הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה 25

לפני הרכב כבוד השופטים:
רון שפירא, נשיא [אב"ד]
בטינה טאובר, סגנית נשיא
תמר נאות פרי

המערערת

עיריית נוף הגליל
ע"י ב"כ עו"ד גב' מנחם אריאנה

נגד

המשיבה
קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים
ע"י ב"כ עו"ד שגיא, שיפמן, אמסלם

פסק דין

השופט רון שפירא, נשיא [אב"ד]:
לפנינו ערעור על פסק דין של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט אחסאן כנעאן) שניתן ביום 15.03.2021 במסגרת ת"א 59660-09-19, ובמסגרתו נדחתה מחמת התיישנות תביעת שיבוב שהגישה המערערת נגד המשיבה , ועל החלטת בימ"ש קמא להוציא מסיכומי המערערת מסמכים שצירפה.

הרקע לערעור ופסק דינו של בימ"ש קמא:
1. התביעה הוגשה על ידי המערערת, שהינה עירייה ומעבידתו של נפגע בתאונת דרכים, כנגד המשיבה - האחראית לנזקיו בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים") . התביעה היא לשיבוב שכר עבודה ששולם על ידי המערערת/המעבידה, בחלקו חלף "דמי פגיעה" בהיות התאונה תאונת עבודה, בעת שהנפגע היה בתקופת אי כושר כתוצאה מהתאונה. שתי מחלוקות עיקריות התעוררו בין הצדדים בבימ"ש קמא: האם התובענה התיישנה? האם סילוק תביעת הנפגע – בטרם הגשת תביעה זו – מעמידה מחסום דיוני בפני תביעת המעבידה?

כאמור, בימ"ש קמא קבע כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. נקבע שמניין ימי ההתיישנות בתביעת מעביד כמיטיב מתחיל ביום אירוע התאונה.

2. בימ"ש קמא קבע כי סיווג זכות התביעה בגין הטבה שניתנה לנפגע בעקבות מעשה עוולתי יש בו משום להשליך על מועד "לידתה" וממילא על התיישנותה. בימ"ש קמא היה סבור שתביעת המעביד, שהיטיב את נזקי העובד על ידי תשלום שכר, היא תביעת תחלוף (סוברוגציה) מלאה. כן היה סבור כי מועד התיישנות התביעה הוא יום אירוע התאונה. קביעה זו נסמכה על ניתוח פסיקה של ביהמ"ש העליון תוך מסקנה שהיא סיווגה את זכות התביעה כסוברוגטיבית מלאה וכן נסמכה על טעמים מהותיים לגופו של עניין המצדיקים את הקביעה כי מועד ההתיישנות יחל ביום אירוע התאונה.

3. באשר לשאלה כיצד יש לסווג את תביעת המעביד כמיטיב ציין בימ"ש קמא כי עילת התביעה של המעביד היא בראש ובראשונה מכוח חוק ההטבה. המעביד נחשב מיטיב כמשמעות מונח זה בחוק ההטבה. צוין כי חוק ההטבה שינה מהמצב המשפטי הקודם לפיו תביעת מעביד לא הוכרה כלפי המזיק מאחר ובית משפט ראה אותה כתביעת אובדן שירות של עובד, שאין להכיר בה בשיטת המשפט בארצנו.

בימ"ש קמא היה סבור שפסיקת ביהמ"ש העליון, שהתייחסה לנושא, קבעה כי תביעת מיטיב בהתאם לחוק ההטבה היא תביעת תחלוף מלאה, גם לעניין מועד ההתיישנות.

4. עוד צוין כי מקור נוסף לעילת התביעה שיש בידי המעביד הוא הוראת סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי, במקרה בו התאונה הוכרה כפגיעה בעבודה והמעביד שילם דמי פגיעה לעובד חלף משכורת. צוין כי נפסק על ידי ביהמ"ש העליון כי תביעת המוסד לביטוח לאומי מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי היא תביעת סוברוגציה ולכן המועד בו מתחילים למנות את תקופת ההתיישנות הוא מועד התאונה. לכן נשאלת השאלה מה שונה עניינו של המוסד לביטוח לאומי מעניינו של מעביד מאושר (מעביד שמעסיק מספר גדול של עובדים, מעל 500). צוין כי מאחר שתביעת הביטוח הלאומי סווגה כתביעת סוברוגציה מלאה בימ"ש קמא מתקשה לראות סיבה כלשהי מדוע דינה של המעבידה צריך להיות שונה מדינו של המוסד לביטוח לאומי התובע מכוח אותו סעיף. נקבע כי המעביד במקרה זה אינו תלוי בתביעתו בהכרה של המוסד לביטוח לאומי וגם אם התביעה לא תוכר כפגיעה בעבודה עדיין עומדת למעביד זכות התביעה.

5. בימ"ש קמא קבע כי גם מבחינת שיקול וודאות הדין יש לקבוע את מועד התאונה כמועד לתחילת מירוץ ההתיישנות. וודאות היא לא רק לנתבע. וודאות גם נדרשת לתובע על מנת שידע כי מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד קבוע ומוגדר. נקבע כי ההלכה הפסוקה היא שתביעה על פי חוק ההטבה היא תביעת סוברוגציה מלאה. לכן חלים על תביעה זו כללי ההתיישנות כאילו הניזוק הגיש את התביעה. בימ"ש קמא קבע גם כי לא מצא כל נימוק מבורר מדוע לאבחן את עניינו של המעביד מהמוסד לביטוח לאומי. כמו כן, לא נמצאה הצדקה לאבחן את עניינו של המיטיב מעניינו של הניזוק וצריך לחול דין שווה לגבי מועד ההתיישנות. לכן בימ"ש קמא היה סבור כי מועד מניין ימי ההתיישנות מתחיל במועד אירוע התאונה, אלא אם כן התובע מצביע על טעם להארכת תקופת ההתיישנות מכוח העילות הקבועות בחוק ההתיישנות. בענייננו לא טענה המעבידה לקיום טעם המאריך את תקופת ההתיישנות ולכן נקבע כי התביעה התיישנה משהוגשה מעל ל-7 שנים ממועד אירוע התאונה.

6. בקשר לטענת ההשתק שטענה הקרן, מאחר שתביעת הנפגע סולקה בהסכם פשרה כאשר הוא נדרש לחתום על כתב קבלה ושחרור, נקבע כי כתב הוויתור עליו חתם הנפגע אינו מאיין את תביעת המעביד. נקבע כי במקרה זה המעבידה שילמה שכר מלא בטרם הניזוק סילק את תביעתו מול קרנית. במועד סילוק התביעה מול קרנית זכות התביעה בגין הפסדי שכר כבר לא הייתה בידי הניזוק אלא היא כבר הייתה בידי המעבידה ולכן הניזוק לא יכול לוותר עליה. כפועל יוצא מכך כתב הוויתור ושחרור עליו חתם הניזוק אינו יכול להפקיע זכות שכבר לא הייתה בידו. לכן נקבע כי דין הטענה בדבר השתק להידחות.

בסיכומו של דבר בימ"ש קמא קיבל את טענת ההתיישנות ודחה את טענת ההשתק. התביעה נדחתה מחמת התיישנות.

טענות הצדדים:
7. המערערת טוענת כי כאשר סילק בימ"ש קמא את תביעתה בטענת התיישנות, שלל ממנה זכותה להשיב לחזקתה כספי ציבור ששולמו על ידה כהטבה לנפגע בעקבות עוולה שביצעה המשיבה כלפיו. נטען כי בימ"ש קמא סיווג עילת תביעת המיטיב על פי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד – 1964 (להלן: "חוק ההטבה") שלא לצורך ומבלי שנדרש לכך. כן נטען כי בימ"ש קמא הדיר כליל רגלי המיטיב מזכותו העצמאית לשיפוי נזקיו, בניגוד להלכה הפסוקה המורה כי עילת תביעת שיפוי המיטיב לצורך מרוץ ההתיישנות מקימה למעביד-המיטיב זכות תביעה עצמאית לתבוע את נזקיו ואין מדובר בעילת תביעה חלופית שמאפייניה זהים לתביעת הנפגע כנגד המזיק. נטען כי בימ"ש קמא קבע מניית תקופת התיישנות להגשת תביעת המערערת טרם התגבשה עילת תביעתה וטרם ידעה מה הסעד שיהא עליה לתבוע כסכום השבת הטבתה. נטען כי בימ"ש קמא נעל שערי בית המשפט בפני המעסיק-המיטיב שתבע זכותו בדין ושלל ממנו את כוח התביעה המהותי המקנה לו את זכות הגישה לערכאות, לזכות בבירור תביעתו ולקבל את כספי ההטבה בהם היטיב נזקי הגוף שאונו לעובדיו. כוח תביעה זה מותנה ביכולת הממשית והדיונית של המעסיק-המיטיב להביא עניינו להכרעה שיפוטית בלא תנאי מוקדם. נטען כי בימ"ש קמא הרחיב היקף עילת ההתיישנות תוך שהוא מרוקן מהגדרת המונח "עילה" מתכנה המקובל לשם מנייתה. כן נטען כי הכרעת בימ"ש קמא עומדת בסתירה לפסיקה קוהרנטית של מותבי בימ"ש שלום בסוגיה זו. נטען כי בימ"ש קמא התעלם מטענות המערערת בכלל ובפרט מקום בו לא היה בידו ליישבן עם תוצאת הפסק אליה ביקש להגיע. נטען כי בימ"ש קמא קבע מעמד המערערת כמעמד המוסד לביטוח לאומי מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אולם נמנע מלדון בהארכת תקופת ההתיישנות לפי סעיף 328א1(3) לחוק זה. נטען כי בימ"ש קמא חסם שערי ביהמ"ש בפני המערערת ומנע ממנה הוכחת תביעתה וכן הוציא מתיק בימ"ש מסמכים שצירפה לסיכומיה בניגוד להצעת בימ"ש קמא לצדדים לסכם בתביעה על סמך מסמכים. נטען כי בימ"ש קמא שלל מן המערערת זכות יסוד מוקנית, התערב בהסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים ושלל מן המערערת זכות הגשת סיכומי תגובה מכוח סמכותו להתערב בהסדרים דיוניים מסורבלים.

8. לטענת המערערת טעה בימ"ש קמא בהכרעה שלא לצורך בשאלה הנוגעת לאפיונים של תביעת תחלוף ותביעה עצמאית במשולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב, אשר להכרעה בהם השלכה ציבורית כללית באשר לתכליתו של חוק ההטבה. נטען כי טעה בימ"ש קמא בסוברו כי תביעת המעביד, שהיטיב את נזקי העובד על ידי תשלום שכר, היא תביעת תחלוף (סוברוגציה) מלאה. נטען כי קביעה זו עומדת בניגוד למורכבות הכרעות שופטי עליון בסיווג עילת השיפוי הנתונה בידי המיטיב כנגד המזיק בהלכה הפסוקה לפיה מדובר בתביעה בעלת סממנים מעורבים – תחלופיים ועצמאיים. נטען כי עיקרון התחלוף הוא עיקרון נזיקי שמקורותיו מצויים בדיני עשיית עושר ולא במשפט ותכליתו היא למנוע התעשרות שלא כדין.

9. המערערת טוענת כי היא מעביד מורשה לפי תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי וחלים עליה ההסדרים התחיקתיים הנגזרים מכוח התקנה. נטען כי ה"מעביד המאושר" בא בנעלי הביטוח הלאומי ואין הוא זכאי להחזר דמי פגיעה מן הביטוח הלאומי במקרה תאונת עבודה, זאת לעומת ה"מעביד המורשה" המשמש כצינור לתשלום דמי הפגיעה ואלה מושבים לחזקתו במועד החלטת המל"ל כי תאונת העובד הינה תאונת עבודה ולכן בתביעת השבת הטבת שכר ששילם המעביד המורשה לעובד בתקופת אי כושרו לעבודה עליו לנכות דמי הפגיעה שהושבו לחזקתו. תנאי מוקדם להשתכללות זכות המעביד המורשה להחזר דמי הפגיעה מן המוסד לביטוח לאומי ולגיבוש יסודות עילת תביעת השבתו מן המזיק הינו ההכרה של המוסד לביטוח לאומי בתאונה שאירעה לעובד כתאונת עבודה וקביעת שיעור דמי הפגיעה המושבים לחזקתו.

10. נטען כי טעה בימ"ש קמא עת הציב להכרעה שאלה שאינה רלוונטית לצדדים לתיק "ונשאלת השאלה מה שונה עניינו של המוסד לביטוח לאומי מעניינו של מעביד מאושר". נטען כי המערערת הינה מעביד מורשה ולא מעביד מאושר. לכן היא זכאית להחזר דמי פגיעה מן המוסד לביטוח לאומי בשיעור 75% מהיקף השכר ששילמה כהטבת נזק ויכולת התביעה הקונקרטית של מעביד מורשה להבדיל מזכות מושגית מכוח חוק הטבת נזקי גוף אינה מתגבשת אלא עם ההכרה באירוע כתאונת עבודה ועם קביעת שיעור דמי הפגיעה בידי המל"ל.

11. לטענת המערערת, טענת ההתיישנות אשר בפי המשיבה הינה טענה בעלת אופי דיוני ואין היא חלק ממהות האחריות של המזיק כלפי ניזוק. נטען כי בימ"ש קמא חסם את המיטיב דיונית מלהשיב לחזקתו כספים ששילם לעובד עת היה זקוק לכספים אלה יותר מכל ותוצאת הכרעתו הינה שאותם תשלומים ששילם המעביד לעובדו היטיבו למעשה עם המזיק. נטען כי מוסד ההתיישנות נועד להגשים תכליות שעניינן במשך הזמן במהלכו חשוף הנתבע לתביעה, שמירת ראיותיה והצפייה כי התובע ויתר על זכותו. נטען כי אף אחת מתכליות אלה לא מתקיימת בענייננו ועל רקע הגישה הנוהגת באיזון שבין מוסד ההתיישנות ובין זכות הגישה לערכאות המשפט אין להרחיב תחום התפרשות ההתיישנות מעבר לצורך הנדרש בהשגת מטרותיה המוגדרות. נטען כי הסדרי התיישנות מהותיים אשר נקבעו בפסיקת עליון מתווים שיקולי מדיניות משפטית המאריכים את תקופת ההתיישנות הבסיסית בעילות השעיה ועילות הארכה על מנת לתת תרופה למי שנפגעה זכותו. נטען כי הפסיקה מבטאת את המגמה המפרשת את חוקי ההתיישנות ואת מצבם המשפטי של הצדדים באופן המונע החלת התיישנות על נסיבות המקרה העומד בפניהם לדיון. תכלית מוסד ההתיישנות הינה לאזן בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לבין אינטרס התובע הפוטנציאלי וזאת תוך מתן הגנה לעניינו של הציבור הרחב. נטען כי הכפפת זכות המעסיקים והמורשים לטענת התיישנות שבפי המזיק עלולה לפגוע פגיעה קשה בתכלית תביעת שיפוי המעסיקים המוקנית מכוח חוק ההטבה ואף לסכל את האינטרס הציבורי הכללי שבשמירת ביטחונם הכלכלי של העובדים עליו נועדה תביעת השיפוי להגן.

12. המערערת טוענת כי חוק ההטבה הוא חוק סוציאלי ראשון במעלה שנועד לתת מענה למחסור העלול להיגרם לנפגע בגופו כתוצאה מתאונה שקיים מזיק בצידה. יישומו של חוק ההטבה באמצעות מעסיקים הממשיכים לשלם מלא שכר עובדיהם בתקופת אי כושרם לעבודה, עת הם זקוקים לכספים אלה יותר מכל, מאפשר את ביטחונם הכלכלי של העובדים ומונע פגיעה ממשית ברמת חייהם עקב הפגיעה והיעדר יכולתם להמשיך תהליך השתכרות. חוק ההטבה הקובע הוראה כללית בענייננו הוחק על רקע פסיקתו של ביהמ"ש העליון לפיה מחד היה בהטבות מסוימות כגון תשלומי שכר ותנאים נלווים על ידי המעביד, כבענייננו, כדי להפחית את שיעור הפיצויים לו זכאי הניזוק מאת המזיק ומאידך נשללה זכות המיטיב להיפרע את ההטבה מהמזיק – תוצאה אחרונה זו ביקש המחוקק למנוע. נטען כי חוק ההטבה שותק בזיקה לשאלה מאימתי מתחיל מרוץ ההתיישנות בתביעת שיפוי מיטיב, אולם סעיף 6 לחוק קובע את זכות המיטיב להיפרע ממבטחו של המזיק, זכות שלא התקיימה בעת מעשה החקיקה ובכך יש להצביע על אופייה העצמאי.

13. המערערת טוענת כי ביהמ"ש העליון קבע כי לצורך התיישנות המבחן המקובל להגדרת עילת תובענה הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע, במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש. נטען כי תביעת המערערת, מעביד מורשה כמשמעו בתקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי, היא תביעת השבת הטבה ביחס לתשלומים ששילם המעביד בתקופת אי הכושר ובניכוי תשלומי המל"ל שהכיר בתאונה. על פי ההסדר החוקי החל על המעביד-המורשה ביחסיו עם המל"ל, על המעסיק לשאת בתשלום דמי פגיעה משך 91 ימים ממועד התאונה, חלף המל"ל. תקופת היעדרות העובד-הנפגע המלאה בענייננו (20 ימים) נכללת במסגרת תשלום דמי הפגיעה. החזר תשלום דמי הפגיעה למעביד מותנה בהתממשות תנאי מוקדם – הכרת המל"ל בתאונה כתאונת עבודה. חוקת העבודה ברשויות המקומיות קובעת כי על הרשויות להוסיף ולשלם מלא שכר העובד הנפגע לתקופת דמי הפגיעה. כללים אלה אינם חלים במקרה בו לא הוכרה התאונה כתאונת עבודה, תחתיהם מדווחת תקופת אי כושרו של העובד על חשבון ימי מחלה העומדים לזכותו וחלה הוראת סעיף 33.276ב לתקנות שירות המדינה "החזרת דמי חופשת מחלה עקב פגיעת צד שלישי". נטען כי מרוץ ההתיישנות שראשית חלותו מאותה נקודת זמן שבה נתון בידי המערערת לא רק כוח תביעה מושגי כי אם גם כוח תביעה קונקרטי, ממנו הבשילה עילת התביעה שבידה להכרעה בידי הערכאות, אינו מחל את דרכו בטרם הכיר המוסד לביטוח לאומי בתאונת העבודה. תנאי מוקדם להשתכללות זכות המעביד המורשה להחזר דמי פגיעה ולגיבוש יסודות עילת תביעתו כלפי המבטחת הוא ההכרה של המל"ל בעצם האירוע כתאונת עבודה. לכן בטרם הכיר המל"ל בזכות המערערת להחזר כספי בהיקף 75% משכר העובד ששילמה, בהיות התאונה תאונת עבודה, אין בידי המערערת עילת תביעה בעלת יסודות מגובשים, המאפשרים לה לתבוע סעד קונקרטי לשיפוי הטבתה מן המזיק.

14. לטענת המערערת, על פי הפסיקה, מרוץ ההתיישנות בתביעות שיפוי מתחיל במועד בו הוכרה זכותו של הנפגע לקבלת גמלאות ותקופת ההתיישנות, ביחס לתביעת השיפוי, נמנית ממועדו של כל תשלום ותשלום. נטען כי בענייננו זכות הנפגע לקבלת דמי פגיעה הוכרה ביום 03.11.2013 ובהתאמה בוצעה פעולת זיכוי חשבון המערערת בגמלת העובד. ביום 07.11.2013 זוכה חשבון העובד בימי מחלה בהתאם להחלטת המל"ל. לכן מבוקש לקבוע כי מניית תחילת מרוץ התיישנות תביעת המערערת יחל ביום בו נגרם נזקה ולא ביום היגרם הנזק לניזוק.

15. המשיבה טוענת כי בפסק דין מנומק, שניתן על סמך מסמכים וסיכומי טענות בכתב, ולאחר בחינה מקיפה ומעמיקה של הדין וההלכה הפסוקה, קבע בימ"ש קמא כי זכות השיבוב המוקנית למערערת היא זכות תחלוף (סוברוגציה) מלאה ולפיכך התביעה שהוגשה בחלוף למעלה מ-7 שנים לאחר אירוע התאונה התיישנה. בהתאמה לכך הורה על דחיית התביעה.

16. לטענת המשיבה, התאונה בה נפגע העובד של המערערת הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. במקביל הגיש הנפגע תביעה נגד המשיבה ותביעתו סולקה בהסכם פשרה שנועד להביא לסיום סופי ומוחלט של מלוא תביעותיו ודרישותיו, ובכלל זה בגין הפסדי השתכרות נטענים (למעט תקבולי מל"ל בגין דמי פגיעה), אותם שילמה המשיבה ישירות למל"ל בהתאם לדרישתו. הנפגע חתם על כתב קבלה במסגרתו התחייב לפעול לדחיית התביעה נגד המשיבה וכן לפצות ולשפות את המשיבה בגין כל סכום שייתבע ויידרש ממנה על ידי כל אדם או גוף, למעט תגמולי המל"ל בין "דמי פגיעה". נטען כי לאחר חלוף למעלה מ-7 שנים מהתאונה הגישה מעבידתו, המערערת, תביעה לבימ"ש קמא בטענה כי היטיבה את נזקי הנפגע ועתרה לשיבוב בגין תשלומים ששילמה בתקופת היעדרותו הנטענת. המשיבה כפרה בכל חבות נטענת כלפיה וטענה כי דין התביעה נגדה להידחות בין היתר מחמת התיישנות. כן טענה המשיבה כי דין התביעה להידחות גם מחמת מעשה בי"ד ומניעות. בימ"ש קמא דחה את התביעה נגד המשיבה בקבעו כי זכות השיבוב של המערערת, בין אם כמיטיבה על פי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים ובין אם על פי חוק הביטוח הלאומי, היא זכות תחלוף ובאופן שהתביעה התיישנה. בימ"ש קמא לא קיבל את הטענה לקיומו של מעשה בית דין.

17. באשר לטענת המערערת שזכויותיה קופחו על ידי בימ"ש קמא בכך שנמנעה ממנה הזכות להגיב לסיכומי הטענות של המשיבה ומשנקבע כי התצהירים שצירפה לסיכומי הטענות המתוקנים לא יהיו ראיה, טוענת המשיבה כי מלכתחילה מיקדה המערערת את סיכומי טענותיה בבימ"ש קמא רק כנגד טענת ההתיישנות ולא התייחסה לטענות ההגנה הנוספות שהעלתה המשיבה בכתב הגנתה. לאחר הגשת סיכומי טענות המשיבה עתרה המערערת לבימ"ש קמא להגיש סיכומי תשובה. המשיבה לא התנגדה. בימ"ש קמא בהחלטתו מיום 31.01.21 קבע כי המערערת הייתה צריכה להתייחס לטענה הנוגעת למעשה בית דין או השתק כבר במסגרת הסיכומים שהגישה מראש ולא להמתין לסיכומי תגובה. הטענה הייתה ידועה ואין כל הפתעה שתחייב סיכומי תגובה. חרף קביעה זו התיר בימ"ש קמא למערערת להגיש סיכומי טענות מתוקנים שבמסגרתם תוכל להתייחס לטענה הנוגעת למעשה בית דין או השתק. אלא שהמערערת בסיכומי הטענות המתוקנים טענה לסעד גבוה מזה שנטען בכתב התביעה וצירפה שלא כדין תצהירים שנערכו והוגשו לראשונה לקראת ולצורך הסיכומים המתוקנים. לכן צדק בימ"ש קמא בקבלו את התנגדות המשיבה ובקבעו בהחלטה מיום 18.02.21 כי התצהירים לא יהיו ראיה בתיק.

18. המשיבה טוענת כי הנחת היסוד של המערערת, לפיה קמה לה עילת תביעה עצמאית המנותקת מעילת התביעה של הנפגע, ובאופן שתקופת ההתיישנות של תביעתה נמנית ממועד ההכרה של המל"ל בתאונה כתאונת עבודה שגויה מיסודה ומנוגדת להלכה הפסוקה, לפיה זכות השיבוב המוקנית למיטיב היא זכות תחלוף היונקת את זכותה מזכותו של הנפגע עצמו. זכותו של הנפגע על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים גודרת את זכותו של המיטיב שנכנס בנעליו של הנפגע, כך שכל טענות ההגנה שהיו עומדות לנתבע כלפי הנפגע, ובכלל זה טענת ההתיישנות, טובות ויפות גם כלפי מיטיביו. נטען כי משסווגה זכותו של מעסיק כזכות תחלוף, הרי שעילת התביעה נוצרת במועד בו התגבשו העובדות המהותיות המהוות את עילת התביעה של הנפגע כלפי המזיק, הוא יום התאונה. נטען כי ביהמ"ש העליון נדרש בפסיקותיו באופן ספציפי גם לתביעות של מעסיקים מכוח חוק ההטבה בגין תשלומים ששילמו לעובדים שנפגעו בתאונת דרכים בתקופת אי הכושר בה שהו כתוצאה מהתאונה והוא שב וקבע במסגרתן שמדובר בזכות תחלוף.

19. לטענת המשיבה גם הזכות המוקנית על פי סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי זכתה לדיון ממצה בפסיקה ענפה של ביהמ"ש העליון ושם נקבע שמדובר בזכות תחלוף. סעיף זה קובע כי למעסיק מוקנית זכות חזרה בגין דמי פגיעה ששילם לעובד עבור "תקופת הזכאות הראשונה" לפי סעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי, שאינה יכולה לעלות על 12 הימים הראשונים שבעדם זכאי הנפגע לדמי פגיעה. נטען כי על יסוד ההלכה הפסוקה קבע בימ"ש קמא בצדק כי זכותו של מעסיק הטוען שהיטיב את נזקי עובדו שנפגע בתאונת דרכים, שהוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, היא זכות סוברוגטיבית מלאה וכי תקופת ההתיישנות של תביעה זו נמנית מיום אירוע התאונה. נטען כי המערערת לא התמודדה עם ההלכה הפסוקה והפנתה לפסיקה שניתנה בהקשרים אחרים, כגון בתביעות חזרה של המדינה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות), התש"ל – 1970 ולפי חוק הנכים, שאינם רלוונטיים לנסיבות מקרה זה.

20. באשר לטענת המערערת כי בימ"ש קמא לא התייחס למעביד מורשה לפי תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי, טוענת המשיבה כי בימ"ש קמא התייחס במפורש לזכאות של המעסיק להחזר מהמל"ל בעד תשלום דמי הפגיעה, המקוזזים מתביעת ההשבה של המעסיק כנגד המזיק.

21. עוד טוענת המשיבה כי עצם הניסיון של המערערת להיאחז ולהיבנות דווקא ממועד ההחלטה של המל"ל להכיר בתאונה כתאונת עבודה נחזה מלאכותי שנועד להתאים את מועד הגשת התביעה והוא חותר באופן מהותי כנגד הרציונאל העומד ביסוד מוסד ההתיישנות, מה גם שקבלת עמדתה תוביל ליצירת הבחנה לא עניינית בין מעסיקים-מיטיבים לעניין תחילת תקופת ההתיישנות הנתונה בידיהם כפונקציה של השאלה האם הוגשה על ידי העובד תביעה לענף נפגעי עבודה ואינה מוצדקת עניינית מכמה טעמים: אין הצדקה להשתהותה של המערערת בהגשת התביעה עד לאחר חלוף למעלה מ-7 שנים לאחר התאונה והתנהלות זו נועד הסדר ההתיישנות למנוע; גם לגופם של דברים אין ממש בטענות המערערת שכן על פי טענתה היא שילמה את התשלומים לנפגע בסמוך לאחר התאונה ובאופן שעילתה התגבשה גם לפי שיטתה כבר אז ולמעשה אין בקביעתו המאוחרת של המל"ל לשנות מאומה בנוגע לעילת התביעה או כדי להשהות אותה. אין יסוד עובדתי לטענה לפיה רק עם מועד ההכרה של המל"ל המערערת עמדה על היקף ההשבה לו היא זכאית לטענתה, שהרי בכל מקרה ביום ה-12, שהוא היום הגודר את התקרה המקסימאלית לשיבוב הנתונה למעביד, ככל שיש לו זכות שיבוב, היא יודעת בוודאות מהו סכום השכר ששולם לעובד וממילא מהו היקף ההשבה, ככל שיש לה זכות שיבוב. ובכל מקרה אין בטענה זו כדי לסייע למערערת שכן תחילתו של מרוץ תקופת ההתיישנות לא מושפע מהמועד בו הייתה לתובע אפשרות לעמוד על מלוא היקף הסעד הנתבע; בנוסף, מוסד ההתיישנות נועד ליצור איזון ראוי בין האינטרסים של הגורמים הרלוונטיים השונים, וביניהם האינטרס של הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו ומשאביו בידיעה כי אינו חשוף עוד לתביעה והאינטרס הציבורי שבתי המשפט יעסקו בענייני ההווה.

22. המשיבה טוענת כי סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי אינו רלוונטי ולגבי המעביד חל הדין הכללי, ובכלל זה הכלל הקבוע בדין לעניין תקופת ההתיישנות, הקובע כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום אירוע התאונה וככל שהמחוקק רצה לשנות זאת, חזקה עליו שהיה מוצא את הדרך לשנות. עוד נטען כי לתוצאה דומה, דחיית התביעה, יכול היה בימ"ש קמא להגיע גם על בסיס הסכם הפשרה שנחתם בין הנפגע למשיבה. נטען כי על בימ"ש קמא היה ליתן את מלוא המשמעות להסכם שבין המשיבה לנפגע, לפיו כל סכום שיידרש מהמשיבה על ידי גורם כשלהו הנפגע חייב בהשבתו.

דיון והכרעה:
23. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת פסק דינו של בימ"ש קמא , הנני ממליץ לחברותי להרכב כי בהתאם לסמכותנו מכוח תקנה 146(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות"), נאשר את פסק הדין של בימ"ש קמא ו נדחה א ת הערעור כנגד פסק הדין. לא מצאתי כי בפסק דינו של בימ"ש קמא נפל פגם כלשהו המצדיק את התערבות ערכאת הערעור .

כפי שקבע בימ"ש קמא, גם אני סבור כי במצב הדברים הנוכחי לא היה מנוס מלהורות על דחיית התובענה בשל התיישנותה.

24. בימ"ש קמא קבע כי עילת התביעה של המערערת היא בראש ובראשונה מכוח חוק ההטבה. לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו. אף המערערת עצמה הפנתה בכתב התביעה לחוק ההטבה וטענה כי היא זכאית להטבה מכוח חוק ההטבה. המערערת נחשבת מיטיב כמשמעות מונח זה בחוק ההטבה. "הטבת נזק" מוגדרת בסעיף 1 לחוק ההטבה כ"הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזק גוף, למנוע מניזוק החמרתו של נזק או נזק נוסף או להקל מסבלו, לרבות תמיכה שניתנה לניזוק למחייתו ולמחיית בני ביתו שנצטרך לה עקב הנזק, וכן, אם מת הניזוק, תמיכה כאמור שניתנה לאדם הזכאי לפיצוי בשל כך מאת המזיק;". על כן, זכותה של המערערת להיפרע מן המזיק, כקבוע בסעיף 2 לחוק ההטבה: "גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב". כפי שציין בימ"ש קמא, סעיף 4 לחוק ההטבה קובע כי "לעניין חוק זה אין נפקא מינה אם המיטיב פעל לפי חובה שבדין או שבהסכם או שפעל בהתנדבות". ולפי סעיף 5 לחוק ההטבה "אין להיפרע לפי חוק זה אלא הוצאות, שכר שירות ודמי תמיכה סבירים; משכורת או שכר עבודה שמעביד מוסיף לשלם לעובדו בתקופה שהעובד אינו מסוגל לעבודה עקב נזק הגוף, רואים לענין זה כהוצאה סבירה, אלא שאין להיפרע יותר מן המשכורת או שכר העבודה שהיה העובד מקבל אילו היה מסוגל לעבודה;...".

25. ההנחה המקובלת היא, כי חוק הטבת נזקי גוף הוא שביסס לראשונה את מעמדו המשפטי של המיטיב כלפי המזיק – מעמד שעד לחקיקתו לא הוכר, או לפחות היה נתון בספק גדול [ע"א 7547/99 Brown and Williamson Tobacco Corp נ' דובק בע"מ (13.07.2011)].

כפי שקבע בימ"ש קמא, פסיקת ביהמ"ש העליון קבעה כי תביעת מיטיב בהתאם לחוק ההטבה היא תביעת תחלוף מלאה. כמו כן, ההלכה הפסוקה קבעה כי לעניין הארכת תקופת ההתיישנות תביעת המיטיב לפי חוק ההטבה היא תביעת סוברוגציה התלויה בתביעת הניזוק ואינני סבור כי יש להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא לפיה יש להחיל קביעה זו על כל סוגיית התיישנות.

26. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נ"ז(3) 49 (2003) מציינת כי באשר לנושא ההתיישנות נקבע לגבי מיטיב כי עילת תביעתו נולדת עם מתן ההטבה, אך אף על פי כן תביעת המיטיב היא תביעה בעלת אופי סוברוגטיבי. באשר להסדר לפי חוק ההטבה ציינה כי יש הרואים בהסדר זה הסדר תחלוף מלא, ויש הרואים בו הסדר תחלוף חלקי המכיל רכיבים עצמאיים. באותו עניין כב' הנשיא א' ברק (כתוארו דאז) וכב' השופט י' טירקל (כתוארו דאז) קבעו כי יש להשאיר בצריך עיון את הקביעה האם זכות המיטיב להיפרע מהמזיק (מכוחו של סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי) היא זכות תחלוף או זכות שיפוי בעלת סממנים עצמאיים.

27. המערערת מפנה לרע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל (10.07.2011) (להלן: "עניין אבנ"ר") וטוענת כי שם נקבע כי עילת השיפוי של מיטיב כנגד מזיק אינה בהכרח בעלת אופי מונוליטי טהור ואינה בהכרח תביעת תחלוף טהורה או תביעה עצמאית טהורה. היא עשויה להיות תביעה בעלת אופי מורכב שיש בה רכיבים מפה ומשם. מרכיבים שעל פי אופיים נגזרים ותלויים בעילת תביעתו של הניזוק כלפי המזיק, ומרכיבים בעלי אופי עצמאי. אכן בעניין אבנ"ר הנ"ל נפסק כי אין מדובר בתביעת תחלוף טהורה, אך שם היה מדובר בתביעת שיפוי של המדינה מכוח סעיף 60 לחוק הגמלאות המעניק למדינה עילת תביעה כנגד מזיק לשיפוי על נזקים שנגרמו לה כתוצאה מתשלומי גמלה מוקדמת לעובד המדינה. נקבע שם כי השאלה מה אופי תביעת השיפוי של המדינה היא, ביסודה, שאלה של פרשנות, הנגזרת מתכליתו של ההסדר החקיקתי, כפי שהיא משתמעת מנוסחו וממכלול הנסיבות שברקעו. כן נקבע כי נוסחו המילולי של סעיף 60 לחוק הגמלאות אינו מרמז דבר על מעמדה של תביעת השיפוי של המדינה כנגד המזיק מבחינת מידת עצמאותה של תביעה זו בזיקה לתחילת מרוץ ההתיישנות. לכן נקבע כי יש להיזקק לפרשנות החוק על פי תכליתו לצורך עניין זה. בימ"ש העליון עמד שם על ההבדלים בין עילת תחלוף ובין עילת תביעה עצמאית.

לגבי זכות התביעה של מיטיב לפי חוק ההטבה נכתב שם כי זו זכות משולבת, העשויה יסודות עצמאיים ותחלופיים במשולב: "...בזכות התביעה של המיטיב על פי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: חוק הטבת נזקי גוף) ונמצא כי זו זכות משולבת, העשוייה יסודות עצמאיים ותחלופיים במשולב: "בידי המיטיב זכות עצמאית, אשר תכנה והיקפה במישור הסובסטנטיבי – להבדיל מהמישור הפרוצסואלי – כתכנה והיקפה של זכות הניזוק" (ברק, בעמ' 650; הערתו של הנשיא ברק בענין קופ"ח מכבי, בעמ' 72; כן ראו: אנגלרד, בעמ' 428; פרידמן וכהן, בעמ' 185186: מיכאל צלטנר "תאונות דרכים – זכויות החזרה של מפצים" הפרקליט לט(ב) 319, 324 (1991) (להלן: צלטנר); ע"א אררט, בעמ' 113114)". לגבי תביעת השיפוי של המדינה נכתב שם כי: "עילת שיפוי של מיטיב כנגד מזיק אינה בהכרח בעלת אופי מונוליטי טהור; היא אינה בהכרח תביעת תחלוף טהורה או תביעה עצמאית טהורה; היא עשויה להיות תביעה בעלת אופי מורכב שיש בה אלמנטים מפה ומשם: מרכיבים שעל פי אופיים נגזרים ותלויים בעילת תביעתו של הניזוק כלפי המזיק, ומרכיבים בעלי אופי עצמאי. מורכבות זו של תביעת המיטיב עשויה להילמד מהתכלית הטמונה בהסדר החקיקתי, על רקע הקשר הדברים המיוחד. בענייננו ניתן לומר, כי מדובר בתביעה בעלת סממנים מעורבים – תחלופיים ועצמאיים, וזאת, למצער, בכל הקשור לטענת התיישנות שאנו נדרשים לה לצורך הליך זה".

28. ביהמ"ש העליון קבע בעניין אבנ"ר כי ככל שהדבר נוגע לגיבוש עילת התביעה לצורך מרוץ ההתיישנות נילווה לתביעת השיפוי של המדינה סממן עצמאי ובהקשר זה אין תביעת המדינה נגזרת מתביעת הניזוק כלפי המזיק והיא עומדת על רגליה. נקבע כי מסקנה זו נלמדת מתכלית ההסדר החקיקתי בחוק הגמלאות, הן נוכח זכות הגישה לערכאות והאיזון הקיים בינה לבין מוסד ההתיישנות, והן נוכח האינטרס הציבורי החשוב הטמון ביכולתה של המדינה לממש את עילת השיפוי המוקנית לה בחוק כדי להיטיב את נזקה, שהוא נזקו של הציבור הרחב, שנגרם לה בנסיבות של תשלום הגמלה המוקדמת לניזוק.

בעניין אבנ"ר נקבע כי הכפפתה של תביעת השיפוי של המדינה לטענות התיישנות שיש בפי המזיק כלפי הניזוק הנוגעות להתנהגותו הדיונית עלולה לפגוע פגיעה קשה בתכליתה של תביעת השיפוי הנתונה למדינה מכוח החוק ואף לסכל את האינטרס הציבורי עליו נועדה תביעת השיפוי להגן.

29. עם זאת, יש להבחין בין עניין אבנ"ר העוסק בתביעת שיפוי של המדינה לפי חוק הגמלאות ובין ענייננו. שכן, שם נקבע כי תהליך בירורה של השפעת התאונה של עובד המדינה על כושר העבודה והיכולת שלו להמשיך בעבודתו בשירות המדינה עשוי להיות ממושך ואף להימשך מספר שנים. המדינה, כמעסיקתו של אותו עובד, אינה בהכרח מודעת לעצם קיומה של התאונה, ואף לא לנזק שנגרם לעובד, או לתוצאות העלולות לנבוע מהאירוע התאונתי ביחס להמשך עבודתו של העובד בשירות המדינה. לעתים תוצאות הפגיעה בעובד מתגבשות רק כעבור זמן ניכר, שאז לראשונה מוגשת בקשתו של העובד לפרוש פרישה מוקדמת מסיבות בריאות לקויה ונפתח הליך ממושך של בדיקת התנאים הנדרשים לצורך כך. בנסיבות אלה עשוי להיות כי המדינה תתוודע לתמונת המצב רק זמן רב לאחר האירוע התאונתי ועד למועד גיבוש זכותו של העובד לפרוש פרישה מוקדמת מהשירות לא יהיו בידה העובדות והנתונים המגבשים את עילת תביעתה בגין תשלומי גמלה מוקדמת, המאפשרים לה למצות את עילת השיפוי כלפי המזיק [ראה עניין אבנ"ר].

30. בענייננו, כפי שקבע בימ"ש קמא, בדרך כלל מעביד משלם שכר לניזוק שנעדר מעבודתו בתקופות שהן סמוכות לאחר אירוע התאונה. תקופות אלו אינן ארוכות בדרך כלל ובוודאי שאינן נמשכות שנים. כמו כן, מעביד יכול לבסס את תביעתו על הוראות חוק ההטבה ואינו צריך להמתין עם תביעתו עד להכרה בתאונה כפגיעה בעבודה. כן הודגש כי גם ניזוק שמגיש תביעה לנזקי גוף, לא כל הנתונים הנדרשים לצורך הגשת תביעתו התגבשו במועד התאונה ולמרות זאת מניין ימי ההתיישנות הוא ביום התאונה ולא במועד מאוחר יותר. לכן בצדק נקבע כי אין לאבחן בין עניינו של הניזוק שמועד ההתיישנות מתחיל לגביו מיום התאונה לבין עניינו של המעביד. יצוין לעניין זה כי ניתן לעורר את השאלה האם מועד ההתיישנות מתחיל לגבי המעביד מיום התאונה או מיום תשלום ההטבה . בנסיבות העניין אין נפקות לשאלה זו מכיוון שבכל מקרה חלה התיישנות. בנסיבות העניין, הקביעות בעניין אבנ"ר, שם נקבע שייתכן שבטרם הכירה המדינה בזכות העובד לפרוש פרישה מוקדמת מהשירות אין בידה עדיין עילת תביעה בעלת יסודות מגובשים המאפשרת לה לתבוע שיפוי מהמזיק, אינן חלות בענייננו.

31. בענייננו, בימ"ש קמא קבע כי מקור נוסף ל תביעת המערערת במקרה זה הוא סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי ותביעת הביטוח הלאומי סווגה בפסיקה כתביעת סוברוגציה מלאה [ראו לעניין זה גם עניין אבנ"ר הנ"ל]. לכן נקבע גם מטעם זה כי המועד בו מתחילים למנות את תקופת ההתיישנות הוא מועד התאונה. ה ן המערערת והן המשיבה טוענות שסעיף 328 איננו מהווה מקור לעילת התביעה במקרה זה. לא מצאתי מקום להתייחס לסוגיה זו שכן גם בהתעלם מקביעה זו של ב ימ"ש קמא, אין מקום להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא כי חלה התיישנות, כמפורט לעיל.

32. באשר לטענת המערערת כי בימ"ש קמא לא התייחס לטענה כי היא מעביד מורשה לפי תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי, וכי תנאי מוקדם להשתכללות זכות המעביד המורשה להחזר דמי הפגיעה מן המוסד לביטוח לאומי ולגיבוש יסודות עילת תביעת השבתו מן המזיק הינו ההכרה של המוסד לביטוח לאומי בתאונה שאירעה לעובד כתאונת עבודה וקביעת שיעור דמי הפגיעה המושבים לחזקתו - יש לקבל טענת המשיבה כי בימ"ש קמא התייחס במפורש לזכאות של המעסיק להחזר מהמל"ל בעד תשלום דמי הפגיעה, המקוזזים מתביעת ההשבה של המעסיק כנגד המזיק.

כפי שקבע בימ"ש קמא, הכרת המוסד לביטוח לאומי בתביעה כתביעת עבודה אינה חלק מיסודות התביעה של המעביד. להבדיל מהמוסד לביטוח לאומי, למעביד קיימת עילת תביעה ממילא מכוח הוראות חוק ההטבה, בין אם התאונה הוכרה כפגיעה בעבודה ובין אם התביעה לא הוכרה ככזו. כאמור לעיל, גם המערערת עצמה טענה כי היא זכאית להטבה מכוח חוק ההטבה.

33. כאמור, לעניין הטענה שמועד תחילת ההתיישנות הוא מועד התשלום או ההכרה קבע בימ"ש קמא כי מדובר בתביעת מיטיב שהיא בראש וראשונה לפי חוק ההטבה (והמערערת אף טענה בכתב התביעה לזכותה להטבה לפי חוק ההטבה). על כן, נקבע כי מדובר בתביעת מיטיב שבהתאם לחוק ההטבה היא תביעת תחלוף מלאה ונקבע כי הפסיקה קבעה כי תביעה לפי חוק ההטבה היא תביעה סוברוגטיבית גם לעניין מועד ההתיישנות [ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נ"ב(2) 638, 645 (1998)]. בנוסף, כאמור, בימ"ש קמא קבע כי בדרך כלל מעביד משלם שכר לניזוק שנעדר מעבודתו בתקופות שהן סמוכות לאחר אירוע התאונה. תקופות אלו אינן ארוכות בדרך כלל ובוודאי שאינן נמשכות שנים. בניגוד למוסד לביטוח לאומי, מעביד יכול לבסס את תביעתו על הוראות חוק ההטבה ואינו צריך להמתין עם תביעתו עד להכרה בתאונה כפגיעה בעבודה. כן הודגש כי גם ניזוק שמגיש תביעה לנזקי גוף, לא כל הנתונים הנדרשים לצורך הגשת תביעתו התגבשו במועד התאונה ולמרות זאת מניין ימי ההתיישנות הוא ביום התאונה ולא במועד מאוחר יותר. לכן נקבע בצדק כי בענייננו אין לאבחן בין עניינו של הניזוק שמועד ההתיישנות מתחיל לגביו מיום התאונה לבין עניינו של המעביד (שלגביו, כאמור, לכל המאוחר יחל מועד ההתיישנות מיום תשלום ההטבה) . כן נקבע כי אין להעמיד את המזיק במצב גרוע יותר מהמצב בו הוא נתבע על ידי הניזוק. נקבע כי גם מבחינת שיקול וודאות הדין יש לקבוע את מועד התאונה כמועד לתחילת מרוץ ההתיישנות. כמו כן, כפי שקבע בימ"ש קמא, בענייננו המערערת לא הצביעה על טעם להארכת תקופת ההתיישנות.

34. לאור המפורט לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא לפיהן התביעה בענייננו, שהינה בראש וראשונה על פי חוק ההטבה, היא תביעת סוברוגציה מלאה ולכן חלים עליה כללי ההתיישנות כאילו הניזוק הגיש את התביעה.

35. אין לקבל גם את טענות המערערת לפיהן בימ"ש קמא חסם שערי ביהמ"ש בפני המערערת ומנע ממנה הוכחת תביעתה וכן הוציא מתיק בימ"ש מסמכים שצירפה לסיכומיה בניגוד להצעת בימ"ש קמא לצדדים לסכם בתביעה על סמך מסמכים. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה מיום 18.02.21 לפיה ההוראה להגיש סיכומים מתוקנים לא הייתה מתן היתר להבאת ראיות נוספות בדמות תצהירים שנערכו לצורך הסיכומים המתוקנים. מדובר בהחלטה דיונית שלא נפל בה פגם המצדיק התערבות בנסיבות העניין.

36. על כן, לאור האמור לעיל ומהנימוקים שפורטו בפסק דינו של בימ"ש קמא, אני ממליץ לחברותי להרכב לקבוע כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא ויש לדחות את הערעור.

רון שפירא, נשיא
[אב"ד]

השופטת תמר נאות-פרי:

אף אני בדעה כי יש לדחות את הערעור, מצטרפת להנמקות המפורטות של הנשיא שפירא, ואבקש להוסיף כמה מילים.

תאונת הדרכים התרחשה ביום 13.2.2012.

המערערת (להלן: "המעבידה") העניקה לנפגע בתאונת הדרכים (להלן: "העובד") את התשלום המיטיב במהלך החודשים פברואר-מרץ 2012. בחודשים אלו, העובד לא הגיע לעבודה, היות ואושרו לו 20 ימי אי-כושר בעקבות התאונה, ולמרות אי-התייצבותו לעבודה, הוא קיבל משכורת מלאה מהמעבידה. תשלום המשכורת בנסיבות אלו – הוא אשר מהווה את "ההטבה", בהיותו תשלום ששלמה המעבידה לעובד למרות שהאחריות לתשלומו בסופו של הליך רובצת על שכם האחראי לפיצוי העובד בגין נזקי התאונה, ובמקרה שלנו – קרנית.

לכן, אף אם אין מקום לקבוע כי מועד התאונה הוא "המועד הקובע" למניין תחילת תקופת ההתיישנות, אזי שיש למנות את מועד ההתיישנות מהמועד שבו הוענקה ההטבה. כלומר – שהתביעה להשבת הסכום התיישנה בחלוף 7 שנים מהמועד בו בוצע התשלום, וזאת לכל המאוחר 7 שנים לאחר ששולמה משכורת חודש מרץ 2012. מן הסתם, מועד זה הינו בתום מרץ 2012 או אף בתחילת אפריל 2012, כך שמועד ההתיישנות יהא לכל היותר תחילת אפריל 2019, אלא שהתביעה הוגשה בספטמבר 2019.

ודוקו. המעבידה דנן הינה בבחינת "מעביד מורשה", וחלה לגביה תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעות בעבודה), תשי"ד-1954, אשר כותרתה: "תשלום דמי פגיעה באמצעות מעביד", המורה כך:
"(א)  המוסד רשאי להרשות למעביד פלוני, בתנאים שייקבעו על ידי המוסד, לשלם בשם המוסד דמי-פגיעה לעובדיו.
(ב)  השתמש המוסד בסמכותו לפי תקנת-משנה (א), ישולמו דמי-הפגיעה על ידי המעביד, במועדים בהם הוא נוהג לשלם שכר לעובדיו והמוסד יחזיר למעביד את הסכומים שהוא שילם, לאחר שהמציא הוכחות על התשלום.
(ג)  מעביד כאמור בתקנת-משנה (א) יהיה זכאי לעמלה בשיעור של 2.5% מדמי-הפגיעה ששולמו על ידיו בשם המוסד."
משמע, ששעה שהמעבידה שילמה לעובד את שכרו "במועד בו היא נוהגת לשלם שכר לעובדיה", הרי שהיא שילמה "בשם המוסד" ובמקומו. וכך, שעה שהיא תובעת את קרנית – היא עושה כן במקום ובשם המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), כאשר למעשה זכות התחלוף של המל"ל (הזכות לתבוע מקרנית את התשלום במקום הנפגע) הומחתה מאת המל"ל למעבידה. כעיקרון, יש הבדל בין מעביד מאושר, על פי סעיף 343 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), כאשר במקרה שכזה המעביד "נכנס בנעלי המל"ל" גם לעניין התשלום וגם לעניין זכות התחלוף כלפי צד ג', לבין מעביד מורשה, שקיבל היתר על פי תקנה 22, אשר "משמש צינור של המל"ל" להעברת דמי הפגיעה לעובד; אך גם כך וגם כך – ובהינתן שהמעבידה הינה מעביד מורשה, יש לקבוע כי המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות הינו המועד שהיה מוגדר בתור "המועד הקובע" לו המל"ל היה מגיש את תביעתו נגד קרנית (כלומר יום התאונה) ולכל המאוחר היום בו המעבידה שילמה לעובד את התשלומים "בשם המוסד".
ובמילים אחרות, בין אם המעבידה באה בנעלי העובד והיא מגישה את תביעתה מכוח זכותו של הנפגע מול קרנית, ובין אם המעבידה באה בנעלי המל"ל; בין אם המועד הקובע הוא מועד התאונה, ובין אם מועד תשלום ההטבה – התביעה התיישנה.

המעבידה טוענת כי יש למנות את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות רק מהיום בו המל"ל הכיר בתאונה כתאונה עבודה, שכן רק במועד זה היא ידעה מהו הסכום אשר התקבל מהמל"ל ורק במועד זה יכולה הייתה לחשב במדויק את סכום תביעתה. המעבידה פרטה בכתב התביעה כי שילמה לעובד את השכר החודשי המלא בחודשים פברואר-מרץ 2012 (כ-11,000 ₪) ולאחר שהמל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה בנובמבר 2013, הושבו לה כ-2,000 ₪ (בהיותה מעביד מורשה). כך, שלאחר התשלום מהמל"ל חישבה המעבידה את הסכום אותו היא תובעת מאת קרנית (11,000 ₪ בניכוי 2,000 ₪ = 9,000 ₪ לערך) וזהו סכום התביעה קמא.

סבורני כי בכל הנוגע לתביעת המעבידה במקרה הפרטני בו אנו דנים - אין לקבל טענה זו.

ראשית, המעבידה הייתה יכולה לדעת מה יהא הסכום שיוחזר לה, שכן המדובר בחישוב פשוט הנגזר מהתקנות ומהיותה מעביד מורשה.

שנית, אף אם המעבידה לא ידעה לחשב בדיוק את גובה ההחזר הצפוי מהמל"ל, או אף אם לא ידעה בוודאות שהמל"ל אכן יכיר בתאונה כתאונת עבודה ואולי לא יחזיר לה סכום זה או אחר בכלל, ניתן היה להגיש את התביעה כלפי קרנית ולציין כי ככל שיושבו כספים מהמל"ל – יהא מקום לקזז אותם. שהרי, גם כאשר הנפגע עצמו מגיש תביעה הוא לא יודע תמיד להעריך במדויק את גובה הסכומים לניכוי בגין תקבולי המל"ל והסכום מתברר בהמשך, כאשר אין בכך כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות או להאריך את תקופת ההתיישנות.

שלישית, אין טעם של ממש לקשור בין מועד ההכרה של המל"ל בתאונה כתאונת עבודה לבין מועד תחילת מרוץ ההתיישנות בנוגע לתביעת המעבידה – שכן, מועד הגשת התביעה ומועד "ההכרה" של המל"ל אינם נתונים שמצדיקים להאריך את תקופת ההתיישנות מבחינת הנתבעת, קרנית, בזיקה לאינטרס הסופיות אשר הינו אחד מתכליותיו של חוק ההתיישנות. שהרי אם המעבידה "שולטת" על מועד הגשת התביעה של העובד למל"ל – אזי שאין צידוק לאפשר למעבידה להאריך את מועד ההתיישנות באופן שהיא תוכל להמתין כמה שנים ורק אז להורות או לאפשר לעובד להגיש את התביעה למל"ל. ואם המעבידה "אינה שולטת" על מועד הגשת התביעה של העובד, והוא מגיש את התביעה בהתאם לשיקול דעתו, אף כאן אין צידוק לעכב את מרוץ ההתיישנות במישור יחסי המעבידה מול הצד השלישי, וראו כי מועד זה יכול להיות הרבה לאחר התאונה ולאחר התשלום מצד המעבידה בשל מחלוקות שבין העובד לבין המל"ל, ואף במקרה הנוכחי, בשלב הראשון המל"ל דחה את התביעה בשל אי צירוף מסמכים מסוימים ורק לאחר השלמתם הכיר בתאונה כתאונת עבודה.

לכן, המועד שבו הכיר המל"ל בתאונה כתאונת עבודה או המועד שבו המל"ל העביר למעבידה את ההחזר המגיע לה בזיקה לדמי הפגיעה בהיותה מעביד מורשה - אינו יכול להיות המועד אשר רק ממנו מתחילים למנות את תקופת ההתיישנות. זאת, ללא תלות בשאלה אם התביעה הוגשה מכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד1964 (להלן: "חוק ההטבה") או מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

טענה נוספת של המעבידה הייתה כי היא אמנם שילמה לעובד את המשכורת המלאה בחודש שבו התרחשה התאונה אך רשמה לגביו ניצול של ימי מחלה שעמדו לרשותו בגין ימי ההיעדרות מהעבודה, בהתאם לנוהלים הפנימיים שלה, ורק לאחר שהמל"ל העביר לזכותה את הסכום לו היא זכאית בהיותה מעביד מורשה – היא "החזירה" לעובד את ימי המחלה שנוצלו.

המעבידה לא הסבירה מהי הנפקות של ניכוי ימי מחלה ו"החזרתם" לעובד לאחר מכן, ככל שעסקינן בסוגיית התיישנות, ובנוסף – טענתה זו נתקלה במחסום שכן היא הופיעה רק בסיכומי התשובה שהגישה המעבידה בבית המשפט קמא ונתמכה בשני תצהירים שצורפו לסיכומי התשובה שלא בהתאם להחלטה של בית המשפט קמא.

המעבידה העלתה גם בערעור טענות בהקשר זה, אך אין בהן כדי לשנות את התוצאה.

ראשית, כפי שקבע בית המשפט קמא, לא ניתן לצרף תצהירים לסיכומי תשובה, ללא נטילת רשות מפורשת.

שנית, שני המצהירים ביקשו לטעון כי בחודש שבו ארעה התאונה שולמה לעובד משכורת מלאה ונזקפו לחובתו ימי מחלה – ובהקשר זה שניהם הפנו לתלוש המשכורת הרלבנטי (אשר צורף גם לכתב התביעה) שם ניתן לראות שאכן נרשם כי העובד ניצל בחודש האמור 18 ימי מחלה. דא עקא, שטענתם לגבי כך שלאחר הכרת המל"ל בתאונה ולאחר התשלום "הוחזרו" לעובד ימי המחלה לא נתמכה במסמכים, שכן שניהם לא מפנים לתלוש המשכורת של החודש הרלבנטי אשר ממנו ניתן לראות שימי המחלה "הוחזרו" לעובד. וכך, "המנגנון" או "הנוהל" הנטען של זקיפת ימי מחלה ולאחר מכן השבתם לעובד, לא הוכח, אף אם בית המשפט קמא היה מקבל את שני התצהירים (אשר לא הייתה כל סיבה שלא להגיש אותם במועד הגשת התביעה).

שלישית, וכאן העיקר, הטענה המופיעה בסיכומי התשובה ובשני התצהירים שהמעבידה ביקשה לצרף לגבי ימי המחלה, מהווה הרחבת חזית ושינוי חזית יחסית לכתב התביעה; וראו כי בכתב התביעה אין התייחסות ל"ניכוי" ימי מחלה, או "קיזוז" ימי מחלה, "ניצול" או "החזרת" ימי מחלה, או כל טיעון אחר בהקשר זה.

מעבר לכך, משמעות הטענה הינה שלמעשה בחודש התאונה לא נגרם למעבידה נזק, שכן היא אמנם שילמה לעובד את משכורתו אבל "על חשבון" ימי מחלה שמגיעים לעובד כדין ממילא, ולכן – היא לא היטיבה את הנזק שלו בחודש זה. אם כך, בחודש בו שולמה המשכורת לא קמה כלל עילת תביעה למעבידה שכן היא לא הייתה מיטיבה לצורך חוק ההטבה ולא שילמה כספים לעובד "בשם המוסד" כפי שמורה תקנה 22 ולא קמה לה עילת תביעה מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. ומתי התחילה המעבידה להיות "מיטיבה" או מתי "שילמה בשם המוסד" לפי קונסטרוקציה זו? רק כאשר החזירה לעובד את ימי המחלה ברישומיה, שכן רק אז, היא העניקה לעובד הטבה כספית שאינה מגיעה ממילא. אלא, שמועד זה לא הוכח, הטענה לא מופיעה בכתב התביעה ואף לא בסיכומי המעבידה, והיא סותרת בבירור את הטענה הבסיסית העקבית של המעבידה לפיה ההטבה ניתנה לעובד כבר בעת תשלום המשכורת בחודש התאונה (והסיבה לעיכוב בהגשת התביעה הייתה הצורך להמתין ולראות כמה כסף יוחזר מהמל"ל לצורך כימות התביעה).

לפיכך, כל הטיעון לגבי אותו נוהג פנימי בנוגע לימי המחלה (אשר לא הוכח בבית המשפט קמא), מהווה שינוי והרחבת חזית, ואינו יכול להביא לתוצאה לפיה התביעה לא התיישנה.

אשר על כן, אני מצטרפת לחוות הדעת של הנשיא שפירא [אב"ד] בדבר דחיית הערעור.

תמר נאות פרי, שופטת

השופטת בטינה טאובר, סגנית נשיא:

אני מצטרפת לתוצאה אליה הגיעו חברי.

בטינה טאובר, ס. נשיא

בסיכומו של דבר הערעור נדחה.

המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 10,000 ₪. ההוצאות ישולמו מסכום שהופקד כערבון בתיק בית המשפט, שיועבר לידי המשיבה באמצעות ב"כ. יתרת הערבות תוחזר למערערת באמצעות ב"כ.

המזכירות תעביר עותק לצדדים ולתיק בית משפט קמא.

ניתן היום, כ"א כסלו תשפ"ב, 25 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.

רון שפירא, נשיא
[אב"ד]

בטינה טאובר, ס. נשיא

תמר נאות פרי, שופטת