הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה 16

בפני
הרכב בית הדין לענייני מים:
כב' הנשיא רון שפירא [אב"ד]
מר שאול שטרייט, נציג ציבור
מר ישראל מנטל, נציג ציבור

העוררת

אגודת המים השיתופית בעמק חרוד בע"מ, 570002030

נגד

המשיב

מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב

פסק דין

הרקע לערר והשתלשלות ההליכים:
מדובר בערר על רישיון הפקה ואספקה לשנת 2016 שניתן לעוררת על ידי המשיבה ביום 23.5.2016. ברישיון זה נקבע, בהתאם להמלצת הוועדה המייעצת להכרה בהפקה כהפקת טיוב וטיוב בארות (להלן: "הוועדה" או "ועדת הטיוב"), כי חלק מההפקות שמפיקה העוררת מקידוחים שבבעלותה תוכרנה כהפקת טיוב וחלקן האחר של ההפקות סווגו כהפקה רגילה של מים שפירים, אלא אם תופחת מהם כמות של שני מלמ"ק בשנה. העוררת ביקשה במסגרת הערר כי בית הדין יתערב בהחלטת המשיבה ויורה לה להכיר בהפקות מאותם הקידוחים שסווגו כהפקה של מים שפירים כהפקות טיוב מבלי לחייבה להפחית מהם כמות של שני מלמ"ק בשנה.

העוררת הינה אגודת מים שיתופית בעמק חרוד והינה מפיק מים, בעל רישיון הפקה ואספקה. בהתאם לרישיון ההפקה העוררת מפיקה מים ממספר מקורות, בהם גם קידוחים, מהם מופקים מים בדרגת מליחות 400 – 600 מגכ"ל. ביום 15.11.15 הגישה העוררת בקשה לסיווג ולחידוש סיווג כהפקת טיוב עבור מים שהרכבם מונע שימוש בהם כמי שתיה, עבור מספר קידוחים. ועדת הטיוב התכנסה בשני מועדים ונדרשה לבקשת העוררת. לשם בחינת הבקשה נדרשה הוועדה לחוות דעת הידרולוגית שנערכה לשם כך על ידי השירות ההידרולוגי ובה הוצג ניתוח המצב ההידרולוגי והשפעת המשך הפקת המים מהקידוחים שבנדון. בין השיקולים שנשקלו על ידי ועדת הטיוב נשקלה מגמת ההמלחה באזור הקידוחים והדרכים האפשריות לצמצום ההמלחה. בסופו של יום המליצה ועדת הטיוב להיענות לחלק מבקשתה של העוררת אך באשר לקידוחים שבנדון המליצה לדחות את הבקשה להכרה כהפקת טיוב כפי שהוגשה, אך קבעה כי תשקול בחיוב להמליץ על ההפקה מקידוחים אלה כהפקת טיוב אם העוררת תצמצם את הכמות המופקת מקידוחים אלה בשני מלמ"ק בשנה. העוררת לא פעלה בהתאם להחלטה המורה על צמצום ההפקה ולכן לא ניתנה המלצת ועדת הטיוב להכיר בקידוחים אלה כהפקת טיוב וברישיון ההפקה והאספקה של העוררת לשנת 2016 נקבע ביחס לקידוחים אלה שלא הוכרו כהפקת טיוב. נגד רישיון זה והחלטת המשיבה בעניין זה הוגש הערר.

בפסק הדין שניתן על ידי בית הדין לענייני מים ביום 23.08.2017, זאת לאחר שמיעת עדויות מומחים מטעם הצדדים, נדחה הערר ונקבע כי לא נפל פגם בהחלטת המשיבה המצדיק את התערבות בית הדין. נקבע כי ההחלטה שהתקבלה על ידי המשיבה מצויה במתחם הסבירות; כי ועדת הטיוב הינה גוף מקצועי ששקל שיקולים מקצועיים; כי העוררת לא הצליחה לסתור את הנחות היסוד שבבסיס חוות הדעת ההידרולוגית שעליה הסתמכה ועדת הטיוב; כי אין בחוות דעת המומחה מטעם העוררת כדי לסתור את טענת המשיבה "כי צמצום השאיבה ישפיע על קצב ההמלחה ועל שיפור מצב איכות המים"; וכי התנאי שהוצב בדבר צמצום השאיבה בשני מלמ"ק אינו בלתי סביר שיש להתערב בו. נדחתה טענת העוררת כי החלטת המשיבה הייתה מפלה שכן כל מקרה מוכרע על פי נסיבותיו ולא הוכח כי נסיבות המקרים שאליהם מפנה העוררת רלוונטיות לענייננו.

העוררת הגישה ערעור על פסק הדין של בית הדין לענייני מים לביהמ"ש העליון (ע"א 8247/17) וטענה כי פסק הדין של בית הדין הושתת על חוות דעת הידרולוגית שבסיסה העובדתי נשמט במהלך חקירתו הנגדית של מומחה המשיבה, שאמר במהלך עדותו כי הקטנת כמות השאיבה אין בה כדי להשפיע על רמת ההמלחה של המים; כי לפסק דינו של בית הדין אין אחיזה בראיות שהוצגו בפניו; כי פסק הדין לקוני וסתמי; כי בית הדין ביסס הכרעתו אך ורק על חוות הדעת ההידרולוגית, מבלי לשקול שיקולים נוספים ובהעדר חלופות מים שיאפשרו לעוררת לעמוד בצמצום אותו דורשת המשיבה. עוד נטען כי החלטת המשיבה יש בה משום קיפוח העוררת והפלייתה ביחס למפיקים וצרכנים אחרים המפיקים מים במליחות העולה על 400 מגכ"ל להם הכירה המשיבה בהפקת טיוב. כן נטען כי בית הדין התעלם מהיבטים שונים, כגון הפגיעה בצרכנים עקב השימוש במים נחותים והעובדה שלא קיימים לעוררת מקורות מים חלופיים. המשיבה טענה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין ששקל שיקולים מקצועיים והכרעתו לאשר את החלטת ועדת הטיוב מצויה במתחם הסבירות.

ביהמ"ש העליון קבע בפסק הדין מיום 19.03.2019 כי יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין של בית הדין. הדיון הוחזר לבית הדין לענייני מים לצורך הכרעה מחדש בערר, תוך התייחסות לטענותיה של העוררת בדבר אפליה וכפי שפורטו בפסקאות 121 – 129 לסיכומיה בכתב. נקבע כי הנמקתו של בית הדין המסתפקת באמירה "אינני מקבל את טענות העוררת בדבר היות ההחלטה מפלה שכן כל מקרה מוכרע לפי נסיבותיו ולא הוכח כי נסיבות המקרים שאליהם מפנה העוררת רלוונטיות לענייננו" איננה הנמקה מספקת וראויה. כן נקבע כי במסגרת ההכרעה מחדש בערר יידרש בית הדין לענייני מים לטענות העוררת בדבר העדר מקורות למים חלופיים והפגיעה בצרכנים עקב השימוש במים נחותים.

בנוסף קבע ביהמ"ש העליון כי בית הדין מתבקש לנמק הכרעתו להעדפת חוות דעתו של ההידרולוג מטעם המשיבה, חרף דבריו בעדותו בבית הדין כי חרף הירידה בכמות ההפקה בשנים מסוימות – לא נצפתה ירידה בשיעור מליחות המים, בניגוד למה שמסר בחוות דעתו מיום 10.01.2016 לפיה "קיימת תלות די ברורה בין הספיקה בקידוח לעליה במליחות" ודבריו בחוות דעת מיום 16.08.2016 לפיהם נמצא קשר ברור בין "כמות ההפקה לבין שיעור עליית המליחות באקויפר".

בהתאם ולאור האמור בפסק דינו של ביהמ"ש העליון הורינו על השלמת טיעונים בכתב וב"כ הצדדים השלימו טיעוניהם בכתב.

טענות הצדדים:
העוררת טוענת כי החלטת המשיבה התקבלה על אף שהעוררת עומדת בכל התנאים להכרה כהפקת טיוב, על אף שאין בידי העוררת חלופה למים אלה והיא מחויבת לספקם לצרכניה ועל אף שהיקף ההפקה הרצוי בעמק חרוד נקבע מדי שנה על ידי מועצת רשות המים במסגרת כללי המים (הסדר מפורט לאזור קיצוב) וקיבל ביטוי ברישיון ההפקה שהוציאה המשיבה לעוררת. נטען כי קביעת התנאי נסמכה אך ורק על חוות דעת מומחה מטעם השירות ההידרולוגי שגרסה כי צמצום ההפקה תוביל להטבה בהמלחה בטווח של עשרות שנים ועובדה זו אושרה על ידי מר דני גרינוולד בעדותו. נטען כי חוות הדעת נסתרה על ידי המומחה עצמו במהלך עדותו בפני בית הדין לאחר שהוכח כי בחירת הנתונים עליה נסמכה חוות הדעת היו שגויים, מגמתיים ולכל הפחות חסרים ושבחינת מכלול הנתונים מקידוחי העוררת מובילים למסקנה ההפוכה. נטען כי בעוד שגם חווה"ד דיברה על השפעה אפשרית בטווח של עשרות שנים, עניינו של ערר זה הוא שנה בלבד, או לכל היותר שנה וחצי, שכן החל ממחצית שנת 2017 מחויבים אותם המים כמים מליחים [ולא כשפירים] ללא התניה בתנאים כלשהם.

לטענת העוררת, מר גרינוולד המשמש כיו"ר הוועדה הבהיר בעדותו בפני בית הדין כי ההחלטה להתנות את ההכרה בצמצום ההפקה נשענה אך ורק על חוות הדעת ההידרולוגית שכן בכל יתר התנאים להכרה עומדת העוררת. נטען כי המשיבה פעלה באופן בלתי סביר בכך שנתנה את המשקל המכריע והיחידי במסגרת מכלול השיקולים שעמדו בפניה לחוות דעת שדיברה על השפעה שככל ותהיה על קצב ההמלחה תתקבל בעוד עשרות בשנים, תוך התעלמות מהפגיעה בצרכנים עקב השימוש במים נחותים, התעלמות מהעדרה של חלופה והתעלמות מהחובה לפעול באופן שווה כלפי המפיקים השונים. נטען כי המשיבה התעלמה בהחלטתה אף מהעובדה שבטווח של עשרות בשנים ייתכן ויהיו חלופות למים וכאלה אף מתוכננות.

המשיבה טוענת כי לא נפל פגם בהחלטתה להכיר בחלק ממקורות המים של העוררת כהפקת טיוב, בעוד שחלקן האחר של ההפקות סווגו כהפקה רגילה של מים שפירים. נטען כי לא הוכח כי יש מקום להתערבות בית הדין בהחלטה. נטען כי בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון, על בית הדין לחזור ולהידרש לערר תוך התייחסות לסוגיות הבאות: טענת האפליה בסיכומי העוררת; טענה להיעדר מקורות מים חלופיים; טענה לפגיעה עקב שימוש במים נחותים; נימוק העדפת חוות דעתו של ההידרולוג מטעם המשיבה. המשיבה טוענת כי יש לעשות כן על בסיס המידע והראיות שהובאו בפני בית הדין במסגרת בירור ההליך וכמידת ההוכחה בפניו ונטען כי עיון במכלול הראיות שהובא מלמד שהעוררת לא נדרשה לטענות אלה ולא הוכיחה אותן.

לטענת המשיבה, הדיון עניינו בהפקת טיוב ובשאלה האם נכון לעודד, על דרך הפחתת היטל ההפקה ללא פגיעה בעצם האפשרות להפיק, את ההפקה בכמות מוגדרת, מחמת ההשלכות הצפויות על האקוויפר ואיכות המים בו כתוצאה מהמשך הפקה בכמות לא מבוקרת. נטען כי החלטת מנהל המשיבה להכיר בהפקת טיוב ולסבסד את ההפקה רק אם תופחת הכמות המופקת היא החלטה נכונה, מידתית ומאוזנת, אשר ניתנה לאחר היוועצות בוועדה מקצועית שמומחיותה בכך, ונסמכה גם על חוות דעת מקצועית של השירות ההידרולוגי.

המשיבה טוענת כי לא הוכחה כל אפליה. נטען כי הצגת שורת החלטות של ועדת הטיוב, במנותק מהקשרן, וללא הצגת המצב ההידרולוגי הרלוונטי בכל אחד מאותם מקורות, ומבלי להידרש להיקף ההפקה המבוקש בכל מקור, לא יכולים לעגן טענת אפליה. נטען כי אין מקום לניסיונה של העוררת להישען על החלטות מקריות להכיר בהפקות טיוב, מבלי שהובהרו נסיבותיהן הייחודיות והרקע להחלטה. נטען כי העוררת לא הציגה את הדמיון בין המקרים וממילא לא הוכיחה כי בקשתה דומה לבקשות אלה באופן שדחייתה מהווה אפליה. נטען כי ההיפך הוא הנכון וכאשר התבקש מר גרינוולד להתייחס להחלטות אלה הוא העיד כי אינן רלוונטיות לענייננו, בראש ובראשונה מהטעם שלא היה בהפקות אלה משום נזק למקורות המים. עוד טוענת המשיבה כי הטענה לאפליה לעומת צרכני מקורות היא הרחבת חזית הואיל ואין היא נזכרת בטענות העוררת בסיכומים אליהן הפנה ביהמ"ש העליון בפסק דינו, כמו גם מהטעם שהיא מפנה לתיקון חקיקה שהתקבל חודשים רבים לאחר הגשת הערר. נטען כי ממילא אין מדובר בטענה ממשית הואיל ומדובר בצרכנים עליהם חל משטר נורמטיבי שונה מזה החל בענייננו ולכן יש בטענה זו משום תקיפה של חקיקה המשנה החלה על העוררת. נטען כי מקומה של תקיפה כאמור אינו בפני בית הדין. כן נטען כי בניגוד לעוררת שהכללים בעניינה אפשרו פטור מלא מהיטל הפקה בגין הפקת טיוב, הרי שלצרכני מקורות שרכשו את המים המליחים מחברת מקורות מעולם לא הייתה חלופה של פטור מלא ולכן טענת אפליה בהקשר זה אינה הגיונית.

המשיבה טוענת כי לא נדונה טענת היעדר מקורות מים חלופיים ולא נדונה מידת הפגיעה בצרכנים, שכן טענות אלה לא הועלו על ידי העוררת כטעם להתערבות בהחלטת מנהל המשיבה וממילא אין אלה טענות מפתח כאשר נבחנת בקשה להכרה בהפקת טיוב. נטען כי ענייננו בשאלת סבירות החלטת מנהל המשיבה כאשר קבע כי ההכרה בהפקת טיוב והתמחור המוזל יתאפשרו רק אם תופחת כמות ההפקה ממקורות אלה. נטען כי המחוקק קבע את התנאים בהתקיימם ניתן להכיר בהפקה כהפקת טיוב וכי לא די שמליחות המים עולה על 400 מ"ג כלורידים, אלא נדרש גם שהפקתם היא במסגרת הפקה רצויה מבחינה הידרולוגית, והשימוש הישיר או העקיף במים המופקים אינו גורם להרעה באיכות מקורות המים באזור השימוש. נטען כי בענייננו לא התקיימו תנאים אלה ודי בכך כדי לדחות את בקשת העוררת להכרה בהפקה כהפקת טיוב.

לטענת המשיבה, נכונה וצודקת העדפת חוו"ד הידרולוג המשיבה, ד"ר וייס. נטען כי הידרולוג השירות ההידרולוגי ערך חוו"ד מקצועית, עניינית, מבוססת ומנומקת, בניגוד להידרולוג מטעם העוררת, שהסתפק באמירות קצרות, ללא הסבר או נתונים לתמוך. נטען כי חווה"ד מטעם המשיבה הציגה בצורה ברורה את הבסיס לעמדה ואת המסקנה כי יש להפחית, באופן מדורג, את ההפקה מהקידוחים. נטען כי האמור בחוו"ד מטעם המשיבה לא נסתר על ידי העוררת – לא הוצגו נתונים סותרים ואף לא הסבר חלופי המערער את ההנחה שבבסיס חווה"ד. כן נטען כי גם פרופ' רוזנטל מטעם העוררת אישר את ההנחה שבבסיס חוו"ד ד"ר וייס כי המשך הפקה משפיע על הליך המלחת מקורות המים. המשיבה טוענת כי הידרולוג המשיבה הבחין בין 2 מדדים רלוונטיים להחלטת ועדת הטיוב: האחד, רמת המליחות הקיימת במים, והשני, קצב ההמלחה, קרי, שיעור עליית המליחות בפרק זמן נתון. נטען כי ד"ר וייס הבהיר בחווה"ד כי המשך ההפקה המבוקשת בנסיבות העניין ישפיע על 2 המדדים, הן רמת המליחות והן קצב ההמלחה. יחד עם זאת, הפסקת ההפקה או צמצומה משפרת רק את קצב ההמלחה, שכן הפחתת ההפקה מאטה את קצב ההמלחה של מי התהום. צמצום ההפקה אינו משפר את רמת המליחות, אלא לכל היותר משמר אותו ברמה אליה הגיע (דבר המהווה שיפור כשלעצמו). נטען כי שיפור רמת המליחות הקיימת ייתכן רק בהינתן מרכיב של מילוי חוזר, קרי, מים שפירים החודרים לאקוויפר ומוהלים את המים בתת-הקרקע. לכן נטען כי האמירה אליה הפנה ביהמ"ש העליון בפסק דינו לפיה "חרף הירידה בכמות ההפקה בשנים מסוימות לא נצפתה ירידה בשיעור מליחות המים" אינה סותרת את חוו"ד ד"ר וייס ובוודאי שאינה גורעת מתוקפה.

המשיבה טוענת כי מומחה העוררת חיזק בחוות דעתו ובעדותו את עמדתו זו של ד"ר וייס ובדבריו מודה פרופ' רוזנטל כי שנה גשומה משפיעה על רמת המליחות בתת-הקרקע וכי האזור הרלוונטי לעוררת באקוויפר הוא בעייתי נוכח קיומו של אוגר מליח במיוחד בעומק תת הקרקע. נטען כי דווקא חוו"ד פרופ' רוזנטל היא שנסתרה בעדותו, עת הודה במהלכה כי אינו יכול לקבוע חד משמעית שמילוי חוזר משפיע על קצב ההמלחה. נטען כי העוררת כמו גם המומחה מטעמה התעלמו מההיבט השני של הפקת הטיוב והוא ההשקיה במים המליחים באזור אחר של האקוויפר. נטען כי השקיה במים מליחים המתאדים בחלקם בטרם הם מחלחלים מביאה לחלחול מים מליחים ברמה גבוהה יותר מזו שהופקה והשקיה כאמור מביאה גם היא להשפעה על המלחת המים באקוויפר ולפיכך הצורך בהגבלתה.

מכאן, טוענת המשיבה כי המלצת ועדת הטיוב, שנדרשה גם לחוו"ד ד"ר וייס, היא נכונה ובוודאי מצויה היטב בגדר מתחם הסבירות. נטען כי ועדת הטיוב איזנה את צרכי העוררת עם ההכרח לשמור על מי האקוויפר וצמצום הליכי ההמלחה – הן רמות המליחות והן קצב ההמלחה. נטען כי מנהל המשיבה, אשר אימץ את המלצת ועדת הטיוב, עשה שימוש בתמריץ הגלום בהפחתת שיעור היטל ההפקה ככלי לצמצום כמות המים המופקים מקידוחים אלה. נטען כי כל אלה נעשו במידתיות, תוך איזון השיקולים השונים, בראיה מקצועית ועניינית. נטען כי אין בערר כדי להצביע על פגם כלשהו בהליך קבלת ההחלטה על ידי מנהל המשיבה ואף לא בתוצאה אליה הגיע כאשר ביקש להגביל את כמות המים המליחים המופקים מהקידוח. המשיבה טוענת כי עניינו של הערר הוא בהחלטה מקצועית מן המעלה הראשונה, שהתקבלה על ידי מנהל המשיבה בהליך סדור וענייני, לאחר שאימץ את המלצת ועדת הטיוב ונועץ בחוו"ד מקצועית של השירות ההידרולוגי. נטען כי בטיעוניה בחרה העוררת להיתפס לחלקי תשובות שחילצה מפי הידרולוג המשיבה, תוך הוצאת דברים מהקשרם וטשטוש השאלות בהן נדרשים להכריע – האם נכונה החלטת מנהל המשיבה שלא ליתן סבסוד להפקת מים מליחים מקום בו נמצא כי הפקה כאמור אינה רצויה מבחינה הידרולוגית ותגרום להרעה באיכות מקורות המים באזור השימוש. המשיבה טוענת כי החלטה זו היא נכונה, מקצועית וראויה וניצבת היטב בגדר מתחם הסבירות ואין מקום להתערב בה.

דיון והכרעה:
כאמור, בהתאם להחלטת ביהמ"ש העליון, הוחזר הערר לבית הדין לענייני מים לצורך הכרעה מחדש, תוך התייחסות לטענותיה של העוררת בדבר אפליה ביתר פירוט; התייחסות לטענות העוררת בדבר העדר מקורות למים חלופיים והפגיעה בצרכנים עקב השימוש במים נחותים; וכן נימוק בנוגע להעדפת חוות דעתו של ההידרולוג מטעם המשיבה, חרף דבריו בעדותו בבית הדין כי חרף הירידה בכמות ההפקה בשנים מסוימות – לא נצפתה ירידה בשיעור מליחות המים, בניגוד למה שמסר בחוות דעתו מיום 10.01.2016 לפיה "קיימת תלות די ברורה בין הספיקה בקידוח לעליה במליחות" ודבריו בחוות דעת מיום 16.08.2016 לפיהם נמצא קשר ברור בין "כמות ההפקה לבין שיעור עליית המליחות באקוויפר".

לאחר שבחנו את השלמת הטענות מטעם הצדדים ובחנ ו שוב את הראיות ואת המסמכים שהוצגו לעיוננו הננ ו סבורים כי יש לדחות את הערר מהטעם שלא נפל פגם המצד יק התערבות בהחלטת המשיבה. סבורים אנו כי החלטת המשיבה מצויה במסגרת מתחם הסבירות, ניתנה לאחר שנשקלו השיקולים הנוגעים בדבר ונערך איזון בין האינטרסים השונים הנוגעים לדבר, תוך ניהול הליך תקין וכאמור, לא נפל בה פגם המצדיק התערבות.

בכל הנוגע להעדפת חוות דעתו של ההידרולוג מטעם המשיבה חרף דבריו בעדותו בבית הדין גם לאחר בחינה נוספת הננו סבור ים שחווה"ד מטעם המשיבה הציגה בצורה ברורה את הבסיס לעמדה ואת המסקנה כי יש להפחית, באופן מדורג, את ההפקה מהקידוחים לצורך בלימת העלייה בשיעור המליחות באקוויפר. סבור ים אנו כי האמור בחוו"ד מטעם המשיבה לא נסתר על ידי העוררת – לא הוצגו נתונים סותרים ואף לא הסבר חלופי המערער את ההנחה שבבסיס חווה"ד. כן סבור ים אנו כי גם פרופ' רוזנטל מטעם העוררת אישר את ההנחה שבבסיס חוו"ד ד"ר וייס כי המשך הפקה משפיע על הליך המלחת מקורות המים. פרופ' רוזנטל אמר בעדותו שרצף שנות הבצורת והעדר מי גשמים שישטפו את האקוויפר ויפחיתו את המליחות זה הגורם העיקרי לעליה במליחות אך הוסיף כי "כמובן יש גם בעיה של שאיבה כללית, ניצול כללי רגיונלי של האקוויפר הזה" (עמ' 15 ש' 8-9 לפרוטוקול הדיון מיום 28.02.2017). על כן, פרופ' רוזנטל לא שלל את ההנחה כי המשך הפקה משפיע על הליך המלחת מקורות המים ולמעשה לא הציג נתונים הסותרים את הנחת היסוד שבבסיס חוות הדעת מטעם המשיבה.

יש לקבל טענת המשיבה כי הידרולוג המשיבה הבחין בין 2 מדדים רלוונטיים להחלטת ועדת הטיוב: האחד, רמת המליחות הקיימת במים, והשני, קצב ההמלחה, קרי, שיעור עליית המליחות בפרק זמן נתון. ד"ר וייס הבהיר בחווה"ד כי המשך ההפקה המבוקשת בנסיבות העניין ישפיע על 2 המדדים, הן רמת המליחות והן קצב ההמלחה. יחד עם זאת, הפסקת ההפקה או צמצומה משפרת רק את קצב ההמלחה, שכן הפחתת ההפקה מאטה את קצב ההמלחה של מי התהום. צמצום ההפקה אינו משפר את מדד רמת המליחות, אלא לכל היותר משמר אותו ברמה אליה הגיע (דבר המהווה שיפור כשלעצמו). שיפור רמת המליחות הקיימת ייתכן רק בהינתן מרכיב של מילוי חוזר, קרי, מים שפירים החודרים לאקוויפר ומוהלים את המים בתת-הקרקע. לכן סבורים אנו כי יש לקבל טענת המשיבה כי האמירה אליה הפנה ביהמ"ש העליון בפסק דינו לפיה "חרף הירידה בכמות ההפקה בשנים מסוימות לא נצפתה ירידה בשיעור מליחות המים" אינה סותרת את חוו"ד ד"ר וייס ובוודאי שאינה גורעת מתוקפה. עצם העובדה כי הירידה בכמות ההפקה לא גרמה לירידה בשיעור מליחות המים אינה סותרת את האמור בחוות הדעת ההידרולוגית מטעם המשיבה שלפיה קיים קשר ברור בין כמות ההפקה לבין שיעור עליית המליחות באקוויפר. כלומר, הירידה בכמות ההפקה (שאותה רצתה המשיבה להשיג בעת מתן ההחלטה שבנדון) לא תגרום לירידה בשיעור מליחות המים באקוויפר אך לפחות היא עשויה לבלום מעט את שיעור עליית המליחות באקוויפר (קצב ההמלחה). זאת המסקנה שיש להסיק מחוות דעתו של הידרולוג המשיבה ומעדותו בפני בית הדין למים ומסקנה זו הביאה את בית הדין למים להחליט שהחלטת המשיבה שהסתמכה על חוות דעתו של ההידרולוג הייתה סבירה וראויה. לאור המפורט לעיל, איננ ו סבור ים כי תשובתו של ההידרולוג מטעם המשיבה אליה הפנה ביהמ"ש העליון ואליה הפנתה העוררת בסיכומיה שוללת את בסיס חוות דעתו עליה נסמכה ההחלטה.

כאמור, איננו סבור ים גם כי המומחה מטעם העוררת הצליח לשלול או לסתור את ההנחה העומדת בבסיס חוות הדעת מטעם הידרולוג המשיבה ובבסיס החלטת המשיבה הנש ענת על חוות דעת זו. על כן, איננו סבור ים כי החלטת המשיבה אשר נסמכה על חוות דעת ההידרולוג מטעמה הינה בלתי סבירה או שנפל בה פגם המצדיק התערבות.

נזכיר כי הלכה היא שבית המשפט המנהלי, ולעניין זה בית הדין לעני יני מים פועל על פי אותם עקרונות של שפיטה מנהלית "...אינו משמש ערכאה המחליטה במקומה של הרשות בעניינים מקצועיים שבתחום סמכותה; בית המשפט אינו בוחן את תבונתה או יעילותה של ההחלטה; הוא לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו; ואף אם היה מחליט אחרת לו היה בנעלי הרשות, הוא לא ישנה מהחלטתה כל עוד לא נפל בה פגם במישור החוקיות המקים עילה להתערבות במעשה המינהלי (ראו, בין רבים, בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421 (1980); בג"ץ 194/93 שגב נ' שר החוץ, פ"ד מט(5) 57, 63-62 (1995); בג"ץ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 49, 69 (1999); דברי השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בבר"ם 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח(4) 754, 766 (2004); בג"ץ 5599/11 אגודת העיתונאים בתל אביב נ' ממשלת ישראל, פסקה 13 ([פורסם בנבו], 24.11.2011)). אכן, ההחלטה המינהלית כפופה לביקורת שיפוטית גם בעילה של חוסר סבירות. אולם, כידוע, תחום פרישתו של מתחם הסבירות משתנה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה נתון, והוא נגזר – בין היתר – מטיב העניין העומד לדיון ומאפיוניה של הרשות המוסמכת ( בג"ץ 2534/97 יהב נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נא(3) 1, 28 (1997); בג"ץ 2533/97 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3) 46, 58-57 (1997))". בג"צ 6274/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' שר האוצר (26.11.2012) . בית הדין בוחן את ההליך בו בחנה הרשות המנהלית את חוות הדעת שבפניה, השיקולים ששקלה וההליך שהוביל לגיבוש המסקנה הסופית. לא מצאנו כי באלו נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית הדין בהחלטה. גם לאחר שבחנו את חוות הדעת של המומחה מטעם ה עוררת לא מצאנו כי קמה עילה להת ערב בהחלטות המקצועיות של גורמי רשות המים.

סבורים אנו כי החלטת המשיבה והמלצת ועדת הטיוב שלא לדחו ת את בקשת העוררת כליל, אלא לקבוע כי ככל שהכמות המופקת תפחת ב-2 מלמ"ק אזי ניתן יהיה להכיר בהפקה כהפקת טיוב, הינה החלטה סבירה ומדובר בהחלטה מאוזנת המתחשבת גם ביתר השיקולים פרט לחווה"ד ההידרולוגית . סבורים אנו כי ועדת הטיוב והמשיבה שקלו את מכלול השיקולים ולכן לא נפל בהחלטה פגם המצדיק התערבות של בית הדין למים.

באשר לטענת העוררת כי לא נדונה טענת היעדר מקורות מים חלופיים ולא נדונה מידת הפגיעה בצרכנים, הרי שטענות אלה אינן טענות מפתח כאשר נבחנת בקשה להכרה בהפקת טיוב. המחוקק קבע את התנאים בהתקיימם ניתן להכיר בהפקה כהפקת טיוב ולא די שמליחות המים עולה על 400 מ"ג כלורידים, אלא נדרש גם שהפקתם היא במסגרת הפקה רצויה מבחינה הידרולוגית, והשימוש הישיר או העקיף במים המופקים אינו גורם להרעה באיכות מקורות המים באזור השימוש. בענייננו קבעה המשיבה , לאחר בחינת כל השיקולים הנוגעים בדבר , כי לא התקיימו תנאים אלה ודי בכך כדי לדחות את בקשת העוררת להכרה בהפקה כהפקת טיוב. יצוין לעניין זה כי דחיית הבקשה משמעותה כלכלית בלבד ולא נאסר על העוררת לשאוב את המים שבנדון.

באשר לטענת האפליה שטוענת העוררת, הרי שטענה זו עלתה במסגרת סיכומי העוררת ואין לה זכר בערר עצמו. הנתונים שהוצגו במסגרת חקירתו של מר גרינוולד הובאו מבלי שהוצגו הנסיבות הייחודיות לכל אחד מהמקרים הנטענים ולכן לא עלה בידי העוררת להראות כי מדובר במקרים רלוונטיים לענייננו. סבורי ם אנו כי בנסיבות אלה יש לקבל טענת המשיבה לפיה הצגת שורת החלטות של ועדת הטיוב, במנותק מהקשרן, וללא הצגת המצב ההידרולוגי הרלוונטי בכל אחד מאותם מקורות, ומבלי להידרש להיקף ההפקה המבוקש בכל מקור, לא יכולים לעגן טענת אפליה. בנסיבות אלה אין מקום ל קבל ניסיונה של העוררת להישען על החלטות מקריות להכיר בהפקות טיוב, מבלי שהובהרו נסיבותיהן הייחודיות והרקע להחלטה. העוררת לא הציגה את הדמיון בין המקרים וממילא לא הוכיחה כי בקשתה דומה לבקשות אלה באופן שדחייתה מהווה אפליה. יש לקבל טענת המשיבה כי ההיפך הוא הנכון וכאשר התבקש מר גרינוולד להתייחס להחלטות אלה הוא העיד כי אינן רלוונטיות לענייננו, בראש ובראשונה מהטעם שלא היה בהפקות אלה משום נזק למקורות המים.

סיכום:

אשר על כן, לאור המפורט לעיל, לא מצאנו כי יש מקום לשנות מפסק הדין שניתן על ידי בית הדין למים ביום 23.08.2017. הערר נדחה.

בד בבד עם דחיית הערעור נבהיר כי איננו מתעלמים מטענות העוררת בדבר ההשלכות שיש למצב המים באזור, הן בהיבט ההידרולוגי והן בהיבט הכלכלי, על החקלאות ועל מרקם החיים של תושבי האזור. בעיות אלו הן בין היתר כתוצאה מהיות האזור בו פועלת העוררת מנותק מאז ומעולם ממערכת המים הארצית. מצאנו לנכון להצביע על הקושי שמצב זה יוצר וסבורים אנו שחובה על רשות המים והגורמים העוסקים בתכנון משק המים להביא את הדבר בחשבון ולפעול להסדרת חלופות של אספקת מים לאזור זה של עמק חרוד, אזור של התיישבות חקלאית ותיקה עוד קודם להקמת המדינה, באופן שייצור תנאים שווים ודומים לאזורים אחרים המחוברים למערך רשת המים הארצית.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המזכירות תעביר עותק לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ג תמוז תשע"ט, 16 יולי 2019, בהעדר הצדדים.

ר. שפירא, נשיא
[אב"ד]

שאול שטרייט
נציג ציבור

ישראל מנטל
נציג ציבור