הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה 25

לפני כבוד השופט כמאל סעב

המבקש בבקשה העיקרית /המשיב בבקשה לדחיה על הסף

עווד אנוואר, ת"ז XXXXXX416
ע"י ב"כ עו"ד שאדי חנא

- נגד –

המשיבה בבקשה העיקרית /המבקשת בבקשה לדחיה על הסף
נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ
ע"י עו"ד יוסי לוי ושות'

ב"כ המבקש בהליך העיקרי והמשיב בבקשה לדחיה על הסף : עו"ד שאדי חנא
ב"כ המשיבה בהליך העיקרי והמבקש ת בבקשה לדחיה על הסף : עו"ד משה פולאקיבץ

החלטה

מהות הבקשה:

המבקשת עותרת בבקשה שבפניי לדחיית הבקשה העיקרית על הסף.

הבקשה העיקרית במהותה עתירה לתשלום פיצויי הפקעה בשל עקירת 5 עצי זית לשם הרחבת הכביש שחולף בסמוך לכפר ראמה – צומת חנניה (להלן " הצומת"), כפי שיפורט בהמשך; זאת מחמת התיישנות ו/או שיהוי כבד .

הבקשה העיקרית:

המשיב טוען כי המדובר בתביעת פיצויי הפקעה בשל עקירת 5 עצי זית, אחד עתיק, 3 גדולים ואחד בינוני, ל שם הרחבת או סלילית כביש עכו צפת, כביש מס' 23, בקטע שבצומת. העצים היו נטועים בחלקה שבבעלות המשיב והידועה כחלקה 87 בגוש 18866 מ אדמות כפר ראמה, (להלן –"החלקה").

ההפקעה בוצעה בשלהי שנת 1968, לשם הרחבת קטע הכביש שבצומת , כשבאותה תקופה החלקה הייתה רשומה על שם אביו של המשיב – המנוח חביב סמעאן אברהים עווד ז"ל , (להלן – " המנוח"), שזכויותיו בחלקה עברו למשיב בהתאם לצוו ירושה - ראו נספחי הבקשה העיקרית.

הבקשה העיקרית מבוססת על פקודת הדרכים ומסילות הברזל, (הגנה ופיתוח) תשי"א- 1951, (להלן "פקודת הדרכים"), כך נטען ע"י המשיב, כשהאחרון מפנה לנספח 3, מכתב מיום 20.12.1971 של מר א. ציטלין – מהנדס מחוז חיפה במע"צ – משרד העבודה, בזהותה הקודמת של המבקשת, (להלן "המכתב").

למכתב צורפה הצהרה על ה סכמה לקבל את סכום הפיצוי המוצע; הצהרה בה נאמר כי תשלום הסכום המוצע יהווה סילוק כל תביעות הבעלים , קרי המנוח – נספח 4, שצורף לבקשה העיקרית, והמהווה מכתב סילוקין, כנאמר בבקשה העיקרית.

במכתב הוצע פיצויי בסך 500 ל"י, תוך פירוט סוגי העצים שניזוקו וסכום הפיצוי לכל עץ. מסמכים אלו מהווים הודאת בעל דין בחובותיו כלפי המנוח ויורשיו , כך נטען בבקשה העיקרית. שווי הסכום הנ"ל לשיטת המשיב, נכון להיום הוא 8000 ₪ - ראו פרוטוקול הדיון מיום 20.11.18 עמ' 2 ש' 21 ועמ' 4 ש' 26.

עוד נטען כי ביום 13.2.2011, פנה המשיב למבקשת/חליפתה של מ. ע. צ. , באמצעות ב"כ דאז, עו"ד חביב אבו חלו בדרישה לתשלום הפיצוי שהוצע על ידי מהנדס מ. ע. צ. – מטעם המבקשת, כעולה מהמכתב - נספח 3 שצורף לבקשה העיקרית. דרישה זו נדחתה בטענה שהמבקשת, מ.ע.צ., לא הפקיעה כל חלק מהחלקה, לא ביצעה עבודות סלילה ולא נגרם כל נזק לחלקת המשיב .

זאת ועוד, נטען בבקשה העיקרית כי המשיב פנה ביום 2.11.17, באמצעות בא כוחו אל המב קשת ועתר לתשלום הפיצוי שהוצע למנוח. המבקשת דחתה את בקשתו על פי נספח 7, מכתבה מיום 21.11.17 שבו התכחשה לחובתה לשלם לו את הפיצוי שהציעה בעבר, ועל כן, רק משלב זה, לטענתו, יש למנות את תקופת ההתיישנות, כי המשיב ידע על הפרת חובת הנאמנות של המבקשת כלפי אביו המנוח ובהמשך כלפיו, ממועד מכתב זה.

המשיב טוען כי רק ביום 21.11.2017 – לפי נספח 7 לבקשה העיקרית, נדחתה פנייתו על ידי המבקשת.

פניה נוספת מיום 4.12.17 של ב"כ המשיב דהיום, נדחתה על ידי המבקשת בטענה שלא נגרם נזק ושהתביעה התיישנה.

המשיב התייחס בהרחבה כבר בבקשה העיקרית לטענות המבקשת בבקשה דנא , ובעיקר לטענת ההתיישנות וכן להפרת חובת הנאמנות , כמפורט לעיל.

המבקשת חזרה וטענה כי הבקשה העיקרית התיישנה ועל כן, דינה להידחות ולחילופין יש לדחותה בשל השיהוי הכבד והאיחור הרב בהגשתה, דבר שגרם למבקשת נזק ראייתי משמעותי ביותר.

הבקשה לדחייה על הסף וטענות הצדדים :

המבקשת עמדה על בקשתה לדחות את הבקשה העיקרית על הסף, על יסוד הלכת ארידור , ( דנ"א 1595/06 עז' המנוח אדוארד ארידור נגד עיריית פתח תקווה (ניתן ביום 21.3.13), בה נקבעה תקופה מעבר עד ליום 20.3.16, לשם הגשת תביעות ובקשות בשל פיצויי הפקעה.

עוד טענה המבקשת כי הלכת ארידור חלה הן על תביעות פיצויי הפקעה שהוגשו על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943, (להלן –"פקודת הקרקעות") והן על פי פקודת הדרכים.

זאת ועוד טענה המבקשת כי גם אם תבחן טענת ההתיישנות על פי גישתו של המשיב, הטוען שהפרת חובת הנאמנות נודעה לו בשנת 2011, עת סירבה המבקשת לבקשתו לתשלום הפיצויים שהציעו לו בעבר, גם אז נמצא כי חלפה תקופה ה עולה על תקופת ה התיישנות של 7 שנים ואף מעבר לכך מאז ועד להגשת תביעתו בשנת 2018.

המבקשת פירטה גם היא את טענותיה בבקשה דנא, תוך התייחסות לטענות המשיב בבקשה העיקרית, כך שבשל חלוף השנים הרבות והשינויים המבניים שחלו בגוף שביצע את עבודות סלילת הכביש – מ. ע. צ. – כשמו אז ועד להקמת רשות נתיבי ישראל – המבקשת דהיום ; דבר שגרם למבקשת נזק ראייתי משמעותי. המבקשת חזרה על טענותיה בדיון שקיימתי במעמד הצדדים.

המשיב סבור כי דין הבקשה לדחיה על הסף להידחות מהנימוקים שפרט בבקשה העיקרית כפי שהובא לעיל וכן מהטענות שהעלה בדיון שקיימתי בבקשה. המשיב שב וציין כי המדובר בסכום ששוויו כיום 8000 ₪, סכום שהוצע על ידי המבקשת בעבר ולו הסכים המשיב. הצעה זו מהווה לטעמו, הודאת בעל דין.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה, נספחיה, בבקשה העיקרית ונספחיה ובחנתי את טענות הצדדים, אני בדעה כי דין הבקשה לדחייה על הסף להתקבל ודין הבקשה העיקרית לפיצויי הפקעה; להידחות על הסף.

בענייננו הבקשה העיקרית הוגשה ביום 2.3.18 כשתקופת המעבר הסתיימה ביום 20.3.16.

מכל מקום, גם בין אם הבקשה מבוססת על פקודת הקרקעות ובין אם היא מבוססת על פקודת הדרכים , ברי שהיא הוגשה אחרי שחלף המועד הקובע; זאת משום שטענת המשיב שהבקשה העיקרית הוגשה על פי פקודת הדרכים עליה לא חלה הלכת ארידור , לגישתו, אינה מ קובלת עלי וא ין בה כדי לסייע בידי המשיב, כי לטעמי הלכת ארידור, חלה גם על תביעות לפיצויי הפקעה על פי פקודת הדרכים.

לעניין החלת הלכת ארידור גם על הפקעה לפי פקודת הדרכים – ראו ת"א (מחוזי נצרת) 32154-11-13 מרעי ואח' נ' נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ, (ניתן ביום 5.6.17), שם נאמרו הדברים הבאים:

"אציין, כי הלכת ארידור עוסקת בהפקעת קרקע לפי פקודת הקרקעות אולם נקבע כבר בפסיקה, כי אין מניעה להחילה אף על הפקעה לפי פקודת הדרכים ועמדה זו מקובלת עליי. שכן, אין כל היגיון באבחנה בין הפקעה לפי פקודת הדרכים והפקעה לפי פקודת הקרקעות בסוגיה זו וקביעה אחרת תביא לחוסר שוויון והפלייתם של נפקעים אשר המקרקעין שלהם הופקעו לפי פקודת הדרכים ( ראה לעניין זה ה"פ 32895-09-14 אורי צברי נ' נתיבי ישראל החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ [פורסם בנבו]). השאיפה לצמצם את הפגיעה בנפקעים שהמקרקעין שלהם הופקעו על פי פקודת הדרכים מצדיקה את השוואת מעמדם ככל הניתן למעמדם של נפקעים שהמקרקעין שלהם הופקעו על פי פקודת הקרקעות ( בג"צ 6108/03 בניאהו סכאי נ' שר התשתיות הלאומיות).

בעניין זה יש לציין, כי ממועד ביטול פקודת הדרכים הרי שחלק מההפקעות אשר היו מבוצעות לפי פקודה זו מבוצעות כיום לפי פקודת הקרקעות. אף בכך יש בכדי לתמוך בעמדה, כי הלכת ארידור חלה על הפקעה לפי פקודת הדרכים, ואין מקום לאבחנה בין הפקעה לפי פקודת הדרכים לבין הפקעה לפי פקודת הקרקעות.

אציין עוד, כי בפסק הדין בדיון הנוסף בפרשת ארידור ישנה התייחסות לפסק הדין בפרשת רוטמן וצוין, בין היתר, כי האמור בפסק הדין מחזק את העמדה באשר לאופיים של פיצויי ההפקעה ומעמדה הקונסטיטוציוני של תביעה לפיצויים אלו ( דנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה). יש באמור בכדי לתמוך בעמדה לפיה הלכה ארידור חלה אף בנוגע להפקעות לפי פקודת הדרכים".

לא נעלמו מעיניי גם דברי בית המשפט העליון שנאמרו לאחרונה בע"א 7896/16 שר התחבורה נגד פארן (ניתן ביום 12.3.18), שם צ וין כי:

"לפני סיום אוסיף כי לנוכח המסקנה שאליה הגעתי ולפיה סעיף 5 לקריטריונים תוחם בזמן את תחולתה של הלכת רוטמן ואינו קובע הוראת התיישנות, אין צורך להידרש לטענות שהעלו הצדדים לעניין תחולתה של הלכת ארידור (הקובעת הוראת מעבר לעניין התיישנות בכל הנוגע לפיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות), על פיצויי הפקעה ועל פיצויי סבל לפי פקודת הדרכים. עם זאת אין להוציא מכלל אפשרות כי במקרה נתון עשויה להתעורר מצד מבקשי הפיצוי שאלה לגבי הממשק שבין כללי ההתיישנות והשיהוי הקבועים בדין, ובין יישום קריטריון התחולה שנקבע בסעיף 5 הנ"ל על אותו המקרה ... שאלה זו מן הראוי כי תוכרע על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובמסגרת זו עשויה להידרש הכרעה גם בסוגיית תחולתה של הלכת ארידור על פיצויי הפקעה ופיצויי סבל לפי פקודת הדרכים ".

אוסף גם כי לטעמי, הליכה בדרך שמציע המשיב, תביא לכך שקביעת בית המשפט העליון בעניין ארידור תתרוקן מכל תוכן והדרך המוצעת על ידו תהווה מסלול לעקיפת תקופת המעבר ולא לכך התכוון בית המשפט העליון. זאת עוד בל נשכח כי המדובר בתביעת פיצויי בשל נזק ל – 5 עצי זית ששיוויי ם כיום, על פי טענת המשיב, הוא 8000 ₪, נזק שהיה ידוע הן למנוח והן למשיב מזה עשרות שנים.

כמו כן, ובהנחה כי חובת הנאמנות הייתה חלה על המבקשת, דבר המוכחש על ידה, הרי שמניין הזמן מדחיית בקשת המשיב לתשלום פיצויי הפקעה, מיום 13.12.11 ועד להגשת הבקשה העיקרית בשנת 2018, מראה כי חלפו מעל 7 שנים, כך שמצב דברים זה, מעיד על התיישנות הבקשה העיקרית.

עוד יודגש כי המבקשת דחתה בקשת המשיב לתשלום פיצויי הפקעה, עובר למועד שנקבע בתקופת המעבר ולכן היה על המשיב להגיש את בקשתו העיקרית בתוך תקופת המעבר ולפני חלוף יום 20.3.16, ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו.

מעבר לנדרש, אציין כי טענת המבקשת שדין הבקשה העיקרית להידחות על הסף גם מחמת שיהוי רב, אינה משוללת המציאות בהתחשב בחלוף תקופה ארוכה מאוד משנת 1968, כחמישים שנה, דבר שיש בו כדי לגרום לאותו צד נזק ראייתי ממשי ומשמעותי.

כמו כן, לא ניתן להתעלם מהשינויים המבניים שחלו אצל המבקשת – שאז הייתה ידועה בשם מ. ע. צ. כאגף ממשרד העבודה ועם השנים חלו שינויים מהותיים במבנה הארגוני של המבקשת עד להפיכתה לרשות נפרדת, וכי שינויים אלו גרמו לה להאמין כי אין צורך בשמירת מסמכים של הגורמים שעסקו בתחום עיסוקה כיום, דבר שיש בו כדי להצביע על נזק ראייתי מהותי, כך שהשיהוי בהגשת הבקשה לא אמור להיות בעוכרי המבקשת.

אשר על כן, אני מקבל את הבקשה לדחייה על הסף ודוחה את הבקשה העיקרית לתשלומי פיצויי הפקעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי כבד וארוך שנים .

בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות, בשל העובדה שבעבר הציעה המבקשת למנוח - אביו של המשיב, תשלום פיצויי הפקעה בגין אותן 5 עצי זית, כך שהאיזון במצב דברים זה, מנחה לקבוע כי יהיה זה נכון והולם שכל צד יישא בהוצאותיו הוא.

סוף דבר:

הבקשה העיקרית לתשלום פיצויי הפקעה נדחית על הסף. כפועל יוצא מהמסקנה הנ"ל אני מבטל את הישיבה שנקבעה ליום 14.3.19.

המזכירות תשלח לצדדים עותק החלטה זו.

ניתנה היום, י"ז טבת תשע"ט, 25 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.