הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה 18

בפני הרכב בית הדין:
כב' השופט ד"ר רון שפירא, סגן נשיא [אב"ד]
מר שאול שטרייט, נציג ציבור
מר ישראל מנטל, נציג ציבור

העוררות
1. מי הוד השרון בע"מ, ח.פ. 514384577
ע"י ב"כ עו"ד גידי פרישטיק ואח'
2. עיריית הוד השרון
ע"י ב"כ עו"ד ירון סולברג ואח'

נגד

המשיבים

  1. הרשות הממשלתית למים וביוב
  2. משה גראזי- מנהל הרשות הממשלתית למים וביוב (בפועל)

ומנהל יחידת אסדרה ברשות הממשלתית למים ולביוב
3. המשרד להגנת הסביבה- הוועדה המייעצת למתן צווי הרשאה
המשיבים 1 – 3 ע"י פרקליטות מחוז חיפה, מחלקה אזרחית ומנהלית
וכן מחלקה משפטית ברשות המים ולשכה משפטית במשרד להגנת הסביבה
4. איגוד ערים דרום השרון המזרחי לביוב
5. החברה להשבת מי קולחין דרום השרון בע"מ
המשיבים 4 – 5 ע"י עו"ד דפנה חצור ועו"ד דניאל חצור
6. רשות נחל הירקון
7. עירית תל-אביב-יפו
המשיבות 6 – 7 ע"י עו"ד ד"ר אהוד חושן

פסק דין

כב' השופט ד"ר רון שפירא, סגן נשיא [אב"ד]:

הרקע לערר ותמצית טענות הצדדים:
עניינו של ערר זה בהחלטת המשיבים 1 – 2 שניתנה ביום 6.2.2017 (להלן: "צו ההרשאה") ולפיה ניתנה למשיבים 4 – 5 הרשאה להזרמת עודפי קולחים של מט"ש דרום השרון באמצעות מאגרי ניר אליהו ורמת הכובש לנחל סיר במשך כשנה וזאת מאחר ונסיבות העניין אינן מאפשרות ברירה אחרת, לפי סעיף 20י"א לחוק המים, התשי"ט – 1959 (להלן: "חוק המים"). לטענת העוררות מדובר בהזרמת שפכים הגורמת למפגעים סביבתיים חמורים.

העוררות הינן מי הוד השרון בע"מ, שאחראית על מניעה וטיפול במטרדים, כולל מטרדי תברואה בשטח שבאחריותה, ועיריית הוד השרון, הרשות המקומית שבשטחה עוברים נחלים המזוהמים בשפכי המשיבים 4 – 5. לטענתן, השקיעו משאבים רבים במיגור מטרדי ריח באזורן בשנים האחרונות.

העוררות טוענות כי החל מחודש ינואר 2014 המשיבים 4 – 5, המפעילים את מתקן טיהור השפכים (מט"ש) דרום השרון, מזהמים את הסביבה, מתעלמים ומפרים את ההוראות והתנאים שנקבעו על ידי המשרד להגנת הסביבה ורשות המים ואינם נוקטים באמצעים על מנת לנסות ולמזער את הנזק הסביבתי, הבלתי הפיך, שהם גורמים. נטען כי הזרמת הקולחים לנחל סיר פוגעת פגיעה אנושה בסביבה. נטען כי הקולחים, שהלכה למעשה הם שפכים (שכן הם לא עומדים בתנאי צו ההרשאה לגבי איכותם), זורמים לנחל בכמות גדולה בניגוד לתנאי צו ההרשאה וגורמים, בין היתר, למפגעי ריח, יתושים ותחלואה לתושבי האזור. כן נטען כי בסופו של דבר ה"קולחים" זורמים לנחל הירקון עד לחופי הים בשפך הירקון ובכך גורמים לנזק בלתי הפיך לערכי טבע ייחודיים ולפרויקטים סביבתיים שרקמו הרשויות המקומיות לאורך נחל הירקון, שהמדינה פועלת מזה שנים לשיקומו. כן טוענות העוררות כי למרות שהמשיבים 4 – 5 מפעילים את מט"ש דרום השרון לאורך זמן תוך אי קיום הוראות החוק והתנאים שנקבעו על ידי המשיבים 1 – 3, ביום 23.1.2017 המליצה הוועדה המייעצת למתן צווי הרשאה (להלן: "הוועדה") על מתן צו הרשאה חדש וארוך טווח וביום 6.2.2017 המלצה זו התקבלה על ידי רשות המים שאישרה מתן צו כאמור.

העוררות טוענות כי ההחלטה ליתן את צו ההרשאה לא רק שמותירה את המצב הקשה כפי שהוא, היא מתירה את המשך הרעתו. כן נטען כי ההחלטה אינה מגלמת בתוכה כל תמריץ לשפרו והלכה למעשה מכשירה את המשך התנהלותם הפסולה של המשיבים 4 – 5 והתנהלות פסולה של גופים דומים בעתיד. לכן נטען כי ההחלטה ליתן את צו ההרשאה התקבלה על ידי רשות המים באופן בלתי סביר, בלתי מידתי, שרירותי עד כדי אפליה ותוך פגיעה אנושה בשלטון החוק בכלל ובאכיפת הדין הסביבתי בפרט. נטען כי סעיף 20י"א לחוק המים קובע כי המלצה על מתן צו הרשאה המתיר הזרמת מי קולחים לנחלים תינתן רק מקום בו נסיבות העניין אינן משאירות ברירה אלא לאפשר הזרמה לתקופה קצובה ובתנאים שייקבעו על ידי מנהל רשות המים בצו ההרשאה. נטען כי אין זה המצב. כן נטען כי בניגוד לצו ההרשאה שניתן בשנת 2016, המשיבים 4 -5 לא הסדירו את מימון הטיפול בשפכים שנשאבים מהנחל למט"ש כפר סבא – הוד השרון, והחל מחודש דצמבר 2016 מט"ש כפ"ס – הוד השרון אינו קולט שפכים מנחל קנה, כיוון שרשות נחל הירקון אינה שואבת שפכים מתחנת אלישמע, זאת, למיטב ידיעת העוררות, נוכח הימנעות המשיבים 4 – 5 לשאת בעלות הכספית (החלקית) הכרוכה בכך.

לטענת העוררות, המשיבים 4 – 5 לא עמדו בתנאים שנקבעו ולא טרחו לספק הסברים לטענות שהופנו כלפיהם על ידי העוררות בדיון שהתקיים לפני הוועדה, ועל אף זאת החליטה הוועדה להמליץ על מתן צו הרשאה ורשות המים החליטה לאמץ המלצה זו מבלי לאמת את תשובות המשיבים 4 – 5. על כן, נטען כי החלטת רשות המים מהווה פגיעה בשלטון החוק ושרירותית עד כדי אפליה. נטען כי הוועדה ורשות המים עוצמות עיניהן והלכה למעשה מסייעות למשיבים 4 – 5 להמשיך את הפגיעה החמורה בסביבה. נטען כי המשיבים 4 – 5 הפרו את תנאי הצווים לאורך תקופה ממושכת, הפרות בוטות חוזרות ונשנות, אשר היו ידועות לרשות המים, וחרף זאת רשות המים לא נקפה אצבע על מנת להפעיל כראוי את סמכותה לבטל את הצווים ואף נתנה צווים נוספים למשיבים 4 – 5.

עוד טוענות העוררות כי רק כאשר סילוק השפכים נעשה בהתאם לצו ההרשאה הוא לא ייחשב כזיהום מים, אך הפרת הצווים על ידי המשיבים 4 – 5 מהווים זיהום מים לכל דבר ועניין. נטען כי תמוה מדוע המשרד להגנת הסביבה לא מצא לנכון לפעול נגד המשיבים 4 – 5 במישור הפלילי בגין זיהום המים לאור התנהלותם. כן נטען כי המשיבים 4 – 5 הפרו את חוק המים ואין הסבר מניח את הדעת להתעלמות המשרד להגנת הסביבה מחובתו להפעיל סמכויותיו ולאכוף את החוק. נטען כי הנימוק למתן צו ההרשאה הנוסף הוא הצורך בזירוז שדרוג המט"ש ככל הניתן, אך אין בהוראות הצו שניתן כל תמריץ למשיבים 4 – 5 לזרז את שדרוג המט"ש שכן הצו ניתן לתקופה ארוכה מאוד ואין בו לוח זמנים מוגדר או כל הוראה ברורה לביצוע פעולות שבהכרח יקדמו את שדרוג המט"ש. נטען כי התנהלות רשות המים והמשרד להגנת הסביבה מגלמת בתוכה אכיפה סלקטיבית, שרירותיות עד כדי אפליה ופגיעה קשה בשלטון החוק. לכן נטען כי ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצוני ויש לבטלה.

המשיבים 1 – 3 טוענים כי יש לדחות את הערר שכן החלטת הרשויות בעניין צו ההרשאה במקרה דנן הינה החלטה מתבקשת המצויה במתחם הסבירות ואין מקום להתערב בה. נטען כי אין ספק שהזרמת קולחים לנחל אינה מצב רצוי, אך הרציונאל שעמד בפני הוועדה ומנהל רשות המים היה, ככלל, מתן עדיפות לטיפול כלשהו, גם אם הוא לא מיטבי, על פני אי טיפול בשפכים כלל והזרמתם כשפכים גולמיים. כן נטען כי בד בבד מקודמת תכנית לשדרוג המט"ש בטווח זמן הנראה לעין. נטען כי בעקבות הליך האכיפה המנהלית של המשרד להגנת הסביבה בשנת 2014 הוציא המשיב 4 מכרזים לשדרוג המט"ש בעלות כוללת של כ-130 מיליון ₪. תהליך השדרוג החל בשנת 2015 ולאחר תום השדרוג צפוי להתחיל תקופת הרצה עד סוף שנת 2017 ויהיה ערוך לטפל בכמויות גדולות של שפכים ליום בטיפול שלישוני שייטיב את איכות הקולחים וצפוי להגדיל את כמות צרכני הקולחים בקרב חקלאי האזור. נטען כי נוכח הפתרון של שדרוג המט"ש הנמצא בשלביו המתקדמים ובהנחה שמתן צו הרשאה יאפשר מעקב ופיקוח טובים יותר שישפרו את התוצאה הסביבתית במצב הדברים הקיים, החליטה הוועדה להמליץ למנהל רשות המים לתת את צו ההרשאה, למרות העמידה החלקית של המשיבים 4 – 5 בתנאי המשרד להגנת הסביבה.

המשיבים 1 – 3 טוענים עוד כי במתן ההמלצה לתת את צו ההרשאה ניתנה גם הדעת לשיקום נחל הירקון, אשר מושפע באופן שלילי מהזרמת הקולחים לנחל סיר, המהווה יובל מיובלי הירקון. עם זאת, נטען כי בהעדר חלופה אחרת אשר גוברת ביתרונותיה הסביבתיים על חלופה זו בעת הזאת, ונוכח התקדמות השדרוג המהווה פתרון יחיד לאיכות הקולחים, סברה הוועדה כי יש לתת את הצו. נטען כי התנאים שניתנו במסגרת הצו הסדירו במידה רבה את האפשרות לפיקוח על התקדמות השדרוג וכן מסדירים את פעולות הביניים שיש לעשות עד לסיום הפתרון הכולל לקולחי האזור. כן נטען כי במסגרת צו הרשאה זה, כמו בצווים הקודמים שניתנו, אושרה הזרמה של קולחים בשלב זה רק מהמאגרים ולא מאתרים או נקודות אחרות באזור. המשיבים טוענים גם כי במסגרת צו ההרשאה חויבו המשיבים 4 – 5 כי לאחר תום השדרוג יחל ניקוי של המאגרים ממצברי הבוצה שהצטברה בהם, שכן ניקוי המאגרים כעת טרם סיום הליך השדרוג לא צפוי להטיב את המצב. כן נטען כי מתוכנן לקום מאגר נוסף באזור אשר צפוי לתת פתרון כולל לעודפי הקולחים ופעולות אלה יביאו להגדלה של כמות צרכני הקולחים ולא תידרש הזרמה לנחל בעתיד. לכן נטען כי ההזרמה לנחל סיר היא זמנית ולתקופה קצובה.

באשר לטענות העוררות כי ישנם שפכים גולמיים המוזרמים ישירות לנחל קנה, מנקודת הכניסה למט"ש , טוענים המשיבים 1 – 3 כי פעולות אלה אינן מותרות על פי צו ההרשאה ואינן חוקיות. באשר לטענות בנוגע לאי נקיטת הליכי אכיפה פלילית כנגד המשיבים 4 – 5 נטען כי נפתח הליך אכיפה מנהלית בשנת 2013 ושימוע התקיים במרץ 2014 ונוכח התקדמות הטיפול בשדרוג המט"ש סברו גורמי המשרד להגנת הסביבה כי קידום ההסדרה של הפעילות יוביל לתוצאה טובה יותר מאשר הליך אכיפה פלילית באותה עת. כן נטען כי בתקופה האחרונה מקיים המשרד להגנת הסביבה הליך אכיפה אל מול המשיב 4 בנוגע לשפכים גולמיים המוזרמים לסביבה מקו שפכים המכונה "המאסף הדרומי של האיגוד" בטרם כניסתם למט"ש וטיהורם. עוד נטען כי נכון להיום למט"ש אין רישיון עסק תקף ולא ניתנו לו תנאים ברישיון לכן מתן צו ההרשאה בהיבט המסוים של הזרמת הקולחים ובמסגרת קידום הליך השדרוג אינו מייתר את הטיפול בפעילות המט"ש בהיבטים אחרים. נטען כי לאחרונה הוגשו אסמכתאות מהן עולה שככל הנראה חל גידול בכמות השפכים הנקלטים במתקן הקיים ובמתכונתו הנוכחית אין אפשרות לקליטת כלל הכמות ללא הצפת המתקן. כן התגלו ספקות באשר למועד הפעלת המתקן ואין ודאות שיחל פעילותו בחורף 2017 ונתונים אלה נדונים כעת בפני הרשויות.

המשיבים 1 – 3 טוענים כי בהתאם לסעיף 20י"א לחוק המים העילה למתן צו הרשאה מורכבת משני תנאים: שנסיבות העניין אינן משאירות ברירה; ושהסילוק למקור מים נעשה לתקופה קצובה. נטען כי בענייננו התקיימו התנאים. כן נטען כי הדברים מורכבים יותר מהתמונה שמנסות העוררות להציג וכי מדובר במצב המחייב פתרון. נטען כי אי מתן צו ההרשאה אינו מהווה פתרון לכשעצמו לבעיית הזיהום וגם הפעלת סנקציות אינה הפתרון המתאים במקרה דנן. לכן נטען כי בנסיבות המקרה בהן המשיבים עמדו בהוראת סעיף 20 י"א לחוק המים מנהל הרשות פעל כשורה עת נתן צו הרשאה שבו פורטו התנאים המצמצמים את מידת הזיהום במידת האפשר. נטען כי מדובר בנושא שצפוי להיות לו פתרון קצוב בזמן.

המשיבים 4 – 5 טוענים כי בנוסף לשפכי הרשויות החברות באיגוד המשיב 4, מקבל מט"ש האיגוד שפכים ממקורות שונים בכמות העולה בכמעט פי ארבע מהקיבולת המקסימלית של המט"ש. נטען כי צירוף חלק ניכר של השפכים למט"ש נכפה על האיגוד המשיב 4 לאור החלטות משרדי ממשלה אשר העדיפו את הזרמת השפכים הללו למט"ש חלף הזרמתם בשטח בערוצי הנחל השונים וזאת למרות שעמדו לפניהם אפשרויות נוספות כגון הזרמת השפכים הללו למט"ש העוררות וכן למרות ששדרוג והרחבת המט"ש עוכבה כתוצאה מאזלת ידם. נטען כי מדובר בשערורייה ברמה הלאומית. כן נטען כי מאז מרץ 2015 מתבצעות במט"ש עבודות שדרוג והרחבה בהיקף של כ-130 מיליון ₪ ומדובר בעבודות מאסיביות ביותר בתא שטח קטן יחסית של כ-100 דונם, כאשר מתקני המט"ש הקיים צריכים לתפקד תוך כדי עבודות הבניה. כמו כן, במסגרת עבודות השדרוג בוטלו שלוש מתוך שש הבריכות שהיו קיימות במט"ש לצורך בניית מתקנים בשטחן, כך שהמט"ש נדרש לטפל בפי 4 שפכים עם 50% מהבריכות, תוך כדי עבודות בנייה. נטען כי המשיב 4 מטפל בשפכים הנקלטים במט"ש כמיטב יכולתו, אך מדובר בטיפול חלקי ביותר. נטען כי הקולחים המופקים במט"ש מוזרמים למאגרי הקולחים בניר אליהו וברמת הכובש, זאת בהתאם להוראת משרדי הממשלה, להסכמות מול קיבוץ רמת הכובש וניר אליהו, ובהתאם למדיניות הזרמת הקולחים כפי שאושרה במועצת האיגוד. במאגרים אלו אמור להתבצע טיוב מועט נוסף. נטען כי מאגרים אלה אינם מסוגלים לקלוט ולאגום קולחים בהיקפים כה גדולים. עודפי הקולחים מוזרמים לנחל.

המשיבים 4 – 5 טוענים כי המשיב 4 עשה כל שניתן ושהיה ביכולתו לצורך תחילת ביצוען של עבודות ההרחבה והשדרוג כבר לפני שנים אולם כתוצאה מאזלת ידם של משרדי הממשלה השונים וחלק מהרשויות החברות באיגוד העבודות הללו החלו באיחור ניכר רק במהלך שנת 2015. נטען כי למרות העיכובים כפו משרדי הממשלה על האיגוד את חיבורם של עוד ועוד ישובים למט"ש כך שכיום מוזרמים למט"ש שפכים בהיקף של כמעט פי 4 מהקיבולת המקסימלית של המט"ש ומדובר בשפכים שהיו זורמים בשטח לערוצי הנחל השונים במשך שנים וזיהמו קרקעות, מי תהום ואת הים והוחלט על ידי משרדי הממשלה השונים כי הם יוזרמו למט"ש אף כי אינו מסוגל לקלטם או לטפל בהם. נטען כי אין מנוס מאי קליטת מלוא הכמויות האדירות של שפכים במט"ש או מהזרמת הקולחים אל מחוץ לשטחי המט"ש.

המשיבים 4 – 5 טוענים כי העוררות והמשיבה 6 הינן רשויות ציבוריות היכולות למנוע או לפחות לצמצם את היקף ההזרמה לנחל. כן נטען כי בין המשיב 4 למשיבה 6 נחתם ביום 17.11.2014 הסכם המחייב את המשיבה 6 לבצע שאיבות קולחים ושפכים גם ביחס לקולחי המשיב 4, אך המשיבה 6 לא עשתה כן מטעמים כלכליים פסולים. נטען כי מדובר בהפרה של ההסכם ולכן מבוקש לחייב את המשיבה 6 לקיים את ההסכם האמור. כן טוענים המשיבים 4 – 5 כי טענות העוררות הנוגעות להוספת מאוורים, תפקודם או ניקוי הבוצה מהמאגרים אינן נכונות.

המשיבים 4 – 5 טוענים עוד כי צו ההרשאה ניתן לאחר הליך מנהלי תקין, תוך הפעלת שיקול דעת ובסבירות מלאה, ולא מתקיימות בעניינו עילות התערבות כלשהן. נטען כי אין כל ברירה אחרת אלא להזרים את הקולחים לנחל וביטול הצו לא ימנע את ההזרמה לנחל אלא אם בד בבד תימנע הזרמת הכמויות האדירות של השפכים למט"ש כך שיתאפשר למט"ש לטפל בשפכים שיגיעו אליו באופן שיאפשר את השימוש בקולחים שיופקו במט"ש להשקיה (מוגבלת) כאשר לקולחי החורף אין כל פתרון בהעדר איגום. נטען כי המשיבים 4 – 5 אינם מפעל שניתן לסגרו ופעילותם אינה פעילות רווחית. נטען כי למעשה מי שהיה צריך לבקש את צווי ההרשאה הינן הרשויות המזרימות שפכים למט"ש, אלא שהמשרד להגנת הסביבה דרש כי אלה יוגשו על ידי המשיבים 4 – 5 מטעמים טכניים. כן נטען כי מאחר והתקציב הנדרש לעבודות השדרוג אמור להיות ממומן על ידי הרשויות המזרימות ועל ידי המדינה (עבור שפכי הרשות הפלסטינאית), לא ניתן היה לקבל את אישור המשיבה 1 לפרסום המכרז לביצוע עבודות השדרוג כל עוד לא הוסדר ואושר מלוא תקציב השדרוג על ידי כל רשות לפי חלקה, לרבות הסדרת כושר ההחזר של כל רשות להלוואות שתוענקנה לה, לפי התנאים שדרשה המשיבה 1. נטען כי במשך שנים ארוכות כל הרשויות ומשרדי הממשלה השונים גררו רגליים ולא פעלו כפי הנדרש והמתחייב ורק לאחר שהמשרד להגנת הסביבה זימן את כל הגורמים לשימוע החלו סוף סוף פעולות מעשיות לקידום מימון שדרוג המט"ש והשדרוג יצא אל הפועל. כן נטען כי המשרד להגנת הסביבה מעורה ומעורב בכל פרט הקשור לשדרוג המט"ש ולקשייו המרובים של המשיב 4 במהלכו.

לטענת המשיבים 4 – 5 גם כאשר קו ההולכה ינוקה וגם לו היו מותקנים עוד ועוד מאוורים כנזכר בערר, אין בכך כדי לשנות את העובדה שעד לסיום שדרוג המט"ש לא יכולים להיקלט במט"ש בעת "פיקים" משמעותיים (הזרמות שיא) מלוא היקף השפכים המוזרמים אליו. נטען כי שום פעולה בתחום המט"ש או במאגרים ממילא לא יכולה לשפר איכותם של שפכים שכלל אינם נכנסים למט"ש. כן נטען כי בעת הנוכחית ועד שיהיה אפשר ליישם את תכנית האיגוד, כדי לשפר את המצב, יש להורות למשיבה 6 לקיים את ההסכם שבינה לבין האיגוד או להקטין את כמויות השפכים המוזרמות למט"ש. נטען כי אי קליטת כל כמויות השפכים המוזרמות למט"ש נעשית על מנת למנוע הצפה של עבודות המט"ש, שכן יש עדיפות עליונה לשמירה על שדרוג המט"ש ומניעת הצפה במתקני השדרוג ופגיעה בלוחות הזמנים על מנת למנוע נזקים.

המשיבות 6 ו-7 טוענות כי יש לצמצם את הפגיעה בנחל הירקון על ידי ביצוע פעולות בשלושה טווחי זמן: מידי, עד להפעלת המט"ש החדש, ועם הפעלת המט"ש. נטען כי באופן מידי ניתן להפסיק זרימת שפכים גולמיים לנחל על ידי קליטתם במערכת הקיימת ושאיבתם, לאחר טיפול, לשני המאגרים (ניר אליהו ורמת הכובש), להוסיף אוורור במט"ש הקיים ובמאגרים לשיפור איכות הקולחים, לסלק המשקעים מבריכת השיקוע במט"ש ובמאגרים וכן באמצעות השקיית סרק – פיזור המים על ידי המטרה על שטחים כאמצעי למנוע זרימה לנחלים. בשלב ב', עד להפעלת המט"ש החדש, נטען כי ניתן לפתוח כל חסימה שמונעת את הקמת המט"ש החדש במהירות המרבית לצורך הפעלה מוקדמת ככל האפשר של המט"ש החדש או חלקים ממנו, ליצור תוואי לאפשרות של הגלשת קולחים באיכות שלישונית מהמט"ש ישירות לנחל שלא דרך המאגרים למניעת זיהום של הקולחים הזורמים מהמט"ש בדרכם לנחל, ולהקים תחנת שאיבה למי קיץ לתעלת ניקוז שיוצאת מקלקיליה כדי למנוע הגעת הזרימות לנחל ולשאוב אותן למט"ש דרום שרון מזרחי הסמוך. בשלב ג' עם הפעלת המט"ש החדש נטען כי ניתן לבדוק את הצפי לכמויות השפכים שיגיעו למט"ש ובהתאם לממצאים לתכנן את ההרחבה.

עוד טוענות המשיבות 6 ו-7 כי יש לדחות את דרישת המשיבים 4 – 5 ולא לאכוף על המשיבה 6 לשאוב שפכים בניגוד להסכם, כאשר המשיבים 4 – 5 אינם מקיימים את ההסכם שהם דורשים לאכוף ומתעלמים מהפגיעה שהם יוצרים בנחל הירקון ובתושבים סביבו. המשיבות טוענות גם כי המשיב 4 הינו תאגיד עצמאי שאין גורם הרשאי או יכול לחייב אותו לעבור עבירה פלילית (הזרמת שפכים). נטען כי המשיב 4 היה צריך לעמוד על סירובו להזרים שפכים בניגוד לחוק, אך במקום זאת קלט את הביוב והזרים את חלקו בניגוד לחוק. נטען כי המשיב 4 לא התעקש או לא פעל די על מנת לשדרג את המט"ש בזמן ולא טרח לפעול לקידום המימון כדי לזרז את התהליך. עוד נטען כי המשיב 4 הגביל את הכניסה של השפכים וטיפל רק בחלקם, אך קיבל ככל הנראה מרשות המים את הכסף עבור הטיפול בכולם. המשיבות טוענות גם כי בניגוד לטענות העוררות והמשיבים 4 – 5, המשיבה 6 לא חדלה משאיבה בתחנת אלישמע. נטען כי מלכתחילה הוקמה תחנת השאיבה במימון של המשיבה 6 רק לשאיבות מזדמנות במצבי חירום, על מנת להגן על נחל הירקון ולא כדי לחפות על הזיהום שגורם המשיב 4. נטען כי המשיבה 6 דאגה להגדיל את החיבור לחשמל, פעולה שמאפשרת להפעיל שתי משאבות בו זמנית ולהגביר את כושר השאיבה. נטען כי המשיבה 6 נאלצת לשאוב שפכים שהיו צריכים לעבור דרך המט"ש של המשיב 4 והמשיב 4 גורם להם לזרום לירקון. כן נטען כי המשיבה 6 עושה מאמצים לקבל החזר כספי מהמשיב 4, המחליט חד צדדית מה ההחזר שישלם.

המשיבות 6 ו-7 טוענות כי המשיב 4 אינו מקיים את ההסכם שהוא דורש לאכוף על המשיבה 6 שכן ההסכם לא נועד לחייב את המשיבה 6 לשאוב שפכים מנחל קנה אל מט"ש כפר סבא/הוד השרון אלא להסדיר אופן שאיבה של קולחין (ולא שפכים), לוודא שהמשיב 4 פועל בתיאום עם המשיבה 6 ומאפשר לה לשלם עבור הטיפול למט"ש כפר סבא/הוד השרון. נטען כי בהסכם עם המשיב 4 התחייבה המשיבה 6 לשאוב קולחים בלבד, אשר יוזרמו ממט"ש דרום השרון אל הירקון. נטען כי בפועל מוזרמת אל מט"ש כפר סבא/הוד השרון איכות ירודה של נוזלים ברמת שפכים בניגוד להסכם. כן נטען כי אין לאפשר שהשפכים והנלווה אליהם יגיעו אל נחל הירקון ואל פתחם של התושבים סביבו, לרבות ובעיקר תושבי תל אביב יפו. נטען כי זיהום נחל סיר ונחל קנה פוגע פגיעה קשה וממושכת במערכת האקולוגית של נחל הירקון ובניסיון לשקמו. נטען כי המאמצים והמשאבים הכספיים האדירים שהושקעו בשיקום הנחל יורדים לטמיון. כן נטען כי המשיבה 6 התריעה על מפגעים אלה עוד מתחילת שנות האלפיים. המשיבה 6 מבקשת להורות על צמצום הפגיעה בנחל הירקון. כן מבקשת המשיבה 6 שלא להורות על אכיפת הסכם שהמשיבים 4 – 5 מפרשים בהתעלם מהכתוב בו ומפרים אותו באופן הפוגע בנחל הירקון ובתושבים סביבו. כן מבקשת המשיבה 6 להורות למשיב 4 לשלם חובו עבור השאיבה של המשיבה 6.

דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את הראיות ואת המסמכים שהוגשו לעיוני אציע לחברי בית הדין לדחות את הערר מהטעם שלא נפל בהחלטת המשיבים 1 - 3 פגם, במובנו המנהלי, המצדיק התערבותו של בית הדין בהחלטה ליתן את צו ההרשאה שבנדון. החלטת המשיבים מצויה במסגרת מתחם הסבירות, ניתנה לאחר שנשקלו השיקולים הנוגעים בדבר ונערך איזון בין האינטרסים השונים הנוגעים לדבר תוך ניהול הליך תקין וכאמור, לא נפל בה פגם המצדיק התערבות.

כידוע, בית משפט או בית דין הדן בסבירות החלטתה של הרשות איננו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות המקצועית ומתערב בשיקול דעתה המקצועית של הרשות רק בנסיבות חריגות. ראו לעניין זה את הדברים שכתב המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, כב' השופט א' רובינשטיין בבג"צ 4386/16 טספהיוט מדיו ואח' נ' נציבות בתי הסהר ואח' (14.6.2017) פסקה פב:
"...מושכלות ראשונים במשפט המינהלי, כי לרשות המינהלית מסור שיקול דעת רחב לפעול במסגרת הסמכות שהוקנתה לה, בהיותה "הגורם שבשטח", הנושא באחריות והקרוב אל העובדות והפתרונות במובן האופרטיבי והמעשי. בית המשפט יתערב בשיקול דעתה של הרשות במקרים חריגים בהם פעולותיה חורגות ממתחם הסבירות (בג"ץ 4374/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל (ע"ר) נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה נ"ג לחוות דעתי (2016); ברק-ארז, בעמ' 763). היקפו של מתחם הסבירות תלוי בנסיבות המקרה ובאופי הסמכות המופעלת. "מיתחם הסבירות, אשר על החריגה מתוכו המדובר כאן, הוא, כאמור, מיתחם שמידותיו נקבעות בהתחשב עם מעמדה של הרשות השלטונית ועם אופי סמכויותיה" (בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 557, מפי הנשיא מ' שמגר (1986); והשוו בג"ץ 3390/15 שטרסמן נ' סגן שר הבריאות, פסקה כ"א לחוות דעתי (2016)). בענייננו, כאשר הסמכות אמורה להיות מבוססת על מגוון רחב של שיקולים, תופעל הביקורת השיפוטית ביתר צמצום (ברק-ארז, בעמ' 758);..."

ראו עוד:
בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים, פ"ד מה(3), 678, 687-688 (1991);
בג"צ 4539/94 ד"ר נקסה נביל נ' ד"ר אפרים סנה ו-2 אח', פ"ד מח(4), 778, עמ' 786-787 (1994);
בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל (15.4.2007);
בג"צ 4004/07 רימה טרונישבילי נ' משרד הבריאות (19.7.2007);
בג"צ 8134/11 אשר נ' שר האוצר (29.1.2012);
בג"צ 3405/12 פלונית נ' מדינת ישראל (30.12.2012);
בג"צ 43/16 תנועת אומ"ץ – אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' ממשלת ישראל (1.3.2016);
בג"צ 232/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל (8.5.2016).

בנסיבות העניין, ולאחר שעיינתי במסמכים שהוצגו לעיונו של בית הדין, סבורני כי יש לקבוע כי צו ההרשאה שבנדון ניתן בהליך תקין לאחר בחינה יסודית של המצב, מתן זכות הטיעון והשימוע לעוררות ועריכת דיון מקיף וממצה וקבלת החלטה המצויה בתחום שיקול דעתה המקצועי של הוועדה ובתחום הסבירות. כן נראה כי המשיבים 4 – 5 עומדים בתנאי סעיף 20י"א לחוק המים וכי נסיבות העניין אינן משאירות ברירה והסילוק למקור מים נעשה לתקופה קצובה. על כן, נראה כי מדובר בהחלטה סבירה שאין מקום להתערב בה בנסיבות העניין.

סעיף 20י"א(א) לחוק המים קובע בנוגע לענייננו כי אם שוכנע מנהל הרשות הממשלתית למים, לאחר התייעצות עם מי ששר הבריאות הסמיכו לכך, כי נסיבות העניין אינן משאירות ברירה אלא לאפשר סילוק שפכים למקור מים מסוים לתקופה קצובה שתפורש, לא יראו את הפעולה או את סילוק השפכים כזיהום מים, אם נעשו בהתאם לצו הרשאה שנתן לעניין זה מנהל הרשות הממשלתית.

כאמור, נראה כי בנסיבות המקרה צו ההרשאה ניתן בהתאם לדין ובהליך תקין, לאחר התייעצות כדין ולאחר מתן זכות הטיעון והשימוע לעוררות ובחינת המצב, ונסיבות העניין אינן משאירות ברירה אחרת, כאשר הסילוק למקור המים נעשה לתקופה קצובה. לכן, יש לקבוע כי אין מדובר בהחלטה בלתי סבירה במידה המצדיקה התערבות שיפוטית בהחלטה . נראה כי במקרה זה פעלו המשיבים 1 – 3 תוך ראיה כוללת של המצב שנוצר ולכן ניתן צו ההרשאה בחוסר ברירה אחרת ולתקופה קצובה וזאת כדי לאפשר למשיבים 4 – 5 לסיים את שדרוג המט"ש, פעולה שתביא לשיפור ניכר בטיפול בשפכים ולהקטנת הנזק הסביבתי שנגרם לנחל וסביבתו. אין ספק שזיהום סביבתי, בין אם בדרך של זיהום מים ובין אם בדרך של זיהום סביבתי אחר, גורם לנזקים מתמשכים לחברה כולה, בין אם מעצם העדר האפשרות להשתמש וליהנות ממשאבי הטבע, ובין אם בדרך של סיכון תברואתי לכל אלו הסמוכים לאזור המזוהם.

עם זאת, בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום לקבל את טענת העוררות כי מתן צו ההרשאה מהווה "עצימת עיניים" או סיוע למשיבים 4 – 5 להמשיך את הפגיעה בסביבה. מדובר בהכרה במציאות שנוצרה ובצורך לטפל בה בצורה היעילה ביותר. נראה כי המשיבים 4 – 5 עושים את המוטל עליהם בנסיבות שנכפו עליהם כדי לנסות ולשפר את המצב ולמנוע את זיהום המים והסביבה וכאשר הם אינם האחראים הבלעדיים למצב שנוצר. ההחלטות לכפות על מט"ש המשיב 4 לקלוט שפכים מעל ומעבר לקיבולת המקסימלית שלו, תוך עיכוב שדרוגו, אינן החלטות שנעשו בשליטה ובאחריות בלעדית של המשיבים 4 – 5 ומדובר ככל הנראה בעיקר באחריות המשרדים הממשלתיים האחראים על העניין וכן חוסר שיתוף פעולה מצד הרשויות הנוגעות בדבר.

כן אין מקום לקבל את טענת העוררות בדבר אכיפה סלקטיבית, שרירותיות ואפליה שכן העוררות אינן מצביעות על מצב דברים דומה ונסיבות דומות שניתן להשוות למצב העניינים במקרה דנן ולקבוע על סמך כך כי מדובר באכיפה סלקטיבית. העוררות אף לא הראו כל סיבה לערער במקרה זה על חזקת תקינות המעשה המנהלי בדבר אכיפת החוק, שכן מהחומר שהוצג לעיונו של בית הדין למים עולה כי המשיבים 1 – 3 פועלים לאכיפת החוק ומפקחים באופן ישיר על שדרוג המט"ש והמאמצים לשפר את מצב קליטת השפכים, תוך התמודדות עם המצב שנוצר.

בכל הנוגע לפתרונות הביניים עליהם מצביעות העוררות וטוענות כי המשיבים 4 -5 לא נקטו בדרכים אלה (התקנת מאוורים בבריכות המט"ש וניקוי הבוצה), הרי שהוועדה קבעה בהמלצתה (נספח 21 לערר) כי שדרוג המט"ש והפעלת המט"ש החדש מקבלים עדיפות עליונה ומדובר בפתרון אשר הינו עדיף על פתרונות הביניים שהומלצו בעבר. כן נקבע כי ניקוי המאגרים יבוצע עם ההפעלה העתידית של מפעל ההשבה שנמצא כיום בתכנון מחודש. על כן, אין לקבל את טענת העוררות כי המשיבים פועלים בניגוד להמלצות לדרכי פעולה שניתנו בעבר שכן על פי ההמלצה ועל פי צו ההרשאה שניתן לא חויבו המשיבים 4 -5 לבצע את פעולות הביניים ונראה כי אכן צודקים הם בטענתם כי יש להעניק עדיפות עליונה לקידום עבודות שדרוג המט"ש בשלב זה, דבר שיעניק פתרון כולל וטוב יותר לבעיה. בכל הנוגע להפרות הנטענות מצד המשיבים 4 – 5 נראה כי המשיבים 1 – 3 מפקחים על הנושא באופן ישיר ולא מצאתי מקום להתערב בנסיבות העניין.

נראה אף כי היה בידי העוררות לסייע בהפחתת חומרת המצב ולהזרים חלק מהשפכים למט"ש העוררות, אך הן מסרבות לעשות כן. כאמור, צו ההרשאה ניתן במצב של חוסר ברירה ונקבע כי זירוז שדרוג המט"ש ככל הניתן הינה הדרך המיטבית לפתרון בעיית הזיהום. המשיבים 4 – 5 פועלים בעניין זה וחברי הוועדה יודעים זאת ומפקחים על העניין באופן ישיר ושוקלים כל העת את הצו שנתון לשינוי. לכן, כאמור לעיל, לא ניתן לקבוע כי ההחלטה ליתן את צו ההרשאה הינה החלטה בלתי הגיונית או בלתי סבירה שיש להתערב בה.

סיכום:
נראה כי המצב שנוצר והתנהלות כל הגורמים לאורך שנים מובילה אל המסקנה כי כעת אין אלא לקבוע כי מדובר בהתנהלות חוקית, הגם שמדיפה ריחות רעים, תרתי משמע.

יש להצר על המצב שנוצר בשל החלטות שגויות שהתקבלו ו/או הימנעות מקבלת החלטות בעבר והתנהלות לקויה בנושא על ידי גורמים רבים הנוגעים בדבר ועל הזיהום שנגרם למי הנחל וסביבתו, זיהום שפוגע פגיעה קשה בחי ובצומח בסביבת הנחל ובבני האדם שגרים בסמוך. עם זאת, נראה כי כעת נושאי איכות הסביבה וזיהום המים עומדים בראש מעייני כל הגורמים הנוגעים בדבר וכי העניין נמצא בטיפול. יש לקוות כי המצב יבוא על פתרונו ושדרוג המט"ש יסתיים במהרה ובקרוב והדבר יגרום לשיפור ניכר בזיהום שנגרם וממשיך להיגרם מהזרמת מי השפכים.

כפי שצוין, מגבלות הביקורת השיפוטית/המנהלית החלות על בית הדין, החובה השיפוטית לאיפוק וצמצום התערבות בהחלטות מסוג אלו שהובאו בפנינו, הכל כמפורט בפסיק ה שאוזכרה, לרבות האמור בבג"צ 4386/16 טספהיוט מדיו ואח' נ' נציבות בתי הסהר ואח' (14.6.2017) פסקה פב שצוטט לעיל, מובילות אל התוצאה כי במקרה זה אין מקום להתערב, לפחות בשלב זה, בהחלטות כפי שהתקבלו. עם זאת ראוי להדגיש, כבר כעת, כי שאלת סבירות ההחלטה המנהלית נבחנת גם על ציר הזמן. החלטה שנמצאת סבירה לשעתה יכול שלא תוכל לעמוד במבחן הסבירות המנהלית אם וכאשר יחלוף זמן רב, ולא ינקטו צעדים נוספים , משלימים ו/או חלופיים. על אלו יש להוסיף עוד כי הימשכות מצב הגורם, על פי הנטען, לנזק מצטבר, עלול להצמיח גם עילות לפיצוי בגין הסדרה לקויה או מאוחרת, זאת גם אם ההחלטה והפעולה המנהלית לא הצדיקה את התערבותו של בית המשפט במישור הבקרה השיפוטית על עצם ההחלטה [ראו לעניין זה: ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל (27.8.2012) ; דפנה ברק ארז, משפט מנהלי (כרך ג: משפט מנהלי כלכלי) (ה וצאת לשכת עורכי הדין, 2013) פרק 28. ראו גם את הערתו של בית המשפט העליון, שהושארה בצריך עיון, בע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ט (1) עמ' 16, עמ' 23 פסקה 11 (2004)]. ראוי להסב את תשומת לב מקבלי ההחלטות לאמור, כמעין תמרור אזהרה, כדי שינקטו כל הפעולות הנדרשות להסדרת הטיפול בשפכים נשוא הערר שבפנינו, וזאת בהקדם האפשרי.

יצוין, בשולי האמור, כי לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות הצדדים בעניין קיום ההסכם שנכרת בין המשיב 4 למשיבה 6 והעניינים הכספיים שביניהם. אין זה המקום או הערכאה המתאימה לבירור עניינים אלה ובית הדין נדרש במסגרת ערר זה לתקיפת מתן צו ההרשאה בלבד וסבירות ההחלטה בדבר מתן צו ההרשאה.

אשר על כן, ולאור המפורט לעיל ובכפוף להערות שפורט ו, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטה ליתן את צו ההרשאה שבנדון. בהתאם אציע לחברי בית הדין למים להורות על דחיית הערר.

בנסיבות העניין אציע גם כי לא נחייב את העוררות בהוצאות ההליך.

ד"ר ר. שפירא, ס. נשיא
[אב"ד]

מר שאול שטרייט, נציג ציבור:
אני מסכים.

שאול שטרייט
נציג ציבור

מר ישראל מנטל, נציג ציבור:
אני מסכים.

ישראל מנטל
נציג ציבור

הוחלט לדחות את הערר, כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר רון שפירא, סגן נשיא [אב"ד].

בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות תשלח עותק פסק דין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ד תמוז תשע"ז, 18 יולי 2017, בהעדר הצדדים.

ר. שפירא, סגן נשיא
[אב"ד]

שאול שטרייט
נציג ציבור

ישראל מנטל
נציג ציבור