הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה 18

לפני הרכב כבוד השופטים:
רון שפירא, נשיא [אב"ד]
בטינה טאובר
תמר נאות פרי

המערערת בעפ"ת 1545-12-17
המשיבה בעפ"ת 57426-11-17

מדינת ישראל

נגד

המשיב בעפ"ת 1545-12-17
המערער בעפ"ת 57426-11-17
אנואר ח'רבאוי, ת"ז XXXXXX109 (אסיר)
ע"י ב"כ עו"ד ערן בר אור

פסק דין

השופטת בטינה טאובר

הערעורים בתמצית

1. בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד, על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו (כב' השופט יעקב בכר), בגמ"ר 90-06-16 מיום 22/10/17. עפ"ת 57426-11-17 - ערעור הנאשם (להלן: "המערער") על חומרת העונש ועפ"ת 1545-12-17 - ערעור המדינה (להלן: "המשיבה") על קולת העונש שנגזר על המערער, לאחר הרשעתו בעבירה של גרם מוות ברשלנות בהתאם לסעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה") ובעבירה של נהיגה בקלות ראש שגרמה נזק לאדם ולרכוש בהתאם לסעיפים 62(2) ו-38(2)(3) לפקודת התעבורה.

2. לאחר הרשעתו, גזר בית משפט קמא על המערער את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר בפועל; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא כי המערער לא יעברו בתקופת התנאי כל עבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודה; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 8 שנים החל מיום 23/01/16; תשלום קנס בסך של 3,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו; חתימה על התחייבות כספית על סך של 10,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה במשך שנתיים מיום מתן גזר הדין.

כתב האישום המתוקן, וההליכים בבית משפט קמא

3. כנגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן, המייחס לו עבירה של גרם מוות ברשלנות ועבירה של נהיגה בקלות ראש שגרמה נזק לאדם ולרכוש, מכוח פקודת התעבורה. מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי ביום 23/01/16, בסמוך לשעה 09:00, נהג המערער ברכב מסוג פיג'ו (להלן: "הרכב"). המערער נסע בכביש 4, בנתיב השמאלי מבין שלושה נתיבים, מכיוון דרום לכיוון צומת עין המפרץ, שהינו צומת מרומזר בו משתלבים כביש 4 וכביש 8510 (להלן: "הצומת").
באותה עת, נהג מר עמיהוד בן ציון ז"ל, יליד 1926 (להלן: "המנוח") ברכב מסוג שברולט בכביש 8510, בנתיב ימני מכיוון מרכז קניות עין המפרץ לכיוון הצומת, במטרה להמשיך ישר בהגיעו לצומת לכיוון עכו, כשלידו של המנוח ישב מר שמעון אייל (להלן: "אייל") ובמושב האחורי ישבה רעייתו של המנוח.

בהגיע המערער אל הצומת, המשיך המערער בנסיעה ישירה וזאת על אף שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום. בעשותו כך, חסם המערער את דרכו של המנוח שנכנס ברכבו לצומת כשבכיוון נסיעתו דולק אור ירוק, וכתוצאה מכך, התנגש המערער ברכב המנוח בעוצמה, באזור דלת הנהג (להלן: "התאונה").

כתוצאה מהתאונה נפצע המנוח באופן קשה ופונה לקבלת טיפול רפואי, וביום 26/01/16 נפטר המנוח בבית החולים כתוצאה מהחבלות שנגרמו לו בתאונה. לאשתו של המנוח נגרמו חבלות קשות, אשר כללו שברים מרובים בצלעות והצריכו אשפוז ממושך בבית החולים למשך שבעה ימים, כמו כן, אייל נפצע אף הוא כתוצאה מהתאונה וסבל מחבלה בברך ימין. כן ניזוקו כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה, שנגרמה בשל רשלנותו של המערער.

4. בתחילת ההליך כפר המערער בעובדות כתב האישום המקורי שהוגש כנגדו, ואשר כלל עבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ולפיכך, קבע בית משפט קמא את התיק לשמיעת ראיות. ביום 27/02/17, בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, ביקש המערער לחזור בו מכפירתו, הוגש כתב האישום המתוקן שהמערער הודה בעובדותיו, ובהתאם הורשע המערער על פי הודאתו, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ובעבירה של נהיגה בקלות ראש שגרמה נזק לאדם ולרכוש, בהתאם לפקודת התעבורה.

5. בעקבות הרשעת המערער, ולבקשת בא כוחו, הורה בית משפט קמא על הכנת תסקיר שירות מבחן בעניינו של המערער וכן על הגשת חוות דעת של הממונה על עבודות שירות, בטרם גזירת העונש.

6. ביום 07/08/17 הוגשה לתיק בית משפט קמא חוות דעת הממונה על עבודות שירות, ממנה עלה כי המערער נמצא כשיר לביצוע עונשו בעבודות שירות.

7. ביום 31/08/17 הוגש בעניינו של המערער תסקיר שירות מבחן. במסגרת התסקיר שהוגש סקרה קצינת המבחן את הרקע האישי והמשפחתי של המערער. צוין כי מדובר במערער, בן 35 שנים, נשוי מזה 8 שנים ואב לשני ילדים בגילאי 3 ו-6. המערער בן למשפחה דרוזית, המונה זוג הורים וארבעה אחים ואחיות, כאשר הוא הבכור מבין אחיו. המערער סיים 12 שנות לימוד ולאחר מכן, בין השנים 2006-2003 שירת בשירות צבאי סדיר. בהמשך, שירת המערער בשירות קבע משך 5 שנים בתפקיד מכונאי רק"מ, עד לשחרורו. לאחר שחרורו, למד המערער במסגרת המכון הממשלתי להכשרה טכנולוגית ומדע, ובשנת 2012 קיבל תואר טכנאי מוסמך. החל ממרץ 2012, עובד המערער בתפעול רכבת ישראל.
לעניין ההיסטוריה העבריינית והעבירה הנוכחית – ציין שירות המבחן, כי מעיון בגיליון הרישום הפלילי של המערער עולה כי המערער נעדר הרשעות קודמות בפלילים. ואילו מעיון ברישומו התעבורתי עולה כי בין השנים 2006-2003 נצברו לחובתו של המערער שלוש הרשעות בגין עבירות תעבורה, ביניהן עבירות של נהיגה ברמזור אדום, התנהגות גורמת נזק, נהיגה בקלות ראש, אי ציות לתמרור עצור ועוד. יצוין כי עבירות אלה התיישנו בשנת 2013. בהתייחס לעברו התעבורתי, מסר המערער לקצינת המבחן, כי מעורבותו באותן עבירות נבעה מחוסר תשומת לב ומשיקול דעת מוטעה. בעניין זה התרשמה קצינת המבחן כי למערער נטייה לטשטש את חומרת מעשיו ולצמצמם את חלקו ואחריותו.

בהתייחס לעבירות נשוא כתב האישום המתוקן, צוין בתסקיר, כי המערער קיבל אחריות למעשים שיוחסו לו, הביע צער וכאב על מעשיו ועל התוצאות הטרגיות של התאונה. המערער מסר בפני קצינת המבחן כי התאונה אירעה בשל הסחת דעת בזמן הנהיגה, אי תשומת לב והפעלת שיקול דעת שגוי במהלך נהיגתו. המערער שיתף את קצינת המבחן כי מאז האירוע הוא חש אשמה לכך שגרם למותו של המנוח והדגיש את הערכים הנורמטיביים שעל פיהם מתנהל הוא בדרך כלל. כן מסר המערער כי ניהול ההליך המשפטי נגדו מעורר בו צער רב והוא מתקשה לראות בעצמו כעובר חוק וכאדם שגרם פגיעה בלתי הפיכה לאחר. לשיטת קצינת המבחן, בדבריו של המערער בלט קושי להכיר בחלקים אישיותיים או התנהגותיים שקיימים אצלו, ואשר עמדו ברקע לביצוע העבירות הנוכחיות ובמעורבותו בעבירות תעבורה בעבר, כאשר בהתייחסותו לעבירות נוטה המערער לצמצם את חלקו, באופן שמצביע על קיומו של סיכון להישנות עבירות דומות בעתיד.

במכלול הנסיבות, ולאור כל שפורט בתסקיר, סברה קצינת המבחן כי ענישה שתכלול הליך טיפולי תוכל לסייע למערער, בהפחתת סיכון להישנות ובשינוי עמדותיו העומדות בבסיס הנהיגה ובהרחבת מודעותו לחוקי הנהיגה. לפיכך, הומלץ על ידי שירות המבחן על הטלת ענישה טיפולית משולבת של עבודות שירות, לצד העמדתו של המערער בצו מבחן למשך תקופה של שנה, בצירוף ענישה הרתעתית של מאסר מותנה משמעותי והתחייבות כספית להימנע מעבירות דומות בעתיד.

8. ביום 11/09/17 התקיים בפני בית משפט קמא דיון בו השלימו הצדדים טיעוניהם לעניין העונש. כמו כן, הגישו הצדדים לעיונו של בית משפט קמא, טיעונים בכתב לעניין העונש.

גזר דינו של בית משפט קמא

9. ביום 22/10/17 ניתן גזר דינו של בית משפט קמא. במסגרת גזר דינו, עמד בית משפט קמא על מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות של גרימת מוות ברשלנות. צוין כי לאור הערכים החברתיים הנפגעים כתוצאה מביצוע עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לרבות, קדושת החיים, שלמות הגוף וביטחון ושלום הציבור, ראוי כי העונש שייגזר על נאשם בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית, יכלול עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג. בנסיבות העניין, העמיד בית משפט קמא את מתחם העונש ההולם על טווח שנע בין 6 חודשי מאסר בפועל ועד 24 חודשים, ואת מתחם הפסילה על טווח שנע בין 6 ועד 24 שנות פסילה, הכל בהתאם לרמת הרשלנות.

בקביעת עונשו של המערער בגדרי המתחם שנקבע, נסמך בית משפט קמא על שלושת הכללים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (16/11/09) (להלן: "פסק דין אלמוג"), לרבות: הנסיבות האישיות של הנאשם, דרגת הרשלנות בעבירה, גזירת עונשו של הנאשם בהתאם לאינטרס הציבורי.

בית משפט קמא קבע במקרה הנדון, כי נסיבות התאונה מצביעות באופן ברור על התנהגות רשלנית במדרג גבוה של המערער, שבחר להיכנס אל תוך צומת מרומזר גדול והתעלם מהעובדה המהותית כי בכיוון נסיעתו דלק אור אדום ברמזור, ובכך בחר לסכן את שלומו ואת שלומם וביטחונם של שאר משתמשי הדרך החוצים את הצומת, התנגש בעוצמה ברכב המנוח, ללא שהותיר למנוח סיכוי כלשהו לחמוק מהפגיעה הקשה, דבר שהוביל לבסוף לתוצאה הרסנית של מות המנוח.

לצד זאת, צוין כי בקביעת עונשו של המערער בגדרי המתחם, יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ולממצאי תסקיר שירות המבחן בעניינו, ואולם, בית משפט קמא, מצא על רקע מדיניות הענישה המחמירה במקרים מן הסוג הנדון, כי נסיבותיו האישיות של המערער, כפי שהשתקפו בתסקיר שירות המבחן, יש בהן להקל רק במידה על עונשו של המערער, וכי התוצאה הצודקת ביותר, בשים לב לדרגת רשלנותו של המערער ותוצאות התאונה, היא לבכר ולהעדיף את האינטרס הציבורי, על ידי הטלת עונש מאסר בפועל בצירוף עונשים נלווים, כמפורט בפתח פסק הדין לעיל.

תמצית טענות הצדדים בערעורים

10. שני הצדדים מיאנו להשלים עם גזר דינו של בית משפט קמא. המערער הגיש כאמור ערעור על חומרת העונש ואילו המשיבה הגישה ערעור מטעמה על קולת העונש שנגזר על המערער.

11. המערער סבור כי שגה בית משפט קמא בקביעת מתחם העונש ההולם וכן בקביעת עונשו של המערער בגדרי המתחם, ומבקש להפחית את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו באופן שזה יעמוד על 6 חודשי מאסר שירצו בעבודות שירות, ותמורת הקלה זו, ציין המערער כי אינו מתנגד לכך כי חלף שני חודשי המאסר שינוכו מגזר דינו, יתווספו שתי שנות פסילה לעונש הפסילה שנגזר עליו, כך שהוא ירצה בסך הכל 10 שנות פסילה.

המערער עמד במסגרת הערעור על "הפסיקה ההיסטורית" שעוסקת בענישת נהגים שהורשעו בגרימת מוות תוך כדי נהיגה, אשר דנה, רובה ככולה, בהטלת עונשים שמגלמים שתי מטרות ענישה, מטרת הרתעה או מטרת גמול. לשיטת המערער, שגה בית משפט קמא כאשר קבע את עונשו, תוך שהוא לוקח בחשבון את מטרות הענישה ההיסטורית, ללא שהביא בחשבון את התמורות שחלו במגמות הענישה בכלל, וענישת מי שהורשעו בשל רשלנותם בפרט. בעניין זה, הפנה המערער לדו"ח הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים שפורסם בחודש נובמבר 2015 (להלן: "דו"ח ועדת דורנר"), שאחת ממסקנותיו העיקריות הייתה כי בהיעדר מידע אחר באשר להשפעת המאסר בנסיבות מסוימות, אין טעם בניסיון לקדם את ההרתעה האישית או הכללית באמצעות הרחבת השימוש במאסרים או באמצעות שימוש במאסרים ממשוכים יותר. צוין כי כיום לאחר תיקון 113 לחוק העונשין נקבע בסעיף 40ב כי העיקרון המנחה בענישה לא יהיה עוד עיקרון הגמול וההרתעה, אלא עיקרון ההלימה. ואולם נטען כי למרות שינוי המגמה שהתווה המחוקק, לא השתנה באופן מהותי השיח המשפטי שדן בעונשיהם של עברייני התנועה, וזה נותר מבוסס על שיקולי הגמול וההרתעה, כפי שגם בית משפט קמא עשה בגזר דינו. לשיטת המערער, יש לסטות מדרך פעולה זו לקביעת עונשים ותחת זאת לקבוע את העונש ההולם של נהגים שהורשעו בגרימת מוות ברשלנות באופן שיתאים למידת רשלנותם בנהיגה מחד, וישרת באופן מיטבי את החברה מאידך. לפיכך, סבור המערער כי העונש ההולם למי שהורשע בעבירות של גרם מוות בשל נהיגה רשלנית צריך להיות ענישה בקהילה, לצד שלילה הולמת של רישיון הנהיגה, גישה בה תומך גם שירות המבחן, כפי שעולה מהמלצותיו.

עוד טען המערער כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי נסיבות המקרה מצביעות באופן ברור על התנהגות רשלנית במדרג הגבוה מצד המערער, שכן קביעה זו אינה נלמדת מעובדות כתב האישום המתוקן בו הודה המערער. נטען כי בכתב האישום המתוקן לא פורט למשל מה היה הפרש הזמנים בין תחילת האור האדום בכיוון נסיעתו של המערער לתחילת האור הירוק שהיה בכיוון נסיעתו של המנוח. בנוסף, לא צוין בכתב האישום המתוקן מהו שדה הראייה שעמד לרשות המערער, בהגיעו לצומת בכלל ולאורות הרמזור בפרט ואת משך הזמן בו שהה רכבו של המערער בצומת. כן לא צוין באיזה מרחק היה המערער מהצומת בטרם התחלף אור הרמזור בכיוון נסיעתו לאדום ולא נטען כי למערער היה זמן להגיב להתחלפות האור בכיוון נסיעתו, מכאן נטען, כי שגה בית משפט קמא שעה שקבע כי המערער היה מודע לאור האדום ברמזור והתעלם ממנו במכוון. לדעת המערער, קביעותיו של בית משפט קמא, ביחס להתנהגות המערער מתאימים יותר לנסיבות המקיימות עבירת הריגה, ואלה אינן יכולות לעמוד בכפיפה אחת עם עבירת הרשלנות בה הורשע. לשיטת המערער, נוכח שתיקתו של כתב האישום המתוקן בעניינים שפורטו, לא ניתן לשלול שרשלנותו של המערער הייתה רגעית, או נבעה מחוסר תשומת לב רגעית, ולכן היה על בית משפט קמא לגזור את דינו של המערער כשהוא משווה לנגד עיניו את האפשרות המקלה. עוד ציין המערער כי שגה בית משפט קמא עת בחן את רשלנותו במקרה זה לאור יחסו של המערער, לעבירות קודמות שהתיישנו, שלא היה מקום להביאן בחשבון או לבחון את נסיבותיהן, בעת גזירת עונשו של המערער.

הוסיף המערער וטען כי טעה בית משפט קמא כאשר התייחס אך ורק לקשר הסיבתי בין התאונה למותו של המנוח והתעלם כי מותו של המנוח, נגרם בסופו של דבר, כתוצאה מאלח דם על רקע של דלקת ריאות בה חלה במהלך אשפוזו בבית החולים, ולא כתוצאה ישירה ומידית מתאונת הדרכים, כפי שעולה ממסקנות דו"ח הנתיחה שבוצעה במנוח, ואשר הוגש לבית משפט קמא במסגרת ראיות ההגנה לעונש.

לבסוף טען המערער כי שגה בית משפט קמא כאשר התעלם בגזר דינו מאפשרות השיקום של המערער ולא קבע את עונשו באופן שיתאים להליכי שיקום מוצעים, זאת גם לאור תסקיר שירות המבחן אשר מצא כי שילובו של המערער בהליך טיפולי ייעודי, אמור להוות נדבך מרכזי בשיקומו.

12. המשיבה טענה במסגרת ערעורה, כי שגה בית משפט קמא בקביעת מתחם העונש ההולם את נסיבות העבירות בהן הורשע המערער, ובעניין זה סבורה המשיבה כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי והולם לקביעותיו שלו עצמו ביחס למידת הרשלנות הגבוה של המערער, ואלו לא קיבלו את הביטוי ההולם במתחם הענישה שנקבע.

לשיטת המשיבה, מתחם העונש ההולם את נסיבות העבירה, שעה שמדובר ברמת רשלנות גבוהה, אינו יכול להתחיל מ-6 חודשי מאסר, שהינו עונש מינימום בצידה של עבירת גרם מוות ברשלנות, אשר הוגבל בפסיקה למקרים נדירים וחריגים. כמו כן נטען כי בית משפט קמא קבע מתחם רחב מדי ביחס לנסיבות ביצוע העבירה. לעמדת המשיבה, מתחם העונש ההולם ביחס לרשלנותו הגבוהה של המערער בהתאם לפסיקה הנוהגת במקרים דומים, עומד על 18 עד 30 חודשי מאסר בפועל, וביחס לרכיב הפסילה 20-12 שנים. בתמכה לעמדתה זו, הפנתה המשיבה לשורה של פסקי דין, בהם הוטלו על נאשמים בעבירות של גרם מוות ברשלנות עונשי מאסר משמעותיים.

עוד טענה המשיבה, כי טעה בית משפט קמא גם כאשר מיקם את עונשו של המערער ברף הנמוך של המתחם הן ביחס לרכיב המאסר בפועל והן ביחס לרכיב הפסילה, וזאת ללא שניתן משקל ראוי והולם לעברו התעברותי של המשיב, וליחסו המצמצם ביחס לעבר זה. לטענת המשיבה, לאור רמת הרשלנות הגבוהה של המערער, לנוכח הרשעותיו הקודמות בעבירות תעבורה שכוללות עבירה של אי ציות לרמזור, ולנוכח האמור בתסקיר שירות המבחן אודות הסיכון להישנות העבירות, היה ראוי למקם את עונשו של המערער ברף הבינוני עליון של מתחם הענישה שנקבע תוך שימת דגש על שיקולי המסוכנות וההרתעה.

לאור האמור, ביקשה המשיבה להחמיר בעונשי המאסר והפסילה שנגזרו על המערער, תוך חיוב המערער בתשלום פיצוי למשפחת המנוח ולאשת המנוח אשר נפגעה בתאונה.

דיון והכרעה

13. ממקרא הודעות הערעור שהוגשו על ידי הצדדים, עולה כי שני הצדדים חולקים על קביעות בית משפט קמא הם לעניין מתחם העונש ההולם והן לעניין העונש שנקבע בגדרי המתחם. מחד, סבור המערער כי מתחם העונש ההולם שנקבע על ידי בית משפט קמא הינו במדרג הגבוה ואינו מביא בחשבון את מגמת החקיקה כפי שזו באה לידי ביטוי בסעיף 40ב' לחוק העונשין, וכך גם העונש שנקבע בגדרי המתחם; מנגד, סבורה המשיבה, כי לאור קביעות בית משפט קמא ביחס למידת רשלנותו הגבוהה של המערער, הרי שהמתחם שנקבע על ידי בית משפט קמא בהשוואה לנסיבות ביצוע העבירות, הינו במדרג נמוך, ומכל המקום טענה המשיבה כי היה על בית משפט קמא לקבוע את עונשו של המערער ברף הבינוני-עליון של המתחם שנקבע.

14. כידוע, בית המשפט שלערעור יתערב בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, הן על דרך החמרה והן על דרך הקלה בעונש, רק במקרים חריגים, בהם עולה כי העונש שהושת, חורג באופן קיצוני, ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דומות, או במקרים בהם נמצא כי גזר הדין של הערכאה הדיונית לוקה בטעות מהותית, או בחוסר איזון מופלג. ראו: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (03/02/1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29/01/09).

15. לגבי עבירות של גרם מוות ברשלנות בתאונות דרכים, נקבע על ידי בית המשפט העליון לא אחת, כי העונש הראוי למי שגרם למותו של אדם ברשלנות שבנהיגה, הוא מאסר לריצוי בפועל וכי קדושת החיים והצורך להילחם בתאונות הדרכים מחייבים ענישה מחמירה ומרתיעה גם כאשר עסקינן באנשים נורמטיביים. אפנה בעניין זה לדברים שנקבעו בע"פ 1920/14 מדינת ישראל נ' אבירם (‏26/04/15):

"בית משפט זה עמד לא פעם על הצורך להחמיר בענישה על מנת להילחם בנגע תאונות הדרכים בכלל ובאלה הקטלניות בפרט ...נקיטת יד קשה נגד עברייני תנועה שגרמו בנהיגתם הרשלנית למותם של אחרים יש לה מקום גם באותם המקרים אשר בהם מדובר בנאשמים נורמטיביים שהעולם העברייני זר להם ואשר מטבע הדברים יתקשו להתמודד עם מאסר מאחורי סורג ובריח. בהקשר זה כבר נפסק כי "אין מקום לענישה סלחנית מדי במקרים אלה ויש להעדיף את הצורך להעביר לציבור מסר ברור ומרתיע, אלא אם כן מתברר כי קיימות נסיבות אישיות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות סטייה מרמת הענישה הראויה" (ראו, ע"פ 5787/04 שחאדה נ' מדינת ישראל (8.9.2004)). הטעם לכך הוא שאל מול הקושי אותו חווה הנאשם שגרם לתאונת הדרכים הקטלנית, ניצבים נפגעי הקטל בדרכים שחייהם נגדעו וכן בני משפחתם שחייהם השתנו ולא ישובו עוד לעולם להיות כשהיו. המימדים המדאיגים של הקטל בדרכים, מחייבים על כן הטלת ענישה מרתיעה גם כאשר הנהג הפוגע ניהל אורח חיים נורמטיבי טרם קרות התאונה".

16. על דברים אלה, חזר בית המשפט העליון, גם במסגרת רע"פ 5112/16 כהן נ' מדינת ישראל (04/07/16), בו נקבעו הדברים הבאים:

"אודה, כי המקרה בו עסקינן מעלה שאלות שאינן פשוטות. מחד גיסא, המבקש, לוֹ יוחסה עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, הוא אדם נורמטיבי, איש משפחה, אשר התאונה המצערת היא בגדר אירוע חריג בחייו, ושינתה אותם מן הקצה אל הקצה. ומאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מן האובדן הגלום במותו של המנוח, איש מבוגר, יליד 1934, אשר ביקש, בסך הכול, לחצות את מעבר החצייה בשלום. חוסר תשומת לב רגעי מצידו של המבקש, הוא שהביא לטרגדיה הקשה למנוח ולמשפחתו. ואולם, הקושי הנעוץ במקרה מצער וטראגי זה, אינו משפטי כלל ועיקר".

ראו גם בעניין זה, החלטות שניתנו ממש לאחרונה על ידי בית המשפט העליון, ואשר אישרו את מדיניות הענישה המחמירה בכל הנוגע לנאשמים שהורשעו בעבירות של גרם מוות ברשלנות בתאונות דרכים קטלניות, לרבות: רע"פ 9909/17 מאיר דרויש נ' מדינת ישראל (01/01/18); ע"פ 4880/17 אלקס אולג קוסה נ' מדינת ישראל (21/06/17).

17. במקרה הנדון, המערער הורשע כאמור בעבירה של גרם מוות ברשלנות ובעבירה של נהיגה בקלות ראש שגרמה נזק לאדם ולרכוש. לצדה של עבירת גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, קבע המחוקק עונש מינימום של 6 חודשי מאסר, ממנו יוכל בית המשפט לסטות, רק במקרים חריגים, ומנימוקים מיוחדים שיפורטו.

18. לאור האמור ולנוכח מדיניות הענישה המחמירה, במקרים של גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים קטלניות, כפי שזו משתקפת מהפסיקה העדכנית של בית המשפט העליון, לא מצאתי כי נפל פגם בקביעת מתחם העונש ההולם כפי שנעשה על ידי בית משפט קמא. מתחם העונש ההולם שנקבע בגזר דינו של בית משפט קמא מגלם מנעד רחב של עונשים, שנעים בין עונש המינימום שנקבע על ידי המחוקק, למצבים של רשלנות קלה ונסיבות חריגות, ועד ל-24 חודשי מאסר בפועל, המגלמים עונש חמור, שיוטל במצבים בהם מדובר ברשלנות חמורה, כאשר בין לבין, נמצאים אותם מקרים, של רשלנות במדרג בינוני-נמוך או מצבים של רשלנות במדרג בינוני-גבוה. בהינתן האמור, סבורני, כי דין טענות המערער והמשיבה כנגד מתחם העונש ההולם שנקבע בגזר דינו של בית משפט קמא, להידחות.

19. הצדדים חלוקים כאמור גם בעניין העונש שנקבע בגדרי המתחם. המערער סבור כי מדובר בעונש חמור שיש להפחיתו ולנקוט בעניינו בדרכי טיפול בליווי ענישה שתרוצה בעבודות שירות, זאת על רקע האמור בתסקיר שירות המבחן, ולנוכח מסקנות דו"ח ועדת דורנר, ואילו המשיבה סבורה מנגד, כי מדובר בעונש קל הטעון התערבות לחומרה.

20. מעשיו של המשיב על השלכותיהם, תוארו בהרחבה בגזר דינו של בית משפט קמא ובכתב האישום המתוקן שהוגש כנגדו. המערער נכנס כאמור אל תוך צומת מרומזר כשבכיוון נסיעתו דלק אור אדום, שחייב אותו לעצור ולתת זכות קדימה לרכבים שבכיוון נסיעתם דלק אור ירוק. כתוצאה מרשלנותו של המערער, נגדעו חייו של המנוח, שהינו אדם מבוגר, יליד 1926, וכן נפגעו רעייתו של המנוח ואייל שהיו ביחד עם המנוח בעת אירוע התאונה.

מעשיו של המערער, גם אם אלה אינם מעידים בהכרח על מידת רשלנות גבוהה, על רקע טענת המערער לשתיקת כתב האישום המתוקן ביחס למספר פרטים שפורטו בערעורו, עדין, העדר הזהירות בה נקט המערער בעת נהיגתו וכניסתו לצומת ברמזור אדום, שעה שמצופה מנהגים לנהוג בזהירות ולהאט, כאשר הם מתקרבים למקום מרומזר, מלמדת לכל הפחות על מידת רשלנות בינונית גבוהה של המערער.

21. ערה אני לתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המערער לבית משפט קמא, אשר סקר את נסיבותיו האישיות של המערער, עמד על מידת החרטה והצער שהביע המערער ואשר המליץ להטיל על המערער ענישה טיפולית בליווי עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. מעיון בתסקיר שירות המבחן, עולה כי מדובר אמנם באדם נורמטיבי, אשר פרט לשלוש עבירות תעבורה בהן הורשע בין השנים 2006-2003, ואשר התיישנו עוד בשנת 2013, עולה כי המעשים המתוארים בכתב האישום, הינם חריגים בנוף חייו. כמו כן, ערה אני לכך, כי אירוע התאונה על תוצאותיו ההרסניות, היווה אירוע טראומתי עבור המערער, ואולם, כאמור, ברובם של המקרים, העוסקים בגרימת מוות בנהיגה רשלנית, מדובר באנשים נורמטיביים, שנפגשים לראשונה עם רשויות אכיפת החוק.

22. המערער טען בנוסף, כי טעה בית משפט קמא, כאשר לא נתן משקל בגזירת העונש, לממצאי דו"ח נתיחת גופתו של המנוח, ממנה עלה כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מדלקת ריאות ממנה סבל המנוח ועל רקע מחלות כרוניות מהן סבל המנוח, ללא קשר לאירוע התאונה. גם טענה זו של המערער, אין בידי לקבלה, שכן ממקרא דו"ח הנתיחה עולה כי אותה דלקת ריאות אשר האיצה את פטירת המנוח, נגרמה כתוצאה מנזק חבלתי לבית החזה ולריאה השמאלית שספג המנוח כתוצאה מהתאונה.

23. המערער הפנה במסגרת טיעוניו לשורה של פסקי דין, שניתנו על ידי בתי המשפט השונים במקרים של גרם מוות ברשלנות, לרבות פסק דין שניתן לאחרונה בהרכב זה- עפ"ת (מחוזי חי') 1267-05-16 דמיטרי גולדברג נ' מדינת ישראל (19/10/17), בהם נקבעו עונשים מקלים, על דרך ביצוע עבודות שירות. עיון בפסיקה אליה הפנה המערער, מלמד כי מידת הרשלנות במקרים שם שונה ממידת רשלנותו של המערער, ומכל מקום, הליך גזירת הדין הינו לעולם הליך אינדיבידואלי, שמביא בחשבון את נסיבות ביצוע העבירה, דרגת רשלנותו של המערער ונסיבותיו האישיות שנבחנות כולן לגופו של עניין. מכל מקום נקבע בפסיקה, כי חריגה מן הכלל האמור, לפיו יושתו עונשי מאסר לריצוי בפועל, תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהן מדובר ברמת רשלנות נמוכה וכאשר מתקיימות נסיבות אישיות יוצאות דופן, המצדיקות, חרף הכלל האמור, שלא לשלוח את הנאשם האינדיבידואלי למאסר מאחורי סורג ובריח. ראו: רע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל (19/01/06).

24. במכלול הנסיבות, עולה כי בית משפט קמא ביצע את האיזון הדרוש, בין עניינו האישי של המערער, לבין האינטרס הציבורי. על כן, סבורני כי מדובר בגזר דין ראוי ומאוזן, אשר בהתחשב ברמת רשלנותו של המערער, עונה על דרישות עיקרון ההלימה שעומד ביסוד תיקון 113 לחוק העונשין, ונותן משקל הן לנסיבות ביצוע העבירה והן לנסיבותיו האישיות של המערער. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער.

25. לאור כל האמור, וככל שתישמע דעתי, אציע לחבריי להרכב, לדחות את שני הערעורים, ולהותיר את גזר דינו של בית משפט קמא על כנו.

בטינה טאובר, שופטת

השופטת תמר נאות-פרי:
אני מצטרפת לכל האמור בחוות דעתה של כב' השופטת טאובר.
אף אני לא אוכל לקבל את הטענה של המערער לפיה גזר הדין סומך על שיקולי ענישה "היסטוריים" ולא "עדכניים". גזר הדין משקף את עיקרון ההלימה, נוכח הנתונים, ומאזן בין האינטרסים השונים בצורה שקולה, כפי שהיטיבה לפרט חברתי, ולכן אף יש מקום לדחות את ערעור המשיבה.
עוד אבקש להעיר מטעמי באשר לטענת ההגנה לפיה המשיבה לא הוכיחה מה היה שדה הראייה, כמה זמן היה מופע הרמזור אדום בכיוון נסיעת המערער עובר לתאונה, כמה זמן היה מופע הרמזור ירוק בכיוון נסיעת הרכב שנפגע ועוד. טענת המערער הינה שהעדרם של הנתונים אלו מחייב להסיק כי הם "לטובתו", וכנגזר מכך – לא ניתן לומר שרשלנותו ברף הגבוה. הלכה של בית המשפט העליון (ע"פ 4289/14 חנונה נ' מדינת ישראל (21.01.2015)) היא כי: "אין לבית המשפט אלא את העובדות והנסיבות בהן הודה הנאשם, ואל לו להביא בחשבון, לצורך גזירת הדין, עובדות שלא בא זכרן בכתב האישום בו הודה הנאשם במסגרת הסדר הטיעון עמו". מהעובדות בכתב האישום המתוקן, בו הודה המערער, עולה בבירור כי הוא נכנס לצומת וחצה אותו מבלי לציית לרמזור שהיה אדום מבחינתו בעת שנכנס לצומת, וכי המכונית שנפגעה נסעה באותה העת כשהאור מהכיוון שלה היה ירוק. די בעובדה זו כדי לבסס את המסקנה כי המדובר ברשלנות ברף גבוה, ולמצער, בינוני-גבוה. לא ניתן להגדיר כניסה לצומת כגון זו אשר בה עסקינן באור אדום אלא כרשלנות ברמה גבוהה, ואין המדובר בשיקול דעת רגעי או בטעות שבהיסח הדעת, ללא קשר לשאלה אם האור "בדיוק התחלף לאדום" וללא קשר לשאלת שדה הראייה.

תמר נאות פרי, שופטת

השופט הנשיא רון שפירא [אב"ד]:
אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעו חברותי להרכב ולנימוקיהן.

ככל שהדבר נוגע לסוגיית פיצוי נפגעי העבירות בהן הורשע הנהג במקרה שבפנינו אציין כי הנושא לא זכה לדיון בבית משפט קמא והצדדים לא טענו לעניין זה. נעיר סוגיה זו אינה ברורה מאיליה מאחר ועיון בהוראות פקודת התעבורה מראה כי הפקודה מאמצת אמצעי ענישה מוגדרים מחוק העונשין ומפנה לסעיפים ספציפיים בחוק העונשין, אך לא להוראות סעיף 77 לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") שעניינו בפיצוי נפגע עבירה.

הלכה פסוקה היא כי פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין אינו בגדר של רכיב עונשי אלא בגדר של פיצוי אזרחי. מטרת הפיצוי על פי חוק העונשין היא להקל על נפגע עבירה כדי שלא יזדקק לחתת רגליו לבית המשפט האזרחי כדי לזכות בפיצוי [רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ו (3) 418 (2002)]. בהביאנו בחשבון תכלית חקיקתית זו ובהביאנו בחשבון כי המחוקק הסדיר מקור ייחודי לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בדרך הקבועה בהוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975, ואף קבע בחוק חובת ביטוח להבטחת פיצוי נפגעי תאונות הדרכים [ראו: פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל–1970], כי אז יש בסיס לטענה כי לא בכדי לא כוללים אמצעי הענישה שבפקודת התעבורה גם את הסמכות לחייב נאשם שהורשע בפיצוי נפגע העבירה (מה גם שעל פי ההלכה הפסוקה ממילא יקוזז פיצוי זה, ככל שייפסק, מהפיצוי שיפסק בהליך האזרחי).

אוסיף עוד כי הגם שמדובר ברכיב המצטרף לענישה שבגזר דין שמוגדר כרכיב אזרחי, הרי שיש לו השלכות אפשריות גם על אופן ריצוי עונשו של נאשם, זאת בשים לה להוראות 77(ג) לחוק העונשין והוראות סעיף 9(1) לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א – 2001. בנסיבות אלו, וכאשר דבר חקיקה ספציפי אינו מאמץ אמצעי ענישה המפורט בחוק העונשין, ספק רב בעיני אם ניתן לראותו ככזה החל, זאת בשים לב לעקרונות הפרשנות הדווקנית והמצמצמת של הדין הפלילי.

כאמור, במקרה שבפנינו לא דן בית משפט קמא בסוגיה וגם בפנינו התעוררה השאלה אגב הערת בית המשפט ובלא שהצדדים טענו לכל ההיבטים של השאלה המשפטית. בנסיבות אלו, ובשים לב להלכה כי בית המשפט מתערב ברכיבי גזר הדין רק במקרים בהם התוצאה חורגת חריגה קיצונית מהמקובל במקרים דומים, נראה כי אין מקום להרחיב ולדון בסוגיה זו כעת, להתערב בגזר הדין ולהוסיף לעונש שנגזר את רכיב הפיצוי שלא נקבע במסגרתו. נותיר שאלה זו בצריך עיון לעתיד לבוא תוך שנדגיש כי אינו מביעים כל עמדה בסוגיית הפיצוי האזרחי, ככל שעניין זה תלוי ועומד בהליך אזרחי.

רון שפירא, נשיא
[אב"ד]

הוחלט לדחות את הערעורים ולהותיר את פסק דינו של בית משפט קמא על כנו, ללא שינוי.

כדי לאפשר למערער לשקול צעדיו וכן כדי לאפשר לו למצות הליך של מיון מוקדם אצל שב"ס אנו מורים כי עליו להתייצב אצל שב"ס לריצוי מאסרו ביום א' 4.2.18. הנדון יתייצב למאסרו בבית מעצר קישון עד השעה 9:00, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על הנדון לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-XXXX377, 08-XXXX336.

עד להתייצבותו למאסר יישארו בעינם התנאים שנקבעו לעיכוב ביצוע גזר הדין.

ניתן היום, ב' שבט תשע"ח, 18 ינואר 2018, במעמד המערער וב"כ הצדדים.

רון שפירא, נשיא
[אב"ד]

בטינה טאובר, שופטת

תמר נאות פרי, שופטת