הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה 9

לפני השופט יצחק כהן
התובע

פלוני
נגד

הנתבעת
מדינת ישראל – משרד הבריאות

החלטה

א. ההליך

1. נוכח טענות הנתבעת בכתב הגנתה, כי תביעת התובע התיישנה, העמדתי לדיון תחילה את טענת ההתיישנות.

ב. כתב התביעה

2. בכתב התביעה שהוגש מטעם התובע, עותר התובע לכך שהנתבעת תחויב לפצותו עבור נזקי גוף שנגרמו לו בעקבות טיפול רפואי, שלטענתו היה טיפול רפואי רשלני, אותו קיבל במרכז הרפואי ע"ש ד"ר שיבא בתל השומר, בתאריך 20.4.2012.

3. על פי הנטען בכתב התביעה, התובע, יליד שנת 1987, נפגע בתאריך 8.4.2012 מהתפוצצות חזיז, ונגרם לו שבר מרוסק בעצם ירך רגל שמאל. התובע הובהל למרכז הרפואי לגליל המערבי בנהריה, שם נעשתה הטריה של הפצע והותקן לתובע קיבוע חיצוני על רגלו. לטענת התובע, לאחר יומיים הוא הועבר לבית החולים שיבא, שם החליטו הרופאים לנתחו ולהחליף את הקיבוע החיצוני בקיבוע פנימי , דהיינו, קיבוע עם פלטה וברגים. הניתוח בוצע בתאריך 20.4.2012, ולטענת התובע, כתוצאה מהקיבוע הפנימי, התפתח זיהום ברקמות הפצועות ולהגבלת תנועת מפרק הירך. בחלוף 9 חודשים, ומכיוון שלא חל שיפור במצבו של התובע, ולטענתו מצבו אף החמיר, הופנה התובע למרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. במרכז הרפואי רמב"ם נותח התובע פעם נוספת, ובמהלך הניתוח הוסר הקיבוע הפנימי והותקן לתובע קיבוע חיצוני, לרבות מערכת מתיחה להארכת העצם, וזאת כדי להשלים את החוסר בעצם באזור הפגוע.

4. לטענת התובע, החלפת הקיבוע החיצוני בקיבוע פנימי, שבוצעה במרכז הרפואי שיבא בתאריך 20.4.2012 , גרמה לזיהום ולנזק לצמיתות. התובע מוסיף וטוען, כי ההחלטה להחליף את הקיבוע החיצוני שהותקן במרכז הרפואי בנהריה לקיבוע פנימי, הייתה החלטה רשלנית, ומכאן תביעתו. את תביעתו תמך התובע תחילה בחוות דעת של ד"ר רדא רדא, מחודש ספטמבר 2018. אציין, כי לכתב התביעה צורפה אף טיוטת חוות דעת, מחודש אפריל 2018, שנערכה על ידי פרופ' חיים שטיין ע"ה, ואולם, נראה הדבר, שחוות דעת זו לא הושלמה בעקבות פטירתו של פרופ' שטיין.

על פי חוות דעתו של ד"ר רדא, בהחלפת הקיבוע החיצוני לקיבוע פנימי, סטו רופאי המרכז הרפואי שיבא מסטנדרט הטיפול המקובל. בחוות דעתו קבע ד"ר רדא, כי על פי הספרות הרפואית, הסטנדרט המקובל בטיפול בשברים מרוסקים ה וא, שלא להכניס גופים זרים לפצעים, וזאת משום שהפצע נחשב למקום מזוהם, וכל התערבות כירורגית מגבירה את הזיהום ומחמירה אותו.

5. כיוון שהניתוח להחלפת הקיבוע, מקיבוע פנימי לקיבוע חיצוני, התבצע בתאריך 20.4.2012, טען בא כוח הנתבעת כי תביעת התובע התיישנה. לטענת בא כוח הנתבעת, היה על התובע להגיש תביעתו בתוך 7 שנים מתאריך 20.4.2021, דהיינו , עד לתאריך 20.4.2019, אך תביעת התובע הוגשה בתאריך 18.11.2019, לאחר שתקופת ההתיישנות כבר חלפה.

ג. תמצית טענות באי כוח הצדדים בשאלת ההתיישנות

6. התובע טוען, כי בשל הטיפול הרשלני שקיבל במרכז הרפואי שיבא, הוא נאלץ לעבור סדרה של ניתוחים, ועל כן במשך כל אותה תקופה עדיין לא התגבשה עילת התביעה, ולא היה בידו "כוח תביעה", שאיפשר לו להגיש את תביעתו. רק בשנת 20016 קבעו ד"ר רדא והמוסד לביטוח לאומי את שיעור נכותו של התובע, ועל כן אין למנת את תחילת תקופת ההתיישנות ממועד הניתוח במרכז הרפואי שיבא.

עוד הוסיף בא כוח התובע וטען, כי בעניינו של התובע יש להחיל את החריג הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, שכן מדובר בנזק שנגרם לו ולא התגלה בעת שנגרם. על כן, לטענת התובע, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום שבו התגלה הנזק, ותביעתו מתיישנת רק בחלוף 10 שנים מהיום בו נעשה המעשה שגרם לו. בא כוח התובע הוסיף, כי התובע זכאי ליומו בבית המשפט ולכך שתביעתו תתברר לגופה, ובכל מקרה אין מקום לדון בטענת ההתיישנות שנטענה קודם שנשמעו הראיות.

7. לעומת טענות התובע טען בא כוח הנתבעת, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו נעשה הניתוח להחלפת הקיבוע החיצוני בקיבוע פנימי, דהיינו מתאריך 20.4.2021. לטענת בא כוח הנתבעת, מרשומות רפואיות שנעשו על ידי פסיכיאטר ופסיכולוג שטיפלו בתובע עולה, שכבר בחודשים נובמבר ודצמבר 2012 טען התובע לפניהם כי "עולמו התהפך". עוד הוסיף בא כוח הנתבעת וטען, כי בעניינו של התובע לא חל כלל הגילוי המאוחר, שכן לא ניתן לומר שהנזק שנגרם לתובע לא התגלה לאחר הניתוח הראשון, שהרי כבר בחודש יוני 2012 עבר התובע ניתוח נוסף, ואז הנזק היה ידוע או לכל היותר היה בידי התובע "קצה חוט" של ידיעת הנזק.

ד. דיון

8. הכלל הוא, שתביעה שאינה במקרקעין מתיישנת בחלוף 7 שנים מיום "שבו נולדה עילת התביעה", וזאת על פי סעיפים 5(1) ו- 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958. ואולם, בעניינו של התובע נשאלת השאלה, האם חלים כללי הגילוי המאוחר, הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות ובסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

9. פסיקת בית המשפט העליון עסקה רבות בשאלת תחולתם של שני סעיפי הגילוי המאוחר הנזכרים, וניתן לסכמה באופן הבא (וראו דיון מקיף בשאלות אלה בע"א 2919/07 מדינת ישראל – הועדה לאנרגיה אטומית נ' ליפל (19.9.2010):

(א) מקום בו מדובר בעוולה, שגרימת נזק הוא אחד מרכיביה, כמו למשל עוולת הרשלנות, עילת התביעה, לעניין סעיף 6 לחוק ההתיישנות, לא צומחת כל עוד לא נגרם נזק.

(ב) מקום בו הנזק לא התגלה במועד בו אירע, אלא במועד מאוחר יותר, יהיה מקום להפעיל את סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, המורה כי היום בו נולדה עילת התביעה הוא היום בו התגלה הנזק, אך במקרה שכזה תקופת ההתיישנות לא תעלה על 10 שנים מיום בו אירע הנזק. כך לדוגמה, אם הנזק שנגרם לניזוק התגלה 9 שנים לאחר שאירע, לא תעמוד לניזוק תקופת התיישנות בת שבע שנים, ויהיה עליו להזדרז ולהגיש תביעתו בתוך שנה אחת. סעיף 89(2) נועד להעניק סעד לניזוק, שהנזק שנגרם לו היה סמוי מן העין, והוא הופיע רק במועד מאוחר ( כמו למשל נזק מקרינה מייננת , שאינו מתגלה מייד אלא בחלוף תקופה, ולעיתים תקופה ארוכה) .

(ג) על יתר רכיבי עילת התביעה, הם רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי, תחול הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. סעיף זה קובע, כי כאשר נעלמו מעיני התובע העובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ואף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום בו נודעו לתובע עובדות אלה. על כן, כל עוד תקופת ההתיישנות מעוכבת בשל הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תביעת התובע, במקרה של עוולה שהנזק הוא אחד מרכיביה, לא תתיישן בחלוף 10 שנים מיום אירוע הנזק, אלא בחלוף 7 שנים מיום שתקופת ההתיישנות תתחיל את מרוצה.

(ד) לעניין רמת הידיעה הנדרשת מהניזוק, כדי שניתן יהיה לקבוע האם התגבשה אצלו ידיעה על "העובדות המהוות את עילת התביעה", נקבע, כי די בכך שלתובע היה "קצה חוט" או בסיס לחשד בדבר קיומו של קשר סיבתי, וזאת על פי מבחן אובייקטיבי, כדי לבסס את כוח התביעה של התובע. במילים אחרות - אם הניזוק חשד או יכול היה לחשו ד בדבר קיומו של קשר סיבתי, לא תהיה תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

10. בא כוח הנתבעים הפנה לתיעוד, שנרשם מפיו של התובע בחודש נובמבר 2012, על ידי פסיכולוג שטיפל בתובע, שם אמר התובע לפסיכולוג כי מאז חודש אפריל עבר מספר ניתוחים "ומאז עולמו התהפך". מדברים אלה מבקש בא כוח הנתבעת ללמוד, שעוד לפני חודש נובמבר 2011, התגבשה אצל התובע הידיעה על הנזק שנגרם לו, ועל כן אין להפעיל את כללי הגילוי המאוחר בעניינו.

עם כל הכבוד, אינני סבור כי במסגרת הדיון שלפני ניתן להסתמך על הרשומה שבא כוח הנתבעים מצטט, וזאת משני טעמים:

(א) הדיון בשלב מקדמי זה מבוסס על הנטען בכתב התביעה, ומתוך ההנחה שהנטען בכתב התביעה אמת הוא. המסמך עליו מבקש בא כוח הנתבעים להסתמך עדיין לא הוכח, ואם יוכח, ניתן יהיה לייחס לו את המשקל הראוי לו, ולשקול האם אכן הוא אכן מלמד, שאצל התובע התגבשה הידיעה על הנזק שנגרם לו מייד לאחר שנגרם.

(ב) מקריאת המסמך נראה לכאורה , שהתובע מייחס את "התהפכות עולמו" לתאונה בה נפגע ("בחודש אפריל נפגעתי מצינור בירך שמאל"), ולאו דווקא לנזק שנגרם לו בשל ניתוח שנעשה בגופו בתאריך 20.4.2012.

11. מסכים אני שהנזק שנגרם לתובע התגלה זמן קצר לאחר הניתוח שעבר במרכז הרפואי שיבא בתאריך 20.4.2021, ועל כן אין מדובר בגילוי מאוחר של נזק, שכפוף להוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. ואולם, עדיין יש לבחון, מתי ניתן היה לחשוד בקיום קשר סיבתי בין הפעולה הכירורגית, שבוצעה על ידי רופאי המרכז הרפואי שיבא בתאריך 20.4.2012, והנזק שהתגלה בסמוך לאחר מכן. הגילוי המאוחר של הקשר הסיבתי נשלט על ידי סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולא על ידי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

התובע היה זכאי להניח, שהטיפול שניתן לו במרכז הרפואי שיבא היה טיפול רפואי נכון ומתאים, על פי הסטנדרטים המקובלים, לרבות ההחלטה לנתחו ולהחליף את הקיבוע החיצוני בקיבוע פנימי. העובדה שפצעיו של התובע לא נרפאו לא הייתה אמורה להוביל את התובע למסקנה שהעדר הריפוי נובע דווקא מכך שהטיפול שקיבל מרופאי המרכז הרפואי שיבא היה טיפול רשלני. על כן, עדיין נשאלת השאלה, מתי יכול היה התובע לדעת או למצער לחשוד, שקיים קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי שקיבל ובין הזיהום שמנע את הריפוי וחייב את התובע לעבור ניתוחים נוספים.

12. על פי גישת בא כוח הנתבעת, תביעת התובע הוגשה באיחור של כשבעה (בתאריך 18.11.2019 במקום בתאריך 20.4.2019). במצב דברים שכזה, אם יתברר, שבמשך שבעה חודשים לא היה מקום לדרוש מהתובע לגלות או למצער לחשוד, שההחלטה להחליף את הקיבוע החיצוני בקיבוע פנימי הייתה החלטה שסטטה מסטנדרט הטיפול המקובל, תקופת ההתיישנות תושעה לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות לפחות למשך תקופה של שבעה חודשים, ודי יהיה בכך כדי לאפשר לתובע להתגבר על טענת ההתיישנות.

13. על כן, הנני סבור, כי בשלב מוקדם זה אין מקום לדחות את תביעת התובע מחמת התיישנותה. יש לאפשר לצדדים להביא ראיותיהם, לרבות הראיות הדרושות לבירור שאלת ההתיישנות, וטענות הצדדים לעניין ההתיישנות תעמודנה להם לסופו של ההליך.

ה. סוף דבר

14. אשר על כל האמור לעיל הנני מחליט כדלקמן:

(א) לא מצאתי מקום לדחות את תביעת התובע מחמת התיישנות כבר בשלב זה. טענת ההתיישנות שנטענה על ידי הנתבעים תתברר לאחר שמיעת הראיות, וכל טענות הצדדים בעניין זה שמורות להם לסיומו של ההליך.

(ב) נקבע להמשך קדם המשפט ליום ג', 29.6.2021 בשעה 09:00.

ניתנה היום, כ"ז אייר תשפ"א, 09 מאי 2021, בהעדר הצדדים.