801 (1991); רע"א 1838/07 ד"ר לאוניד אדז'רסקי נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות (14.3.2007)). מלאכת האיזון תבוצע בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו המיוחדות ונלקחים בחשבון שיקולים שונים, ובעיקר, חומרת המעשים המיוחסים לרופא ומהותם; קיומן של ראיות לכאורה; פוטנציאל הפגיעה של מעשיו, ככל שיוכחו, בכושרו ומהימנותו לעסוק ברפואה; ונסיבותיו האישיות של הרופא ( שם). עם זאת, ובהיקש לדיני המעצרים, יש להעדיף את אמצעי המשמעת שיש בו כדי להלום את מעשיו הלכאוריים של הרופא, בדרך שהפגיעה בחופש העיסוק שלו תהא פחותה ומידתית ולא מעבר לנדרש, כל שכן כשמדובר בבעל מקצוע שרישיונו ניתן לו לפי דין ועיסוקו בדיני נפשות.

בענייננו, נוכח עמדתו הדיונית של המערער, אשר הסכים לדחיית הערעור, בנוגע לתחולת הוראת סעיף 44א, ועתר לצמצום הגבלת רישיונו בלבד, התמקדה המחלוקת בשאלת מידתיות אמצעי המשמעת אשר ננקטו נגד המערער. משכך, איני נדרש להכריע בשאלת קיומו של יסוד סביר לחשד כי המערער גרם ברשלנות חמורה לפגיעה חמורה בתינוקת באירוע הלידה מיום 16.9.2018 . יוטעם, כי השאלות העקרונית הנוגעות ללידות ביתיות, לרבות הסדרתן ועיגונן בנהלי משרד הבריאות, תלויות ועומדות לפני בית המשפט העליון.

מכאן, לענייננו, לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ועיינתי במכלול המסמכים בתיק, כמו גם בהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים, ושקלתי בכובד ראש את הדברים, נוכח עמדת המשיבים מיום 15.3.2019, הגעתי למסקנה כי באיזון הכולל, בשים לב לתקופת ההגבלה, מהותה וטיבה, יש להתלות את רישיון המערער לעסוק ברפואה ולהגביל את עיסוקו בהתאם לתנאים שנקבעו בהחלטתו של השופט קובו, מיום 16.10.2018. סבורני, כי יש בגדר ההחלטה האמורה כדי להשיג את האיזון הראוי בין, מחד- הרצון לשמור על הציבור מפני החשש לכאורה מהמשך פעילותו של המערער בביצוע לידות במרכז הלידה הביתית לבין, מאידך- חופש העיסוק של המערער ופגיעה מידתית בו שלא מעבר לנדרש. יוער, כי המערער טרם הורשע בדין המשמעתי ולא כל שכן בדין הפלילי וטענותיו בעניין הנדון, לרבות בבית המשפט העליון, טרם הוכרעו סופית. הוסף על כך, וחשוב לציין, כי בהליך זה, כמו גם בהליכים קודמים בעניינו, לא נשמעה טענה לחשש, ולו לכאורי, לפעילות ברשלנות בתחומי הרפואה השונים לרבות ברפואת נשים, אלא אך ורק בהתייחס לביצוע לידות ביתיות בניגוד לחוזר מנהל הרפואה. במצרף הדברים, יש במתכונת זו כדי להגשים, באופן מידתי וסביר, את האינטרס הציבור תוך הלימה למיוחס למערער בביצוע לידות ביתיות ומבלי לפגוע בחופש העיסוק של המערער, שלא מעבר לנדרש.

אשר על כן, הערעור נדחה בכפוף לכך שפעילותו של המערער תוגבל עד תום תקופת ההחלטה אך ורק לעיסוק במיילדות, למעט במוסד רפואי מוכר ותחת פיקוח. המערער רשאי לעסוק ברפואה כללית וברפואת נשים, למעט טיפול באישה הרה החל מהשבוע 34 להריונה.

בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, י' אדר ב' תשע"ט, 17 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.