הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה 17

בפני כב' השופט אברהם אליקים, סגן נשיא

המבקשים
.1 גאזי כבהא
.2 אחמד כבהא
.3 עבלה כבהא
.4 חורייה כבהא
.5 כתאם כבהא
.6 אנעאם כבהא
.7 עבלה בורהאן מרעי
.8 חניפה בורהאן מרעי

נגד

המשיבים
.1 רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח
.2 מנהל מקרקעי ישראל

פסק דין

מבוא
המבקשים יורשיו של המנוח פדל אחמד כבהא ז"ל ת.ז. XXXXXX016 (להלן-המנוח) הגישו המרצת פתיחה (שכונתה במקור כתב תביעה) ובה טענו כי 3 חלקות מקרקעין שהיו בבעלות המנוח הופקעו בהתאם לחוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים) התשי"ג- 1953 (להלן-חוק החר"מ) ונרשמו בבעלות רשות הפיתוח.

לטענתם, המשיבים זנחו את מטרת ההפקעה ולכן יש לבטל את רישום המקרקעין הרשומים היום על שם המשיבים ולהצהיר כי המבקשים הם בעלי המקרקעין הנ"ל. לחלופין ביקשו להורות על זכאותם לקבל קרקע חלופית באותו שווי. בנוסף ביקשו להורות על פינוי וסילוק יד של המשיבים או מי מטעמם מהמקרקעין.

כשבוע לפני הדיון המקדמי ובטרם הגשת כתב תשובה הגישו המשיבים בקשה לדחיית התובענה על הסף מנימוקים של חוסר סמכות עניינית, התיישנות ו שיהוי.
לאחר מיצוי הליכים מקדמיים ומבלי שהכרעתי בבקשה לדחייה על הסף, בישיבת 26.6.2018 העידו מטעם המבקשים: מבקשים 1-3 ומטעם המשיבים: יודפת גלס מרשות מקרקעי ישראל (להלן-רמ"י) ורונן ברוך מאגף נכסי נפקדים באוצר. לאחר מכן סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב.

פרטי החלקות מיקומן ופרטי ההפקעה
החלקות הרלבנטיות: חלקות 1,2 בגוש 20635 וחלקה 34 בגוש 12160 (לשם הנוחיות ייקראו להלן חלקה 1, חלקה 2, חלקה 34).

ביום 14.8.1953 הופקעה לפי חוק החר"מ חלקה 34 (י"פ 307) וביום 17.3.1954 הופקעו חלקות 1-2 (י"פ 352) (נספח א לנ/1 (ונספחי ת/1). ההפקעה הייתה "לצורכי התיישבות וביטחון חיוניים".

החלקות מצויות בסמוך לכפר ברטעה (להלן-הכפר), בשנת 1948 הכפר היה בשטח מדינת ירדן עד ליום 22.5.1949, מועד בו סופח הכפר למדינת ישראל (נספח א לנ/2).

פרטי המוריש ובעל הזכויות לכאורה
על פי המרצת הפתיחה, המנוח נפטר ביום 26.12.1982 כמתואר בצו ירושה מיום 27.5.2014.
על פי רישומי פנקס המקרקעין, חלקות 1 ו-2 בגוש 20365, היו בבעלות פדל אחמד מוחמד מידליג', ללא ציון פרטי תעודת זהות (חלק מנספחי ת/1). לא הוצג נסח דומה לגבי חלקה 34 מטעם המבקשים. לפי נספח יב לנ/1, לפדל אחמד מוחמד מידליג' (ללא ציון פרטי תעודת זהות) היו 1/4 מהזכויות בחלקה 34.

על פי מכתבו של יו"ר מועצה מקומית בסמ"ה מיום 30.1.2017, הוא הכיר את המנוח ולטענתו הוא אותו פאדל אחמד מוחמד מדלג' שבבעלותו היו החלקות הנ"ל. לדבריו מדלג' הוא שם הסבא של פדל המנוח. עוד הוסיף כי אין בספרי תושבי ברטעה אדם אחר בשם פדל אחמד מוחמד מדלג' (חלק מנספחי ת/1).

מעדות עדת ההגנה יודפת גלס (עמוד 15 לפרוטוקול) התברר על פי רמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי כי המנוח היה בעל הזכויות בחלקות על פי רישומי לשכת המקרקעין, כך שביחד עם ראיות המבקשים אני קובע כי עובר ליום מתן צווי ההפקעה, המנוח-אביהם של המבקשים, היה בעל הזכויות בחלקות הנ"ל.

הוכח כי כל 8 המבקשים הם יורשיו של המנוח. לפי פסק הדין מיום 27.5.2014 (נספח מ/1 לתצהיר ת/1), יורשי המנוח הם: שלושת המבקשים 1-3 שהם שלושת ילדיו ומבקשים 4-8 שהם חמשת נכדיו. יורשת נוספת היא נאדרה מוחמד אחמד כבהא ת.ז. XXXXXX812 (להלן-נאדרה). לפי פסק דין מיום 16.2.2014 שהוגש לאחר ישיבת ההוכחות- ללא התנגדות המשיבים, יורשיה של נאדרה ז"ל הם מבקשים 4-8. כך שניתן לקבוע כי שמונת המבקשים הם יורשיו של המנוח.

דיון
לאחר ניתוח טענות הצדדים שוכנעתי כי דין התובענה להידחות מכל אחד מהנימוקים הבאים: חוסר סמכות עניינית, מעשה בית דין, התיישנות וחוסר יריבות.

סמכות עניינית
המבקשים עותרים לסעד של ביטול תעודות הפקעה שהוצאו על ידי שר האוצר מכוח חוק החר"מ בטענה של זניחת מטרת ההפקעה, מדובר בתקיפה ישירה של הפקעה שהיא בסמכותו הייחודית של בג"ץ, ראו למשל דנ"א 1099/13 מדינת ישראל נגד אבו פריח (12.4.2015). אמנם באותו פסק דין הוזכרה אפשרות של תקיפה עקיפה "במסגרת הליך הסדר", אלא שבמקרה שלפניי גם לפי נסחי לשכת המקרקעין הליכי ההסדר הסתיימו, וה ליכים אלו אינם חלק מהתובענה שלפניי ולכן אין סמכות עניינית לדון בטענות המבקשים ודין התובענה להידחות.

התיישנות
המבקשים עותרים לסעד חלופי של פיצוי בדרך של קבלת קרקע באותו שווי, דינו של סעד זה להידחות בשל התיישנות.
לא ניתן לתבוע ביום 28.6.2016 פיצוי בגין הפקעה מיום 14.8.1953 או מיום 17.3.1954, חלפו 62 או 63 שנה ממועד היווצרות העילה לכאורה ועד ליום הגשת התובענה ועילה זו התיישנה.

עוד אזכיר כי על פי הלכת ארידור (דנ"א 1595/06 עיזבון המנוח ארידור ז"ל נגד עיריית פתח תקוה (21.3.2013) ) תביעות לפיצויי הפקעה מכוח פקודת הקרקעות כפופות לתקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים, וכי מרוץ ההתיישנות מתחיל עם תפיסת החזקה בקרקע. נקבע כי תחולתה של ההלכה הוא פרוספקטיבי, והיא תיכנס לתוקף בחלוף שלוש שנים ממועד מתן פסק הדין, כך שתביעות שתוגשנה עד ליום 21.3.2016 לא תדחנה מחמת התיישנות. בהמשך נקבע ברע"א 7330/17 תומא נ' רשות מקרקעי ישראל (19.3.2018), כי הלכת ארידור חלה גם על הפקעות מכוח חוק החר"מ.
התובענה הוגשה ביום 28.6.2016 ומכאן שחלים במקרה זה דיני ההתיישנות הרגילים ומכאן שדין מרכיב דרישת הפיצויים בתובענה להידחות מחמת התיישנות.

סעד של פינוי וסילוק יד-מעשה בית דין
על פי תעודות ההפקעה הנ"ל (נספחי ת/1) הצהיר שר האוצר כי ביום 1.4.1952 החלקות לא היו בחזקת בעליהם ומדובר בתנאי שלא נסתר ולמעשה מדובר בראיה חלוטה, ראו לעניין זה ע"א 816/81 גרה נגד רשות הפיתוח (21.3.1985)
"לא תינתן האפשרות לתקוף את העובדות הנזכרות בתעודה, שמוציא השר מכוח סמכותו שבסעיף 2 של חוק הרכישה, והעובדות הנקבעות בה חלוטות הן, וקביעתו תהווה גורם מכריע לעובדות אלה".

המבקשים מבקשים בסעיף 25 לתובענה סעד של פינוי וסילוק יד, שסותרת את טענתם בסעיף 8 לתובענה לפיה המנוח החזיק במקרקעין בחייו וטרם פטירתו. ובפועל הוכח משמיעת עדויות המבקשים כי לאחר ההפקעה אביהם המנוח לא נהג במקרקעין מנהג בעלים וכדי להיכנס לשטח החלקות הוא היה צריך לקבל היתר מהצבא או מהמשטרה (עדות מבקש 1 בעמוד 8 לפרוטוקול, עדות מבקש 2 בעמוד 11 ועדות מבקשת 3 בעמוד 12).

ואם לא די בכך מסתבר כי כבר לפני 43 שנה וגם לפני 26 שנה נקבע כי למנוח אין זכויות במקרקעין והוא נדרש לפנות ולסלק ידו מהחלקות וטענותיו נדחו לגופו של עניין וקביעות אלו מהוות מעשה בית דין.

ביום 3.2.1976 ניתן פסק דין בתביעת רשות הפיתוח נגד פדל מוחמד אחמד מודלג (ת"א 1095/74 של בית משפט השלום בחדרה)(נספח ג לנ/1) ולפיו ניתן צו המורה לו לסלק ידו מחלקות 1 ו-2. צו הפינוי עוכב עד 1.8.1976 על מנת לאפשר לנתבע לפנות לבג"ץ או לשר האוצר. ערעור שהוגש על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחה (נספח ד לנ/1).

ביום 19.2.1980 נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש פדל אחמד מוחמד מודלג' לבית המשפט העליון (המ' 366/76, נספח ה לנ/1) בו נקבע כי טענות המבקש לפיהן ההפקעה בלתי חוקית נדחו. ונקבע גם כי עד שנת 1972 המבקש לא החזיק בקרקע כי היא הייתה שטח סגור לפי צו הרמטכ"ל.

ביום 11.11.1980 הגיש פאדל אחמד חג' מוחמד כבהה המרצת פתיחה נגד רשות הפיתוח (ה"פ 1579/80, נספח יד לנ/1) בטענה כי הפקעת חלקה 34 הייתה שלא כדין, המרצת הפתיחה נמחקה לבקשתו ביום 3.5.1982 (נספח טו לנ/1).

פטירתו של המנוח לא מקנה לילדיו זכות להגיש תובענה חדשה מכוח היותם יורשיו תוך התעלמות מפסקי הדין שבכולם נדחו טענותיו, הן לעניין תקפות ההפקעה והן לגבי זכותו להחזיק בשטח. עילת התובענה התיישנה לפני יותר מ-60 שנה, קביעות בתי המשפט באשר להעדר זכויות המוריש ניתנו לפני עשרות שנים ואין הצדקה לשוב ולדון בטענות לאחר שיהוי כה כבד וממילא הנושא הוכרע לגופו של ענין וקיים במקרה זה מעשה בית דין ולכן מכל אחת מהסיבות הנ"ל דין התובענה להידחות.

העדר יריבות- נכסי המנוח הפכו נכסים נפקדים
על פי הראיות שהוכחו באמצעות רונן ברוך מאגף נכסי נפקדים (נ/2 ועדותו בעמוד 20) המנוח היה נפקד ונכסיו הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בהתאם להוראות חוק נכסי נפקדים התש"י-1950 (להלן-חוק נכסי נפקדים). סעיף 30 לחוק הנ"ל מבסס מבחינת דיני הראיות את הקביעות הנ"ל.

בהתאם לתצהיר רונן ברוך ( נ/2 ונספחיו) החל מיום 29.11.1947 ולא לפני 22.5.1949 כפר ברטעה היה בשטח מדינת ירדן, המנוח שהתגורר בכפר היה למעשה נפקד כ הגדרתו בסעיף 1(ב)(II) לחוק נכסי נפקדים ובהתאם לסעיף 4(2) לחוק הנ"ל:
"כל זכות שהייתה לנפקד בנכס עוברת מאליה לאפוטרופוס בשעת הקניית הנכס; ויד האפוטרופוס כיד בעל הנכס".

המנוח או מי מטעמו לא פנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בבקשה לשחרור החלקות בהתאם לסעיף 28(א) לחוק נכסי נפקדים ומכאן שאין ליורשיו של המנוח זכות כל שהיא לגבי נכסים שהוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, כך שגם מסיבה זו דין התובענה להידחות.

סיכום
לאור כל האמור לעיל את דוחה את התביעה ומחייב את המבקשים ביחד ולחוד לשלם למשיבים (ביחד) שכר טרחה בשיעור של 15,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ב ניסן תשע"ט, 17 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.