הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה 15

'בפני הרכב כבוד השופטים:
כ' סעב - [אב"ד]
י' ליפשיץ - שופט
ג' ציגלר- שופטת

המאשימה
מדינת ישראל

נגד

הנאשם
ואסאם טאהא (עציר)

הכרעת דין

השופט יחיאל ליפשיץ:

שער ראשון – כללי
פרק א' - מבוא
פרק ב' - כתב האישום
פרק ג' - הדמויות המרכזיות
פרק ד' - תשובת הנאשם לכתב האישום ויריעת המחלוקת
פרק ה' - תמצית טענות הצדדים ולוח הזמנים ביחס לחקירה

שער שני – הצגת הראיות
פרק ו' - יחסי הנאשם והמנוח והחוב הנטען של הנאשם למנוח
פרק ז' - יום האירוע תוך התמקדות בנתוני מצלמות האבטחה
פרק ח' - ההתרחשות בזירה
פרק ט' - נסיעת הנאשם מחיפה לבית גיסתו בכפר א-ראם
פרק י' - עבירת השיבוש המיוחסת לנאשם
פרק יא - גרסאות קודסיה, סאוסן ורמזי
פרק יב' - גרסאות הנאשם

שער שלישי – דיון ומסקנות
פרק יג' - יחסי הנאשם והמנוח עובר לאירוע
פרק יד' - מסלול נסיעת הנאשם במהלך ה"סיבוב"
זיהוי הרכב בהיבט הצר - כפורד פוקוס
זיהוי הרכב בהיבט הרחב – כרכבו של הנאשם
פרק טו' - ניתוח גרסאות הנאשם וקביעת ממצאי מהימנות
פרק טז' - ניתוח וקביעת ממצאי מהימנות לגבי קודסיה, סאוסן ורמזי
פרק יז' - עבירת השיבוש המיוחסת לנאשם
פרק יח' - ההתרחשות בזירה, קביעות ממצאי עובדה
פרק יט' - טענות הנאשם למחדלי חקירה
פרק כ' - ראיות נסיבתיות
פרק כא' - קביעת ממצאי עובדה, התייחסות לתרחישים חלופיים
ודיון משפטי בנוגע לעבירה שיש להרשיע את הנאשם
פרק כב'- התייחסות לחוות דעת חברי ההרכב

שער ראשון - כללי
פרק א' - מבוא
ביום 15.11.17 נורה למוות יוסף גטס, יליד 1978 ותושב חיפה (להלן: המנוח) סמוך למכון לחקר הימים והאגמים בחוף שקמונה בחיפה.

האם הנאשם הוא שירה במנוח; ואם כן - מה העבירה אותה ביצע. אלה ואחרות השאלות שתידונה בהכרעת הדין.

אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לו תשמע דעתי יש להרשיע את הנאשם ברצח, לפי ס' 300(א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: החוק), בנוסחו לאחר תיקון 137 לחוק, כאשר היסוד הנפשי שהתקיים בו הוא "כוונה"; וכן בהחזקת ונשיאת נשק, לפי סעיפים 144(א)+(ב) לחוק. לגבי שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק, יש לזכות את הנאשם מחמת הספק.

פרק ב' - כתב האישום

כנגד הנאשם, יליד 1976 ותושב חיפה, הוגש ביום 19.12.17 כתב אישום שייחס לו עבירות של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); החזקת ונשיאת נשק, לפי סעיפים 144(א)+(ב) לחוק; ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק.

הנטען בכתב האישום
משנת 2015 ואילך התגוררו הנאשם והמנוח בשכנות בבניין בדרך יפו 95 בחיפה (להלן: הבניין). בין הנאשם למנוח היו יחסי ידידות, אולם בתקופה הסמוכה ליום 15.11.17 התגלע ביניהם סכסוך על רקע חוב כספי בגובה כמה אלפי שקלים שחב הנאשם למנוח.

בתקופה הסמוכה למתואר בכתב האישום, היה מצוי הנאשם בקשיים כלכלים אשר אף גרמו למתחים בינו לבין אשתו. ביום 15.11.17 בשעות הערב רב הנאשם עם אשתו על רקע מצוקתו הכלכלית, יצא מביתו וצעד למכולת פאדי ברחוב דרך יפו 48 בחיפה (להלן: המכולת) כדי לקנות סיגריות.

בסביבות השעה 20:10 נפגשו הנאשם והמנוח באקראי מחוץ למכולת. הנאשם, שהיה בדרכו לעזוב את המקום, קרא למנוח שייגש לשוחח עמו. המנוח התקרב אל הנאשם והשניים שוחחו מספר דקות במהלכן דרש המנוח מהנאשם שיחזיר לו את החוב לעיל. לאחר השיחה, חזר הנאשם בהליכה לכיוון הבניין ואילו המנוח ניגש לקטנוע שבבעלותו, עלה עליו ונסע לעבר הבניין.

על רקע דרישת המנוח מהנאשם שיחזיר את חובו, גמלה בלבו של הנאשם החלטה להמית את המנוח.

סמוך לשעה 20:17 נכנס הנאשם לרכבו - מסוג פורד פוקוס לבן, מ.ר. 94-946-29 (להלן: הפוקוס) שחנה אותה עת בסמוך לבניין ובו החזיק נשק מסוג תת מקלע מאולתר ובו מחסנית ותחמושת (להלן: הנשק). הנאשם החל בנהיגה ומספר שניות לאחר מכן נסע בעקבותיו המנוח, ברכב מסוג רנו קליאו לבן, מ .ר. 12-917-35. בשלב מסוים עקף המנוח את הנאשם ונסע לפניו. הנאשם והמנוח נסעו ברכביהם עד אשר הגיעו, סמוך לשעה 20:25, לרחבת החניה הסמוכה למכון לחקר ימים ואגמים בחוף שקמונה בחיפה (להלן: הרחבה). המנוח, אשר הגיע למקום כחצי דקה קודם לנאשם, החנה את רכבו, יצא מהרכב ונעמד בסמוך לו.

בשלב זה, הגיע הנאשם ברכבו למקום, החנה את רכב הפוקוס כשחלקו הקדמי פונה לכיוון היציאה מהרחבה ויצא את הרכב כשברשותו הנשק ובכוונתו להמית את המנוח. הנאשם התקדם לעבר המנוח וירה לעברו כדור אחד. המנוח התקרב אל הנאשם ובין השניים נוצר מגע למשך מספר שניות שלאחריו ירה הנאשם לעבר המנוח, מטווח קרוב, כדור נוסף והמנוח התמוטט על הקרקע.

בשלב זה, הבחין הנאשם באחים דוד ואור רז (להלן: האחים), אשר הגיעו ברכבם לרחבה זמן קצר לאחר המנוח וחנו במרחק של מספר מטרים מרכב הרנו. האחים ישבו ברכבם במהלך האירוע כשמנוע רכבם פועל, ומשהבחינו במתרחש ניסו להתחיל בנסיעה מהמקום.

הנאשם נעמד מאחורי רכב האחים, כיוון את הנשק לעברם וצעק "תכבו את הרכב" ואז ניגש לרכבו ונמלט במהירות מהמקום. לאחר מכן, ניגשו האחים אל המנוח, ניסו לבצע בו פעולות החייאה וכן הזעיקו משטרה ומד"א למקום.

המנוח הובהל לבית החולים רמב"ם, שם נקבע מותו. מות המנוח נגרם כתוצאה מאיבוד דם רב ממעבר שני קליעים דרך הגו. קליע אחד פגע במנוח בגו תחתון מימין, עבר דרך הכליה והכבד ויצא בקדמת החזה; קליע נוסף פגע במנוח בבטן תחתונה משמאל, עבר דרך המעי ועצם הכסל ויצא ממותן ימין.

לאחר שהנאשם נמלט מהמקום הוא הגיע לביתו, לקח עמו תיק ובגדים ונסע ברכב הפוקוס מחיפה לקרובי משפחת אשתו המתגוררים באזור ירושלים, שם שהה בלילה בבית גיסתו בכפר א-ראם. ביום המחרת, הותיר הנאשם בבית גיסתו את הבגדים ונעלי הבית אותם לבש במהלך האירוע וחזר לחיפה.

ביום 28.11.17 בעת שהנאשם לא היה בביתו, מסרו שוטרים לאשתו הזמנה עבורו להתייצב לחקירה. לאחר שאשת הנאשם מסרה לו את ההזמנה בשעות הערב, הנחה אותה הנאשם לומר לאחותה לזרוק את הבגדים שהשאיר בביתה וכן להנחות את בני משפחתה לומר לחוקרי המשטרה, אם יישאלו, כי הנאשם הגיע לאזורם ביום 15.11.2017, בסביבות השעה 21:00–21:30. זאת עשה הנאשם בכוונה למנוע או להכשיל הליך משפטי או להביא לעיוות דין בהעלמת ראיות או בדרך אחרת.

עמדת המאשימה ביחס לתיקון 137 לחוק העונשין - ביום 25.7.19 נמסרה עמדת המאשימה כי אין לתיקון 137 לחוק העונשין (הרפורמה בעבירות ההמתה) השפעה על ענייננו, משום שלא חל, לשיטתה, "דין מקל". נטען, כי לו כתב האישום היה מוגש לאחר כניסת הרפורמה לתוקף, הייתה מיוחסת לנאשם עבירת רצח בנסיבות מחמירות לפי ס"ק (1), לפיו " המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית".

פרק ג' - הדמויות המרכזיות
אסקור בקווים כלליים את הדמויות המרכזיות בפרשה:

(-) הנאשם – ויסאם טאהא. יליד 1976, עובר למעצרו התגורר בדירה שכורה ברח' יפו 95 בחיפה. במקור מכפר כאבול ולכן כונה בפי חלק מהעדים "כאבולי". בעבר היה נשוי והוא אב לשתי בנות מנישואים אלה. בסביבות שנת 2010 התחתן עם אשתו הנוכחית – קודסיה ולשניים ילדה שבעת האירוע היתה בת כ 6 שנים (להלן – הקטינה). בחודשים טרם מעצרו עבד כנהג משאית בחברה להפצת משקאות.

(-) המנוח – יוסף גטאס ז"ל. יליד 1978, התגורר בדירה בבניין בו התגורר הנאשם. משפחתו חיפאית, הוא גדל והתגורר ברחוב יפו. מהראיות עלה כי היחסים בין המנוח לנאשם ידעו עליות ומורדות והמנוח סייע כספית לנאשם.

(-) קודסיה עבד אל עלי – אשת הנאשם. כאמור, התחתנה עם הנאשם בסביבות שנת 2010 ולשניים, כאמור לעיל, ילדה (הקטינה) שהיתה בעת האירוע בת 6 שנים. כשמה הפרטי של קודסיה (קודס – ירושלים), משפחתה מאזור ירושלים.

(-) סאוסן – אחותה של קודסיה ותושבת הכפר א-ראם הסמוך לירושלים. זמן קצר לאחר האירוע הנאשם נסע לביתה של סאוסן וחזר לחיפה למחרת. בכפר עקב הסמוך מתגורר אחיהן של סאוסן ושל קודסיה ששמו רמזי (אבו מוסא).

(-) האחים דוד ואור רז – שהו ברחבת שקמונה באקראי בעת האירוע והיו עדים לחלקים ממנו.

(-) עוד יוזכרו להלן עדים נוספים, רובם תושבי רחוב יפו ומי שעובדים במקום. מדובר בעדים שפגשו את הנאשם והמנוח סמוך לאירוע במכולת פאדי; מי שהכירו את המנוח וידעו למסור פרטים אודותיו ועל קשריו עם הנאשם וכן עדים שהיו בקשר טלפוני עם הנאשם סמוך לאחר שנודע להם שהמנוח נורה למוות.

פרק ד' - תשובת הנאשם לכתב האישום ויריעת המחלוקת
ביום 4.3.18 מסר הנאשם בכתב את תשובתו לכתב האישום. הנאשם כפר במיוחס לו, עם זאת -
(-) אישר כי הוא והמנוח היו מיודדים וכן שהיה חייב לאחרון 3,500 ₪;
(-) אישר כי נפגש עם המנוח בשעה 20:10 במכולת פאדי ובאותו מפגש עלה נושא החוב;
(-) אישר כי בשעה 20:17 נכנס לרכבו (פורד פוקוס) ונסע עמו;
(-) אישר כי באותו ערב הגיע לכפר א-רם לבית גיסתו סאוסן.

לגבי אליבי, מסר הנאשם בתשובתו לעיל (ר' סעיף 19) כי "בעת המתתו של המנוח (בשעה 20:25 – י.ל.) הוא היה בדרכו לאזור ירושלים".

משהתבקש בא כוח הנאשם להרחיב בנוגע לאליבי, השיב כי אינו יכול להרחיב מעבר למה שנרשם בתגובה בכתב (פרוטוקול הדיון מיום 4.3.18, עמ' 8).
טענת האליבי לעיל עברה שינוי.

בעדותו בבית המשפט ולמעשה החל מחקירותיו במשטרה, מסר הנאשם כי לאחר שפגש את המנוח במכולת הוא יצא ל - "סיבוב" או - "נסיעת התאווררות" ברכבו ברחבי חיפה. נסיעה זו היתה משום רצונו ל"התאוורר" ממריבה עם קודסיה שהיתה על רקע מצבם הכלכלי. נסיעה זו תכונה להלן כ - "סיבוב".

הנאשם מסר במסגרת חקירותיו במשטרה וכן בעדותו בבית המשפט, כי אינו זוכר להיכן נסע באותו "סיבוב". עם זאת במרבית גרסאותיו ציין כי כאשר רצה להתאוורר, באופן כללי וללא קשר לאירוע הנדון, נהג לנסוע לחוף הים בחיפה.

הנאשם הוסיף ומסר, בכלל גרסאותיו, כי שב לביתו לאחר ה"סיבוב" (בהמשך נראה כי הנאשם יצא לנסיעה בשעה 20:16 ושב בשעה 20:34, קרי – מדובר בסיבוב שארך 18 דקות בלבד) נטל עמו תיק ובו בגדים ונסע ברכבו מחיפה לבית גיסתו סאוסן בכפר א-רם. למחרת, שב לחיפה.

מאליו יוצא כי הנאשם הכחיש יתר העבירות שיוחסו לו - עבירות הנשק והשיבוש.

לגבי עבירת השיבוש טענה המאשימה כי הנאשם הנחה את רעייתו קודסיה לומר לאחותה סאוסן לזרוק את בגדי הנאשם אותם השאיר אצלה כאשר הגיע אליה לאחר האירוע. עוד טענה המאשימה, כי הנאשם הנחה את קודסיה לומר לבני משפחתה, אם יישאלו על ידי המשטרה, כי הוא הגיע לאזור ירושלים בסביבות השעה 21:00–21:30. בהקשר זה טען הנאשם, כי אף אם יוכח שקודסיה שיבשה את החקירה, היא פעלה על דעת עצמה והדבר לא נעשה בהנחייתו או לבקשתו.

יוצא אם כן כי השאלה המרכזית שיש להידרש אליה היא –
היכן שהה הנאשם ב 18 דקות שהחלו עם כניסתו לרכבו, סמוך לביתו שברח' יפו בשעה 20:16, ועד ששב ברכבו לביתו בשעה 20:34.

האם כטענת המאשימה, נסע הנאשם לחוף שקמונה ברכבו (פורד הפוקוס); במקביל נסע לשם גם המנוח ברכבו (רנו קליאו); השניים נפגשו שם והנאשם ירה למוות במנוח.

או שמא, כטענת הנאשם, הוא החל בנסיעה ברכבו למשך כ 18 דקות, אותו "סיבוב" החל בחניה הסמוכה לביתו ואף הסתיים שם; ובפרק הזמן לעיל הוא נסע ליעד או יעדים שאינו זוכר מהם, אך בכל מקרה הוא לא נפגש עם המנוח ואין לו קשר לירי לעברו.

מובן שקיימות שאלות משנה רבות שאתייחס אליהן בהרחבה להלן, כגון מדוע לאחר ששב הנאשם לביתו (בתום אותן 18 דקות), הוא יצא מיד בסמוך לאזור ירושלים. האם, כטענת המאשימה, מדובר בהימלטות, בריחה ממוקד האירוע וכן "בניית" אליבי; או שמא מדובר בנסיעה תמימה ונטולת כל קשר למותו של המנוח – כטענת הנאשם.

פרק ה' - תמצית טענות הצדדים ולוח הזמנים ביחס לחקירה
את זיהוי הנאשם כמי שהגיע לחוף שקמונה וירה במנוח ביססה המאשימה על ראיות נסיבתיות ובעיקר על סרטוני מצלמות אבטחה שתיעדו, לשיטתה, את מסלול נסיעת הנאשם והמנוח לזירה. [נתוני סרטוני האבטחה יכונו לעתים להלן, מטעמי נוחות בלבד, כמצלמות האבטחה].

המאשימה טענה כי הציגה תצרף של ראיות נסיבתיות, שצירופן מביא לתמונה מלאה המצביעה על אשמת הנאשם ומוליכה למסקנה אחת ויחידה, והיא כי הנאשם הוא שגרם למותו של המנוח. זאת ועוד, המאשימה טוענת כי הנאשם עשה זאת בכוונה ולאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית.

המאשימה טענה כי הצליחה להוכיח את המסלול הנטען של תנועת הנאשם במועדים הרלוונטיים - החל מהמפגש במכולת פאדי; נסיעת הנאשם ברכב הפוקוס אל זירת האירוע; שהייתו בזירה; חזרתו בנסיעה ברכב הפוקוס לביתו; ונסיעה ברכב הפוקוס למשפחת קודסיה בירושלים.

כפי שצוין לעיל, הנאשם אישר את המפגש עם המנוח במכולת בשעה 20:10; אישר כי החל בנסיעה ברכבו בשעה 20:17; טען כי נסע ל"סיבוב" בחיפה; וכן אישר שחזר ברכבו לביתו זמן מה לאחר מכן.

אעיר כבר כעת, כי שתי נקודות הציון הראשונות לעיל - המפגש במכולת עם המנוח וכניסת הנאשם לרכבו סמוך לביתו, נצפים באופן וודאי ובלתי מוכחש, מבחינת זיהוי, במצלמות אבטחה שהותקנו במקומות שונים ברחוב יפו. מדובר בצילומים איכותיים כאשר הדמויות (הנאשם, המנוח, ואחרים) וכן פרטים נוספים, כגון מספר רישוי רכב הפוקוס, נראים בבירור.

המאשימה הסתמכה על מצלמות אבטחה נוספות במסלול הנטען של נסיעת הפוקוס והקליאו מרח' יפו לחוף שקמונה. ואולם, אין מדובר במצלמות שהפיקו צילומים איכותיים כמו אלה של רחוב יפו. בהקשר זה, ביקשה המאשימה להסתמך על סימנים שונים שלשיטתה מובילים למסקנה כי הרכבים שנצפים בשעות אליהן הפנתה הם רכביהם של הנאשם והמנוח.

לגבי רכב המנוח - לא היתה מחלוקת של ממש אודות זיהויו במצלמות האבטחה, שכן המנוח עצמו נצפה, כאמור לעיל, בשעה 20:10 במכולת ברח' יפו וכעבור כ 15 דקות, בשעה 20:27, האחים רז שהיו עדים חלקיים לאירוע, דווחו כי הוא נורה למוות והזעיקו את מד"א והמשטרה. ליד גופת המנוח נמצא רכבו – הקליאו.

לגבי רכב הפוקוס – המאשימה טענה, בהפנותה לזמנים קונקרטיים מתוך מצלמות אבטחה לאורך מסלול הנסיעה הנטען, כי ניתן לקבוע כי הרכב אליו הפנתה הוא לא רק רכב מסוג פורד פוקוס, אלא - וזה הדבר החשוב – רכב הפוקוס של הנאשם.

זאת, עשתה המאשימה בהפנותה, לשני מסדי נתונים עיקריים המשלימים זה את זה:

מסד הנתונים הראשון הוא רצף זמנים / מרחקים רלוונטי. כאמור, הנאשם אישר את העובדה שנהג ברכב הפוקוס בשתי "נקודות הקצה" (כאשר יצא את רחוב יפו סמוך לאחר השעה 20:17 וכן כאשר חזר לרחוב יפו זמן מה לאחר מכן (לא היתה הסכמה לגבי שעת החזרה המדויקת אך בהמשך נראה כי מדובר בשעה 20:34). המאשימה הפנתה להמצאות (לשיטתה) של רכב הפוקוס בנקודות שונות במסלול הנסיעה הנטען באופן התואם רצף זמנים ומרחקים זה.

מסד הנתונים השני, הוא המצאות שני סימני זיהוי המאפיינים את רכב הנאשם, להבדיל מ"סתם" רכב פורד פוקוס אחר:

הראשון, תאורת פנס האחורי-שמאלי ברכב תקולה. יובהר, מדובר באור דרך אחורי ולא אור בלימה. אפנה בהקשר זה ל - "דו"ח מצב לרכב" (ת/41) מיום מעצרו של הנאשם, 30.11.17, בו צוין כי "פנס אחורי שמאלי לא עובד";
השני, דף נייר (A4) שהונח על ידי הנאשם על גבי החלק העליון של לוח המחוונים (הדשבורד). אפנה בהקשר זה לדף A4 שנתפס ברכבו של הנאשם ביום 13.12.17 בתוך ניילונית בתא דלת הנהג ועליו רשום בגדול "אני גר ברחוב יפו 95" (ת/48). הנאשם אישר בחקירותיו כי נהג להניח דף זה על גבי לוח המחוונים בעת שהחנה את רכבו ברחוב יפו.

נטען על ידי המאשימה, כי שני נתונים אלה שגם אם אינם ייחודיים, שילובם לכל הפחות אינו שכיח. הן אור דרך אחורי-שמאלי שלא פעל והן הנייר על גבי לוח המחוונים נצפו ברכב הנאשם במצלמות האבטחה ברחוב יפו (המצלמות עם הנתונים ה"בלתי מוכחשים") וכן חזרו ונצפו במצלמות אבטחה נוספות לאורך הדרך מרח' יפו ועד חוף שקמונה (וחזרה).

מנגד, טענת הנאשם בהקשר לעיל היתה כי לא ניתן לזהות מעל לכל ספק כי הרכב בצילומים אליהם הפנתה המאשימה, הוא אכן רכבו וייתכן שקיימים רכבים נוספים עם הסימנים לעיל.

בנדון אף הוגשה חוות דעת במסגרתה נטען כי לא ניתן לזהות את הרכב.

נוסף על האמור, המאשימה ביססה את טענותיה על הראיות הבאות:

(-) העובדה כי הנאשם היה האדם האחרון (המוכח) ששוחח עם המנוח, כ-10 דקות לפני שנורה למוות;
(-) עדים שהעידו אודות יחסי הנאשם והמנוח עובר לרצח; החוב של הנאשם כלפי המנוח; והתנהגותו של הנאשם במפגש לעיל;
(-) עדות האחים רז שהיו עדים חלקיים לירי לעבר המנוח;
(-) התנהלות הנאשם בזמן שלאחר האירוע. כאמור, בתחילה טען הנאשם כי בעת האירוע היה בדרכו לירושלים. בהמשך, שינה גרסה וטען כי היה "בסיבוב" באזור חיפה. כך או כך לגרסתו, סמוך לאחר האירוע הוא נסע לירושלים. לשיטת המאשימה מטרת הנאשם בנסיעה זו היתה "לייצר" אליבי ולכן הציג לאחר האירוע מצג כי הוא רחוק מזירת האירוע. כך, נטען שהנאשם מסר לחברים שהתקשרו אליו כדי לדווח לו אודות מות המנוח, כי הוא בירושלים בעוד שהיה רק באזור השרון. עוד הביאה המאשימה ראיות להעלמת ראיות, כאשר הכוונה להוראה שלשיטתה נתן לקודסיה כי תנחה את אחותה סאוסן להשמיד את הבגדים ששמשו אותו בעת הירי במנוח.
(-) בנוסף, הסתמכה המאשימה על חוות דעת פתולוגית; ממצאים בזירה; מחקרי תקשורת וראיות נוספות.

לנאשם גרסה סדורה ומענה לטענות המאשימה.

(-) הנאשם טען, כי היה חברו הטוב של המנוח וזו הסיבה שהאחרון הלווה לו כספים. הנאשם החזיר את חובו מידי חודש.
(-) הנאשם, כאמור, אישר את המפגש במכולת פאדי עם המנוח סמוך לאירוע וטען כי במפגש זה השניים שוחחו אמנם על החוב, אך בהקשר חיובי – המנוח לטענתו הציע לו לעבוד עמו בשיפוצים ובכך "ייסגר" החוב.
(-) הנאשם המשיך וטען, כי לאחר אותו מפגש ועל רקע מריבה שהיתה לו עם רעייתו קודסיה (משום החובות אליהם נקלעו בני הזוג ושהעכירו את היחסים ביניהם), הוא יצא ל"סיבוב" בחיפה כדי "לנקות את הראש". הנאשם לא ידע לציין להיכן נסע באותו "סיבוב" וטען כי אינו יכול לזכור נתונים אודות ה"סיבוב". הנאשם המשיך וטען כי כעבור זמן מה (כאמור, מדובר בכ 18 דקות), שב לביתו, שוב התווכח עם קודסיה ולכן החליט לנסוע לקרובי משפחתה באזור ירושלים. מטרת הנסיעה, לשיטת הנאשם, היתה כדי שקרובי משפחתה ובמיוחד אחיה רמזי יסייעו לו בהסדרת יחסיו עם קודסיה וכן כדי שהאחרון יסייע לו כלכלית.

לשני הצדדים טענות גם בפן המשפטי. כאמור לעיל, המאשימה טוענת כי יש להרשיע את הנאשם ברצח בכוונה תחילה וכי לא חל בנדון "דין מקל". מנגד, הנאשם טוען, כטענה חלופית, כי גם אם יוכח שירה במנוח, אין להרשיעו ברצח בנסיבות מחמירות אלא לכל היותר בעבירת הרצח ה"בסיסית" ויש להחיל לגביו דין מקל. בהמשך נרחיב בנדון. משום המחלוקת בנדון, יכונה הירי לעבר המנוח כ"אירוע"; או - "הירי".

בטרם נמשיך, נביא את לוח הזמנים הנוגע לחקירה:

(-) המנוח מצא את מותו, כאמור, ביום 15.11.17 בשעה 20:25, וזאת כעולה משיחת הטלפון של דוד רז למוקד השליטה של המשטרה שהתקיימה שניות לאחר האירוע ולאחר הסתלקות היורה מהזירה.
(-) באותו יום בשעות הערב הגיע הנאשם לבית גיסתו סאוסן בכפר א-רם ליד ירושלים. למחרת היום שב הנאשם לביתו שבחיפה והשתתף בלוויית המנוח.
(-) החשד כנגד הנאשם החל להתגבש סמוך לאחר האירוע, ככל הנראה לאחר ניתוח ממצאי מצלמות האבטחה. ביום 20.11.17 התבקש וניתן היתר להאזנת סתר לטלפון הסלולארי של הנאשם (ת/141); וביום 26.11.17 הורחב הצו ל 4 קווים נוספים (ת/142).
(-) ביום 22.11.17 תושאלה קודסיה בביתה. התשאול הוצג כתשאול כללי ללא הפניית חשד למאן דהוא. הנאשם לא שהה בביתו אותה עת (ר' הקלטת ותמלול התשאול ת/159).
(-) ביום 28.11.17 זומן הנאשם לחקירה במשטרה. הנאשם לא היה בביתו אותה עת והזימון נמסר לידי קודסיה (ר' דו"ח בדבר מסירת הזימון לקודסיה ת/36). מדובר היה בתרגיל חקירה שנועד לצרכי "גירוי".
(-) למחרת, ביום 29.11.17 בשעה 05:30 לפנות בוקר, נעצר הנאשם (ר' דו"ח המעצר וכן דוחו"ת פעולה ת/1–ת/8).

לאחר שנפרסה המסגרת הכללית של טענות וראיות הצדדים, נפנה ונצלול לגוף הראיות.

שער שני – הצגת הראיות

פרק ו' - יחסי הנאשם והמנוח והחוב הנטען של הנאשם למנוח
בפרק זה נביא את יחסי המנוח והנאשם כפי שבאו לידי ביטוי בראיות השונות.

אברהים גטאס
אברהים גטאס הוא אחיו של המנוח ורוקח במקצועו. בעדותו הראשית (עמ' 29 מיום 11.4.18). מסר העד בחקירה הראשית, כי משפחתו מתגוררת שנים רבות ברחוב יפו ואמו התגוררה בזמנים הרלוונטיים סמוך למנוח. המנוח עבד בשיפוצים ואיסוף מתכות והיו בשימושו מספר כלי רכב - קטנוע בצבע בורדו; טנדר; ורכב פרטי מסוג רנו קליאו. לגבי הנאשם, מסר העד כי היכרותו עמו היתה שטחית ("מהשכונה ודרך יוסף [המנוח]"; ולגבי החוב העיד כך - "...הסכסוך הכספי שיש בין יוסף לבין הנאשם הוא סכסוך שהוא הרבה זמן, הוא נמשך הרבה זמן ולא פעם ולא פעמיים יוסף הזכיר לי את עניין הסכסוך הכספי בינו לבין הנאשם, והסכסוך הזה לפעמים גם אפילו הגיע למצב של התחממות ביניהם..." (עמ' 34, שורות 23–26). בנוסף, מסר העד כי המנוח אף טען שהנאשם גנב כספים מביתו (עמ' 35 שורה 4). עוד מסר העד, כי כחודש לפני האירוע המנוח סיפר לו כי דרש מהנאשם שיחזיר את חובו ואף הציב לנאשם אולטימטום לכך. העד הוסיף וציין כי המנוח מסר לו כי הנאשם הבטיח להחזיר את החוב, לעיתים החזיר חלקים קטנים מהחוב ולעיתים לא עשה אף זאת (עמ' 35, שורות 24 – 27).

בחקירתו הנגדית אישר העד ששמע את הדברים לעיל כחודש לפני האירוע ולאחר מכן ועד למותו של המנוח הוא לא היה עמו בקשר ולכן אינו יודע האם החוב או חלקו הוחזר בתקופה זו. העד אישר, וכפי שנראה להלן גם מרבית העדים האחרים שהכירו את המנוח עשו כן, כי לצד תכונות חיוביות שאפיינו את המנוח, כגון הירתמות במעשים ובכספים למען אחרים, התאפיין האחרון גם ב"מזג חם" - נטה להתעצבן במהרה אך גם "התקרר" באותה מידה. אופיו זה של המנוח אף הוביל לתלונות של האם כנגדו. העד אישר כי ניסה לשלב את המנוח, בסיוע שירות המבחן, ב"טיפול הרגעה", אך הלה לא שיתף פעולה בנדון. עוד במהלך חקירתו הנגדית אישר העד שלא חשד בנאשם סמוך לאחר האירוע, ולא רק זאת אלא אף נקב בשמו של חמאדה אבו כליב כ"חשוד". אעיר, כי האחרון העיד בפנינו כעד תביעה (ר' עמ' 204 ואילך בדיון מיום 2.12.19) ואתייחס אל עדותו ואל אותו "חשד" בהמשך. עוד עלה מעדות אברהים גטאס שלמנוח היו לאורך השנים וכן בתקופה עובר למותו סכסוכים עם אחרים. לגבי הנאשם מסר העד, כי הוא ראה אותו יום לאחר האירוע, בהלוויית המנוח (עמ' 52).

קרלו בלאן
קרלו בלאן שכינויו עמיר, הוא בן השכונה ומתגורר בה. הלה מסר בחקירתו הראשית (עמ' 30 מיום 7.5.18) כי הוא והמנוח היו חברי ילדות ונפגשו כמעט על בסיס יומי. את הנאשם הכיר "מהשכונה, הוא בא להתגורר לפני מספר שנים" והוא כונה "כאבולי" שכן הגיע מכאבול (עמ' 31, שורות 1 -10). לגבי יום האירוע מסר כי פגש את המנוח באותו יום בסביבות השעה 18:00, בבית קפה ברחוב יפו סמוך לבית המנוח. המנוח הגיע לבית הקפה על גבי הקטנוע שהיה ברשותו ואת ההמשך תיאר העד כך - "יוסף היה קצת בהרגשה לא נעימה שאנשים זאת אומרת מנצלים אותו מבחינת עבודה וכל מיני דברים כאלה. זה דברי יום יום, אנחנו שכונה של אנשים קשי יום, שאנחנו נתקלים בכל מיני אנשים כאלה ואחרים" (עמ' 32, שורות 2–5). מפלט התקשורת של מכשיר הטלפון של העד (ת/147) עלה כי ביום האירוע, המנוח התקשר אליו בשעה 18:39 והם שוחחו כ 12 דקות (מספר הטלפון של העד - 052-XXXX221). העד לא זכר בעדותו הראשית על מה שוחח עם המנוח (מתיאורו עלה כי השיחה היתה לאחר המפגש בבית הקפה), אך אישר את שמסר בנדון כשנחקר במשטרה זמן מה לאחר האירוע, אז מסר כי - "בשיחה הזו ב 18:39 האחרונה בינינו, יוסף דיבר על איך שאנשים כלומר לקוחות מנסים לנצל אותו לא לתת לו את כל הכסף שלו ולאחרונה הצטברות של אנשים כאלה ואני הבנתי שזה סיבה למה הוא היה נראה לי טעון שהיינו בבית הקפה". שמו של הנאשם לא הוזכר בפגישה או בשיחת הטלפון. בנוסף, מסר העד כי המנוח לא מסר לו אודות תכניותיו להמשך אותו ערב (עמ' 33 למעלה).

לגבי הנאשם, לדברי העד המנוח אמר לו – כאשר לא ברור מתי נאמרו הדברים - כי קיים בינו (המנוח) לבין הנאשם סכסוך כספי בהקשר להלוואה שהמנוח נתן לנאשם כאשר החוב שנותר הוא בסביבות 10,000 ₪. העד הוסיף שהמנוח טען כי הנאשם אף גנב ממנו כספים. עוד עלה, שבעת שנחקר במשטרה מסר העד כי המנוח מסר לו שקילל והשפיל את הנאשם ברחוב "מתישהו" בחודש שקדם לאירוע וכן כי המנוח נתן לנאשם "אולטימטום" להחזר החוב. עם זאת, בעדותו לפנינו הבהיר העד, הן בחקירתו הראשית והן בחקירתו הנגדית, כי בעוד שאודות החוב הוא שמע מהמנוח עצמו, "השפלה" וה"אולטימטום" הם שמועות מהשכונה (ר' לדוגמה, עמ' 35 ו 50 לפרוטוקול מיום 7.5.2018).

בחקירתו הנגדית אישר העד דברים שמסר בהודעתו במשטרה ביחס לאופיו של המנוח - כי הלה היה אדם לבבי מחד גיסא, אך גם נטה למצבי רוח קיצוניים מאידך גיסא. העד אישר את שמסר בחקירתו במשטרה, לפיהם – "אני במשך השנים ניסיתי לעזור לו ורשמתי אותו לסדנה של שליטה בעצבים. יוסף סיים את הקורס עד הסוף בערך לפני חמישה חודשים, טופל באגף הרווחה בעירייה" (עמ' 36 לפרוט', שורות 3-7). בנוסף וכפי שכבר צוין לעיל, העד מסר כי חלק מהדברים שמסר אודות יחסי הנאשם-מנוח, הם שמועות ולא מעבר לכך.

אליאס גטאס
אליאס הוא בן דודו של המנוח והשניים היו חברים. הודעתו במשטרה (ת/150) הוגשה בהסכמה במקום חקירה ראשית (עמ' 74 לדיון מיום 7.5.18). עיון בה מעלה כי העד עבד לעתים עם המנוח בשיפוצים. המנוח תואר כבחור עם "לב טוב" ואף נהג לעזור לאנשים בכך שהלווה להם כספים. העד מסר כי הוא עצמו לווה כספים מהמנוח ואף נותר חייב לו סכום של 3,500 ₪. בה בעת תואר המנוח כבעל מזג עצבני, העד הציע למנוח שיקבל טיפול בהקשר זה אך האחרון סירב לכך. לגבי יחסי הנאשם והמנוח מסר העד, כי בין השניים שררו יחסי חברות. עוד מסר, כי המנוח סיפר לו מספר חודשים לפני הרצח כי הנאשם חייב לו סכום כספי, אך לא ידוע לו מה היה גובהו. העד עצמו הכיר את הנאשם באופן שטחי, פגש אותו פעמים בודדות, כאשר האחרונה הייתה בטקס לווית המנוח, אז נשא הנאשם יחד עם אחרים את גופת המנוח.

עדל מסארווה (אבו איברהים)
העד מתגורר בבניין בו התגוררו הנאשם והמנוח (דרך יפו 95), היה שכנם של השניים והכיר את המנוח עוד מילדותו של האחרון. העד מסר בחקירתו הראשית כי מצבו הכלכלי של הנאשם ושל קודסיה לא היה טוב והוא עצמו הלווה מעת לעת לנאשם סכומי כסף קטנים. לגבי חוב של הנאשם למנוח, העד מסר כי הוא יודע מפי הנאשם על חוב שכזה והלה אף מסר לו כי בעיד אל-עדחה, מספר חודשים לפני האירוע, המנוח פגש אותו ברחוב, ביקש שישיב לו את חובו והנאשם נאלץ לתת לו סכום של 500 ₪ מתוך 1,000 ₪ שהיו ברשותו אותה עת. העד הבין מהנאשם שהסיטואציה לעיל עצבנה את הנאשם שכן לא ציפה שבימי החג המנוח ידרוש ממנו זאת.

העד הוסיף כי ביום האירוע הוא שמע מאחר (זכי בש) על מות המנוח ובהמשך התקשר אליו הנאשם והם שוחחו. סוגיה זו תידון בשנית בנפרד. עוד מסר העד כי יום למחרת האירוע הוא ראה את קודסיה בשעות הבוקר והיא הופתעה לשמע הידיעה אודות מות המנוח. בחקירתו הנגדית מסר העד כי יחסי המנוח והנאשם היו טובים והשניים אף עבדו לעתים יחדיו. עוד מסר כי אינו יודע אודות טיב יחסי השניים לאחר עיד אל אדחה, אם הורעו או אחרת.

עמיר גטאס
העד הוא בן דודו של המנוח והיה ביחסי חברות עמו. לגבי הנאשם מסר, בחקירתו הראשית, כי לא היתה לו היכרות עמו והוא פגש אותו לראשונה בהלוויית המנוח. העד מסר אודות שיחה טלפונית שקיים עם המנוח ביום האירוע בסביבות השעה 11:00, ומסר לגביה כך – "המנוח דיבר איתי בבוקר, אמר לי שמישהו מכאבול חייב לו כסף, עניין של חוב הוא היה קצת עצבני, כי כאילו הוא דרש את החוב כבר כמה פעמים ולא שילם לו" (עמ' 154 לפרוטוקול מיום 21.11.18, שורות 8 -11). לדבריו המנוח לא אמר לו למי הוא מתכוון. בחקירה הנגדית העד הוסיף, המנוח לא היה מעוניין למסור לו את פרטיו של אותו "מישהו מכאבול", וכן מסר שאותו אדם אמר שאינו מתכוון להשיב את חובו. על רקע זה אמר המנוח לעד, באותה שיחת טלפון עליה העיד העד כי הוא מתכוון לקבל את כספו חזרה "בטוב או ברע" (עמ' 156). עוד אישר, ללא קשר לאמור לעיל, כי המנוח היה בעל "פתיל קצר" (עמ' 160) וכן עלה כי בחקירתו במשטרה מיום 19.11.17, מסר (הגם שהתכחש לכך שמסר את הדברים) כי היה מודע לסכסוך שהיה למנוח עם חמאדה אבו כליב, במסגרתו היכה את האחרון.

יוסף חטיב
העד הוא בעל עסק לעבודות אלומיניום הממוקם ברחוב יפו, מול בית הנאשם והמנוח, ומתוקף כך הכיר את שניהם ופגש אותם על בסיס כמעט יומי. אעיר, כי חלק ממצלמות האבטחה שיוצגו להלן הן מבית העסק של עד זה. את המנוח פגש שעות ספורות לפני שמצא את מותו. בעדותו, מיום 26.12.18, מסר בחקירתו הראשית כי כשבועיים לפני האירוע בו מצא המנוח את מותו, המנוח סיפר לו כי "קצב" לנאשם פרק זמן ("אולטימטום") במהלכו דרש שיחזיר את כספו. העד לא ידע למסור פרטים אודות סכום החוב או פרק הזמן שניתן לצורך החזרת החוב.

בחקירתו הנגדית מסר העד כי המנוח לא פירט מה יקרה בסוף התקופה ש"קצב" המנוח לנאשם; לא ידע מה היה הסכום המקורי של החוב; על כמה עמד החוב במועד ה"קציבה"; האם החוב הוחזר; ולמעשה לא ידע פרטים אודות אותו חוב (עמ' 108 – 109). בנוסף, אישר העד, כעדים לפניו, כי המנוח נטה להתעצבן - מה שהחל בתיאור של " קצת עצבני" שונה ל"מתעצבן, המון מתעצבן". (עמ' 107).

תמצית גרסת הנאשם ליחסיו עם המנוח
סקירת יחסי הנאשם-המנוח לא תהיה מלאה ללא גרסת הנאשם בנדון. גרסת הנאשם תובא במלואה בפרק נפרד וכך גם גרסת קודסיה בנדון. עם זאת אזכיר, כי הנאשם אישר במסגרת חקירותיו וכן בתשובתו לכתב האישום, שהיה חייב סכום של 3,500 ₪ למנוח. הנאשם הוסיף, כי יחסיו עם המנוח היו טובים והמנוח היה "בן בית" אצלו (ר' לדוגמה, חקירה ראשית, עמ' 284 שורה 33). הנאשם תיאר כי המנוח נהג לאכול בביתו, השניים עבדו לעתים יחד בעבודות שיפוצים ועל רקע יחסי חברות אלה המנוח הלווה לו לא פעם כספים. בעדותו בבית המשפט טען, לראשונה, כי סכום של 3,500 ₪ שנותר "פתוח" עם מות המנוח, לא החל כהלוואה רגילה. מעשה שהיה כך היה - כשנה טרם האירוע צפה המנוח כי הוא עומד להיעצר לתקופה ארוכה. לכן, הפקיד בידי הנאשם סכום של 10,000 ₪ כדי שיפקיד "קנטינה" עבור המנוח עם מעצרו. בסופו של דבר "תחזית" המנוח שייעצר התבררה כלא נכונה ומשום מצבו הכלכלי הרעוע של הנאשם, הסכים המנוח להותיר את הסכום לעיל כהלוואה תוך שהנאשם יחזירו בתשלומים. הנאשם הוסיף, שכך אכן היה ומידי חודש החזיר למנוח ככל יכולתו. ביום האירוע, בעת שנפגשו במכולת פאדי, הציע המנוח לנאשם כי יעבוד עמו בעבודת שיפוץ ובתמורה "ייסגר" החוב.

כינויו של הנאשם במכשיר הטלפון של המנוח
עוד בהקשר ליחסי הנאשם והמנוח, אפנה לכך כי במכשיר הטלפון של המנוח הנאשם תויג פעמיים ב"אנשי קשר" (תחת אותו מספר 052-XXXX312):
(-) התיוג הראשון היה כ "ויסאם אינסטלטור שכן"; [מהראיות עלה כי הנאשם עבד,
בין היתר, בעבודות שרברבות].
(-) התיוג השני היה "ויסאם חראמי"; ובעברית - "ויסאם גנב" (ר' ת/31).

ניתן לקשור זאת לטענת המנוח – כפי שהדבר התבטא בין היתר בעדות אחיו (דיון מיום 18.4.18, עמוד 35 שורה 18) ולפיה המנוח טען כי הנאשם גנב כספים מביתו.

פרק ז' - יום האירוע תוך התמקדות בסרטוני ונתוני מצלמות האבטחה
בפרק שלהלן נתמקד בנתוני מצלמות האבטחה. נתונים אלה הם תלויי הקשר ומשום בעיית ה"ביצה והתרנגולת" יהיה צורך בהבאת נתונים נוספים (לדוגמה, גרסת הנאשם בהקשרים קונקרטיים), מעבר לנתוני המצלמות, כדי להבין את הקשר הדברים.

בהיעדר נתונים סותרים, נפנה לתיאור הנאשם עצמו באשר למעשיו מוקדם יותר באותו יום. הנאשם מסר (וכאמור בהמשך יובא פירוט מעמיק בהקשר זה) שבאותו יום הוא לא הלך לעבודה כנהג חלוקה משום סכסוך במקום העבודה. תיאור זה של הנאשם אומת בעדות מר אלי גלם, מנהלו של הנאשם (ר' הודעתו ת/167 שהתקבלה במקום עדות ראשית וכן עדותו מיום 21.11.18). הנאשם תיאר כי באותו יום התקבל עיקול על משכורתה של קודסיה משום חובות בני הזוג והדבר הוביל לסכסוך ביניהם. תיאור דומה הובא גם על ידי קודסיה. הנאשם המשיך ותיאר, כי בשעות הערב נגמרו לו הסיגריות ולכן ירד למכולת פאדי, הנמצאת ברחוב יפו בקרבת ביתו. כאשר הגיע למכולת ביקש מהבעלים - פאדי לאון, למכור לו שתי חפיסות סיגריות תוך הבטחה שישלם עבורן בהמשך, משום שלא היה לו כסף לשם כך (עדות הנאשם, עמ' 291 לפרוטוקול מיום 13.1.20; עמ' 293 לפרוטוקול, שורות 27-28). תיאור זה אושר על ידי פאדי לאון (עמ' 14 לפרוט' מיום 7.5.18, שורות 8–16).

מכאן ואילך מתפצלים הנתיבים העובדתיים בהם נפסע. השעון שילווה אותנו מעתה ואילך בהכרעת הדין, מורה על דקות ספורות לפני 20:10 – השעה שבה יוצא הנאשם את ביתו והולך, כ 300 מטרים מרח' יפו 95 (ביתו) לעבר מכולת פאדי שנמצאת ברחוב יפו 48.

בשלב זה נציג את מצלמות האבטחה הרלוונטיות ונמספר אותן לצורכי הכרעת הדין:

מצלמה מס'
שם המצלמה /בעלים
מיקום
ת/
פער זמנים בין זמן מסך לזמן אמת
הערות
1
מכולת פאדי
רח' יפו 48
91
אין

2
משרד אדריכלות "האדמה הטובה"
רח' יפו 81
92
לזמן אמת – להוסיף 7 דקות לשעון מסך (ת/92)

3
חנות אלומיניום חטיב
רח' יפו 74
93
לזמן אמת – להוריד 8 שניות משעון מסך (ת/93)

4
ביסטרו בר "סאלוטה"
רח' יפו 78
94
לזמן אמת – להוריד 57 דקות משעון מסך (ת/94)

5
חנות "הצנרת"

רח' יפו 64
95
לזמן אמת – להוסיף דקה משעון מסך (ת/95)

6
משרד התחבורה
מתחת גשר אלנבי
96א
אין

7
מטרונית
צומת דולפין לכיוון כיכר צים
97ג
אין
הדיסק אבד למאשימה (ר' ישיבת סיכומים בע"פ מיום 14.5.20). קיימים רק דוחו"ת צפייה עם תצלומים
8
עיריית חיפה
ליד רחבת בי"ח רמב"ם
וכן –
צומת דולפין
98א
אין

9
בי"ח רמב"ם

סביבות בית חולים רמב"ם
99ג
אין

10
בית מרקחת
רח' העליה השניה 44
100ב
ר' פסקה 76

11
מינימרקט "מריו מרקט"
רח' העליה השניה 65
102
אין

12
רח' העליה השניה
רח' העליה השניה 86א
103ד
להפחית 12 שעות ו 4 דקות משעון מסך

13
פארסן בלאן

רח' יוברט המפרי 240
104ה'
להפחית 6 שעות ו 40 דקות משעון מסך

14
רכבל עליון סטלה מאריס

רכבל עליון סטלה מאריס – לכיוון מחלף אלנבי
105ב
לזמן אמת – להפחית 15 דקות

15
עיריית חיפה

דרך יפו לכיוון מזרח (שווארמה חזן)
106א
אין

16
עופר חייט (ת/107ה') – רח' העלייה השנייה 33
רח' העליה השניה 33
107ה'
לזמן אמת – להפחית 3 מזמן מסך

17
עירית חיפה - רחוב העצמאות פינת שדרות בן גוריון
רח' העצמאות פינת שדרות בן גוריון
137
אין

מטעמי נוחות בלבד וכדי להנגיש את הנתונים לקוראים אביא להלן מפת עזר (מתוך Goggle Maps) עם סימון המסלול הנטען וכן איור של רחוב יפו. האיור אינו בקנה מידה אלא רק לצורך התמצאות כללית.

מספר הערות טרם ניגש לסקירת נתוני מצלמות האבטחה:

ראשית, באי כוח הצדדים לא עתרו לסיור במקום ואף אנו לא סברנו שיש לכך מקום. לא הייתה מחלוקת לגבי נקודות הציון השונות הרלוונטיות להבנת הזירות, או אודות המרחקים והזמנים. כמו כן, גם מי שאינו מכיר את האתרים השונים, המצויים מרחק מה מהיכל בית המשפט, יכול היה להתוודע אליהם ולהכירם בשתי "הצבעות" מצולמות (ת/15 ת/18) שבוצעו עם הנאשם ובהן התבקש לנסות להיזכר (משום טענתו כי אינו זוכר) להיכן נסע ב 18 הדקות האבודות בהן יצא ל"סיבוב". עוד ניתן היה ללמוד ולהתרשם מהזירה בשחזור שנערך עם העד דוד רז (ת/149). בהצבעות לעיל ניתן להבחין באופן ברור ומאיר עיניים בנקודות הרלוונטיות ברחוב יפו; בדרך מרחוב יפו לצומת דולפין (אגד הישן בכניסה לחיפה מכביש החוף מכיוון דרום); באזור כיכר צים בואכה בית חולים רמב"ם (רחוב העלייה השניה בשכונת בת גלים); ודרומה לעבר המכון לחקר ימים ואגמים (שקמונה) תוך מעבר לצד מחלף אלנבי. לא רק נקודות הציון לעיל צולמו אלא כלל הנסיעה מאתר לאתר.

שנית, הזמנים שיצוינו להלן הם זמני האמת לאחר שהוספו או הוחסרו פרקי זמן רלוונטיים, בהתאם לבדיקת כל מכשיר DVR, מקום שהדבר נדרש. רוב בדיקות המכשירים, בהקשר להפרשי זמנים בין "זמן מסך" לזמן אמת, בוצעו על ידי חוקרי המשטרה עד רמת הדקה בלבד ולא עד רמת השניה. לכן ייתכנו פערים מסוימים בניסיון לסנכרן בין מצלמות שונות או בין מסדי נתונים שונים.
דוגמה לכך היא במצלמה 2 שתידון להלן - שעון מסך 20:08:35. על פי דו"ח המכשיר ת/92 יש להוסיף 7 דקות "עגולות" כדי להגיע לזמן אמת. באותה נקודת זמן (20:08:35) ניתן לראות את הנאשם הולך לכיוון ביתו ממכולת פאדי כשהוא מחזיק במכשיר טלפון בידו. אין חולק, והנאשם אישר זאת, כי אותה עת שוחח בטלפון עם קודסיה וביקש ממנה, כפי שיובהר להלן, שתוריד מדירתם את מפתחות רכבו. עיון בדיסק פלטי התקשורת (ת/147) מעלה כי השעה המדויקת של תחילת השיחה היא 20:13:53 ומדובר בשיחה שארכה 10 שניות בלבד. יוצא, כי אם היינו מחשבים את זמן ביצוע השיחה לפי דו"ח בדיקת המצלמה, השעה היתה 20:15:35; ואילו השעה הנכונה, כעולה מפלט התקשורת היא כאמור 20:13:53. במילים אחרות, ניתן להסתמך על דוחו"ת הבדיקה של המצלמות השונות, אך תוך ידיעה כי לעתים לא תהיה התאמה מלאה למסדי נתונים אחרים, באם הדברים "יורדים" מפלוס-מינוס כדקה. ככל שיהיה צורך לרמת דיוק של שניות בהתייחס לאותה מצלמה, אפנה לזמני המסך מקום שאלה אינם זמני האמת.

עוד באותו הקשר הוא פרק הזמן שארך ה"סיבוב" אליו יצא הנאשם ושיתואר להלן. באם ננסה לחשב פרק זמן זה באמצעות מספר מצלמות ניתן להגיע למשך זמן בין 17 ל 19 דקות, וזאת משום אי הסנכרון שתואר לעיל. ואולם, בחינת הדבר ב אותה מצלמה, היא מצלמת בר סאלוטה (מצלמה 4) ובאופן שמנטרל את סוגיית אי הסנכרון, מובילה למסקנה אחת נכונה והיא כי ה"סיבוב" ארך 18 דקות, הוא הנתון אליו נתייחס להלן.

שלישית, לקוראים את הכרעת הדין שלא בנט-המשפט, אפנה תשומת הלב שחלק מהתצלומים הם בצבע. יש לכך חשיבות בנוגע לפריטי הלבוש שלבש הנאשם.

רביעית, התצלומים שנבחרו מהווים מיצוי של הקטעים הרלוונטיים מסרטוני מצלמות האבטחה. מדובר אם כן ב"חילוץ" תצלומים בעלי משמעות לענייננו. המעוניינים ביתר העמקה מוזמנים כמובן לצפות בסרטונים עצמם שכן לרצף התנועה יש ערך ומשמעות לעניין הזיהוי ובכלל.

חמישית, הכרעת הדין נכתבה לאחר עיון בכלל הראיות ובחינת כלל טיעוני הצדדים. מכיוון שהכרעת הדין לא נפתחה בזיכוי הנאשם, אין זה סוד שמסקנת הכרעת הדין היא שרכב הפוקוס אליו אפנה בהרחבה להלן, הוא-הוא הרכב בו נסע הנאשם מביתו אל זירת האירוע, וחזרה לביתו. עם זאת, ננסה בפרק זה להראות מדוע גם אם נתעלם (ולו ממרבית) יתר הראיות בתיק, עדיין ניתן להגיע למסקנה זו. בנקודות או בצמתי הכרעה בהם יהיה צורך "להיעזר" בנתונים מעבר לנתוני המצלמות, נפנה לאלה. כך, לגבי תצלומים בהם יש לטעמי קושי בזיהוי כלי רכב נעשה שימוש במינוחים מתאימים. עם זאת, יודגש כי גם כאשר קיים קושי הוא נקודתי ומתייחס לתצלום זה או אחר. בחינת כלל הסרטונים (ומאליו יוצא שבחינת כלל הראיות), מוליכה כאמור למסקנה שצוינה לעיל.

ולענייננו –

המצלמה הראשונה המתעדת את תחילת השתלשלות העניינים הינה מצלמה 2, הממוקמת בקרבת מקום מגוריו של הנאשם. במצלמה זו, הנאשם נראה בשעה 20:04 כשהוא הולך, כפי שמסר בעדותו, מכיוון ביתו לכיוון המכולת. הנאשם אישר זאת בהודעתו ת/16.

המצלמה הרלוונטית הבאה הינה מצלמה 1 (מכולת פאדי). ממצלמה זו ניתן לראות את הנאשם כשהגיע מביתו למכולת שנמצאת בצד הימני של התמונה בשעה 20:07:

הנאשם
הנאשם

מאותה מצלמה, בשעה 20:10:50, לאחר כ 3 דקות בהן הנאשם שהה במכולת, קנה סיגריות ודיבר עם הנוכחים (פאדי שישב מול הנאשם ואדם נוסף בשם שרבל אליאס), הופיע המנוח כשיצא מהחנות הסמוכה של חמאדה אבו כליב. המנוח נראה כשהוא נשען על עמוד סמוך:

חנות הרהיטים
חנות הרהיטים
הנאשם
הנאשם
המנוח
המנוח

זמן השהות המשותף של נוכחות הנאשם והמנוח יחד, סמוך לפתח המכולת, כ 15 שניות.

עולה בבירור כי השניים לא שוחחו והמסקנה ההגיונית המתבקשת של צופה שאינו מכיר את הדמויות, היא כי מדובר בשני אנשים שאינם מכירים אחד את השני. מכיוון שהקורא כבר מבין שלא כך הדברים, אדגיש - מדובר בשתיקה והתעלמות רועמת מצד שני הצדדים.

בשעה 20:10:55 הנאשם פנה לעזוב את המקום, ומיד לאחר מכן גם המנוח הלך בעקבות הנאשם.

הנאשם
הנאשם

בשעה 20:10:58, מיד עם עזיבת הנאשם, המנוח נראה מסתובב לכיוון הנאשם והולך לכיוונו:

בעדותו הראשית, מסר הנאשם כי בשלב זה התרחק מהמכולת כ 10 מטר ואז המנוח קרא לו. ההמשך תואר על ידו כך-

"..ואז הוא קרא לי ושאל אותי מה נשמע? מה שלומך? אמרתי לו בסדר, איך העבודה כאילו שאל אותי על העבודה איפה שאני עובד עכשיו, אתה מבסוט וזה? אמרתי לו האמת לא, לא מבסוט והתחלנו לדבר גם על החוב שנשאר אצלי כביכול שאני צריך להחזיר לו [...] הוא שאל אותי אם אני חייב, אני צריך לשלם לו החודש הזה? אמרתי לו כן, כמובן אני צריך לתת לך החודש הזה, כמו כל חודש. יש חודש אחד שהוא לא היה (לא ברור) בעיניים שלו, לא שילמתי לו לא נתתי לו, כאילו לא שילמתי חלק ואז התחיל לדבר איתי על עבודה. יש לו איזה שיפוץ, משהו כזה, הוא אומר לי, ואני עושה לו בדרך כלל את הצנרת של הבית איפה שהוא לוקח את השיפוץ [...] ואז הוא אמר לי אם תעשה לי את זה נתקזז עם ה 3,500 ₪, אמרתי לו אין בעיה בסדר, אבל רק בימי שישי ושבת, למה בדרך כלל אני עובד על המשאית, אז אני לא יכול. הוא אמר לי בינתיים אני לא לקחתי, כשאני אקח אני אחזור אלייך בתשובה. זו הייתה השיחה שלי [...] והלכתי הביתה" (עדות הנאשם, 13.1.20, עמ' 292 לפרוטוקול, שורות 12-33; עמ' 293 שורות 1-10).

הנאשם הוסיף כי טון השיחה היה רגוע, ואם נשמע לסובבים כאילו הם דיברו בצעקות, הדבר נובע מכך שלמנוח היה קול גבוה (עמ' 293 לפרוט', שורות 11-15).

מדובר, וארחיב על כך בפרק הדיון והמסקנות כאשר התמונה הראייתית תהיה מקיפה יותר, כי תיאור הנאשם הוא כוזב. עולה בבירור, ועל כך למעשה נסוב תיק זה, כי השניים קבעו להיפגש ברחבת שקמונה מיד לאחר פגישתם במכולת פאדי. עם זאת, כבר בשלב זה ניתן להפנות לנתונים הבאים:

ראשית, כפי שציינו לעיל, אפנה להתעלמות המופגנת של הנאשם מהמנוח; ועמידתו הכועסת, על פני הדברים, של המנוח כשהוא נשען על עמוד חשמל.

שנית, אפנה לכך כי בשעה 20:15:22, לאחר שהמנוח והנאשם שוחחו, כאמור, ליד החנות משך כ-4 דקות, המנוח נראה חוזר בריצה לאזור רחבת הכניסה של המכולת, נכנס לחנות הרהיטים הסמוכה בה כאמור עבד אותה עת. במילים אחרות, עולה על פני הדברים ש"משהו קרה" במפגש בין השניים.

שלישית, המשך הדברים מדבר בעד עצמו.

להלן התצלום הרלוונטי שתיעד את כניסתו בריצה של המנוח (מסומן בחץ) לחנות הרהיטים -

כחצי דקה לאחר מכן, בשעה 20:15:54 המנוח יצא מחנות הרהיטים כשקסדה שחורה על ראשו:

בשעה 20:16:11 נראה קטנוע בצבע אדום נוסע כנגד כיוון התנועה (רחוב יפו באותו קטע רחוב הוא חד סטרי), לכיוון הבניין בו התגוררו הנאשם והמנוח -

אכן לא ניתן לזהות את סוג הקטנוע ובוודאי לא את זהות הרוכב, מסקנה זו עולה מ"תכלול" הנתונים הבאים: (-) זמן קצר לפני כן נראה המנוח חובש קסדה על ראשו; (-) בבעלות המנוח היה (גם) קטנוע בצבע אדום (ר' עדות אחיו); (-) בית המנוח היה בכיוון נסיעת הקטנוע; (-) פאדי לאון (מפאדי מרקט) מסר כי המנוח נהג לרכוב על הקטנוע ברחוב כנגד כיוון התנועה (עמ' 17-18 לפרוט' עדותו מיום 7.5.18); (-) במצלמה 3 (אלומיניום חטיב ברח' יפו 74 הממוקמת מול בית המנוח) מבחינים (פינה עליונה שמאלית של המסך בזמן מסך 20:15:38 ברוכב קטנוע שנוסע נגד כיוון התנועה, ומאט את נסיעתו סמוך לבניין בו התגורר המנוח נראה הקטנוע, סמוך למקום חניית הקליאו.

אעיר, כי גם אם קביעתי לעיל מוטעית ולא המנוח היה זה שרכב על הקטנוע, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד שכן אין מחלוקת כי זמן קצר לאחר המפגש עם הנאשם, המנוח הגיע לרכבו (הקליאו) ונסע עמו לחוף שקמונה - שם מצא את מותו בשעה 20:25, כ 10 דקות לאחר סיום המפגש עם הנאשם. כפי שיובהר להלן, ליד גופת המנוח היה רכבו - הקליאו.

הקטנוע נקלט בעוד מספר מצלמות בזמנים הרלוונטיים – במצלמה 2 הקטנוע נראה נוסע נגד כיוון התנועה לכיוון ביתו ובית הנאשם.

וגם ממצלמה 3 (רח' יפו 74 - מול בית המנוח והנאשם), בהתאמה מבחינת הזמנים, ניתן לראות את הקטנוע חולף בנסיעה כנגד כיוון התנועה.

למצלמה 3 לעיל חשיבות רבה, שכן ניתן להבחין ברכב הפוקוס של הנאשם חונה בצד הכביש, המזוהה לפי לוחית הזיהוי מספר 94-946-29 (נתון שאינו במחלוקת – כן ר' בנדון ת/35; ת/41), וכן ניתן להבחין בדף הבהיר שהונח על לוח המחוונים (דשבורד) מול מושב הנהג:

מכיוון שמדובר בפעם הראשונה שהדף על גבי לוח המחוונים מוצג (בתצלום) במסגרת הכרעת הדין אציין כי מדובר בדף לבן בגודל A4 עליו נכתב " אני גר ברחוב יפו 95" (להלן: הדף).

הדף נתפס בחיפוש שנערך ברכבו של הנאשם ביום 13.12.17 (ר' מזכר ת/48). זאת ועוד, עוד טרם נתפס הדף, הנאשם אישר נתון זה (ר' חקירתו מיום 10.12.17 ת/14 עמ' 4); וכך עשה גם בעדותו בבית המשפט.

נחזור לאחור מספר שניות בציר הזמנים.

כזכור, הנאשם נראה לאחרונה כשעזב את מכולת פאדי. הנאשם אישר כי שוחח מספר דקות עם המנוח. יעד הליכתו, גם לשיטתו, היה ביתו. המרחק בין מכולת פאדי לביתם של הנאשם והמנוח הוא כ 300 מטרים ונראה בבירור כי המנוח – שרכב על גבי הקטנוע, הקדים את הנאשם שהלך רגלית.

הליכתו הרגלית של הנאשם ממכולת פאדי לביתו אף נצפתה במצלמה 2 (משרד אדריכלות ברח' יפו 81). הנאשם נראה הולך על המדרכה לכיוון ביתו כשהוא משוחח בטלפון. הנאשם אישר עת נחקר במשטרה שהוא זה שנראה בסרטון והוסיף כי באותה עת שוחח בטלפון (כפי שניתן לראות בסרטון) עם קודסיה. הנאשם מסר כי ביקש ממנה שתזרוק את מפתחות הרכב. קודסיה לא הסכימה לזרוק את המפתחות וירדה לרחוב שם מסרה לו את המפתחות. שיחת הטלפון לקודסיה התקיימה בשעה 20:13:53 (פלט השיחות ת/147)

נפנה לצילום הנאשם ממצלמה 2 משעה 20:15.

ובחזרה למצלמה 3 ליד בית הנאשם והמנוח –

בשעה 20:16 הנאשם נראה מגיע סמוך לביתו, עומד במרכז הכביש ונראה שהוא משוחח עם מישהו, שנמצא מחוץ ל"פריים". לגרסת הנאשם מדובר בקודסיה, שירדה למסור לו את מפתחות הרכב. קודסיה אישרה זאת, ואין חולק כי כך אכן היה.

מספר שניות לאחר מכן, עדיין במצלמה 3 הסמוכה לבית המנוח והנאשם, נראה הנאשם פונה לרכבו, פותח את תא המטען, מביט לתוכו מספר שניות וסוגר אותו. יודגש, אין חולק בשלב זה אודות זיהוי הנאשם ורכבו. פתיחת תא המטען הביאה את המאשימה למסקנה כי הנאשם בדק באם נשקו מצוי שם. אתייחס לטענה זו וכן לתשובות הנאשם בהקשר זה, בפרק הדיון והמסקנות.

את אותה סיטואציה ניתן להבחין במצלמה 4 (ביסטרו סאלוטה) שתצפתה על מקום חניית רכבו של הנאשם מחלקו האחורי של הרכב.

מיד לאחר מכן - מצלמה 3 בשעה 20:17, הנאשם נראה נכנס לרכבו ומתחיל בנסיעה כאשר ניתן להבחין בדף הלבן המונח על לוח המחוונים -

כ- 40 שניות לאחר שהנאשם התחיל בנסיעה, מאותה מצלמה (3), נראה רכב רנו קליאו לבן נוסע לאותו כיוון אליו נסע הנאשם. זאת ועוד, על פי אורות הדרך של רכב הקליאו שהאירו על גבי הכביש, ניתן לראות כי הוא לא הגיע בנסיעה בקו ישר, אלא יצא מחניה לצד הכביש, בצד השני של הכביש, המנוגד לזה שבו חנה רכב הפורד פוקוס.

סיכום ביניים לגבי תחילת תנועת הרכבים – בשעה 20:17 החל הנאשם בנסיעה ברכב הפוקוס מרחוב יפו, בסמוך לביתו, לכיוון מזרח (רחוב יפו חד סטרי באותו מקטע). חצי דקה לאחר מכן יצא המנוח ברכב הקליאו.

את תנועת הרכבים ניתן לראות בשני התצלומים הבאים ממצלמה 2, כאשר ברכב הפוקוס של הנאשם ניתן להבחין בדף הלבן על לוח המחוונים:

כחצי דקה לאחר מכן, ממצלמה 2, נראה רכב הקליאו נוסע לאותו כיוון. בין הפוקוס לקליאו עברו 3 רכבים. ניתן להבחין בסרטון שמהירות נסיעת הקליאו גבוהה בהרבה ממהירות הפוקוס וכן מהירה בהרבה מרכבים נוספים שנצפו נוסעים ברחוב. נתון זה רלוונטי להמשך הדברים.

אבהיר, כי בפרק הזמן הרלוונטי לעיל לא נצפה ברחוב יפו עוד רכב מסוג פורד פוקוס או דומה לו, בצבע לבן, שעל לוח המחוונים שלו דף לבן.

הבהרה זו רלוונטית גם ליתר סרטוני האבטחה בהמשך השתלשלות הדברים. במלים אחרות, מעבר להתאמת הזמנים שנבחנה (רצף זמן-מרחק); בחנתי גם כי אין, לדוגמה, עוד רכב בעל מאפיינים דומים, ולו חלקית (לדוגמה רכב פוקוס לבן, קל וחומר רכב פוקוס לבן נוסף / דף לבן על גבי לוח המחוונים / פנס אחורי תקול).

המצלמה הבאה המלמדת על כיוון נסיעת הנאשם והמנוח, היא מצלמה 5 הממוקמת ברח' יפו 64. ניתן להבחין ברכב הקליאו פונה שמאלה בשעה 20:17:35.

תשומת הלב לכך כי לא ניתן לצפות ברכב הפוקוס כלל במצלמה זו. ההסבר לכך, ככל הנראה הוא כי קיימות 2 "קפיצות", שהמאשימה לא הביאה עליהן הסבר – הראשונה, מזמן מסך 20:06:17 ועד 20:14:02; והשניה, מזמן מסך 20:15:50 ועד לשעה 20:16:16 (לזמן אמת – להוסיף דקה).

משום שאנו יודעים שרכבו של הנאשם הקדים את הקליאו בכ 30 שניות, קיימת אפשרות שמעברו של רכב הפוקוס בקטע הכביש זה נכלל ב"קפיצה" השניה לעיל, ולכן לא ניתן להבין באם המשיך ישר או פנה שמאלה. הנאשם מסר, כפי שיובהר להלן, שסביר להניח שפנה שמאלה באותה פניה.

בשלב זה נערוך "הפסקה מתודית". בעוד רחוב יפו היה באופן יחסי קצר "ורווי" מצלמות אבטחה, עם אפשרויות פניה מועטות, ההמשך - משלב זה ואילך - הוא בעייתי יותר בהקשר זה. עם זאת, איתור שני הרכבים אינו מסובך כפי שניתן היה לשער, ממספר טעמים המקלים את המלאכה:

ראשית, לצערנו סופו של האירוע ידוע. במלים אחרות, המנוח שנהג ברנו הקליאו ופנה שמאלה ברח' יפו בשעה 20:17 כפי שהראינו בתמונה לעיל, נורה למוות בשעה 20:25, כ 8 דקות בלבד לאחר מכן בחוף שקמונה. המרחק בין הבניין בו התגוררו הנאשם והמנוח עד לחוף שקמונה הוא כ 5 ק"מ בלבד. לכן, החוקרים בחנו, ובצדק, בבחינת "עוגן" ראשון, את אחת האפשרויות העיקריות להגעה לרחבת שקמונה והיא דרך צומת דולפין (אגד הישן); דרך כיכר צים; שמאלה (מערבה) לבית חולים רמב"ם והמשך לחוף שקמונה דרך רחוב העליה השניה בשכונת בת-גלים ורחוב יוברט המפרי, עד הגיעך לרחבת שקמונה.

זאת ועוד, אציין כבר כעת כי בניסיונות ההצבעה שנערכו עם הנאשם, בהם התבקש להיזכר להיכן נסע ב"סיבוב" שהוזכר לעיל, הוא אישר כי יצא מביתו ונסע עד לצומת לעיל (הצמודה לחנות הצנרת ברחוב יפו 64) ואף ציין שיש להניח שסביר שפנה בצומת שמאלה. מדובר בצומת בין רחוב יפו לרחוב שטרם ניתן לו שם (רחוב שנסלל לפני שנים מעטות לחיבור רחוב יפו עם רחוב העצמות, מול תחנת רכבת יד השמונה).

שנית, "עוגן" נוסף הנגזר מהנתונים שהבאנו לעיל, הוא העובדה ששני הרכבים יצאו בהפרש זמנים קצר יחסית. לכן, איתור הקליאו מגביר את הסיכוי למציאת הפוקוס, ולהיפך .

שלישית ובהמשך לעיל, הצגת הנתונים שתידון להלן תהיה בסדר הדברים מתפתח "קדימה", אך ניתן גם לבחון אותם בהרצה "לאחור". במילים אחרות, ניתן לבחון את מהלך הדברים מהגעת רכב הקליאו לשקמונה (וליתר דיוק למצלמה האחרונה לפני שקמונה), אך גם לבחון את המצלמות משקמונה "לאחור". המסקנה, למותר לציין, תהיה זהה.
רביעית – הפנינו לכך כי לרכב הפוקוס של הנאשם היו שני סימנים מזהים: דף הנייר שהונח על גבי לוח המחוונים; ופנס בלם האחורי-שמאלי תקול (לגבי הנתון האחרון אפנה גם ל ת/41 "דו"ח מצב לרכב" - ביום 30.11.17, לאחר מעצר הנאשם נבדק הרכב ונתון זה אומת).

המצלמה הבאה ממוקמת ברחוב העצמאות פינת שדרות בן גוריון. מדובר במצלמה הצופה על שדרות בן גוריון לכוון צומת דולפין ושייכת לעירית חיפה (ת/137ב')

המצלמה הרלוונטית הבאה בסדר הכרונולוגי היא מצלמה 6. מדובר במצלמה של משרד התחבורה הצופה מצומת "דולפין" לכיוון בית החולים רמב"ם.

בשעה 20:20 ניתן להבחין ברכב שעל פני הדברים הוא רנו קליאו מגיע בנסיעה מהירה מכיוון הצומת לכיוון כיכר "צים" ובכיכר פונה שמאלה לכיוון רח' העלייה השנייה – בי"ח רמב"ם [יוער, כי על גבי המסך אין שעון והשעה לעיל נלמדת משם הקובץ – 1815, עליו יש להוסיף שעתיים וכן את זמן המונה].

מאותה מצלמה (6), מספר שניות לאחר מכן, נראה רכב שעל פני הדברים נראה כמו פורד פוקוס עם אור פנס אחורי-שמאלי תקול, נוסע באותו נתיב ופונה שמאלה אחרי הרנו קליאו, כאשר לא חלפו ביניהם רכבים אחרים, לכיוון כיכר צים, סמוך לבית חולים רמב"ם -

בהנחה ומדובר בשני הרכבים הרלוונטיים, נמצאנו למדים כי המנוח עקף עם רכבו את רכב הנאשם בנקודה מסוימת לאחר רחוב יפו. יוזכר, כי צפייה בסרטוני רחוב יפו העלתה כי בעוד הנאשם נסע במהירות שתאמה את מהירות רכבים אחרים שחלפו ברחוב, המנוח, מאידך, נסע (כבר שם) מהר יותר.

יוער, כי על אותו אזור, פחות או יותר, צופה מצלמה נוספת והיא מצלמת מטרונית (ת/97) הצופה על כיכר צים. הסרטון שהיה אמור להיות בדיסק שהוגש לתיק הראיות לא "נפתח" ולאחר שהמאשימה התבקשה להגישו בשנית היא מסרה כי הוא אבד וגם באי כוח נאשם לא מצאוהו (ר' ישיבת הסיכומים בע"פ מיום 14.5.20). דו"ח הצפייה ת/97 כולל תצלומים המהווים ראיה משנית של הסרטון שנתפס. הגם שאין מניעה להסתמך עליהם (ר' בנדון ע"פ 175/10 חנוכחייב נ' מדינת ישראל, פסקה 39 (28.7.11)), לא אעשה כן – הן משום שהתצלומים שהועתקו לדו"ח הצפייה לעיל אינם באיכות גבוהה והן משום שממילא וכאמור לעיל, קיימות מצלמות נוספות המשקיפות על אותו אזור.

המצלמה הרלוונטית הבאה היא מצלמה 8, הממוקמת מיד לאחר הפניה שמאלה (מערבה) מכיכר צים, לכיוון בי"ח רמב"ם הממוקם בסמוך.

ממצלמה זו נראה בשעה 20:20:52 רכב הקליאו נראה מאט וכמעט עוצר בצד הכביש, כמו מחכה לרכב אחר !

ואכן, שניות ספורות לאחר אותה האטה-עצירה של הקליאו, הגיע רכב הפוקוס, ושני הרכבים המשיכו בנסיעה מערבה לכיוון גשר אלנבי, כאשר רכב הקליאו ממשיך להוביל –

ניתן להבחין ברכב הפוקוס בדף הלבן על לוח המחוונים -

במקביל למצלמה 8, שני הרכבים לעיל נקלטו במצלמות "דני פרחים" (בתוך מצלמה 9) כאשר הרכב שנראה כפורד פוקוס בצבע לבן עם פנס שמאלי-אחורי לא עובד, בנסיעה אחרי רכב הרנו קליאו.

ובהמשך אותו רחוב, ממצלמות "פסיכיאטריה רמב"ם" (חלק ממצלמות 9) ניתן להבחין, בשעה 20:21:13 בשני הרכבים ממשיכים בנסיעה לכיוון גשר אלנבי:

בהמשך, ברחוב העלייה השנייה 44, הרכבים נקלטו במצלמות אבטחה של בית המרקחת "העלייה השנייה (מצלמה 10). רכבו של המנוח נראה בנסיעה מהירה לכיוון מחלף אלנבי ומיד אחריו נראה רכב הפוקוס נוסע בעקבותיו. תשומת הלב לפנס אחורי-שמאלי תקול -

[פני עוברת האורח בתצלום טושטשו]
מאותו בית מרקחת אך ממצלמה שונה, ניתן לראות ברכב הפוקוס מכיוון החזית, עם דף הנייר הלבן על גבי לוח המחוונים. משמע, ניתן להבחין בשני סימני הזיהוי של הפוקוס.

עם זאת אעיר שדו"ח הבדיקה של מצלמות בית המרקחת שגוי, בנוגע להפרש הזמנים. עיון בדו"ח הבדיקה (ת/100) מעלה כי הפרש הזמנים בין שעון המחשב לשעת האמת הוא 5 דקות (להוסיף 5 דקות כדי להגיע לשעת אמת). מדובר בטעות - באם נסתמך על הנתון (השגוי) לעיל, יוצא ששני הרכבים הנדונים (הפוקוס והקליאו) חלפו על פני רחבת בית חולים רמב"ם בשעה 20:20:52; לאחר מכן הגיעו לגשר אלנבי בשעה 20:22:51; ורק לאחר מכן, על פני הדברים ועל פי דו"ח שגוי זה, הגיעו בשעה 20:24 סמוך לבית המרקחת. ברור שהדבר אינו תואם את תוואי הדרך שכן בית המרקחת נמצא לפני גשר אלנבי, קרי - בין בית חולים רמב"ם לגשר אלנבי. יטען הטוען, כי הנימוק לעיל אינו נימוק של ממש שכן מביא לידי ביטוי את הנחת המבוקש ומדגיש כי מסד הנתונים של המאשימה אינו מדויק. אני סבור, כאמור, שאכן מדובר בטעות ואסביר - צפייה בסרטון ה"הצבעה" (ת/18א מיום 13.12.17), אליו התייחסתי לעיל כאשר ציינתי כי הוא יכול ללמד על מסלול הנסיעה ועל הטווחים והזמנים הרלוונטיים, מעלה כי הנסיעה מרחבת בית החולים רמב"ם ועד בית המרקחת – מרחק של מאות מטרים ספורים – ארכה כ 1:30 דקות, בנסיעה איטית למדי שכללה עצירה להולכי רגל שחצו את הכביש (בניגוד לנסיעת שני הרכבים בזמן אמת שהיתה מהירה יחסית). גם אם נסתמך על הנתון לעיל, של 01:30 דקות, היינו אמורים לראות את הרכבים במצלמת בית המרקחת בשעה 20:22:30 - דקה וחצי מאז שנצפו בבית החולים רמב"ם. בפועל נצפו הרכבים (אם נסתמך על ת/100 לעיל) בשעה 20:24. במילים אחרות, דרך של מאות מטרים שאורכת לכל היותר כ- 1.5 דקות, נמשכה – על בסיס דו"ח הבדיקה השגוי ת/100, כ 3 דקות!

זאת ועוד, "דגמנו" מספר רכבים אקראיים אך בעלי מאפיינים ייחודיים, שנצפו באותו קטע דרך סמוך לשעת האירוע וכשעה לפני כן. כך, רכב מסחרי לבן, עם גלגלי סגסוגת ("ג'נטים") שאינם שכיחים, עם גגון שאינו סטנדרטי, ועליו בצד שמאל חפץ מוארך, נצפה במצלמות רמב"ם (פסיכיאטריה, מצלמה 9) בשעה 20:24:35 בנסיעה לכיוון בית המרקחת. בהמשך, במצלמות בית המרקחת נצפה אותו רכב בזמן מסך 20:22:25. על פי התאמת הזמנים (השגויה) בת/ 100 זמן אמת הוא 20:27:25, קרי מדובר 3 דקות נסיעה. משמע, דו"ח הבדיקה ת/100 שגוי והפער בין זמן מסך לזמן אמת הוא כ 2 דקות (לזמן אמת – להוסיף 2-3 דקות, ולא 5 דקות כפי שצוין בת/100).

כמו כן וכפי שנראה מיד בהמשך, שני הרכבים – הפוקוס והקליאו נראו בסביבות 20:20 מול רחבת בית החולים רמב"ם; ובסביבות 20:23 בגשר אלנבי. הפוקוס, כפי שהובהר ויובהר, נצפה עם שני סימני הזיהוי לעיל. מכיוון שלא נצפה אף פורד פוקוס אחר עם אותם סימני זיהוי (ואין טענה שהפוקוס "הוצנחה" לגשר אלנבי ממסוק), אזי המסקנה מכלל האמור לעיל היא כי הפרש הזמנים במצלמת בית המרחקת לעיל, שגוי כאמור.

שני הרכבים נקלטו במצלמה נוספת בהמשך רחוב העלייה השניה - מצלמת מכולת "מריו מרקט" (מצלמה 11).

בשעה 20:22:15. ניתן לראות ברכב שככל הנראה הוא רנו קליאו בנסיעה לכיוון גשר אלנבי ומיד אחריה רכב שככל הנראה הוא פורד פוקוס. משום האיכות הלא גבוהה לא נביא את התצלומים.

המצלמה הרלוונטית הבאה היא מצלמה 6 של משרד התחבורה, הממוקמת בקצה רח' העלייה השניה - תחילת רח' יוברט המפרי (גשר אלנבי).

בשעה 20:23 נראה רכב הקליאו בנסיעה מתחת לגשר אלנבי לכיוון הזירה -

מיד אחרי רכב הקליאו, ממצלמה 6 בשעה 20:23, ניתן לראות את רכב הנאשם בנסיעה לכיוון הזירה.

תשומת הלב הן לפנס אחורי-שמאלי תקול והן לדף בהיר על לוח המחוונים.

אפנה למפות ולתרשימים שהוצגו לעיל, ובמיוחד למרחק הקצר (כ 1 ק"מ) בין מיקום מצלמה זו לבין זירת האירוע.

עוד אפנה למצלמת אבטחה של רכבל עליון סטלה מאריס (מצלמה 14) ממעלה הר הכרמל לעבר גשר אלנבי שהוזכר בפסקה הקודמת.

בשעה 20:23 ניתן לראות רכב קטן בצבע בהיר ואחריו רכב גדול יותר בצבע בהיר. אמנם קיים קושי בזיהוי ממצלמה זו, אך ניתן להבחין כי מדובר ברכב קטן שאחריו רכב גדול יותר, שניהם בהירים, וזמני הנסיעה תואמים למצלמות האחרות.

המצלמה האחרונה המתעדת את מסלול הנסיעה המשותף של המנוח והנאשם היא מצלמה 13, הממוקמת במרחק של פחות מ 1 ק"מ מזירת האירוע.

נעצור בשלב זה את הצגת הדברים ונתעכב על מצלמה זו – שחשיבותה רבה.

מעבר לסמיכותה הגאוגרפית לרחבה (מאות ספורות של מטרים), המצלמה מצויה ברח' יוברט המפרי.

מדובר בדרך היחידה שבה כלי רכב יכולים להגיע לרחבת שקמונה, שם נורה המנוח למוות (ר' מיקום המצלמה בדקה 06:20 של שחזור העד דוד רז - ת/149).

זו גם הדרך היחידה ממנה ניתן לחזור מהזירה ברכב.

דוד רז (אחד משני האחים שעדותם תובא להלן) מסר כי בעת שנסע בקטע הכביש לעיל, טרם הגיעם לרחבת שקמונה, עקף אותם רכב קטן – שבהמשך זיהה אותו כרנו קליאו של המנוח.

העד מסר כי הוא ואחיו נסעו ברכב מסוג קיה ריאו בצבע לבן (תמונות הרכב הוגשו וסומנו ת/50א'). לתיאור רכב זה חשיבות, משום שניתן לראותו בסמיכות זמנים לקליאו ולפוקוס.

נפנה כעת לנתונים שהופקו מהמצלמה לעיל (מצלמה 13, יוברט המפרי 230).

בשעה 20:23:36 ניתן להבחין ברכב שנתוניו תואמים לרכב הקיה של האחים רז (צורה, צבע, ר' תמונות רכב הקיה ת/50א') –

כ 20 שניות לאחר מכן, ניתן לראות בשעה 20:24 רכב הנראה כרכבו של המנוח בנסיעה מהירה לכיוון הזירה כפי שתיאר העד רז:

ומיד לאחריו, רכב שעל פני הדברים נתוניו יכולים להתאים לרכב הפוקוס (אפנה לתצורת הרכב, לצבע, לפס הקישוט השחור בדופן הרכב).

אעיר, כי בין שלושת הרכבים לא חלפו רכבים נוספים.

המונח "יכולים להתאים" לעיל, הוא משום מידת הזהירות בה בחרתי, כפי שהובהר לעיל ומשום שעל פי תצלום זה, כשהוא ניצב לבדו, לא ניתן להבחין באופן וודאי כי מדובר ברכב מסוג פוקוס וגם לא בסימני הזיהוי שנדונו לעיל (הדף הלבן או הפנס התקול). עם זאת ברור לקורא כי מדובר בתצלום שצולם עשרות בודדות של שניות, אם בכלל, מאז שצולם רכב הפוקוס ועליו שני סימני הזיהוי לעיל.

בשלב זה של ההתרחשות, אליבא למאשימה, נפגשו הנאשם והמנוח והנאשם ירה למוות במנוח. מעדות האחים רז, ההתרחשות ברחבת שקמונה של הירי לעבר המנוח היתה קצרה למדי ונמשכה כדקה-שתיים.

נמשיך בתיאור העולה ממצלמות האבטחה; והפעם כאשר כוון התנועה הוא משקמונה לעבר בית הנאשם.

כ 3 דקות בלבד לאחר הצילום האחרון לעיל, נראה רכבו של הנאשם מאותה מצלמה (13) כשהוא בנסיעה חזרה לכיוון גשר אלנבי (זיהוי לפי מראה כללי, פס קישוט שחור).

יטען הטוען כי לא ניתן לקבוע שהרכב לעיל הוא רכב הנאשם. התצלום הבא שולל (גם) אפשרות זאת.

הרכב שנראה בצילום הקודם, נראה באותו זמן מאותו מכשיר DVR אך ממצלמה נוספת ( channel 03) שצילמה מזוית אחרת, והפעם ניתן להבחין בחלקו האחורי של הרכב. מעבר לכך שהרכב נראה כמו פוקוס (צורה, צבע, פסי קישוט שחורים לאורך הדלתות), ניתן להבחין – ןזה הנתון החשוב לענייננו - כי פנס שמאלי– אחורי תקול.

כפי שכבר ציינו לעיל, הסרטונים נבחנו לפני ולאחר שהרכבים הרלוונטיים הופיעו, כדי לבדוק מצב שמא קיימים בטווחי זמן סבירים (קדימה ואחורה) רכבים דומים/ זהים/ בעלי סימנים דומים. כך, הרכב האחרון לעיל (לגביו אקבע כי מדובר ברכב הפוקוס של הנאשם), נראה בזמן מסך 03:07:02; האמבולנס שהוזעק למקום נראה מגיע לזירה בזמן מסך 03:14:20; והניידת הראשונה הגיעה כדקה לאחר מכן.

בשלב זה, נמשיך ונתמקד ברכב שתואר לעיל ונעקוב אחר מסלול נסיעתו.

בשעה 20:27:42 נראה רכב בצבע בהיר -במצלמה 14 (רכבל עליון). אמנם מדובר בצילום מרחוק אך מכיון שמדובר בהתאמה של זמן וצבע (הרכב) סבורני שיש להסתמך גם על נתון זה.

באותה השעה - 20:27 ממצלמה 6 (גשר אלנבי) נראה רכב, ככל הנראה (על אמת המידה הזהירה שהנחתה אותנו כאמור לעיל) מסוג פורד פוקוס, צבע לבן, עם דף לבן על גבי לוח המחוונים נוסע מכיוון זירת האירוע צפונה -

בשעה 20:28:17 ממצלמה 11, נראה רכב בעל מאפיינים דומים לפורד פוקוס נוסע מכיוון אלנבי לכיוון כיכר צים.

במצלמה 11 (מזווית נוספת של אותה מצלמה) בשעה 20:29:32 רכב מסוג פורד פוקוס שפנסו השמאלי האחורי תקול נראה נוסע מכיוון זירת האירוע לכיוון בי"ח רמב"ם:

ובזווית נוספת ממצלמה 11 בשעה 20:29 רכב הפוקוס (זיהוי לפי מראה כללי, פס קישוט שחור ודף לבן על הדשבורד) נראה נוסע לכיוון בי"ח רמב"ם:

בשעה 20:31:23 ממצלמה 10 רכב שככל הנראה הוא פוקוס נראה חוזר מכיוון גשר אלנבי לכיוון בי"ח רמב"ם -

[דמויות עוברי האורח בתצלום טושטשו]

בשעה 20:29:55 נראה אותו רכב חוזר מכיוון גשר אלנבי לכיוון כיכר צים (מצלמה 9, מתוך מצלמות פסיכיאטריה) -

לכאורה, קיימת אי התאמה בלוח הזמנים (במקום שהשעון יתקדם קדימה הוא חזר לאחור), אך הדבר נובע – מאי התאמת השעונים. כאמור, הדיוק הוא ברמת דקות ולא שניות. זאת ועוד, בדקנו באם בחלון זמנים של מספר דקות קדימה או אחורה נראה רכב דומה עם דף לבן על לוח המחוונים והתשובה – שלילית.

בשעה 20:32:03 נראה רכב הפוקוס (תשומת הלב לדף הלבן על גבי לוח המחוונים) מגיע מכיוון בי"ח רמב"ם ופונה בצומת דולפין שמאלה (צפונה) לרח' העצמאות (מצלמה 6) -

לעזר ומטעמי נוחות והתמצאות:

(-) קדימה (בתצלום) – לכיוון תל אביב;
(-) ימינה (כיוון הגעת הרכב הלבן) – שכונת בת גלים – בית חולים רמב"ם;
(-) שמאלה – שכונת קריית אליעזר;
(-) למטה (כיוון נסיעת הרכב) – רחוב העצמאות ורחוב יפו.

המצלמה הבאה היא מצלמה 15 (מכיוון צומת דולפין צפונה).

בשעה 20:32:26 נראה רכב הפוקוס הלבן (תשומת הלב לפנס האחורי-שמאלי התקול) נוסע צפונה באזור דוכני השווארמה המאפיינים קטע זה ברחוב.

שבנו חזרה לרחוב יפו.

המצלמות הבאות הרלוונטיות היא מצלמה 4 – ברחוב יפו 78. במקום זה הותקנו שתי מצלמות – האחת לכוון מערב; והשניה לכוון מזרח. מקובץ "00000006" ניתן לראות במצלמה הפונה לכוון מזרח, בשעה 20:34 רכב שפונה שמאלה מרח' רוטנברג (ר' התרשים) לרחוב יפו ומאותת שמאלה. מיד לאחר הפניה אותו רכב מאותת ימינה:

אעיר, כי לא ניתן להבחין בסימנים מזהים ייחודיים (משום החשכה ואיכות הצילום) על פיהם ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי מדובר ברכב הפוקוס של הנאשם (וזאת אם מסתמכים רק על התצלום). עם זאת, ניתן להגיע למסקנה זו ממספר טעמים:

ראשית, מדובר ברכב פרטי לבן שצורת הפנסים הקדמיים שלו תואמת לפורד פוקוס.

שנית, כפי שציינו לעיל מייד לאחר הפניה שמאלה לרחוב יפו, נהג הרכב מתחיל באיתות ימינה. באותו קטע רחוב אין פניה ימינה ולכן מסקנה הגיונית ומתבקשת היא כי הנהג מבקש לחנות בצד ימין.

שלישית, אפנה לכך כי בשעה 20:32 נראה הפוקוס של הנאשם ברח' יפו ליד דוכני השווארמות. מדובר בטווח זמנים המאפשר הגעה לבית הנאשם.

רביעית, כאשר בוחנים את שתי מצלמות בר סאלוטה, מגלים, במצלמה שפונה מערבה, כי בין השעות (זמני מסך) 21:30:49 ל 21:31:43 חולפים 4 רכבים. מנגד, במצלמה שפונה מזרחה נראים רק 3 רכבים שהמשיכו בנסיעה לכוון מזרח. המסקנה מכך היא רכב אחד (מדובר ברכב השני) עצר את נסיעתו ב"זווית" או "גזרה" (מעין "פרוסת העוגה") שנוצרה בין שתי המצלמות ואינה מכוסה במצלמות. זאת ועוד, באותה "גזרה" ממוקמת הכניסה לבית הנאשם!

המסקנה אם כן היא שהרכב שנצפה בשעה 20:34 (שבנו לזמן אמת) נכנס לרחוב יפו הוא רכבו של הנאשם והנאשם החנה את רכבו סמוך או צמוד לכניסת לביתו, בצד ימין של הרחוב.

יוער, כי הנאשם לא אישר מפורשות מסקנתי לעיל. עם זאת, חרף גרסתו ולפיה אכן חזר לרחוב יפו בתום ה"סיבוב", הוא לא טרח להצביע על רכב אחר כרכבו.

המשך הדברים יהיה לאחר שהנאשם ירד מביתו ויצא עם רכבו לכוון ירושלים. כאמור התצלום האחרון היה בשעה 20:34 אז נכנס הנאשם לרחוב יפו ונקלט במצלמת בר סאלוטה (שעון מסך 21:31).

חלפו להן כ 7 דקות ובמצלמת בר סאלוטה המשקיפה מזרחה (שעון מסך 21:38:21) ניתן לראות את רכב הנאשם נוסע בשנית ברחוב יפו. נביא להלן את התצלום:

המצלמה הבאה בסדר הזמנים היא מצלמה 3 (יפו 74) הממוקמת מטרים ספורים מבר סאלוטה לעיל. בשעה 20:42:32 נצפה רכבו של הנאשם בנסיעה. ניתן להבין כי מדובר בתחילת נסיעה גם מנתון נוסף והוא שאורות הדרך עדיין כבויים. ככל הנראה הנאשם נטה להתחיל נסיעה ללא אורות דרך ועשה כן רק כעבור זמן מה (גם כאשר יצא ל"סיבוב" הוא החל בנסיעה כאשר אורות הדרך עדיין כבויים). אפנה תשומת הלב לדף הלבן על גבי לוח המחוונים.

עיון בפלט התקשורת של הנאשם מעלה כי בשעה 20:41:51 התקשר הנאשם אל קודסיה, שיחה שנמשכה 10 שניות. האיכון הוא בדרך העצמאות שמתאים למיקום הנאשם אותה עת ברחוב יפו. ייתכן שהנאשם שהה אותה עת ברכבו טרם התחלת הנסיעה, או אף לפני כן במדרגות ביתו. עוד ייתכן וקיים פער מסוים של מסד נתוני התקשורת ובין מסד נתוני המצלמות, כפי שצוין לעיל.

למרבית הצער, לא ניתן היה לאתר את יציאת הנאשם מרחוב יפו. כאמור, היציאה מרחוב יפו, בהקשר לענייננו, יכולה להיות משני מקומות: דרך יפו 64 (חנות הצנרת); או דרך רחוב עין דור.

בחינת מצלמת חנות הצנרת (מצלמה 5) מעלה כי קיימת "קפיצה" בין זמן מסך 20:32 לזמן מסך 20:42 (לזמן אמת – יש להוסיף דקה). האפשרות השניה היא כי הנאשם פנה ימינה ברחוב עין דור ושוב פנה ימינה בשדרות המגנים ומשם דרומה – אפשרות שאינה מכוסה במצלמות.

ביציאת רכב הנאשם מחיפה – מצומת דולפין לכוון דרום – ניתן להבחין במצלמה מס' 6 (צומת דולפין) וזאת בשעה 20:44:36.

אכן, מדובר בזיהוי שאינו וודאי אם מסתמכים רק על התצלום לעיל. מדובר ברכב לבן שיכול להתאים לפורד פוקוס, אך לא ניתן לקבוע זאת ברמה גבוהה על פי תצלום זה. עם זאת, סבורני כי ניתן לבסס מסקנה זו, מעבר להתאמה כללית לרכב משפחתי לבן על פי נתונים אלה: הרכב נוסע ללא אורות כלל – ממש כפי שנסע הנאשם עת יצא לנסיעה כ 2 דקות קודם לכן מרחוב יפו (משך הזמן שאורכת נסיעה במקטע זה); הנאשם אישר שנסע בסביבות שעה זו דרך צומת דולפין לכוון דרום ולא הצביע על רכב אחר כרכבו; ובמחקר התקשורת של הנאשם הוא אותר בשעה 20:54 בסביבות מחלף עתלית – 12 דקות לאחר שנצפה בצומת דולפין, נתון תואם מבחינת מרחק / זמן. בכל מקרה, התצלום לעיל הוא מעבר לנדרש ואינו נוגע ליריעת המחלוקת.

תם פרק הצגת התצלומים; לא בכדי נאמר שתמונה אחת שווה 1,000 מילים. בענייננו נחסכו לא מעט מילים אפוא; אשוב ואתייחס למשמעות הדברים בפרק הדיון והמסקנות; בפרקים הבאים מסקנה זו תקבל אדנים נוספים של ראיות.

פרק ח' - ההתרחשות בזירה עצמה
בפרק לעיל סקרנו באריכות את מסד הנתונים הנוגע בעיקרו למצלמות האבטחה. נתונים אלה הבהירו, על פני הדברים, כיצד הגיעו המנוח והנאשם לזירה.

מדוע "על פני הדברים" ? שכן טרם הוצגו כלל הראיות ועל פני הדברים ובאופן תיאורטי, לדוגמה, תיתכן סיטואציה ולפיה הנאשם יצא עם רכבו את רחוב יפו, מסר אותו לאחר והאחרון הגיע לזירת האירוע וירה במנוח. הגם שסקרנו בתמצית את גרסת הנאשם, זו לא הוצגה במלואה. משכך, רק בפרק הסיכום והמסקנות תבוצע בחינה כוללת של כלל הראיות.

בפרק הנוכחי נתמקד בהתרחשות בזירה עצמה.

הנאשם כאמור שלל נוכחות בזירה ולכן לא יהיה מנוס ללמוד על שארע שם מהדברים שמסרו שני עדי ראיה חלקיים לאירוע שכבר צוינו לעיל – האחים רז; וכן מראיות פורנזיות שונות – דו"ח המכון לרפואה משפטית ודו"ח המז"פ. בפרק הדיון והמסקנות נשלב ממצאים אלה עם נתונים נוספים.

עדות האחים דוד ואור רז
עדות האחים רז – כללי. האחים דוד ואור רז הגיעו לרחבת שקמונה ברכבו של דוד דקות ספורות לפני שהמנוח נורה למוות. מטרת השניים היתה לצאת להליכה בטיילת הסמוכה לכיוון דרום. מרחק קצר יחסית לפני שהגיעו עם רכבם לרחבה לעיל, עקף את רכב האחים, רכבו של המנוח. האחים רז הגיעו לרחבה מספר שניות לאחר המנוח והחנו את רכבם מטרים ספורים מערבית לרכבו, כאשר חזית רכבם - כמו גם רכבו של המנוח - לכיוון דרום. השניים נשארו ברכב משום שיחת טלפון שקיים דוד רז עם הרב של ילדיו. באותה עת ממש נורה המנוח למוות, כאשר האחים רז, ובמיוחד דוד שישב בכיסא הנהג בצד הקרוב להתרחשות, ראו באופן חלקי את ההתרחשות. כפי שיתואר להלן, דוד לא הבין בתחילה את ההתרחשות ולא השית אליה את תשומת לבו – הן משום שהיה עסוק בשיחת הטלפון לעיל והן משום שחזית רכבו היתה לכוון דרום בעוד עיקר ההתרחשות היתה לצד הרכב (משמאלו) וכן מאחורי הרכב. הזירה, כפי שיובהר, היתה חשוכה. זאת ועוד, הגם שדוד שמע שני קולות ירי בהפרש זמנים ביניהם, רק לשמע הקול השני הבין שמדובר בירי. מיד לאחר הירי השני במנוח, הבחין היורה שהאחים יושבים ברכב ולכן ניגש מאחורי תא המטען של רכבם, איים לעברם באמצעות כלי הנשק שהחזיק בידיו וצעק לעברם שידוממו את מנוע הרכב. משום ששיחת הטלפון של דוד עם הרב של ילדיו הוקלטה באפליקציה להקלטת שיחות, צעקתו לעיל של היורה הוקלטה אף היא.

עוד אציין, כי מפלט התקשורת של דוד רז (ת/147 שורה 70) עולה כי בשעה 20:27 הוא התקשר למשטרה (מופיע כמספר 04-XXXX600). שעת סיום השיחה 20:36.
לאחר שהתמונה הכללית הובהרה, נפנה ביתר פירוט לתיאורי שני העדים.

דוד רז
כאמור, דוד רז הבחין ביותר פרטים מאשר אחיו. במהלך עדותו (ר' פרוטוקול הדיון מיום 11.4.18) הוגשו על ידי ההגנה כלל אמרותיו; קיימת חשיבות בסקירתן מבחינה כרונולוגית, וכך נעשה.

אמרתו הראשונה נאמרה בשיחת טלפון למשטרה, בשעה 20:27, שניות ספורות לאחר שהיורה נמלט מהזירה (דו"ח משל"ט ת/20, דיסק השיחה למשל"ט ת/20א). מטרת השיחה היתה להזעיק למקום את המשטרה אך בעיקר את כוחות מד"א, שכן עיקר מעייני דוד רז היו נתונים למנוח שנלחם על חייו ברגעיו האחרונים. דוד רז ביקש ייעוץ אילו פעולות חירום לבצע במנוח ולכן המוקדן במרכז השליטה המשטרתי העלה לקו מוקדנית של מד"א שניסתה לסייע. ככל שהדברים נוגעים לענייננו והגם שהדברים, כאמור, היו בשולי השיחה, מסר דוד רז כי המנוח נורה שתי יריות, הוא הבחין ביורה נמלט מהזירה לכוון בת גלים. בתחילת השיחה מסר כי היורה איים עליו עם אקדח כדי שידומם את רכבו ובהמשך מסר כי היורה אחז ב"מקלע".

ההודעה הראשונה של דוד רז נגבתה בזירה בשעה 21:01 – כחצי שעה לאחר האירוע (נ/1). העד מסר תיאור כללי כפי שהובא לעיל בחלק המבוא והוסיף את הפרטים הבאים:

(-) דוד שמע שני קולות ירי. משום שהיה עסוק בשיחת הטלפון, הרכב היה מונע וחלונות הרכב סגורים, הוא סבר שקול הירי הראשון הוא "זריקת אבן".

(-) לשמע קול הירי, הסיט דוד את ראשו שמאלה, הבחין באדם מחזיק בתת מקלע. אותו אדם הלך מאחורי רכבם של האחים והורה להם לכבות את מנוע הרכב "במבטא ערבי אבל בעברית" (שם, שורה 10).

(-) לאחר מכן נמלט היורה לרכבו. הרכב תואר על ידי העד כ"רכב פרטי מודל 2003 עד 2007 להערכתי בצבע בהיר. לא יודע סוג ייתכן כסוף או נוטה לזהב" (שם, שורות 14-15).

זמן קצר לאחר מכן, בשעה 22:50 במפלג התשאול של הימ"ר, נחקר העד ביתר אריכות (נ/2).

(-) העד מסר כי עובר להגעתו לזירה עקף אותו רכב המנוח שנסע במהירות. מדובר ברכב מסוג רנו קליאו "ישנה צבע לבן וזה היה אותו רכב של מי שנרצח" (שם, שורה 33).

(-) העד תיאר את מיקום חניית הרכבים, מסר כי המקום היה "די חשוך" (שם, שורה 45) וכן ציין את שיחת הטלפון שקיים עם הרב של ילדיו, דבר שהוביל לכך שהוא ואחיו נותרו יושבים ברכב.

(-) עוד מסר כי חזית הרכב בו ישבו היתה כלפי דרום וכעולה מהשחזור שיתואר בהמשך, זירת ההתרחשות היתה לשמאלה ומאחורה, כך שלא היתה להם זווית מבט מלאה.
ההמשך תואר על ידי העד כך -

"בשלב מסוים שמעתי כמו דפיקה או מכה מצד שמאל שלי חשבתי בהתחלה שמישהו זרק לי אבן על האוטו. הסתכלתי שמאלה ואז ראיתי שתי דמויות שהיו יחסית קרובות אחת לשניה. ראיתי תנועות של ידיים ביניהן, נראה כאילו מישהו תוקף את השני ואחד נראה מתגונן, אחרי מספר שניות ראיתי דמות אחת אוחזת בנשק בשתי ידיים ואז נשמעה ירייה. את היריה השניה ראיתי בוודאות, ואז ראיתי רק דמות אחת. כל זה היה בזמן ששוחחתי עם הרב, הבחור היורה הלך באלכסון לכיוון הרכב שלי בחלק האחורי. ראיתי אותו במראה כאשר הוא מחזיק את הנשק ביד אחת בזווית. הכוונה שהאקדח נמצא במקביל לכביש, וצעק 'תכבה את האוטו'. יש לי את זה מוקלט. זה קרה במקביל כשהכנסתי להילוך אחורי. אני כיביתי את האוטו. היו כמה שניות שהוא כיוון את הנשק לכוון שלנו. אחרי שכיביתי את האוטו הוא הלך. אם אני לא טועה לרכב היו ספרות 20 מצד ימין. אני ראיתי שהוא נכנס לרכב ונסע מהמקום..." (נ/2, שורות 12 – 20, סימני הפיסוק אינם במקור – י.ל.).

(-) העד הוסיף, כי עוד טרם קול הירי השני הוא שמע "את היורה צועק. אני שמעתי אותו בעברית 'אתה רוצה' ואת השאר לא הבנתי" (שם, שורה 62). עם זאת, במסגרת הכנת העד לעדות בבית המשפט (ר' מכתב לסניגור מיום 10.4.18 בעקבות הכנת העד– נ/3), הוא מסר שאינו בטוח שהמלים לעיל (אתה רוצה) אכן נאמרו והוא אינו בטוח אם הדברים נאמרו בעברית או בערבית.

(-) לגבי תיאור היורה, מסר העד כי משום שהיה בשיחת טלפון הוא לא הסתכל לעבר ההתרחשות אך חרף זאת "ממה שראיתי הוא בחור רזה קצת גבוה בערך 180 ס"מ היה לו שיער קצר אבל לא קצוץ, משהו כמו תסרוקת, היה לו זקן אם אני לא טועה, לבש בגדים כהים" (שם, שורות 67- 68).

(-) העד ציין כי היורה נמלט לרכב שחנה כאשר חזיתו לכוון צפון. היורה עצמו נכנס למושב ליד הנהג והעד הבחין בכך בעוד שהסתכל ביורה דרך מראת רכבו שכן ההתרחשות היתה מאחורי הרכב (שם, שורות 79- 81). על בסיס נתון זה (כי היורה נכנס לצד ימין של הרכב) הסיק דוד כי בנוסף ליורה היה "עוד מישהו", כשהכוונה לנהג הרכב שעל פי תיאור זה המתין ליורה (שם, שורה 79).

ביום 26.11.17 נערך שחזור מצולם לעד בזירת האירוע (השחזור המצולם ת/149, תמלול 149א), במהלכו הוסיף והבהיר את הפרטים הבאים:

(-) האחים רז הגיעו בנסיעה דרך גשר אלנבי. אציין בהקשר זה כי מסלול זה שונה מזה בו נסעו רכבי המנוח והיורה (שני הרכבים נסעו מתחת לגשר). זו גם הסיבה שרכבם של האחים רז נצפה רק במצלמה מס' 13 (יוברט המפרי), כמתואר לעיל.

(-) בעודם נוסעים דרומה ברח' יוברט המפרי, מספר מאות מטרים לפני הגיעם לרחבת שקמונה, הבחין ברכב שנוסע מאחוריו "בצורה פזיזה, מוזרה קצת" (ת/ 149א', עמ' 1 שורה 30).

(-) מרחק קצר יחסית לפני הגיעם לרחבת שקמונה אותו רכב עקף את רכב העד "בצורה פראית" (שם, עמ' 2 שורה 2).

(-) שניות מספר לאחר מכן הגיע העד לרחבת שקמונה. בדרום הרחבה מוצבות בטונדות והוא החנה את רכבו כאשר חזית הרכב לכיוון דרום. רכב המנוח חנה בצורה דומה מרחק של כ 5 מטר לשמאלה (מזרחית אליו).

(-) פרט לשני רכבים אלה (שלו ושל המנוח) לא היו ברחבה רכבים נוספים, או אנשים (שם, עמ' 7 שורה 17).

(-) העד מסר כי חרף שיחת הטלפון אותה ניהל עם הרב של ילדיו, הוא הסתכל שמאלה משום קול ששמע ובהמשך הבין כי מדובר בקול ירי. העד הבחין בנהג הרכב שעקף אותו (המנוח) עומד ליד רכבו ליד דלת הנהג. העד הבחין רק בחלק גופו העליון של המנוח (מעל גג רכבו של האחרון).

(-) העד תיאר כי הבחין במנוח נאבק באדם אחר. בתחילה סבר שמדובר במעין משחק של צעירים וציין כי לא הבין בתחילה שהרעש ששמע היה קול ירי, ואותם שניים "כל הזמן הלכו וחזרו, מן מרדף קטן כזה פה באזור.." (שם, עמ' 8 שורות 5 -7). עוד תיאר כי השניים " מתחילים להתגושש ביניהם" (שם, עמ' 8, שורה 18).

(-) העד מסר כי לא הסתכל לעבר השניים באופן רציף (שם, עמוד 9 שורה 8); אך גם ציין שבשלב כלשהו טרם קול הירי השני, הוא הבחין ביורה מחזיק בנשק בשתי ידיו "..ואז היה עוד איזה חילופי דברים, היורה איים עליו, הוא אמר לו משהו שאני לא זוכר מה זה היה... (עמ' 9, שורה 27 – 28).."ואז בעצם נשמעה יריה שניה, כשרק ביריה השניה הבנתי שזו היתה ירייה בכלל ..וכבר לא ראינו את הבחור (המנוח – י.ל.) (שם, עמ' 10, שורות 1 -2)

(-) העד תיאר כי רכב היורה היה לבן; לדעתו הונדה; פגוש אחורי מעוגל; מספר רישוי שקוע וקטן.

(-) העד התייחס לצד אליו נכנס היורה ברכב עמו נמלט. כאמור, העד מסר בחקירתו מיום האירוע שהבחין מבעד למראת רכבו (של העד) ביורה נכנס לצד ימין הרכב עמו נמלט מהזירה. בהקשר זה בוצע מעין שחזור - העד ישב בכיסא הנהג של רכב משטרתי שהועמד פחות או יותר במקום בו עמד רכב העד בזמן האירוע; ורכב משטרתי אחר הועמד במקום בו עמד רכב היורה. אחד מהבלשים הלך לעבר "רכב היורה" ונכנס לכיסא הנוסע שליד הנהג, ולאחר מכן לכיסא הנהג, תוך שהעד מתבונן בדבר דרך המראה. בסופו של אותו "שחזור" מסר העד ש "עכשיו אני כבר לא בטוח.. התבלבל לי" (ת/150א, עמ' 15, שורות 9 – 19).

(-) העד מסר כי רק לאחר שהיורה נסע הוא ואחיו יצאו את רכבם, נגשו למנוח שהיה פצוע. האח ביצע בו פעולות החייאה ודוד התקשר למשטרה והזעיק אותם.

(-) היורה תואר על ידי דוד רז כבחור רזה - "פנים לדעתי מזוקנות אבל בלורית שיער (עם תיאור בידיו לקדמת הראש – י.ל.) בלטה" (ת/ 149א, עמ' 17, שורות 17 – 19)

כאמור, כאשר הגיעו האחים לרחבת שקמונה החלה שיחת טלפון בין דוד רז לרב של ילדיו. מדובר בשיחה שהחלה בשעה 20:04 (ר' פלט תקשורת ת/147). השיחה הוקלטה (ת/57א', התמלול ת/57ב). תוכן השיחה בין דוד לרב אינו רלוונטי, מה שחשוב הוא שלקראת סופה נשמעים קולות ירי וכן קול של אדם שמורה, כפי שדוד תיאר זאת לעיל, לכבות את המנוע. משום שהיורה עמד מחוץ לרכבו של העד, ששמשותיו היו סגורות, דבריו כמעט ולא נשמעו בהקלטה ולכן נשלח הקובץ למז"פ לסינון רעשים (שני הקבצים מצויים בדיסק ת/57). משך ההקלטה המלא הוא 2:03 דק' והחלק הרלוונטי מתחיל בשניה ה 52, שאז נשמעה הירייה הראשונה. להלן הדברים שנשמעו בהקלטה החל מהחלק הרלוונטי:

[עד מונה 00:52: שיחת חולין לא רלוונטית בין דוד לבין הרב]
00:52: קול ירי
דוד: מה זה רק שניה רק שניה.. יש פה..
אור: סע, אל תתערב.
דוד: לא, אני רוצה ללכת מפה, הוא..
אור: סע, סע אחורה.
01:03: קול ירי נוסף
אור: סע, הוא ירה בו.
דוד: מה זה?
אור: לא יודע, סע.
היורה: תכבה את האוטו, תכבה את האוטו, כבה מהר!
אור: תכבה.
דוד: יש פה מישהו.. אוי ואבוי.
אור: שמע ישראל מה קרה.
דוד: מישהו ירה פה במישהו.
אור: שמע ישראל.
דוד: מישהו ירה פה במישהו.. זאת הייתה ירייה.
הרב: מה, מה?
דוד: שמע ישראל, אוי.. מישהו ירה עכשיו במישהו.. מישהו פה..
הרב: איפה אתה נמצא עכשיו?
דוד: בחוף בבת גלים.. מישהו כרגע ירה במישהו, למוות אני חושב.
אור: שמע ישראל.
דוד: תתקשר ל...
[.......].

בעדותו בבית המשפט ביום 11.4.189, חזר העד על עיקר הדברים לעיל שהובאו על פי סדרם, ומשכך נתרכז בחקירתו הנגדית.

(-) העד אישר את שעלה בנ/3 (סיכום הכנת העד לעדות) כי לאחר יום האירוע הוא שלח בווטסאפ לאחד מחוקריו (ג'וני חליפה) תמונות של רכבים מתוך המרשתת, שסבר שדומים לרכב היורה. העד מסר כי עשה זאת מיוזמתו כיום-יומיים לאחר האירוע.

(-) העד נשאל ארוכות על צד הרכב אליו נכנס היורה טרם נמלט מהזירה. בהקשר זה הפנה בא כוח הנאשם את העד להודעתו של העד מיום האירוע (חקירתו השניה - נ/2) בה מסר כי היורה נכנס לצד ימין של הרכב לכיסא ליד הנהג.

(-) העד אישר כי אכן אמר את הדברים לעיל וציין כי לא היסס לומר דברים כאשר היה בטוח בנכונותם, אך כשלא היה בטוח בכך (בעת השחזור – ת/149) ניסה לשקף את הדברים ואת מידת הביטחון בהם בצורה מדויקת ככל שניתן (ר' דברי העד בעמ' 75 לפרוטוקול). בהקשר זה חזר העד ותיאר כי את הסיטואציה בה נכנס היורה לתוך רכבו הוא (העד) ראה במראת רכבו הפנימית, הגם שציין שאינו יכול להתחייב שלא "הציץ" באחת ממראות הצד (עמ' 77 שורה 10). משהתבקש "להתאמץ" ולתאר לאיזו דלת נכנס היורה השיב "אני לא יכול לומר, זה מעורפל היה אז, עכשיו עוד יותר" (עמ' 78, שורה 1). בנוסף, מסר כי היה "בטראומה" (עמ' 85 שורה 22); וכששב ונדרש לסוגיה זו השיב לסניגור "אני לא יכול להמציא מה שנוח לך, אני אומר מה שאני זוכר" (עמ' 85 שורה 40); וכן "אני חוזר ואומר שאני לא בטוח לאיזה דלת הוא נכנס כי אני באמת לא בטוח.." (עמ' 86, שורה 2).

(-) לגבי ה"התגוששות" בין היורה למנוח, אישר העד כי מדובר במאבק עם תנועות ידיים (עמ' 86 שורה 23), וכן תיאר זאת כ "כמו התקוטטות ברחוב" (עמ' 104 שורה 7).

(-) העד עמד על גרסתו כי צעקת היורה לעברו (ש"יכבה" את המנוע) היתה בעברית במבטא ערבי (ולא לדוגמה במבטא קווקזי) – עמ' 88 שורה 12;

(-) ולגבי השנים בהן נקב בהקשר לרכב עמו נמלט היורה (העד מסר בחקירתו במשטרה כי מדובר במודל 2003-2007), מסר העד כי אין מדובר בנתון מדויק ולמעשה כוונתו היתה שמדובר ברכב ישן יחסית, והערכת השנים לעיל היתה "מהבטן" (עמ' 89 שטרה 17);

(-) העד חזר ועמד על גרסתו כי בשלב הראשון, פרט לרכבו שלו ולרכב המנוח, לא היו עוד רכבים בחניה (עמ' 90);

(-) העד שלל את האפשרות שהרכב שעקף אותו טרם שהגיע לרחבת שקמונה (ואותו זיהה רק לאחר מכן כרכב המנוח, רנו קליאו) היה רכב היורה (עמ' 91);

(-) העד אישר כי לא התבקש על ידי חוקריו לקחת חלק במסדר זיהוי קולות; מסדר זיהוי רכבים; או מסדר זיהוי חשודים (לאחר מעצר הנאשם));

(-) עוד בהקשר לפרטי רכב היורה, מסר העד שכאשר מסר שהבחין בספרות 20 במספר הרישוי של רכב היורה – הכוונה לצד ימין שלו (של העד), והכוונה לצד הנהג ברכב היורה (עמ' 78 למטה);

(-) לגבי תיאר היורה, העד ציין כי למיטב זכרונו ליורה היה זקן באורך של 2 ס"מ, אף גם מסר שהמקום היה חשוך (עמ' 80). העד סיכם סוגיה זו כך: "היה שם חשוך, לכן ייתכן והיה זקן, יכול להיות גם שלא היה זקן, אבל ההתרשמות שלי זה פנים שחורות כאלה, שחורות, או עם זקן" (עמ' 80 שורות 23- 24). בהקשר זה שלל העד כי שוטר או מישהו אחר רמז לו שהנאשם היה ללא זקן ביום האירוע, מה שהוביל, על פי האפשרות שהוצגה בפניו על ידי ההגנה, ל"סיוג" האפשרות שליורה היה זקן (עמ' 83).

אור רז
העד הוא כאמור אחיו של דוד רז, שישב ברכב לצדו. אקדים ואציין כי גרסתו תאמה באופן כללי לגרסת אחיו, אך ידע למסור פחות פרטים. יש להניח שהדבר הוא משום שישב בכיסא הקדמי-ימני של הרכב, בצד המרוחק מהאירוע, ומשום שלא יכול היה להסתכל, כאחיו, במראות הרכב.

לגבי ההגעה לזירה מסר אור גרסה שתאמה את זו של אחיו דוד (עקיפתם על ידי רכב הקליאו וכיוב').

ההמשך תואר כך:

".. הגענו לחניה שמה, חנינו, אחי קיבל שיחת טלפון לנייד, דיבר, אני המתנתי לידו ככה. חיכיתי שהוא יסיים. משמאלנו ככה בזווית העין היה רכב. רכב לבן, מחוץ לרכב עמד בן אדם ועוד בן אדם, לא ייחסתי לזה חשיבות ולא התעמקתי, אפילו לא טרחתי להסתכל כי זה לא עניין אותי ואס נשמע משהו כמו חצץ על האוטו או איזשהו בום כזה על האוטו.... אני הסבתי מבטי לצד שמאל ... הסתכלתי שמאלה וראיתי בן אדם שמחזיק במה שנראה לי כמו איזה סוג של רובה מאולתר כזה... אז אחרי הרעש השני אני הבנתי שזה ירייה או אני עיכלתי שזה ירייה.. ואז התחיל קצת לחץ והכל קרה ממש מהר. אותו בן אדם התקרב לרכב שלנו ...וכיוון נשק דרך השמשה אלינו ואמר לנו לכבות את הרכב...אמרתי לאחי גם בא נברח או משהו כזה, הייתי ממש בפניקה... ואז הוא נעלם משמה" (עמ' 53 – 54 לפרוטוקול הדיון מיום 7.5.18)

העד הוסיף כי –

(-) היורה עמד (לאחר הירי) מאחורי רכבם ואיים עליהם כשהוא מאחורי רכבם "באלכסון מצד
שמאל לאחור" (עמ' 55, שורה 10);

(-) במקום לא היו עוד אנשים, פרט לשני האחים, למנוח וליורה;
(-) לא הבחין בקטטה בין היורה למנוח וכל שהבחין הוא שהיורה מכוון את כלי הנשק לעבר המנוח
ולאחר הירי המנוח "נעלם" ("הוא עמד ואז לא עמד") (עמ' 64 – 67);

(-) הוא עצמו לא הבחין כיצד היורה עזב את הזירה, אם ברכב, רגלית או באמצעי אחר. משמע, העד כלל לא הבחין ברכב בו נמלט היורה ושתואר על ידי דוד.

העד מסר כי הצליח להבחין ביורה באופן חלקי, חרף העובדה שהזירה היתה חשוכה ומסר כי מדובר באדם רזה עם "בלורית קטנה" בחלק הקדמי של המצח (עמ' 55); כאשר עומת העד, בחקירתו הנגדית, עם עדותו של דוד שמסר כי ליורה היה ככל הנראה זקן, מסר העד ש"בוודאות מוחלטת לא היה זקן" (עמ' 62, שורה 9).

חוות הדעת של המרכז הלאומי לרפואה משפטית
כאמור לעיל, דוד רז התקשר מהזירה למשטרה בשעה 20:27. כעבור כ 5 דקות הגיע חובש לזירה ובהמשך, בשעה 20:35 הגיע גם אמבולנס למקום (ר' דו"ח מד"א ת/24). המנוח הועבר במצב קשה לחדר הלם בבית חולים רמב"ם הסמוך לזירת האירוע ושם נקבע מותו (ר' סיכום מלר"ד מרמב"ם ת/25).

גופת המנוח הובאה לנתיחה במכון לרפואה משפטית ביום 16.11.17, והנתיחה בוצעה באותו היום. חוות הדעת וכן דיסק המכיל תמונות מהנתיחה הוגשו בהסכמה (חוות הדעת ת/77; דיסק ת/77א'). בחוות הדעת צוין כי מותו של המנוח נגרם מהלם תת-נפחי על רקע איבוד דם, כתוצאה ממעבר שני קליעים דרך הגו. מעבר הקליעים דרך איברים חיוניים כמו הכבד וכן דרך כלי דם בשער המעי גרמו לאיבוד דם נרחב ומהיר ולהלם תת נפחי שהוביל למוות.

קליע ראשון (אין במספור הקליעים ללמד איזה מהם נורה ראשון) - צוין, כי ברביע השמאלי התחתון של הבטן נמצא פצע כניסת קליע בצורת נקב. בבדיקת עומק תעלת הקליע, בכיוון ימינה-אחורה-מטה היא עוברת דרך שרירי הבטן משמאל, קרום הצפק, לולאות מעי דק, כלי דם בשורש המעי, שריר הפסואס מימין ועצם הכסל מימין. במותן השמאלית בקו בית השחי האחורי, נמצא פצע יציאת קליע בצורת קרע קווי ואלכסוני מטה וקדימה.

קליע שני – צוין כי בשליש התחתון של הגב מימין, בקו השכם, נמצא פצע כניסת קליע בצורת נקב. בבדיקה לעומק תעלת הקליע בכיוון מעלה, שמאלה וקדימה, היא עוברת דרך שרירי הגב מימין, כליה ימנית, כיס המרה, הכבד, שוליים קדמיים של הסרעפת ותחת קשת הצלעות מימין. בקדמת החזה ובקו האמצע הקדמי, נמצא פצע יציאת קליע בצורת קרע קווי.
בנוסף, נמצאו פצעי שפשוף ושפכי דם תת עוריים באזור הפנים, וצוין כי פצעים אלה מתיישבים עם חבלה קהה, ככל הנראה נפילה. כמו כן, נמצאו פצעי שפשוף בירך הימנית, המתיישבים עם חבלה קהה.

חוות הדעת הוגשה בהסכמה והצדדים לא חלקו על מסקנותיה.

מחוות הדעת לעיל עולה כי ירייה אחת נורתה לעבר המנוח כאשר היה כשגופו מול היורה, וירייה אחת נורתה כאשר גבו היה מופנה ליורה.

דו"ח מעבדה ניידת – מז"פ
השוטרים שהגיעו לזירה לאחר מד"א מצאו את רכב המנוח. בדופן שמאל מאחור של הרנו סימני דם; המנוח שכב ליד הרכב; ובשטח אותר כדור 9 מ"מ וכן שני תרמילים (ר' דו"ח הפעולה ת/21 של רס"ב אייזק שלמה). עוד נמצא בזירה מעין פלייר (מכשיר להסרת בידוד מחוטי חשמל - ר' בנדון דו"ח הפעולה ת/22א' של רס"מ חלבי ויסאם ועדותו מיום 13.1.20).

סמוך לאחר האירוע הגיע למקום פקד נועם אמר, קצין מעבדה ניידת ממז"פ–מטא"ר. פקד אמר בחן את זירת האירוע וכן, במועד מאוחר יותר (29.11.17), את רכב הנאשם. פקד אמר ערך חוות דעת בנוגע לממצאיו אליה צורפו תצלומים שצולמו בזירה סמוך לאחר האירוע הדו"ח ת/52; דו"ח תפיסת מוצגים ת/58).

להלן עיקר הממצאים בזירה:

(-) בזירה נמצא רכב המנוח, מסוג רנו קליאו מ.ר. 12-917-35, חונה בקצה הדרומי של כביש סלול ברחוב יוברט המפרי בחיפה, מול ומזרחית למכון לחקר הימים ומערבית למסילת רכבת.
(-) כדור הנראה כבעל קליבר של 9 מ"מ, במרחק של כ 3.2 מ' דרומית מגלגל שמאלי אחורי של רכב הקליאו. מדו"ח הבדיקה ת/60 עלה כי לא נמצאה על הכדור טביעת אצבע.
(-) שני תרמילי תחמושת הנראים כבעלי קליבר 9 מ"מ – הראשון, כ 3 מטרים מזרחית מגלגל שמאלי קדמי של הקליאו; השני, על מערום אדמה וקוצים סמוך לחומת בטון (בטונדה) ובמרחק של כ 4.1 דרום מזרחית מגלגל שמאלי קדמי של הקליאו.
(-) מחוות דעת של מעבדת נשק (ת/60) עלה כי שני התרמילים, 9 מ"מ פרבלום, נורו מכלי נשק אחד, ככל הנראה מתת מקלע מאולתר או מכלי נשק אחר המטביע סימנים סוגיים דומים.
(-) כתמי חח"ד על דלת שמאלית אחורית של הקליאו – ממסגרת תחתונה של החלון ועד קצה תחתון של הדלת; כתמי חח"ד על הקרקע למרגלות הדלת השמאלית אחורית של הקליאו; כתמי חח"ד על אבן שנמצאה כ 1.5 מ' מזרחית לדופן שמאל ומול דלת נהג הרכב.
(-) עוד נמצאו ממצאים נוספים שלא הוכח שיש להם קשר לאירוע - ארבעה בדלי סיגריות מסוג pall mall על הקרקע בשול מזרחי של כביש סלול במרחק מס' מטרים מהרכב; כלי עבודה הנראה כצבת בעל ידיות בצבע אדום שנמצא על הקרקע למרגלות דלת נהג של רכב הקליאו (לא נמצאו על הצבת ט.א. – ר' דו"ח הבדיקה ת/74).
(-) בנוסף, צוין כי נדגמו במטושים חפצים שונים לבדיקת ד.נ.א. (כרכוב הכדור לעיל, כרכובי התרמילים לעיל, החומר החשוד בדם לעיל, בדלי הסיגריות, אך לא הוגשו ממצאים בנדון. עם זאת, לנוכח טיב הזירה והעובדה שאין מחלוקת שהמנוח מצא את מותו סמוך לצדו השמאלי של הקליאו (ר' עדות דוד רז), דומה שניתן לקבוע כי החומר ה"חשוד" כדם, הוא דמו של המנוח. אפנה בהקשר זה לתצלומים שצורפו לדו"ח המז"פ המדברים בעד עצמם, ובמיוחד תצלומים 3 ו 5.

פרק ט' – נסיעת הנאשם מחיפה לבית גיסתו סאוסן בכפר א-ראם
נבחן כעת את מעשיו של הנאשם לאחר שחזר לביתו. כאמור, הנאשם יצא ל"סיבוב" בשעה 20:17; בשעה 20:34 כבר חזר הנאשם ברכבו לרחוב יפו; ובשעה 20:42 שוב יצא את רחוב יפו והפעם לכוון ירושלים. הנאשם טען שבאותן 8 דקות, הוא החנה את רכבו, עלה לביתו, אכל, הלך לשירותים, התווכח שוב עם קודסיה ואז ארז תיק ויצא לאזור ירושלים, שם מתגוררת משפחת רעייתו. אין חולק כי הנאשם פעל במהירות רבה ונעמוד על כך בהמשך בפרק הדיון והמסקנות. כאמור לעיל, המאשימה טענה כי הנסיעה החפוזה לירושלים אינה אלא הימלטות וניסיון מצד הנאשם לבנות לעצמו אליבי. הנאשם, מנגד, טען כאמור, כי מטרת הנסיעה היתה לפתור את בעיותיו עם קודסיה בעזרת בני משפחתה, הן כדי שאלה ישוחחו עמה על רקע כעסה עליו והן כדי שאלה יעזרו לו כספית. בנוסף, טענה המאשימה כי במהלך שהיית הנאשם אצל גיסתו סאוסן הוא השאיר אצלה את הבגדים והנעליים אותם לבש ונעל בעת שירה במנוח. נטען בהקשר לעיל, כי עובר למעצרו, כשבועיים לאחר האירוע, הוא הורה לקודסיה לשוחח עם סאוסן ולהנחותה לזרוק את הבגדים לעיל; וכן להנחות את בני משפחתה למסור גרסה, אם וכאשר יחקרו, ולפיה הוא הגיע לירושלים בסביבות 21:00–21:30 ובכך תבוסס גרסתו לפיה לא היה בחיפה בעת הירי, גרסה ראשונית אותה מסר בתחילת חקירתו ואף נמסרה בפתח משפטו, אז טען כי בעת הירי לעבר המנוח הוא "היה בדרכו לירושלים".

כדי להכריע במחלוקת לעיל, יהיה צורך ביריעה ראייתית שטרם נפרסה במלואה. לכן, נתמקד כעת בגזרה צרה יחסית והיא נתונים שניתן להפיק ממחקר תקשורת של הנאשם ושל אחרים (ת/147). כן נביא את גרסאות האנשים ששוחחו עם הנאשם במהלך נסיעתו לירושלים. את עיקר הנתונים נביא בטבלה להלן, בה צוינו גם נתונים שאינם נתוני תקשורת שיש בהם כדי לסייע בידינו.

מס'
שעה
מיקום האתר ממנו בוצעה השיחה או מיקום הנאשם על פי נתונים אחרים
יוצאת / נכנסת
עם מכשיר הטלפון של ..
משך שיחה בשניות
הערות
1
20:41
בית החייל חיפה
יוצאת
קודסיה
17
בשעה 20:42 רכב הנאשם נראה יוצא את רחוב יפו. לכן, יש להניח כי מדובר בשיחה אותה קיים הנאשם מרכבו או סמוך לכניסתו לרכב.
2
20:54
מחלף עתלית
יוצאת
קודסיה
132

3
21:23
מוסך אגד נתניה
נכנסת
קודסיה
14

4
21:23
תחנת דלק אמיתי נתניה
נכנסת
זכי בש
71

5
21:26
בניין דן אביב נתניה
יוצאת
בתו הקטינה של הנאשם
100
עיון בפלט התקשורת של הנאשם, המתייחס לתקופה מיום 1.10.17 מעלה כי ההתקשרות הראשונה בין מכשיר הטלפון שלו לזה של הקטינה היה במועד ושעה זו (15.11.17 שעה 21:26).
6
21:30
פארק יקום
יוצאת
בתו הקטינה של הנאשם
285

7
21:37
נוף ים רשפון
יוצאת
בתו הקטינה של הנאשם
14

8
22:07
מושב משמר איילון
נכנסת
מסאוסן
46

9
22:09
בריכת מקורות לטרון
יוצאת
בתו הקטינה של הנאשם
309

22:15
בריכת מקורות לטרון
יוצאת
עאדל מסארווה
143

22:18
בריכת מקורות לטרון
נכנסת
סאוסן
74

22:19
בריכת מקורות לטרון
יוצאת
בתו הקטינה של הנאשם
135

22:39
רכב הנאשם במנהרות ארזים 1 בירושלים – ר' תע"צ ת/108

22:45
רכב הנאשם במחסום קלנדיה – ר' תע"צ ת/108א

22:46
עטרות ירושלים
נכנסת
ויסאם דוואבשה
73

22:48
א-רם
יוצאת
בתו הקטינה של הנאשם
213

22:55
אין נתון
יוצאת
סאוסן
86

23:11
א-רם
יוצאת
רמזי
877

כאמור בהערה הצמודה לשעה 21:26, החל מיום 1.10.17 (הפלט מתחיל במועד זה) ועד ליום האירוע – 15.11.17 לא התקשר הנאשם אף לא פעם אחת ;למכשיר הטלפון של הקטינה ושיחתו הראשונה למכשיר זה היתה כאמור בשעה 21:26.

בבוקר שלמחרת מופיעות שיחות יוצאות נוספות למכשיר הטלפון של הקטינה (10:36:47; 11:27:04; 11:31:56). מדובר בשעות שיש להניח ששהתה בבית הספר. עוד הופיעו שיחות לסאוסן ועדל מסארווה. האיכונים מלמדים על נתיב נסיעה מא-ראם עד להגעת הנאשם לחיפה בסביבות השעה 11:30.

כפי שניתן לראות בטבלה לעיל, מרבית השיחות שקיים הנאשם היו למכשיר הטלפון של קודסיה ושל הקטינה. לשיחות אלה אתייחס באריכות בפרק הדיון והמסקנות. עם זאת אציין בשלב זה, בקצרה, כי הן הנאשם והן קודסיה מסרו כי הרקע ליציאת הנאשם את ביתו היה מריבה קשה ביניהם. עוד מסרו השניים כי כאשר הנאשם יצא את ביתו הוא לא מסר לקודסיה לאן פניו מועדות ורק עם הגעת הנאשם לא-ראם, מסרה סאוסן לקודסיה על כך. אקדים את המאוחר ואציין כי על רקע גרסה זו ניתן לתמוה מדוע שוחחו השניים מספר פעמים כה רב ביניהם במהלך נסיעת הנאשם לירושלים, ולא רק זאת, אלא מדוע חלק ניכר מהשיחות התקיימו למכשיר הטלפון של הקטינה. כעת, נתמקד בשיחות הנאשם עם האנשים מלבד קודסיה.

זכי בש (אבו מחמוד)
כפי שנראה בטבלה לעיל, בשעה 21:23, כאשר הנאשם היה סמוך לנתניה, התקשר אליו זכי בש והשניים שוחחו 71 שניות. זכי בש, המכונה גם אבו מחמוד, העיד בפנינו בדיון מיום 21.11.18.

בחלק הראשון של חקירתו הראשית הוא מסר אודות היכרותו עם הנאשם ועם המנוח, מתוקף עיסוקו כבעליו של משרד גישור ברחוב יפו. העד מסר כי דבר מותו של המנוח נודע לו ממספר אנשים (מאחיו, יוסף חטיב ומעו"ד ויסאם דוואבשה). בעקבות כך העד התקשר לנאשם (אין חולק כי מדובר בשיחה שצוינה לעיל). העד מסר כי הנאשם " אמר שהיה סכסוך בינו ובין אשתו, הוא עולה להורים של אשתו" (עמ' 131 שורה 27); ולגבי מה מסר לו הנאשם בנוגע לשעת הגעתו לירושלים מסר "לא זוכר. לא זוכר 5 דקות או חצי שעה, הוא אמר לי אני בדרכי לירושלים. כבר כמעט מגיע, אני לא זוכר בדיוק" (עמ'133 שורה 7).

מסתבר, כי דברים אלה של העד בחקירתו הראשית לא תאמו לחלוטין את מה שמסר סמוך לאחר האירוע, ביום 30.11.17 בעת שנחקר במשטרה אז מסר, ראשית, כי הנאשם מסר לו שמטרת נסיעתו לירושלים היא לסייע לבני משפחת קודסיה בקשר לסכסוך ירושה; וכן מסר כי הנאשם אמר לו כי הוא מגיע לירושלים עוד 5 דקות.

על רקע האמור לעיל הוגשה ללא התנגדות הודעת העד במשטרה ובה אמרותיו לעיל (ת/168). מעבר לשתי הנקודות לעיל, מסר העד, עת נחקר במשטרה כי כאשר בישר לנאשם על רצח המנוח, הנאשם נשמע מופתע ואמר לו "מה אתה אומר, מי המפגר שעשה דבר כזה" והוסיף שיבדוק את הנושא (ת/168, שורות 31-40).

דווקא בחקירתו הנגדית, לאחר שבא כוח הנאשם הסביר שאף הנאשם אישר שאכן מסר למי שדיברו איתו במהלך הנסיעה לירושלים כי מטרת נסיעתו היתה לסייע למשפחת קודסיה להגיע לפתרון בענייני ירושה (אך הוסיף שמסר זאת להם כדי שלא לגלות להם אודות כך שהסתכסך עם קודסיה), השיב זכי בש כי "אני (כ)שחקרו אותי דיברתי אמת וכל מה שאמרתי רק אמת" (עמ' 137 שורה 15). לגבי הדברים שמסר לו הנאשם בנוגע לשעת הגעתו לירושלים, מסר העד כי ייתכן והנאשם לא נקב במועד המדויק בו הוא צפוי להגיע לירושלים (5 דקות), אלא כך הוא הבין זאת. וכך באו הדברים לידי ביטוי –

"שאלה: ...התובעת ניסתה לדייק איתך שהוא אמר לך עוד 5 דקות אני בירושלים ואני
שואל יכול להיות שהוא אמר לך אני תכף נכנס ואתה תרגמת את זה לחמש דקות?
תשובה: משהו כזה, כן. זה בקרבת מקום מגיע, זה מה שהבנתי"
(עמ' 137 שורות 24-26);

ולגבי תגובת הנאשם בנוגע למות המנוח, מסר העד כך - "ש: ואז אמרת לו הרגו את יוסף. ואז הוא אומר לך מה אתה מדבר? בתמיהה נכון או לא נכון? ת: נכון" (עמ' 138 שורות 4-6).

בנוסף, מסר העד כי נסע עם הנאשם למחרת יום האירוע ללוויית המנוח ולא הבחין בהתנהגות חריגה מצד הנאשם.

עדל מסארווה (אבו איברהים)
עד זה כבר הוזכר לעיל בהקשר לקשרי הנאשם והמנוח. יוזכר, כי מדובר בשכן של הנאשם והמנוח שהתגורר איתם באותו בניין.

נתמקד כעת בשיחה שקיים העד עם הנאשם כאשר האחרון נסע לירושלים. העד מסר בהקשר לעיל בחקירתו הראשית, כי ביום האירוע בסביבות השעה 20:30–21:00 התקשר אליו זכי בש לעיל ובישר לו על מות המנוח. מפלט התקשורת (ת/147) וכעולה מהטבלה לעיל, הנאשם התקשר לעד בשעה 22:15 ושוחח אתו כ 2.5 דקות. באותה עת היה הנאשם באזור לטרון.

העד נשאל אודות שיחה זו. לאחר שטען כי אינו זוכר את תוכנה (דיון מיום 21.11.18 עמ' 101 למעלה) אישר את הדברים שמסר בחקירתו במשטרה ביום 30.11.17, אז מסר את הדברים הבאים –

"ואז ויסאם (הנאשם – י.ל.) שאל אותי מה קרה, אני אמרתי לו שיוסף נרצח, הוא אמר לי מה אתה מדבר? אמרתי לו זה מה שאומרים ברחוב. שאלתי אותו איפה אתה? והוא אמר לי שהוא בירושלים".

עוד מסר העד בהודעתו במשטרה כך –

"..הוא אמר לי שהוא בירושלים והוא אמר לי שיש בעיות עם המשפחה של אשתו, האחים של אשתו בני הדודים שלהם והוא עלה לעשות סולחה. השיחה בינינו נמשכה משהו כמו שתי דקות בערך, אמרתי לו להתראות וזהו".

לאחר שהוקראו לעד אמרותיו לעיל במשטרה, מסר העד בעדותו כך –

"אני שאלתי אותו שהוא דיבר איתי איפה אתה, הוא אמר בירושלים שיש סולחה. זה נכון" (עמ' 102 שורות 1-2).

בחקירתו הנגדית, בהקשר לעיל, מסר כי כאשר שוחח עם הנאשם אודות מות המנוח, נשמע כי הנאשם נדהם מכך (עמ' 115 לדיון מיום 21.11.18).

עו"ד ויסאם דוואבשה
בשעה 22:46, כאשר כבר הגיע לאזור ירושלים, קיבל הנאשם שיחה ממכר נוסף שלו, עו"ד ויסאם דאוובשה שמשרדו ממוקם ברח' יפו בחיפה. עו"ד דוואבשה מסר, בעדותו מיום 21.11.18 אודות חברותו עם הנאשם ואודות היכרותו עם המנוח, עמו גדל בשכונה וכן למד אתו באותו בית ספר.

בעדותו הראשית, מסר אודות השיחה לעיל (שנמשכה 73 שניות) כך - "התקשרתי לויסאם שאלתי אותו אם היה איזה אירוע בשכונה, שמעתי שיוסף נרצח ואמר לי שאני בדרך לירושלים וזהו" (עמ' 142, שורות 12- 15). עו"ד דאוובשה הוסיף כי הנאשם מסר שאינו יודע דבר על הרצח.

בחקירתו הנגדית ניסה בא כוח הנאשם להבין האם הנאשם מסר כי אינו יודע על הרצח, או שמא אינו יודע דבר אודות פרטי האירוע. עו"ד דוואבשה חזר על גרסתו כי הנאשם מסר שלא שמע – אך אינו יודע לפרש בדיעבד את דברי הנאשם, האם לא ידע על הרצח או פרטים אודות הרצח (עמ' 145) וכן טען כי אינו זוכר את פרטי שיחתו עם הנאשם (עמ' 148).

אלי גלם – מנהלו של הנאשם
עוד מצאתי בפרק זה להביא את עדותו של אלי גלם, מנהלו של הנאשם בחברה להפצת משקאות שם עבד הנאשם כנהג חלוקה, שכן מעדותו עלה מדוע הנאשם לא הגיע לעבודה ביום באירוע (15.11.17) וכיצד תירץ את היעדרותו ביום המחרת (16.11.17).

הודעת העד (ת/167) הוגשה בהסכמה (ר' פרוטוקול הדיון מיום 21.11.18). מר גלם מסר כי בעת האירוע עבד הנאשם כנהג חלוקה כחודשיים לערך. ביום 14.11.17 התעצבן הנאשם מסידור העבודה שניתן לו (התרעם על כך שהוטל עליו לסחוב סחורה כבדה) הודיע ש"נמאס לו", לא השלים את חלוקת הסחורה אותו יום, שב למשרד כשהוא עצבני ו"שם מפתחות" (שם, שורה 34). באותו ערב מר גלם שוחח עם הנאשם והנחה אותו לא להגיע למחרת היום. למחרת, ביום 15.11.17, שוחח מר גלם טלפונית עם הנאשם והשניים קבעו כי ביום 16.11.17 הנאשם ישוב לעבוד כרגיל. ואולם, למחרת היום (16.11.17) התקשר הנאשם ומסר שחמותו גוססת והוא נמצא בבית החולים עם אשתו. הנאשם חזר לעבוד כרגיל ביום ראשון שלאחר מכן (19.11.17) ועבד עד למעצרו.

פרק י' – עבירת השיבוש המיוחסת לנאשם
כאמור לעיל, המאשימה מייחסת לנאשם עבירה של שיבוש מהלכי משפט. לשיטת המאשימה, לאחר שחוקרי המשטרה מסרו לקודסיה ביום 28.11.17 זימון עבור הנאשם, הוא הנחה אותה לומר לסאוסן לזרוק את הבגדים שהשאיר בביתה וכן לומר לבני משפחתה שאם יישאלו על ידי חוקרי המשטרה לטעון כי הוא הגיע לאזור ירושלים ביום 15.11.2017, בסביבות השעה 21:00–21:30.

ברור כי הרשעת הנאשם בעבירת השיבוש שולית ביחס לעבירה הרצח, וטענת המאשימה היא כי יש בסוגיה זו להשליך על אחריותו למות המנוח.

הנאשם, מנגד, אינו מכחיש כי קודסיה וסאוסן שיבשו את החקירה, אך טענתו פשוטה – קודסיה עשתה את המיוחס לה על דעת עצמה, מיוזמתה, ללא כל מעורבות מצדו וגם ללא כל סיבה אובייקטיבית לעשות כן, שהרי הוא אינו קשור למות המנוח. במילים אחרות טוען הנאשם, כי קודסיה, משום חששותיה הסובייקטיביים, הנחתה את סאוסן לפעול כאמור לעיל, ללא שקיבלה ממנו הנחיה לעשות כן וללא סיבה של ממש.

טרם נציג את הראיות נפנה לעובדות שאינן במחלוקת.

המאשימה כאמור טוענת כי במהלך ה"סיבוב" ירה הנאשם למוות במנוח. הנאשם אישר כי לבש במהלך ה"סיבוב" את הבגדים שלבש במכולת פאדי (הלא מהמכולת הוא ניגש הישר לרכבו ונפגש עם קודסיה רק כדי ליטול ממנה את מפתחות הרכב). לכן, כדי לבדוק אילו פריטי לבוש לבש הנאשם במכולת פאדי, אפנה בשנית לתצלום שכבר הוצג לעיל מהמכולת ובו נראה כי הנאשם לבש חולצה לא מכופתרת עם שרוולים קצרים בצבע כהה כשעליהם פסים בצבעים לבן כתום (או לבן אדום). המכנסיים שלבש גם היו כהים, ייתכן מכנסי טרנינג, והנעלים שלבש, על פי עדות הנאשם וגם כפי שייתכן ועולה מהתצלום הם כפכפי בד (הנאשם כינה אותם בשמם בשפה הערבית – "באבוג'").

מספר שעות לאחר מכן, כאשר הגיע הנאשם לביתה של סאוסן לבש הנאשם פריטי לבוש אחרים. נפנה למצלמות האבטחה מביתה של סאוסן (ת/109), מסביבות השעה 23:00. הנאשם נראה מחנה את רכב הפוקוס ויצא ממנו שבידו תיק ובגד הנראה כמעיל. בשעה 23:05 הנאשם נכנס יחד עם סאוסן לבית האחרונה כשהוא לבוש בבגדים אחרים מאלה שלבש ב"סיבוב".

לגבי פריט הלבוש בחלק העליון של הגוף, ניתן להבחין זאת בתצלום שלהלן שאין מדובר בחולצה שלבש ב"סיבוב"; ובנוגע למכנסיים ולנעליים קשה יותר להגיע למסקנה בנדון. אפנה בנדון לגרסת הנאשם ובה אישר כי לאחר שחזר מה"סיבוב" ועלה לביתו, הוא החליף את בגדיו ונעליו.

אין חולק כי פריטי הלבוש אותם לבש הנאשם ב"סיבוב" לא אותרו.
המאשימה טוענת כי מדובר בפריטי הלבוש אותם סאוסן העלימה. המשטרה חיפשה את אותם פריטים במהלך חיפוש שנערך בבית הנאשם ביום מעצרו, אך לשווא (ר' הדו"חות ת/1-ת/8).

מנגד, מסר הנאשם מספר גרסאות בנדון אך גרסתו הבסיסית היתה כי לאחר ששב מה"סיבוב" וטרם נסע לירושלים הוא החליף את בגדיו ולכן בגדי ה"סיבוב" נותרו בביתו. בעת שהעיד בפנינו טען הנאשם כי המכנסיים וה"באבוג'" הוכנסו אליו לבית המעצר על ידי קודסיה (אך אלה התבלו ונזרקו על ידו במהלך ניהול ההליך); ולגבי החולצה שאותה לבש ב"סיבוב", לא היה לו הסבר היכן היא.

הראיות העיקריות שהוצגו לעניין השיבוש הן תוצרי האזנות סתר לטלפונים של חלק מהמעורבים וכן הודעות שנמסרו על ידי קודסיה וסאוסן.

אפנה למסד נתונים רלוונטיים – האירוע התרחש, כאמור, ביום 15.11.17. ביום 29.11.17 נעצר הנאשם בשעה 05:30 (ר' דו"ח מעצר ודו"חות פעולה ת/1-ת/9). טרם המעצר, חוקרי הימ"ר הגיעו בשתי הזדמנויות לבית הנאשם ושוחחו עם אשתו, בעת שהנאשם לא היה בבית -

הראשונה, ביום 22.11.17 בשעה 15:15, הגיעו החוקרים שי פלג ופואד פארס לבית הנאשם. הנאשם לא היה בביתו ובמקום היתה רק קודסיה. קודסיה תושאלה אודות רצח המנוח ואודות ההיכרות עמו. בסיום התשאול, שהוקלט ללא ידיעתה, נאמר לקודסיה שתמסור לנאשם כי ייתכן ובהמשך המשטרה תגיע ותדבר עמו. במהלך התשאול הנאשם התקשר אל קודסיה, היא מסרה לו אודות הנוכחים והנאשם אמר לה בטלפון שתציע לחוקרים לשתות קפה (ר' תמליל התשאול ת/159).

השניה, ביום 28.11.17, יום לפני מעצר הנאשם. בסביבות השעה 15:20 הגיעו החוקרים וסים רבאח ויואב ליבנה לבית הנאשם. האחרון לא היה בביתו והחוקרים מסרו לקודסיה, עבור הנאשם, הזמנה לסור לחקירה (ר' ת/36 – מזכר +הזמנה לסור). יצוין כי בזמן זה הוצא צו להזנת סתר, בין היתר, על הנייד של קודסיה.

ביום 20.11.17 התבקש וניתן צו האזנת סתר לטלפון הסלולארי של הנאשם (ר' בקשה וצו – ת/141); וביום 26.11.17 הורחב הצו ל 4 קווים נוספים (ר' הבקשה והצו ת/142). השיחות הרלוונטיות שנקלטו בעמדות האזנת הסתר הוגשו, על פי הפירוט הבא (ר' בנדון הודעת המאשימה בתיק הנט מיום 18.7.18): תמלול שיחות רלוונטיות על הטלפון הסלולארי של הנאשם - ת/146א;
תמלול שיחות רלוונטיות על הטלפון הסלולארי של קודסיה - ת/146ב'; תמלול שיחות רלוונטיות על הטלפון הסלולארי של הקטינה - ת/146ג'; תמלול שיחות רלוונטיות על הטלפון הסלולארי של רמזי - ת/146ד'; תמלול שיחות רלוונטיות על הטלפון הסלולארי של סאוסן - ת/146ה'. עוד אפנה לפלט ההפקה ת/146.

נביא להלן את השיחות הרלוונטיות.

ביום 29.11.11, בשעה 08:01, כשעתיים וחצי לאחר מעצר הנאשם, קודסיה התקשרה לסאוסן (ת/146ב – עמדה על קודסיה, שיחה 9). בתחילת השיחה אמרה סאוסן לקודסיה "אם התקשרת אלי ככה בבוקר יש משהו". עולה מהשיחה כי סאוסן עובדת בזמן השיחה אצל מישהי בשם ניצה. בתחילת השיחה ביקשה קודסיה מסאוסן לרשום מספר טלפון ולהתקשר אליו חזרה. מדובר במספר הטלפון של הקטינה שהועבר בצורה משובשת במקצת. סאוסן שאלה את קודסיה מדוע היא מבקשת זאת והאחרונה השיבה "אה סאוסן תתקשרי אליי בלי לדבר".

בשעה 08:04 התקשרה סאוסן אל קודסיה (שיחה 54 בעמדה על קודסיה) ומסרה שמספר הטלפון שניתן לה אינו זמין. קודסיה אמרה שתבדוק את הדבר.

בהמשך, בשעה 08:28 (שיחה 55) שוב התקשרה סאוסן אל קודסיה אך האחרונה הסבירה לה שאינה יכולה לדבר; ובשעה 08:38 (שיחה 57) התקשרה קודסיה אל סאוסן, מסרה את מספר הטלפון הנכון של הקטינה והנחתה אותה שלא לדבר ליד ניצה.

השיחה הרלוונטית הבאה נקלטה הן בעמדת האזנת הסתר על מספר הטלפון הסלולארי של הקטינה (ת/146ג' – שיחה 8) והן בעמדת הסתר על מספר הטלפון של סאוסן (ת/146ה' –שיחה 95). מדובר בשיחה מהשעה 08:39, בה סאוסן התקשרה למכשיר הטלפון של הקטינה ושוחחה עם קודסיה. מדובר בשיחה מרכזית ומהותית. אליבא לשני הצדדים – והדברים עולים באופן ברור – מדובר ב"שיחת השיבוש" ונביא אותה במלואה:

"קודסיה: כן סאוסן.
סאוסן: כן.
קודסיה: תשמעי אל תגידי כלום ליד ניצה.
סאוסן: לא לא.. לא, דברי.
קודסיה: תשמעי אני אספר לך ואל תגידי לי למה ולא למה.. אל תלחצי עליי.. הבנת?
סאוסן: כן.
קודסיה: תשמעי ואז תדברי.
סאוסן: כן.
קודסיה: אה יש את הבגדים שויסאם שכח אצלך.
סאוסן: כן.
קודסיה: תשימי אותם בשקית ואל תזרקי אותם בזבל שאצלך, תזרקי אותם בזבל רחוק,
תשרפי אותם, תעשי בהם מה שאת רוצה, העיקר שהיום תוציאי אותם מאצלך מהבית.. זה דבר ראשון.
סאוסן: כן.
קודסיה: דבר שני, יש לך את המצלמות.
סאוסן: כן.
קודסיה: כמה הן מקליטות? כמה ימים? או שזה נשאר כל החודש?
סאוסן: וואלה לצערי הן מקולקלות יא קודסיה, הם לא מקליטות
קודסיה: כן? חלאס אם כך.
סאוסן: כן.
קודסיה: השבח לאל, בסדר, יעני לא הקליטו מההתחלה? (לא ברור)
סאוסן: לא.. אה.. אה.. לא, מקליטים רק לשבוע.
קודסיה: אה רק? טוב בסדר.
סאוסן: כן.
קודסיה: זהו זה.. אם.. תשמעי אם יש למישהו מפתח תשלחי אותו עכשיו שיוציא אותם
אם את יכולה להגיד לו.. או שאין?
סאוסן: אה, אה, לאף אחד אין מפתח.
קודסיה: טוב, מתי את חוזרת הביתה?
סאוסן: אבל אם את תסבירי לי..
קודסיה: את כשתגיעי הביתה תעלימי את הבגדים האלה .. אל תשאירי אותם בבית ולא ברכב שלך, תזרקי אותם, תשרפי אותם, תזרקי אותם.. העיקר שלא תשאירי אותם במתחם שלנו כולו
סאוסן: אההה
קודסיה: טוב?
סאוסן: כן, למה עכשיו את מדאיגה אותי יעני אם זה דחוף.. תביני אותי.
קודסיה: כן.
סאוסן: אם זה משהו דחוף תסבירי לי..
קודסיה: כן דחוף דחוף
סאוסן: אני אבוא אלייך.. אני ב.. ב..
קודסיה: דחוף דחוף, אל תבואי אליי, תלכי תזרקי אותם וזהו
סאוסן: אהה.. דחוף יעני ללכת? אני חוזרת הביתה בערב.
קודסיה: וואלה אם תלכי רק להוציא אותם ותחזרי לעבודה שלך אחרי חצי שעה, את תעשי לי טובה.
סאוסן: (תפילה)
קודסיה: טוב? ואם מישהו ישאל אותך על ויסאם, כן בא אליי בשעה תשע, היה אצלי, תשע וחצי, אני לא הסתכלתי על השעה בדיוק אבל היה אצלי תשע תשע וחצי היה אצלי, טוב?
סאוסן: אה, יעני את איפה את עכשיו?
קודסיה: אני בעבודה, בעבודה. טוב? כל אחד.. את או רמזי, בא אלינו, כן, הוא רב עם אשתו.
סאוסן: כן.
קודסיה: היה אצלנו בתשע תשע וחצי.
סאוסן: אה
קודסיה: זהו, זהו זה.
סאוסן: איפה הוא?
קודסיה: עצור.
סאוסן: אה אה.. מתי זה היה?
קודסיה: בבוקר.
סאוסן: טוב ואיך יעני זה קרה?
קודסיה: וואלה אחותי לא יודעת, נשבעת באלוהים לא יודעת.. כמוני כמוך.. בבוקר מסכן, שם את הבגדים, רצה ללכת לעבודה, מצא אותם מול הפרצוף שלו מחכים לו.
סאוסן: וואלה?
קודסיה: כן וואלה, בגלל החרא הזה שמת.
סאוסן: מי?
קודסיה: יוסף, לא ירו בו ?
סאוסן: בחייך?
קודסיה: בטח, מת לפני שבועיים.. והם אוספים את הבחורים של השכונה, שיגעו אותם.. אללה איתך.
סאוסן: אה..
קודסיה: אללה איתך.. לא השאירו אף בחור בשכונה.
סאוסן: אה.. וואלה אחותי לא ידעתי.
קודסיה: אממ.. מי ירה? אלוהים יודע, שיגעו את הבחורים של השכונה.
סאוסן: יעני יעני הדבר הזה קרה אה כשהוא היה אצלנו?
קודסיה: כן, כן, בדיוק, הוא היה אצלכם באותו יום, מסכן.. והוא ידע כשהיה בדרך גם.. יעני לא מה שמו, ידע כשהיה בדרך.. אני מתי ידעתי? בבוקר, אבו איברהים סיפר לי, חשבתי שהוא עשה תאונה, שאלתי אותו עשה תאונה? אמר לי לא, ירו בו, אמרתי בסדר ירו בו, ירו בו, מה אני אעשה לו?
סאוסן: אממ..
קודסיה: אמר לי איפה ויסאם? אמרתי לו וואלה ויסאם לא יודעת.. הבנת?
סאוסן: כן.
קודסיה: אה, יעני אם שואלים אותך, ישאלו את רמזי, לא יודעת בדיוק, אבל תשע תשע וחצי היה אצלנו ובבקשה תעלימי לי את הבגדים, תזרקי אותם בזבל, אבל לא הזבל שלנו, רחוק.
סאוסן: יעני הוא לא אמר להם שהוא אצלנו?
קודסיה: הרי זה לא הוא!
סאוסן: אני אומרת לך שהוא לא סיפר להם שהוא אצלנו?
קודסיה: לא, בטח..
סאוסן: טוב למה?
קודסיה: לא, לא, לא.. הוא יגיד להם שישן אצלכם.. בא אליכם.
סאוסן: כן.
קודסיה: למה? כי רבתי איתו ביום הזה ובא אלייך כדי לדבר עליי?
סאוסן: כן.
קודסיה: כן, זה.. זאת האמת.
סאוסן: טוב, זאת האמת, אבל יעני התכוונתי למה הבגדים למה?
קודסיה: תזרקי אותם חלאס יא סאוסן חלאס יא חביבתי, שאלוהים יחוס עלייך.
סאוסן: בסדר.. בסדר..
קודסיה: לכי תזרקי אותם והכפכפים והכל.
סאוסן: בסדר.
קודסיה: יאללה.
סאוסן: בסדר יאללה ביי.
קודסיה: ביי ביי."

לאחר שיחת השיבוש לעיל קיימות עוד שיחות רבות שבחרתי שלא להביאן ואציין, בקצרה, רק זאת –

(-) סמוך לאחר שיחת השיבוש, בשעה 08:45 (שיחה 96 בעמדה ת/146ה'- עמדה על קן הטלפון של סאוסן) התקשרה סאוסן למעסיקה נוספת אצלה היתה אמורה לעבוד בהמשך היום בעבודות משק בית וביטלה את הגעתה;

(-) בשעה 09:37 התקשרה סאוסן לאחיה אבו ראוף (שיחה 102 מעמדה ת/146ה') אמרה לו לחכות לה בבית כי היא צריכה אותו "דחוף"; בשעה 09:38 התקשרה לאשתו של רמזי (שיחה 103 בעמדה לעיל), ביררה מתי רמזי יוצא לעבודה (עולה מהשיחה שישן אותה עת), הודיעה כי היא צריכה להיפגש אתו "דחוף דחוף דחוף מאוד" וביקשה שיחכה לה בטרם הוא יוצא לעבודה בצהרי היום. בהמשך, בשעה 10:26 (עמדה על רמזי, ת/146ו') התקשרה אשתו של רמזי אליו, העירה אותו והודיעה לו שסאוסן צריכה אותו "דחוף דחוף בבית" וביקשה לא יצא עד שתיפגש אתו.

כאמור, עצם השיבוש מצד קודסיה וסאוסן לא היה במחלוקת. מעבר לשיחת השיבוש לעיל, המדברת בעד עצמה, אישרו השתיים את הדברים וסאוסן אף התוודתה כי מילאה את הוראות אחותה, נטלה את הבגדים שהותיר הנאשם בביתה והשליכה אותם בפח אשפה המרוחק מביתה.

ואולם, נקודת המחלוקת בענייננו לא היתה האם קודסיה וסאוסן שבשו את החקירה, אלא – וזה החשוב – האם הנאשם הורה לקודסיה להתקשר לסאוסן ולבקש ממנה להעלים את הבגדים ואת יתר הוראות השיבוש.

בקצרה וכדי להקדים את המאוחר, אציין כי גם לגבי נקודה זו אישרו קודסיה וסאוסן את טענת המאשימה. הגם שמסרו בתחילה גרסאות מכחישות, עם התקדמות חקירותיהן התוודתה סאוסן כי יומיים לאחר מעצרו של הנאשם (29.11.17), ביום שישי באותו שבוע (1.12.17) היא הגיעה יחד עם רמזי לחיפה כדי לבקר את קודסיה. סאוסן מסרה כי במפגש עם קודסיה, התוודתה בפניה האחרונה כי ביום 28.11.17 – ביום בו נמסר לידיה הזימון עבור הנאשם (הזימון נמסר לידיה כאשר הנאשם לא היה בביתם) וכאשר היא מסרה אותו לידיו (כאשר שב לביתו), הוא הנחה אותה להתקשר לסאוסן ולבקש ממנה להשמיד את בגדיו (ואת יתר הוראות השיבוש) והכל במידה ואכן ייעצר. בעקבות גרסה זו של סאוסן, שלא היה בה, כשלעצמה, להפליל את הנאשם, מסרה גם קודסיה עדות דומה שהיא זו שהפלילה את הנאשם ועליה, בעיקר, מסתמכת המאשימה.

פרק יא' – גרסאות קודסיה, סאוסן ורמזי
בפרק זה נביא באופן רחב את גרסאות קודסיה, סאוסן ורמזי. בפרק הבא נביא את גרסאות הנאשם ולמעשה, בכך יושלם פרק הבאת הראיות.

גרסאות קודסיה
תשאול קודסיה בביתה ביום 22.11.17 (ת/159)
ביום 22.11.17, כשבוע לאחר האירוע, הגיעו לביתם של הנאשם וקודסיה רפ"ק שי פלג ורס"ב פואד פארס. השניים הגיעו לביתה בשעה 15:15 בעת שהנאשם לא היה בביתו (ר' הקלטת ותמלול התשאול ת/159; קובץ אודיו). קודסיה נשאלה אודות היכרותה עם המנוח והשיבה שהכירה אותו כשכן וכחבר של בעלה; מסרה שהכינה לו לאכול מדי פעם; כי בעלה חייב לו 3,050 ₪ (ת/159 עמ' 5 למטה); וכי למרות שהיתה עמו בקשרים טובים הוא נהג לקלל אנשים אחרים. בעת שהחוקרים היו בביתה, התקשר הנאשם אל קודסיה והיא מסרה לו אודות שיחתה עם החוקרים (עמ' 7). קודסיה מסרה שהפעם הראשונה ששמעה אודות מותו של המנוח היה בבוקר המחרת "הייתי ישנה ובבוקר שכן אמר לי.. כן, אבו אברהים אמר לי.." (עמ' 7). כשנשאלה כיצד שמע הנאשם אודות מותו של המנוח, התחמקה ולא מסרה תשובה ברורה (עמ' 8), אך הוסיפה כי "אני ביום הזה אני והוא היינו ברוגז.." (עמ' 8 שורה 25) בנוגע לעיקול שהוטל על חשבון הבנק שלה, וגם "עשה טיול פה, הלך לפה קצת ובא.." (עמ' 9 שורה 9). טרם סיום מסרו החוקרים לקודסיה שייתכן והנאשם יתושאל אף הוא (עמ' 11).

חקירתה הראשונה של קודסיה מיום 30.11.2017 (ת/160)
ביום 30.11.17 בשעה 15:36, יום לאחר מעצרו של הנאשם, עוכבה אף קודסיה בחשד לשיבוש מהלכי משפט (ר' תמלול חקירתה ת/160). כלל חקירותיה של קודסיה משלב זה ואילך היו באזהרה.

לגבי יום האירוע מסרה, כי לאחר שהנאשם חזר לביתם פרץ ביניהם ויכוח בנוגע לחובות ולאחר מכן הנאשם "הלך כנראה קנה סיגריות.." (עמ' 4 שורה 36; וכן עמ' 7). קודסיה הוסיפה כי לאחר שהביא סיגריות מהמכולת הנאשם ביקש ממנה לזרוק את מפתחות הרכב אך משום שחששה שהשלט יישבר היא ירדה ומסרה לו אותם. לאחר מכן הנאשם עלה לביתם כדי לקחת את תעודת הזהות שלו ועמדה על טענתה זו גם לאחר שהחוקר טען בפניה כי הדבר לא התרחש –

"החוקר: לא עלה הביתה אחרי שנתת לו את המפתח.
קודסיה: לא, הוא עלה, איך לא עלה? למה? למה הוא לא יעלה? עלה לקח את תעודת הזהות והלך, כי הוא הלך לירושלים, לקחת את תעודת הזהות... כי שם הוא צריך לעבור עם התעודת זהות.. לקחת את התעודת זהות והלך להורים שלי.." (עמ' 9- 10).

קודסיה ציינה כי –

"..הוא לא היה בזמן שאתם אומרים עליו, הוא לא היה בחיפה.. הוא לא היה בחיפה, [הוא היה] בירושלים" (עמ' 12, שורות 26–30)

וחזרה וציינה זאת, כפי שהדברים באים לידי ביטוי להלן –

"אני אומרת לך היה בירושלים, תרשום אני זו שאומרת, שלא יהיה מצב שלא כתוב את זה! .." (עמ' 16 שורות 7 – 8).

קודסיה נשאלה מדוע מלכתחילה הנאשם נסע לירושלים והשיבה "כי אני הבאתי את זה למצב שהוא רצה לתת לי גט, אז אמר לי אני הולך, זאת אומרת לסכם עם ההורים שלי על זה.." (עמ' 20 שורות 23–26); ובהמשך (עמ' 23) טענה כי היא זו שביקשה להתגרש. קודסיה ציינה רק סיבה זו לנסיעתו של הנאשם לירושלים ולא טענה כי התכוון ללוות כספים מאחיה. לטענתה, מטרתו של הנאשם היתה לשוחח עם אחיה בנדון והוסיפה כי לא ניתן לעשות זאת בטלפון (עמ' 24)

קודסיה עמדה על כך שהנאשם לא אמר לה שהוא נוסע לירושלים ואחותה סאוסן היא זאת שאמרה לה זאת, כאשר קודסיה כבר ישנה (עמ' 16–17). זאת ועוד, קודסיה עמדה על כך שכאשר הנאשם נסע לירושלים השניים כלל לא שוחחו בטלפון "לא, לא דיברתי הרי אני והוא כועסים" (עמ' 17 שורה 3). כשהחוקרים טענו בפניה כי יש להם הוכחות בנוגע לשיחות טלפון עם הנאשם במהלך נסיעתו לירושלים מסרה "אולי, אני אומרת לך אני לא זוכרת, ייתכן וזה ח' (הקטינה – י.ל.), לא אתי, .. אולי עם ח', אולי היא התקשרה אליו או הוא התקשר אליה, זאת אומרת התקשר ודיברה אתו, ... באלוהים לא זוכרת..". (עמ' 23 שורות 25 – 29).

קודסיה הוסיפה כי לאחר שהנאשם שב מירושלים, הוא מסר לה כי דבר מותו של המנוח נודע לו מאחד מהשכנים (לא ידעה אם מדובר באבו אברהים או אבו מחמוד) כאשר היה בירושלים (עמ' 14 – 15); וכן "..הם התקשרו אליו ואמרו לו והוא היה בירושלים" (עמ' 27 שורה 24); גם היא עצמה לא ידעה על מותו של המנוח אלא עד ליום המחרת (עמ' 15).

עלה מהתמלול, כי במהלך החקירה הקטינה היתה מחוץ לחדר החקירות (עמ' 32). בתום החקירה חתמה קודסיה על ערבות עצמית ושוחררה.

חקירתה השניה של קודסיה מיום 4.12.17, שעה 10:11. החוקר – ואסים רבאח (ת/161)
בתחילת החקירה הובהר לקודסיה כי גרסתה הקודמת היתה "כולה שקר ולא נכונה" (עמ' 10); ובאם לא תספר את האמת גם היא, כאחותה סאוסן שנעצרה ביום האתמול, תיעצר; ואם תספר את האמת תשוחרר, כפי שרמזי שוחרר (עמ' 17).

בנוסף, בחלק הראשון של חקירתה הובהר לקודסיה מספר פעמים כי אם תיעצר הקטינה תפגע מכך, כך הובהר באופן כללי וכך גם הובהר באופן בוטה (לדוגמה - "היום שולחים אותך לבית משפט והבת שלך תגדל ברחוב או תישאר בבית לבד" עמ' 14 למעלה; "תחשבי ותשימי את התמונה של הקטינה מולך", עמ' 36 שורה 24).

קודסיה נשאלה אם מסרה לסאוסן על מעצר הנאשם והשיבה בחיוב; לאחר מכן נשאלה באם ביקשה דבר מסאוסן בהקשר לעיל והשיבה בשלילה (עמ' 12). קודסיה נשאלה על מכשיר הטלפון של הקטינה, מסרה כי הוא מיועד רק לקבלת שיחות וציינה (לא מיד) כי "לפעמים" (עמ' 16 שורה 10) היא משוחחת עם הנאשם במכשיר זה. קודסיה שבה וציינה כי הנאשם לא ירה במנוח שהרי "נשבעת לך שהיה בירושלים" (עמ' 18 שורה 33). קודסיה שוב נשאלה מה ביקשה מסאוסן בשיחת הטלפון לאחר מעצרו של הנאשם והשיבה " לא ביקשתי שום דבר, מה אני אבקש ממנה?" (עמ' 24 שורה 1).

לאחר "מסע שכנוע" החלה קודסיה להשיב לשאלות קונקרטיות ושינתה, באופן יחסי, את גרסתה - כך, כאשר נשאלה באם אמרה לסאוסן לעשות דבר מה עם בגדיו של הנאשם, השיבה "אמרתי לה תזרקי אותם.. לא יודעת, נשבעת לך, למה אמרתי לה..." (עמ' 40); ובהמשך הסבירה זאת " מהפחד שלי עליו" (עמ' 48 שורה 19); וכן השיבה "אולי" כשהוטח בה שהסיבה לכך היא החשש שהמשטרה תתפוס את הבגדים (עמ' 99). קודסיה נשאלה מדוע מסרה לסאוסן שתחזור אליה למספר הטלפון של הקטינה והשיבה תשובות כגון "ככה" (עמ' 102 שורה 32) וכד' ולאחר מכן אישרה שחששה שמאזינים לה לטלפון (עמ' 106).

קודסיה שללה שהנאשם התוודה בפניה שרצח את המנוח, או שביקש ממנה להורות לסאוסן שתזרוק את בגדיו (עמ' 43). קודסיה מסרה שמטרת נסיעת הנאשם לירושלים היתה לפתור את הבעיות בין האחים שלה (עמ' 45 למעלה, פעם ראשונה שציינה זאת).

לאחר מכן התבקשה קודסיה לתאר מחדש את מהלך העניינים ביום האירוע – תיארה כי הנאשם יצא לרכוש סיגריות וכשחזר היא הורידה אליו לרחוב את מפתחות הרכב, הוא נסע לדרכו, אולם חזר כעבור "אולי חמש דקות.. הוא בא לקחת את התעודת זהות ואחרי זה אמר לי הנה אני נוסע למשפחה שלך לפתור את הבעיה שיש ביננו ..." (עמ' 60 שורות 31 – 34). קודסיה חזרה על גרסתה כי הנאשם לא מסר לה את יעד נסיעתו (חרף דבריה לעיל בהם למעשה אישרה זאת..) וחזרה על גרסתה לפיה רק כאשר הנאשם הגיע לירושלים סאוסן התקשרה אליה ומסרה לה שהנאשם בביתה (עמ' 61). בשלב זה הציג החוקר לקודסיה את פלט השיחות בין הנאשם לקודסיה (עמ' 65) והיא אישרה שהנאשם אמר לה במהלך אותן שיחות כי הוא בדרכו לירושלים, הוסיפה שאינה זוכרת במדויק את תוכן השיחות ותשובותיה התמצו בכך ש" דיברנו על הרבה דברים אבל לא זוכרת מה זה בדיוק.." (עמ' 69 שורה 27). לגבי השאלה האם הנאשם מסר לה ששמע מאחרים על רצח המנוח השיבה "אולי כן" (עמ' 82 שורה 23), ואף ציינה כי הסתכלה לבקשתו מהחלון לכוון הרחוב וכשלא הבחינה בדבר חזרה לישון (עמ' 86).

חקירתה השלישית של קודסיה, 4.12.17 שעה 15:19. החוקרים – ואסים רבאח. ההודעה - ת/162. תמלול החקירה - ת/154 במסגרת חקירת סאוסן, כולל העימות ביניהן
באותו מועד בו נערכה החקירה הקודמת, נחקרה קודסיה פעם נוספת. קודסיה נשאלה מדוע שוחחה עם הנאשם, בעת שנסע לירושלים, במכשיר הטלפון של הקטינה. בתחילה התחמקה קודסיה מתשובה והשיבה "לא יודעת, הוא צלצל אלי לשם (למכשיר הטלפון של הקטינה – י.ל.) ודיברתי איתו" (עמ' 4 שורה 17); בהמשך שינתה גרסה וטענה כי "הטלפון שלי היה כבוי (מ.ל.ב), כי כעסתי עליו וסגרתי את הטלפון, עכשיו נזכרתי" (עמ' 5 שורות 9–10).

קודסיה נשאלה אילו בגדים לבש הנאשם כאשר נסע לירושלים וטענה כי אינה זוכרת, משכך הציג לה החוקר את תצלומי האבטחה ממצלמת מכולת פאדי והיא נשאלה היכן בגדים אלה. קודסיה השיבה שהם אמורים להימצא בביתה (עמ' 20); לאחר מכן אישרה כי לא ראתה אותם בביתה לאחר חזרתו של הנאשם מירושלים (עמ' 24); שללה שאלה הבגדים שאיתם הגיע הנאשם לירושלים (עמ' 20 למעלה) וכן ציינה כי הבגדים אותם מסרה לנאשם טרם יצא את הבית היו רק בגדי שינה. בנוסף, ציינה קודסיה כי הנאשם אמר לה שפניו מועדות בכלל להוריו (עמ' 21 למעלה). קודסיה עומתה עם גרסתה של סאוסן לפיה הבגדים שהשליכה לפח תואמים את הבגדים שהנאשם לבש במכולת פאדי, אך קודסיה עמדה על שלה (עמ' 25).

קודסיה הכחישה שהנאשם הורה לה להתקשר לסאוסן ובקש מהאחרונה לזרוק את הבגדים (עמ' 36–37) והכחישה שסיפרה לסאוסן - במפגש שהיה ביניהן לאחר מעצרו של הנאשם – שהנאשם הוא זה שהורה לה להתקשר לסאוסן ולבקש ממנה את הבקשה לעיל (עמ' 37- 39).

[בשלב זה (נומרטור 01:52:00, עמ' 39) הוכנסה סאוסן לחדר החקירות].

[כעולה ממזכרו של וסים רבאח (ת/156), סאוסן מסרה בחקירתה – שהתנהלה במקביל – כי יומיים לאחר מעצרו של הנאשם (הנאשם נעצר ביום 29.11.17 והכוונה אם כן ליום ו' בשבוע 1.12.17) בעת שסאוסן ורמזי ביקרו את קודסיה בחיפה, מסרה קודסיה לסואסן כי יום לפני מעצרו של הנאשם, לאחר שקודסיה מסרה לו את הזימון לחקירה, הורה הנאשם לקודסיה להתקשר לסאוסן ולהורות לה לזרוק את הבגדים שהשאיר אצלה כשנסע אליה ביום האירוע. על רקע גרסה זו של סאוסן הוחלט להפגיש את שתי האחיות]

החוקר הבהיר לקודסיה שאם לא תספר את האמת היא תיעצר (עמ' 41) (ביטויים דומים נאמרו פעמים נוספות כמו גם הבהרות מה יקרה לקטינה באם תיעצר (ר' לדוגמה עמ' 12 שורות 17 – 18); סאוסן אישרה – בנוכחות קודסיה - כי קודסיה אמרה לה, בעת שסאוסן ביקרה בחיפה לאחר מעצרו של הנאשם, שאת ההוראה שנתנה לסאוסן לזרוק את הבגדים, היא (קודסיה) קיבלה מהנאשם ביום שלישי טרם מעצרו (עמ' 42).

תגובת קודסיה היתה "בחיי הנביא לא סיפר לי, באלוהים לא סיפר לי" (עמ' 42 שורה 28);
בהמשך, אישרה שאמרה זאת לסאוסן, אך טענה שלא היה אמת בדבר –

"לא אמר לי, באלוהים לא אמר לי תגידי לסאוסן, הבנת? אני אמרתי לה, אבל הוא באלוהים לא אמר לי.." (עמ' 43 שורות 21–25; וכן ר' עמ' 46 – 48).

[בשלב זה (נומרטור 02:02:30, עמוד 48) יצא החוקר וסים רבאח את חדר החקירות והאחיות נותרו לבדן].

גם כאשר נותרו האחיות לבדן חזרה קודסיה על דבריה כי הנאשם לא הנחה אותה להתקשר לסאוסן וכיוב' (עמ' 48- 49).

קודסיה הוסיפה שהשיחה היחידה בנוגע לבגדים היה כזו – "אני שאלתי אותו איפה הבגדים רוצה לכבס אותם אמר לי שכחתי אותם אצל סאוסן.. אבל לא אמר לי תגידי לסאוסן ככה ככה ככה באלוהים לא אמר לי.." (עמ' 49 למעלה).

סאוסן ניסתה לשכנע את קודסיה לספר את האמת, לשיטתה, אך קודסיה נותרה בגרסתה –

"סאוסן: תגידי אמר אותה, חאלס יא אחותי, את רוצה להישאר ככה להיגרר.
קודסיה: לא אבל הם רוצים את האמת נכון? והאמת שהוא לא אמר לי.." (עמ' 49);

[בנומרטור 02:05:00, בעמוד 49 החוקר וסים רבאח שב לחדר החקירות].

בהמשך, חזרה בה קודסיה אף מכך שאמרה את הדברים לסאוסן וציינה כי כלל אינה זוכרת זאת (עמ' 52 למטה).

[בנומרטור 02:13:30, עמוד 57 שוב נותרות שתי האחיות לבדן בחקר החקירות].

קודסיה שבה ואמרה לסאוסן ש "באלוהים לא אמר לי ויסאם" (עמוד 57 שורה 17);

חרף בקשה של סאוסן מקודסיה ".. את תשקרי את השקר הזה.." (עמוד 57 שורה 24, ובהמשך בעמוד 58 למעלה " .. לא רוצים את האמת אנחנו רוצים שקר אנחנו.."), שבה קודסיה וטוענת באוזני אחותה כי הנאשם לא אמר לה את הדברים שיוחסו לו "למה שאני אשקר, הוא לא אמר לי..." (עמוד 57 שורה 26).

גם לאחר כניסתו החוזרת של החוקר וסים רבאח לחדר החקירות [נומרטור 02:14:30 עמוד 58], עמדה קודסיה על גרסתה, חרף ניסיונות השכנוע מצד החוקר וסאוסן כי תאשר את דבריה של סאוסן.

וכך באו הדברים לידי ביטוי:

"סאוסן:.. למה אמרת לי שאזרוק אותם.. את הבגדים בזבל ?
...
קודסיה: אני מעצמי.
סאוסן: לא מעצמך... אם הוא לא אמר לך לומר לי, לא היית אומרת לי ולא היה יוצא מפיך.
קודסיה: באלוהים לא אמר לי.." (עמ' 59).

בשלב זה (עמוד 60) הוצאה סאוסן מחדר החקירה וקודסיה המשיכה למסור את האמור לעיל לחוקר וסים רבאח, היינו כי הנאשם לא אמר לה להורות לסאוסן לזרוק את הבגדים. החוקר וסים רבאח הקפיד לומר לקודסיה כי הוא מבקש אך את האמת (ר' לדוגמה עמ' 62 שורה 21); ובה בעת ניסה להוביל אותה לומר שאינה זוכרת את הדברים, ובמשתמע שדבריה של סאוסן נכונים. וכך באו הדברים לידי ביטוי –

החוקר: אני לא חושב שאת מסתירה אני מאמין לך שאת לא זוכרת, .... אני לא אומר שאת משקרת .. אני לא אומר לך שקרנית, אני אומר לך שאת לא זוכרת ואני מעריך את המצב שאת נמצאת בו אבל תיזכרי... אבל את צריכה לזכור, אין מה לעשות... (עמוד 68 שורות 16–24).

בהמשך, "קושר" החוקר בין הגרסה שתמסור קודסיה לבין שחרורה של סאוסן. וכך באו הדברים לידי ביטוי –

"החוקר: .. קודם כל, אחותך נמצאת כאן היא לא תלך אחותך! אחותך תישאר אצלנו, בינתיים אנחנו (מ.ל.ב) אצלנו, כאשר נסיים אתך אחותך תלך הביתה...
קודסיה: מה אתה רוצה ממנה תשחרר אותה.
החוקר: אה! לא לא לא מה זה סתם? (מ.ל.ב) מה.. תנסי לזכור אני לא אומר לה אל
תזכרי, תזכרי איך קוראים לו.." (עמוד 68 שורה 37 עד עמוד 69 שורה 6).

חרף הדברים הללו, קודסיה נותרה בגרסתה כי הנאשם לא אמר לה את הדברים שמסרה סאוסן והובאו לעיל. זאת ועוד, גם כאשר נותרה קודסיה לבדה בחדר החקירות היא מדברת אל עצמה ואומרת שאינה זוכרת ושואלת את עצמה - "האם ייתכן שאני אמרתי לסאוסן? מתי?.. יא אלוהים יא אלוהים תעזור לי, מתי אמתי לה ומה אמרתי לה, מתי.." (עמוד 70 למעלה).

בשלב זה שוב הוכנסה סאוסן לחדר החקירות (נומרטור 02:33:55, עמוד 70) והשתיים הושארו לבד ללא חוקר. החוקר וסים רבאח הצטרף כ 50 שניות לאחר מכן. וכך התנהלה השיחה ביניהן –

קודסיה: אמרתי לו תרשום מה אתה רוצה ואני אחתום לך מה אתה רוצה שאני אעשה לך? לא זוכרת שאני אמרתי לך בכלל ככה.
סאוסן: את באלוהים אמרת לי.
....
קודסיה: באלוהים לא אמר לי
סאוסן: יא אחותי תגידי שאמר ולכי
.... " (עמוד 70 שורות 20–33)

כאמור, סמוך לאחר המפגש לעיל (עמוד 70 למטה) שב החוקר וסים רבאח לחדר החקירות, סאוסן הוצאה מחדר החקירות (עמוד 74), אך קודסיה נותרה בגרסתה כי הנאשם לא אמר לה את שסאוסן מסרה (ר' לדוגמה עמוד 74 למטה).

חקירתה הרביעית של קודסיה, 5.12.17 בשעה 11:27. החוקר וסים רבאח. ההודעה ת/163. החקירה לא הוקלטה - ר' מזכר ת/163א'

חקירה זו לא הוקלטה וההסבר לכך מצוי במזכר ת/163 א' מיום 5.12.17. על פי מזכר זה קודסיה הגיעה לחקירה בשעה 10:00, החוקר וסים רבאח הפעיל את ההקלטה ובתום החקירה כאשר ניגש להפסיקה גילה כי המכשיר לא הקליט כלל.

חקירתה של קודסיה הוקלדה בלבד אם כן (ההודעה ת/163). על פי הודעה זו, קודסיה נשאלה מתי מסרה לנאשם את הזימון בכתב שקיבלה יום קודם למעצרו של הנאשם, והשיבה כי הדבר היה בסביבות השעה 19:00.

החוקר ציין כי בשלב זה התקיים תשאול בנוגע לטענת החוקרים כי באותו ערב הנאשם הנחה את קודסיה להתקשר לסאוסן ולבקש ממנה לזרוק את הבגדים שהשאיר בביתה של האחרונה.

לאחר מכן צוין בהודעה כי קודסיה התוודתה כי כך אכן היה ואף ציינה

"הייתי בחדר שינה, הוא (הנאשם – י.ל) פנה אלי ואמר לי תגידי לסאוסן שתזרוק את הבגדים ואל תשאלי ואל תתערבי".(שורות 61-62 להודעה).

על פי ההודעה, קודסיה הוסיפה ותיארה כי לא התפתחה שיחה בהקשר להוראתו לעיל של הנאשם והיא פנתה לישון. למחרת בבוקר נעצר הנאשם ואז היא התקשרה לסאוסן. קודסיה מסרה שעשתה כן "מתוך פחד עליו" (שורה 101) והוסיפה כי ביקשה מסאוסן שתתקשר למספר הטלפון של הקטינה משום שפחדה מהאזנה לטלפון (שורה 97).

חקירתה החמישית של קודסיה, 7.12.17 שעה 12:31. החוקר: וסים רבאח. ת/164
בחקירה זו הושמעו לקודסיה שיחות בהן שוחחה בטלפון עם סאוסן ושנקלטו בעמדות האזנת הסתר וכן הוצגו לה מצלמות האבטחה מבית אחותה בירושלים. קודסיה אישרה כי היא זו שנשמעת משוחחת בשיחות וכן אישרה את זהות בני השיח עמה (לרוב סאוסן ובחלק מהמקרים הנאשם). משום שתוכן הדברים בשיחות ברור למדי לא אפרט את חקירתה ואתמקד בנקודות הבאות:

(-) קודסיה אישרה, במענה לשאלות מדריכות, כי הסיבה לכך שהתקשרה לסאוסן לאחר מעצר
הנאשם היא השיחה שקיים איתה (עם קודסיה) הנאשם ערב קודם (עמ' 10 – 11).
(-) קודסיה אישרה שביקשה את סאוסן להתקשר למספר הטלפון של הקטינה משום שחששה מהאזנות (עמ' 14 באמצע).
(-) קודסיה נשאלה מדוע תדרכה את סאוסן לומר, אם תישאל, שהנאשם הגיע לביתה בסביבות
21:00-21:30. בתחילה השיבה שאמרה זאת לסאוסן משום שאלה פני המציאות (עמ' 39); כשהוטח בה שהנאשם הורה לה לתדרך כך את סאוסן הכחישה בתחילה (עמ' 40); הוסבר לה שלא ייתכן ש"סתם" המציאה את השעה לעיל. קודסיה טענה שרק "וידאה" עם סאוסן שהנאשם היה אצלה בשעות אלה (עמ' 42); אמרה שאין לה תשובה לכך (עמ' 44); מסרה "אז מה דעתך שהוא לא אמר לי?" (עמ' 44 למטה); ניסתה להתבדח עם החוקר ( "כי אתה אמרת לי לומר לה חחח.." עמ' 46 למעלה); ולבסוף, לאחר שהחוקר רבאח יצא מהחדר וחזר לשם, אמרה קודסיה כי היא רוצה ללכת לילדתה ובהמשך, כאשר נשאלה האם נזכרה, השיבה "ויסאם" (עמ' 47); מיד בהמשך השיבה, במענה לשאלה מדריכה, כי הנאשם הנחה אותה בנדון מיד לאחר שמסרה לו את הזימון לחקירה יום לפני מעצרו. קודסיה חזרה בקצרה על גרסתה זו גם בהמשך (עמ' 50).

חקירתה השישית של קודסיה, 14.12.17 שעה 12:30. החוקר: יואב לבנה. ת/165
חקירתה האחרונה של קודסיה, בה נשאלה אודות חובות בני הזוג. קודסיה מסרה כי הם חייבים לבנק ולסלקום. בתחילה השיבה בשלילה לגבי חובות לגורמים פרטיים ורק כשעומתה עם החוב למנוח אישרה זאת וציינה כי החוב נוצר לפני כשנה ומידי חודש החזיר הנאשם כ 400-500 ₪.

עדותה של קודסיה בבית המשפט
קודסיה העידה בפנינו ביום 9.7.18 (להלן: הדיון הראשון); ב 16.7.18 (להלן: הדיון השני); וב 29.10.18 (להלן: הדיון השלישי). לא אסקור במסגרת זו את כלל עדותה ואעמוד רק על הנקודות הרלוונטיות לענייננו. כבר בשלבים מוקדמים של עדותה הראשית עוינותה כלפי באת כוח המאשימה היתה בולטת. היא חיוותה דעת ששאלות התובעת "טיפשיות" (דיון ראשון, עמ' 25 שורה 14) והודיעה שהתובעת "מעצבנת אותה" (שם, עמ' 27 שורה 4). זאת, וכן תשובותיה שסתרו את הודעותיה במשטרה הובילו להכרזתה כעדה עוינת ולהגשת הודעתיה (דיון ראשון עמ' 33).

חקירתה הראשית - לגבי יום האירוע, מסרה קודסיה כי הנאשם ירד לקנות סיגריות וכשחזר התקשר אליה שתזרוק לו את מפתחות הרכב, וכך עשתה; ציינה שהשניים רבו באותו יום, גם לפני שהלך לקנות סיגריות וגם לאחר מכן (דיון ראשון, עמ' 28); וכן ציינה כי לאחר שהנאשם חזר מרכישת הסיגריות ומה"סיבוב", הם שום רבו ואז קודסיה ארגנה לו תיק ובו בגדים, הנאשם החליף בגדים ויצא (דיון ראשון, עמ' 29).

קודסיה טענה שלא ידעה מה היעד אליו נוסע הנאשם ושמעה זאת רק מאחותה (דיון שני, עמ' 45, עמ' 62). בנוסף, הכחישה כי הנאשם מסר לה במהלך הנסיעה לירושלים, ששמע שהמנוח נרצח. לדבריה, על מות המנוח היא שמעה מהשכן אבו אברהים, וזאת בבוקר למחרת (דיון ראשון, עמ' 24). לידיעתה, גם הנאשם שמע זאת רק למחרת האירוע, כך הבינה ממה שאמר לה (שם, עמ' 24). לקודסיה לא היו תשובות מדוע מסרה בחקירתה במשטרה כי הדבר נודע לה מהנאשם בעת שהיה בדרך לירושלים, אז מסרה שהלה אף ביקש ממנה לבדוק אם יש התרחשות בשכונה (דיון שני, עמ' 41).

לגבי הבגדים אותם לבש הנאשם בעת שהיה במכולת פאדי, מסרה קודסיה כי אלה נשארו בביתם בארון הבגדים (שם, עמ' 32 למעלה) והיא אינה יודעת היכן הם ("אני לא יודעת, יכול להיות כשבאה המשטרה לחיפוש לקחו אותם איתם", שם, עמ' 30 שורה 3). בהמשך, כשהנאשם "הודיע" מתא העצורים שבאולם בית המשפט, בעת שהעידה, כי ה"באבוג" נמצא אצלו בכלא שאטה, אישרה קודסיה כי אכן העבירה לנאשם את ה"באבוג" ובגדים נוספים לאחר שנעצר (דיון ראשון, עמ' 31). כשעומתה עם חקירתה במשטרה מיום 4.12.17, שם ציינה כי אינה יודעת היכן הפריטים, השיבה כי במהלך חקירותיה היא אוימה שהיא עצמה תיעצר וכי הקטינה תילקח ממנה, אם לא תאמר מה שהחוקרים ביקשו לשמוע (שם, עמ' 32). זאת ועוד, קודסיה מסרה, לגבי כלל אמרותיה במשטרה, כי החוקרים מסרו לה את הנתונים שעליה למסור בחקירותיה "ליד המעלית" ושכל מה שאמרה נאמר לה קודם לחקירותיה כתדרוך על ידי חוקריה (דיון שני, עמ' 48 - 49). קודסיה נשאלה האם החוקרים גם ביקשו ממנה למסור שהנאשם הודה בפניה שרצח את המנוח, ומסרה כי בנקודה זו היא לא תודרכה מה לומר. (עמ' 52).

לגבי שיחות הטלפון של קודסיה עם סאוסן שהתקיימו לאחר מעצרו של הנאשם ונקלטו בעמדות האזנת הסתר - קודסיה מסרה בעדותה הראשית גרסה חדשה לסיבה שבעטיה הורתה לסאוסן לזרוק את בגדיו של הנאשם לפח. לדבריה, היא עשתה כן משום כעסה על הנאשם. קודסיה טענה כי גם לאחר שהנאשם שב מסאוסן, ביום 16.11.17, ועד למעצרו ביום 29.11.17, השניים המשיכו לריב ולכן "נמאס" לה ממנו וזו הסיבה שביקשה את סאוסן לזרוק את בגדיו, וכדבריה ".. מתי שבאו לקחת אותו באותו לילה רבנו, בשביל זה התקשרתי למחרת לאחותי, כדי להגיד לה שתזרוק את כל הבגדים כי אנו ממשיכים לריב כל הזמן ואני לא רוצה אותו בכלל, נמאס לי ממנו.." (דיון ראשון, עמ' 35; דיון שני עמ' 58). כשנשאלה מדוע הורתה לסאוסן להתקשר למספר הטלפון של הקטינה, השיבה כך " למה? ככה" (דיון שני, עמ' 65 שורה 11); בהמשך מסרה כי עשתה כן משום שרצתה "לנסות" את מכשיר הטלפון של הקטינה (שם, עמ' 67); לקודסיה לא היתה תשובה מניחה את הדעת מדוע לא "סתם" ביקשה מסאוסן לזרוק את בגדיו של הנאשם, אלא הורתה לה לזרוק אותם בפח זבל רחוק ולשרוף אותם (שם, עמ' 71). קודסיה נשאלה מדוע בשיחות הטלפון שנקלטו בעמדת האזנת הסתר, היא שאלה את סאוסן אודות מצלמות האבטחה בביתה, והשיבה כי היא (קודסיה) היתה מעוניינת לרכוש לסאוסן, כ"מתנת הפתעה" מצלמות חדשות (..) (דיון שני, עמ' 75) ולא נתנה הסבר כיצד חשבה לממן את רכישת המצלמות לנוכח מצבה הכלכלי העגום (שם, עמ' 77). בנוגע ל"תדרוך" שנתנה קודסיה לסאוסן לגבי שעת הגעת הנאשם לביתה (הנחתה אותה למסור שתאמר שהגיע בסביבות 21:00-21:30), טענה שאינה זוכרת שכך אמרה לסאוסן (דיון שני, עמ' 78). בנוסף, הכחישה קודסיה שאמרה לסאוסן (עת נפגשו לאחר מעצרו של הנאשם) כי הנאשם הנחה אותה להתקשר אליה (עמ' 82–90).

בחקירתה הנגדית של קודסיה, היא מסרה, לרוב במענה לשאלות מדריכות, אודות מצבה עת שנחקרה במשטרה – אישה מאזור ירושלים, ממוצא מוסלמי ודתיה, המתגוררת לבדה בחיפה, אם לילדה קטנה, נתונה בקשיים כלכליים, שמשפחתה רחוקה גיאוגרפית ממנה, ומשפחת בעלה אינה בקשרים עמה. קודסיה אישרה כי נתונים אלה הגבירו את קשייה ואת הלחצים בהם היתה נתונה בעת שנחקרה. בנוסף, מסרה קודסיה שמחשבותיה ומעייניה היו נתונים בראש ובראשונה לבתה הקטינה, שלא היה לה מקום ללכת עם סיום הלימודים ולכן קודסיה היתה חייבת לסיים את חקירותיה בשעה נתונה כדי להספיק לקחת את בתה מבית הספר או מביתה של מנהלת בית הספר שאצלה שהתה הקטינה כאשר קודסיה נאלצה להיחקר עד שעות מאוחרות. עוד מסרה קודסיה אודות איומים שהופנו כלפיה על ידי חוקריה, שתיעצר וכן שהקטינה תגדל ללא הוריה, באם קודסיה לא תמסור את הגרסאות להן כוונו החוקרים. בהקשר לעיל, הוגש מכתב (נ/5) שכתבה באת כוחו של הנאשם בשלב מעצר הימים וכן סמוך לאחר הגשת כתב האישום. מדובר במכתב מיום 20.12.17 שהופנה לבאת כוח המאשימה ובו תיארה הסניגורית כי קודסיה פנתה אליה בבית המשפט ביום בו הוגש כתב האישום ואמרה לה כי דברים שמסרה במשטרה נמסרו על ידה לאחר הפעלת לחצים ואיומים כי היא תיעצר ובתה תילקח ממנה אם לא תשתף פעולה עם החוקרים.

לגופו של עניין, טענה קודסיה כי הנאשם לא ביקש ואף לא הורה לה להתקשר לסאוסן ולבקש ממנה לזרוק את הבגדים; למחוק את צילומי האבטחה ולהשיב, באם תשאל, שהנאשם הגיע לביתה בסביבות 21:00-21:30 (ר' לדוגמה, דיון שלישי, עמ' 48). כאשר נשאלה אם כן, מדוע מסרה, בחלק מחקירותיה, כי הנאשם כן הורה לה לעשות כן, השיבה קודסיה כי עשתה כן רק לאחר שסאוסן ביקשה ממנה "להגיד את מה שהם (החוקרים – י.ל.) רוצים.." (דיון שלישי, עמ' 49 שורה 9) ומשום הלחצים שהופעלו עליה. קודסיה לא תמיד הבינה את כיוון שאלותיו המנחות של הסניגור (ר' לדוגמה תשובותיה מדוע ביקשה מסאוסן להתקשר למספר הטלפון של הקטינה וכו'), אך בסופו של דבר אישרה את הטיעון המרכזי והוא כי היא הבינה, כבר החל מיום 22.11.17 אז הגיעו החוקרים לתשאל אותה בביתה, כי הנאשם נחשד במעורבות ברצח ולכן החליטה, על דעת עצמה, עם מעצרו של הנאשם ביום 29.11.17 להורות לסאוסן להעלים ראיות "על כל מקרה" (ר' לדוגמה דיון שלישי, עמ' 57, עמ' 66). למעשה, במרבית חקירתה הנגדית של העדה היא הופנתה למובאות מחקירותיה במשטרה וזאת על מנת, כך הוצג הדבר, להראות "מה עבר על העדה" בעת שנחקרה במשטרה (דיון שלישי, עמ' 76 למטה). לקראת סוף חקירתה הנגדית התבקשה העדה על ידי בית המשפט לנסות וליישב את תשובותיה, אלה מחקירתה הראשית ואלה מחקירתה הנגדית. בתחילה, ניתן היה להבין שהעדה "בוחרת" בתשובותיה מחקירתה הנגדית, אך בהמשך בחרה "גם וגם". וכך באו הדברים לידי ביטוי: "קודסיה: קודם כל אני ביקשתי ממנה (לזרוק את הבגדים – י.ל.) בגלל שאנחנו רבנו, ואחר כך שמעתי מה ששמעתי אז ביקשתי ממנה לזרוק את זה. כב’ הש’ ליפשיץ: כלומר גם זה וגם זה נכון? קודסיה: כן" . (עמ' 81–82)". תשובתה ה"היברידית" לעיל של העדה לא הניחה את דעת ההגנה, ולכן, לאחר עוד סדרת שאלות מנחות נוספת, הסכימה העדה עם השאלות שנשאלה ומסרה כי הסיבה היחידה שהנחתה אותה כאשר הורתה לסאוסן לזרוק את הגדים היא דאגתה לנאשם (עמ' 83–85).

גרסאות סאוסן
חקירתה הראשונה מיום 3.12.17 שעה 17:10 על ידי ג'וני חליפה. ת/151
סאוסן נחקרה כבר בשלב ראשון כחשודה בהקשר לשיבוש מהלכי חקירה וסיוע לאחר מעשה. סאוסן מסרה כי בני משפחתה גרים בכפר עקב ובכפר א-ראם. אחיה רמזי (אבו מוסא) מתגורר בכפר עקב ואחיה מג'האד (אבו ראוף) מתגורר בכפר א-ראם. היא עצמה מתגוררת בכפר עקב אך יש למשפחה דירה גם בכפר א-ראם. לדבריה הנאשם הגיע אליה לדירה בכפר א-ראם משום שרמזי עבד אותו לילה ומג'האד ישן (עמ' 16). סאוסן התקשתה להסביר מדוע הנאשם הגיע דווקא אליה (עמ' 17). הנאשם הגיע לביתה בסביבות 21:00-21:30 (עמ' 13) והיא ידעה על הגעתו משום שהתקשר אליה סמוך להגעתו, הודיע לה שהוא מגיע ומסר שיביא עמו עוגה (עמ' 13 - 14). סאוסן מסרה כי הנאשם סיפר לה שרב עם קודסיה וסיפר על בעיותיו הכלכליות. סאוסן הוסיפה שהיא התקשרה לקודסיה, מכשיר הטלפון של קודסיה היה בתחילה כבוי והנאשם אמר שקודסיה כיבתה אותו משום שלא רצתה לשוחח עמו. מאוחר יותר הצליחה לשוחח עם קודסיה ומסרה לה שהנאשם בביתה (עמ' 5–7). סאוסן מסרה שהנאשם שוחח בטלפון עם אחיה רמזי, משום שהאחרון סיים לעבור רק בסביבות 01:00 לאחר חצות; והוסיפה כי למחרת היא יצאה את ביתה לעבודה והנאשם יצא מאוחר יותר את הבית, נעל את הדלת, נסע לאבו ראוף ומסר לו את המפתח, ומשום שרמזי מתעורר רק בצהריים השניים (הנאשם ורמזי) לא נפגשו. לגבי מעצר הנאשם, מסרה כי קודסיה התקשרה אליה ודווחה לה על כך (עמ' 13). הובהר לסאוסן כי גרסתה אינה מלאה, אך היא עמדה עליה ולא שינתה אותה.

חקירתה השניה של סאוסן מיום 4.12.17 שעה 14:21 על ידי רס"ר ליאם חביש ורס"ר ג'וני חליפה (ת/152)
בפתח חקירה זו הוטח בסאוסן שידוע לחוקרים שביום מעצרו של הנאשם, קודסיה התקשרה אליה וביקשה ממנה מספר דברים. ואולם, סאוסן – שאישרה את השיחה – הכחישה בתחילת חקירתה את הטענה. סאוסן תיארה כי ברגיל היא מתגוררת בא-ראם אך משום ענייני ביטוח לאומי שלא פירטה היא מדווחת על מגוריה בכפר עקב. סאוסן שבה ותיארה את הגעת הנאשם לביתה, באופן דומה למה שמסרה בחקירתה הקודמת. בשלב השני של חקירתה היא "שינתה כוון" ואישרה כי גם היא וגם רמזי סברו שהגעת הנאשם, בנסיבות שתוארו לעיל, אינה הגיונית ".. אח שלי אמר לו: בשביל מה אתה מגיע בלילות, אני הייתי מדבר איתה (עם קודסיה – י.ל.) בטלפון" (עמ' 42 שורות 36 – 38).

לאחר הכחשתה הראשונית כי קיבלה הנחיות מקודסיה לזרוק את הבגדים, הציג החוקר בפניה את הודעתה של קודסיה בחקירה מאותו יום, במסגרתה אישרה כי ביקשה מסאוסן לזרוק את הבגדים (עמ' 4). בתגובה לכך, שאלה סאוסן אם תשוחרר באם תאמר את האמת, והחוקר השיב (עמ' 5) כי אם תספר את האמת לא תהיה עילה למעצר. בשלב זה מסרה סאוסן את הנתונים שלהלן:

לגבי הבגדים, אישרה שביום מעצרו של הנאשם קודסיה ביקשה ממנה לזרוק את הבגדים שהשאיר אצלה בא-ראם (עמ' 8). סאוסן הוסיפה, כי היא מילאה אחר הוראות קודסיה וזרקה את הבגדים בפח אשפה בשכונת קלנדיה (עמ' 9). לגבי מצלמות האבטחה, מסרה שסברה שהן אינן עובדות ואף שהנאשם היה זה שהרס אותן (עמ' 10). סאוסן נשאלה אודות תיאור הבגדים שזרקה ומסרה כי מדובר ב –
מכנס פיג'מה בצבע כסוף;
חולצה בצבע שחור ש".. יש עליה קו אה.. אה.. כתום.. " (עמ' 12 שורה 14). בהמשך (עמ' 21) תיארה את ה"קווים" (פסים) באזור הכתפיים. אפנה במיוחד לנומרטור 44:00 אז הדגימה מיוזמתה פסים באזור הכתפיים. בהמשך הציגו לה את מצלמות המכולת והיא אישרה שהחולצה שהנאשם לובש בסרטון, היא החולצה שהשליכה לפח האשפה.
ונעלי בית אותם כינתה כ"באבוג'" (עמ' 13 למעלה) בצבע כחול (עמ' 34 שורה 14).

לאחר שמסרה את התיאור לעיל, הציגו בפניה את צילומי מצלמת האבטחה ממכולת פאדי בהם נראה הנאשם, והיא אישרה, ביחס לכל פריטי הביגוד לעיל, כי אליהם התכוונה (עמ' 44 – 45). ליתר דיוק, סאוסן מסרה כי מדובר באותה חולצה ובאותם נעליים (עמ' 45 למעלה); בעוד לגבי המכנסיים מסרה "אולי" (שם שורה 8). בהמשך ולסיכום נקודה זו, מסרה כך – "שאלה: זה הבגדים שזרקת אותם בזבל? תשובה: כן. את בטוחה במאה אחוז? תשובה: כן" (עמ' 45 למטה).

סאוסן אף מסרה שקודסיה הורתה לה לזרוק את הבגדים על פי הנחיית הנאשם – על פי סאוסן יומיים לאחר מעצר הנאשם היא נסעה לחיפה עם אחיה רמזי כדי לבקר את קודסיה. הם סייעו לה כספית וקודסיה אמרה לה שיום טרם מעצר הנאשם, לאחר שקודסיה מסרה לו את הזימון לחקירה, הורה הנאשם לקודסיה להתקשר לסאוסן כדי שהאחרונה תזרוק את הבגדים (עמ' 36)–

"... אמרתי לה מה זה שאמר לך שתזרקי את הבגדים האלו, שתגידי לי לזרוק את הבגדים, אומרת לי ויסאם, אמרתי לה מתי ואיך הוא דיבר איתך, אמרה לי ביום שלישי בלילה שהם הביאו לי את המודעה (הזימון לעדות – י.ל.).." (עמ' 36 שורות 36- 39).

בנוסף, מסרה סאוסן (עמ' 40) כי לאחר מעצר הנאשם, האחים שלה ערכו בביתה "חיפוש" במטרה לבדוק אם הוא השאיר אצלה דברים נוספים, אך לא מצאו דבר.

הפגשת קודסיה וסאוסן ביום 4.12.17
לאחר חקירתה לעיל של סאוסן, היא הוכנסה לחדר החקירות בו נחקרה אותה עת קודסיה. בפרק בו נפרסו חקירות קודסיה הובא פירוט של מפגש זה ולכן לא אשוב עליו. אזכיר, בקצרה, כי סאוסן אישרה – בנוכחות קודסיה - כי האחרונה אמרה לה, בעת שסאוסן ביקרה בחיפה לאחר מעצרו של הנאשם, שאת ההוראה שנתנה לסאוסן לזרוק את הבגדים, היא (קודסיה) קיבלה מהנאשם ביום שלישי טרם מעצרו (עמ' 42).

חקירתה השלישית של סאוסן; 6.12.17 שעה 10:48 על ידי רס"ב וסים רבאח
בחקירה זו הושמעו לסאוסן השיחות הרלוונטיות אליה, שנקלטו בעמדות האזנת הסתר. לא נביא במסגרת זו את תגובת סאוסן לכלל השיחות אלא רק את מקצתן.

כך, לגבי השיחה מיום 29.11.2017 שעה 08:01 – השיחה הראשונה של קודסיה אליה, מסרה כי קודסיה לא נהגה להתקשר אליה בשעות בוקר אלה - ".. אני לא רגילה שהיא תתקשר אלי מהבוקר, אני יודעת שבשעה כמו זו היא בעבודה" (עמ' 6 שורות 29 – 30);

סאוסן תיארה את השיחות מנקודת מבטה – כיצד בתחילה לא הבינה את התנהגותה ודבריה של קודסיה; את בקשתה שסאוסן תחזור ותתקשר למספר אחר שקודסיה מסרה לה; וכמובן את תוכן בקשותיה שהיו חריגות ביותר.

בנוסף, תיארה סאוסן את מעשיה באותו יום (יום מעצרו של הנאשם) בעקבות בקשותיה של קודסיה – סאוסן תיארה כי כאשר התקבלה השיחה הראשונה היא עבדה בניקיון בבית מגורים בירושלים. משום בקשתה של קודסיה היא ביטלה ניקיון בבית אחר שתוכנן בהמשך היום, חזרה לביתה בא-ראם, נטלה את בגדיו של הנאשם וזרקה אותם בפח אשפה. משם התקשרה לבית אחיה רמזי, הלה ישן והיא ביקשה מרעייתו שלא יצא לעבודה טרם שהיא מגיעה אליו. כעבור זמן מה היא הגיעה לביתו של רמזי, הלה הופתע מדבריה ולאחר מכן יצא לעבודה. מאוחר יותר שוחחה עמו בטלפון ותדרכה אותו לומר, אם ייחקר, שהנאשם הגיע לביתה בשעה 21:00-21:30. לאחר מכן סאוסן נסעה לבית אחיה אבו ראוף וסיפרה גם לו את הדברים.

סאוסן הוסיפה, כי למיטב ידיעתה הריב בין קודסיה לנאשם היה אמיתי ואין מדובר ב"סיפור כיסוי". בנוסף, הוצג לסאוסן פלט השיחות שלה עם הנאשם ואחרים ביום האירוע וכן הוצג לה סרטון מצלמת האבטחה בביתה שם נראה הנאשם מגיע.

עדותה של סאוסן בבית המשפט
ביום 21.5.2018 וביום 25.6.18 העידה סאוסן בפנינו. בתחילת עדותה הראשית מסרה באופן כללי ביותר אודות היום בו הגיע הנאשם לביתה, קרי – שיחת הטלפון של הנאשם אליה באותו ערב; הגעתו אליה; ואודות כך שהלה שוחח עמה על הריב עם קודסיה. עם זאת, מעבר לתיאור הכללי לעיל סאוסן טענה, במענה לשאלות רבות יחסית, שאינה זוכרת וכן טענה ש -

"המשטרה לא היו טובים איתי ועצרו אותי בגלל שהם רוצים שאני אספר משהו שבכלל לא קרה איתי.. וגם הכריחו אותי לדבר עם אחותי ... הם רצו שהיא תגיד שויסאם זרק לה את הבגדים וויסאם לא עשה שום דבר ולא אמר גם.. " (עמ' 21 לדיון מיום 21.5.18 שורות 11–15).

לאור האמור לעיל, הדרך היתה קצרה להכרזת העדה כעדה עוינת והגשת אמרותיה לפי ס' 10א' לפקודת הראיות (ת/151-ת/154 שהוצגו לעיל). בהמשך חקירתה הראשית (לאחר הכרזתה כעוינת) המשיכה וטענה כי מרבית אמרותיה נאמרו לאחר שהופעל עליה לחץ מצד חוקריה לומר את הדברים ומשום שחששה לאחותה. משהוצגו והושמעו לה שיחות הטלפון שנקלטו בהאזנות הסתר, מסרה את גרסתה הבאה לדברים – לגבי בקשת קודסיה שתזרוק את בגדי הנאשם, מסרה כי האחרונה ביקשה זאת משום שהיתה "ברוגז" עם הנאשם (עמ' 36 לפרוטוקול הדיון מיום 21.5.18); לגבי אמרותיה בנגע למצלמת האבטחה מסרה כי המצלמה אכן לא עבדה ומי שתיקן אותה היה הנאשם (עמ' 39 שורה 18). כאשר עומתה עם גרסתה במשטרה ולפיה קודסיה התוודתה בפניה, לאחר מעצרו של הנאשם, כי הלה הורה לה להתקשר אל סאוסן ולהנחות אותה לזרוק את בגדיו, מסרה העדה כי הדבר לא התרחש (ר' לדוגמה עמ' 46) וכדבריה " איך אני אספר דבר כזה שלא קיים?" (עמ' 47 שורה 32).

בחקירתה הנגדית אישרה סאוסן, במענה לשאלות ב"כ הנאשם, כי בעת שהנאשם הגיע לביתה בליל האירוע מצב רוחו היה תקין והשניים אף אכלו יחדיו (עמ' 57 לדיון מיום 21.5.18); ולכן כאשר קודסיה ביקשה ממנה, שבועיים לאחר מכן לזרוק את בגדי הנאשם שהשאיר בדירתה, היא סברה כי לכל היותר הסתבך בעבירת פריצה וכד' (שם, עמ' 57 למעלה). סאוסן אישרה כי בתקופה לאחר שהנאשם היה אצלה וטרם מעצרו, הוא התקשר אליה כדי לשאול לשלומה על רקע תאונה קלה שעברה, אך לא הנחה אותה דבר וחצי דבר בנוגע לבגדים שהשאיר בביתה (שם, עמ' 60). סאוסן אישרה כי מעצרה ביום 3.12.2018 היה קשה לה (שם, עמ' 69), ולכן במפגש למחרת מעצרה עם קודסיה היא היתה מוכנה לעשות הכל לשכנע אותה שתמסור את שהמשטרה מבקשת לשמוע, הן כדי שהיא עצמה תשתחרר והן כדי לסייע לקודסיה. וכך, לדוגמה, באו הדברים לידי ביטוי. שאלה: " ..היית מוכנה להגיד לקודסיה, מה אכפת לך בעל שלך קבור, בת שלך זרוקה, אם את תעצרי, אם את תעצרי... הבת שלך תתחיל להיות מסתובבת, נקראה לזה, במקומות שונים, אז תשקרי להם את הדבר הזה". תשובה: "באלוהים זה מה שקרה" (שם, עמ' 64 למעלה). העדה טענה, לאחר שצפתה בסרטון ממכולת פאדי כי המכנסיים שלבש הנאשם במכולת לא היו אלה שהשאיר אצלה בדירה (שם, עמ' 78). בהמשך חקירתה הנגדית, מיום 25.6.18 אישרה העדה, בדומה לדיון לעיל, כי שיקרה בחקירתה הראשונה (ת/150), בה מסרה כי לא תיאמה עם קודסיה גרסה; לא התבקשה על ידי קודסיה לעשות דבר בהקשר לחקירה וכד' (הדיון מיום 25.6.18 עמ' 26) והכל משום החשש לקודסיה ולעצמה. בנוגע לחקירתה השניה במשטרה מיום 4.12.17 (ת/152) מסרה סאוסן כי ניסתה לרצות את חוקריה וכאשר הבינה שחשוב להם שקודסיה תציין שקיבלה הוראה מהנאשם להתקשר אליה ולהורות לה לזרוק בגדים, היא הפצירה בקודסיה לשקר בנקודה זו ולומר כי הנאשם ביקש ממנה להתקשר לסאוסן (עמ' 43–44). בנוסף, מסרה סאוסן כי בגדי הנאשם שזרקה בפח היו בכלל מכנסי וחולצת טרנינג והתיאור שמסרה אודות החולצה של הנאשם שזרקה (שחורה עם פסים כתומים), נרמז לה על ידי החוקר (שם, עמ' 53. חקירתה הנגדית של סאוסן הסתיימה כך:

"שאלה: המחלוקת העיקרית בינכן היתה, כאמור, האם קודסיה אמרה לך שויסאם
ביקש ממנה להגיד לך לעשות את הדברים או שהיא אמרה את זה לבדה מיוזמתה, זאת היתה המחלוקת, אני שואל עכשיו בסוף, קודסיה אמרה לך את זה או לא אמרה לך את זה ?
תשובה: לא אמרה לי.
שאלה: אז למה סיפרת את זה?
תשובה: אמרתי לך, רציתי לגמור, לסיים, ללכת הביתה וגם לשחרר את אחותי
הביתה." (עמ' 63 שורות 8–16).

עדותו ואמרותיו של רמזי
-רמזי העיד בפנינו ביום 25.6.2018. מדובר ביליד 1973 אב ל 5 ילדים המתגורר בכפר עקב ועובד כנהג אוטובוס בעיר מודיעין. הגם שאינו הבכור, עלה מהראיות כי מדובר באח ה"משפיע" (או כדברי רמזי עצמו "הכי מכובד" – עמ' 86 לפרוטוקול הדיון מיום 25.6.18 שורה 11), לכל הפחות ככל שהדברים נוגעים לסאוסן וקודסיה. בהסכמה (לא במקום חקירה ראשית, אלא בנוסף אליה – ר' עמ' 75 למעלה בפרוטוקול הדיון מיום 25.6.18) הוגשו אמרותיו במשטרה (ת/157 מיום 3.12.17 ות/158 מיום 6.12.17). משכך, נפנה תחילה לאמרות אלה בהן נחקר רמזי באזהרה בחשד לעבירות שיבוש וסיוע לאחר מעשה.

בחקירתו מיום 3.12.17 (ת/157), מסר רמזי שלא הכיר באופן אישי את המנוח, אך בביקוריו בחיפה שמע עליו כשכנו של הנאשם וכמי שהנאשם סייע לו בכך שנתן לו אוכל מידי פעם וכיוב' (עמ' 7, עמ' 19). רמזי מסר כי בתקופה הרלוונטית עבד במשמרות מ 12:00 עד 24:00. לגבי יום האירוע מסר שסאוסן התקשרה אליו בסביבות השעות 21:00-22:00 (עמ' 21 למטה) ומסרה לו שהנאשם בדרכו לבד אליה, משום שרב עם קודסיה על רקע חובות כספיים. רמזי תיאר, מספר פעמים באמרתו זו, כי לאחר שסיים את עבודתו הגיע הנאשם לביתו עם סאוסן, בסביבות 01:00 לאחר חצות (עמ' 13, עמ' 22, עמ' 27) וסיפר לו על הריב עם קודסיה ועל בעיותיו הכלכליות ("..הוא בא אליי כשאני חזרתי הביתה. הוא בא אליי, ישבנו ביחד שתינו כוס קפה דיברתי איתו והוא הלך לישון בא-ראם... הוא ואחותי הגיעו" עמ' 22 שורות 22 – 31). לאחר מכן הוא שלח את הנאשם לישון בכפר א-ראם יחד עם סאוסן ובנו מוסא (עמ' 14). למחרת הנאשם נסע לדרכו והוא (רמזי) לא נפגש אתו ואף לא שוחח אתו בטלפון (עמ' 16). על מעצרו של הנאשם הוא שמע מסאוסן וכן מסר כי ביום 1.12.17 (יומיים לאחר מעצרו של הנאשם ויומיים טרם חקירת העד ב 3.12.17) הוא ביקר עם סאוסן את קודסיה בחיפה ומסר לה סכום כסף כסיוע כספי (עמ' 31). רמזי שלל שמטרת הגעת הנאשם לירושלים היתה לעשות סולחה בינו לבין אחיו על רקע סכסוך ירושה (עמ' 40-41).

חקירתו מיום 6.12.17 (ת/158) של רמזי לא תועדה בוידיאו או אודיו. בחקירה זו הושמעה לו שיחת טלפון מתוך עמדת האזנת הסתר (שיחה 163) בה הוא נשמע משוחח עם סאוסן. בשלב זה ולאחר שנשאל בשנית אם הנאשם הגיע לביתו ביום האירוע, שינה רמזי את גרסתו מחקירתו לעיל והשיב כך " האמת שאני באותו יום לא ראיתי אותו, הוא היה אצל סאוסן בא-ראם ואני הייתי בכפר עקב, היום באתי לספר לך שאני לא ראיתי אותו באותו יום רק דיברתי אתו בלילה בטלפון" (גיליון 2 שורות 18 – 19). כשנשאל על מה שוחחו בטלפון השיב רמזי כך "אמר שהוא מגיע כי רב עם אחותי ואני אמרתי לו שלא היה צריך לבוא מחיפה עד לפה רק בשביל ריב, חבל מאוד יכולתי לסדר את העניין בטלפון, כשהוא התקשר אלי הוא אמר לי שהוא כבר אצל סאוסן" (גליון 3 שורות 21 – 22). רמזי הסביר ששיקר בחקירתו הקודמת משום שלא היה מעוניין לאשר שאחותו מתגוררת בא-ראם " ובגלל זה אמרתי שכן ראיתי אותו.. " (שורה 27). בהמשך, הוצגו לרמזי שיחות מיום האירוע והוא מסר כי מדובר בשיחות בינו לבין סאוסן בנוגע להגעתו, לפני ואחרי, של הנאשם אליה.

בעדותו בפנינו, מסר רמזי בחקירה הראשית כי הנאשם הגיע לבית אחותו סאוסן בין השעה 21:00 ל 22:00, אך לאחר שהוצגו לו פלטי הטלפון מהם עלה כי הנאשם התקשר אליו לאחר השעה 23:00, מסר כי אינו זוכר מתי הנאשם הגיע לביתה של סאוסן ובכל מקרה הוא עצמו כלל לא פגש את הנאשם באותו ערב (עמ' 78 לפרוטוקול). רמזי מסר כי בחקירתו הראשונה במשטרה שיקר בנוגע להגעת הנאשם לביתו, משום שלא רצה לחשוף שסאוסן מתגוררת דרך קבע בא-ראם ( "....היא יש לה בעיה עם הביטוח הלאומי ויש לה קופת חולים ויש לה זה והסתבך עד שהחזרנו לה ואסור לה שתהיה בא-ראם" עמ' 78 שורות 8- 10). עוד מסר (בהקשר להאזנות הסתר כי הדיה היא רעייתו; וכינויו של הנאשם היה "אבו עומר").

בחקירתו הנגדית נשאל רמזי אודות הביקור שערך עם סאוסן בחיפה, יומיים לאחר מעצרו של הנאשם (הנאשם נעצר ביום רביעי ה 29.11.17; והביקור נערך כאמור ביום שישי 1.12.17) ונשאל האם שמע אודות מה שוחחו סאוסן וקודסיה. רמזי השיב שלא שמע "משהו מיוחד" (עמ' 84 לדיון מיום 25.6.18 שורה 22) ואישר כי נכח בשיחה ביניהן. עוד אישר רמזי כי לאחר שנערך חיפוש בביתה של סאוסן, הוא ואחיו ערכו עוד "חיפוש" והסביר זאת " ככה בשביל שיהיה לנו שקט" (עמ' 85 שורה 28). רמזי נשאל אודות התבטאותו בחקירתו לעיל בה ציין כי אמר לנאשם בשיחת הטלפון שקיים עמו בערב האירוע שחבל שהגיע לירושלים, שכן רמזי יכול היה לסדר את עניין הריב בין הנאשם לקודסיה "בשיחת טלפון". בהקשר זה הוסיף רמזי כי לנאשם היתה מטרה נוספת והיא בקשה לעזרה כספית, והסיבה שלא הציע לו כסף באותה שיחה היא שלא היה ביכולתו באותו מועד לסייע לנאשם ("..והאמת באותו זמן באמת אם היה לי כסף הייתי נותן לו, בגלל זה לא אמרתי לו 'אתה צריך כסף?' כי אין לי לתת" עמ' 88 שורות 11 – 12). עוד נשאל רמזי אודות שיחות שקיים עם סאוסן לאחר שחרורה והוא מסר כי הורתה לקודסיה לשקר בחקירתה כדי שישוחררו ממעצר.

פרק יב' – גרסאות הנאשם
חקירת הנאשם מיום 29.11.17, שעה 08:34 (חקירה מס' 1); החוקר: ויסאם רבאח; ת/10
כאמור, הנאשם נעצר ביום 29.11.17 בשעה 05:30 בבוקר בפתח ביתו (ר' דו"ח פעולה ת/2 ודו"ח מעצר ת/3), זאת לאחר שיום קודם נמסר לרעייתו קודסיה זימון לחקירה. הדבר נעשה כתרגיל חקירה והפניתי להאזנת הסתר. סמוך לאחר מעצרו הובא הנאשם לתשאול וחקירה שנערכו על ידי החוקר ואסים רבאח.

הנאשם אישר שיום קודם לכן מסרה לו קודסיה אודות זימונו לחקירה, אך הוסיף שסבר שהסיבה לזימון הוא חשד כי היה מעורב בתאונת דרכים וכי התכוון להגיע לחקירה מאוחר יותר אותו יום. בנוגע לחשד ברצח המנוח, מסר כי הוא מופתע מאוד מכך; הכחיש את המיוחס לו ומסר כי המנוח היה לו "יותר מאח" (ת/10ב', עמ' 2 שורה 25). הנאשם הרחיב אודות יחסיו עם המנוח ותיאר אותם כקרובים מאוד - המנוח היה בן בית אצלו, אכל ושתה בביתו והנאשם, לדבריו, היה היחיד בשכונה שהכניס את המנוח לביתו. הנאשם מסר כי חרף היות רעייתו (של הנאשם) דתייה, הוא אירח באופן קבוע את המנוח והדריך אותו "לכיוון הנכון".

לגבי יום האירוע (15.11.17) מסר הנאשם, כי אותה תקופה עבד כנהג חלוקה. יום קודם לאירוע, הוא הסתכסך עם המנהל שלו בנוגע לסידור העבודה והודיע כי הוא מפסיק לעבוד. לכן, ביום 15.11.17 הוא לא יצא לעבודה כפי שנהג בחודשים לפני כן ובמקום זאת נשאר בביתו. בשעות הערב הוא "נתקע" בלי סיגריות ולכן ירד למכולת של פאדי וביקש לקנות סיגריות, תוך הבטחה שישלם עבורן תוך יומיים-שלושה שכן לא היה לו כסף לשם כך. לאחר שקיבל את הסיגריות הוא שוחח עם פאדי ברחבה מחוץ למכולת. או אז, יצא המנוח מחנות הרהיטים הסמוכה של חמאדה אבו כליב. הנאשם תיאר כי התחיל ללכת לכוון ביתו, אולם אז קרא לו המנוח והציע לו לעבוד עמו בעבודת שיפוצים (שיפוץ מקלחת). הנאשם השיב למנוח שאינו יכול לעבוד עמו בימי חול משום שהוא עובד מבוקר עד ערב כנהג משאית, אך יהיה מוכן לעבוד עם המנוח בסופי שבוע. לדברי הנאשם, המנוח הציע לו כי בתמורה לעבודתו עמו בשיפוצים, יקוזז סכום החוב של 3,500 ₪ שהנאשם חב למנוח. הנאשם שלל כל ויכוח עם המנוח, אך אישר כי המנוח נהג לדבר בקול רם (עמ' 11). הנאשם תיאר כי המפגש בינו לבין המנוח הסתיים בכך ש -

"(המנוח) אמר לו טוב בסדר הוא חזר הביתה ואני המשכתי חזרתי.. חזרתי הביתה, רבתי עם אשתי (מ.ל..ב) על הכסף, על החובות על הבלגן (מילים לא ברורות)... המצב הכלכלי שלי גרוע יענו . "(שם, עמ' 5).

בהקשר האחרון, תיאר הנאשם את בעיותיו הכלכליות - חובות לגופים שונים כולל בשוק האפור, עיקולים, דמי מזונות שעליו לשלם, משכורת שלא אפשרה להחזיר חובות, וכד'. כל אלה הובילו אותו לרצון לצאת אותו ערב מביתו –

"... המצב שלי אף אחד לא יודע עליו חוץ מאלוהים בורא עולם.. אז (כתוצאה – י.ל.) מהבעיות ומהלחצים שלי ושלה בבית ברחתי.. הנעתי את הרכב וברחתי, נסעתי להורים שלה.. "

הנאשם תיאר, בהמשך לתיאורו לעיל כי נסע למשפחת רעייתו באזור ירושלים, וביתר פירוט לגיסו רמזי (אבו מוסא) שמתגורר בכפר עטא.

הנאשם תיאר כיצד ומתי נודע לו כי המנוח נרצח. לדבריו –

"לפי מה שאני חושב, .. כאשר .. הגעתי לירושלים התקשר אלי זאכי (מ.ל.ב) ... אפילו חשבתי שהוא מסתבלט עלי .. אמרתי לו 'מה אתה מסתלבט עלי אני כבר בירושלים, כבר בערך ליד בית שמש שם באזור של בית שמש יש תחנת דלק... כבר הייתי באזור הזה בזמן שהוא דיבר איתי.. " (שם, עמ' 7 שורות 16 – 20);

הנאשם תיאר כי לאחר שיחת הטלפון לעיל הוא קיבל שיחת טלפון מחברו - עו"ד ויסאם דאוובשה שמסר לו אודות האירוע. מדברי הנאשם ניתן להבין כי בעת ששוחח עם עו"ד ויסאם הוא כבר נפגש עם גיסו, שכן הנאשם תיאר זאת כך:

"רציתי להניע את הרכב וצאת, יענו רציתי לחזור (מ.ל.ב), גיס שלי אמר לי אל תחזור תשב הלילה השעה כבר (מ.ל.ב) תישן הלילה אצלי.." (שם, עמ' 7 שורות 25 – 28).

בעוד שעד שלב זה תיאורו של הנאשם היה פחות או יותר "חופשי" וללא שאלות מכווינות, החל החוקר לשאול את הנאשם שאלות קונקרטיות. כך, הנאשם נשאל מה היו בדיוק מעשיו מהרגע ששוחח עם המנוח ואילך –

"שאלה: מאז שדיברת את ויוסף ליד חלקי הרכבים (ככל הנראה עסק לחלקי חילוף
הממוקם מול מכולת פאדי – י.ל.) ועלית הביתה, אתה נשארת בבית?
תשובה: לא, ירדתי.
שאלה: לאן ?
תשובה: הרי אני יצאתי, יצאתי מאצל פאדי ועליתי הביתה, חזרה להתווכח ..
התווכחתי איתה, לקחתי בגדים ויצאתי ישירות להורים שלה.
שאלה: יצאת להורים (מ.ל.ב)
תשובה: לקחתי גם בגדי חילוף שלי ויצאתי ישירות להורים שלה".
(עמ' 14–15)

הנאשם חזר מיד בהמשך, פעמים נוספות על גרסתו כי מיד לאחר שחזר לביתו (לאחר שרכש את הסיגריות), הוא נסע ישירות לירושלים ("לקחתי את עצמו והלכתי ישירות"; "לקחתי את עצמי ונסעתי מיד" – עמ' 15).

לטענת הנאשם, הוא לא מסר לקודסיה מה היתה מטרתו כאשר יצא את הבית (לאחר ששב מהמכולת), ורק אחיה של קודסיה מסר לה בהמשך כי הנאשם הגיע אליו (עמ' 15).

בחלק השני של החקירה, התבקש הנאשם לחזור בשנית על כלל גרסתו לצורך הקלדה סדורה של הגרסה. לא נביא שוב את גרסתו, אלא רק את עיקרי הדברים או שינויים מגרסתו בחלק הראשון של החקירה.

הנאשם שוב מסר כי לאחר שהיה במכולת פאדי הוא שב לביתו ויצא מיד משם –

"..חזרתי הביתה, חזרתי ורבתי עם האישה עוד פעם לקחתי את עצמי ויצאתי מיד מהבית.
שאלה: נכנסת הביתה?
תשובה: כן.
שאלה: על מה רבת עם קודסיה ?
תשובה: עשו לה עיקול ... על החשבון שלה...
...
שאלה: כמה, כמה היה הויכוח, כמה זמן?
תשובה: עשר דקות רבע שעה משהו כזה לא זוכר יענו.. אני לא רוצה בגלל הילדה
לקחתי קצת בגדים איתי לקחתי את עצמי ויצאתי ישירות." (עמ' 32)

בשלב זה, שינה הנאשם את גרסתו וציין, לראשונה, כי לאחר שחזר מחנות המכולת הוא יצא ל"סיבוב" (בלא שעלה לביתו קודם לכן). הנאשם הוסיף כי רק לאחר שחזר מהסיבוב הוא עלה לביתו, רב עם קודסיה ורק אז נסע לירושלים. וכך באו הדברים לידי ביטוי:

"בעת שחזרתי מפאדי אני לא עליתי הביתה, הויכוח הזה שאני מספר לך – הסכסוך זה לפני, לפני שירדתי.
שאלה: ... טוב, אחרי שעזבת את יוסף יענו לאן, לאן הלכת?
תשובה: הלכתי לשכונה, התקשרתי אליה אמרתי לה תביאי לי, תורידי תזרקי לי את
המפתחות מהחלון... לא הסכימה לזרוק אותם הורידה אותם נתנה לי לקחתי אותם ואני הלכתי ישר עשיתי סיבוב... יצאתי עשיתי סיבוב ... יענו אני לא רוצה להישאר בבית לא רוצה שהמצב שלך יישאר מחושמל יענו.. גם בגלל שהילדה בבית יענו.. הלכתי איזה רבע שעה עשרים דקות משהו כזה... וחזרתי..
שאלה: רק רגע, לאן הלכת ?
תשובה: עשיתי סיבוב ברכב סתם יענו, לא למקום מסוים בכביש..
שאלה: בחיפה?
תשובה: כן בחיפה,
שאלה: איפה, לאיזה אזור הלכת הסתובבת?
תשובה: ואללה אני לא זוכר בדיוק, הייתי בבלגן, בלחץ.. ..אני לא זוכר בדיוק וכאשר חזרתי שוב רבתי איתה, רבתי איתה. ... ורבתי איתה עוד פעם.. אז לקחתי קצת בגדים בשבילי לקחתי את עצמי והלכתי ישירות, נסעתי להורים שלה". (עמ' 33–34).

הנאשם תיאר כי לאחר שהחל לנסוע לירושלים הוא התקשר לאחיה של קודסיה – רמזי, והודיע לו כי הוא מגיע, אך משום שהאחרון עבד באותו לילה, הנאשם הגיע לבית אחותה של קודסיה – סאוסן ולן אצלה בבית שבכפר א-רם. משום שסאוסן מתגוררת בגפה, בנו של רמזי – מוסא, הגיע וישן איתם בביתה של סאוסן. הנאשם הוסיף כי למעשה, גם למחרת היום הוא לא נפגש עם רמזי אלא רק שוחח אתו בטלפון (עמ' 34).

לגבי הכספים שחב למנוח, מסר הנאשם כי מדובר בהלוואה. הנאשם מסר בהקשר זה כי ביקש מהמנוח הלוואה של 5,000 ₪, החזיר 1,500 ₪; כך שהחוב נותר על 3,500 ₪. (עמ' 35).

הנאשם נשאל שוב ושוב בנוגע למקומות בהם נסע באותו "סיבוב", אך טען כי אינו זוכר (ר' לדוגמה, עמ' 41), הגם שזכר שנסע לבד ברכב (עמ' 43); זכר שהנסיעה קצרה יחסית (עמ' 43); וכן זכר כי לא ראה את המנוח לאחר המפגש במכולת פאדי (עמ' 44).

לגבי שיחות הטלפון אותן קיים במהלך נסיעתו לירושלים, מסר הנאשם כי השיחה עם זאכי בש היתה כאשר הוא היה "כבר בערך בתחילת ירושלים" (עמ' 46, שורה 37); בשיחה זו זאכי מסר לו על רצח המנוח והנאשם סבר בתחילה כי זאכי "מסתלבט" עליו. לגבי שיחת הטלפון עם ויסאם דואבשה מסר הנאשם כי זו נערכה כאשר "הגעתי לירושלים" (עמ' 47, שורה 16).

הנאשם מסר כי בעקבות מות המנוח, הוא חזר למחרת היום לחיפה (עמ' 48).

חקירת הנאשם מיום 30.11.17, שעה 10:32 (חקירה מס' 2); החוקרים: רפ"ק שי פלג וג'וני חליפה; ת/11
הנאשם שב וטען כי אינו זוכר להיכן נסע ב"סיבוב" שתואר בחקירתו לעיל ולכן התבקש לצאת לנסיעה ברכב במהלכה ינסה לשחזר את מסלול נסיעתו ב"סיבוב". הנאשם השיב: "אני מוכן אבל אני לא זוכר" (ת/11א עמ 7, שורה 37) והסביר את אי זכרונו בלחץ הנפשי בו היה נתון, הבעיות שלו בבית ובעבודה, החובות, העיקולים, וכיוב' (עמ' 8).

מהתיאור הבא שמסר הנאשם ניתן ללמוד עד כמה מגוחך ולא מהימן הגיע תיאורו בנוגע ל"אבדן הזכרון":

"שאלה: באותו לילה אחרי שנפגשת עם יוסף, נסעת אולי לבדיקה כלשהי בבית חולים
רמב"ם ? אה ?
תשובה: לא זכור לי, יכול להיות ש .. לא נכנסתי לבית חולים, אבל... אני חושב שכן,
אני חושב לא זוכר מהלחץ מהעצבים אני זה קרה פעמיים, מרוב הלחץ אני מתעלף, עכשיו מהלחץ של הבית והלחץ הכלכלי וה.. והלחץ הבעייתי יכול להיות שכן, אני באותו יום רציתי ללכת לשם, יכול להיות, לא זוכר, כן יש מצב שכן למה כבר התעלפתי בתחנה המרכזית פעם והזמינו לי אמבולנס לקח, לקחו אותי לבית חולים כרמל..." (עמ' 8 שורות 31- 36)

כשהתבקש להשיב האם ייתכן ועבר עם רכבו ליד בית חולים רמב"ם השיב "מהלחץ והעצבים יש מצב, ויש מצב שאני נוסע, אני לא יודע לאן אני נוסע (כ)שאני בלחץ (עמ' 9 שורות 25 – 26).

עם זאת, חרף אי זכרונו הטוטאלי באשר למסלול נסיעתו באותו "סיבוב", כאשר נשאל אם לאחר המפגש עם המנוח הוא נסע ליד הנקודה התחתונה של הרכבל בחיפה (לפני גשר אלנבי), השיב במילה אחת "לא"; וגם כאשר נשאל כך בשנית, השיב באופן זהה, היינו - "לא" (עמ' 9 למטה).

בהמשך מסר, כאמירה כללית, כי -

"בזמן לחץ בזמן העצבים אני הולך לים יושב בשקט מול הים, כן, תמיד שאני בלחץ ויש לי עצבים אז היה ש.. יושב מול הים ככה ... "(עמ' 10 שורות 28 – 29).

הנאשם חזר מספר פעמים על כך שכשהוא בלחץ, הוא נוסע לאזור הים כדי להירגע.

כאשר נשאל באם הוא מכיר את המכון לחקר ימים ואגמים – שקמונה, השיב בשלילה (עמ' 13 – 14).

הנאשם נשאל האם ייתכן והיה במהלך אותו "סיבוב" במקומות אחרים בחיפה, כגון מרכז הכרמל או מרכז חורב, אך השיב שאינו זוכר שכן היה בלחץ באותו יום על רקע כלל בעיותיו כפי שפורטו לעיל (עמ' 14).

בשלב זה, נשאל הנאשם כהאי לשנא:

רפ"ק שי פלג: אני אומר לך ויסאם שהלחץ היחיד שהיה לך באותו ערב ויש לך עכשיו זה בגלל שאתה זה שהרג את יוסף ואתה זוכר בדיוק את המסלול שעשית ואיפה היית. ואנחנו, מהחקירה שלנו, יודעים טוב מאוד את המסלול הזה – מאיפה יצאת ואיפה פנית ומה עשית ואיך חזרת והכל. אני מבין את הקושי שיש לך, הנפשי ואת כל המצב הכלכלי במשפחה. אך בכל זאת אני מציע לך לספר את האמת גם כשהיא (מ.ל.ב) ואנחנו כבר יודעים את הכל. יש לנו ראיות להכל".

יוזכר, כי עד (כולל) אותו שלב, טרם הוצגו לנאשם ראיות של ממש כנגדו; ואמירה זו של רפ"ק פלג ("אנחנו, מהחקירה שלנו, יודעים טוב מאוד את המסלול הזה – מאיפה יצאת ואיפה פנית ומה עשית ואיך חזרת והכל"), הובילה, על פני הדברים, את הנאשם להשיב כי הוא בוחר בזכות השתיקה, וכדבריו "אני רוצה לשמור על זכות שתיקה"; וכן "אני שומר על זכות השתיקה רק על השאלה הזו" (עמ' 15 שורות 3 – 14).

בהמשך, נשאל הנאשם באם במפגש עם המנוח סמוך למכולת פאדי, האחרון התגרה או הרגיז את הנאשם; או אם השניים קבעו להיפגש מאוחר יותר במקום מסוים, והנאשם שלל במפורש אפשרויות אלה. (עמ' 15).

לגבי הנסיעה לאזור ירושלים, נשאל הנאשם אם במהלכה הוא התקשר לקודסיה והשיב "יכול להיות שכן, לא זכור לי, יכול להיות" (עמ' 15 שורה 39); אך לא זכר מי התקשר אל מי והאם שוחחו אודות "מה שקרה ליוסף" (עמ' 16 למעלה).

בסיום החקירה ה"פורמאלית" יצא רפ"ק פלג את חדר החקירות ורק הנאשם וגו'ני חליפה נותרו שם. התבצע תשאול נוסף, אך הנאשם חזר על גרסתו שהוצגה באופן כללי לעיל.

חקירת הנאשם מיום 2.12.2017 שעה 09:34 (חקירה מס' 3); החוקרים: רפ"ק שי פלג; רס"ב ג'וני חליפה; ת/12
הנאשם נשאל באם יש לו מה לחדש אודות ה"סיבוב" שביצע לאחר שפגש את המנוח בחנות המכולת של פאדי, והשיב בתגובה "אני שומר על זכות השתיקה". זו גם תשובתו לשאלה האם הבחין במנוח מתישהו באותו "סיבוב".

מנגד, כאשר נשאל הנאשם שאלות שאינן נוגעות ל"סיבוב" השיב להן. כך, טען כי ידע על זימונו לחקירה יום טרם המעצר כששב מעבודתו (עמ' 3), ואלמלא היה נעצר בשעה 05:30 בבוקר התכוון להגיע בסביבות השעה 10:00. עוד נשאל הנאשם אודות חמאדה אבו כליב, ומסר כי מכיר אותו מהשכונה, יודע שהיה לו סכסוך עם המנוח, אך לא הרבה מעבר לכך (עמ' 4 – 5).

כששבו החוקרים ושאלו את הנאשם אודות ה"סיבוב" (לדוגמה, האם לקח בגדים טרם נסיעתו לירושלים) השיב תחילה כי הוא שומר על זכות השתיקה (עמ' 7 שורה 2), אך בהמשך השיב לשאלות, מסר כי פרט לבגדים לא לקח עמו דבר לירושלים, וכי אינו זוכר איזה פרטי ביגוד לבש כאשר הגיע למכולת ופגש את המנוח. משכך, ציינו החוקרים כי יש להם צילום מהמכולת של פאדי ממועד המפגש. הנאשם התבקש לציין היכן נמצאת החולצה אותה לבש במכולת פאדי והשיב -

"מאיפה אני יודע. בבית לא בבית איפה תהיה.. אם אתה אומר זה מה שלבשתי אז היא בבית (עמ' 7, שורות 19 – 20).

הנאשם נשאל אם כשחזר מה"סיבוב" וטרם יצא לירושלים, החליף פרטי לבוש והשיב כי אינו זוכר (שם, שורה 24). על רקע תשובות אלה, הוצג לנאשם כי בחיפוש שנערך בביתו לא נמצאה החולצה אותה לבש בזמן הרלוונטי. הנאשם נשאל בהקשר האחרון האם ייתכן שזרק את החולצה והשיב " אני לא זורק בגדים. מה יש לי לזרוק" (שם שורה 36). הנאשם נשאל אם התקלח בביתה של סאוסן והשיב בשלילה (עמ' 8). עוד נשאל באותו הקשר "האם יכול להיות שהחלפת בגדים אצל סאוסן והבגדים שלך – שלבשת באותו ערב שפגשת את יוסף, נשארו אצל סאוסן בבית". במענה לשאלה האחרונה לעיל השיב הנאשם "לא , אני לא חושב. לא זכור לי, לא אני לא זוכר" (עמ' 8 למטה).

בהמשך, נשאל הנאשם האם לאחר שיצא מהבית לכוון ירושלים הוא שוחח בטלפון עם קודסיה או בתו הקטינה, ושוב השיב כי הוא "שומר על זכות השתיקה" (עמ' 9 שורה 3); וכן - "אני שומר על זכות השתיקה אני לא זוכר.." (שם, שורה 10). הנאשם העלה אפשרות, בהקשר האחרון כי קודסיה התקשרה אליו משום שבאו אליה לדירה גובים מהשוק האפור (שם עמ' 9 באמצע), ולכן רפ"ק פלג ציין בפניו שיש להניח כי אם כך היה הנאשם היה זוכר זאת. בתגובה, מסר הנאשם כי שומר על זכות השתיקה.

בשלב זה הופנה הנאשם לשיחת טלפון יוצאת, בעת שנסע לירושלים, לשכנו עאדל מסראווה. הנאשם טען כי עאדל הודיע לו על רצח המנוח. לנאשם לא היה הסבר כיצד תשובתו הגיונית שכן מדובר בשיחה יוצאת אל עאדל, אך לנאשם לא היתה תשובה לכך (שם עמ' 10).

חקירת הנאשם מיום 7.12.17 שעה 10:20 (חקירה מס' 4); החוקרים: רפ"ק שי פלג, רס"ב ג'וני חליפה ורס"ב יואב לבנה; ת/13
עולה, כי בתום החקירה הקודמת נמסר לנאשם צילום מאחת ממצלמות האבטחה בשכונת בת-גלים ובה נראה רכב כשהוא נוסע אחרי רכב מסוג קליאו (ר' מזכר של רפ"ק פלג ת/42 אליו הוצמד הצילום. מדובר בצילום ממצלמה מס' 10, שעה 20:24). אציין, כי הגם שבחקירות קודמות נמסר לנאשם כי בידי החוקרים נתונים המצביעים על מיקומו וכיוב', מדובר למעשה בפעם הראשונה שבה הוצגה לנאשם ראיה של ממש בנדון. הנאשם הופנה לאותו תצלום ונטען כי הרכב שנוסע מאחורי הקליאו הוא רכבו וזאת דקות ספורות לפני הירי במנוח. הנאשם לא התכחש לנתונים לעיל, טען שזה "יכול להיות" (ת/13א עמ' 2 שורה 22), אך חזר על גרסתו כי אינו זוכר מה עשה באותו "סיבוב"; וכי כאשר היה במצב נפשי לא טוב נהג להגיע לאזור הים כדי " לשחרר לחץ" (שם, עמ' 2 שורה 9). הנאשם נשאל היכן התצלום שנמסר לו והשיב כי זרק אותו לשירותים (עמ' 3) בהסבירו " מה אני צריך אותה" (את התמונה).

הנאשם נשאל האם כשחזר מה"סיבוב" ולפני שיצא לירושלים החליף פרטי ביגוד והשיב, כהרגלו, שאינו זוכר (עמ' 6); לשאלה היכן החולצה שלבש במכולת פאדי השיב שאינו יודע (עמ' 6).

בשלב זה הוצג לו לראשונה סרטון (להבדיל מהתצלום לעיל). מדובר בסרטון ממצלמת האבטחה של מכולת פאדי. הנאשם זיהה את כל הדמויות, פרט לאדם שהיה עם פאדי בחנות, לגביו טען שאינו מכירו (מדובר באדם ששמו שרבל שלא הובא לעדות – י.ל.).

הנאשם נשאל אודות נסיעתו לירושלים –

בהקשר לשיחות הטלפון שקיים בדרכו לירושלים, הוא עומת עם דברים שמסר לזאכי בש ואבו אברהים כאילו מטרת נסיעתו היא "לעשות סדר" בין אחיה של קודסיה בהקשר לירושה והסביר זאת באי הרצון שלו לגלות את הסיבה האמיתית לנסיעה והיא המריבה עם קודסיה וצרותיו הכלכליות (עמ' 11).

בנוסף, נשאל הנאשם מדוע היה לו דחוף כל כך לנסוע דווקא באותו ערב לירושלים, והשיב שהסיבה לכך היתה "..הבעיות שהיו לי.. אני רציתי לבקש כסף מאח שלה גם..". עם זאת, הנאשם אישר כי בסופו של דבר לא נפגש עם אחיה של קודסיה (רמזי) באותו ערב או בבוקר למחרת; ורק ביום שלמחרת חזר שוב לירושלים וקיבל מרזמי שתי המחאות ע"ס 1,500 ₪ כל אחת (עמ' 13).

הנאשם נשאל אם לאחר שחזר מה"סיבוב" שוב התווכח ורב עם קודסיה והשיב "כן, כן .. ויכוח אני חושב שהיה .. לא, לא זוכר.. לא זוכר אבל אני חושב שכן. וזה.. מה שגרם לי לצאת מהבית אני חושב.." (עמ' 14).

בהמשך לכך, הוצג לנאשם פלט השיחות שלו (כולל איכונים), ממנו עולה כי הוא ניהל בנסיעתו לירושלים שיחות רבות - הן לטלפון של קודסיה והן למכשיר הטלפון של בתו הקטינה. הנאשם עומת בהקשר זה עם גרסתו כי הסיבה לנסיעתו לירושלים היתה המריבה עם קודסיה ולכן נדרש הסבר להמשך שיחותיו עמה. תשובותיו נעו בין לא זוכר (ר' לדוגמה עמ' 16 שורה 39); לכך שהשניים שוחחו "על הבעיות, על הכסף.. לדבר עם אח שלה, עם אחות שלה.." (עמ' 19 למעלה).

הנאשם אישר כי היה מודע לכך שבביתה של סאוסן בכפר א-רם מותקנת מצלמת אבטחה (עמ' 20).

הנאשם נשאל מדוע טרם כניסתו לרכבו, לאחר המפגש עם המנוח וטרם יצא לסיבוב, הוא פתח את תא המטען של רכבו והשיב כי .. - אינו זוכר (עמ' 21).

בשלב האחרון של חקירתו שוב ניסו חוקריו להסביר לנאשם כי טענתו כי אינו זוכר להיכן נסע באותו "סיבוב" אינה הגיונית, אך הנאשם נשאר בגרסתו (עמ' 23 ואילך). זאת ועוד, הובהר לנאשם כי טענתו – אותה חוקריו אינם מקבלים כנכונה – כי אינו זוכר, מונעת מהם לבדוק היכן היה ולבסס עבורו אליבי שיכול ואף יביא לשחרורו לאלתר (ר' לדוגמה עמ' 40). חרף כל זאת, הנאשם נותר בגרסתו כי אינו זוכר.

חקירת הנאשם מיום 10.12.2017 שעה 11:15 (חקירה מס' 5). החוקרים: רפ"ק שי פלג, רס"ב וסים רבאח, רס"ב יואב לבנה (ת/14)
בתחילת חקירתו מסר הנאשם, במענה לשאלה, כי לא נזכר באף פרט בנוגע ל"סיבוב" שערך ברכבו לאחר שנפרד מהמנוח.

הוצג לנאשם סרטון ממצלמת אבטחה נוספת, והפעם מחנות האלומיניום של יוסף חטיב, הממוקמת מול בית הנאשם. הנאשם זיהה את רכבו חונה ברחוב וכן זיהה את עצמו פותח את תא המטען של הרכב. כאשר נשאל לפשר הדבר השיב, כצפוי "וואללה אני לא זוכר, לא זוכר" (עמ' 4 שורה 11).

הנאשם אף זיהה את דף הנייר הלבן אותו הניח מעל לוח המחוונים, הסביר כי בדף רשם את כתובתו (רחוב יפו 65) והכל כדי לא לקבל דוחו"ת מפקחי העיריה (עמ' 4).

בסיום החקירה התבקש הנאשם להגיע עם חוקריו למקום בו חנה רכבו לפני שיצא ל"סיבוב", וזאת כדי לנסות ולהיזכר מה היה מסלול נסיעתו באותו "סיבוב". הנאשם הסכים לכך – ועל כך בהמשך.

חקירת הנאשם מיום 10.12.2017 שעה 11:49 (חקירה מס' 6 – ניסיון הצבעה ראשון). החוקרים: רפ"ק שי פלג, רס"ב וסים רבאח, רס"ב יואב לבנה (ת/15)
מיד לאחר החקירה לעיל, בשעה 11:49, יצא הנאשם עם חוקריו לניסיון ההצבעה הראשון (מתוך שניים). הרכב ובו הנאשם וחוקריו יצא מימ"ר חוף (הממוקם במטה מחוז חוף), משם נסעו לכיוון רחוב יפו; כניסה לרחוב יפו משדרות בן גוריון; ונסיעה לאורך הרחוב. הנאשם הצביע על דירתו, בקומה השלישית, ברח' יפו 95; ועל המקום בו רכבו חנה טרם יצא ל"סיבוב". כמו כן הצביע על שני בתי העסק הסמוכים למקום בו רכבו חנה – ביסטרו סאלוט וחנות האלומיניום. לאחר האמור לעיל, הכווין הנאשם את חוקריו אודות מסלול נסיעתו. כאמור, רחוב יפו הוא רחוב חד סטרי. הנאשם שלל פניה שמאלה לרחוב סלזיאן ("לא, לא פה אין מה.. אני חושב המשכתי ישר, ישר.." עמ' 2 שורה 30); ובפניה הבאה (ליד חנות הצנרת, מצלמה 5 – י.ל.), ציין שלדעתו בפניה זו פנה שמאלה ("... אני חושב שפה פניתי שמאלה משהו, לא המשכתי ישר, אני לא זוכר שהמשכתי ישר". עמ' 3 שורות 1 – 3). הפניה הבאה היא פניית T לרחוב העצמאות - ימינה לכוון הצ'קפוסט ושמאלה לכיוון היציאה מחיפה לכוון דרום. הנאשם מסר כי פנה בפנייה זו שמאלה ( "אני חושב שהלכתי שמאלה.." שם, שורה 27); כשהם נוסעים לכיוון היציאה מחיפה לכוון דרום, ברחוב העצמאות, ציין הנאשם שלא פנה שמאלה לשדרות בן גוריון (עמ' 3 למטה), וכי ככל הנראה הגיע "לצומת הגדולה", כהגדרתו, כשהכוונה לצומת דולפין (אגד הישן). מנקודה זו לא ידע הנאשם להיכן להכווין, ולכן חוקריו לא פנו לשכונת בת גלים אלא חזרו למטה המשטרה דרך שכונת קרית אליעזר, תוך שהם שבים לרחוב יפו, אך הפעם לא פנו שמאלה בפנייה שצוינו קודם, אלא המשיכו ישר – שם הצביע הנאשם על מכולת פאדי וכן הצביע על המיקום המדויק בו שוחח עם המנוח מול המכולת.

חקירת הנאשם מיום 11.12.17, שעה 09:17 (חקירה מס' 7); החוקרים : רס"ב ואסים רבאח ורס"ב שרון לנשיאנו _ת/16).
בתחילת חקירתו השיב הנאשם כי אינו יכול להוסיף פרטים אודות מסלול נסיעתו ב"סיבוב". הנאשם נשאל אודות חובותיו ומסר כי אלה מסתכמים בסכום של כ 200,000 ₪. לגבי החוב למנוח, מסר הנאשם כי זה עמד בתחילה על 10,000 ₪ וכל חודש החזיר למנוח סכום מסוים, עד שעובר לאירוע החוב עמד על 3,500 ש"ח (עמ' 7).

בשלב זה הוצגו לנאשם באופן מפורט, סדור ושיטתי, כלל סרטוני מצלמות האבטחה הרלוונטיים, שעל בסיסם, בין היתר, הגישה המאשימה את כתב האישום - מצלמות רחוב יפו; צומת דולפין; כיכר צים, העלייה השניה; גשר אלנבי, רחוב יוברט המפרי; וחזרה.

הנאשם אישר – לגבי החלק הראשון בו הלך ברחוב יפו ממכולת פאדי לכיוון ביתו, שהוא זה שנראה בסרטון מצלמת "האדמה הטובה" (ר' לדוגמה עמ' 84). כך גם אישר הנאשם כי רכבו הוא זה שנראה יוצא את רחוב יפו לאחר שרואים אותו נכנס לרכב (עמ' 8–12). הנאשם אישר את שנצפה במצלמת ביסטרו סאלוט - הנורה השמאלית אחורית התקולה אף שטען שלא היה מודע לכך (עמ' 21);

לגבי הרכב לגביו טענו החוקרים (ממצלמות רחוב יפו) כי מדובר ברכב המנוח, הנאשם לא אישר זאת וטען כי אינו מזהה את הרכב.

לגבי הרכב לגביו טענו החוקרים כי הוא רכבו, בקטעי הדרך השונים מחוץ לרחוב יפו, טען הנאשם כי אינו יכול לאשר כי מדובר ברכבו, וזאת גם כאשר הפנו אותו לסימני ההיכר אותם אישר - הנורה מאחור משמאל, והדף הלבן על לוח המחוונים.

כשאלה מסכמת בהקשר זה, לאחר שהוצגו לנאשם באופן כרונולוגי כלל הסרטונים הרלוונטיים, נשאל הנאשם כך –

"שאלה: ויסאם אנחנו אומרים לך כי מחומר החקירה שיש בידי המשטרה עולה כי
הרכב הלבן עם הדף על לוח השעונים כפי שראית.. מהמצלמות של הביסטרו ועד שחזר דרך יפו... זה הרכב הפורד פוקוס שלך, מה אתה אומר על זה ?
תשובה: אני.. אתה אומר. לא יודע.
שאלה: אנחנו אומרים לך כי.. לא רק הסימן היחידי שיש דף לבן על לוח השעונים של הרכב שלך מקדימה שמזהה את הרכב שלך, אולם הפנס השמאלי של החניה האחורי, גם הוא עוד דבר מזהה לרכב שלך, מה אתה אומר ?
תשובה: זה לא בהכרח שיהיה הרכב שלי אבל אני.. רק הרכב שלי יענו האור מצד
שמאל שהוא שרוף ?... אם בכלל זה היה הרכב שלי, באמת.. אני לא יודע, לא יודע.."(עמ' 90)

עוד נשאל הנאשם האם הסרטונים שהוצגו לו הזכירו לו את מסלול נסיעתו. תשובת הנאשם היתה, כצפוי, שלילית "תאמין לי שלא.. עם כל זה מה שהראית לי, אני לא זוכר. הלחץ שהיה לי באותו יום לחץ עצום כי אפשר ל.. זכור את השם שלי אפילו ולא את הנסיעה שלי... "(עמ' 91).

מעניין לציין כי חרף הכחשתו הכללית כי נפגש עם המנוח (לאחר המפגש במכולת) והכחשתו הכללית כי ירה במנוח, המינוחים בהם עשה שימוש הנאשם בסוף חקירתו, לאחר שהוצגו לו כלל הסרטונים ועת הוטחו בו הטענות המסכמות, היו כי "אני לא זוכר שהייתי בשטח" (לדוגמה, עמ' 102 – 103). זאת ועוד, כאשר הוצג לו הסרטון בו נראה המנוח ממתין לו ברכבו, ליד רחבת רמב"ם, השיב הנאשם כך, באופן שאינו שולל את הנתון לעיל –

"..אם אתה שם לב אני המשכתי אם הנסיעה שלי. אני גם (מ.ל.ב) שאני מסתכל ימינה ושמאלה, אני לא ידעתי לאן אני הולך. אני אסתכל ימינה ושמאלה. מי מחכה ומי נוסע ?
שאלה: יענו אתה רוצה להגיד שאתה לא ראית את יוסף גטאס מחכה לך בצד הכביש
ליד רמב"ם שם?
תשובה: אני לא יודע בכלל שזה רכב שלו..." (עמ' 92 שורות 1–6).

לנאשם הושמעה השיחה של האחים רז (עמ' 104), אך כצפוי הנאשם לא זיהה את קולו.

בשלב המסכם של החקירה הגיע שלב השאלות המסכמות, אך הנאשם מסר כי הוא שומר על זכות השתיקה. וכך באו הדברים, לדוגמה, לידי ביטוי -

"שאלה: אני אומר לך, לפי הסרטונים שהראנו לך אני ושרון היום, ניתן לראות בצורה
חד משמעית את הנסיעה שלך ושל יוסף גטאס לכיוון זירת הרצח. עכשיו, לא משנה מי אחר.. מי אחרי השני ומי לפני השני ואחרי שלוש דקות ניתן לראות את היציאה שלך עם הרכב שלך מזירת הרצח ולכיוון הבית שלך, מה אתה אומר על זה ?
תשובה: אני שומר על זכות השתיקה.
(עמ' 110).

הנאשם שמר על זכות השתיקה גם כאשר הוטח בו כי הסרטון בו נראה רכבו, ללא אורות, כאשר הוא נוסע ברחוב יפו בסביבות השעה 20:42 וכאשר נטען כי באותה עת יצא הנאשם את רחוב יפו לכיוון ירושלים (עמ' 112)

בשלב זה, הציגו החוקרים לנאשם סרטונים מביתה של סאוסן (עמ' 112 לחלק הראשון של התמלול וכן החלק השני לתמלול). הנאשם השיב כי הוא "שומר על זכות השתיקה" (חלק שני לתמלול, עמ' 2 ואילך) ולמעשה, שמר על זכות השתיקה לגבי כלל השאלות שנגעו להגעתו לביתה של סוסאן.

בהמשך, הוכנסה סאוסן לחדר החקירות בו נחקר הנאשם (חלק שני של התמלול, עמ' 8 ואילך). סאוסן התבקשה לתאר את אירועי ה 15.11.17, מבחינתה, ומסרה כי באותו ערב התקשר אליה הנאשם והודיע לה שהוא בדרכו אליה, סירב לומר לה את מטרתה בואו ורק כשהגיע אליה, בסביבות 23:00, מסר לה שרב עם קודסיה על רקע חובות כספיים (שם, עמ' 9 למעלה). סאוסן הוסיפה כי לאחר שהנאשם הגיע לביתה הוא שוחח (בטלפון) עם רמזי ומסר לו דברים דומים ואז רמזי הנחה אותה לנסוע אליו ולהביא את בנו – מוסא, כדי שיישן אצלה (כדי שהנאשם לא ישן בביתה ללא גבר נוסף – י.ל.). סאוסן מסרה כי למחרת בבוקר היא יצאה לעבודה, הנאשם נשאר בביתה ומאוחר יותר התקשר ואמר שיצא. עוד באותו בוקר התקשר אליה אחיה (אבו ראוף) ומסר לה שפגש את הנאשם (עמ' 10). סאוסן מסרה שאינה זוכרת אילו בגדים לבש הנאשם כשהגיע אליה והוסיפה כי כשחזרה לביתה למחרת מצאה את בגדיו של הנאשם על המיטה. סאוסן הניחה את הבגדים לעיל בכביסה ולאחר שהנאשם נעצר התקשרה אליה קודסיה, הורתה לה לזרוק אותם בפח וכך סאוסן עשתה (שם, עמ' 10 – 11). הנאשם התבקש להתייחס לדבריה לעיל של סאוסן, אך כל שעשה היה לפנות לסאוסן ואמר לה "כמו ברזל", צפוי להשתחרר בקרוב ושתמסור דברים אלה גם לקודסיה (עמ' 11).

לאחר שסאוסן יצאה את חדר החקירות, עדיין סירב הנאשם להתייחס לפרטים שמסרה ובמיוחד לכך שהותיר בביתה פריטי ביגוד שונים. הנאשם המשיך ושמר על זכות השתיקה (עמ' 12 ואילך). הוטח בנאשם כי הוא השאיר אצל סאוסן את הבגדים שלבש כאשר רצח את המנוח ושנצפו במצלמות האבטחה של רחוב יפו טרם יצא לשקמונה, אך הנאשם המשיך ושתק (עמ' 13).

בשלב זה, הוצגו לנאשם האזנות הסתר מיום מעצרו (29.11.17) ובהן שיחותיה של קודסיה עם סאוסן (תמלול, חלק שני, עמ' 13 ואילך), אך הנאשם התמיד בשתיקתו (עמ' 16 ואילך) הגם שמידי פעם רק הכחיש באופן תמציתי ומבלי לפרט את הנטען כלפיו בהקשר לתוכן השיח, היינו - כי קודסיה הורתה לסאוסן להעלים את הבגדים על פי הנחייתו ומשום שפריטים אלה קושרים אותו לרצח. כך, מסר בהתייחס לנטען כלפיו כי "לא היה ולא נברא" (עמ' 20 שורה 10) וכן טען שייתכן וקודסיה אמרה את שאמרה לסאוסן משום שפחדה וחששה על רקע מעצרו (עמ' 21), אך באופן כללי הנאשם, כאמור, שמר על זכות השתיקה. הנאשם אף סירב לענות לשאלות שנגעו לכך שקודסיה עשתה שימוש מכוון במכשיר הטלפון של הקטינה כדי לשוחח עם סאוסן בשיחות השיבוש (עמ' 26); ושתק כאשר נשאל, לדוגמה האם סיפר לקודסיה שרצח את המנוח (שאלה: אתה סיפרה לקודסיה משהו על זה שאתה רצחת את יוסף גטאס ? תשובה: אני שומר על זכות השתיקה- עמ' 27, שורות 31-33). בשלב זה הוטח בנאשם כי קודסיה אף הודתה בכך שהנאשם הוא זה שהורה לה מה לומר לסאוסן, אך הוא נותר בשלו – זכות השתיקה (עמ' 31), תוך שהוסיף שהוא חף מפשע.

בשלב זה, שבו חוקריו של הנאשם למעשיו ביום שלאחר האירוע וליציאתו את ביתה של סאוסן. ממצלמות האבטחה נראה שהנאשם ישב ברכבו לאחר שיצא את ביתה של סאוסן וכן כי זרק שקית אשפה. הנאשם טען שאינו זוכר דבר בנדון (עמ' 37) והוסיף כי לאחר שעזב את ביתה של סאוסן הוא נפגש עם אחיה אבו ראוף וסיפר לו על בעיותיו עם קודסיה ובעיותיו הכלכליות. בהקשר זה עומת הנאשם עם חקירתו של אבו ראוף שמסר שהגעתו (של הנאשם) לאזור ירושלים, בגפו, בשעות הלילה היתה חריגה ושניתן היה לפתור את כלל בעיותיו אלה בשיחת טלפון. הנאשם השיב כי "הוא (אבו ראוף – י.ל.) לא ידע באיזה לחץ אני נמצא, לא רק בגלל קודסיה ..." (עמ' 38 שורות 37 – 37). עוד נשאל הנאשם מדוע לא מסר לאבו ראוף אודות הרצחו של המנוח, שכן אבו ראוף הכיר את המנוח מביקוריו (של אבו ראוף) בחיפה. הנאשם השיב כי היכרותו של אבו ראוף עם המנוח היתה שטחית והוא (הנאשם) הגיע לספר לאבו ראוף אודות בעיותיו שלו (עמ' 39 -40).

בסיום החקירה, ניתנה הזדמנות אחרונה לנאשם להתייחס לכלל המצלמות שלטענת חוקריו מיקמו אותו בחניון שקמונה בעת האירוע. בתשובה, מסר הנאשם כך -

"אני לא זוכר שהייתי באזור בכלל.. רק אחרי שהראיתם לי תמונות.. שהראיתם לי סרטונים ראיתי שאני הייתי באזור בת גלים.. יותר מזה אין לי מה להוסיף "(עמ' 43, שורות 23- 29).

חקירת הנאשם מיום 13.12.17, שעה 13:59 (חקירה מס' 8); החוקר: רס"ב ואסים רבאח. ת/17.
החקירה בוצעה לאחר שנערך חיפוש נוסף ברכבו של הנאשם – אז נמצא דף נייר בגודל 4A ועליו רשום "אני גר ברחוב יפו 95". הנאשם אישר כי מדובר בדף אותו הזכיר בחקירותיו הקודמות.

עוד הוצג לנאשם צילום של מכשיר הדומה לפלייר (למעשה, משמש לחשיפת בידוד מכבלי חשמל) שנמצא בזירת האירוע. הנאשם מסר כי הוא עוסק גם בשיפוצים, אך אינו מזהה את כלי העבודה לעיל כשלו.

בשלב זה, הפנה החוקר את הנאשם לכך כי בחקירותיו הקודמות הוא מסר שכאשר הוא "לחוץ" הוא נוהג לנסוע לים. לכן, התבקש הנאשם למסור את מיקום המקומות הללו באזור הים.

הנאשם מסר כך:

"..לפעמים אני יושב בבת גלים ליד ה.. בפנים בתוך הכיכר, בפנים זאת אומרת, לא אה, בבת גלים ... אחרי הכיכר עומד שם, יש כמה מקומות שאני אוהב לעמוד שם..
שאלה: אחרי איזה כיכר ?
תשובה: זה בתחילת הגשר, יש שם כיכר".
(עמ' 3 – 4).

בהמשך מסר הנאשם שישנם הרבה מקומות באזור הים אליהם הלך, לא רק באזור בת גלים אלא גם לטיילת "כאמל". הנאשם נשאל אם יהיה מוכן להצביע על המקומות אליהם נסע כאשר היה בלחץ והסכים לכך, תוך שציין כי אינו זוכר את מסלול נסיעתו במהלך ה"סיבוב".

חקירת הנאשם (הצבעה מס' 2) מיום 13.12.2017 שעה 14:27 (חקירה מס' 8); החוקרים: רפ"ק שי פלג ורס"ב וסים רבאח. ת/18 (ההצבעה צולמה אך לא תומללה ולכן ההפניות הן לנומרטור).
מדובר בפעולת החקירה האחרונה בה היה מעורב הנאשם יחד עם חוקריו ונערכה בסיומה של החקירה לעיל. הנאשם הצביע על מקומות באזור חוף הים אליהם הוא נהג להגיע כאשר היה עצבני ולחוץ, כהגדרתו. הנאשם וחוקריו יצאו את תחנת המשטרה ברכב. הנאשם נשאל כיצד הוא נהג לנסוע לחוף הים בשכונת בת גלים. תשובתו היתה -

"אני דרך רמב"ם אני נכנס, לפעמים אני הולך דרך אלנבי.. תלוי איפה אני נמצא כאילו. אם אני נמצא קרוב לרמב"ם אז משמה – מהצומת הגדולה (דולפין – י.ל.). אם קרוב מהמרכז – דרך הגשר (אלנבי – י.ל.) (דקה 03:33 ואילך).

הנאשם הכווין את חוקריו לנסיעה דרך רחוב העצמאות וכאשר הגיעו לצומת דולפין פנו ימינה לכיוון צומת צים ובית חולים רמב"ם – והכל על פי הכוונת הנאשם. בסיום רחוב העלייה השניה, סמוך לרכבל התחתון, ציין הנאשם כי לעתים הוא נהג לעצור בחניון הרכבל התחתון.

כאשר נשאל על עוד מקומות בהם נהג לעצור, הצביע לכיוון דרום. הנסיעה המשיכה אם כן דרומה, הרכב חלף בצמוד (ומתחת) לגשר אלנבי והנאשם הצביע על רחבת הכורכר ליד כיכר המצויה דרומית לגשר אלנבי (כיכר ע"ש פאפאואסיליו – י.ל.). הנאשם ציין כי מקום זה היה עמוס באנשים היו לו "עוד 2 -3 מקומות קדימה בהמשך (דרומה – י.ל.)". הכביש / רחוב בו מוקמו החוקרים עם הנאשם אותו שלב הוא יוברט המפרי והנאשם הכווין על גבי רחוב זה את חוקריו עד מרחק של כ 300 מטר לערך מרחבת שקמונה שנראתה היטב בהמשך הכביש. בנקודה זו הוסע הנאשם למקום היחיד אליו לא הכווין והוא רחבת שקמונה. הוטח בנאשם כי ברחבה זו הוא ירה למוות במנוח אך הנאשם טען כי הוא חף מפשע, וחזר שוב ושוב על המשפט "אני חף מפשע ואני לא זוכר" (היכן הייתי במועד הרלוונטי).

בדרך חזרה למטה המשטרה, התבקש הנאשם להכווין מה הדרך בה נהג לחזור לביתו והחוקרים נסעו בדרך זו – יוברט המפרי; העלייה השניה; כיכר צים; צומת דולפין; רחוב העצמאות; פנייה ימינה לרחוב רוטנברג; שמאלה לרחוב יפו.

יוער, כי מפעולת חקירה זו ניתן היה גם ללמוד על זמני הנסיעה השונים (בניכוי זמני העצירה לצורך הצבעה ובשים לב ששעת הנסיעה היתה שעת עומס יחסי). כך, מצומת תחנת רכבת יד השמונה (שם פנה הנאשם שמאלה בצאתו שמאלה לרחוב העצמאות) ועד צומת דולפין זמן הנסיעה ארך כ 2 דקות לערך; מצומת דולפין ועד בית חולים רמב"ם – כדקה; מבית חולים רמב"ם ועד גשר אלנבי – כ 2.5 דקות; מגשר אלנבי ועד שקמונה – כדקה. [לכך יש להוסיף עוד כדקה של תחילת נסיעת הנאשם מביתו לצומת תחנת הרכבת].

פעולת חקירה נוספת - דיבוב
נוסף על כלל אמרותיו של הנאשם שצוינו לעיל, בין ה 29.11.20 ועד ה 2.12.20 שהה מדובב בתא המעצר של הנאשם. תוצרי פעולה זו הוגשו (ת/19). ככלל, פעולת חקירה זו לא העלתה (כמעט) דבר ולכן לא ארחיב בהקשר זה. ניתן להניח כי ידע אודות האפשרות שייעשה ניסיון לדובבו ולאפשרות זו, כפי שיובהר להלן, תימוכין בדברי הנאשם עצמו.

אפנה לאמירה מיום 29.11.20 (ת/19א עמ' 159 ואילך). באותו מועד סיפר הנאשם למדובב כי היה חבר של המנוח, נהג לפתור את בעיותיו ותמך בו. הנאשם הוסיף כי פגש את המנוח באקראי כשהלך לרכוש סיגריות, הציע לו עבודה בשיפוצים "ובפועל זה מה שהיה. אז הלכתי הביתה, אחרי שעתיים או שלוש שעות, לא יודע, עף הבחור. המדובב: אוי. הנאשם: מה קרה, אני לא יודע. המדובב: אוי. הנאשם: מי? אני לא יודע. מה? אני לא יודע. (עמ' 163).

בהמשך, ביקש הנאשם מהמדובב לשנות נושא ולא לשוחח על נושא חקירתו (עמ' 164 – 165) ואכן, נושא החקירה לא עלה במהלך הדיבוב יותר.

כעובדה, אנו יודעים שהמנוח מצא את מותו כ 10 דקות לאחר תום המפגש עם הנאשם ולא "שעתיים – שלוש"..

עדות הנאשם בפרשת ההגנה
הנאשם העיד להגנתו ביום 13.1.20 וביום 9.2.20. ככלל, גרסתו הבסיסית נותרה כשהיתה וכפי שפורטה לעיל.

עדותו הראשית של הנאשם
בחקירתו הראשית מסר הנאשם כי הגיע לרחוב יפו כ 6 שנים טרם האירוע ואז הכיר את המנוח. המנוח תואר כ"בן בית", השניים עבדו יחד במספר עבודות שיפוצים והנאשם תיאר כי אף הגן על המנוח לא פעם משום סכסוכים של המנוח עם אחרים ועל רקע אופיו העצבני (עמ' 286- 288). עוד מסר הנאשם כי בתקופה טרם מעצרו היה נתון לחובות רבים, כולל לשוק האפור, ולכן החל לעבוד כנהג משאית חלוקה בעוד שלפני כן עבד בשיפוצים. לגבי החוב למנוח, העלה הנאשם גרסה חדשה שלא הוזכרה בחקירותיו כחשוד. על פי גרסה זו (עמ' 282 – 284 לפרוטוקול הדיון מיום 13.1.20), מספר חודשים טרם האירוע המנוח חשש שהוא עומד להיעצר ולהיאסר לתקופה ממושכת ולכן הפקיד בידי הנאשם סכום של 10,000 ₪ כדי שזה יפקיד "קנטינה" עבורו. בסופו של דבר המנוח לא נעצר ואז הציע לנאשם את הכסף כהלוואה. וכך תיאר זאת הנאשם:

"..ובסוף לא נעצר ולא, לא נפתח לו תיק ולא נשפט. ואז בא וביקש את הכסף ואני נתתי לו בחזרה, אמרתי לו 'קח, בבקשה'. הוא אומר לי 'אתה צריך את הכסף ויסאם?', אמרתי לו 'האמת כן, אם אתה לא זקוק לזה תן לי אותו ואני אחזיר לך כל חודש כמה שאני יכול'. וזה מה שהיה. הוא נתן לי, השאירו אצלי, החזרתי לו כמה שאני יכול להשאיר לו. נשאר לקראת הסוף 3,500 שקל. כלומר זה לא הלוואה יאנו, זה חבר עזר לחבר. זה הייתה הכוונה".

לגבי יום האירוע, מסר הנאשם כי לא הלך לעבודה אותו יום על רקע סכסוך עם מנהלו; תיאר כי יחסיו עם קודסיה היו מתוחים משום עיקול שהוטל על משכורתה, וכיצד לקראת הערב הוא "נתקע" בלי סיגריות ולכן הלך למכולת פאדי וביקש שימכור לו בהקפה שתי חפיסות משום שלא היה לו כסף לשלם עבורן. הנאשם תיאר כיצד עמד מחוץ למכולת של פאדי בעת שהמנוח יצא מהחנות הסמוכה וכי האחרון קרא לו כאשר הנאשם התחיל לשוב לביתו. בשיחה שהתפתחה ביניהם השניים שוחחו אודות חוב הנאשם כלפי המנוח ואז האחרון הציע לנאשם לעבוד עמו בשיפוצים ובתמורה "ייסגר" החוב, שעמד אותה עת על 3,500 ₪ (שם, עמ' 292- 293). הנאשם המשיך ותיאר כי לאחר השיחה עם המנוח הוא המשיך לביתו כשבדרך התקשר לקודסיה כדי שתזרוק לו את מפתחות הרכב. הסיבה לכך היתה משום רצונו לצאת ל"סיבוב" - "לקחת את האוטו לצאת, לסיבוב" (עמ' 294 שורה 16) משום האווירה הלא נעימה שהיתה בביתו. קודסיה סירבה לזרוק את המפתחות אך ירדה ומסרה לו אותם.

הנאשם מסר כי אינו זוכר להיכן נסע, אך בה בעת ציין -

"אני נוהג בדרך כלל כשיש לי בעיות ולחץ אני נוהג ללכת לכיוון הים ... להשתחרר, להתאוורר שם.. לפעמים אני הולך לשחייה, לפעמים אני הולך לשבת שם בשעות הערב ולהתאוורר .." (עמ' 297).

כאשר נשאל לאיזה חוף הוא נוהג להגיע במצבים כאלה, ציין (עמ' 298 – 299) כי לרוב הוא נוסע לאזור בת גלים ורק לעתים רחוקות הוא נוסע לחוף הכאמל (בתמלול נרשם כרמל וטעות זו מתוקנת כעת – י.ל.) הממוקם בדרום חיפה ומרוחק יחסית מביתו. הנאשם תיאר את מסלול נסיעתו הרגיל לחופים הממוקמים בשכונת בת גלים – מרחוב יפו הוא פונה שמאלה ("יש את הצומת החדשה, זאת שפתחו אותה, הקטנה, פונה שמאלה" – עמ' 300 שורה 19 (הכוונה לפנייה ליד חנות הצנרת - י.ל.); שמאלה לרחוב העצמאות; ימינה בצומת דולפין, שמאלה בכיכר צים (עמ' 299 – 300).

הנאשם חזר על גרסתו כי אינו זוכר פרטים בנדון ואינו יכול למסור היכן היה ב"סיבוב". עם זאת, הנאשם אישר שהוא זוכר את חזרתו מאותו "סיבוב". במלים אחרות, הנאשם ציין כי הוא זוכר את הליכתו למכולת; את המפגש עם המנוח במכולת; את הליכתו חזרה לביתו; את שיחת הטלפון לקודסיה; את קבלת מפתחות הרכב ממנה ואת כניסתו לרכב. את ה"סיבוב" עצמו הנאשם טען, כאמור, כי אינו זוכר. הנאשם ציין כי זכרונו שב אליו כאשר חזר מה"סיבוב" שכן תיאר חזרתו לביתו (עמ' 302- 304) ואת המשך מעשיו אותו ערב, קרי נסיעתו לירושלים וכד'. כך, הנאשם תיאר כי כשחזר מביתו הוא עלה לדירה, הכין תיק ושם בו בגדים. אותה עת החל ויכוח וריב עם קודסיה ואז יצא לכיוון ירושלים מבלי שאמר לקודסיה להיכן הוא נוסע (עמ' 306 למעלה). מטרת נסיעתו לירושלים היתה על רקע החלטת קודסיה להתגרש ממנו ולכן החליט לפנות לעזרת בני משפחתה וכן משום רצונו לבקש סיוע כספי מרמזי. הנאשם תיאר כי נסע לכפר א-ראם, שם מתגוררת אחותה של קודסיה וכי טרם הגעתו לביתה הוא נכנס למכולת בקרבת מקום מגוריה ורכש מספר דברי מזון כדי לא להגיע ב"ידיים ריקות" (עמ' 307 – 308). עוד לגבי הנסיעה לירושלים, מסר כי מותו של המנוח נודע לו כאשר שוחח טלפונית עם חבריו - זכי בש ועו"ד ויסאם טאובשה. הנאשם מסר כי שוחח עם עוד אנשים בנדון ואף ביקש מקודסיה להסתכל אם יש אנשים ברחוב (עמ' 316 – 317). בהקשר לעדות זכי בש, שמסר כי הנאשם אמר לו שהוא נמצא "5 דקות" מירושלים כאשר האיכונים מצביעים שהיה באזור נתניה, מסר כי ייתכן וזכי בש התבלבל, או לא שמע טוב, במובן זה שהנאשם אמר לו "אני עוד 50 דקות בירושלים" ולא "אני עוד 5 דקות בירושלים".. (עמ' 322).

הנאשם התבקש ליתן הסבר לשיחות המרובות שלו עם קודסיה ועל פני הדברים עם בתו הקטינה ומסר כי אכן שוחח עמן. לגבי קודסיה מסר שיש להניח שהיא שאלה אותו אם הוא מביא כסף והוסיף שלא מסר לה את יעד נסיעתו (עמ' 318). עם זאת, הנאשם לא זכר את תוכן השיחות.

לגבי השהות בביתה של סאוסן, מסר הנאשם כי באותו לילה הוא ישן בביתה של סאוסן ומשום שלא נהוג שגבר ישן עם אישה לבד בביתה, הובא בנו של רמזי (מוסא) לבית כדי שילון אף הוא בבית. הנאשם הוסיף כי שוחח טלפונית עם רמזי, ביקש ממנו סיוע כספי אך בסופו של דבר לא נפגש אתו משום שהלה עבד באותו לילה ולמחרת היה אמור לישון לאחר עבודתו. לכן, חזר הנאשם למחרת לחיפה (עמ' 310) – בבוקר קם, יצא מביתה של סאוסן, נסע לבית אחיה ג'האד, המתגורר באותו כפר ומסר לו את מפתחות דירתה של סאוסן. לאחר חזרתו לחיפה, הוא נטל חלק בהלוויית המנוח ומאוחר יותר באותו יום, בשעות הערב, שוב נסע לירושלים, נפגש עם רמזי וקיבל ממנו שתי המחאות (עמ' 313 – 314).

לגבי פריטי הביגוד שלבש ונצפו במצלמת האבטחה במכולת פאדי ועל פי הטענה הוא לבש אותם בעת שירה במנוח, מסר הנאשם "יכול להיות שהם נשארו בבית (של הנאשם - י.ל.)"; ובכל מקרה ציין ש"אני לא נסעתי איתם" (עמ' 316 שורות 12 – 14). הנאשם הכחיש שתדרך את קודסיה לתדרך את סאוסן בנוגע להעלמת והשמדת ראיות (עמ' 322 – 323).

חקירתו הנגדית של הנאשם
הנאשם נחקר מהלך שני דיונים. נביא את תשובותיו בחלוקה על פי נושאי החקירה.

חובותיו הכספיים של הנאשם והרקע, לשיטת הנאשם, לנסיעה לירושלים - הנאשם אישר כי יום לפני האירוע היה צריך להחזיר לנושה בשוק האפור סכום של 2,200 ₪ וכי גורמים בשוק האפור פנו אליו בסביבות יום האירוע בהקשר זה (עמ' 345). לגבי החוב למנוח, נשאל הנאשם אודות הגרסה שמסר בחקירתו הראשית בהקשר ל"פיקדון" של ה 10,000 ₪. הנאשם מסר כי הסכום הופקד בידיו כ 10 חודשים לפני האירוע והוא נהג להחזיר למנוח סכומים לא קבועים לאורך אותה תקופה (עמ' 338–339). הנאשם שלל כי המנוח בייש אותו מול אחרים בהקשר לחוב (עמ' 340), אך אישר שאמר לאבו אברהים (עאדל מסראווה) ש"התבאס" מאירוע במהלכו המנוח פגש אותו בחג הקורבן ושאל אותו אם יש לו כסף להחזיר, ואז הנאשם הוציא את הכספים שהיו ברשותו, בסך 1,000 ₪, ומסר למנוח מחצית מסכום זה (עמ' 340). הנאשם מסר שככל הנראה סיפר לקודסיה אודות החוב למנוח (עמ' 344).

הנאשם מסר בחקירתו הנגדית פרט חדש והוא כי קודסיה הביעה רצונה להתגרש ממנו עוד לפני שיצא להביא סיגריות ממכולת פאדי ואף הכינה מזוודה עם חפצים שלה על מנת לעזוב את ביתם, והכל על רקע החובות הכספיים והסכסוך ביניהם משום אותם חובות -

"שאלה: מתי היא הכינה את המזוודה?
תשובה: באותו יום.
שאלה: אותו יום, מתי? לפני שהלכת לפאדי או אחרי שחזרת?
תשובה: אמת, לפני.
שאלה: מה?
תשובה: אמת לפני, אבל אני לא נתתי לה לצאת".
(עמ' 366 שורות 21- 27).

בהמשך, שינה הנאשם גרסה וטען כי קודסיה לא ממש הכינה מזוודה אלא רק רצתה להכין מזוודה וזה השלב בו הוא ירד למכולת פאדי ולאחר מכן יצא ל"סיבוב". הנאשם הוסיף, כי לאחר ששב מה"סיבוב" שוב פרץ ויכוח בינו לבין קודסיה לאחר מכן הוא הלך לשירותים, אכל, הכין את התיק ויצא לירושלים (עמ' 367).

המפגש במכולת בין הנאשם למנוח - הנאשם מסר כי טרם המפגש במכולת עם המנוח, הוא לא נפגש עם האחרון פרק זמן משמעותי והסביר זאת בעבודתו כנהג חלוקה, במסגרתה נהג לצאת את ביתו לפנות בוקר וחזר מאוחר. הנאשם לא ידע למסור באם לא פגש את המנוח שבועות או יותר מכך והסתפק רק בכך שמדובר היה ב" הרבה זמן" (עמ' 370 שורה 4). הנאשם אף ציין כי באותו פרק זמן כמעט ולא שוחח עם המנוח בטלפון. משכך, נשאל הנאשם כיצד הוא מסביר את התנהגותו בפתח חנות המכולת של פאדי כשהמנוח יצא מפתח החנות הסמוכה. לכאורה, ניתן היה להניח כי השניים יברכו אחד את השני וישוחחו, קל וחומר על רקע תיאור הנאשם כי המנוח היה "יותר מאח". בפועל, הדבר לא קרה והשניים לא שוחחו בפתח החנות אלא רק כאשר הנאשם החל ללכת לכיוון ביתו. באת כוח המאשימה אף הציגה בפני הנאשם את הקטע הרלוונטי ממצלמת האבטחה של מכולת פאדי. תשובות הנאשם, כפי שיובהר בפרק הדיון והמסקנות, לא היו משכנעות. נביא להלן את הקטע הרלוונטי מפרוטוקול הדיון:

"ש: כן? אז הייתי מתארת לעצמי, תיגש, תדבר איתו, מה העניינים יוסף, מה קורה, מה, התחלת לעבוד פה אצל חמאדה, ככה חילופי דברים חמים בין חברים שלא נפגשו הרבה זמן, לא?
ת: נכון, אבל שזה בן אדם במצב טבעי ונורמלי, לא במצב שהוא, שאני במצב
כלכלי ונפשי לא טוב. אני יוצא מהבית, מלפני כמה דקות כבר יצאתי מהבית, אני במצב רוח על הפנים. כן אמרנו מה נשמע, מה שלומך וזה, אבל לא כמו שאת רוצה להגדיר את זה עם חיבוקים.
ש: אז בוא נסתכל רגע, בסדר? רואה טוב? בסדר?
ת: כן.

(מוצג סרטון באולם)
....
....
עו"ד ברנסון: אני רואה אותך עומד, רגע, עם הסיגריות שקיבלת עכשיו מפאדי על החשבון, משוחח עם פאדי בניחותא [...] יוצא, יוצא הדמות פה, תכף נראה את הפנים שלו, זה יוסף, נכון?
העד, מר טאהא: כן.
עו"ד ברנסון: עומד, חבר הכי טוב שלך, אח. לא אומר לו מילה, נותן כיף לפאדי, לא מעיף, מעיף מבט לשנייה וחוזר, לא אומר לו שלום, מה העניינים, מה נשמע, אתה יכול להסביר את זה? נראה לי התנהגות מוזרה למישהו שפוגש עכשיו את האח שלו, במירכאות, אחרי שהוא לא ראה אותו תקופה ארוכה.
העד, מר טאהא: אני מבחינתי רגיל, מה יש לי, מה יש לי ללחוץ לו יד, או שאני צריך לחבק אותו, לא מבין אותך.
עו"ד ברנסון: למה אתה לא אומר לו שלום? אתה לא מדבר איתו כלום, כלום, להראות לך עוד פעם? בוא.
העד, מר טאהא: אבל הוא מדבר איתו ואני מדבר עם פאדי.
עו"ד ברנסון: בוא, אני אראה לך עוד פעם. עד השלב שבו הוא קורא לך, אחרי
שהוא כבר הולך, תסתכל, ולו מילה אחת לבן אדם שהוא כמו אח, שלא ראית מזמן. תסתכל על זה עוד פעם. אני פשוט חייבת להגיד לך, הסתכלתי על זה, נראה לי מאוד מוזר, חשבתי שראוי שאתה תתן לזה תשובה.
העד, מר טאהא: לך זה מוזר, לי זה בסדר גמור, מה, מה יש בזה? אני לא מבין, מה יש, מה יש בזה? הכל בסדר.
[...]
ש: כלום, שום מילה, שום דבר, שבית המשפט רק יראה את הקטע הזה עד הסוף. שום התייחסות, אפילו לא שלום, אפילו לא הנהון של היכרות, כאילו. אם מישהו היה צופה במצלמות האלה ולא יודע, היה חושב שאתם בכלל לא מכירים אחד את השני. יש לך תשובה?
ת: הכל בסדר גמור, אני לא רואה בזה כלום.
ש: כלום. וזה לעומת השיחה הערה והכיף לפאדי.
ת: כן, למה לא? פאדי בן אדם, לפני רגע עשה לי טובה, נתן לי סיגריות וכל זה, נו אז מה? לא לוחץ לו יד?
ש: השני נתן לך 10,000 שקל,
ת: כן.
ש: אתה מחזיר לו בזמנך הפנוי, לא לוחצים לו יד?
ת: כן.
ש: שלום, משהו?
ת: אני לא יודע באותו רגע מה קרה.
ש: אז הנה, בוא תסתכל, אולי זה יזכיר לך.
ת: אז אני אומר לך, אני לא יודע באותו רגע למה אני לא עשיתי את זה, את רוצה שאני אגיד לך למה לא עשיתי ולמה כן, לא זוכר. לא זוכר. אני מבחינתי, זה הכל בסדר, התמונה הזאת, מה שאת מראה, זה בסדר גמור מבחינתי.
[...]
כב' הש' ליפשיץ: אנחנו כמובן לא הגענו לשום החלטה, בהקשר הקונקרטי ובכלל, רק רגע. אתה יכול, אתה לא נתת שום הסבר, אתה, הוא יוצא מהחנות, אתה לא אומר לו שלום. אתה אחרי זה גומר את השיחה עם פאדי, פונה שמאלה, עובר בין שני הרכבים, אפילו, כלום, אין שם כאילו משהו מופגן אפילו.
העד, מר טאהא: אני לא יודע להסביר את זה, אדוני השופט, אני לא זוכר מה, מה עבר עלי באותו יום,
כב' הש' ליפשיץ: בגלל זה אנחנו פה, כי אחרי זה אתה יודע,
העד, מר טאהא: אז, אז, אז בגלל זה היא מנסה,
כב' הש' ליפשיץ: כי, אחרי כן אין מי שיסביר את זה.
העד, מר טאהא: היא מנסה לראות,
כב' הש' ליפשיץ: הוא כבר לא יכול להסביר ואתה פה כדי להסביר.
העד, מר טאהא: אז אדוני השופט, היא מנסה לראות שיש פה משהו ביני לבינו, אני אומר לך אני לא זוכר, שלא היה כלום בינינו, לא היה כלום. למה זה היה? אני לא יודע, אבל לא היה כלום בינינו, לא היה ויכוח, לא היה כלום, לא שום דבר, לא היה מדובר על כסף, לא כלום, שום דבר.
כב' הש' ציגלר: אבל תראה, אתה אמרת קודם שכשאתה פוגש כל בן אדם שאתה מכיר אתה לוחץ לו את היד, אתה נותן לו את הכבוד שלו, ופה אפילו לא, אפילו לא מסתכל עליו, זו השאלה.
העד, מר טאהא: אז, אז בגלל זה, מה שאני אומר, אני אותו, אותו רגע, אני לא יודע מה עבר עלי, לא יודע למה לא עשיתי, למה לא עשיתי את זה, אין לי תשובה לזה.
[...]

עמודים 370–375 לפרוטוקול הדיון מיום 13.1.2020.

בהמשך, תיאר הנאשם את המפגש שקיים עם המנוח סמוך למכולת (האירוע לא נקלט במצלמת האבטחה) וחזר על התיאור שכבר הובא לעיל. לנאשם לא היה הסבר מדוע בסיום אותו מפגש חזר המנוח בהליכה מהירה / ריצה לחנות ממנה יצא ושוב יצא כשהוא חובש קסדה. הנאשם מסר כי השיחה בינו לבין המנוח היתה "רגילה" ואם מישהו מאלו שהיו סמוך לחנות המכולת שמע צעקות הרי שהדבר נובע מכך שהמנוח דיבר באופן רגיל בטון צעקני.

פתיחת תא המטען של רכב הפוקוס – הנאשם הופנה וכן הוצגו לו הסרטונים הרלוונטיים) של פתיחת וסגירת תא המטען של רכבו על ידו טרם יצא ל"סיבוב". הנאשם טען שאינו זוכר מה היתה מטרתו בהקשר זה וכשהתבקש להרחיב בנדון, מעבר לתשובה הסתמית לעיל, מסר שייתכן ועשה זאת כדי לוודא שכיסאות הים, המצויים בד"כ בתא המטען, אכן שם וזאת בטרם נסע ככל הנראה לים (עמ' 382). עם זאת, לא היה בידו הסבר לשאלה מדוע, כאשר נערך חיפוש ברכבו ביום 29.11.17 (ת/52 תצלום מס' 23), לא נמצאו בתא המטען כיסאות; וכיצד מסתדר הסברו זה עם פרק הזמן הקצר יחסית של ה"סיבוב", שעל פני הדברים לא הותיר לו אפשרות לשבת על כיסא מול הים ולהירגע. לנאשם גם לא היה הסבר מדוע לא העלה אפשרות זו במהלך חקירותיו במשטרה, דבר שלא אפשר לבדוק, באמצעות חיפוש בביתו ועל ידי חקירת קודסיה, אם בכלל לנאשם היו אי פעם כיסאות נוח.. (פרוטוקול הדיון מיום 9.2.2020 עמ' 403 – 404).

ה"סיבוב" - הנאשם עומת עם סרטונים בהם נראה הרכב לגביו נטען כי מדובר ברכבו, כשהוא נוסע בציר הנסיעה הנטען; ובמיוחד הפנתה באת כוח המאשימה את הנאשם לשני סימני הזיהוי שהנאשם אישרם – הפנס השמאלי-אחורי התקול; והדף הלבן על גבי לוח המחוונים. הנאשם טען (ר' לדוגמה עמ' 389- 390) כי יש עוד רכבים שבעליהם הניחו דף לבן על גבי לוח המחוונים ותשובה דומה נמסרה לגבי הנורה השרופה.

כל אלה הובילו, שוב, לשאלה הבסיסית בפרשה והיא – כיצד הנאשם מסביר את אי יכולתו, לטענתו, ליתן הסבר ותיאור של מסלול ה"סיבוב" אליו יצא בין השעה 20:16 לשעה 20:34. וכך באו הדברים לידי ביטוי באחת מאינספור השאלות בהקשר זה:

"כב' השופט ליפשיץ אז עוד פעם אני חוזר על השאלה. את כל אותם פרטים עד השנייה
שנכנסת לפורד פוקוס שלך, זכרת פיקס, את כל הפרטים מהשנייה שבה החנית את הפורד פוקוס, עלית הביתה, החלפת בגדים, ירדת למטה, נסעת לירושלים, זכרת פיקס ודווקא את הנסיעה הזאת אתה נמחק? כאילו, נעלם מהזיכרון.
העד, מר טאהא: אני לא זכרתי בדיוק פרטים לאן אני נסעתי. אני לא זכרתי. אני לא זוכר לאן אני נסעתי. לא זכרתי.
[...]

עו"ד ברנסון: איך יכול להיות שאתה זוכר ברמת הבדיוק מה דיברת עם המנוח 3 דקות, 5 דקות לפני הקטע שנעלם לך מהזיכרון? ואתה זוכר שהתקשרת לקודסיה והיא לא זרקה לך את המפתח למרות שביקשת אלא היא הורידה לך את המפתח, את כל זה אתה זוכר. וברגע שאתה נכנס לאוטו בלנאק, והזיכרון מתעורר מחדש אחרי רבע שעה.
העד, מר טאהא: כן, לא זכרתי. לא זכרתי ואני עד היום לא זוכר.
ש: אני אגיד לך למה אתה לא זוכר. בגלל שאתה עשית את המסלול כשמראים לך במצלמות לחוף הים בשיקמונה, שם רצחת את המנוח. בטח אתה לא זוכר, מה תגיד? אם תגיד שאני זוכר, תסתבך עם המצלמות. ותסתבך עם העבירה אז הכי קל להגיד 'אני לא זוכר'. אבל זה ברור לך שזה תשובה שאי אפשר לקבל אותה?
ת: אני חף מפשע ואני לא זכרתי ואני ממשיך ואני אומר על זה, אם הייתי זוכר הייתי, אין לי מה להסתיר מלפני בית המשפט והייתי אומר להם את זה עכשיו". (עמ' 392 – 393).

עוד אפנה לעמודים 408–409 (פרוטוקול הדיון מיום 9.2.20), שם נעשה ניסיון עקר נוסף להציג לנאשם את התמיהה הרבתית העולה מגרסתו, שהרי זכר במדויק הפרטים טרם ה"סיבוב"; זכר במדויק פרטים לאחר ה"סיבוב"; אך דווקא לגבי מסלול נסיעתו ב"סיבוב" – חרס.

זאת ועוד, הנאשם התקשה להסביר כיצד הספיק "להירגע" במהלך אותו "סיבוב", עם כיסא ים או בלעדיו, שכן חלון הזמנים הרלוונטי, כ- 18 דקות, כלל לא אפשר זאת. בשלב זה, לנוכח קשייו לעיל של הנאשם העלה גרסה חדשה ולפיה ייתכן ובכלל לא נסע לכוון הים אלא לכוון לשכונת הדר.. (עמ' 410 שורות 6–9).

הרקע לנסיעת הנאשם לירושלים והנסיעה לירושלים - הנאשם מסר כי ביום 14.11.17 (יום טרם האירוע) הוא מסר למנהלו בחברה בה עבד כי לא יגיע על רקע ויכוח ביניהם והאחרון אישר לו יום חופש. עם זאת מסר הנאשם כי ביום המחרת (16.11.2017) היה אמור לשוב לעבודה.

כעולה ממסרוני הטלפון שנתפסו וכן מהודעת מר גלם, מנהלו של הנאשם (ת/167 שהוגשה בהסכמה), ביום 16.11.2017 הוא דיווח למנהל כי חמותו חולה - נתון שאין חולק שלא היה נכון. משכך, נשאל הנאשם מדוע לא מסר את האמת והיא שחברו הטוב נרצח והוא מעוניין להשתתף בהלווייתו. לנאשם לא היה הסבר לכך (עמ' 351–352).

הנאשם התקשה להסביר מדוע, קל וחומר על רקע חובותיו, החליט לנסוע לירושלים ולישון שם, מאחר והדבר היה גורר אי התייצבות לעוד יום עבודה (ב 16.11.2017) ועוד טרם נודע לו, לטענתו, על מות המנוח. הנאשם מסר (עמ' 353) כי ממילא התכוון להתפטר מעבודתו כנהג חלוקה. משכך, נשאל מדוע חזר בפועל לעבודה עד למעצרו והשיב כי בסופו של דבר, או ב 15.11.2017 או ב 16.11.2017, מנהלו שוחח אתו והבטיח לשבץ אותו בקו חלוקה נוח יותר. משכך, נשאל מדוע אמר (לדבריו) למנוח שאינו יכול לעבוד אתו בעבודת השיפוצים שהמנוח הציע לו לטענתו בימי החול בהם הוא עובד כנהג. הנאשם מסר כי לא היה מגובש בדעתו אותה עת אם להתפטר או לא.

לגבי פריטי הלבוש שלבש, מסר הנאשם כי החליף בגדים טרם צאתו לירושלים משום שלא היה מעוניין להגיע לשם בסוג של "בגדי בית" (עמ' 396 וכן עמ' 446). עוד ציין, כי ארז בתיק אותו לקח לירושלים כפכפים והבהיר כי אין מדובר בכפכפים אותם נעל כאשר ירד למכולת. הכפכפים שנעל כשירד למכולת ועמם יצא ל"סיבוב" כונו על ידו "באבוג' " - המילה בערבית לסוג זה של נעלי בית (עמ' 396 למטה).

בדיון השני בו נחקר, העלה הנאשם גרסה חדשה לפיה הבאבוג' לעיל וכן המכנסיים אותם לבש במכולת וב"סיבוב", היו עמו עת היה עצור. לדבריו, באחד מביקוריה של קודסיה, עוד טרם הגשת כתב האישום, היא הביאה לו חפצים אישיים ושני פריטים אלה נמסרו על ידה לשוטרים ומהם אליו (ישיבת ה 9.2.20, עמ' 423 ואילך). עם זאת הנאשם הוסיף כי שני פריטים אלה, ששמשו אותו בתקופת מעצרו, כבר אינם ברשותו משום ש"זרקתי אותם" (עמ' 423 שורה 33). הנאשם נשאל מדוע לא מסר אודות המצאות פריטים אלה אצלו לחוקריו, שהרי הוא נחקר ארוכות עליהם בחשד ששיבש מהלכי משפט (ההוראה שנתן לקודסיה לשוחח עם סאוסן כדי שתזרוק את הפריטים לעיל לפח) ועבירה בנדון אף נכללת בכתב האישום.

חרף שאלות אלה, הנאשם לא מסר תשובות ענייניות, וכל שטען הוא שאם יבדקו את מצלמות האבטחה מכלא שאטה, יהיה ניתן לראות שלבש את שני פריטי הלבוש לעיל.

בהמשך, שינה הנאשם גרסתו, טען בתחילה כי פריטים אלה "נעלמו" לו (עמ' 424 שורה 31); ושוב חזר לגרסת ה"זרקתי" (עמ' 425) והרחיב כי הם התבלו ולכן זרק אותם.
בה בעת, מסר כי באת כוחו הקודמת, שייצגה אותו במעצר הימים וסמוך לאחר הגשת כתב האישום, הנחתה אותו לשמור את פריטי הלבוש לעיל (עמ' 424 שורות 28–29). כשהתבקש להסביר מדוע לא מסר לחוקרים אודות המצאות הפריטים ומדוע לא מילא אחר הוראות באת כוחו, התקשה והשיב שהוא "לא יודע" ו"לא זוכר" מדוע נהג כפי שנהג (עמ' 424–428).

מעניין לציין כי כבר ביום 9.7.18, עת נחקרה קודסיה בבית המשפט ונשאלה אודות פריט הביגוד, אמר הנאשם בעת עדותה כי "הבאבוג' הזה עדיין אצלי בשאטה" (פרוטוקול הדיון מיום 9.7.18 עמ' 30 שורה 32); ולאחר שאמר זאת קודסיה אישרה "אני שלחתי את הבגדים כשביקשו אותם אליו. אמרו שאשים לו מגבת ובגדים הוא יוצא למעצר... שמתי כל הבגדים שלו עם הבאבוג בתוך התיק.." (פרוטוקול הדיון מיום 9.7.18 עמ' 31 שורות 2 – 5).

לגבי החולצה אותה לבש במכולת פאדי וכן במהלך ה"סיבוב" (שרוולים קצרים עם פסים כתומים על גבי השרוולים), מסר הנאשם שהיא אמורה להימצא בביתו ולכן "אין לו מושג" להיכן נעלמה וכיצד הבלשים לא מצאו אותה במהלך החיפוש בביתו (עמ' 445).

שיחות הטלפון שקיים בדרך לירושלים - הנאשם נשאל מדוע מסר לאחרים כי הגיע לירושלים בסביבות 21:30, בעוד שהגיע בפועל בסביבות 23:00; והוטח בפניו כי ניסה בכך ליצור לעצמו אליבי (פרוטוקול הדיון מיום 9.2.20, עמ' 405 ואילך). הנאשם הכחיש את הטענה ומסר כי אינו זוכר מה אמר לאחרים אודות שעת הגעתו לירושלים.

הנאשם הופנה לפירוט שיחותיו במהלך נסיעתו לירושלים ולעולה, לשיטת המאשימה, מניתוח זה:

(-) כי לאחר השיחה עם זכי בש, בה אמר לו כי המנוח נרצח, שוחח מספר רב יחסית של פעמים עם קודסיה. הנאשם השיב "אני לא זוכר מה דיברתי איתה" (פרוטוקול הדיון מיום 9.2.20, עמ' 413, שורה 24); אף כשנשאל באופן מפורש אם לא שוחח עם רעייתו על רצח המנוח סמוך לאחר שהדבר נודע לו מסר באופן מפורש יותר "לא זוכר שאני דיברתי איתה בנושא הזה" (עמ' 418 שורה 32);

(-) הנאשם הופנה לכך כי בעדותו מסר ויסאם דראושה כי הנאשם הופתע לשמוע ממנו כי המנוח נרצח. ואולם, מפלט השיחות עולה כי באותו שלב הנאשם כבר שוחח עם זכי בש שהיה הראשון שהודיעו על כך. תשובת הנאשם "אני לא זוכר" (עמ' 414, שורה 17);

(-) הנאשם נשאל מדוע ההתקשרויות לביתו היו הן למספר הטלפון של קודסיה והן למספר הטלפון של בתם הקטינה, שכזכור היתה בת 6 שנים באותו מועד. זאת ועוד, הנאשם הופנה לכך כי אין מדובר בשיחה בודדת למספר הטלפון של הקטינה אלא מספר שיחות, והכל בסביבות השעה 23:00 והשיב כי אינו זוכר את תוכן השיחות ואינו יכול ליתן הסבר לשיחות אלה (עמ' 416).

(-) יתרה מכך, הנאשם הופנה לכך כי עד לשיחת הטלפון עם זאכי בש, שהודיעו על רצח המנוח, שיחותיו של הנאשם הן למספר הטלפון של קודסיה; אך לאחר שיחת הטלפון עם זכי באש, כל ההתקשרות היא למספר הטלפון של הקטינה. תשובת הנאשם היתה "אני לא זוכר" (עמ' 417 שורה 25); הגם שבהמשך העלה אפשרות שמספר הטלפון של קודסיה היה תפוס (עמ' 418).
(-) הנאשם הופנה, בהקשר לאמור לעיל, לכך כי גם קודסיה, בעת ששוחחה עם סאוסן והנחתה אותה כיצד לשבש את החקירה, עשתה שימוש בטלפון של הקטינה, אך הנאשם הפנה בנדון את התובעת לקודסיה (עמ' 417).

הנאשם אישר כי הגעתו לירושלים בסביבות השעה 23:00, לבדו, היתה חריגה וכי הדבר אף אילץ את בנו של רמזי, מוסא בן ה 15, להגיע לביתה של סאוסן (פרוטוקול הדיון מיום 9.2.20, עמ' 405); וכן אישר כי יצא לירושלים בלי לתאם את הגעתו לשם עם רמזי או סאוסן ואף ולא מסר להם את מטרת הגעתו (לטענתו רצונה של קודסיה להתגרש ממנו וכן בעיותיו הכלכליות). עם זאת, מסר שייתכן והודיע להם על כך בטלפון זמן קצר לפני שהגיע לסאוסן (עמ' 359–361). אפנה בהקשר זה לקטע הבא:

" "כבוד השופטת ציגלר: איך אתה נוסע לירושלים בלי שאתה מראש מתכנן את זה? ואומר
להם, אני בא לדבר, אני רוצה כסף, אתה פשוט נוחת עליהם והכל מסתדר?
הנאשם: האמת, כן." (עמ' 362, שורות 27 – 29).

הנאשם הוסיף, כי תכניתו המקורית היתה להגיע לכפר עקב שם מתגורר רמזי. בהמשך, מסר מספר גרסאות, חלקן סותרות, מדוע הגיע בסופו של דבר לביתה של סאוסן בכפר א-ראם (עמ' 362 – 365). הנאשם הבהיר כי מטרתו היתה לשוחח עם רמזי, שהוא האח "המחליט" ולא עם סאוסן או עם אבו ראוף. הנאשם אף ציין כי היה מודע עוד טרם צאתו לירושלים שרמזי עובד בשעות הלילה וקם בשעות הבוקר המאוחרות, ולכן ממילא לא היה צפוי לפגוש אותו באותו לילה. משכך, נשאל הנאשם מדוע לא נסע לירושלים למחרת, ביום 16.11.2017! הנאשם התקשה ליתן הסבר לכך ותשובתו היתה שאינו יכול לשחזר את מעשיו כעבור שנתיים (עמ' 365 שורות 6–9).

הנאשם נשאל כיצד היה לו כסף לרכוש את מוצרי המזון אותם הביא לסאוסן ומהיכן היה לו כסף לתדלק את רכבו לצורך הנסיעה לירושלים, והכל בשים לב לתיאורו שלא היה לו כסף לשלם עבור שתי חפיסות סיגריות מוקדם יותר אותו יום. הנאשם העלה גרסה חדשה (עמ' 311–312) ולפיה -

"אם אני לא טועה, היה לי משהו בצד, בבית, איזה 300, 400 שקל... זה הכסף הזה אני משאיר אותו בגלל הילדה אני משאיר אותו בבית, אני לא נוגע בו.." (עמ' 311, שורה 6).

הנאשם הוסיף שסכום זה הספיק לו גם לרכוש מספר מוצרי מזון לפגישתו עם סאוסן (תיאר שקנה נקניק, עוגיות ושמנת ב 30–40 ₪ - עמ' 312 למעלה) וכי סכום זה שימש אותו גם לדלק וגם לשלם למחרת לפאדי עבור הסיגריות. לגבי הנסיעה החוזרת לירושלים למחרת היום, טען הנאשם (עמ' 315), כי לווה כספים לשם כך מאבו אברהים.

הנאשם השיב כי גם לאחר שחזר מירושלים, ביום 16.11.2017, יחסיו עם קודסיה לא חזרו להיות תקינים והם אף ישנו בחדרים נפרדים. עם זאת, מסר שהשניים נהגו לשוחח אודות עניינים שוטפים (עמ' 355) וטיב יחסים זה נמשך עד מעצרו שבועיים לאחר מכן. משכך, הפנתה אותו התובעת להאזנת סתר (שיחה מס' 24 מיום 21.11.2017) בה "ריכלו" השניים על שכנם אבו אברהים ואף כינו אותו בשמות גנאי; ולעוד שיחות מיום 25.11.2017 שמהן עולה שיחסי השניים היו רגילים לחלוטין (עמ' 357–359). תשובת הנאשם היתה "אז מה, אני אשאר איתה כאילו מלחמה?" (עמ' 359 שורה 24).

שער שלישי – דיון ומסקנות
השערים הקודמים יוחדו בעיקרם לסקירת הראיות הרלוונטיות. בשער זה ייקבעו הממצאים על בסיס הראיות.

פרק יג' - יחסי הנאשם והמנוח עובר לאירוע
הסוגיה הראשונה אליה אתייחס בפרק זה היא טיב היחסים בין המנוח לנאשם עובר לאירוע. לנוכח תשובת הנאשם לכתב האישום בה אישר כי היה חייב למנוח סכום של 3,500 ₪, הועמה לכאורה חשיבות העדים. עם זאת, ברור שלא רק עצם החוב הוא שחשוב, אלא טיב היחסים בין השניים. סבורני כי המאשימה הצליחה להוכיח שיחסי הנאשם והמנוח לא היו תקינים, לשון המעטה, עובר לאירוע.

אל מול תיאור אידילי כמעט שהובא על ידי הנאשם בחקירותיו במשטרה וכן בעדותו בפנינו ובו מסר כי המנוח היה לו "יותר מאח", הובא תיאור סותר מפי העדים הבאים:

(-) אחיו של המנוח אברהים גטאס מסר לא רק אודות החוב של הנאשם למנוח, אלא ציין שהמנוח
תיאר זאת בשיחותיו עמו כ"סכסוך" ("..יוסף הזכיר לי את עניין הסכסוך הכספי בינו לבין הנאשם, והסכסוך הזה לפעמים גם אפילו הגיע למצב של התחממות ביניהם..." עמ' 34, שורות 23–26). בנוסף, מסר העד כי המנוח קצב לנאשם "אולטימטום" ואף טען שהנאשם גנב כספים מביתו (עמ' 35 שורה 4).

(-) עדל מסרוואה, שכנם של הנאשם והמנוח, מסר – מפי הנאשם - כי מספר חודשים לפני האירוע דרש המנוח מהנאשם שישלם את חובו והאחרון נאלץ, חרף החג שהיה אותה עת ולמורת רוחו,
למסור לו 500 ₪ מתוך 1,000 ₪ שהיו ברשותו אותה עת.

(-) עמיר גטאס, בן דודו של המנוח, מסר כי ביום האירוע בסביבות השעה 11:00, מסר לו המנוח
בשיחה טלפונית כי "..מישהו מכאבול חייב לו כסף... " וכי המנוח היה עצבני משום שאותו "מישהו" אינו מחזיר את החוב.

(-) יוסף חטיב, שהעסק שלו ממוקם מול בית הנאשם והמנוח והכירם היכרות אישית מסר
כי כשבועיים לפני האירוע המנוח סיפר לו ש"קצב" לנאשם פרק זמן ("אולטימטום") במהלכו ביקש שיחזיר את כספו.

(-) קרלו בלאן, חברו של המנוח, מסר כי ביום האירוע בסביבות השעה 18:00, המנוח מסר לו שאנשים מנצלים אותו מבחינה כספית, הגם שלא הזכיר את הנאשם. בנוסף, מסר שעוד לפני כן (לא ברור מתי) הזכיר המנוח סכסוך כספי בינו לבין הנאשם וכן כי האחרון גנב ממנו כספים.

טרם ייקבעו ממצאי עובדה ביחס לעדים לעיל וכן ביחס לעדים שידונו בפרקים שלהלן, אפנה לכך כי ס' 53 לפקודת הראיות ("משקלה של עדות") קובע כי:

"ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".

דיון מעמיק ונרחב במהותם של "התנהגותם של העדים", "נסיבות העניין" ו"אותות האמת" חורג ממסגרת הכרעת דין זו. בקצרה, אין אלה בהכרח רק הסימנים החיצוניים העולים מפניו ומתנועותיו של העד בזמן מתן העדות, אלא מדובר בתהליך מושכל בו מתבצע תהליך של השוואה בין הדברים שהושמעו על-ידי העד, אל מול ראיות ועדויות אחרות ובחינת הדברים על-פי ההיגיון וניסיון החיים העומד לבית המשפט (ור' בהקשר זה את ע"פ 406/78 בשירי ואח' נ' מדינת ישראל, פסקה 17 פ"ד לד(3), 393).

זאת ועוד, בחינת עדותו של עד ובחינתו של כלל התיק יכולה להיעשות בשתי דרכים: הראשונה, "ממעוף הציפור" תוך בחינת כלל עדות העד (או מכלול הראיות) וניסיון למצוא גרעין של אמת ובחינת הגיונה הכולל; השניה, של ירידה לפרטי כל אירוע שתיאר העד או תיארו העדים וניסיון למצוא בכל אירוע ואירוע שכזה את גרעין האמת. בע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (3.7.07) נקבע שאין מדובר בדרכים סותרות, אלא משלימות ולעתים יש ליתן לדרך אחת עדיפות על רעותה.

כמו כן, יש לבחון את העדויות והראיות מבחינה "פנימית" (על בסיס סימני האמת הנגלים מתוכה) ו"חיצונית" (העמדת הראיות אלה מול אלה ועל בסיס ניסיון החיים והשכל הישר). נקבע כי:

"'הבחינה הפנימית' של העדויות ניזונה מהתרשמות מהעדים ומסימני האמת המתגלים במהלך עדותם. 'הבחינה החיצונית', נעשית באמצעות העמדת העדויות מול מערך הנתונים האובייקטיבי, וזה תהליך ניתוח הגיוני, הניזון משכל ישר ומניסיון חיים" ע"א 1516/92 לוי נ' חיג'אזי פ"ד נה (4) 730, 748. עוד ר' בנדון ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (4) 62, 70.

העדים לעיל, למעט קרלו בלאן שאתייחס אליו בהמשך, חרף קרבתם למנוח הותירו רושם אמין ומהימן.

עמיר גטאס לדוגמה מסר אודות הסכסוך בין המנוח לנאשם עוד טרם מעצרו של האחרון וטרם נחשף ברבים שהוא חשוד ברצח. עמיר גטאס לעיל אף לא מסר את שמו של הנאשם וכל שציין הוא כי המנוח מסר לו שאדם מכאבול חייב לו כספים - נתון שבאופן תיאורטי לא מצביע בהכרח על הנאשם. הדבר חיזק את מהימנות העד כמי שאינו "מחפש" את הנאשם. הן אברהים גטאס והן יוסף חטיב מסרו אודות ה"אולטימטום" שקצב המנוח לנאשם. ההתרשמות הבלתי אמצעית מהעדים היתה חיובית ומשכך אני קובע כי הדברים שמסרו עדים אלה אכן משקפים את ששמעו.

לגבי קרלו בלאן אני מתקשה להגיע לאותה מסקנה. הלה עשה מאמצים להרחיק עצמו מאמרות שעל פני הדברים מסר עת נחקר במשטרה. האמרות עצמן לא הוגשו והעד לא הוכרז כעוין. משכך, ולאור התרשמותי מהעד, איני יכול לקבוע ברמת ההוכחה הנדרשת כי אכן שמע את הדברים שטען שהמנוח מסר לו.

כאמור, מדובר בדברים שהעדים טענו ששמעו מהמנוח. בהקשר זה טענו הצדדים בנוגע לקבילות האמרות והאם ניתן לקבוע כי תוכנן אמת. מדובר בדברים אותם "הדהדו" העדים לאחר ששמעו אותם מפי המנוח או אחרים. איש מהם לא יכול היה להעיד מידיעה אישית אודות החוב או הסכסוך. מדובר אם כן בעדויות שמיעה.

כפי שצוין בע"פ 295/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 42 (2.4.12) [להלן: עניין פלוני) –

"..הכלל הפוסל עדות מפי השמועה הוא בגדר מושכלות ראשונים בשיטת משפטנו. על פי כלל זה, אין העד רשאי להעיד על עובדות שנקלטו בחושיו של אחר מחוץ לכותלי בית המשפט והגיעו לידיעתו "מפי השמועה", היינו נמסרו לו בעקיפין מכלי שני. הטעם העיקרי לכלל זה הוא שעד המעיד על דברים שהגיעו לידיעתו מפי השמועה אינו יכול לערוב לאמיתותם, שהרי אין לו ידיעה אישית אם הדברים אכן אירעו, אם לאו. כמו כן הדברים אינם עומדים במבחן החקירה הנגדית".

עם זאת, קיימים חריגים לא מעטים לכלל לעיל והמאשימה טענה לזה הקבוע בס' 10(2) לפקודת הראיות (אמרה של קורבן אלימות) ולפיו -

"עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות-לואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה:
(1) ...
(2) היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה
בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה;
(3) ..."

איני סבור כי התמלאו התנאים להתקיימות החריג לעיל. מרבית האמרות עליהן ביקשה המאשימה להתבסס (ונזכור כי לא אימצתי את הדברים שמסר קרלו בלאן) נאמרו מפי המנוח לא בסמוך לאירוע אלא ימים או שבועות לפני כן. נתתי דעתי לדברים שנאמרו לעמיר גטאס ביום האירוע, אך גם אלה, כפי שיובהר להלן, אינם מקיימים לטעמי את התנאים. ניתן היה לקבל את האמרות כנכונות לאמיתותן לו היה מדובר באמרות קורבן אלימות שנמצא בסכנת חיים או בסכנה של אלימות ממשית, או לפחות "בצילה" של סכנת אלימות – מצבים לגביהם מתקיימת הנחה שאדם אינו נוהג לשקר כשהוא מסיח לפי תומו (ר' לדוגמה בהקשר זה ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (10.9.00); ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל (18.5.98).

בענייננו, לא הוכחו תנאים אלה ולא הובאה אינדיקציה, לא כל שכן ראיה, שכאשר אמר המנוח את הדברים שהובאו מפיו על ידי העדים, הוא סבר שנשקפת לו סכנה כלשהי. אף "צל" של סכנה לא היה בהם.

ועדיין, חרף מסקנתי לעיל סבורני כי לאמרות אלה רלוונטיות והן בעלות משקל ראייתי. מדובר באמרות שנאמרו - וכך כאמור קבעתי - מפיו של המנוח ולכן הן קבילות לעצם אמירתן.

בעניין פלוני לעיל שם הפנה בית המשפט לכלל בדבר איסור קבילות עדויות שמיעה (לתוכנן), הוא המשיך וציין כי –

"האיסור על קבילות של עדות מפי השמועה מתייחס רק לעדות על דברים שנקלטו בחושיו של אחר כראיה לאמיתות תוכנם, להבדיל מעדות על עצם אמירת הדברים. עובדת שמיעת הדברים מפי אחר היא כשלעצמה ראיה כשרה במשפט, שהרי העד מעיד על דברים שקלט בחושיו שלו, והוא יכול להיחקר על אמיתות דבריו בהקשר זה (יעקב קדמי על הראיות חלק שני 553-559 (2009))". (ההדגשה אינה במקור – י.ל.)

עוד ר' והשווה עם האמור בע"פ 3636/12 שוויקי נ' מדינת ישראל, פסקה 52 (20.10.13)).

במלים אחרות, לא ניתן לקבל את אמרות העדים אודות ששמעו מהמנוח כנכונות לתוכנן, היינו כראיה לכך כי מעבר לחוב (שאינו מוכחש) היה בין הנאשם למנוח סכסוך; אך ניתן לקבלן לעצם אמירת הדברים מפי המנוח. משמעות הדברים היא, כי לכל הפחות בנקודות הזמן שבהן נאמרו הדברים, המנוח מסר לאחרים אודות סכסוך עם הנאשם, ולכל הפחות אודות חוסר שביעות רצון ממנו, וכן טען, בנקודות זמן מסוימות עובר לאירוע כי הנאשם גנב ממנו כספים.

לא זו אף זו, המאשימה הביאה ראיות המחזקות את הדברים לעיל:

ראשית, כינויו של הנאשם כ"גנב" על ידי המנוח ברשימת אנשי הקשר בטלפון הסלולארי של האחרון. ממצא זה מתקשר לדברי אברהים גטאס כי המנוח טען באוזניו שהנאשם גנב ממנו כספים. קשה להלום שהמנוח, שאליבא לתיאור הנאשם היה חבר "יותר מאח", היה מכנה אותו כך אלמלא סבר כך. [אעיר, שהיה מקום להביא ממצא באמצעות חוקר מחשבים מתי הוסף תיאור זה לרשימת אנשי הקשר, שכן אין חולק שהיתה תקופה בה הנאשם והמנוח היו ביחסים טובים. נתון שכזה היה מסייע לקבוע מתי חל "שינוי הלבבות". ועדיין, גם ללא נתון זה כינויו של הנאשם כ"גנב" על ידי המנוח מדבר בעד עצמו ומעיד על הלך נפשו של המנוח כלפי הנאשם].

שנית, עיון בפלטי מחקר התקשורת בין הנאשם למנוח מעלה כי לא התקיימה בין השניים תקשורת סלולארית לכל הפחות ממועד תחילת פלטי התקשורת (החל מיום 1.9.17). הנאשם אישר כי בתקופה טרם האירוע לא שוחח עם המנוח והסביר זאת בכך שהיה עסוק בעבודתו (חקירה נגדית עמ' 370), אך מדובר בהסבר שקשה לקבלו, שכן הוא עבד כנהג חלוקה. עיון בפלט התקשורת שלו וכן האזנת הסתר מעלים כי הרבה לשוחח עם אחרים ובעיקר עם קודסיה.

שלישית וחשוב מכל, כפי שהובהר לעיל בפרק בו סקרנו את ממצאי מצלמות האבטחה, המנוח והנאשם נפגשו במכולת פאדי בשעה 20:20, כ 15 דקות לפני שהמנוח מצא את מותו. צפייה בקטע הרלוונטי מעלה בבירור כי הנאשם התעלם באופן מכוון מהמנוח ובאופן המנוגד לחלוטין לתיאורו אודות יחסיו המעולים עם המנוח. בעדותו, התבקש הנאשם ליתן הסבר להתנהגותו זו, קל וחומר משמסר שמפגש זה היה לאחר תקופה ארוכה במהלכה לא פגש את המנוח. חרף ה"ציפייה" להבחין בברכה הדדית, לחיצת יד, חיבוק, ולכל הפחות ניד ראש סמלי, שפת הגוף של הנאשם (שהמשיך לשוחח בהפגנתיות עם פאדי) ושל המנוח (נשען עצבני על עמוד החשמל) הביעו מתח ניכר. ברור היה שהשניים מודעים האחד לנוכחות השני ועובדה היא שלאחר שהנאשם הלך לכוון ביתו (וגם כשחלף על פני המנוח המשיך להתעלם ממנו), קרא לו המנוח והשניים נפגשו מחוץ לטווח המצלמה. כפי שציינו בפרק בו סקרנו את עדות הנאשם, הקטע הרלוונטי הוצג לנאשם בעת שהעיד בפנינו ותשובותיו בנדון היו בלתי מהימנות בעליל -

"עו"ד ברנסון: עומד, חבר הכי טוב שלך, אח. לא אומר לו מילה, נותן כיף לפאדי, לא מעיף, מעיף מבט לשנייה וחוזר, לא אומר לו שלום, מה העניינים, מה נשמע, אתה יכול להסביר את זה? נראה לי התנהגות מוזרה למישהו שפוגש עכשיו את האח שלו, במירכאות, אחרי שהוא לא ראה אותו תקופה ארוכה.
העד, מר טאהא: אני מבחינתי רגיל, מה יש לי, מה יש לי ללחוץ לו יד, או שאני צריך
לחבק אותו, לא מבין אותך.
...
לך זה מוזר, לי זה בסדר גמור, מה, מה יש בזה? אני לא מבין, מה יש, מה יש בזה? הכל בסדר.
[...]
כב' הש' ליפשיץ: [...]הוא יוצא מהחנות, אתה לא אומר לו שלום. אתה אחרי זה גומר את השיחה עם פאדי, פונה שמאלה, עובר בין שני הרכבים, אפילו, כלום, אין שם כאילו משהו מופגן אפילו.
העד, מר טאהא: אני לא יודע להסביר את זה, אדוני השופט, אני לא זוכר מה, מה עבר
עלי באותו יום,
[...]
כב' הש' ציגלר: אבל תראה, אתה אמרת קודם שכשאתה פוגש כל בן אדם שאתה מכיר אתה לוחץ לו את היד, אתה נותן לו את הכבוד שלו, ופה אפילו לא, אפילו לא מסתכל עליו, זו השאלה.
העד, מר טאהא: אז, אז בגלל זה, מה שאני אומר, אני אותו, אותו רגע, אני לא יודע מה עבר עלי, לא יודע למה לא עשיתי, למה לא עשיתי את זה, אין לי תשובה לזה.

[...] עמודים 370–375 לפרוטוקול הדיון מיום 13.1.2020.

סיכום פרק וקביעת ממצאים
המאשימה הוכיחה כי עובר לאירוע המנוח התבטא בפני אחרים במספר הזדמנויות כי הוא אינו שבע רצון מהנאשם ובהקשר לחוב שהאחרון חב לו. לחלק מבני שיחו מסר המנוח כי נתן לנאשם "אולטימטום" ולחלק הוא אמר שהנאשם גנב ממנו כספים.

זאת ועוד, כרבע שעה לפני שהמנוח מצא את מותו, התנהלות הנאשם והמנוח במכולת פאדי האחד כלפי השני, לא רק שלא תאמה את מי שהנאשם כינה "יותר מאח", אלא אף לא תאמה "סתם" אדם שהנאשם הכירו היכרות שטחית. המסקנה המתבקשת והבלתי נמנעת היא כי גם המפגש בין השניים מיד לאחר שעזבו את רחבת המכולת, לא היה על מי מנוחות.

אעיר, שניתן היה להבין מסיכומי המאשימה (עמ' 89–90) שטענתה היא שחוב הנאשם למנוח היווה המניע לאירוע. בהקשר זה הפנתה המאשימה להלכות כי מניע יכול להוות ראיה נסיבתית לחובת נאשם.

ואכן זו ההלכה וכפי שצוין לדוגמה בע"פ 7253/14 פינקלשטיין נ' מדינת ישראל, פסקה 51 (16.11.15) –
"המניע למעשה העברייני אינו מעלה או מוריד. זאת, במישור האחריות הפלילית. אך במישור של דיני הראיות, מניע והיעדר מניע יכולים להוות ראיה נסיבתית, שעוצמתה משתנה ממקרה למקרה על פי נסיבותיו".

עם זאת, הגם שאני תמים דעים עם המאשימה שהרקע לאירוע במהלכו ירה הנאשם לעבר המנוח היה החוב והסכסוך, סבורני שהמניע המידי לאירוע נעוץ במה שהתרחש במפגש שהתקיים סמוך למכולת (מחוץ לטווח המצלמות) בין השעה 20:11 ל 20:15. ועדיין, כפי שיובהר להלן אין הדבר אומר שבשלב זה גמלה בלב הנאשם ההחלטה להמית את המנוח.

המשך התרחשות הדברים מצביע כי הנאשם והמנוח קבעו לנסוע, בנפרד, לחוף שקמונה. עוד ברור, כי מטרת השניים לא היתה לשוחח בניחותא או לצאת להליכה בטיילת הסמוכה. מטרת השניים היתה להתעמת וכך אכן קרה.

התרשמותי מהנאשם היתה כי הוא שקט רק על פני השטח, אולם קיימים אצלו מספר "עצבים חשופים". במהלך הדיונים היו מספר פעמים בהן התפרץ ובאחת הפעמים אף הוצא מהאולם על ידי אנשי המשמר. לרוב הדברים התרחשו כאשר סבר שמאן דהוא פגע בכבודה של קודסיה. לגבי המנוח, הובאו ראיות שאת רובן הבאנו לעיל אודות אופיו הרגזני.

פרק יד' – מסלול נסיעת הנאשם במהלך ה"סיבוב"
השלב הבא הוא לקבוע מה היה מסלול נסיעת הנאשם במהלך ה"סיבוב" – האם, כטענת המאשימה הוא נסע ברכבו מביתו לחוף שקמונה במטרה להיפגש שם עם המנוח, ולאחר מכן (ולאחר שירה למוות במנוח) הוא חזר לביתו; או שמא, כטענת הנאשם, הוא יצא ל"סיבוב", ללא כל קשר למסלול נסיעת המנוח והגם שייתכן והגיע לחוף הים, אין כל וודאות בכך שאכן הגיע לשם.

בשלב ראשון מלאכתנו תהיה מלאכת זיהוי. זיהוי זה ייעשה במספר "מעגלים" – בהיבט צר ובהיבט רחב.

זיהוי הרכב בהיבט הצר - כפורד פוקוס
בהיבט הצר, יהיה מקום לקבוע באם הרכב עליו הצביעה המאשימה הוא פורד פוקוס. במעגל הרחב יהיה מקום לקבוע האם מדובר בפורד פוקוס של הנאשם.

אסיר מעל הפרק טענה שעלתה על ידי הנאשם והיא, כי המאשימה לא הסתייעה במומחה לזיהוי רכבים לצורך טענתה כי מדובר לא רק בפורד פוקוס, אלא אף ברכב הנאשם. עוד טען הנאשם, כי היה מקום להציב את אותן אמות מידה שנדרשו ממומחה ההגנה (שאל חוות דעתו אתייחס בהמשך), גם מהשוטרים שזיהו את אותו רכב.

אכן, לא מן הנמנע שהחוקרים שציינו בדוחותיהם (דוחות הצפייה במצלמות האבטחה) כי מדובר ברכב מסוג פורד פוקוס, ביצעו - במודע או שלא במודע - תכלול (אינטגרציה) של כלל המידע הרלוונטי. משום כך, והגם שבתיק המוצגים שהוגש בפנינו נכללים דו"חות הצפייה מהם עולה מסקנה זו של החוקרים, סברתי שלא יהיה זה נכון לתת להם משקל משמעותי.

החלטתי כך לא משום שהדברים שצוינו על ידי החוקרים אינם נכונים (כאמור, גם אני הגעתי לאותה מסקנה אליה הגיעו החוקרים), אלא בעיקר משום שלטעמי אין לאותם חוקרים יתרון מיוחד בזיהוי רכבים וכן משום שלא הובהר, ביחס לכל דו"ח צפייה וביחס לכל קביעה כאמור, מה היה בסיס הנתונים שעמד בפני החוקרים – האם רק התצלום הקונקרטי, או כאמור נתונים נוספים. משכך, דו"חות הצפייה יהוו בעיקרם כלי עזר חשוב וטוב שהוגשו, אך משקלם כאמור לצורך הכרעת הדין לא יהיה משמעותי.

וכעת, אפנה ל"כלי העבודה" שעמדו לרשותי לצורך הליך הזיהוי. מדובר בכלים הנתונים לכל אדם והם - יכולת הצפייה, ההבחנה, האבחנה והזיהוי.

בע"פ 4204/07 סויסה נ' מדינת ישראל (23.10.08) צוינו הדברים הבאים, לעניין זיהוי על ידי בית המשפט -

"הלכה היא כי בית המשפט רשאי לסמוך על מראה עיניו ועל התרשמותו ממראהו של נאשם בכל הנוגע לזיהויו. כך, נפסק כי "התרשמותו של בית המשפט ממראה עיניו הוא אחד "מכלי [ה]עבודה" החשובים העומדים לרשותו, והיא נדבך חשוב ומרכזי בקביעת מהימנות עדים, בחינת ראיות חפציות וכיו"ב. לא זו בלבד שבית המשפט רשאי לעשות שימוש בכלי זה, אלא שתפקידו השיפוטי מחייב אותו להיעזר במראה עיניו, וכל עוד לא מדובר בהתרשמות הדורשת מומחיות - אין בכך כל פסול" (ע"פ 602/06 אברהם נ' מדינת ישראל, פיסקה 4 ([פורסם בנבו], 22.1.2007); .... יחד עם זאת, בית המשפט נדרש לנהוג זהירות יתרה כשהוא משתמש בכוחו זה, מן הטעם שהתרשמותו אינה נבחנת במבחן של חקירה שכנגד ( . . .) "

עוד אפנה לע"פ 7007/15 שמיל נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (5.9.18) שם נקבע כי –
"... מדובר (מראה עיניו של בית המשפט התרשמותו – י.ל.) בכלים חשובים העומדים לרשותו של בית המשפט, ומהווים נדבך משמעותי בקביעת מהימנות עדים, בחינת ראיות חפציות ועוד".

עוד ראה בנדון ע"פ 7679/14 זאהאדה נ' מדינת ישראל, פסקה 64 (15.8.16) (להלן: עניין זאהאדה).

בענייננו, לא מדובר ב"מראהו של נאשם" כבעניין סויסה לעיל, אלא בזיהוי רכב.

כאמור, עובדת נסיעתו של הנאשם ברכב מסוג פורד פוקוס לא היתה במחלוקת. הנאשם נראה נכנס לרכבו, מסוג פורד פוקוס בצבע לבן, ונוסע בו ברחוב יפו. השאלה אם כן אינה נוגעת לזיהוי הרכב בנוסעו ברחוב יפו, אלא ביתר המקומות אליהם הפנתה המאשימה.

עם זאת, לסרטוני האבטחה של רחוב יפו (וכן תצלומי הרכב כשזה נתפס – ת/52), חשיבות, שכן הם מאפשרים לבית המשפט להציב ולהשוות תצלומים וסרטונים אלה, אל מול יתר סרטוני מצלמות האבטחה.

במילים אחרות, גם אם נניח שלבית המשפט אין את הידע המוקדם כיצד נראה רכב מסוג פורד פוקוס שנת ייצור 2001, או שחרף העובדה שמדובר ברכב שאינו נדיר בית המשפט לא בחן לפני כן את פרטיו לעומק, הוא יכול להציב זה מול זה תצלום מרחוב יפו, אל מול כל תצלום אחר ולהשוות בין השניים.

מעבר לכך שמדובר ברכב בצבע לבן, גודל בינוני, תצורת סדאן (3 קופסאות), ניתן להבחין כי לרכב זה מקבץ נתונים שגם אם אינו ייחודי, הוא אינו זהה לרכבים אחרים – צורתם וגודלם היחסי של הפנסים הקדמיים; צורת וגודל הסבכה הקדמית (ה"גריל"); צורתם וגודלם היחסי של קשתות הגלגלים (כולל ה"תפיחה" במרכב מעל הקשתות); צורתם וגודלם היחסי של הפנסים האחוריים, צורתו ומיקומו של פנס הבלימה האמצעי (על מכסה תא המטען מעל למספר הרכב); פסי הקישוט לאורך הדלתות, ועוד. בנוסף, מכלול כלל הנתונים לעיל ומיקומם היחסי של כלל הפריטים האחד ביחס לרעהו, מהווה גם הוא נתון רב חשיבות.

עוד אפנה לכך כי הזיהוי האנושי הוא לרוב זיהוי "הוליסטי", במובן זה שהמוח מוליך על פי רוב ל"שורה תחתונה" וכאשר נדרש אדם לפרט מדוע הגיע למסקנה זו או אחרת (ובהקשר לענייננו – זיהוי חפץ שבמקרה דנן הוא רכב), קיים קושי לעתים לפרט זאת. עמד על כך בית המשפט בעניין זאהאדה לעיל בהפנותו למונח "טביעת עין" הלקוח מהמשפט העברי, בשינויים המחויבים לענייננו. חרף כך, אנסה "להבנות" ולפרט את הליך הזיהוי בענייננו.

לגופו של עניין, מעבר למצלמות 3 ו 4 ברחוב יפו לגביהן ניתן לקבוע בוודאות כי מדובר ברכב מסוג פורד פוקוס (אך כאמור אין בכך רבותא שכן אינן במחלוקת), ניתן לדעתי לקבוע – וכך אני עושה – כי במצלמת האבטחה של בית מרקחת העלייה השנייה (מצלמה 10) ניתן לראות באופן וודאי – בנסיעה לכוון מערב – כי מדובר בפורד פוקוס; וכך גם במצלמת "מריו מרקט" (מצלמה 11). ויודגש, מדובר בזיהוי "עצמאי" וללא היעזרות בנתונים "חיצוניים".

לגבי יתר המצלמות, קיים קושי לטעמי לקבוע ברמת וודאות גבוהה כי מדובר ברכב מסוג פורד פוקוס, הגם שבהחלט ניתן לקבוע כי ככל הנראה מדובר בפורד פוקוס או שמדובר ברכב דומה לפורד פוקוס.

בהקשר האחרון אפנה כי גם לרמת זיהוי שאינה קרובה ל 100% יש ערך ראייתי.

ור' בנדון בנדון ע"פ 914/81 שאול נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כפי שצוטט בע"פ 447/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 567:

"גם זיהוי שאינו מוחלט, אלא מלווה בספק מה, אינו זיהוי חסר ערך. משקלו אמנם יפחת ולא יהא זה בטוח על פי זיהוי מופחת שכזה בלבד לקבוע ממצא מרשיע, אך משקלו עדיין עמו ואם ייתמך הזיהוי בראיות נוספות, המחזקות את הודאות שבו, כי אז תהווה ראיה זו בסיס איתן למבנה ההרשעה."

עוד ראה בנדון - ע"פ 343/00 טוואש נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (12.2.04); ע"פ 4087/97 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (2) 849; ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פסקה 21ד (16.5.80).

אפנה שוב תשומת הלב כי הזיהוי לעיל הוא בהתעלם מיתר הנתונים שבהמשך ישוקללו, וביניהם הסימנים הייחודיים לרכבו של הנאשם וכמובן המועדים והמיקומים בהם נצפה הרכב. נתונים נוספים אלה יוליכו בהמשך למסקנה כי גם ביתר המצלמות הרכב שעליו הצביעה המאשימה הוא פורד פוקוס, ואף של הנאשם.

חוות דעת ההגנה לעניין הזיהוי
כאמור לעיל, הנאשם הציג מטעמו חוות דעת (נ/9) ולפיה מיעוט סימני הזיהוי (מיקום וצורת פנסים, מיקום וצורת הסבכה הקדמית וכיוב'), בכל אחד מהתצלומים שהוצגו לו בסרטוני האבטחה, אינם מאפשרים לו לקבוע באם מדובר ברכבו של הנאשם.

חריג לאמור לעיל, על פי חוות הדעת, היה הסרטון שצולם ממצלמה 4 (בר סאלוטה) בו נראה הנאשם נכנס לרכבו ברחוב יפו, בו גם רואים את מספר הרכב. רק לגבי סרטון זה נקבע כי ניתן לקבוע שמדובר ברכבו של הנאשם.

מי שהכין את חוות הדעת הוא מר משה כהן, ששימש בוחן תנועה וחוקר תאונות דרכים במשטרת ישראל ולאחר מכן המשיך ומשמש כבוחן תנועה עצמאי. מר כהן העיד בפנינו ביום 12.2.20.

איני יכול לייחס משקל כלשהו לחוות דעת ההגנה.

ראשית, מר כהן כאמור שימש כחוקר תאונות דרכים ובוחן תנועה אך לא ברור במה נתונים אלה מקנים לו מומחיות בזיהוי – דבר הדורש גם תהליך מובנה של בחינה והערכה ושכפי שנראה להלן, נעדר מחוות דעתו. מר כהן אף מסר כי למעשה זו הפעם הראשונה שהוא נותן חוות דעת מעין זו (דיון מיום 12.2.20 עמ' 410). עם זאת, בחנתי את חוות הדעת לגופה ובשים לב לאמות המידה הנדרשות לבחינת חוות דעת מומחה (ר' לדוגמה האמור בע"פ 1839/92 פסקה 4 אשקר נ' מדינת ישראל, 4.9.94).

שנית, השאלה שהציב לעצמו מר כהן, או שמא הוצבה לו על ידי הנאשם, הכשילה אותו עוד טרם החל במלאכתו. בעמוד 5 (חלק כללי לחוות הדעת) כתב מר כהן כך:

"השאלה שבמסגרתה נתבקשתי לחוות את דעתי, כאמור, מידת ההתאמה שניתן לייחס לרכב הפורד פוקוס מ.ר. 94-946-29 (להלן: הפורד פוקוס) אשר תמונותיו הועברו לעיוני ע"י המזמין, לרכבים הנצפים בקטעי הוידיאו אליהם הופניתי ע"י המזמין" .

לטעמי, השאלות אליהן היה אמור מר כהן להתייחס הן אלה – ראשית, האם הרכבים שנצפים בתמונות הם רכב מסוג פורד פוקוס מהשנה בה יוצר רכב הנאשם (2001); ורק לאחר מכן היה עליו להידרש לשאלת המשך (בהנחה ומדובר בפורד פוקוס) והיא האם מדובר ברכב הנאשם.

שלישית ובהמשך לאמור לעיל, הגם שלמר כהן הוצג הסרטון ובו נראה הנאשם נכנס לרכבו, על סימני הזיהוי הייחודיים עליהם עמדנו לעיל (הדף על לוח המחוונים, נורה שמאלית אחורית תקולה), הוא בחר שלא להתייחס לנתונים אלה ולא שקלל אותם לגבי הרכבים אליהם הופנה.

רביעית, מר כהן לא הציג "סולם זיהוי" כלשהו ששימש אותו במהלך עבודתו. על פי חוות דעתו, הרכב היחידי לגביו הוא יכול לקבוע ממצא חיובי הוא זה שנצפה במצלמת בר סאלוטה – לגביו נקבע כי מדובר ברכב הנאשם. לגבי יתר הסרטונים הוא קבע שאינו יכול להגיע למסקנה כלשהי.

מדובר במסקנה מוקשית, לשון המעטה, דווקא ממי שטען שיש לו ערך מוסף בזיהוי רכבים. כפי שציינתי לעיל, אכן ישנם סרטונים בהם קשה לקבוע בוודאות כי מדובר בפורד פוקוס (הגם שעדיין ניתן לקבוע כי מדובר ברכב סדאן לבן, 4 דלתות, עם פסי קישוט לאורכו ואולי עם סימנים ייחודיים (גם) לפורד פוקוס). מנגד, קיימים סרטונים (הפניתי לעיל למצלמה 10 ולמצלמה 11) בהם בהחלט ניתן לקבוע כי מדובר בפורד פוקוס. גם לגבי שני הסרטונים האחרונים לעיל, קבע מר כהן כי לא ניתן להגיע לממצא כלשהו. ניחא אם מסקנת מר כהן היתה ש"ככל הנראה" מדובר בפורד פוקוס, או ש"ייתכן" וכך הדבר. מסקנתו הנחרצת של מר כהן מעיבה על חוות דעתו.

אעיר, כי בחוות דעת הנוגעות לזיהוי נהוג לערוך "סולם זיהוי" הכולל מספר דרגות של וודאות, או אי וודאות – החל מקביעה כי לא ניתן לבצע השוואה משום שאיכות התמונה אינה מאפשרת השוואה; דרך מסקנה שלילית (כי אין מדובר באותו אדם או חפץ, או שסביר שאין מדובר באותו אדם או חפץ), ודרך רמות זיהוי חיוביות (החל מ"לא ניתן לשלול זהות" ועד לזיהוי חיובי מוחלט).

אפנה בנדון להכרעת דיני בת.פ.(מחוזי חיפה) 30287-08-13 מדינת ישראל נ' עוזיאל, פסקאות 18 ו 31 (4.11.14); ובה בעת אפנה לכך כי גם דרגות הזיהוי לעיל אינן חפות מקשיים (ר' ע"פ 1620/10 מצגורה נ' מדינת ישראל, פסקה 18 ( 3.12.13)).

חמישית, מר כהן אמנם הפנה לסימנים על פיהם הוא בוחן את כלי הרכב (כאמור, מיקום וצורת הפנסים וכיוב'), אך עלה בבירור כי הוא בחן סימנים אלה במנותק האחד מהשני ולא נתן משקל מספיק, אם בכלל, למכלול צורת הרכב, להשתלבות הפריטים האחד עם השני, ואחרון אך לא פחות חשוב - לפרופורציות הרכב. לא די בהצגת מאפייני הרכב במנותק אלא יש להתייחס אליהם במאוחד וכן יש להתייחס לפרופורציות הרכב. כך, ייתכנו שני רכבים ש"על הנייר" נתוניהם דומים, אך בפועל הם שני כלי רכב שונים בתכלית (ר' בהקשר זה הדוגמאות שנתתי בנוגע לכלי רכב או בעלי חיים, במסגרת הסיכומים בע"פ מיום 14.5.20).

שישית ובהמשך ישיר לאמור לעיל, בחוות דעתו הפנה מר כהן (ובצדק) לרכבים בעלי מאפיינים דומים לרכב הנאשם. כך, הפנה לפורד מונדיאו, פולקסוואגן בורה, סיאט קורדובה וסוזוקי ליאנה (ר' עמודים 23–24 לחוות הדעת), והכל בניסיונו לטעון כי ישנם רכבים נוספים הדומים לפורד פוקוס. ואולם, מר כהן התעלם מכך שחלק מהרכבים הינם בעלי פרופורציות שונות לחלוטין מפורד פוקוס. כך, לדוגמה, ניתן להבחין בקלות שסוזוקי ליאנה צר וגבוה מפורד פוקוס.

זאת ועוד, מר כהן התעלם מכך שברכב הפוקוס - לפחות בשנת הייצור בה יוצר רכבו של הנאשם – מותקן במקור פנס בלימה אמצעי על תא המטען מעל לוחית רישוי הרכב (ר' תמונת רכבו של הנאשם בעמ' 7 לחוות הדעת). די בנתון זה לבדלו (כאשר מסתכלים ברכב מאחור) מפורד מונדאו (ר' עמ' 23 לחוות הדעת). לגבי יתר הרכבים לא הובא תצלום שלהם מאחור, דבר שמר כהן יכול היה בקלות לעשות והיה עליו לעשות כן.

שביעית, בעדותו בפנינו לא הצליח מר כהן ליתן הסברים ולתקן את הכשלים עליהם הצבעתי לעיל.

משכך וכאמור לעיל, לא ניתן לתת ולו משקל קל לחוות הדעת לעיל.
זיהוי הרכב בהיבט הרחב – כרכבו של הנאשם
בתת הפרק לעיל הגעתי למסקנה כי בחלק מהסרטונים ניתן לקבוע כי הרכב הנצפה בהם הוא פורד פוקוס; ולגבי חלק אחר קבעתי כי ככל הנראה מדובר בפורד פוקוס, או לפחות רכב שדומה לפורד פוקוס.

בפרק זה נשלב נתונים כבדי משקל, מהותיים וחשובים הנוגעים לשאלת זיהוי הרכב כרכבו של הנאשם. מדובר במספר קבוצות נתונים השלובות האחת בשנייה –

קבוצת הנתונים הראשונה היא מאפייני רכב הנאשם

כפי שהוצג בפרק הצגת הראיות, מעבר לכך שמדובר בפורד פוקוס בתצורת סדאן, שנת ייצור 2001, בצבע לבן, ברכב הנאשם היו שני מאפיינים:
(-) תאורת פנס אחורי-שמאל תקולה. מדובר באור דרך אחורי ולא אור בלימה.
(-) דף נייר (A4) שהונח על ידי הנאשם על גבי החלק העליון השמאלי של לוח המחוונים.

הגם כי כל אחד משני הנתונים לעיל אינו ייחודי כשלעצמו ויש להניח כי ניתן למצוא אותם ברכבים נוספים בכל רגע נתון, שילובם יחד אינו שכיח, לשון המעטה.

זאת ועוד, אפנה תשומת הלב לגבי הנתון הראשון, כי מדובר בתאורת אור דרך שמאל אחורי (להבדיל, לדוגמה, מפנס בלימה תקול; או תקלה באור דרך או אור בלם בצד ימין); ולגבי הנתון השני אפנה תשומת הלב לכך כי דף הנייר הונח בצד שמאל של לוח המחוונים (להבדיל, לדוגמה, מדף שכזה בצד ימין של לוח המחוונים או באמצע).

כלומר, נתוני רכב הנאשם הם: פורד פוקוס, שנת יצור 2001, סדאן, צבע לבן, אור דרך אחורי שמאלי תקול, דף לבן מונח בצד השמאלי של לוח המחוונים.

כפי שהראינו בפרק הצגת הראיות, במרבית התצלומים ניתן להבחין לפחות באחד מהסימנים לעיל; ובחלק מהמצלמות אף בשניהם.

קבוצת הנתונים השניה נוגעת לזמן ומקום
קבוצת נתונים זו נגזרת משני "עוגנים" רבי חשיבות והם, כי הנאשם נצפה נכנס לרכבו בשעה 20:16 סמוך לביתו ברחוב יפו והתחיל בנסיעה; ובשעה 20:34 שב לרחוב יפו.

[לכאורה, הנתון האחרון בנוגע לשעה 20:34 טרם הוכח על פי התהליך המובנה שבו אנו צועדים, אך כפי שנראה בהמשך (גם) נתון זה יוכח; ובכל אופן אעיר כבר בשלב זה, שהנאשם אישר ששב ברכבו לרחוב יפו ובשום שלב לא טען כי הרכב הנראה בשעה 20:34 ותואם את נתוני רכבו, אינו שלו או כי שב בשעה שונה].

במילים אחרות, הרכב היחיד הרלוונטי לענייננו הוא זה שיימצא ב"מעגל ההתקדמות" (או – מעגל ההיתכנות) המתאים לנתוני השעות לעיל. רוצה לומר, שבאופן תיאורטי לחלוטין ייתכן שבשעה 20:00 – טרם יציאת הנאשם ל"סיבוב" קיים רכב פוקוס נוסף בעל מאפיינים דומים (פנס / דף) ברחוב חבצלת באילת, אך ברור שאין מדובר ברכב הנאשם שכן הוא חורג מ"מעגל ההתקדמות" לעיל – הן מבחינת זמן והן מבחינת מקום.

זאת ועוד, ועמדנו על כך לעיל, בכל הסרטונים אליהם הפנינו – ושמצויים בתוך "מעגל ההתקדמות" – בחנתי באם נצפים – מספר דקות לפני ואחרי לגבי המועד בו נראה הרכב לגביו נקבע כי מדובר ברכב הנאשם, רכבים אחרים בעלי מאפיינים זהים. התשובה לכך היתה שלילית. גם הנאשם לא טען כך ולא הפנה לרכבים קונקרטיים כאלה או אחרים.

במילים אחרות – ומדובר למעשה ב"שורה התחתונה" העולה באופן ברור וחד משמעי ממכלול סרטוני האבטחה שהוצגו – המאשימה הוכיחה רצף אחוד, קוהרנטי וכרונולוגי, בו נצפה רכב הנאשם, כשהוא "עובר" ממצלמה אחת לשניה, ובאופן התואם את נתוני הזמן והמקום.

דוגמאות לכך ניתן למצוא לרוב בפרק בו סקרנו את מצלמות האבטחה. החל ממצלמות רחוב יפו – רכב הנאשם נראה במצלמות באר סאלוטה; מיד בהמשך במצלמת האדמה הטובה; כעבור זמן קצר (התואם את המרחק שעבר) במצלמות רחוב העצמאות – עבור למצלמות לכוון כיכר צים – עבור למצלמות רחבת בית החולים רמב"ם – עבור למצלמות בית מרקחת העליה השניה – עבור למצלמות גשר אלנבי – עבור למצלמות רחוב יוברט המפרי – וחזרה לבית הנאשם. ההתאמה המדוברת אינה התאמה "בעלמא", אלא בדקתי זאת אל מול ה"שחזור" שנערך לנאשם ביום 13.12.17 (ת/18) מבחינת מרחקים וזמנים. זאת ועוד, רצף המצלמות גם מבטל מבחינה מעשית את האפשרות שמא רכב אחר, שזהה בנתוניו לרכב הנאשם, "החליף" את רכב הנאשם באופן שזיהיתי בטעות את אותו רכב כרכב הנאשם.

קבוצת נתונים שלישית נוגעת ל"סיפור המעשה" בענייננו.
כפי שהורחב לעיל, הנאשם פגש במנוח במכולת פאדי בשעה 20:10. קבעתי לעיל כי שפת הגוף של השניים לא הצביעה על חברות גדולה ביניהם. רחוק מכך. מיד לאחר מכן, בין השעה 20:11 ל 20:15 שוחחו הנאשם והמנוח מחוץ למכולת. בתום המפגש, רץ המנוח לחנות הסמוכה למכולת ויצא משם זמן קצר לאחר מכן כשהוא חובש קסדה. סמוך לאחר מכן הוא נראה רוכב על קטנוע לעבר ביתו לשם הגיע בשעה 20:15:30. במקביל, גם הנאשם, בתום המפגש לעיל, הלך לכוון ביתו, התקשר בשעה 20:13:53 לקודסיה כדי שתוריד את מפתחות רכבו. בסביבות השעה 20:17 החל הנאשם בנסיעה ברכבו ברחוב יפו וסמוך לאחר מכן בסביבות 20:17:30 החל גם המנוח בנסיעה ברכבו ברחוב יפו.

במילים אחרות, רואים כי קיים על פני הדברים קשר בין המפגש האקראי בין הנאשם למנוח, שהוביל לשיחה בין השניים שארכה כ 4 דקות; למעשיהם מיד בסמוך לתום אותו מפגש. שני המעורבים פנו לביתם – האחד רגלית והשני על קטנוע. שניהם נכנסו לרכביהם ונסעו מהשכונה.

גם המשך הדברים הצביע כי מעשיהם היו פרי החלטה משותפת והיא - נסיעה למקום מפגש שנקבע מראש והוא רחבת שקמונה. כך, בסביבות 20:19 נראה רכבו של המנוח ליד בית דגון לכוון צומת דולפין, כאשר רכב הנאשם נראה נוסע אחריו. בסביבות השעה 20:20 נראה רכב המנוח נוסע לכוון כיכר צים, כאשר רכב הנאשם אחריו; בשעה 20:20:52 רכב המנוח נראה מאט סמוך לבית חולים רמב"ם וכשרכב הנאשם התקרב האיץ המנוח את נסיעתו בשנית והשניים המשיכו בנסיעה לכוון שקמונה. שני הרכבים נראו במצלמות שונות ברחוב העלייה השניה לכוון שקמונה. בשעה 20:24 נצפו שני הרכבים במצלמה הממוקמת ברח' יוברט המפרי, מאות מטרים ספורים לפני רחבת שקמונה. מדובר ברחוב ללא מוצא (זמן קצר לפני כן, בשעה 20:23:36 נראה רכבם של האחים רז נוסע אף הוא לכוון רחבת שקמונה). בשעה 20:27 נראה במצלמה לעיל (יוברט המפרי) רכבו של הנאשם חוזר (בדד) מהזירה. בהמשך, נראה רכבו של הנאשם במצלמות שונות עד הגיעו חזרה לרחוב יפו בשעה 20:34.

קבוצת נתונים רביעית נוגעת לגרסת הנאשם ולקביעתי שיש לדחותה

קבוצת נתונים נוספת – רביעית במספר - נוגעת לגרסתו הכוללת של הנאשם. אקדיש לגרסת הנאשם פרק נפרד, הוא הפרק הבא, אך כבר בשלב זה אקדים את המאוחר ואקבע כי גרסת הנאשם, שעיקרה היה כאמור שאינו זוכר להיכן נסע ב"סיבוב", נדחתה על ידי מכל וכל.

זיהוי הרכב כרכבו של הנאשם – סיכום
צפינו במצלמות האבטחה הרלוונטיות והבאנו לעיל רק חלק מהתצלומים מתוך מצלמות אלה. בנוסף, הפנינו למכלול נתונים נוסף שיסייע במלאכת הזיהוי. מהמכלול עולה בבירור כי הרכב עליו הצביעה המאשימה כרכבו של הנאשם, אכן רכבו של הנאשם.

כך, מעבר לזיהוי הרכב כפורד פוקוס (מקום שניתן היה לזהותו ככזה), או כרכב סדאן לבן הדומה לפורד פוקוס (כולל פסי הקישוט לאורך דפנות הרכב), הפניתי לכך שניתן להבחין במצלמות רבות בלפחות פריט אחד שייחד את רכב הנאשם (פנס אחורי שמאלי תקול או דף לבן בחלק השמאלי של לוח המחוונים). דוגמאות לכך הובאו לרוב:

(-) במצלמה מס' 17 (רחוב העצמאות פינת שד' בן גוריון לכוון צומת דולפין) ניתן להבחין בפנס האחורי השמאלי התקול;
(-) כך גם במצלמה מס' 6 (לפני כיכר צים);
(-) בסמוך לרחבת בית החולים רמב"ם (מצלמה 8) ניתן להבחין בדף הלבן בחלק השמאלי של לוח המחוונים;
(-) בהמשך, ברחוב העלייה השניה במצלמות בית המרקחת (מצלמה 10) ניתן להבחין, כאשר הרכב בדרכו מערבה בשני הפרטים - הן בפנס התקול והן בדף על לוח המחוונים;
(-) גם במצלמה הממוקמת מתחת לגשר אלנבי (מצלמה 6) ניתן להבחין בשני הסימנים המזהים.

יתר הנתונים הובאו באריכות בפרק הצגת הראיות וכדי שלא להלאות לא אשוב עליהם.

זאת ועוד, הפניתי לכך כי המרחק בין המצלמות הוא לרוב מאות מטרים ספורים ולעיתים פחות מכך. נתון זה שלל את האפשרות המעשית כי יותר מרכב אחד הכיל את כל הסימנים המזהים לעיל. במילים אחרות, אין התכנות מעשית שבאותו מקטע (זמנים ומיקום) ייקלטו שני רכבים בעלי אותם מאפיינים, שהרי אם כך היה הדבר, היינו רואים שני רכבים.

על כך אוסיף שני נתונים נוספים:

ראשית, הנאשם קשר עצמו להימצאותו ברכבו באזור שכונת בת גלים ובקרבת הים בטווח הזמנים הרלוונטי במסגרת אותו "סיבוב";

שנית ובהמשך לאמור לעיל, הנאשם לא הצביע על רכב אחר לגביו טען כי הוא שלו. לא זו אף זו, אנו הפנינו רק לסרטונים במסלול הנסיעה שצוין לעיל, אך במסגרת תיק החקירה נאספו סרטונים בהיקף גיאוגרפי רחב יותר.

רשאי ומצופה היה מהנאשם, לו רצה בכך, להצביע כאמור על רכב אחר ולטעון כי הוא שלו.

אכן, זכאי הנאשם לטעון כי המאשימה, ככזו, היא זו שאמורה להוכיח את כלל טענותיה מעבר לכל ספק סביר. מדובר בכלל יסוד במשפט הפלילי והדברים ברורים. עם זאת, משהוכיחה המאשימה את טענותיה, ולו לכאורה (ובענייננו הרבה מעבר לכך), עובר הנטל הטקטי לכתפיו של הנאשם וכאמור הוא לא עשה מאמץ דל בנדון, והדבר כמובן עומד לחובתו.

אפנה בהקשר האחרון לדברים שהובאו בע"פ 5459/09 שוורץ נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (20.7.15)

"העברת "הנטל הטקטי" אינה משנה את מושכלות היסוד שנטל הוכחתה של אשמה בפלילים ונטל השכנוע נופלים על שכמה של המדינה במשפט הפלילי "מראש הראשים ועד סוף הסופים" (רע"פ 1840/12 יהודה עוזר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 5 (30.4.2013)). בעוד שנטל ההוכחה נותר תמיד על כתפי התביעה, נטל ההפרכה של התשתית המפלילה עובר לכתפי הנאשם, במובן זה שעליו להצביע על ראיות שיש בהן כדי לסדוק את התשתית הראייתית שהובאה בפני בית המשפט, ולעורר ספק סביר שיביא לזיכויו. נטל זה, קל כמובן מנטל השכנוע המוטל על התביעה".

סיכום פרק זה וקביעת ממצאים
(-) הנאשם והמנוח נפגשו במכולת פאדי בשעה 20:10 ושוחחו ליד המכולת בין השעות 20:11 ל 20:15;

(-) לאחר המפגש לעיל, הנאשם והמנוח ניגשו לביתם. הנאשם נכנס לרכבו והחל בנסיעה וכך עשה גם המנוח, כ 30 שניות מאוחר יותר;

(-) הנאשם נסע ברכבו מסוג פורד פוקוס באופן שהחל בנסיעה ברחוב יפו בשעה 20:16. מרחוב יפו הוא נסע דרך רחוב העצמאות, ימינה בצומת דולפין לכוון כיכר צים ובהמשך מערבה דרך רחוב העליה השניה ולכוון רחבת שקמונה;

(-) גם המנוח עשה מסלול זה. שני הרכבים נסעו פחות או יותר בקרבה האחד לשני. סמוך לרחבת בית החולים רמב"ם האט המנוח את נסיעתו, המתין לנאשם ורק כאשר האחרון צמצם את המרחק ביניהם, המשיך המנוח ונסע ליעד – רחבת שקמונה.

(-) המצלמה האחרונה בה נראה רכב הנאשם היא מצלמה 13 ברחוב יוברט המפרי לכוון שקמונה (מאות מטרים ספורים לפני רחבת שקמונה) וזאת בשעה 20:24.

(-) את רכב הנאשם הקדים במיקום לעיל, בכ 5 שניות, רכב המנוח שאף הוא נסע לכוון רחבת שקמונה;

(-) המנוח נורה למוות ברחבת שקמונה ורכבו נמצא בסמוך לגופה; הדיווח של דוד רז למשטרה היה בשעה 20:27 והירי היה כדקה לפני כן;

(-) רכב הנאשם נראה חוזר מכוון רחבת שקמונה בשעה 20:27 (מצלמה 13 לעיל) ולרחוב יפו הוא
שב בשעה 20:34;

(-) מסלול זה של הנאשם, שכונה ה"סיבוב" ארך כאמור 18 דקות בלבד;

(-) פרט לרכבם של האחים רז שנראה מגיע לזירה בזמן הרלוונטי, לא נראה רכב אחר – למעט רכבו
של הנאשם ורכבו של המנוח, נוסע לכוון הזירה. לא זו אף זו, לאחר הירי במנוח, לא נראה אף רכב אחר נוסע מכוון הזירה, למעט רכבו של הנאשם.
(-) המסקנה העולה מהנתונים והקביעות לעיל, היא כי רכב הנאשם והנאשם הם אלו שהגיעו לזירה והנאשם הוא זה שירה במנוח.

(-) קביעותיי בפרק הבא, בו אנתח את גרסת הנאשם, תחזקנה מסקנה זו.

פרק טו' - ניתוח גרסאות הנאשם וקביעת ממצאי מהימנות
בפרק יב' לעיל הבאתי את כלל גרסאות ואמרות הנאשם.

אקדים ואציין שלא נתתי אמון בגרסת הנאשם באופן כללי, ובפרט בטענתו שאינו זוכר להיכן נסע ב"סיבוב" אליו יצא בין 20:16 ל 20:34. אנמק.

נימוק ראשון –
גרסת ה"לא זוכר" בה אחז הנאשם מתחילת חקירתו במשטרה ועד תום חקירתו החוזרת בבית המשפט, אינה יכולה להתקבל לא רק משום אי סבירותה אלא בעיקר משום חוסר מהימנותה.

הנאשם, כפי שפורט בפרק יא' לעיל, ידע למסור תיאור מרובה פרטים אודות כלל מעשיו עד שיצא ל"סיבוב" ומהשנייה ששב ממנו. מדובר בכ 18 דקות שכאילו נמחקו מזיכרונו של הנאשם.

לשיטתי, וכך אני קובע - הן על סמך ההיגיון והשכל הישר כמו גם התרשמותי הבלתי אמצעית מהנאשם (צפייה בחקירותיו במשטרה ועדותו בבית המשפט) - אין מדובר בהיעדר זיכרון אלא בגרסה כוזבת שהנאשם דבק בה, בבחינת ה"רע במיעוטו" מנקודת מבטו.

נימוק שני –
בהמשך לאמור לעיל, הנאשם כשל במתן הסבר בנוגע ללוח הזמנים שנגע ל"סיבוב".

כאמור, הנאשם יצא את רחוב יפו ל"סיבוב" בשעה 20:16 ושב לרחוב יפו בשעה 20:34. מדובר ב"סיבוב" שארך כ 18 דקות.

לשיטת הנאשם, הוא נסע (ככל הנראה) לחוף הים כדי להירגע על רקע הלחצים בהם היה נתון (חובות, הריב עם קודסיה וכיוב'). הנאשם אף תיאר יותר מפעם אחת כיצד נהג לסור ברגעי לחץ כאלה לחוף הים כדי לעשן סיגריה, להתבונן בים ולהירגע. הנאשם טען בעת עדותו בבית המשפט כטענה כבושה כי נהג לקחת עמו כיסא נוח שעה שנסע לים.
ואולם, 18 הדקות בהן יצא לסיבוב לא אפשרו לו לעשות כן!

הוכח שנסיעה אל חוף הים וחזרה לביתו אורכת כ 15 דקות; משמע נותרו לנאשם כ 3 דקות בלבד להירגע, "להינפש" ולעשן סיגריה.

אין הדבר אומר שהדבר אינו אפשרי, אך סבורני שכל בר דעת מבין שמי שנוסע לים למטרות אלה נשאר שם יותר מפרק זמן של 3 דקות בלבד. במילים אחרות, האפשרות שהועלתה על ידי המאשימה ועלתה מתיאורם של האחים רז - של מפגש קצר במהלכו נורה המנוח למוות, מתיישבת יותר עם לוח הזמנים לעיל.

נימוק שלישי -
ניתוח גרסאות הנאשם במהלך חקירתו במשטרה מעלה בבירור כי חל בהן תהליך ברור של "זחילה" – מבחינת מיקום גיאוגרפי – "לכוון" רחבת שקמונה.

לצד גרסת ה"לא זוכר" מסר הנאשם כאפשרות סבירה אף לשיטתו, כי הגיע עם רכבו במהלך ה"סיבוב" לאזור הים בשכונת בת גלים בקרבה יחסית לרחבת שקמונה. בהקשר זה תיאר הנאשם כי נהג לנסוע לחוף הים, לרוב לאזור "בת גלים", כדי ל"הירגע".

בתחילה, בחקירתו הראשונה (ת/10) מסר באופן כללי שאינו זוכר להיכן נסע ב"סיבוב" (לפני כן "העלים" את ה"סיבוב" – ועל כך בהמשך);

בחקירתו השניה (ת/11) מסר שעדיין אינו זוכר להיכן נסע, אך ככל הנראה נסע לכוון חוף הים ואף לא שלל שייתכן ונסע ליד בית החולים רמב"ם. עם זאת, שלל בנחרצות את האפשרות שנסע בסמוך לתחנת הרכבל התחתונה הסמוכה לגשר אלנבי.

בהמשך חקירותיו (ת/17 ות/18) וכשהוצגו לו סרטוני האבטחה, הבין כי הכחשה טוטאלית אינה ריאלית ולכן "קידם" את עצמו מבחינה גיאוגרפית לכוון זירת האירוע, בכך שאישר שלא פעם נהג להגיע למטרות לעיל (להירגע וכיוב') גם לכיכר הממוקמת אחרי גשר אלנבי (כיכר פאפא ע"ש פאפאואסיליו). גרסה זו עמדה בניגוד מוחלט לגרסתו הקודמת, כפי שהוצגה בפסקה לעיל ולפיה כלל לא הגיע סמוך לגשר אלנבי.

מדובר בקו הגנה שקוף, מלאכותי, ובלתי מהימן. קו הגנה "נזיל" שכל כולו כוון "לרקוד על כל החתונות" – גם לאשר, הגם שלא בפה מלא, את סרטוני מצלמות האבטחה הרבים שתיעדו את רכבו באזור בת גלים; ומנגד, לטעון כי מדובר ב"אפשרות" בלבד שהרי, כאמור, הוא אינו זוכר היכן היה.

טענת ה"לא זוכר" השלובה באימוץ האפשרות שהיה "כמעט" בזירה (אך לא ממש בזירה), אפשרה לנאשם "מרווח עמימות" שסבר שתחלץ אותו מהרשעה.

נימוק רביעי -
כאשר הנאשם הרגיש ש"גבו אל הקיר" וכאשר הוטחו בו שאלות נקודתיות שהיו נוקבות וקשות מבחינתו, בחר לשמור על זכות השתיקה.

כך, בחקירתו השניה (ת/11) כאשר רפ"ק פלג הטיח בו לראשונה כי הוא יודע "טוב מאוד" את מסלול נסיעת הנאשם, החליט האחרון לשתוק (שם, עמ' 15). ניכר, כי "הצהרה" זו של ראש צוות החקירה הטרידה עד מאוד את הנאשם והובילה אותו לקחת "פסק זמן" לסידור מחשבותיו.

זאת ועוד, בחירתו של הנאשם בזכות השתיקה היתה סלקטיבית, במובן זה שחרף בחירתו בשתיקה הוא המשיך להשיב על שאלות שהיו נוחות מבחינתו. במילים אחרות, הנאשם בחר בזכות השתיקה כאשר נתקל בשאלות קשות, כאשר נדרש ל"פסק זמן" וכאשר הוצגו לו ראיות חדשות.

דוגמאות לכך יש לרוב – הנאשם שתק כאשר נשאל לראשונה האם שוחח במהלך נסיעתו לירושלים עם קודסיה או עם בתו (ת/11 עמ' 9); כאשר הוצגו לו שאלות לגבי נסיעתו בצמוד לרכבו של המנוח והוצגו לו סרטוני אבטחה בנדון (ת/16 עמוד 110); וכאשר נשאל האם התוודה באוזני קודסיה בדרכו לירושלים אודות הרצח (שם, עמ' 27).

שתיקה (סלקטיבית) זו של הנאשם מחזקת את הראיות כנגדו.

אפנה בהקשר זה לאמור בע"פ 8823/12 שבתאי נ' מדינת ישראל (1.7.14) -

"הלכה מושרשת היא כי שתיקתו של נאשם בחקירתו במשטרה עשויה לשמש כראיה המחזקת את ראיות התביעה נגדו. בסיסה של הלכה זו נעוץ בהבנה, לפיה על דרך הכלל, בחירתו של נחקר לשתוק במהלך החקירה אינה מתיישבת עם חפותו, שכן אדם שהוא חף מפשע ירצה למסור את גרסתו, על-מנת להפיג את ענן החשדות הפליליים העומד מעל לראשו. לפיכך, לצד הזכות המוקנית לכל נאשם למלא את פיו מים במהלך החקירה, נקבע בפסיקה, כי ניתן להסיק משתיקתו של הנאשם כי יש לו מה להסתיר, ובהעדר טעמים סבירים ואמינים באשר להחלטה לשמור על זכות השתיקה, תהווה שתיקתו של נאשם משום ראיה המחזקת את יתר הראיות "הפוזיטיביות" הקיימות נגדו, ובכלל זה מדובר גם בחיזוק לראיות הנסיבתיות הפועלות לחובתו ..."

נימוק חמישי -
"העלמת" יציאת הנאשם ל"סיבוב" בחקירתו הראשונה.

בשלב המקדמי של חקירתו הראשונה "העלים" הנאשם את יציאתו ל"סיבוב". הנאשם תיאר כי בעקבות ריב עם קודסיה הוא הלך למכולת ולאחר מכן שב לביתו ונסע ישירות לירושלים (ת/10 עמודים 14–15).

אין מדובר בהשמטה מקרית או בטעות. יש להניח כי הנאשם ניסה את מזלו וסבר כי אם "יעלים" את אותו "סיבוב" ייעלמו גם החשדות.

רק בהמשך חקירתו הראשונה ובעקבות שאלות נוספות שנשאל, שינה את גרסתו והעלה, לראשונה, את העובדה שלאחר חזרתו מהמכולת הוא קיבל מקודסיה את מפתחות הרכב ויצא ל"סיבוב" (שם, עמ' 33–34).

אפנה לדבריי לעיל בנוגע לגרסתו ה"מתפתחת" של הנאשם בדבר שינויי גרסתו בהתאם לראיות שהוצגו לו ובהתאם להערכותיו כיצד יצליח "למזער את הנזק" מבחינתו.

ויודגש, כמרבית הנימוקים (בהקשר לנאשם ובכלל) כוחם בהצטברותם. לנגד עיניי עמדה כל העת האפשרות שגרסאותיו הלא נכונות/ מרחיקות/ כוזבות של הנאשם - כמו גם של יתר עדי התביעה כגון קודסיה וסאוסן - נבעו בעיקר מלחץ וסברה מוטעית כי אמירת האמת תסבכם.

אפנה בהקשר האחרון לע"פ 6813/16 נחמני נ' מדינת ישראל, פסקה 39 (17.9.18) (להלן: עניין נחמני), שם צוין כי -

".. המציאות מלמדת כי נאשם עשוי לשקר מתוך לחץ ואי הבנת מצבו. חשש זה טמון בכך שלעיתים גם מי שאינו אשם נדחף לשקרים, מתוך מחשבה שאם יגלה את כל האמת הוא עלול לקרב עצמו מאוד לעבירה, כך שהכחשתו לבדה לא תזכה לאמון מצד בית המשפט"

נימוק שישי -
עלה בבירור מחקירות הנאשם במשטרה וכן מעדויות העדים הרלוונטיים, כי כבר סמוך לאחר האירוע הנאשם עשה מאמץ להימלט ולברוח מזירת האירוע.

כאמור לעיל, הנאשם שב מזירת האירוע ונכנס בנסיעה לרחוב יפו בשעה 20:34. בשעה 20:42 כבר החל בנסיעה לכיוון ירושלים.

מדובר ב 8 דקות בלבד בהן הספיק הנאשם, לשיטתו - (1) להחנות את רכבו; (2) לעלות לדירתו (קומה שלישית ללא מעלית); (3) לריב עם קודסיה; (4) להחליף בגדים; (5) לאכול; (6) ללכת לשירותים; (7) לרדת חזרה לרכבו (ר' לדוגמה, חקירתו הנגדית עמ' 367).

איני טוען שהדבר אינו אפשרי מבחינה "טכנית", אך דומני שכל בר דעת מבין שמעטים האנשים שנדרשים ללוח זמנים שכזה, גם אם הם בריב עם רעייתם. מצד שני, מי שירה למוות בחברו הטוב ומבקש למלט את עצמו מהר ככל שניתן מעיר מגוריו, יכול לעמוד במשימה.

לאלו שיקשו ויטענו כי לו ביקש הנאשם למלט את עצמו במהירות מחיפה, היה "מדלג" על חזרתו לביתו נוסע ישירות לירושלים. התשובה המיידית מצויה בצורך של הנאשם בהחלפת בגדים ונטילת חפצים אישיים. עוד אפנה – וכאן החשיבות – להודעתה של קודסיה ת/160 שם ציינה כי לאחר שהנאשם חזר לביתו וטרם יצא לירושלים הוא עלה לביתו בין היתר כדי להצטייד בתעודת הזהות שלו. נזכור כי הנאשם שם פעמיו לא-ראם (ואולי סבר טרם יצא לנסיעה כי יגיע לכפר עקב) ולכן אך טבעי שיצטייד בתעודת זהות טרם נסיעתו לשם. גם קודסיה בהודעתה לעיל ציינה כי "שם הוא צריך לעבור עם התעודת זהות..".

נימוק שביעי -
ניסיונו של הנאשם למלט את עצמו מהזירה ולהתרחק כל עוד נפשו בו מהזירה ומעיר מגוריו לא באו לידי ביטוי רק בהימלטותו הפיזית אלא גם בדבריו לאחרים, מהם עלה כי עשה מאמץ "למקם" את עצמו, רטרואקטיבית, הרחק מחיפה בהתייחס לשעת האירוע.

הפניתי לכך שבשעה 21:23, כאשר הנאשם נסע בכביש בחוף באזור נתניה לכוון ירושלים, הוא מסר לזכי בש שהוא "כמעט מגיע" לירושלים. אכן, זכי בש לא חזר על גרסתו במשטרה כי הנאשם אמר לו שהוא עוד 5 דקות מגיע, אך מכלל גרסאותיו עלה שהנאשם מסר לו לכל הפחות משפט דומה ולפיו הוא בקרבת ירושלים. אין לי סיבה שלא ליתן אמון בדבריו אלה של זכי בש. גם כאשר הנאשם שוחח עם עדל מסאוורה הוא "קידם" עצמו, כך שבמקום לומר לו שהוא באזור לטרון (שיחה משעה 22:15) הוא מסר לו כי הוא בירושלים.

נתון זה לו היה עומד לבדו לא היה בעל משקל של ממש, שכן גם אם זכי בש ועדל מסראווה מסרו את הדברים שזכרו (ואין לי סיבה לסבור אחרת), מדובר בניואנסים ולא מן הנמנע שיש המתבטאים כי "כמעט הגיעו" ליעדם, הגם שאובייקטיבית עליהם לעבור עוד כברת דרך. עם זאת, מדובר בנתון המצטרף, כאמור, לנתונים רבים נוספים.

עוד אפנה שגם כאשר הנאשם השיב לכתב האישום, במסגרת הודעתו מיום 4.3.18, הוא מסר כי בעת המתת המנוח "הוא (הנאשם – י.ל.) היה בדרכו לאזור ירושלים". כשהתבקש בא כוחו לפרט בנדון במסגרת הדיון מאותו יום, השיב כי אינו יכול לעשות זאת. אין חולק כיום כי בעת המתת המנוח – גם לשיטתו – היה ב"סיבוב" ולכן ניתן לתמוה מדוע בחר הנאשם לטעון כי היה "בדרכו לירושלים" עת נדרש ליתן תשובתו (ולחשיבות שלב מתן התשובה לכתב האישום ר' עניין נחמני לעיל). עם זאת, אבהיר כי בפועל התייחסתי ליריעת המחלוקת המאוחרת והמעודכנת אותה הציג הנאשם במהלך משפטו.

נימוק שמיני -
פלט שיחותיו של הנאשם עם קודסיה בעת שנסע לירושלים מהווה ראיה כבדת משקל לחובת הנאשם.

כאמור לעיל, גרסת הנאשם היתה כי עוד טרם יצא ל"סיבוב" הוא רב עם קודסיה וכאשר חזר מה"סיבוב" התלקחה המריבה ביניהם בשנית, דבר שהוביל אותו להחלטה לנסוע למשפחתה באזור ירושלים (אך מבלי לומר לה זאת).

והנה, כאשר מנתחים את פלט השיחות בין השניים במהלך הנסיעה מגלים כי שני ה"ניצים" לעיל, שוחחו כזוג אוהבים. עוד טרם יצא הנאשם את רחוב יפו, כבר נרשמה השיחה הראשונה ביניהם עת הנאשם התקשר לקודסיה בשעה 20:41 למשך 17 שניות. ציינתי שלא מן הנמנע ששיחה זו התקיימה עוד טרם החל הנאשם בנסיעה. משום שמדובר בשיחה קצרה ייתכן והנאשם שכח דבר מה ולכן לא ייזקף הדבר לחובתו. חלפו להן 13 דקות בלבד ובשעה 20:43 כאשר הנאשם היה באזור עתלית, הוא שוב התקשר לקודסיה והשניים שוחחו הפעם לא פחות מ 132 שניות. בהמשך, בשעה 21:23 שוב שוחחו השניים למשך 14 שניות, שיחה אותה יזמה קודסיה.

הן הנאשם והן קודסיה מסרו גרסאות שונות ולעתים סותרות לגבי השיחות שניהלו במהלך נסיעת הנאשם לאזור ירושלים. מדובר בגרסאות שנעו בין אי זיכרון והכחשה לבין אישור וטענה כי מדובר ב"סתם שיחות". כך או כך, הנאשם וקודסיה הכחישו כי עד לשעה 21:23 הם שוחחו על רצח המנוח וזאת מהסיבה הפשוטה שלשיטת השניים, הם כלל לא ידעו אודות כך.

בשעה 21:23, סמוך לשיחה האחרונה לעיל, התקשר אל הנאשם זכי בש. כעולה מעדותו של זכי בש, ואף הנאשם אישר זאת, זכי בש הודיע לנאשם אודות רצח המנוח. מדובר אם כן, לשיטת הנאשם, בפעם הראשונה בה שמע כי חברו הטוב "יותר מאח" - יוסף גטאס, נרצח.

נתעלם לרגע מהחלטת הנאשם להמשיך בנסיעה לכוון ירושלים לשמע הידיעה לעיל (ונזכור כי בסך הכל היה בנתניה ..!) ונתמקד בשיחת הטלפון הבאה שביצע.

סמוך לסיום שיחתו לעיל עם זכי בש, התקשר הנאשם למכשיר הטלפון של בתו הקטינה! זאת ועוד, הנאשם הפסיק להתקשר או לקבל שיחות אל, או מ - מכשיר הטלפון של קודסיה!

מכיוון שמכשיר הטלפון של הקטינה יכול רק לקבל שיחות (ר' בנדון לדוגמה הודעת קודסיה ת/161) יתר השיחות בין הנאשם לקודסיה באותו ערב הן שיחות יוצאות ממכשיר הטלפון של הנאשם אל מכשיר הטלפון של הקטינה.

מכשיר הטלפון של הקטינה הפך אם כן, בפועל, למכשיר "מבצעי".

כך, סמוך לתום שיחת הטלפון של הנאשם עם זכי בש, התקשר הנאשם למכשיר הטלפון של הקטינה לא פחות מ 6 פעמים - ב 21:26 (100 שניות); ב 21:30 (285 שניות); ב 21:37 (14 שניות); ב 22:09 (309 שניות); ב 22:19 (135 שניות); וב 22:48 (213 שניות).

הנאשם כשל כישלון חרוץ במתן הסבר, ולו דחוק, לאופן שתואר לעיל בו פעל. הסבריו של הנאשם ולפיהם ייתכן ואכן שוחח עם בתו הקטינה (6 שיחות עם ילדה בת 6 בין השעות 21:30 ל 23:00..) מגוחכים וכוזבים, וכך גם יתר הסבריו.

די אם אפנה לכך כי עיון בפלט שיחותיו של הנאשם, שמועד תחילתו ביום 1.10.17 מעלה כי אין בו ולו שיחה אחת לטלפון של הקטינה!

סוגיית שיחות הטלפון של הנאשם משליכה במישרין לא רק על מהימנות גרסת הנאשם, אלא גם על מהימנות גרסת קודסיה.

בעוד שה"פוקוס" (והפעם, לא הפורד אלא המוקד) מטבע הדברים הוא על הנאשם, יש לזכור כי בת שיחו של הנאשם במהלך הדרך לירושלים היתה קודסיה. (גם) היא עשתה שימוש בטלפון ה"מבצעי" לעיל; וגם לגביה לא ניתן לקבל את ההסברים כאילו מדובר היה בשיחות "רגילות". נתונים אלה מוליכים למסקנה כי קודסיה לכל הפחות הבינה ש"משהו קרה" עם הנאשם.

זאת ועוד, נזכור – וגם נפנה לכך בשנית בהמשך – הטלפון "המבצעי" היה בשימוש חוזר ביום מעצרו של הנאשם, עת קודסיה ביקשה מסאוסן להתקשר למכשיר זה לצורך שיחות השיבוש! הדבר מחזק את מסקנתי אודות כך שמכשיר הטלפון של הקטינה היה טלפון "מבצעי" באופן מכוון.

נימוק תשיעי -
הנימוק האחרון לעיל נקשר ישירות לגרסת הנאשם ולפיה לא שיתף את קודסיה ביעד נסיעתו. מדובר בטענה שלא רק שאינה הגיונית (מדוע שיסתיר מרעייתו שהוא נוסע לבית משפחתה, קל וחומר שהשניים שוחחו כאמור לעיל פעמים רבות במהלך הנסיעה), אלא גם ממחקר התקשורת עצמו.

עיון בפלטי התקשורת מעלה כי לאחר 3 שיחות בין הנאשם לטלפון "המבצעי", פתע פתאום התקשרה סאוסן אל הנאשם. מדובר בשיחה שיזמה סאוסן אל הנאשם בשעה 22:07 ונמשכה 46 שניות. מצופה היה כי הנאשם, ששם פעמיו לירושלים הוא זה שיתקשר אל סאוסן ויודיע לה כי הוא בדרכו אליה (ליתר דיוק, אל רמזי), אולם לא – סאוסן היא זו שהתקשרה אליו. נשאלת השאלה מה פתאום התקשרה סאוסן אל הנאשם (אין שיחות מוקדמות של השניים באותו יום) והשערה מסתברת היא שקודסיה מסרה לה אודות הגעת הנאשם אל ביתה. אמנם לא נמצאה בנתוני התקשורת שהוצגו בתיק החקירה אינדיקציה לתקשורת בין האחיות עובר ל 22:07, אך לא מן הנמנע שהתשובה לכך מצויה בתקשורת אחרת (טקסקט באחת מהאפליקציות וכד') בין השתיים, או באופן אחר. איש מהמעורבים (הנאשם, קודסיה, סאוסן) לא נתן הסבר מתקבל על הדעת לשיחה ולתמיהה לעיל.

נימוק עשירי –
"חוסר ההיגיון" – שכאמור אינו אלא החלטה מודעת לברוח מהר ככל שניתן מחיפה – חוזר כחוט השני ביתר מעשיו של הנאשם.

כאמור, הנאשם טען כי החליט לנסוע לאזור ירושלים כדי להיפגש עם בני משפחת קודסיה וזאת לשתי מטרות - כדי שיסייעו ב"הרגעת" קודסיה וכן כדי שיסייעו לו כספית.

אין חולק, גם לשיטת הנאשם, כי מי שבידו היה הכוח לעשות כן הוא רמזי. ואולם, הנאשם אישר שידע כי רמזי עובד מידי יום כנהג אוטובוס מצהרי היום ועד חצות, ולאחר מכן ישן עד לשעות הבוקר המאוחרות. כעובדה, הנאשם כלל לא נפגש עם רמזי באותו לילה ואף לא למחרת בבוקר.

זאת ועוד, רמזי עצמו מסר כי לו ידע אודות ריב בין הנאשם לקודסיה, יכול היה להסדיר זאת בטלפון וממילא לא היה ביכולתו לסייע כלכלית באותו לילה לנאשם (הודעת רמזי ת/158 שורות 21–22). אם לא די בכך, אפנה לכך כי הנאשם התקשר לרמזי רק לאחר שהגיע לביתה של סאוסן. יוצא, כי כל "סיפור" הנסיעה לירושלים כדי להסתייע ברמזי, כוזב.

לא נעלם מעיני כי הנאשם שב לירושלים ביום 16.11.17 בשעות הערב ולטענתו קיבל בהזדמנות זו שתי המחאות מרזמי. הדבר לטעמי רק מדגיש את העובדה שנסיעתו החפוזה והבלתי מתואמת ביום 15.11.17 נבעה מלחץ והיסטריה (רצונו להימלט מחיפה). זאת ועוד, קשה לדעת מה היו שיקוליו האמיתיים של הנאשם יום למחרת האירוע.

זאת ועוד, הפניתי לכך כי הנאשם, שנאלץ לרכוש ב"הקפה" שתי חפיסות סיגריות במכולת פאדי משום קשייו הכלכליים, החליט לנסוע בדחיפות לירושלים (כאמור, בלי תיאום והגם שידע שלא ייפגש עם רמזי), כאשר משמעות החלטתו היא להוציא לטובת נסיעה זו מאות שקלים לתדלוק רכבו וכן לוותר על יום עבודה למחרת היום.

ואם בהלוויה עסקינן, לא ניתן שלא לתהות מדוע לא בחר הנאשם לפנות לאחור כאשר שמע מזכי בש אודות רצח המנוח. הנאשם, כאמור, היה אותה עת בנתניה.

נימוק אחד עשר –
"העלמת" פריטי הלבוש אותם לבש הנאשם ונעל כאשר היה במכולת פאדי (להלן: פרטי הלבוש) וכן בעת ה"סיבוב" מחזקים את הראיות כנגדו.

כאמור לעיל, המאשימה טוענת כי יום טרם מעצר הנאשם הוא הורה לקודסיה להתקשר לסאוסן כדי שהאחרונה תשמיד את פריטי הלבוש שלבש בעת האירוע והותיר בביתה. אקדים את המאוחר ואציין כי לשיטתי, לא הובאו די ראיות להוכחת טענה זו של המאשימה. עם זאת הוכח שקודסיה התקשרה לסאוסן והורתה לה לזרוק את פריטי הלבוש לעיל (הדברים נקלטו בעמדות האזנת הסתר) וכן הוכח כי סאוסן נענתה להוראת קודסיה ואכן השמידה את הבגדים שהיו בביתה. אנמק שתי קביעותיי אלה להלן.

מה שחשוב כעת, ללא קשר לעבירת השיבוש המיוחסת לנאשם, הוא כי פריטי הלבוש "נעלמו" ולא נמצאו באף לא אחד מהחיפושים שנערכו בבית הנאשם ובביתה של סאוסן. הנאשם וקודסיה מסרו לגבי פריטי הלבוש אינספור גרסאות, אך פריטי לבוש בפועל - אין.

נחזור לאחור ונזכיר כי בפרקים בהם הבאנו את גרסאותיהם של הנאשם, קודסיה וסאוסן, פורטו גרסאותיהם לגבי פריטי הלבוש. מהמקובץ עולה כך -

(-) גרסת הנאשם –

לגבי החולצה שלבש במכולת פאדי וב"סיבוב" (חולצה קצרה שחורה עם פסים בצבע כתום בשרוולים), טען כי בעת ששב לביתו מה"סיבוב" הוא השאיר אותה בביתו ולא נטל אותה עמו לירושלים (לא לבש אותה ואף לא שם אותה בתיק שנטל עמו). הנאשם טען כי חולצה זו אמורה להימצא בביתו, אך לא נתן כל הסבר מדוע היא לא נמצאה שם.

לגבי המכנסיים שלבש ונעלי הבית שנעל (ה"באבוג'"), טען שגם אלה לא נלקחו עמו לירושלים. הנאשם הוסיף, כטענה כבושה שנולדה רק במהלך ההליך המשפטי, כי קודסיה העבירה אותם אליו (באמצעות אנשי המשטרה) בעת שהיה עצור. הנאשם הוסיף וטען כי שני פריטי לבוש אלה נזרקו על ידו בתקופת מעצרו משום שהתבלו(..).

גרסת קודסיה תאמה באופן כללי לזו של הנאשם.

(-) גרסת סאוסן – בהמשך אתייחס לגרסאות סאוסן ואאמץ, באופן חלקי, את שמסרה בחקירותיה במשטרה (במובחן מעדותה בבית המשפט). ככלל, אישרה סאוסן שפעלה על פי הנחיותיה הטלפוניות של קודסיה ביום מעצרו של הנאשם. סאוסן תיארה כי בעקבות שיחות הטלפון ביום 29.11.17, היא זרקה לפח אשפה המרוחק ממקום מגוריה את פריטי הלבוש הרלוונטיים. כפי שיובהר להלן, סאוסן נתנה פירוט מדויק ומהימן של פריטי לבוש אלה ואני קובע כי גרסתה בהקשר זה נכונה ומדויקת.

המסקנה האחת והיחידה העולה מהאמור לעיל היא, כי הנאשם נשא עמו לירושלים את פריטי הלבוש וההנעלה אותם לבש ונעל במכולת פאדי ובמהלך ה"סיבוב" אז ירה הנאשם למוות במנוח.

כעובדה, פריטי הלבוש וההנעלה לעיל לא נמצאו בחיפושים שנערכו בבית הנאשם ביום מעצרו ולאחר מכן. גרסת הנאשם וקודסיה כי הפריטים נותרו בביתם נדחית מכל וכל, הן משום אי איתורם במהלך החיפושים וכן משום שלו כך היה, היתה אמורה החולצה (שלשיטת הנאשם עדיין נמצאת בביתו..) להיות מוצגת על ידי ההגנה בשלב כלשהו של ההליך! אפנה לכך כי ביום 9.7.18, עת נחקרה קודסיה צעק הנאשם כי ה"באבוג'" עדיין אצלו בכלא שאטה. יש להניח כי אם הדבר היה כך, אלה כאמור היו מוצגים.

זאת ועוד, גרסתו הכבושה של הנאשם כאילו קודסיה העבירה לו עת היה עצור את המכנסיים וה"באבוג'", נדחית מכל וכל. הנאשם נחקר ארוכות אודות פריטים אלה ואך מתבקש היה שלו הפריטים היו ברשותו היה טוען זאת בפני חוקריו; או – שהיה נראה לובש את המכנסיים ולו באחת מחקירותיו; או – שהיה מציין עובדה זו בפני באי כוחו כדי שאלה יעשו בכך שימוש בשלב כלשהו משלבי המשפט (על ידי עימות מי מאנשי המשטרה שנחקרו או על ידי "הצגת" הפריטים).

הסיבה לכך שהנאשם לא הצליח להציג את הפריטים לעיל היא כמובן שאלה נזרקו על ידי סאוסן לפח אשפה הרחק ממקום מגוריה ביום מעצרו של הנאשם - 29.11.17, ולכן הנאשם וקודסיה לא יכלו להציגם. מה שחשוב לענייננו הוא עצם נטילת הפריטים על ידי הנאשם לסאוסן, מהסיבה האחת והיחידה והיא הרצון להעלימם ולהרחיקם מביתו. "העלמת" פריטים אלה, וכלל הגרסאות הכוזבות שמסר מחזקות באופן ממשי את הראיות כנגדו.

האופן לעיל שבו נהג הנאשם – החל בהימלטותו החפוזה מחיפה; נטילת הבגדים לירושלים; הצגת הדברים ה"לא מדויקת" (לכל הפחות) באוזני מכריו; השיחות שקיים עם קודסיה ב"נוהל דיבור מבצעי" רק למכשיר הטלפון של הקטינה – כל אלה מהווים ראיות נסיבתיות כבדות משקל לחובת הנאשם.

אפנה בנדון לדברים שהובאו בע"פ 210/81 עקביוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (3) 393:

"מקובלת וידועה היא ההלכה, כי יש שהתנהגות מפלילה של נאשם, שאין לה הסבר אמין ומניח את הדעת, די בה כראיה נסיבתית, ועל אחת כמה וכמה כשאליה מצטרפות ראיות אחרות, ולו גם משניות, כדי להוות בסיס להרשעה בפלילים".

פרק טז' - ניתוח וקביעת ממצאי מהימנות לגבי קודסיה, סאוסן ורמזי
בפרק יא' לעיל הבאתי את גרסאות קודסיה. צוין, כי קודסיה הוכרזה כעדה עוינת בשלבים מוקדמים יחסית של חקירתה הראשית משום עוינותה הכללית ומשום שסתרה את הודעותיה במשטרה. משכך, המאשימה ביקשה לקבלן מתוקף ס' 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), הדן באמרת עד מחוץ לבית המשפט וזו לשונו:

"(א)  אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה
בהליך פלילי אם נתקיימו אלה:
(1)    מתן האמרה הוכח במשפט;
(2)    נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות
לחקרו;
(3)    העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט
מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה.
(ב) בית-המשפט רשאי לקבל אמרה כאמור בסעיף קטן (א) אף אם
נותן האמרה איננו עד, בין משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד, ובין שלא ניתן להביאו לבית-המשפט משום שאינו בחיים או לא ניתן למצאו, ובלבד שבית-המשפט שוכנע שמנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות.

(ג)       בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי
סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו.

(ד)        לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא
אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה".

ס' 10א' לעיל מהווה חריג לכלל לפיו אין לקבל עדות שמועה. מטרת החריג לצמצם את ההשפעות המזיקות של חזרת עדים מהגרסה שמסרו במשטרה כתוצאה מאיומים, לחצים או סיבות אחרות, שעשויות לסכל את עשיית הצדק וגילוי האמת (ר' בנדון ע"פ 2460/15 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פסקה 74 (‏4.5.2016)); עוד צוין בפסיקה, כי בבסיס החריג עומד שינוי המגמה בדיני הראיות בנוגע למעבר ממבחני קבילות פורמאליים לטובת שיקולי מהימנות ומשקל ומתוך רצון לאפשר לבית המשפט להתרשם מהתמונה העובדתית במלואה כדי להגיע לתוצאה צודקת (ע"פ 7679/14 זהאדה נ' מדינת ישראל, פסקה 44 (15.8.16); דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חג' יחיא, פ"ד מז(3), 661, 671).

בעוד ס' 10א(א) קובע 3 תנאים "טכניים" לקבילות האמרה, ס' 10א(ג) קובע כי בית-המשפט מחויב לציין את הטעמים שהביאו אותו להעדיף את האמרה עלפני העדות בבית-המשפט. נקבע בהקשר זה, כי "אין המדובר בבחירה שרירותית בין העדות במשפט לבין האמרה, אלא בבחירה מעוגנת בנתונים שנשקלו ונבחנו על-ידי בית-המשפט..." (ע"פ 869/81 מדינת ישראל נ' שניר, פ"ד לח(4) 194).

בנוסף, ס' 10א(ד) קובע כי לא יורשע אדם על-סמך אמרה שהתקבלה על-ידי בית-המשפט "אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה". מדובר בתוספת ראייתית שאינה בגדר תוספת "מסבכת" אלא "מאמתת" בלבד. אפנה בנדון לע"פ 691/92 אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 675, שם צוין בהקשר האחרון כי –

"להבדילה מראיית סיוע, אין ראיית החיזוק חייבת להתייחס לשאלה השנויה במחלוקת דווקא, או לאישום בעבירה עצמה, אלא די בראיה המגבירה את אמינותה של האמרה עלידי אישור פרט רלוואנטי לעבירה באמרה" (שם, עמ' 678).
עוד אפנה לכך כי בית המשפט רשאי לפלג עדות שנשמעה בפניו ולבסס את ממצאיו רק על חלקים מסוימים ממנה תוך דחיית חלקים אחרים מאותה עדות (בתנאי שיש לכך יסוד סביר) והוא רשאי לעשות כן גם בנוגע לאמרות שהתקבלו על פי ס' 10א' לעיל (ע"פ 431/08 גואברה נ' מדינת ישראל (13.4.2010); ע"פ 8204/14 זלום נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (15.4.15)).

בענייננו, הצדדים לא טענו בהקשר לקבילות אמרות קודסיה עת שנחקרה במשטרה. לא ניתן להסיק מכך שבאי כוח הנאשם הסכימו עם כל הדברים שמסרה קודסיה באותן אמרות, אך משום שמרבית הודעותיה (למעט ת/163 אליה אתייחס בנפרד), תועדו במערכת וידיאו (ס' 10א'(א)(1)); משום שהעידה ונחקרה ארוכות משך 3 דיונים (ס' 10א'(א)(2)); ומשום שלא היתה מחלוקת אודות עוינותה והשוני בין עדותה בבית המשפט בחקירתה הראשית לבין אמרות אלה (ס' 10א'(א)(3)), לא טענו הצדדים, כאמור בנדון.

בנוסף, אני סבור שהובאו ראיות רבות כ"דבר לחיזוק" אמרותיה של קודסיה במשטרה. אפנה בנדון למחקר התקשורת אליו התייחסתי לעיל כאשר דנו בניתוח גרסת הנאשם; להאזנות הסתר בהן "כיכבה" קודסיה; ולגרסתה של סאוסן עת שנחקרה במשטרה.

זה המקום לציין כי גם סאוסן הוכרזה כעדה עוינת והדברים שצוינו לעיל בהקשר לקודסיה, תקפים באותה מידה גם לגבי סאוסן.

אפנה אפוא לניתוח אמרותיה של קודסיה, לסתירות ולדגשים שונים בגרסאותיה – הן לגופם (בחינה "פנימית") והן אל מול כלל הראיות שהוצגו (בחינה "חיצונית").

ראשית, ניכר היה כי קודסיה עשתה כל מאמץ לסייע לבעלה, כאשר אמירת שקרים, לעתים בוטים, לא היוותה מכשלה מבחינתה. בחינת גרסאותיה, במשטרה ובבית המשפט, מעלה כי אלה היו רצופים סתירות ושקרים. די אם אפנה להכחשתה הראשונית כי הורתה לסאוסן להשמיד את בגדיו של הנאשם (ת/161 עמוד 24). רק בהמשך ובלית ברירה אישרה זאת אך עדיין מסרה הסברים מופרכים לכך, כגון שהורתה כך לסאוסן משום שרבה עם הנאשם וביקשה להשמיד כל זכר ממנו( ..). עוד אפנה לעדותה בפנינו, אז הסבירה את אמרותיה המסבכות במשטרה בכך שקיבלה טרם חקירותיה תדרוך "ליד המעלית" מהחוקרים טרם כניסתה לחדר החקירות, טענה שיש לדחות מכל וכל.

שנית, אי אמירת האמת מצד קודסיה החלה כבר בעת שחוקרי המשטרה ביקרו בביתה ביום 22.11.17 (ת/159), שבוע טרם מעצרו של הנאשם, כאשר רק היא נכחה אותה עת בבית. באותו מועד מסרה קודסיה גרסה כוזבת – וכך אני קובע - לפיה רק למחרת יום האירוע היא שמעה מהשכן אבו אברהים (עאדל מסראווה) אודות מות המנוח. גרסה זו שונתה לאחר מעצר הנאשם ובעת שנחקרה מסרה מספר גרסאות בנדון. אפנה במיוחד לגרסתה מיום 4.12.17 (ת/161), אז מסרה כי בעת שהנאשם נסע לירושלים הוא ביקש ממנה "לבדוק את השכונה" ובעקבות כך היא הסתכלה מהחלון אך לא ראתה דבר (שם, עמוד 86). קודסיה אמנם ציינה כי הנאשם "אולי" אמר לה לבדוק מה קורה בשכונה (בהקשר למות המנוח), אך היא לא רק מסרה כי הנאשם ביקש ממנה לבדוק מה קורה בשכונה אלא ליוותה זאת בפעולה אקטיבית שביצעה בכך שהסתכלה מהחלון לעבר הרחוב. כפי שציינתי בהתייחסותי לגבי גרסאות הנאשם, ממכלול הנתונים עולה בבירור כי השיחות הרבות של קודסיה והנאשם במהלך נסיעת האחרון לירושלים לא נסובו אודות נושאי סרק, אלא בהקשר להימלטותו.

נשאלת אם כן השאלה מדוע קודסיה מסרה לחוקרי המשטרה, עוד טרם נעצר הנאשם, כי דבר מותו של המנוח נודע לה רק למחרת יום האירוע, שכן יש להניח שסמוך לאחר האירוע ידעו עוד עשרות אנשים בשכונת מגורי המנוח אודות נסיבות מותו.

התשובה לכך ברורה ועוברת כחוט השני לכל אורך גרסאותיה בהקשרים שונים – קודסיה ניסתה להרחיק את הנאשם מכל נושא שקשור לאירוע בו מצא המנוח את מותו.

שלישית בהמשך לאמור לעיל, כנאשם כך גם קודסיה – בתחילת חקירתה הראשונה (ת/160) היא "העלימה" את ה"סיבוב" אליו יצא הנאשם לאחר ששב ממכולת פאדי. קודסיה טענה כי מיד לאחר ששב מהמכולת הוא נסע לירושלים ("שאלה: לא עלה הביתה אחרי שנתת לו את המפתח? תשובה: לא, הוא עלה, איך לא עלה? למה? ... עלה לקח את תעודת הזהות והלך, כי הוא הלך לירושלים.." עמודים 9- 10). גם כאן - ניסיון "להרחיק" את הנאשם מה"סיבוב" אליו יצא, ולמעשה להרחיקו מהזירה ומהירי לעבר המנוח.

רביעית, מיד לאחר שקודסיה "העלימה" את יציאתו של הנאשם לסיבוב היא הדגישה, וחזרה והדגישה, ושוב חזרה והדגישה - באופן מוגזם ומעורר "חשד" ובבחינת "עשיית יתר" (overdoing) - את נסיעת הנאשם לירושלים ואת ה"עובדה" שלא נכח בחיפה בזמן האירוע ("הוא לא היה בזמן שאתם אומרים עליו, הוא לא היה בחיפה... הוא לא היה בחיפה... תרשום אני זו שאומרת, שלא יהיה מצב שלא כתוב את זה.." ת/160, עמוד 12 ועמוד 16). דומה היה שעוד רגע קודסיה תבקש אישור בכתב מחוקריה שאכן מסרה שהנאשם לא היה בחיפה בעת האירוע כדי שתוכל להציגו לנאשם.

בהמשך, כאשר קודסיה נשאלה כיצד, למיטב ידיעתה, נודע לנאשם אודות מות המנוח היא הדגישה כי הדבר נודע לו טלפונית מחבריו בשכונה ושוב הדגישה כי אותה עת "הוא היה בירושלים" (שם, עמוד 27).

גם ביתר חקירותיה הדגישה קודסיה כי בעת הירי במנוח, הנאשם היה בירושלים (ר' לדוגמה חקירתה השניה ת/161 עמוד 18).

עלה בבירור – ו"דרישת" קודסיה שדבריה יתועדו רק מדגישה זאת – כי היא "נצמדה" לגרסה שסברה שתסייע לנאשם. מעניין לציין כי אף שהנאשם אחז בגרסה זו עד למועד תשובתו לכתב האישום, גם הוא כבר אינו אוחז בה.

חמישית, אפנה לכך כי כאשר התבקשה קודסיה להסביר מדוע הנאשם נסע לירושלים היא הסבירה זאת, בתחילה, ברצונו של הנאשם להתגרש ממנה והוסיפה כי הנאשם נסע למשפחתה כדי לסכם עמם את תנאי הגירושין (ת/160 עמ' 20). רק בהמשך שינתה גרסה זו וטענה כי היא זו שרצתה להתגרש ממנו, גרסה שתאמה פחות או יותר לגרסת הנאשם. זו גם זו גרסאות שאינן אמת, והסתירות לעיל רק מדגישות את הדבר.

שישית, קודסיה טענה כי בעת שהנאשם יצא לכוון ירושלים היא כלל לא היתה מודעת ליעד נסיעתו ולכוונותיו (כאמור, לסכם את עניין הגירושין עם משפחתה). קודסיה המשיכה וציינה כי רק כאשר הנאשם הגיע לירושלים, סאוסן דווחה לה על כך. זאת ועוד, קודסיה הוסיפה ומסרה, בהודעתה הראשונה (ת/160) שבמהלך נסיעת הנאשם לירושלים, היא כלל לא שוחחה עמו בטלפון (!!) ואף הסבירה זאת בכך ש "הרי הוא ואני כועסים" (שם, עמוד 17). בהמשך, מסרה קודסיה שייתכן והנאשם שוחח עם הקטינה (שם, עמוד 23); ובגרסה מאוחרת (ת/162 ואילך) אישרה כי שוחחה עם הנאשם בטלפון עת נסע לירושלים. עם זאת, תיאוריה בהקשר זה היו רוויים באי אמירת אמת. כך, כאשר נשאלה מדוע הנאשם התקשר למכשיר הטלפון של הקטינה השיבה כי עשה כן משום שהיא כיבתה את מכשיר הטלפון שלה משום שכעסה עליו (שם, עמוד 5).

תשובותיה לעיל של קודסיה נקשרות בקשר ישיר לקו המנחה אותו הצגתי לעיל. קודסיה מסרה תשובות כוזבות משום שידעה ידוע היטב, שנסיעת הנאשם לירושלים אינה "תמימה" ולמעשה מדובר בהימלטות.

גם אם קודסיה לא היתה מודעת בזמן אמת לטיבם המדויק של מעשי הנאשם שאילצו אותו להימלט, היא הבינה – בין אם על פי תיאום עם הנאשם ובין אם לאו – כי טוב תעשה, מבחינתה, אם תמעט בפרטים אודות נסיעה זו. לכן, כאמור, טענה שאינה יודעת להיכן נסע הנאשם; טענה כי לא שוחחה אתו במהלך הנסיעה; וגם כאשר אישרה את השיחות מסרה לגביהן גרסאות כוזבות.
הכחשה זו אפשרה לה, לדוגמה, שלא למסור פרטים אודות תוכן שיחותיה המרובות עם הנאשם בעת שנסע לירושלים.

שביעית, קודסיה מסרה גרסה ראשונית כוזבת לגבי שיחות השיבוש שקיימה עם סאוסן (ת/161). בהמשך, אישרה את קיומן (וכי יכולה היתה שלא לעשות כן לנוכח האזנות הסתר?), ואישרה שעשתה שימוש במכשיר הטלפון של הקטינה – הוא הטלפון ה"מבצעי" - משום שחששה מהאזנות! (ת/161 עמוד 106). אישורה של קודסיה לכך ששיבשה את החקירה אינו נדרש לנוכח האזנות הסתר, ומה שחשוב – מעבר לעצם השיבוש - הוא המכנה המשותף בין שיחותיה של קודסיה עם הנאשם ביום הימלטותו לירושלים, זמן קצר לאחר האירוע (15.11.17); לבין השיחות השיבוש אותן קיימה קודסיה עם סאוסן ביום מעצרו של הנאשם (29.11.17). בשתי הפעמים עשתה קודסיה שימוש בטלפון ה"מבצעי", הוא הטלפון של הקטינה.

לעולם לא נדע, ככל הנראה, מי יזם את השימוש לעיל, האם היה זה הנאשם או קודסיה, אך כך או כך, הדבר מחזק את המסקנה כי גם בעת הנסיעה לירושלים שני בני השיח, הנאשם וקודסיה, עברו לשוחח בטלפון ה"מבצעי" בכוונת מכוון.

יטען הטוען כי אין בכך היגיון, שכן בעת נסיעת הנאשם לירושלים הנאשם המשיך לעשות שימוש במכשיר הטלפון שלו. אין מדובר בטענה של ממש שכן אין מדובר בארגון פשיעה "מקצועי"; ייתכן והשניים סברו שלא יהיה ניתן לשייך את הטלפון ה"מבצעי" אליהם (מכשיר המיועד רק לקבלת שיחות); וכן אציין כי הדבר רק מדגיש את "היזקקותו" (אם הנפשית של רצון לפרוק ולשתף, ואם מטעמים "טכניים") של הנאשם לשוחח עם קודסיה במהלך נסיעתו לירושלים.

שמינית, קודסיה לא הצליחה ליתן הסברים מניחים את הדעת לאי מציאת הבגדים והנעליים שלבש הנאשם במכולת פאדי ובעת שיצא ל"סיבוב".

כפי שהרחבתי לעיל, קודסיה מסרה מספר גרסאות בנדון, חלקן מבולבלות ולא קוהרנטיות, אך גם אם נאמץ, ולו לצורך דיון זה, את גרסתה ה"סופית" עת העידה בבית המשפט, ולפיה טרם נסע הנאשם לירושלים הוא השאיר בביתם את הבגדים והנעליים אותם לבש במכולת פאדי ובמהלך ה"סיבוב, מדובר בגרסה בעייתית ביותר מבחינת הנאשם. לאור גרסתה לעיל נשאלה קודסיה היכן אותם פריטי לבוש והנעלה, אך לא נתנה תשובות מניחות את הדעת. לגבי החולצה מסרה שאינה יודעת, אך "יכול להיות כשבאה המשטרה לחפש לקחו אותם איתם..." (עמוד 30 לעדותה). יש לדחות מכל וכל גרסה זו ודומני שהדברים ברורים, שכן החיפושים שנערכו בבית הנאשם העלו חרס. לגבי יתר פריטי הלבוש הסבירה את אי הימצאותם בביתה, בכך שמסרה אותם לנאשם לאחר מעצרו. התייחסתי – בדיון שנגע לנאשם – למופרכות טיעון זה שכן הנאשם, שידע אודות חשיבות הפריטים, טען שזרק אותם בעת מעצרו ולאחר שהתבלו..
תשיעית, ציינתי כי קודסיה אישרה, בלית ברירה, את שיחותיה עם סאוסן ביום מעצרו של הנאשם אז הורתה לה, תוך שעשתה שימוש בטלפון ה"מבצעי" להשמיד את בגדי הנאשם. ההסברים שמסרה בנדון עת העידה בפנינו היו מופרכים על פניהם – כך, טענה כי עשתה זאת משום שכעסה על הנאשם (מעבר למופרכות ההסבר, הוא אינו נותן מענה מדוע ביקשה מסאוסן לזרוק את בגדיו בפח אשפה רחוק); טענה כי שוחחה עם סאוסן אודות מצלמות האבטחה משום שהיתה מעוניינת לרכוש לסאוסן מצלמות חדשות כמתנה. מצבה הכלכלי של קודסיה היה בכי רע ומופרכות ההסבר ברורה. מדובר בהסברים שיש לדחותם מכל וכל.

הנקודה האחרונה מוליכה אותנו ישירות לשאלה האם יש להרשיע את הנאשם בעבירת השיבוש; ובמלים אחרות האם הוכח מעבר לכל ספק סביר שהנאשם הוא זה שהורה לקודסיה להתקשר לסאוסן ולהורות לה להשמיד את פריטי הביגוד לעיל וכיוב'.

בטרם אעשה כן, אדרש לעדותה של סאוסן וכן לעדותו של רמזי.

לגבי סאוסן - כאמור לעיל, גם הודעתיה של סאוסן הוגשו לפי ס' 10א' לפקודת הראיות לאחר ש"הבהירה" כי לשיטתה היא נאלצה לספר במשטרה "משהו שבכלל לא קרה איתי". ניכר היה כי אמירת האמת לא היתה נר לרגלי סאוסן.

בחקירתה הראשונה במשטרה (ת/151) "ידעה" סאוסן לציין כי הנאשם הגיע לביתה בשעה 21:00–21:30 נתון שבאורח "פלאי" תאם את תדרוכה של קודסיה בשיחות מיום מעצר הנאשם. בתחילת חקירתה השניה הכחישה סאוסן באופן גורף כי שוחחה ביום הגעת הנאשם לביתה עם קודסיה (ת/152). עם זאת, ניכר היה כי בהמשך חקירתה החלה סאוסן לשתף פעולה עם חוקריה, האווירה נהייתה נוחה יותר (ואף מבודחת לעתים) והדבר היה לאחר שהוצגו לה נתונים ברורים, ובכלל זאת שיחות הטלפון עם קודסיה שהבהירו לה הבהר היטב ששקריה המוקדמים מעמידים אותה באור מגוחך. זאת ועוד, להבדיל מקודסיה שביקשה "להגן בכל מחיר" על הנאשם, עיקר מעייניה של סאוסן היו נתונים לעצמה, לקודסיה ולקטינה, בעוד שהנאשם היה ב"עדיפות משנית".

הדבר הוביל את סאוסן למסור, החל משלבים מוקדמים יחסית של חקירתה השניה (ת/152) עדות שגם אם קשה להסתמך עליה באופן בלעדי, אומתה בנתונים נוספים ובהחלט יכולה לשמש לקביעת ממצאי עובדה.

כך, ניתן לקבוע כי תיאורה של סאוסן אודות פעולותיה בעקבות ה"הנחיות" שקיבלה מקודסיה ביום מעצרו של הנאשם, נכונים.

סאוסן תיארה (עוד טרם הוצגו לה האזנות הסתר במלואן) את מעשיה באותו יום והדברים תאמו את שעלה מהאזנות הסתר. היא תיארה כיצד עבדה בבית משפחה אחת; קיבלה את שיחת הטלפון מקודסיה והתקשרה אליה חזרה לטלפון ה"מבצעי"; ביטלה משום ה"הנחיות" שקיבלה עבודת ניקיון בבית אחר באותו יום; שבה לביתה, זרקה את בגדי הנאשם בפח אשפה מרוחק וכיוב'. זאת ועוד, אפנה לשיחות שביצעה סאוסן לשני אחיה ולבקשתה מאשתו של רמזי להיפגש בדחיפות עם האחרון. הדברים תומכים ומחזקים עד מאוד את תיאוריה ומשכך, כאמור, אני קובע לגבי תיאור זה – הנוגע אל סאוסן עצמה - כי הוא נכון ואמיתי.

זאת ועוד, יש לקבוע לא רק שסאוסן השליכה לפח אשפה "סתם" בגדים שהנאשם השאיר בביתה, אלא את הבגדים שלבש במכולת פאדי וכן במהלך ה"סיבוב". סאוסן לא רק תיארה כיצד זרקה את פריטי הלבוש שהנאשם השאיר בביתה ביום האירוע, אלא אף תיארה באופן מפורט ו"פלסטי" את הפסים הכתומים באזור הכתפיים בחולצת הנאשם (ת/152, נומרטור 44:00).

מדובר בתיאור אותנטי ומדויק. רק בהמשך הוצג לה סרטון מצלמת מכולת פאדי והיא אישרה שהחולצה שלבש הנאשם במכולת היא החולצה שאותה תיארה. סאוסן תיארה גם את מכנסיו של הנאשם וכן את ה"באבוג'", והגם שמדובר בתיאור פחות מובהק מאותם פסים כתומים שאפיינו את חולצת הנאשם הוא (גם) כזה שניתן לבסס עליו ממצאים.

לאור האמור לעיל נקל להבין שאני דוחה את גרסתה של סאוסן עת העידה בפנינו. באורח "פלאי", גרסתה כי זרקה לפח את בגדי הנאשם משום ה"ברוגז" של קודסיה עם הנאשם תאמו את גרסתה הכוזבת של קודסיה; וכך גם יתר ההסברים הלא משכנעים בעליל שמסרה סאוסן בהקשר לאמרותיה במשטרה.

לגבי רמזי, כפי שציינתי בפרק בו הבאתי את גרסאותיו, הודעותיו הוגשו בהסכמה חלקית. כאחיותיו, לא היתה לו בעיה גדולה למסור גרסאות שלא חפפו את האמת הצרופה. כך, בחקירתו הראשונה (ת/157) מסר כי בערב בו נסע הנאשם לירושלים הוא נפגש אתו. רק בהמשך, אישר שלא כך היה ותירץ זאת בשיקולים הנובעים מהסטטוס של סאוסן בביטוח הלאומי בהקשר למקום מגוריה.

חרף האמור לעיל, דבריו כי הגעת הנאשם לירושלים היתה מיותרת לא רק שהיו מהימנים, אלא גם תאמו את ההיגיון והשכל הישר.

רמזי אף הסביר באופן הגיוני וכן את הדבר – לו רצה הנאשם את התערבותו בסכסוך עם קודסיה, יכול היה רמזי להסדיר זאת טלפונית (ת/158 עמוד 3); ולגבי טענת הנאשם כי נזקק לעזרתו הכספית, מסר רמזי כי באותו ערב ממילא לא היה בידו לסייע לנאשם גם לו היה מצליח להיפגש אתו (עדותו מיום 25.6.18 עמוד 88).

משמע, עדותו של רמזי בנקודה לעיל תאמה את יתר הנתונים ואת ה"מציאות בשטח" כפי שנפרסה בהרחבה לעיל, קרי – טענת נאשם כי הגיע ללא התראה לאזור ירושלים כדי להיפגש עם רמזי נסתרת בעובדת היסוד שרמזי לא יכול היה להיפגש אתו (משום שעות העבודה של האחרון) ומשום הסבריו שפורטו לעיל ושלא נסתרו.

פרק יז' - עבירת השיבוש המיוחסת לנאשם
לאחר שמסכת הראיות הרלוונטית נפרסה במלואה, אפנה לדיון בעבירת השיבוש המיוחסת לנאשם.

כאמור, נקבע לעיל שקודסיה התקשרה לסאוסן ביום מעצרו של הנאשם והורתה לה לזרוק את בגדיו. קודסיה אף שאלה את סאוסן אודות מצלמת האבטחה בביתה של האחרונה, וכשהשיבה לה האחרונה כי הן אינן פועלות נגולה אבן מלבה של קודסיה (אין חולק כי סאוסן טעתה בהשיבה לקודסיה כי המצלמות אינן פועלות. בדיעבד התברר שהן פעלו, ולראיה – הסרטונים שהוצגו לעיל ובהם נראה הנאשם מגיע לבית סאוסן ועוזב למחרת בבוקר). בנוסף, הנחתה קודסיה את סאוסן למסור שעת הגעה כוזבת של הנאשם לביתה (21:00–21:30). ההנחיות לעיל נקלטו בהאזנת הסתר; קודסיה וסאוסן אישרו את הדברים וכפי שציינתי לעיל נתתי אמון בתיאור שמסרה סאוסן בנוגע להשלכת הבגדים והנעליים של הנאשם בפח אשפה המרוחק מביתה, סמוך לאחר שקיבלה את ההנחיות לעיל.

המאשימה הפנתה לראיות הבאות בטענתה כי הנאשם הוא זה ש"נתן את ההוראה" -

ראשית, לחקירתה של סאוסן מיום 4.12.17 (ת/152, עמ' 35 ואילך), אז תיארה את התוודותה של קודסיה בפניה בהקשר זה. סאוסן תיארה כי יומיים לאחר מעצר הנאשם, היא ורמזי הגיעו מירושלים לחיפה כדי לסייע לקודסיה שנותרה לבד עם הקטינה. מעצר הנאשם התרחש ביום רביעי בשבוע, ביום 29.11.17, וסאוסן תיארה כי היא ורמזי הגיעו ביום שישי, 1.12.17. מדובר היה, כאמור, יומיים לאחר שיחות השיבוש ולאחר שסאוסן השליכה את בגדי הנאשם. סאוסן תיארה כי באותו מפגש סיפרה לה קודסיה כי ביום שלישי באותו שבוע (28.11.17) היא קיבלה זימון עבור הנאשם מאנשי המשטרה והתבקשה למסור אותו לנאשם (הנאשם לא היה בבית אותה עת). מאוחר יותר אותו יום, מששב הנאשם לביתם, היא מסרה לו את הזימון לפיו היה עליו להתייצב במשטרה למחרת. באותו ערב – לשיטת סאוסן ועל פי מה ששמעה מקודסיה – אמר הנאשם לקודסיה להתקשר לסאוסן ולהורות לה לזרוק את הבגדים שהשאיר אצלה ביום האירוע - 15.11.17.

המאשימה הפנתה לכך כי התיאור לעיל של סאוסן הוא אותנטי ו"נבע" ממנה, שכן לאיש מאנשי המשטרה לא היתה ידיעה או רמז אודות התרחשות זו. משכך, חרף העובדה שמדובר בעדות שמועה כלפי הנאשם, היא רלוונטית לעצם אמירת הדברים על ידי קודסיה.

שנית, להודאתה של קודסיה בנדון. בהקשר זה הפנתה המאשימה לשתי חקירות קודסיה - הראשונה מיום 5.12.17 (ת/163); והשניה מיום 7.12.17 (ת/164), בהן היא מסרה שאכן קיבלה מהנאשם הנחיה ביום 28.11.17 להתקשר לסאוסן ולבקש ממנה להשמיד את בגדיו של הנאשם שהותיר אצלה ביום 15.11.17.

בחינת כלל הראיות הרלוונטיות וטיעוני הצדדים הובילה אותי למסקנה כי לכל הפחות הוטל ספק סביר בנוגע להתקיימות עבירת השיבוש – ולו באופן שנטען על ידי המאשימה. אבהיר דבריי.

כאמור, המאשימה מבססת את טיעוניה על אמרותיה של קודסיה ולפיהן הנאשם הורה לה, ביום 28.11.17, להתקשר לסאוסן. ואולם, מדובר באמרות שקשה ליתן להן משקל ממשי, מהטעמים שלהלן:

מדובר באמרות שמסרה קודסיה לאחר שהופעלו עליה לחצים כבדים המעיבים על נכונות ואמיתות דבריה. עיון בהודעותיה של קודסיה וצפייה בחקירותיה מעלה כי במרבית חקירותיה הופעל עליה לחץ ממשי. קודסיה היא כאמור אם לילדה קטינה שנותרה לאחר מעצר הנאשם לבדה בחיפה. הגם שלא נעצרה, חוקריה איימו עליה שוב ושוב כי אם לא תספר את האמת, לשיטתם, היא עשויה להיעצר. זאת ועוד, לא היה מדובר רק באיום במעצר אלא גם – ובעיקר – כי בתה הקטינה " תגדל ברחוב" (ר' לדוגמה ת/161 עמוד 14 וכן עמוד 36). השימוש התדיר שנעשה בטענה כי קודסיה עשויה להיכלא לשנים רבות בשל גרסתה הכוזבת ובשל מעשיה (ויוזכר כי לא יוחסה לקודסיה שותפות ברצח, אלא עבירות שיבוש "בלבד") היה לטעמי חסר בסיס ונועד בעיקר כדי לחלץ מפיה הודאה (ור' בהקשר זה ובשינויים המחויבים, האמור בע"פ 3237/15 יהודה נ' מדינת ישראל (1.6.16); ע"פ 6943/17 פלוני נ' מדינת ישראל (26.7.18)).

הלחצים שהופעלו על קודסיה לא היו רק מצד חוקריה אלא גם מצד סאוסן. כאמור, החוקרים התוודעו לתיאור הנטען על ידי המאשימה במהלך חקירתה של סאוסן ביום 4.12.17 (ת/152). מיד בסמוך לכך, הוכנסה סאוסן למפגש מבוקר עם קודסיה (ת/154). בפרק הצגת הראיות פירטתי את שהתנהל בחדר החקירות. תיארתי את העובדה שהאחיות הושארו לבדן מספר פעמים. ניכר היה שסאוסן עושה מאמץ "לשכנע" את קודסיה למסור את התיאור לעיל. במסגרת "שכנועיה" – בעיקר כאשר הושארו האחיות לבדן – "הסבירה" סאוסן לקודסיה כי כל שנדרש ממנה הוא למסור את הגרסה לעיל ואף אמרה לה מפורשות לשקר (ת/154 עמ' 57). קודסיה בשלב מסוים "נשברה", במובן זה שמסרה שאכן אמרה לאחותה (במפגש ביום שישי) שהנאשם הורה לה ביום שלישי טרם מעצרו להתקשר אליה, אך הוסיפה וציינה כי למעשה היא המציאה את הדבר, ובפועל הנאשם לא אמר לה זאת. בהמשך אותה חקירה, קודסיה חזרה בה אף מגרסתה זו. לשלמות התמונה אציין כי החוקר שב והדגיש כי המשטרה מעוניינת באמירת האמת מצד קודסיה, אך לא ניתן להתעלם מאמרותיה לעיל של סאוסן. אעיר, כי אמירותיה של סאוסן לקודסיה שתשקר, מאירות באור מוזר את גרסתה (ת/152) - באם אכן שמעה מאחותה את הדברים שמסרה, מדוע היא אומרת לה לשקר?..

ראינו אם כן, כי על קודסיה הופעל לחץ של ממש כדי שתספר כי הנאשם הורה לה ביום 28.11.17 להתקשר לסאוסן ולבקש ממנה לזרוק את בגדיו. חרף לחץ זה היא לא מסרה את ש"התבקשה". והנה, יום למחרת הפגשתה עם סאוסן, היא שוב הגיעה לחקירה. מדובר בחקירה מיום 5.12.17 שהחלה בשעה 11:27 (ת/163). למקרא ההודעה ניתן להבין כי לאחר תשאול שנערך, קודסיה תיארה תיאור שתואם את שמסרה סאוסן – היינו, כי ביום 28.11.17, לאחר שמסרה לנאשם את הזימון לחקירתו, הוא פנה אליה ואמר לה שתגיד לסאוסן "שתזרוק את הבגדים" וכן ציווה עליה "אל תשאלי ואל תתערבי". לא זו אף זו, על פי חקירתה לעיל, הנאשם אמר לה זאת כאשר היא היתה בחדר השינה. מדובר אם כן, ולו לכאורה, באמרה שעל פיה ניתן לבסס את אשמת הנאשם.

דא עקא, שכעולה מהמזכר ת/163א בתום החקירה לעיל נוכח החוקר לגלות כי מכשיר ההקלטה לא פעל וכפי שנרשם " לא הקליט כלל". בסיכומי הנאשם יצאו באי כוחו כנגד "מקריות התקלה" ואף טענו כי "בעינינו 'מקריות' זו דומה למקריות של מפגש עם חייזרים" (עמ' 29 לסיכומים). סבורני שאין מקום להגיע למסקנה כי מדובר באי הקלטה מכוונת. רחוק מכך. ואולם, לא הובא כל הסבר מדוע לאחר שהתקלה התגלתה (כאמור, מיד בסיום החקירה, השעה היתה עדיין שעת צהריים), לא התקיימה חקירה נוספת כדי "לשחזר" מוקדם ככל שניתן את החקירה – והפעם כשהיא מתועדת כדבעי. כמו כן לא הובא הסבר מדוע לכל הפחות לא שב החוקר לחדר החקירות כדי להקריא לקודסיה את הודעתה לאחר שנודעה התקלה, כשהקראה זו מתועדת וידיאו.

טוענת המאשימה כי קודסיה "שחזרה" את הודאתה, כאשר הכוונה לחקירה שנערכה יומיים לאחר החקירה האחרונה. מדובר בחקירה מיום 7.12.17 (ת/164) בה הושמעו לקודסיה האזנות הסתר בינה לבין סאוסן. טוענת המאשימה, כאמור, כי קודסיה אישרה את ה"הוראה" שקיבלה מהנאשם ביום 28.11.17.

ואולם, עיון בתמלול הודעה זו מגלה כי היא דלה ו"רזה" למדי. הדובר במרבית המלל הרלוונטי הוא החוקר, וקודסיה, לכל היותר אישרה בחצי פה את דבריו.

וכך באו הדברים לידי ביטוי (עמ' 11)

"שאלה: האם, השאלה שלי היא, האם השיחה שהיתה בינך לבין ויסאם לפני לילה, לפני שהלכנו אמר לך תגידי לסאוסן ביום שאני הבאתי לך, שהבאתי לך בו את ההזמנה.
תשובה: כן.
שאלה: האם היה מניע שהניע אותך גרם לך להתקשר לסאוסן כדי שתלך להוריד את הבגדים?
תשובה: זאת אומרת הוא אמר לי לומר לה?
שאלה: לא.
תשובה: כן.
שאלה: תתרכזי לי.
תשובה: כן.
שאלה: נכון שאת התקשרת כאן לסאוסן, בגלל הבגדים את אומרת.
תשובה: כן.
שאלה: השאלה שלי, תתרכזי טוב תביני טוב (מ.ל.ב)
תשובה: כן.
שאלה: אני שואל אותך, את אמרת בחקירת ימ"ר שלך (הכוונה לחקירה הקודמת שלא הוקלטה – י.ל.) שלפני יום שויסאם נעצר, ביום שאני הבאתי לך בו הזמנה.
תשובה: כן.
שאלה: אמר לך בלילה אחרי שהרדמת את ח' (הקטינה – י.ל.), אמר לך, (מ.ל.ב) אמר לך תגידי לסאוסן לזרוק את הבגדים, האם השיחה הזו, עכשיו את מתקשרת לקוד, לסאוסן, מבקשת ממנה בקשות, היא, השיחה של ויסאם לפני יום היה לה השפעה על שיחה זו?
תשובה: כן.
שאלה: הבנת, הבנת את השאלה שלי את?
תשובה: כן, אני אומרת לך, מהפחד עליו, בגלל זה אני התקשרתי אליה.
שאלה: למה פחדת עליו ?
תשובה: ....על ח' (הקטינה – י.ל.).... אתם לקחתם אותו.... פעם ראשונה...."

דומני שהדברים לעיל מדברים בעד עצמם. אין מדובר בהודאה של ממש ואין מדובר בתיאור קוהרנטי ומלא. רחוק מכך. מדובר בשיחה בה הדובר העיקרי (ולמעשה היחיד) הוא החוקר; ה"כן" של קודסיה הוא לרוב "כן" של "תמשיך" ולא של הסכמה.

האופן שבו התנהלה החקירה לעיל (7.12.17), אינו מותיר לטעמי ברירה אלא להניח כי כך גם התנהלה חקירת קודסיה מיום 5.12.17 – היינו, תשאול שרובו שאלות של החוקר ומיעוטו מלל מפיה של קודסיה.

זאת ועוד, מהמלל לעיל לא ניתן להגיע למסקנות אליהן מבקשת המאשימה להגיע. לעצם קיום שיחה בין הנאשם לקודסיה ביום 28.11.17 אין כל רבותא. קודסיה קיבלה זימון מהמשטרה ומסרה אותו לנאשם כאשר הלה הגיע לביתם. יש להניח כי השניים שוחחו אודות חששותיהם בנוגע לחקירה. קודסיה, כאמור, אינה "תמימה" והיא מודעת ברמה כזו או אחרת להסתבכות הנאשם. אפנה לכך כי היא זו ששוחחה עמו פעמים רבות בטלפון עת נמלט לירושלים לאחר האירוע! ייתכן בהחלט שהנאשם אף העלה חששותיו בפניה לנוכח הזימון שמסרה לו. האם מכך ניתן להסיק שהוא בהכרח הורה לה להתקשר לסאוסן? התשובה לטעמי שלילית. לכן, אין משקל של ממש לשאלת החוקר האם לשיחה עם הנאשם היתה "השפעה" שהובילה לכך שהתקשרה לסאוסן. בוודאי שהיתה לה השפעה, אולם השאלה החשובה (שלא נשאלה) היא האם הנאשם ביקש מקודסיה להתקשר לסאוסן. ובכלל, כדאי היה שהדברים יבואו מפיה של קודסיה. עוד אפנה כי ה"פחד" שתיארה קודסיה אינו פחד מהנאשם אלא פחד "על הנאשם". דברי קודסיה בהקשר זה יכולים להתיישב עם כך שחששה לשלום הנאשם ולכן היא החליטה להתקשר לסאוסן.

המסקנה כי הנאשם אמר לקודסיה להתקשר לסאוסן היא אולי הגיונית, אך כאמור אינה עולה – בוודאי לא ברמת הודאות הנדרשת בפלילים – מדבריה לעיל של קודסיה אותם ביקשה המאשימה לאמץ מתוקף ס' 10א' לפקודת הראיות.

זאת ועוד, סבורני כי המאשימה מנסה לאחוז בשני קצוותיו של המקל בנוגע לקודסיה באופן המפחית, שלא בצדק מכישוריה ויכולותיה. הראיתי לעיל, כי כבר ביום האירוע שוחח הנאשם טלפונית עם קודסיה לאחר האירוע כאשר היה בדרכו לירושלים. מדובר בשיחות רבות שרובן התקיימו בטלפון ה"מבצעי". מועד השיחות, ריבוין, והאופן שבוצעו, מוליך למסקנה כי קודסיה לכל הפחות היתה מודעת לכך שהנאשם "הסתבך" באירוע שאילץ אותו להימלט לירושלים. יש להניח כי בהמשך נודעו לה פרטים נוספים, או כי הבינה בכוחות עצמה נתונים נוספים. התרשמתי כי קודסיה היא אישה בעלת יכולת וכן "דבקות במטרה" (הצלת הנאשם מאימת הדין). הדברים אינם עומדים בניגוד לקביעותיי לעיל אודות אי אמירת האמת מצידה במהלך חקירותיה ובעת שהעידה בפנינו, אלא דווקא מחזקים את קביעותיי אלה. דווקא משום רצונה של קודסיה להגן על בעלה ומתוך כך שהיתה מודעת להסתבכותו, היתה מוכנה לשקר עבורו.

משכך, לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שביום מעצרו של הנאשם, 29.11.17, התקשרה קודסיה מיוזמתה לסאוסן והורתה לה לשבש את החקירה באופן שמיוחס לה. אעיר, כי המאשימה מייחסת לקודסיה שיבוש לא רק בנוגע לבגדים, אלא גם בנוגע לשעת ההגעה ולמצלמות. אפנה לכך כי השיבוש בנוגע לשעת ההגעה והמצלמות כלל לא הוזכרו באותה "הודאה" שמסרה קודסיה במשטרה. זאת ועוד, ברשות קודסיה היו מספיק נתונים כדי שתוכל לבסס בכוחות עצמה את ההוראות שנתנה לסאוסן. קודסיה שוחחה כאמור עם הנאשם בעת שנמלט לירושלים; קודסיה היתה מודעת, כאמור, שמדובר בהימלטות וכי אין ממש בטענות הכוזבות לפיהן מדובר בנסיעה על רקע ריב ביניהם וכיוב'; קודסיה היתה מודעת לכך כי האירוע בגינו נמלט הנאשם התרחש בחלון הזמנים בו יצא ל"סיבוב"; וכן ידעה כי המשטרה מחפשת אחר הבגדים שלבש ב"סיבוב". אפנה בהקשר האחרון לכך כי הנאשם נעצר בסביבות 05:30 בבוקר, לאחר מכן נערך חיפוש בביתה של קודסיה כאשר הבלשים החזיקו בידיהם תצלום של הנאשם במכולת פאדי וחיפשו אחר פריטי הלבוש. משמע, קודסיה גם היתה מודעת היטב לחשיבות פריטי הלבוש בעיני המשטרה. רק לאחר שהבלשים עזבו את ביתה היא התקשרה לסאוסן, בסביבות השעה 08:00. משמע, קודסיה לא התקשרה לסאוסן מיד לאחר ש"צוותה", לטענת המאשימה, לעשות כן (ביום 28.11.17 בערב), אלא רק לאחר מעצרו של הנאשם.

די בנימוקים לעיל כדי להביא לכל הפחות למסקנה כי המאשימה לא הצליחה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את עבירת השיבוש. מעבר לנדרש אוסיף, כי על פי תיאורה של סאוסן היא שמעה את "התוודותה" של קודסיה כאשר היא ורמזי ביקרו אותה בחיפה, יומיים לאחר מעצר הנאשם. ואולם, רמזי לא נחקר בנדון במשטרה ובחקירתו הנגדית הכחיש ששמע מפי קודסיה את התוכן האמור. מצופה היה שרמזי ייחקר במשטרה אודות טענתה לעיל של סאוסן, והדבר הוא אך בסיסי.

טרם סיום אדגיש כי אין בזיכוי הנאשם מהאישום בעבירת השיבוש, כדי להפחית ולו במעט מהראיות כבדות המשקל העומדות לחובתו בנוגע לירי במנוח. זאת ועוד, מכיוון שעבירת השיבוש נגעה בעיקרה להשמדת הבגדים אותם לבש הנאשם בעת האירוע, אוסיף ואדגיש – כפי שכבר ציינתי בפרק שהתייחס לגרסאות הנאשם – כי ללא קשר לעבירת השיבוש, עצם נטילת הבגדים לירושלים מהווה ראיה כבדת משקל לחובתו.

במלים אחרות, מדובר בשני נתיבים מקבילים שאינם קשורים בהכרח האחד לשני. הנאשם ירה במנוח בעודו לובש ונועל פריטים מסוימים. כאשר נמלט לאחר האירוע לירושלים, הוא נטל אותם איתו כדי "להעלימם". נטילת הבגדים והותרתם בירושלים, מתוך כוונה להרחיקם ולהעלימם מהווה ראיה לחובתו. משכך, העובדה שלא הוכח – על אף "סבירות" הטענה – כי (גם) הורה לקודסיה להתקשר לסאוסן ולהשמידם, אינה נתון שיש בו לסייע לו!

פרק יח' - ההתרחשות בזירה – מסקנות וקביעת ממצאים
בפרק ח' סקרנו את עיקר הראיות בנדון שהן עדויות האחים רז; חוות דעת המכון לרפואה משפטית; וחוות דעת מז"פ בנוגע לממצאי הזירה.

בנוגע לאחים רז, לא היתה מחלוקת כי מדובר בעדים מהימנים במובן זה שפיהם וליבם שווים, ניכר היה כי הם נטולי אינטרס כלשהו ועשו מאמץ כן להעיד אמת אודות שראו וחוו בזירה בעת האירוע. השאלה אם כן אינה שאלת מהימנות, אלא של אמינות הדברים שמסרו, ובמלים אחרות - האם הדברים שמסרו בעת שנחקרו במשטרה ובעת שהעידו בבית המשפט משקפים את שהתרחש במציאות (ולהבדל בין מהימנות לאמינות ר' ע"פ 10009/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (6) 769, 787).

אזכיר, כי האחים דוד ואור רז הגיעו לרחבת שקמונה דקות ספורות לפני שהמנוח נורה למוות. עוד טרם שהגיעו למקום, עקף את רכבם רכב המנוח מאות מטרים ספורים לפני רחבת שקמונה. דוד תיאר את האופן שבו עקף אותו המנוח כ"פראי". טרם יצאו להליכה בטיילת הסמוכה ובעודם יושבים ברכבו של דוד, כשהאחרון משוחח בטלפון עם המחנך של בנו, הם הבחינו ב"התרחשות" לשמאלם, שעל טיבה נעמוד להלן. לאחר מכן, התקרב היורה לרכבם ואיים על דוד שידומם את רכבו ולאחר מכן נמלט מהזירה.

ניתוח עדויות האחים תוך שקילת יתר הנתונים, מוליך למסקנה כי הגם שבהחלט יש ליתן לעדויותיהם משקל ולקבוע ממצאי עובדה על סמך הדברים שמסרו, יש לעשות כן בזהירות רבה.

זהירות זו מתחייבת מנתוני הזירה והאירוע. בעת שהאירוע החל ישבו האחים ברכבם כדי שדוד יוכל לנהל את שיחת הטלפון לעיל. חזית הרכב בו ישבו פנתה דרומה לעבר מחסום בטון. הזירה היתה חשוכה או לכל הפחות חשוכה למחצה.

עיקר ההתרחשות היתה לשמאלם, מרביתה מעבר לרכב הרנו קליאו של המנוח שחנה מספר מטרים משמאל (מזרחה) לרכב האחים. האירוע עצמו היה מפתיע, טראומתי, מסוכן וקצר. בנוסף, השניים ראו רק קטעי אירוע. מכלול נתונים אלה מחייב, כאמור לעיל, משנה זהירות כאשר באים להסתמך על נתונים שהשניים מסרו, שנוגעים למהות האירוע שהתרחש בין היורה למנוח; לפרטי רכב היורה; ולפרטי היורה.

עדות דוד רז
מעדותו של דוד רז וכן מיתר הממצאים שכבר נקבעו ונדונו לעיל, עולה כי המנוח עקף את רכבו של דוד טרם ההגעה לזירת האירוע. דוד הגיע עם רכבו שניות ספורות לאחר מכן וחנה לימין (אך לא בצמוד) לרכב המנוח. כאמור, דוד ואחיו אור נותרו ברכבם כשמבטם מופנה דרומה וחלונות הרכב סגורים, בעוד שדוד שוחח בטלפון. דוד מסר כי סבר בזמן אמת שקול הירי הראשון ששמע הוא בכלל קול של זריקת אבן ורק בדיעבד הבין שמדובר בירי. מכאן יוצא, שדוד לא הבחין ברכב היורה מגיע לזירה ולא הבחין ביורה יוצא מרכבו. הפעם הראשונה שדוד הבין כי מתרחש ליד רכבו "אירוע" (ועוד טרם הבין את משמעותו) הוא לאחר קול הירי הראשון, שרק אז הסיט את מבטו שמאלה.

לגבי ההתרחשות בין היורה למנוח מסר דוד (הודעתו נ/2 שנמסרה לאחר האירוע בשעה 22:50) כי לאחר שהסיט מבטו שמאלה הוא הבחין ".. (ב)שתי דמויות שהיו יחסית קרובות אחת לשניה. ראיתי תנועות של ידיים ביניהן, נראה כאילו מישהו תוקף את השני ואחד נראה מתגונן, אחרי מספר שניות ראיתי דמות אחת אוחזת בנשק בשתי ידיים ואז נשמעה ירייה. את היריה השניה ראיתי בוודאות, ואז ראיתי רק דמות אחת...". עוד מסר שטרם קול הירי השני הוא שמע את היורה צועק בעברית את המשפט 'אתה רוצה' ועוד דברים שלא הצליח לקלוט. עם זאת, במסגרת הכנתו לעדות מסר שאינו בטוח שהדברים האחרונים מדויקים. במהלך שחזור שנערך עם דוד ביום 26.11.17 (ת/149) הרחיב דוד ותיאר כי לאחר קול הירי הראשון היורה והמנוח "התגוששו" וכי היה "מן מרדף קטן כזה פה באזור..". בחקירתו הנגדית תיאר זאת כ"כמו התקוטטות ברחוב".

לגבי פרטי היורה, מסר דוד בהודעתו נ/2 לעיל, כי מיד לאחר הירי השני התקרב היורה לעבר רכבו (של דוד) וציווה עליו, בעודו מחזיק בנשק, לדומם את רכבו. דוד מסר כי היורה דיבר "במבטא ערבי אבל בעברית" וכי היורה היה "בחור רזה קצת גבוה בערך 180 ס"מ היה לו שיער קצר אבל לא קצוץ, משהו כמו תסרוקת, היה לו זקן אם אני לא טועה, לבש בגדים כהים". בשחזור ת/149 שוב מסר דוד כי "לדעתו" פניו של היורה היו מזוקנות וכך גם בחקירתו הנגדית. לגבי שערו של היורה מסר דוד כי ליורה היתה "בלורית שיער" תוך שתיאר זאת בידיו.

לגבי רכב היורה וכניסתו של היורה לרכב מסר דוד (נ/2 לעיל) כי "אם אני לא טועה לרכב היו ספרות 20 מצד ימין" ובחקירתו הנגדית הבהיר כי התכוון לצד ימין שלו, היינו לצד של הנהג ברכב היורה, וכן כי מדובר ב " רכב פרטי מודל 2003 עד 2007 להערכתי בצבע בהיר. לא יודע סוג ייתכן כסוף או נוטה לזהב". בחקירתו הנגדית מסר כי שנות הייצור לעיל אינן אלא הערכה שלו וכוונתו לרכב ישן. במהלך השחזור ת/149 שינה דוד במעט את תיאור הרכב ומסר כי מדובר היה ברכב לבן, לדעתו הונדה, פגוש אחורי מעוגל, מספר רישוי שקוע וקטן. דוד מסר שערך "בדיקה" באינטרנט לגבי סוג הרכב ואף ציין כי שלח לאחר מכן לאחד מהחוקרים, שנקב בשמו, תמונות של רכבים שלדעתו דומים לרכב היורה. אין חולק כי התמונות לא נמצאו בחומר החקירה והחוקר המדובר (ג'וני חליפה) טען בעדותו (דיון מיום 13.3.19 עמ' 191) כי אינו זוכר שקיבל תמונות אלה. מדובר בתקלה ומחדל ואתייחס למשמעות הדברים בהמשך.

בנוסף, מסר דוד (בנ/2) שהיורה עצמו נכנס למושב ליד הנהג, נתון המוליך על פני הדברים למסקנה כי ברכב המתין ליורה נהג. זו אף היתה השערת העד. עם זאת, דוד הוסיף כי הבחין בנתון האחרון (כניסת היורה לצד ימין של הרכב) דרך מראת רכבו. סוגיה זו לובנה ביום 26.11.17 במהלך שחזור שנערך לדוד בזירה (ת/149). דוד התבקש לשבת בכיסא נהג של רכב שדימה את רכבו ונערך מעין שחזור של כניסת ה"יורה" לרכב שחנה מאחורי הרכב בו ישב דוד, כשהאחרון מביט בכך דרך מראת הרכב. בסופו של אותו שחזור מסר דוד שכבר אינו בטוח מאיזה צד נכנס היורה. סוגיה זו נדונה באריכות בחקירתו הנגדית והוא שב וציין כי אינו יכול לומר בוודאות לאיזה צד נכנס היורה.

אור רז
לצד דוד רז ישב, כאמור, אחיו אור רז. אור ישב בצד ימין של הרכב, רחוק מההתרחשות וללא יכולת לצפות באירוע מבעד למראות הרכב, כדוד. משכך, מסר אור פירוט מועט באופן יחסי לדוד. אור מסר כי בעת שאחיו שוחח בטלפון הוא הבחין "בזווית העין" בשני אנשים עומדים ליד רכבו של המנוח, אך לא הסתכל לעברם. בעקבות קול ששמע ושתואר על ידו "בום כזה על האוטו" הוא הפנה מבטו אליהם ואז הבחין באדם אוחז בידו ברובה מאולתר. בהמשך שמע את קול הירי השני והיורה פנה לעבר רכבם כפי שתואר על ידי דוד. אור מסר שלא הבחין בהתרחשות בין היורה למנוח ואף לא ידע לציין כיצד ובאיזה אופן נמלט היורה מהזירה.

לגבי תיאור היורה, מסר אור כי מדובר באדם רזה עם "בלורית קטנה" בחלק הקדמי של המצח. אור מסר, כשעומת עם גרסת אחיו כי היורה היה מזוקן, כי "בוודאות מוחלטת לא היה זקן".

הקלטת היורה במכשיר הטלפון של דוד רז
כפי שהורחב לעיל, בשיחת הטלפון שקיים דוד עם המחנך של בנו ניתן היה לשמוע את קולות הירי. הפרש הזמנים בין הירי הראשון לשני הוא 11 שניות. אתייחס למשמעות האפשרית של דברים אלה בהמשך. עוד ניתן היה לשמוע את היורה פונה לדוד ומצווה עליו "תכבה את האוטו, תכבה את האוטו, כבה מהר!". אפנה לכך כי מעדותו של פקד מאיר, ראש תחום אודיו-פורנזי במעבדה לראיה דיגיטלית עלה שמשך המשפט שאמר היורה, 5 שניות בלבד, ואיכות המלל (נקלטה במכשיר הטלפון של דוד כאשר היורה מחוץ לרכב וחלונות הרכב סגורים), לא ניתן היה לבצע זיהוי ביומטרי במערכת הממוחשבת בה עושה מז"פ שימוש. באי כוח הנאשם טענו כי אי עריכת בדיקה במערכות אחרות לזיהוי קול, מהווה מחדל חקירתי של ממש. אתייחס לכך בפרק מחדלי החקירה.

עדות האחים רז – קביעת ממצאים
כפי שצוין לעיל, הערכת ובחינת עדותו של כל עד צריכה להיעשות גם בראיה כוללת הבוחנת את השתלבות עדותו ביתר הראיות. לכן, עדות דוד ואור צריכה להבחן לא רק האחת ביחס לשנייה, אלא גם ביחס לכלל הראיות בתיק, והדברים ברורים.

דברים אלה מכוונים לכך כי אף נתון בעדותם של האחים רז לא היה בו כדי להקים ולו ספק קטנטן בדבר נוכחותו של הנאשם בזירה ובדבר הירי שלו במנוח. כאמור, חלק מהנתונים שמסרו האחים רז לא תאם את נתוני הנאשם וחלקם אף סתר, לכאורה, את נתוניו. ואולם – וזה הדבר החשוב – לא בכדי ציינתי את הסיטואציה הקשה בה היו נתונים, הן מבחינה אובייקטיבית (חושך, לא הסתכלו לעבר האירוע, הופתעו, וכיוב') והן מבחינה סובייקטיבית (הלחץ והאימה במהלך האירוע כאשר אדם נורה למוות סמוך אליהם והם מאוימים על ידי היורה). לכן, לדוגמה, קשה יהיה להתבסס על תיאורו של דוד כי רכב היורה הוא מתוצרת הונדה - לא רק משום שגם דוד העלה זאת כהשערה בלבד, אלא בעיקר משום שהשערה זו סותרת בסיס נתונים מובהק ויצוק שתואר בהרחבה לעיל בפרק זיהוי הרכבים.

גם התיאור המהוסס למדי של דוד כי היורה נכנס לרכבו בצד ימין של הרכב (מה שהעלה מצד באי כוח הנאשם את האפשרות החלופית שהנאשם "רק" הסיע את היורה..) אינו יכול להתקבל ואף לא להקים ספק סביר. כאמור, דוד תיאר (עוד כשעמד על גרסתו) שהביט ביורה נכנס אל הרכב באמצעות מראות רכבו שלו. משכך, אך טבעי היה שרפ"ק שי פלג יידרש – ובצדק - לסוגיה זו ויבקש מדוד להסביר אותה. נתון פיזיקלי ידוע הוא שהתבוננות במראה "הופכת" את הנתונים בציר האופקי. ואכן, משניסה דוד לשחזר את הסיטואציה ביושבו ברכב שדימה את רכבו, הוא אישר ביושר שאינו יכול לעמוד על גרסתו בנקודה זו. דוד חזר על כך גם כשהעיד לפנינו והתרשמותי הברורה מהעד היתה כי אכן אינו יכול לשחזר מאיזה צד נכנס היורה לרכבו.

גם תיאורו של דוד כי ייתכן וליורה היה זקן אינו יכול להתקבל או להקים ספק. דוד כאמור ציין שהמקום היה חשוך והעלה כאמור את נושא הזקן באופן מסויג. מנגד, אחיו אור שלל זאת באופן וודאי. יש ליתן משקל למידת (אי) הביטחון של דוד לגבי נתון זה, להבדיל מנחרצותו של אור.

יתר הנתונים שמסרו האחים עשויים להתאים לתיאורו של הנאשם, הגם שלא יהיה זה נכון לייחס משקל ממשי (גם) לתיאורים אלה, בדיוק מאותם טעמים שפורטו לעיל.

עם זאת, לא ניתן שלא להפנות – הגם שמשקל הדברים כאמור מוגבל – לכך שדוד תיאר את היורה כמי שדיבר בעברית במבטא ערבי (מתאים לנאשם); לתיאורו הכללי של היורה ככזה שעשוי להתאים מבחינת גיל ומידות גוף לנאשם (מבנה גוף רזה, גובה כ 1.80, לבוש בגדים כהים); לתיאור מספר הרכב של היורה (מספר רכב הנאשם מסתיים ב 29 באופן המקים דמיון מסוים לספרות שדוד מסר); תיאור ה"בלורית" של היורה עשוי להתאים לנאשם. מתיאורו וההדגמות בבית המשפט עלה בבירור ש"משהו" בחלק הקדמי של תסרוקת ושיער היורה "תפס את עינו". מצפייה בסרטון מכולת פאדי וגם במהלך ניהול ההליך בפנינו, ניתן היה להבחין שלנאשם יש שני "מפרצים" קטנים יחסית בצדי מצחו וקווצת שיער בולטת יחסית באמצע המצח שעשויה להתאים לתיאור לעיל. עוד אפנה לכך שהנשק שתיאר דוד (תת מקלע) תואם את הממצאים בזירה (על פי חוות דעת נשק ת/60, הנשק בו נעשה שימוש בזירה הוא ככל הנראה תת מקלע מאולתר). גם ממצא זה מחזק את יתר הנתונים שמסר דוד רז. ויודגש, אין מדובר בראיות בעלות משקל משמעותי, כשהן עומדות לבדן,אך כאמור מצאתי לנכון להביאן.

משכך, תיאור האחים רז עד כה תואם את התיאור שעלה מפרק סרטוני האבטחה, קרי כי שניות מספר לאחר רכב המנוח הגיע לזירה רכב הנאשם. בה בעת, לא ניתן להתעלם מכך שמסד נתונים שלם עליו העידו האחים (בעיקר דוד) הוא כמעט "בלעדי", כאשר הכוונה היא לתיאור ההתרחשות בזירה עצמה בין היורה למנוח. במלים אחרות, בעוד שמרבית הראיות שהביאה המאשימה מיקמו את הנאשם בזירה וכן נתנו הסבר מדוע הגיעו לשם הנאשם והמנוח (החוב, המפגש במכולת פאדי וכו'), הובאו – מסיבות מובנות – ראיות מועטות בלבד אודות מה שהתרחש בזירה בין הנאשם למנוח בשניות טרם נורה האחרון למוות.

בהקשר זה על בית המשפט להתבסס בנדון בעיקר על מסקנות מיתר הראיות; על עדויות האחים רז; ועל הממצאים הפורנזיים עליהם נעמוד להלן.

חרף חולשתן היחסית של עדויות האחים רז, עקרונות המשפט הפלילי והעובדה כי תיאורם בנדון פועל באופן מסוים לזכות הנאשם, יש להתבסס על הנתונים שנמסרו בהקשר ל"התקוטטות" שתוארה על ידם.

במילים אחרות, יש להבדיל בין שתי קבוצות נתונים שמסרו האחים.

מחד גיסא, דחיתי את התיאור שנמסר לגבי צד הרכב שאליו נכנס היורה (שאינו אלא הנאשם). ציינתי כי לא ניתן לבסס על תיאור זה ממצא והוא אינו מקים ספק סביר. כך גם לגבי הזקן שלא היה.

מנגד, נתונים שמסרו האחים (בעיקר דוד) בנוגע ל"התקוטטות" בין היורה למנוח, בהנחה שאין כל ראיה סותרת בנדון, יילקחו לטובת הנאשם. אשוב ואתייחס לכך בפרק הדיון המשפטי בהקשר לעבירה שיש להרשיעו בה. כך גם הפרש הזמנים בין שתי היריות.

ממצאים פורנזיים
עוד לגבי ההתרחשות בזירה והאופן שבו מצא המנוח את מותו ניתן ללמוד מממצאי המכון לרפואה משפטית (ת/77) מהם עלה כי המנוח נורה פעמיים –

הקליע הראשון (לאו דווקא בסדר כרונולוגי) חדר ברביע השמאלי התחתון של הבטן, בכיוון ימינה-אחורה-מעט מטה; דרך שרירי הבטן משמאל, עצם כסל מימין, יציאת קליע באזור מותן ימנית.

הקליע השני – חדר בשליש התחתון של הגב מימין , בכיוון מעלה, שמאלה וקדימה, יציאת קליע בקדמת החזה ובקו האמצע הקדמי.

בנוסף, נמצאו פצעי שפשוף ושפכי דם תת עוריים באזור הפנים המתיישבים עם חבלה קהה, ככל הנראה נפילה. כמו כן, נמצאו פצעי שפשוף בירך הימנית המתיישבים עם חבלה קהה.

מהאמור לעיל עולה שהמנוח נורה כאשר היורה עמד פחות או יותר מול המנוח או באלכסון אליו (הקליע שחדר ברביע השמאלי תחתון של בטנו, בכיוון ימינה-אחורה- מעט מטה); ופעם נוספת (שוב, לאו דווקא בסדר כרונולוגי), כאשר המנוח היה עם גבו אל היורה (שליש תחתון של גב ימין, תעלת הקליע מעלה-שמאלה-קדימה ומיקום יציאת הקליע בקדמת חזה באמצע). ירי זה אף עשוי להתאים לא רק להפניית גב ליורה אלא להשתופפות המנוח קדימה ולכל סיטואציה אחרת התואמת ירי באופן שיגרום לתעלת ירי שתוארה לעיל.

לגבי ממצאי המעבדה הניידת של מז"פ (ת/52), עלה כי המנוח נורה משמאל לרכבו. אפנה למיקום התרמילים וכן לכתמים שנמרחו בדופן שמאל של הרנו קליאו, שנראים ככתמי דם (לא מצאתי בחומר שהוגש לנו קביעה שהכתמים שחשודים כדם אכן כאלה). בנוסף לתרמילים אפנה להמצאות כדור 9 מ"מ שלא ברור כיצד נפל, אך גם הוא נמצא משמאל ובקרבת הרנו קליאו ועל פני הדברים נפל או נפלט ממחסנית הנשק או מהנשק עצמו במהלך דריכה מיותרת.

פרק יט – טענות הנאשם למחדלי חקירה
פרקי הסיכום וקביעת הממצאים – העובדתיים והמשפטיים – מחכים "מעבר לפינה". סקרתי לעיל את מרבית הראיות שנאספו ואלה כאמור היו רבות. מטבע הדברים, בראיה לאחור ניתן היה לחשוב על פעולות חקירה כאלה ואחרות שלא בוצעו ושניתן והיה מקום לבצען; או שבוצעו אך ניתן היה לעשותן באופן מיטבי יותר.

הנאשם, באמצעות באי כוחו, הפנה למספר רב יחסית של "מחדלי חקירה". ככלל, אני סבור שאף לא אחת מאותן פעולות אליהן הופנינו - חלקן מחדלים שאינם בעלי משקל וחלקן מלאכותיות לטעמי - היה בהן כדי לשנות מתמונת הראיות ואף לא להקים ספק סביר לטובת הנאשם.

אפנה להלכות הידועות ולפיהן מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעת החשוד אלא - חשיפת האמת, בין אם הרשעה ובין אם זיכוי (ע"פ 7255/14 אנטקלי נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (11.4.2016); ומשכך על החוקרים למצות את החקירה עד תום ולא "להינעל בדעתם" (ע"פ 2697/14 חדד נ' מדינת ישראל, פסקה 90 (6.9.16) (להלן: עניין חדד).

לעניין מחדלי חקירה, נקבע כי נפקותם במישור הראייתי. עצם קיומו של מחדל אין בו, כשלעצמו, להביא לזיכוי נאשם והשאלה היא האם מחדלי החקירה מקימים חשש שהגנת הנאשם קופחה, כך שנוצר לו קושי להתמודד עם חומר הראיות נגדו או להוכיח את גרסתו שלו (ע"פ 5373/12 אבורמד נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (15.4.2015)). בנוסף, נקבע כי ההכרעה בסוגיית מחדלי החקירה תלויה במשקל המחדל - לא רק כשלעצמו אלא בראיית התצרף הראייתי. הבדיקה היא לפי הראיות הקיימות ולא לפי הראיות שאינן; וכן נקבע שטענת אי ביצוע חקירה מאבדת מכוחה כאשר עסקינן בנתון אובייקטיבי שהנאשם יכול לבדקו לאחר מעשה (ע"פ 8529/11 אטקישייב נ' מדינת ישראל (24.5.12)). בעניין בונר (ע"פ 5417/07 בונר נ' מדינת ישראל (30.5.13) הפנה בית המשפט העליון לכך כי לעתים מוקדשים משאבים רבים יחסית לבדיקת מחדלי החקירה, במקום להתמקד בשאלה האם חומר הראיות עומד ברף של מעבר לספק סביר כנדרש בדין הפלילי.

ההלכה לעניין מחדלי חקירה תומצתה בעניין חדד באופן הבא:

"ההכרעה בדבר נפקותם של המחדלים נעשית תוך שקלולם אל מול התשתית הראייתית שהונחה בפני הערכאה הדיונית ובהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כך, יש לבחון האם בהתחשב בתשתית הראייתית הקיימת בתיק ובספקות הספציפיים אותם מבקש הנאשם לעורר, מגיע משקלם של המחדלים לכדי יצירת ספק סביר".

לענייננו. באי כוח הנאשם הפנו למספר פעולות שלא בוצעו, או בוצעו באופן שאינו מניח את הדעת, שמהוות לשיטתם מחדלי חקירה -

כך, הפנו באי כוח הנאשם ל -
אובדן התמונות מהאינטרנט ששלח דוד רז לחוקר ג'וני חליפה;
לאי תיעוד וידיאו של חקירת קודסיה מיום 5.12.17;
לכך שקובץ הקול של היורה בו הוא מאיים על האחים רז לא נבדק בעוד שיטות מלבד זו שנבדקה במז"פ (ושנקבע בהקשר אליה שלא ניתן לקבוע ממצא כלשהו), או שהקובץ לא נשלח לחו"ל לבחינה באמצעים שאינם בנמצא בארץ;
לא בוצעו מסדרי זיהוי לאחים רז;
לא בוצעו בדיקות פורנזיות (בדיקת שרידי הירי בתיק שלקח איתו הנאשם לירושלים, ברכב המנוח, וכן בארון הבגדים בו החזיקה סאוסן את בגדי הנאשם טרם השמידה אותם);
לא נערך מחקר סלולארי של איכון מכשיר הטלפון של הנאשם בעת הירי המיוחס לו;

אתייחס בקצרה לטענות הנאשם.

לעניין אובדן התמונות ששלח דוד רז לחוקר חליפה, אין חולק שמדובר בתקלה ובמחדל חקירה (גם אם התרחשה תקלה באובדן התצלום, עצם קבלתו היתה חייבת להיות מתועדת). עם זאת, התייחסתי באריכות לאמינות הדברים שמסרו האחים רז באופן כללי, והדבר חל גם לגבי "זיהוי" רכבו של היורה. דוד רז לא טען כי התצלום שהוריד מהמרשתת (ככל הנראה של רכב מתוצרת הונדה) הוא בהכרח כמו זה של היורה. לכן אף לו התצלום לא היה אובד, ספק, לשון המעטה, אם – לנוכח מצבור הראיות כנגד הנאשם – היה הופך הפורד להונדה.

ואם באחים רז עסקינן, איני סבור שעלה מעדותם כי היה מקום לבצע עמם מסדרי זיהוי. השניים מסרו פרטים מעטים אודות היורה וניכר שלא נחשפו לדי נתונים שהיה בהם די לעריכת מסדרי זיהוי כאלה או אחרים.

לאי תיעוד חקירת קודסיה ביום 5.12.17 התייחסתי באריכות לעיל. מחדל זה הוביל, בין היתר, לזיכוי הנאשם מאישום השיבוש.

לגבי טענות הנאשם לאי עריכת בדיקה של קובץ הקול של היורה בשיטות נוספות מעבר לבדיקה שנערכה – כאמור לעיל, מעדותו של ראש תחום אודיו-פורנזי במעבדה לראיה דיגיטלית עלה שמשך המשפט שאמר היורה (5 שניות) ואיכות המלל, לא אפשרו זיהוי ביומטרי במערכת הממוחשבת בה עושה מז"פ שימוש. הטענות כי בשיטות אחרות (כאלה שפעם היו בשימוש בארץ וכאלה שאולי מצויות בחו"ל) מאפשרות זאת, הועלו בעלמא ואיני סבור שיש בהן ממש. דבר לא מנע מצוות ההגנה להביא ראיות בנדון.

לגבי אי ביצוע בדיקות פורנזיות של שרידי הירי כמתואר לעיל – אכן, ייתכן והיה לכך מקום. עם זאת, מדובר ב"חוכמה בדיעבד". חיפוש בא-ראם חייב השקעה מרובה של משאבים וכוחות, מה גם שלגרסת סאוסן היא כיבסה את בגדי הנאשם לאחר ששהה אצלה. בנוסף, אפנה לכך כי משקלה של בדיקה פורנזית הוא בעל ערך ראייתי, למעט חריגים, רק בהתקיים ממצא חיובי (ר' לדוגמה ע"פ ע"פ 5724/95 אבו-דחל נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (12.5.96)). משכך, הנאשם לא נפגע מאי עריכת הבדיקות ואפשר שההיפך הוא הנכון. זאת ועוד, הטענות לגבי אי בדיקת שרידי ירי על המנוח וברכבו מוקשית משהו, שכן הנאשם טען שכלל לא היה בזירה ולא ירה במנוח. חרף זאת אתייחס לטענות הגנה חלופיות בפרק להלן. אוסיף, כי ברכב הנאשם לא נמצאו, עם תפיסתו כשבועיים לאחר האירוע, שרידי ירי (חוות הדעת ת/70) וכפי שציינתי לעיל, אין בכך להוות ראיה לכאן או לכאן.

לגבי האפשרות למציאת מיקום הנאשם בעת הירי על פי נתוני הטלפון הסלולארי שלו, מדובר בטענה בעלמא, על גבול ההתחכמות. טענה בעלמא - משום שלא הוכח שניתן להפיק נתונים בעלי ערך בדיעבד (ר' עדותו של רפ"ק שי פלג בנדון – היחיד שנחקר בנדון ולא ידע ליתן תשובות בנדון, ובצדק, שכן אינו מומחה בנושא זה). התחכמות - שכן כפי שהראיתי לעיל, הנאשם "שיפר מיקום" במהלך חקירותיו לגבי המקום שאליו הגיע במהלך ה"סיבוב". בחלק מחקירותיו אף מסר שלא מן הנמנע שהגיע לרחוב יוברט המפרי לאחר כיכר פאפא. מדובר במיקום שנמצא מאות מטרים ספורים בלבד מזירת האירוע. זאת עשה לאחר שהוצג לו סרטון בו נראה רכבו נוסע בכביש יוברט המפרי. יש להניח כי לו היה מוצג פלט הממקם אותו בזירת האירוע ממש, היה טוען שהגיע לזירה אך שכשך רגליו בים, הביט מערבה ולא הבחין בנעשה מאחוריו. ובמלים אחרות, מצבור הראיות כנגד הנאשם הוא די והותר להוכחת המצאותו בזירה בעת האירוע.

הערה טרם סיכום פרק זה – כאמור, קבעתי כי הרכב עליו הצביעה המאשימה כפורד פוקוס של הנאשם הוא אכן כזה, ואין בליבי ספק קל שבקלים בנדון. מדובר בקביעה מבוססת הנטועה בראיות רבות מספור, ולא אחזור על נימוקיי.

עם זאת, מדובר בקביעה אליה הגעתי במסגרת הכרעת הדין ומשכך, לא יכולתי שלא לתהות במהלך ניהול ההליך מדוע לא ביצעו החוקרים פעולה נוספת, פשוטה באופן יחסי והיא "מעין שחזור", במסגרתו יצולם רכב הנאשם (לא "סתם" פורד פוקוס, אלא הפורד פוקוס של הנאשם שנתפס ומצוי בידי המשטרה – עם הדף על לוח המחוונים והפנס התקול), לכל אורך ציר הנסיעה לו טענה המאשימה. במהלך ציר נסיעה זה יצולם הרכב בשנית (כך במקרה דנן, במקרים אחרים הדבר יהיה לצורך הקביעה אם מדובר בצילום בראשונה או בשנית..) במצלמות האבטחה הרלוונטיות ולכל הפחות בעיקריות. הצילום יהיה באותה שעה בה נסע הרכב במקור (מבחינת תאורה, זווית השמש, עומסי תנועה להשוואת לוחות זמנים, וכיוב'), ובאופן זה יהיה ניתן להשוות – בכל מצלמה ומצלמה - שני סרטונים, האחד מיום האירוע המדובר; והשני שבוצע בשחזור. על פני הדברים, פעולה זו היתה עשויה לחסוך התדיינויות ארוכות יחסית.

מכיוון שבשנים האחרונות חלק לא מבוטל מהתיקים הם "תיקי מצלמות אבטחה", טוב תעשה המאשימה באם תנחה את היחידות החוקרות לשקול ביצוע פעולה כזו, במקרים המתאימים.

ושוב, אדגיש כי אין מדובר בפעולה שהיתה תורמת בתיקינו ל"שורה התחתונה", אם כי ייתכן והיתה חוסכת כאמור התדיינות וטענות. עוד אעיר, כי הנאשם בתיקנו לא טען טענה זו ולא העלה מיוזמתו ביצוע פעולה כאמור במהלך ניהול ההליך או במסגרת סיכומיו, וסבורני כי לא בכדי הדבר לא נעשה.

פרק כ' – ראיות נסיבתיות
אין חולק שבענייננו עיקר הראיות הן נסיבתיות. איש לא העיד כי ראה את הנאשם יורה במנוח; ואיש גם אינו מעיד כי שמע ממנו, לדוגמה, התוודות בנדון.

בטרם אפנה לפרק סיכום קביעת הממצאים, אסקור את עיקר ההלכות לעניין הסקת מסקנות מראיות נסיבתיות.

על ההבדל בין ראיה ישירה לראיה נסיבתית עמד בית המשפט העליון בע"פ 8328/17 ג'בר נ' מדינת ישראל (28.7.19) -

"ראיה נסיבתית נבדלת מראיה ישירה, בכך שהיא אינה מוכיחה במישרין את העובדות הטעונות הוכחה, אלא היא מוכיחה קיומן של עובדות אחרות, שעל בסיסן ניתן להסיק מסקנה על קיומן של העובדות הטעונות הוכחה (וראו ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (28.05.2007); להלן: עניין קייס). דהיינו, בין ממצא עובדתי אחד לאחר, קיים תהליך של היסק. שלב ההיסק הוא החוליה הייחודית בשרשרת – הוא דורש להשלים את החסר, אך לעיתים השלמה זו מובילה לתוצאה שאינה משקפת, בהכרח, את שאירע במציאות. חוזקה של חוליה זו היא גם חולשתה. היא לא נקלטה על-ידי חושי האדם, אלא נבנתה על-ידי ההבנה. האוזן והעין מעידות, ואילו המוח וההגיון משלימים ומסיקים. הטעות של פעולת ההסקה סמויה מן העין – קשה למסיק לעמוד עליה. התהליך מתרחש בתוך ד' אמותיו של דמיון האדם עצמו, ומכאן הזהירות המתבקשת.

כדי ליישב קושי זה עם כלל היסוד של המשפט הפלילי, שלפיו יש לבסס הרשעתו של אדם מעבר לספק סביר, ניתן להרשיע על סמך ראיות נסיבתיות בלבד, רק לאחר שלילת כל תרחיש המזכה את הנאשם ומתיישב עם הראיות באופן סביר. במילים אחרות, כדי להרשיע אדם על בסיס ראיות נסיבתיות בפלילים, נדרש כי מארג הראיות הנסיבתיות יוביל לכך שהמסקנה הסבירה היחידה היא המסקנה המפלילה. בהתקיים מסקנה אפשרית וסבירה אחרת, המזכה את הנאשם – דינו לצאת זכאי (שם). מבחן זה מכונה "מבחן המסקנה הסבירה היחידה". הנה כי כן, בעוד שבשדה הראיות הישירות תפקידו של בית המשפט הוא לברר את מהימנות הראיה, בשדה הראיות הנסיבתיות תפקידו של בית המשפט, לצד בחינת מהימנות הראיה, הוא לשלול כל תרחיש סביר המזכה את הנאשם.

מכיוון שמבחן המסקנה הסבירה היחידה מופשט הוא, בית משפט זה פיתח מודלים שונים אשר מסדירים את אופן בחינת הראיות הנסיבתיות והמסקנות העולות מהן – "המודל התלת-שלבי" ו"המודל הדו-שלבי". קיימת מחלוקת ביחס לשאלה מהו המודל הראוי, שאין צורך להידרש אליה בשלב זה (וראו ע"פ 6392/13 מדינת ישראל נ' קריאף (21.01.2015), להלן: עניין קריאף)). הנקודה החשובה היא שמודלים אלו מבקשים לבחון את מהימנות הראיות, והאם, על-פי התמונה הכוללת העולה מצבר הראיות שנמצאו מהימנות, התרחיש המרשיע את הנאשם מעבר לספק סביר הוא התרחיש הסביר היחיד.

עוד אפנה לכך כי -

"כוחן הראייתי של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן הראייתי של ראיות ישירות, ועל אלה כְּאלה ניתן להשתית הרשעה בפלילים" ע"פ 6392/13 מדינת ישראל נ' קריאף (21.1.15).

פרק כא'- קביעת ממצאי עובדה; התייחסות לתרחישים חלופיים; ודיון משפטי בנוגע לעבירה שיש להרשיע את הנאשם
מצויים אנו ב"ישורת האחרונה" של הכרעת הדין. בפרקים לעיל קבעתי ממצאי עובדה לא מעטים והגיעה העת לקבצם, לחבר את הקצוות, להסיק מסקנות ולהציג תמונה כוללת.

בפרקים לעיל נקבעו הממצאים הבאים:

(-) עובר לאירוע המנוח התבטא בפני אחרים במספר הזדמנויות כי אינו שבע רצון בנוגע לנאשם בהקשר לחוב שהאחרון חב לו. לחלק מבני שיחו מסר המנוח כי נתן לנאשם "אולטימטום" ולחלק אמר שהאחרון גנב ממנו כספים. המנוח אף כינה את הנאשם גנב בטלפון הסלולארי שלו;
(-) הנאשם והמנוח נפגשו במכולת פאדי בשעה 20:10 ושוחחו בסמוך לשם בין השעות 20:11 ל 20:15. התנהלות הנאשם והמנוח במכולת פאדי האחד כלפי השני לא רק שלא תאמה את מי שהנאשם כינה אותו "יותר מאח", אלא אף לא תאמה "סתם" אדם שהנאשם הכירו היכרות שטחית. המסקנה מכך היא כי גם המפגש שהתקיים בין השניים מיד לאחר שעזבו את רחבת המכולת (בסמוך למכולת) לא התנהל על מי מנוחות;
(-) הנאשם והמנוח קבעו לנסוע, בנפרד, לחוף שקמונה. מטרת השניים לא היתה לשוחח בניחותא אלא לריב;
(-) לאחר המפגש לעיל, הנאשם והמנוח ניגשו לביתם. הנאשם נכנס לרכבו והחל בנסיעה וכך עשה גם המנוח. השניים נסעו לרחבת שקמונה. שני הרכבים נסעו פחות או יותר בקרבה אחד לשני. סמוך לרחבת בית החולים רמב"ם האט המנוח את נסיעתו, המתין לנאשם ורק כאשר האחרון צמצם את המרחק ביניהם, שב המנוח ונסע ליעד – רחבת שקמונה.
(-) המצלמה האחרונה בה נראה רכב הנאשם היא מצלמה 13 ברחוב יוברט המפרי לכוון שקמונה (מאות מטרים ספורים לפני רחבת שקמונה) בשעה 20:24. סמוך לאחר מכן הגיע הנאשם לרחבת שקמונה כאשר המנוח הקדים אותו במספר שניות.
(-) המנוח נורה למוות ברחבת שקמונה בשעה 20:25. סמוך לאחר מכן נמלט הנאשם מהמקום ברכבו – רכבו נצפה בשעה 20:27 במצלמה 13 לעיל, ולרחוב יפו הוא שב בשעה 20:34; מסלול זה של הנאשם, שכונה ה"סיבוב" ארך כאמור 18 דקות בלבד.
(-) הנאשם שב לביתו, נטל עמו חפצים אישיים ותעודת זהות ועזב בבהילות את ביתו לכוון ירושלים. שעת יציאתו את רחוב יפו היתה 20:42.
(-) נקבע, כי נסיעת הנאשם לירושלים, בנסיבות שתוארו, היתה משום רצונו של הנאשם "לייצר" לעצמו אליבי ולהרחיק את עצמו מביצוע העבירה.
(-) בדרכו לירושלים הוא קיים מספר רב יחסית של שיחות, בעיקר עם קודסיה. עד למועד שבו זכי בש הודיע לה אודות מות המנוח הוא שוחח עם קודסיה כאשר האחרונה עושה שימוש במכשיר הטלפון שלה; ולאחר שיחה זו קיימו השניים (הנאשם וקודסיה) את התקשורת ביניהם כאשר קודסיה עושה שימוש במכשיר הטלפון של הקטינה.
(-) הנאשם הגיע לירושלים כשהוא לובש בגדים שונים מאלה שלבש במהלך ה"סיבוב". הבגדים (וכן הנעליים) שלבש במהלך ה"סיבוב" הושלכו על ידי סאוסן.

הגם שציינתי זאת לעיל אשוב ואדגיש למידה והדברים לא היו ברורים די הצורך, כי חרף העובדה שרכב הנאשם לא נצפה מגיע לזירה ממש (במקום לא היתה מצלמת אבטחה), ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם אכן נסע עוד מאות מטרים ספורים לכוון דרום - ממצלמה 13 ברחוב יוברט המפרי ועד לרחבת מכון שקמונה. מדובר במסקנה בלתי נמנעת שלא עולה לגביה לטעמי כל ספק, לנוכח מצבור ומכלול הראיות – הרקע בין הנאשם למנוח; העובדה שהשניים נפגשו דקות לפני שהמנוח מצא את מותו (סיימו את המפגש סמוך למכולת ב 20:15 כאשר המנוח נורה למוות ב 20:25); "טיב המפגש" ביניהם כפי שתואר לעיל; מעשיהם מיד לאחר המפגש והעובדה כי כל אחד מהם נכנס לרכבו והשניים נסעו בנפרד אך בצמידות יחסית של כלי הרכב לכוון רחבת שקמונה; הימלטות הנאשם לאחר הירי – תחילה מהזירה לביתו ומיד בסמוך לכך מחיפה לכוון ירושלים; שקרי הנאשם וטענותיו שהופרכו; העובדה שבחר לשתוק בחלק מחקירותיו; השמדת הבגדים שלבש; עדותה של קודסיה; ועוד ועוד.

זאת ועוד, אחזור ואפנה לכך כי רחוב יוברט המפרי, לאחר כיכר פאפא, הוא כביש ללא מוצא ופרט לרכב האחים רז שהגיע לזירה בזמן הרלוונטי, לא נראה רכב אחר נוסע לכוון הזירה – למעט רכבו של הנאשם ורכבו של המנוח. לא זו אף זו, לאחר הירי במנוח, לא נראה אף רכב אחר נוסע מכוון הזירה, למעט רכבו של הנאשם.

במילים אחרות, מסקנה אחרת מלבד זו אליה הגעתי (גם אם אתעלם לרגע זה מיתר הנתונים אליהם הפניתי לעיל) תביא בהכרח לתרחיש דמיוני ותיאורטי לחלוטין, והוא כי הנאשם הגיע עם רכבו עד לאזור המצלמה האחרונה ברחוב יוברט המפרי (כאמור, רחוב ללא מוצא) ועצר שם כדי "להינפש" ולהירגע. לאחר מכן "הוצנח", במסוק או באמצעי דמיוני אחר, רכב אחר דרומית למצלמה 13 בסמוך לרחבת שקמונה ובו ה"יורה". אותו רכב הגיע לזירה, היורה יצא את רכבו ירה במנוח, חזר לרכבו ולאחר מכן "הועמס" הרכב למסוק בשנית (בנקודה דרומית למצלמה 13 לעיל). לא זו אף זו, בתזמון פנטסטי ופלאי, סיים הנאשם לעשן סיגריה דמיונית אותה עישן מול גלי הים, שב לרכבו וחלף על פני מצלמה 13 לעיל באופן שישתלב בלוח הזמנים המדויק שתואר לעיל, קרי פחות מדקה לאחר שהמנוח נורה ...

ברור כי תרחיש זה הוא, כאמור דמיוני וכפי שנאמר בדנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (2) 377 -

"מעשה אל ודבר ה' אינם חזון נפרץ, וכאשר 'מעשי אל' (כנטען) באים בזה אחר זה בשרשרת של נסיבות שכל אחת מהן לעצמה מצביעה אל עבר אשמתו של הנאשם, נאמר אנו- כבני אנוש- כי יש להרשיע אותו וכי לא ניטע ספק סביר בלב. אכן, יד המקרה, מעשה אל, אצבע אלוהים, מחזה תעתועים, כאשר באים הם בזה אחר זה באותה מערכת עצמה, אין הם מצטרפים האחד אל רעהו, אלא כופלים הם אלה את אלה. כך הופכת מקריות לחוקיות וערכה של טענת תעתוע ממעל שואפת לאפס".

עד כאן החלק הקל (הגם שהיה ארוך) בקביעת ממצאי עובדה. החלק הקשה יהיה בקביעת ממצאים בנוגע להתרחשות בזירה עצמה. הקושי בדבר נובע מהטעם שהנאשם מסר גרסה שנקבעה כאמור, ככוזבת, ולפיה לא נכח בזירה. בנוסף, יתר הנתונים אודות שהתרחש בזירה הם, ולו באופן יחסי, לא רבים. אזכיר אותם –

ראשית, מממצאי המכון לרפואה משפטית (ת/77) מהם עלה כי המנוח נורה פעמיים –

הקליע הראשון (לאו דווקא בסדר כרונולוגי) חדר ברביע השמאלי התחתון של הבטן, בכיוון ימינה-אחורה-מעט מטה; דרך שרירי הבטן משמאל, עצם כסל מימין, יציאת קליע באזור מותן ימנית.

הקליע השני – חדר בשליש התחתון של הגב מימין , בכיוון מעלה, שמאלה וקדימה, יציאת קליע בקדמת החזה ובקו האמצע הקדמי.

בנוסף, נמצאו פצעי שפשוף ושפכי דם תת עוריים באזור הפנים המתיישבים עם חבלה קהה, ככל הנראה נפילה. כמו כן, נמצאו פצעי שפשוף בירך הימנית המתיישבים עם חבלה קהה.

לכן, ניתן לקבוע כי המנוח נורה כאשר היורה עמד פחות או יותר מולו או באלכסון אליו (הקליע שחדר ברביע השמאלי תחתון של בטנו, בכיוון ימינה-אחורה- מעט מטה); ופעם נוספת (שוב, לאו דווקא בסדר כרונולוגי), כאשר המנוח היה עם גבו אל היורה (שליש תחתון של גב ימין, תעלת הקליע מעלה-שמאלה-קדימה ומיקום יציאת הקליע בקדמת חזה באמצע). כפי שציינתי לעיל, ירי זה אף עשוי להתאים לא רק להפניית גב ליורה אלא להשתופפות המנוח קדימה ולכל סיטואציה אחרת התואמת ירי באופן שיגרום לתעלת ירי שתוארה לעיל.

שנית, מממצאי המעבדה הניידת של מז"פ (ת/52) וכן מעדותם של האחים רז, אליהם עוד אשוב, עלה כי הירי התרחש באזור ובסביבת דופן שמאל של רכב המנוח – על גבי דופן הרכב נמצאו כתמים שככל הנראה הם כתמי דם המנוח; וסמוך לרכב בצד שמאל נמצאו 2 תרמילים (תואם לשתי היריות שפגעו במנוח) וכן כדור 9 מ"מ.

שלישית, מהקלטת שיחת הטלפון שקיים דוד רז (ת/57) נשמעים שני קולות הירי בהפרש של כ 11 שניות ביניהם. מכאן, יוצא מאליו כי הנאשם ירה במנוח, וכעבור כ 11 שניות ירה בו שוב.

מעדויות האחים רז, בעיקר דוד, ניתן היה להבין – חרף כלל ההסתייגיות שצוינו לעיל (כי החלו להבחין במתרחש לאחר שהאירוע החל; כי לא הבחינו בכל ההתרחשות; כי האירוע היה מפתיע מבחינתם; הזירה היתה חשוכה חלקית; וכיוב'), כי לכל המאוחר לאחר הירי הראשון הנאשם והמנוח היו בסוג של "ריב" או קטטה. דוד תיאר זאת כ"תנועות ידיים"; "מישהו תוקף את השני ואחר נראה מתגונן"; "מין מרדף כזה"; "כמו התקוטטות ברחוב" וכו'. כאמור, עלה על פני הדברים שהתיאור לעיל התייחס לנקודת הזמן לאחר הירי הראשון ולא ניתן היה להבין עד תום, וודאי לא בצורה מדוייקת, מה התרחש עובר לירי הראשון (דוד ציין ששמע את אחד מהשניים צועק לעבר השני דבר מה).

טוענת המאשימה בסיכומיה (עמ' 94) כי –

"בענייננו, הנאשם, לאחר דין ודברים עם המנוח, נפרד מהמנוח וצעד ברגל בחזרה לרכבו, נכנס לרכב לאחר שהציץ לתא המטען ולטענת המאשימה וידא כי הנשק אשר שימש לביצוע העבירה נמצא עימו. (ההדגשה שלי – י.ל.) אז נסע לעבר מקום המפגש (זירת העבירה), יצא מהרכב כשברשותו הנשק, וירה במנוח מטווח קצר שתי יריות לעבר פלג גופו העליון. מעדותם של עדי הראייה דוד ואור רז עולה כי גם אם היתה בין הצדדים איזו אינטראקציה, הרי שהיא היתה קצרה מאוד ומהירה מאוד (פרק הזמן שחלף בין הגעת המעורבים לזירה ועד לביצוע הירי הראשון – הוא עניין של כדקה, על פי סדר הזמנים שפורט מעלה). כך, גם אם היתה "התגופפות", כפי שהגדירה דוד רז, הרי שזו היתה קצרה מאוד, באה לאחר הירייה הראשונה (אשר פגעה במנוח) וטרם הירייה השנייה (כשפער הזמנים בין שתי היריות הוא בסך הכל 10 שניות בהתאם לנשמע בהקלטה).
התנהלות זו של הנאשם מלמדת על "תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית", אשר גם אם התגבשו רק לאחר המפגש עם המנוח, הרי שאין המדובר ברצון ספונטני ובלהט הרגע, אלא שעמד בפני הנאשם פרק הזמן כאמור, מרגע שנפרד מהמנוח ועד לפגישתם בזירת הרצח.
הנאשם כאמור שלל נוכחותו בזירה וביצוע העבירה, כך שמטבע הדברים לא העלה טענה להתגרות בסמוך לביצוע העבירה. אולם גם בהנחה שבמהלך חילופי הדברים בין המנוח לנאשם דרש המנוח את חובו, והשניים נדברו להיפגש בזירת העבירה, הרי שאין בכך לגבש את יסודות הקנטור עפ"י הדין הישן או ההתגרות עפ"י הדין החדש."

איני יכול לקבל את עמדת המאשימה (החלק המודגש לעיל), כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שהנאשם הוא זה שהביא את הנשק לזירה.

המאשימה הסתמכה, בין היתר, על פתיחת תא המטען של רכב הנאשם טרם נכנס אליו ברחוב יפו. יש היגיון רב בטענת המאשימה. הגיוני שהנאשם הצטייד בנשק טרם הגיע לזירה - בבחינת סופו של האירוע (הירי) מעיד על תחילתו (ההצטיידות בנשק). זאת ועוד, הפניית המאשימה לפתיחת תא המטען על ידי הנאשם טרם הנסיעה וההסבר הכבוש והמופרך שמסר בנדון (העלה השערה ולפיה בדק אם נמצאים שם כיסאות ים..) מחזקים את הדברים.

ואולם, ייתכן והנאשם פתח את דלת תא המטען כדי לוודא שנמצא שם כלי תקיפה אחר (מוט? סכין?), אך לא בהכרח הנשק ששימש לירי.

אוסיף, כי עם כל הצער על מות המנוח, יש להסיט את המבט גם אליו ולזכור כי בזירה נכחו שניים – הנאשם והמנוח. מדובר בשני ניצים; שניהם קבעו להיפגש ברחבת שקמונה; ולשניהם היה ברור כי אין מדובר במפגש רעים. במילים אחרות, עלה בבירור מהראיות כי השניים נדברו להיפגש ברחבת שקמונה כדי לסיים את המפגש שהחל סמוך למכולת פאדי, אך בצורה פחות תרבותית.

במסגרת ההליך הובאו ראיות רבות אודות אופיו הרגזני של המנוח והעובדה שהיה בעל "פתיל קצר". אכן, הובאו ראיות גם אודות צדדיו החיוביים וכי ידע להרעיף טוב על סובביו, אך כעת, בלית ברירה, נתמקד בפן הפחות חיובי.

אוסיף ואפנה לעדותו של עמיר גטאס, שציין כי ביום האירוע הוא שוחח עם המנוח בטלפון והלה אמר לו ש"מישהו מכאבול" חייב לו כספים. עמיר הוסיף כי המנוח היה עצבני משום כך ואף אמר שהוא מתכוון לקבל את כספו חזרה "בטוב או ברע" (דיון מיום 21.11.18 עמ' 156 לפרוטוקול). בעוד שבפרק שדן בעדויות העדים שהכירו את הנאשם והמנוח, גזרתי על עצמי זהירות ולא קבעתי כי ה"מישהו מכאבול" הוא בהכרח הנאשם, בשלב זה של הדיון (מה גם שהדבר משמש כעת לטובת הנאשם), ניתן לקבוע כי ה"מישהו" אליו כיוון המנוח היה לא אחר מהנאשם. זה המקום להזכיר בהקשר לעיל את ה"אולטימטום" שנתן המנוח לנאשם ושהוזכר על ידי עדי המאשימה.

בנוסף, אפנה לאופן שבו התנהל המנוח – ריצתו לחנות הצמודה למכולת פאדי לאחר המפגש עם הנאשם ונסיעתו המהירה לרחבת שקמונה לאחר מכן, שתוארה על ידי דוד רז כ"פזיזה, מוזרה קצת". דוד רז אף תיאר כי המנוח עקף את רכבו "בצורה פראית". עוד אזכיר, כי המנוח, שיצא כ 40 שניות אחרי הנאשם מרחוב יפו, הגיע מספר שניות לפניו לזירה והדבר משתלב עם תיאורו לעיל של דוד רז. במילים אחרות, גם המנוח הגיע לזירה ככל הנראה כשהוא "חם" ועצבני.

באי כוח הנאשם הפנו לנתון נוסף והוא כי המנוח הגיע לזירה ללא מכשיר הטלפון הסלולארי שנהג לשאת עמו. המכשיר נמצא מאוחר יותר במחסן ששימש את המנוח ברחוב יפו. ואולם, איני סבור שלנתון זה יש משקל, לכאן או לכאן, שכן לא הוכח שכאשר המנוח פגש באקראי את הנאשם במכולת, המכשיר היה עמו ולאור יציאתו המהירה של המנוח לזירה, לא עולה כי הוא הותיר את המכשיר באופן מכוון באותו מחסן.

ויודגש, אין באמור לעיל להטיל דופי במנוח ובוודאי שלא לקבוע באופן חד משמעי כי המנוח ביקש בהכרח לפגוע או לירות לעבר הנאשם או כי הוא זה שהביא את הנשק לזירה. מטרת דיון זה היא לבדוק מהם הנתונים – ולו ברמת הספק הסביר – על בסיסם ננתח את מעשי הנאשם (והשווה, בשינויים המחוייבים, עם האמור בע"פ 3016/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 42 (3.9.13)).

הדבר מוביל אותנו ישירות לסקירת ההלכה הנוגעת לבחינת קו הגנה חלופי שלא הועלה על ידי הנאשם. נקבע בפסיקה, כי מקום בו קו ההגנה שננקט נדחה, על בית המשפט לבחון קו הגנה חלופי עבור נאשם ובלבד שיש לדבר עיגון בחומר הראיות.

בע"פ 2550/15 שאפא נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (7.4.17) נקבע כך -

"רשאי בית המשפט לבחון תרחישים חלופיים המועלים על ידי ההגנה, הגם שהם עומדים בסתירה לגרסתו הראשית של הנאשם. התנאי לכך הוא שבית המשפט ישתכנע מהראיות שהובאו בפניו כי קו ההגנה התחליפי הוא סביר ומעוגן בחומר [...] כן נקבע, כי ייתכנו מקרים, ובפרט כאשר ההרשעה מתבססת על ראיות נסיבתיות, בהם יהיה על בית המשפט לבחון אפשרויות סבירות אחרות אף אם הן לא נטענו על ידי הנאשם".

אפנה בנדון לפסקי הדין הבאים בנדון - ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקאות 163-181 (10.11.2011); ע"פ 10033/17 שאכר נ' מדינת ישראל, פסקה 49 (11.12.19); ע"פ 5963/13 פרץ נ' מדינת ישראל (1.6.15); וכן אפנה למאמרם של פרופ' דורון מנשה ואיל גרונר "השערות חפות - האם לקבלן, לדחותן או להפחית ממשקלן אם נמנע הנאשם להעלותן? (בעקבות ע"פ 5964/13 פרץ נ' מדינת ישראל)", דין ודברים יא, תשע"ח, עמ' 273.

בנוסף, אפנה לדברים שצוינו בע"פ 8328/17 ג'בר נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (28.7.19) –

"המחשבה האנושית היום-יומית עשויה לבחון את הדברים באמצעות השאלה "מה יותר סביר", או באמצעות התשובה "זה כה סביר, ברור שזה מה שקרה". ואולם, מחשבתו של העוסק במשפט פלילי שונה היא. עליה לתת ביטוי אמיתי לרף ההוכחה הנדרש במשפט הפלילי, ובהתאם לשאול "האם התרחיש הסביר היחיד הוא זה המרשיע את הנאשם, והאם תרחיש זה הוכח מעבר לספק סביר". הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות איננה יכולה להישען על תרחיש שהוא "הכי סביר" או "כה סביר" מבלי לבדוק תרחישים אחרים. ויודגש: מחשבתו של העוסק במשפט פלילי איננה בלתי אנושית. ההפך הוא הנכון: היא נותנת ביטוי לאנושיות שבאדם בכך שהיא מגבילה את היכולת להכתימו בפלילים או להענישו עד כדי שליחתו מאחורי סורג ובריח, מבלי שהוכחה אשמתו מעבר לספק סביר. הלך המחשבה של המשפט הפלילי הוא אנושי, גם כי הוא מזכיר את המגבלות של האדם. המוח האנושי מרשים ואף מסחרר. אך במסע לגלות ולהבין – חשוב גם להכיר במה שאינך יודע. זוהי המהות של הספק".

חזרה לענייננו. לטעמי, המאשימה לא הוכיחה שהנאשם בהכרח הביא את הנשק לזירה; ומאליו יוצא שהיא לא הוכיחה את שטענה בס' 4 לחלק העובדות שבכתב האישום, היינו כי בעקבות המפגש מחוץ למכולת גמלה בליבו של הנאשם, כבר בסיומו של אותו מפגש, החלטה להמית את המנוח.

עד כה פירטתי מה לא קרה (וליתר דיוק – מה לא הוכח מעבר לכל ספק סביר); ועתה אקבע מה הוכח שהתרחש, על פי מיטב ההנחות שעשויות לשמש לטובת הנאשם ושיש להן בסיס ראייתי סביר.

בהקשר זה, גם אם אניח – לצורך דיון זה - כי המנוח הוא זה שהביא את הנשק וכן כי התרחשה בין הניצים "קטטה" באופן כזה או אחר, בשלב מסוים של האירוע הגיע הנשק לידיו של הנאשם.

בשלב זה, מזדקרות להן מספר עובדות יסוד:

הראשונה, שהנאשם ירה לעבר המנוח שתי יריות;
השניה, הפרש הזמנים של כ 11 שניות בין היריות;
השלישית, ירי אחד כוון לעבר בטנו של המנוח והשני (לאו דווקא בסדר זה) לעבר גבו.

שילוב העובדות לעיל, גם אם נניח - כאמור - את מיטב ההנחות לטובת הנאשם, אינו מותיר כל ספק ומוליך למסקנה הבלתי נמנעת, כפי שיובהר להלן, כי לו היינו בעידן טרום תיקון 137 לחוק העונשין (רפורמה בדיני המתה), היה הנאשם מורשע בעבירת הרצח, לפי ס' 300(א)(2) לחוק העונשין.

נעבור אם כן בשלב זה לדיון המשפטי וניישם את העובדות על הדין.

ביום 10.1.19 התפרסם תיקון 137 לחוק העונשין, שעניינו רפורמה כוללת בעבירות ההמתה בדין הישראלי (להלן: התיקון). סעיף 25(א) לתיקון שכותרתו "תחילה, תחולה, הוראות מעבר" קובע כי יום תחילתו של התיקון הינו שישה חודשים מיום פרסומו, קרי תחילתו מיום 10.7.19. עוד נקבע בסעיף 25(ב) לתיקון כי על עבירה שבוצעה לפני יום התחילה וטרם ניתן פסק דין חלוט בעניינה, יחולו הוראות סעיף 5(א) לחוק העונשין.

סעיף 5(א) לחוק העונשין מורה כדלקמן:

"נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה; "אחריות לה" - לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה".

במילים אחרות, סעיף 5(א) לעיל מורה כי במצב של שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה במצב בו חל שינוי בנוגע להגדרת העבירה או לאחריות לה וטרם ניתן פסק דין חלוט, יחול על העניין הדין המקל עם העושה.

סעיף 25(ב) לתיקון ממשיך וקובע כי בבוא בית המשפט לקבוע מהו ה"דין המקל" על העושה, יש לבחון את מלוא ההסדר הקבוע בחוק לפי תיקון 137 לעומת ההסדר שהיה קבוע בחוק לעניין גרימת מוות בטרם התיקון.

בענייננו, יום ביצוע העבירה הוא 15.11.17. כתב האישום הוגש ביום 19.12.17, קודם לכניסתו לתוקף של תיקון 137 והוא ייחס לנאשם, כאמור, את רצח המנוח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין כנוסחו טרם התיקון.
משכך, עלינו לבחון האם תיקון חוק העונשין מהווה "דין מקל" באופן שיש להחילו בענייננו; או שמא הוא אינו בבחינת "דין מקל", שאז אין לתיקון השפעה על ענייננו.

לגישת המאשימה, אין בתיקון 137 לחוק העונשין השפעה על ענייננו והוא אינו "דין מקל". לשיטתה, לו כתב האישום היה מוגש לאחר כניסת הרפורמה לתוקף, הייתה מיוחסת לנאשם עבירת רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(א) בנסיבות ס"ק (1), לפיו:
"הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת מהנסיבות המפורטות להלן, דינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד:
המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית;
..."

מנגד, לטענת הנאשם, ככל שיוכח כי הוא זה שגרם למותו של המנוח אין להרשיע אותו בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות והראיות שהוכחו מבססות לכל היותר עבירה של רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין (לאחר התיקון), שעונשו מאסר עולם כעונש מקסימלי (עמוד 89 לסיכומי הנאשם).

משכך, נבחן תחילה את מעשי הנאשם לפי ההסדר הקבוע בדין הישן שחל ביום ביצוע העבירה, ולאחר מכן נבחן האם יש לתיקון 137 השפעה על ענייננו.

סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, בנוסחו טרם התיקון קבע כי " הגורם בכוונה תחילה למותו של אדם" מבצע רצח, ודינו "מאסר עולם ועונש זה בלבד". להוכחת היסוד הנפשי בעבירה זו נדרשו הוכחת יסוד ה"כוונה תחילה" ביחס לתוצאות המעשה. יסוד נפשי זה הוגדר במסגרת סעיף 301(א) לחוק העונשין (בנוסחו הישן):

"לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו".

סעיף 301(ג) לחוק המשיך וקבע כי:

"כדי להוכיח כוונה תחילה אין צורך להראות שהנאשם היה שרוי בהלך נפש מסוים במשך זמן פלוני או תוך תקופה פלונית שלפני ביצוע העבירה או שהמכשיר שבו בוצעה הוכן בזמן פלוני שלפני המעשה"

כעולה מסעיף 301 לעיל, יסוד ה"כוונה תחילה" כלל שלושה מרכיבים מצטברים והם "החלטה להמית"; "הכנה"; ו"היעדר קינטור" (ע"פ 6304/12 ספרונוב נ' מדינת ישראל, 26.1.17). רק בהתמלא שלושתם מתקיים בנאשם יסוד "כוונה תחילה".

באשר ל - "החלטה להמית" – לצורך הוכחת יסוד זה יש להראות כי לנאשם הייתה כוונה לגרום להמתת הקורבן בשני מישורים – הראשון, הרציונלי ולפיו יש להוכיח כי הנאשם צפה את האפשרות להתרחשותה של התוצאה הקטלנית. השני, האמוציונלי ובמסגרתו יש לבחון את יחסו החפצי של הנאשם בהתקיימות התוצאה הקטלנית (ע"פ 4523/14 חלילי נ' מדינת ישראל (20.1.16)). לאור הקושי הטמון בהתחקות אחר נבכי נפשו של אדם, נקבע כי ניתן להיעזר ב"חזקת הכוונה" לפיה אדם מתכוון, על דרך כלל, לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. עוד נקבע, כי ניתן ללמוד על החלטה להמית ממכלול נסיבות האירוע הקטלני (ע"פ 1119/11 אבו סרחאן נ' מדינת ישראל (5.5.15)) כשלצורך כך גובשו מבחני עזר שיש בהם כדי לבסס או לחזק, בהיעדר הסבר אחר המניח את הדעת, את ההנחה בדבר כוונתו של הנאשם להמית את קורבנו והם – בחינת אופן ביצוע ההמתה; האמצעי ששימש לשם כך; מיקום הפגיעה בקורבן; מספר הפגיעות בו; דברים שאמר הנאשם לפני ודברים שנאמרו או נעשו לאחר האירוע, כמו למשל אמירות הנאשם ביחס למעשה (ע"פ 6823/01 בכיר נ' מדינת ישראל (25.3.04)). כך, פגיעה באזור חיוני בגופו של הקורבן עשויה להוות אינדיקציה לקיומה של החלטה להמית אף במקרים של פגיעה אחת בלבד (ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל (2.7.03)). עוד נקבע, כי התנהגותו של אדם לאחר המעשה עשויה לשפוך אור על כוונתו בעת ביצוע המעשה. צוין בהקשר האחרון כי "הסתלקות הפוגע מן הזירה, והימנעותו מלהגיש סיוע לקורבן או מלהזעיק עזרה היא אינדיקציה לכוונתו להמית את הקורבן" (ע"פ 6427/10 ‏דגון נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (6.8.13); ע"פ 9369/07 מיקל נ' מדינת ישראל (16.2.09)). באשר למועד גיבוש ההחלטה להמית, נקבע כי ההחלטה להמית יכול שתתגבש כהרף עין, בעקבות התרחשות כלשהי בסמוך למעשה הקטלני עצמו ועשויה להתגבש במהלכו של האירוע הקטלני גופו. די בפרק זמן קצר שצפה הממית את תוצאות מעשיו ושאף להשיגן (ע"פ 7090/15 ח'ליפה נ' מדינת ישראל (25.8.16)).

באשר ל - "יסוד ההכנה" – מדובר ביסוד פיזי טהור בגדרו נבחנות ההכנות המעשיות אותן עשה הנאשם לצורך מימוש ההחלטה להמית את קורבנו, לרבות הכנת האמצעים אשר עתידים לשמש אותו לצורך כך. יסוד ההכנה עשוי להתגבש בנאשם עוד טרם מעשה ההמתה; בתכוף למעשה; ואף במשולב במעשה עצמו (ע"פ 1310/12 שוורצמן נ' מדינת ישראל (3.11.14)). בעניין ג'בר (ע"פ 8328/17) שכבר הוזכר לעיל בהקשר אחר צוין כי "..על אף מיקומו תחת היסוד הנפשי, מדובר ביסוד פיזי מובהק, המתבטא בפעולות כגון הכנת הכלי המשמש לביצוע הרצח, או שימוש בכלי באופן אשר מלמד כי לנאשם הייתה הזדמנות לחזור בו ממעשיו והוא בחר שלא לעשות כן. רכיב ההכנה איננו מחייב כי זו תתקיים זמן מסוים לפני ביצוע מעשה ההמתה, והוא יכול לבוא לידי ביטוי בצמוד למעשה, ואף כחלק בלתי נפרד ממנו ... לדוגמה, נטילת אלה ממקומה הקבוע והנפתה באוויר, בטרם הפגיעה בקורבן, יכול שתחשב לפעולת הכנה".

באשר ל - "היעדר הקינטור" – נקבע כי יש להוכיח שהנאשם המית את המנוח "בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו" (ס' 301(א)) ובמילים אחרות, יש לבחון כי מיד ובסמוך לביצוע מעשה הקטילה לא קונטר הנאשם על ידי קורבנו. בחינת יסוד זה נעשית על פי אמת מידה סובייקטיבית ועל פי אמת מידה אובייקטיבית. אמת המידה הסובייקטיבית בוחנת האם הנאשם הושפע בפועל מהקנטור עד שאיבד את שליטתו העצמית וביצע את המעשה הקטלני מבלי להתכוון לתוצאותיה הקטלניות של התנהגותו (ע"פ 4519/11 שיחרזייב נ' מדינת ישראל (4.5.15)). אמת המידה האובייקטיבית בוחנת האם אדם סביר, במצבו של הנאשם, היה מאבד את שליטתו העצמית ופועל בדרך הקטלנית כפי שהגיב הנאשם (ע"פ 2589/15 ‏וינוקורסקי נ' מדינת ישראל (29.10.18)). לעניין מועד הקנטור, נקבע כי התגרות עשויה להיחשב לקנטור רק אם בוצעה בסמיכות זמנים למעשה ההמתה, שאחרת ניתן להניח כי הייתה בידי הנאשם השהות "להתקרר" ולשקול את צעדיו (ע"פ 7392/06 אבו סאלח נ' מדינת ישראל (28.6.10)).

חזרה לענייננו –

יישום הקביעות העובדתיות לעיל על ההסדר המשפטי הישן, כמפורט מעלה, מוליך למסקנה כי היה מקום להרשיע את הנאשם בעבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום בנוסחה טרם התיקון.

כאמור, הנחתי את כל ההנחות (שיש להן בסיס ראייתי) לטובת הנאשם. כך, הנחתי שהמנוח הוא זה שהביא את הנשק לזירה והתרחשה בין הניצים "קטטה" באופן כזה או אחר. עם זאת - וזה הדבר החשוב – בשלב מסוים של האירוע הגיע הנשק לידי הנאשם. או אז, ירה הנאשם לעבר המנוח; עברו להן כ 11 שניות; ואז ירה הנאשם – בשנית – לעבר המנוח. אחת מהיריות היתה כאשר המנוח עמד מול הנאשם, פחות או יותר; ומה שחמור שבעתיים הוא כי אחת מהיריות היתה כאשר המנוח היה, פחות או יותר, עם גבו אל הנאשם.

שילוב הנתונים לעיל, שמניח את מיטב ההנחות לטובת הנאשם, אינו מותיר כל ספק ומוליך למסקנה הבלתי נמנעת, כי לו היינו בעידן טרום תיקון 137 לחוק העונשין, היה מקום להרשיעו בעבירת הרצח, לפי ס' 300(א)(2) לחוק העונשין.

לגבי ההחלטה להמית - הנאשם עשה שימוש בכלי נשק קטלני שמסוגל להמית, ירה שני קליעים לעבר המנוח, שניהם לעבר מרכז גופו, קליע אחד נורה לעבר גבו. בנסיבות לעיל, מתקיימת חזקה הכוונה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו, וזו לא נסתרה (וראה והשווה ע"פ 3308/17 ‏וחידי נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (15.1.20); ע"פ 6427/10 דגון נ' מדינת ישראל (6.8.13)).

זאת ועוד, מעשי הנאשם לאחר הירי מחזקים אף הם את המסקנה לעיל בדבר כוונותיו והחלטתו להמית את המנוח. הנאשם לא הושיט למנוח עזרה ולא הזעיק את כוחות ההצלה. חלף זאת, הוא ניגש מיד לאחר הירי לרכבם של האחים רז לאחר שהבין כי ייתכן והם עדים למעשה, ציווה עליהם לכבות את רכבם והכל כדי להבטיח את הימלטותו מהזירה ולהיחלץ מאימת הדין. מיד לאחר מכן הוא נמלט מהזירה בנסיעה מהירה לכיוון ביתו, שם ארז תיק עם בגדים, הצטייד בתעודת זהות ונסע לכיוון ירושלים במטרה להרחיק עצמו ממקום ביצוע העבירה וכדי לבנות אליבי.

[הפניתי לעיל, כי המאשימה לא הרימה את הנטל הנדרש בפלילים ולא הצליחה להוכיח את טענתה כי הנאשם גיבש החלטה להמית כבר סמוך למפגש במכולת. הדבר ישליך על היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות, כפי שיורחב בהמשך. במילים אחרות, נקודת המוצא לדיון על פי הדין החדש תהיה כי הנאשם החליט להמית את המנוח בעת שירה לעברו את הקליעים שגרמו למות המנוח].

לעניין יסוד ה"הכנה" - קבעתי גם בהקשר זה, כי המאשימה לא הוכיחה ברמה הנדרשת בפלילים כי הנאשם היה זה שהגיע לזירה עם הנשק. ואולם, בשלב זה של בחינת המעשה בהתאם לדין הישן, די לנו בכך שבשלב מסוים הנאשם אחז בנשק, כוונו לעבר המנוח וירה, פעמיים, לעבר האחרון - כדי שיתגבש יסוד ההכנה. כפי שנקבע בעניין ג'בר לעיל "רכיב ההכנה איננו מחייב כי זו תתקיים זמן מסוים לפני ביצוע מעשה ההמתה, והוא יכול לבוא לידי ביטוי בצמוד למעשה, ואף כחלק בלתי נפרד ממנו.." (שם, בפס' 11).

ובאשר ליסוד היעדר הקינטור – אין כל יסוד להניח, לא כל שכן לקבוע, כי הנאשם הושפע מקנטור כלשהו עד כי איבד את שליטתו העצמית וביצע את הירי מבלי להתכוון לתוצאותיו. צודקת המאשימה כי אף אם המנוח ביקש מהנאשם את החזר חובו במהלך שיחתם בסמוך למכולת פאדי, אין בכך ללמד על קנטור כלשהו. בלתי אפשרי להעלות על הדעת סיטואציה שעשויה לבסס בהקשר לענייננו קנטור. אף אם נניח, לטובת הנאשם, כי התפתח בזירה מאבק כלשהו, לא ניתן לצפות, מבחינה אובייקטיבית, כי במקרה מעין זה בו מתפתחת קטטה, אדם מן הישוב יתקשה שלא להיכנע לאותה התגרות עד כדי גרימת מותו של התוקף בדרך של שתי יריות לעברו, ועוד בהפרש של כ 11 שניות.

לאור כלל האמור, המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר כי התקיימו יסודות עבירת הרצח בענייננו ואילו לא היה חל שינוי בסעיף העבירה, הנאשם היה מורשע בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין לפי ההסדר הישן.

אוסיף, כי ייתכנו תרחישים נוספים מבחינה "טכנית", אך לא מצאתי להם בסיס כלשהו.

כך למשל, ניתן היה להבין "בין השורות" של טיעוני ההגנה, שלא מן הנמנע שגם אם ייקבע שהנאשם הגיע עם רכבו לזירה, הרי שהוא רק נהג לשם ברכבו, בעוד אדם אחר יצא מהרכב וירה במנוח. "הד" זה של טיעון היה כאשר נחקר דוד רז ומסר, כפי שהורחב לעיל, שייתכן והיורה נכנס לצד ימין של הרכב בו נמלט. כאמור, מדובר בטענה שאין לה יסוד של ממש ואף דחיתי את האפשרות כי הנאשם "רק" נהג. אוסיף, הרבה מעבר לנדרש בהקשר זה, שהנאשם נראה יוצא לבדו את רחוב יפו; חוזר לשם לבדו; המפגש עם המנוח במכולת והיציאה לכוון שקמונה היו כאמור ספונטניים; אין אינדיקיציה כלשהי (מחקר תקשורת או מצלמות אבטחה בהן נראה רכב הנאשם) כי הנאשם אסף לרכבו אדם אחר, ומשכך, מדובר בתרחיש דמיוני. חרף המאמץ למצוא טענות הגנה עבור הנאשם, אזכיר כי אלה צריכות להיות מעוגנות בחומר הראיות.

הוא הדין לעניין טענה אפשרית של הגנה עצמית. לא רק שטענה כזו לא הועלתה על ידי הנאשם, היא חסרת תוחלת משלושה טעמים –
(-) הראשון כבר צוין לעיל, והכוונה לכך שגם אם היה ריב בין השניים, בסופו נותר הנאשם לבדו עם הנשק וירה לעבר המנוח שתי יריות בהפרש של כ 11 שניות, אחת מהן לעבר גבו של המנוח;
(-) השני, אין כל אינדיקציה לכך שהנאשם הותקף או נפגע. אזכיר, כי הנאשם נפגש עם אנשים רבים סמוך לאחר האירוע. באותו לילה הוא נפגש עם קודסיה, סאוסן ובנו של רמזי (בביתה של סאוסן הוא נראה במצלמת האבטחה); ולמחרת בבוקר הוא נטל חלק בהלוויית המנוח מרובת המשתתפים. אף לא אחד מהם מסר אודות שריטה, חבלה או פגיעה כלשהי על הנאשם.
(-) השלישי, קיים קושי לטעון טענת הגנה עצמית מצד מי שמגיע לזירה כדי לריב עם רעהו (ור' בנדון הסיפא של ס' 34י' לחוק העונשין וכן ספרם של רבין וואקי "דיני עונשין", עמ' 813-823).

בשלב זה, נעבור לבחינת הוראות תיקון 137 ונבחן באם יש לתיקון השפעה על ענייננו והאם התיקון הוא בגדר "דין מקל".
במסגרת הרפורמה, עבירת הרצח ה"קלאסית" שהייתה טרם תיקון 137 בוטלה ונקבעו תחתיה שתי חלופות עיקריות – הראשונה, עבירת רצח "בסיסית" (סעיף 300(א) לחוק) שקבוע בצידה עונש מאסר עולם כעונש מקסימלי; ועבירה של "רצח בנסיבות מחמירות" (סעיף 301א(א) לחוק) שקבוע בצידה עונש מאסר עולם כעונש חובה, לצד אפשרות לחרוג מעונש החובה מנימוקים מיוחדים שיירשמו ובהתקיים "נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד".

עבירת הרצח ה"בסיסית" בסעיף 300(א) מורה כך:

"הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו - מאסר עולם".

בדברי ההסבר לחוק (הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015, ה"ח 972) , צוין ביחס לעבירה זו כך:

"עבירת הרצח בנוסחה המוצע נועדה לחול על המקרים החמורים של המתת אדם, אך לא על המקרים החמורים ביותר (להלן – עבירת הרצח או עבירת הרצח הבסיסית). למקרים החמורים ביותר של המתה נועדה העבירה של רצח בנסיבות מחמירות, שאותה מוצע לקבוע בסעיף 6 להצעה זו, ושהיא במידה רבה, המחליפה המהותית של עבירת הרצח בנוסחה היום".

לצד עבירת הרצח הבסיסית, נקבעה בסעיף 301א(א) עבירה של רצח בנסיבות מחמירות, שנוסחה כדלקמן:

"הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת מהנסיבות המפורטות להלן, דינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד".

הסעיף מפרט 11 נסיבות אשר בהתקיימן, הרצח הוא בגדר רצח בנסיבות מחמירות.

בדברי ההסבר לסעיף זה הוסבר כי:

"בסעיף זה מוצע לקבוע עבירה של רצח בנסיבות מחמירות, שלפיה מי שגורם למותו של אדם בכוונה או באדישות, בנסיבות הקבועות בעבירה, יורשע בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות ועונשו יהיה מאסר עולם כעונש חובה. הנסיבות המחמירות שמוצע לכלול בסעיף כוללות את מקרי הרצח החמורים ביותר, כאלה המבטאים חומרה מוסרית מיוחדת, וזאת בהתבסס בין השאר על החקיקה במדינות אחרות בעולם. קביעת עבירה של רצח בנסיבות מחמירות מבטאת את משקלם המיוחד של שיקולי האשם וההוקעה בגינו במקרים אלה, הבאים לידי ביטוי הן בדרך של תיוג מיוחד של מעשה הרצח כרצח בנסיבות מחמירות והן בדרך של ענישת חובה".

כאמור, לגישת המאשימה מתקיימת בענייננו הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 301א(א)(1), היא הנסיבה המחמירה הראשונה בסעיף לפיה "המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית" ולכן התיקון אינו בגדר "דין מקל".

בדברי ההסבר ביחס לנסיבה זו צוין כי:

"מוצע לקבוע כנסיבה מחמירה מצב שבו המעשה נעשה לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית. זהו מקרה מובהק שמבטא חומרה מיוחדת. יודגש, כי לא מדובר אך במקרים של התנקשות המתוכננת זמן מה מראש, אלא במקרים שבהם הממית שקל והחליט לקטול את קרבנו, להבדיל ממקרים שבהם הרצון להמית נוצר באופן ספונטני ובלהט הרגע".

בדו"ח הצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה (2011) (להלן: דו"ח הרפורמה) הובהר ביחס לנסיבה זו כי -

"הוצע לשנות את יסודותיה הנוכחיים של הכוונה תחילה ולנסח את הנסיבה כעוסקת במעשה המתה שקדמו לו תכנון או הליך משמעותי של שקילה וגיבוש החלטה להמית" (עמ' 9 לדו"ח).

בהמשך לאמור לעיל, הובהר בדברי ההסבר לחוק -

"החוק הקיים ביקש לבטא רעיון זה באמצעות המונח "כוונה תחילה". ואולם, הנוסח הקיים של עבירת הרצח, בהקשר של כוונה תחילה, הקבוע בסעיפים 300(א)(2) ו-301 לחוק, בעייתי ומסורבל. כאמור, העבירה של רצח בכוונה תחילה הורחבה בידי הפסיקה באמצעות צמצום יסודות הכוונה תחילה, ובעיקר יסודות ההכנה והעדר ההתגרות. לפיכך, מוצע לנסח מחדש רעיון זה, כדי שהמקרים של המתה בכוונה שנוצרה באופן ספונטני, כגון לאחר קנטור סובייקטיבי ששלל תכנון ושקילה, לא ייכנסו בגדרי החלופה המוצעת בפסקה (1)".

במילים אחרות, עולה כי המחוקק היה ער לפרשנות המרחיבה של יסוד הכוונה תחילה. כך למשל, הפסיקה טרם התיקון פירשה את יסוד ההחלטה להמית ככזאת שיכולה להתגבש "כהרף עין" אף בתכוף למעשה ההמתה ואף במהלך מעשה ההמתה.

התיקון החדש מבקש לעשות הבחנה בין החלטה להמית שהתגבשה כ"הרף עין", למשל במקרים בהם הכוונה להמית התגבשה באופן ספונטני ובלהט הרגע (עבירת הרצח הבסיסית); לבין מקרים שבהם קדם למעשה ההמתה תכנון או הליך משמעותי של גיבוש החלטה להמית (רצח בנסיבות מחמירות).

כך למשל, על פי הדין הישן מקרים של דקירה אחת באיבר חיוני במהלך קטטה "ספונטנית" הסתיימו לעתים בהרשעה בעבירת הריגה ולעתים בהרשעה ברצח, כאשר הגבול בין השניים לא היה תמיד ברור עד תום (ור' למשל ע"פ 6812/16 פלוני נ' מדינת ישראל (23.7.18); ע"פ 5964/13 ‏ פרץ נ' מדינת ישראל (1.6.15) שכבר נדון לעיל בהקשר לבחינת קווי הגנה חלופיים; ע"פ 2590/06 סלמאן נ' מדינת ישראל (10.12.09); ע"פ 2760/14 אוחיון נ' מדינת ישראל (7.10.15); ע"פ 1769/14 חמד סועאד נ' מדינת ישראל (27.1.16); ע"פ 10045/17 רבאייב נ' מדינת ישראל (24.12.18)).

בספרם של פרופ' מרדכי קרמניצר וד"ר חאלד גנאים "הרפורמה בעבירות ההמתה (2019) לאור עקרונות היסוד של המשפט ומחקר היסטורי והשוואתי (2020)", בפרק העוסק בעבירת הרצח הבסיסית, ציינו המחברים כי:

"הכוונה שבה מדובר כאן היא הכוונה הספונטנית, שכן הכוונה תחילה, לפי ההצעה, ממוקמת ברצח בנסיבות מחמירות".

ובהמשך:

"המקרה הטיפוסי של הכוונה במקרה של הרצח הבסיסי הוא של כוונה ספונטנית (שכן מי שהמית בכוונה תחילה – שקילה – נופל, ככלל, בגדר הרצח בנסיבות מחמירות)" (עמ' 269-270).

הבחנה דומה בין רצח שהתבצע מתוך כוונה ספונטנית לבין רצח שהתבצע מתוך כוונה תחילה במובן של שקילה ממשית של כוונה להמית, הציע פרופ' בועז סנג'רו בספרו "ביקורת דיני העונשין הישראליים" (הוצאת נבו, 2020). המחבר הציע (ר' עמ' 331-333) מדרג עבירות ההמתה כדלהלן - גרימת מוות ברשלנות; המתה בקלות דעת; הריגה באדישות; רצח בכוונה; רצח מוחמר – בכוונה תחילה. לעמדת המחבר ההבדל בין "כוונה" לבין "כוונה תחילה" הוא בתהליך ההתגבשות. גם הכוונה תחילה היא קודם כל כוונה, אך היא מיוחדת בתהליך התגבשותה, היינו בשקילת הרעיון. מאידך, בכוונה הרגילה, הספונטנית, אין שקילה, אלא יש התלכדות של היווצרות הרעיון; ההחלטה הסופית לבצע; והביצוע עצמו.

סבורני, כי נתוני המקרה מוליכים למסקנה כי היסוד הנפשי שהתקיים בנאשם, בשים לב לכל האמור לעיל, הוא של כוונה "ספונטנית"; וארכז את כלל הנתונים הרלוונטיים בהקשר זה -

הנאשם והמנוח לא הגיעו לזירה כדי לשוחח בניחותא. אילו רצו לדבר לא היו מגיעים, בנפרד, בשעת ערב, לזירה ספציפית זו - מקום מבודד וחשוך סמוך לחוף הים (שהרי נפגשו קודם לכן ליד המכולת ושוחחו).

כאמור, המאשימה טענה בסיכומיה כי לאחר המפגש בין הנאשם למנוח במכולת החליט הנאשם להמית את המנוח וטרם יצא לדרכו הוא בדק שברשותו כלי נשק, בכך שפתח את מכסה תא המטען של רכבו ווידא כי נשקו נמצא שם. ההיגיון ואף הראיות עשויות להוביל למסקנה זו. ואולם, רמת ההוכחה הנדרשת בפלילים והיעדר ראיות חותכות ובעלות משקל של ממש חייבו אותי לדחות אפשרות זו ולהניח הנחות לטובת הנאשם.

משכך, הנחתי לטובת הנאשם, על בסיס ראיות שהובאו בפניי, כי ייתכן והמנוח הביא את הנשק עמו לזירה וכי השניים אף רבו פיזית באופן כזה או אחר (אפנה במיוחד לעדויות האחים רז), כך שבשלב מסוים נותר הנשק ברשות הנאשם.

אין להוציא מכלל אפשרות כי הנאשם לא תכנן מראש להביא למותו של המנוח וכי כוונה זו התגבשה בליבו באופן ספונטאני ובלהט הרגע, לאחר שהתפתח בינו לבין המנוח הריב. הפניתי לכל הנתונים התומכים במסקנתי לעיל.

ציינתי, כי מה שחשוב לעניננו הוא שהנאשם ירה לעבר המנוח שתי יריות ב הפרש של כ 11 שניות, אחת מהיריות פגעה במרכז גופו של המנוח מקדימה, והאחרת בגבו. ירי זה מקים את הכוונה, וזאת על פי חזקת הכוונה - שלא נסתרה בענייננו.

כלל ההנחות שהנחתי לטובת הנאשם; ותיקון 137 לחוק העונשין; חילצו את הנאשם מהרשעה ברצח בכוונה תחילה על פי הדין הישן, שהיתה מובילה להשתת מאסר עולם כעונש חובה.

משום העובדה שסעיף הרצח הבסיסי, לאחר הרפורמה, מקל ביחס לעבירת הרצח שיוחסה לנאשם בכתב האישום, לו דעתי תתקבל יש להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח, לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין בנוסחו לאחר התיקון, כאשר היסוד הנפשי שהתגבש בנאשם הוא כוונה.

אוסיף, כי המשכתי ובחנתי האם חל בנדון ס' 301ב' שכותרתו "המתה בנסיבות של אחריות מופחתת".

ס' 301ב(ב) קובע כי -

"על אף האמור בסעיפים 300 ו-301א, הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת מהנסיבות המפורטות להלן, דינו – מאסר עשרים שנים:

(1) המעשה בוצע בתכוף לאחר התגרות כלפי הנאשם ובתגובה לאותה התגרות, ובלבד שמתקיימים שניים אלה:
(א) בעקבות ההתגרות הנאשם התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו;
(ב) יש בקושי האמור בפסקת משנה (א) כדי למתן את אשמתו של הנאשם, בשים לב למכלול נסיבות העניין;"

בדברי ההסבר לסעיף זה הובהר –

"המבחן המוצע לקנטור בסעיף 301ב(א)(1) לחוק כנוסחו המוצע, זונח את השימוש במבחן "האדם הסביר" שזכה כאמור לביקורת, וקובע במקומו מבחן חלופי שיאפשר הקלה באחריות בנסיבות שבהן ההתגרות הובילה את העושה למצב שבו הוא התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו, ובתנאי שיש בקושי, בנסיבות המקרה, כדי למתן את אשמתו של הנאשם. המבחן המוצע משלב בין מבחן סובייקטיבי למבחן אובייקטיבי. [...] יצוין כי כדי שאשמת העושה תיחשב פחותה באופן משמעותי, צריך להתקיים יחס הולם בין טיב ההתגרות ומידתה לבין הפגיעה הניכרת בשליטה העצמית שגרמה ההתגרות. לא כל המתה במצב של איבוד ניכר של שליטה עצמית, בעקבות עלבון או אפילו הרמת יד, משקפת רמת אשמה שהיא פחותה משמעותית מרמת האשמה המאפיינת רצח [...] בכל הנוגע לפרשנות המונח "התגרות" יודגש, כי המבחן המוצע אינו בא לשנות את הדין הקיים, שלפיו המבחן להתגרות כולל בחובו ממד נורמטיבי, באופן שלא כל מעשה שהנאשם ראה בו פרובוקציה, נחשב להתגרות, אלא רק מעשים בלתי לגיטימיים במהותם, מנקודת מבט חברתית-מוסרית חיצונית לנאשם, שיש להם פוטנציאל משמעותי של הקנטה והרגזה.."

סבורני כי בענייננו תנאי הסעיף אינם מתקיימים.

כזכור, גרסת הנאשם היא שלא היה כלל בזירה ומאליו יוצא שלא העלה טענה של קנטור, לא כל שכן קינטור שהקשה עליו במידה ניכרת לשלוט בעצמו. בפרקים לעיל, הנחתי הנחות "לטובת" הנאשם שמצאתי להן בסיס מסוים בראיות. ואולם, בהקשר לעניין הנדון כעת ובשים לב למבחנים הקבועים בחוק, איני סבור שהנאשם נכנס לגדרם. רחוק מכך.

ראשית, בפן הסובייקטיבי אפנה למשך הזמן הקצר בו שהו הנאשם והמנוח בזירה (כדקה או שתיים לכל היותר); העובדה כי הנאשם אחז בנשק וירה לעבר המנוח 2 קליעים ; כאשר קיים פער של כ 11 שניות בין היריות; וכאשר אחת היריות נורתה לעבר גבו של המנוח. אלה, ויתר נסיבות האירוע כפי שהוכחו (ואפנה לכלל נימוקי לעיל ובכלל זאת, לדוגמה, העובדה שהנאשם כלל לא נפגע באירוע) אינם מאפשרים לטעון כי הנאשם "התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו".

לכאורה, אין מקום לדון בפן הנורמטיבי (שכן מדובר בתנאים מצטברים), אך גם אם אניח – ולו לצורך דיון זה - כי נדרשים אנו לדיון בנדון, אני סבור שלא ניתן לקבוע כי כאשר מתפתחת קטטה, ובסיומה (על בסיס כל ההנחות ששמשו לטובת הנאשם) מגיע נשק לידי אחד הניצים והוא יורה למוות באחר, מופחתת אחריותו. אפנה בהקשר זה לדברי ההסבר לעיל בהם צוין שאין מקום להפחית מרמת האשמה אף במצב של איבוד ניכר של שליטה בעקבות עלבון או אפילו הרמת יד. זאת ועוד, חרף תיקון 137 והשינוי שהוא הביא בהקשר לדיוננו (וראה בהקשר זה מאמרו של אוהד גורדן "נוסחת הקנטור", משפטים מד', עמ' 159, תשע"ד (2014)), סבורני כי עדיין ניתן להתבסס (כאמור, בשינויים המחויבים) על הפסיקה טרם תיקון 137 ולפיה גידופים, התגרות מילולית ואף תגרה אינם מספיקים (ור' למשל - ע"פ 4523/14 חלילי נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (20.1.16); ע"פ 4519/11 שיחרזייב נ' מדינת ישראל, עמ' 8 (4.5.15); ע"פ 4655/12 אדרי נ' מדינת ישראל, פסקה 44 (29.9.2014) ; ע"פ 6386/12 ‏עמנואלוב נ' מדינת ישראל, פסקאות 41-42 (6.12.15)

משכך וכאמור לעיל, לא חלות בנדון נסיבות של אחריות מופחתת.

לגבי עבירת הנשק, הצדדים לא התייחסו לשאלה מה דינו של הנאשם בהקשר זה בהנחה ולא ייקבע שהוא הביא את הנשק עמו, ובמלים אחרות - האם עבירת ההחזקה והנשיאה חלה גם במקרה של נשיאה "זמנית". לטעמי התשובה לכך חיובית, מה גם שהוכח שהנאשם נטל את הנשק עמו בסוף האירוע ונשק זה לא נמצא עד היום. משמע, משום שהנשק לא נמצא בזירה האפשרות היחידה היא כי הנאשם נטל אותו עמו. משכך, מצאתי לנכון להרשיעו (גם) בעבירת הנשק ומשניתנה לו הזדמנות להתגונן גם בהקשר זה כחלק ממכלול קו ההגנה אותו הציג (והשווה, בשינויים המחויבים עם האמור בע"פ רע"פ 2581/14 יקותיאלי נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (12.2.15).

לגבי עבירת השיבוש, כפי שצוין לעיל, יש לזכות את הנאשם מחמת הספק.

לסיכום חלקי שלי בהכרעת הדין,

לו תשמע דעתי, יש להרשיע את הנאשם בעבירת רצח, לפי ס' 300(א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, בנוסחו לאחר תיקון 137 לחוק, כאשר אני קובע שהיסוד הנפשי שהתקיים בו הוא "כוונה".

בנוסף, יש להרשיע את הנאשם בהחזקת ונשיאת נשק, לפי סעיפים 144(א)+(ב) לחוק;

לגבי עבירת שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק, יש לזכות את הנאשם מחמת הספק.

פרק כב'- התייחסות לחוות דעת חברי ההרכב
עיינתי בחוות דעתו של חברי, אב בית הדין כב' השופט סעב; ושל חברתי, כב' השופטת ציגלר. מספר הערות תמציתיות בהתייחס לעמדתם –

דומה שבבסיס מסקנת חבריי לפיה לא חל דין מקל, עומדת קביעתם כי הנאשם הביא עמו את הנשק לזירה. מסקנה זו אליה הגיעו חבריי היא הגיונית, אך לטעמי אינה עולה ברמה של למעלה מספק סביר. בחוות דעתי הפניתי בהרחבה לרקע שהוביל את הנאשם ואת המנוח לזירה ולמטרותיהם ההדדיות. נתונים אלה מוליכים לדעתי למסקנה מסתברת כי הנאשם הביא את הנשק, אך לא מעבר לכך. בהקשר זה הפניתי לכך שפתיחת תא המטען על ידי הנאשם ברחוב יפו אכן מחזקת את המסקנה אליה הגיעו חבריי, אך מדובר בראיה נסיבתית שאינה חזקה דיה כשלעצמה. חרף שקרי הנאשם (באופן כללי וגם בהקשר נקודתי זה), לא מן הנמנע כי הוא "רק" ווידא שבתא המטען של רכבו נמצא חפץ אחר, שאינו נשק חם, ושנועד "לשמש" למפגש עם המנוח. מכיוון שהמפגש במכולת היה אקראי, יוצא ש לדעת חבריי יש בכך תמיכה בטענת המאשימה שהנאשם החזיק את הנשק בתא המטען ברכבו באותו יום ללא קשר למפגש עם המנוח, ולא רק זאת אלא שיכול היה להבחין בנשק אף מבלי "לחטט" בתא המטען (אפנה לסרטון הרלוונטי). האם הדבר אפשרי? וודאי שכן; האם מדובר במסקנה הכרחית? מסופקני. ואם בהעלאת השערות מסתברות עסקינן, האם סביר שהמנוח הגיע לזירה כשהוא אינו מצויד בנשק קר או חם כלשהו? לטעמי, התשובה לכך שלילית. אזכיר, כי ברכב הרנו קליאו של המנוח וכן בזירה לא נמצא חפץ או כלי כלשהו שניתן ליחסו למנוח (בסביבת הזירה על הארץ נמצא מעין פלייר, אך לא הוכח שהוא קשור למי מהמעורבים). לו היה נמצא חפץ כזה - הדבר היה מחזק את המסקנה אליה הגיעו חבריי; ומנגד, היעדרו של חפץ כזה מצטרף, גם אם במשקל שאינו משמעותי כשלעצמו, לשלל הקשיים עליהם הצבעתי.

חבריי הפנו למספר נימוקים שיש בהם לבסס את מסקנתם כי התגבש בנאשם "הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית". כך, נקבע על ידי חברי האב"ד כב' השופט סעב כי המנוח נורה תחילה באזור הבטן ורק לאחר מכן באזור הגב; וכן נקבע כי בין שתי היריות ארע מעצרו בנשק. קביעות אלה חיזקו לדעת חברי האב"ד את המסקנה כי התגבש בנאשם הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית. לגבי הקביעה הראשונה, אפנה לכך כי חוות דעת המכון לרפואה משפטית לא קבעה מה היה הקליע הראשון שפגע במנוח ומה השני; ולגבי הקביעה השניה, סבורני כי מעצור בין שתי היריות הוא רק אפשרות אחת מבין שלל אפשרויות שיכלו להביא להמצאות הכדור בזירה על הארץ. סוגיה זו לא נדונה ולא נבחנה במסגרת ההליך.

ועוד לגבי תרחישים, והפעם בהתייחס לממצאים שניתן היה לקבוע מעדות האחים רז. חרף מהימנותם הברורה, הנתונים שמסרו דמו ל"תמונות" מתוך סרט ולא לתרחיש אחד רצוף וברור עד תום. תיאוריהם נשזרו במילים כגון "ריב" "תנועות ידיים" "מרדף" "התקוטטות" וכד'. משכך, כלל הנתונים שמסרו בנוגע למה שהתרחש בזירה, הותיר לטעמי חלל ראייתי-עובדתי מסוים. בניגוד לסיטואציות שניתן להשלימן חרף "חללים" בראיות (על פי רוב באירועים בהם קיימים פערי כוחות ברורים בין הנאשם לקורבן, כגון קורבן אקראי וחסר ישע הנקלע לזירה - ר' לדוגמה ע"פ 10033/17 שאכר נ' מדינת ישראל (11.12.19)), המקרה שלפנינו אינו כזה.

קובעים חבריי, כי הפרש הזמנים בין שתי היריות – 11 שניות – מוליך למסקנה חד משמעית, כי התגבש בנאשם הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית. חברי האב"ד כב' השופט סעב העלה אפשרות זו מעבר לנדרש (הסיפא של פסקה 21 לחוות דעתו) וחברתי כב' השופטת ציגלר הרחיבה בנדון. לשיטת חבריי, ללא קשר למה שהתרחש עד לירי הראשון, יש לבחון את האירוע במהלך 11 השניות שעמדו לנאשם עובר לירי השני לעבר המנוח. אין חולק כי מדובר בטענה כבדת משקל אך דומני כי בכך חבריי מתפרצים לדלת פתוחה, שכן פרק הזמן לעיל של כ 11 שניות וכן הנתונים הנוספים אליהם הפניתי בהרחבה בחוות דעתי, היו אלה שעמדו בבסיס מסקנתי כי התקיימה בנאשם כוונה להביא למותו של המנוח; וכוונה זו – אלמלא תיקון 137 – אף היתה מוליכה להרשעתו בעבירת רצח לפי ס' 300(א)(2) טרם התיקון לעיל. עם זאת, אוסיף כי ניתן להשקיף על פרק הזמן לעיל של 11 שניות גם באופן אחר; ובמה דברים אמורים – באם נקבל את טענת המאשימה כי הנאשם גיבש את ההחלטה להמית סמוך לאחר המפגש במכולת, מדוע לא ירה במנוח יותר מירייה אחת מיד כאשר נפגשו ברחבת שקמונה? ירי כזה היה מן הסתם "מממש" באופן מיידי את כוונותיו. מה גרם לו ראשית לירות ירייה אחת לעבר המנוח; ורק כעבור 11 שניות לירות לעברו ירייה נוספת? נזכור, שמעדות האחים רז אנו יודעים כי התרחש בפרק זמן זה אירוע אלים של מרדף, התקוטטות וייתכן דין ודברים בין השניים. במילים אחרות, הנתונים הקיימים; החלל הראייתי-עובדתי; והתהיות לעיל ונוספות שניתן להעלות, הובילו אותי למסקנה עליה הרחבתי בחוות דעתי לעיל.

ובמלים אחרות, המחלוקת ביני לבין חבריי – אם נְזקקה – היא האם ניתן לקבוע ברמת הוכחה של מעבר לכל ספק סביר, כי התקיים בנאשם "הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית". המחלוקת אינה אם הנאשם התכוון להמית את המנוח, אלא האם עשה כן לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית. לטעמי, לא בכדי הוסיף המחוקק את המילה " ממשי", להבדיל מכוונה "ספונטאנית". בספרם של קרמניצר וגנאים (ר' לעיל בפסקה 410) ציינו המחברים (עמוד 374 בפרק 6 "מבט אל העתיד תוך כדי התמודדות עם הביקורת – על מהות ראויה לכוונה תחילה"), כי כוונה תחילה במובנה החדש לאחר התיקון, היא כזו שגובשה לאחר "תהליך שקילה משמעותי ורציני" (שם, עמוד 375, ההדגשה אינה במקור – י.ל.). המחברים הוסיפו כי תהליך כזה יכול להימשך דקות אחדות ואינו דורש שעות של חשיבה. איני מוציא מכלל אפשרות שתהליך כזה עשוי להתגבש גם בפרק זמן קצר יותר, ואף של כ 11 שניות, אך לא כאשר הבסיס הראייתי העובדתי לכך אינו נהיר וברור עד תום, כבענייננו; ולא בנתוני המקרה דנן.

זאת ועוד, חבריי נתנו משקל לשקרי הנאשם. אף אני נתתי משקל לשקרים אלה וכאמור סברתי שיש להרשיעו ברצח המנוח. סברתי שהיה מקום ליתן לשקרי הנאשם משקל משמעותי בהקשר לעצם נוכחותו בזירה ובנוגע לירי לעבר המנוח; אך ככל שהדברים נוגעים לתרחיש המדויק שבו התרחש הירי, יש לטעמי לנהוג בזהירות. נזכור, כי קו ההגנה בו בחר הנאשם הוא הכחשה כוללת וגורפת של עצם נוכחותו בזירה. הנאשם אינו זכאי לפרס על בחירותיו ועל שקריו הבוטים, אך מנגד שקריו אינם יכולים להוות תחליף לראיות. כפי שצוין בע"פ 8328/17 ג'בר נ' מדינת ישראל (28.7.19), פסקה 22:"..אכן, שקר ושתיקה סלקטיבית עשוים לחזק את התשתית הראייתית, הכולל את התשתית הנסיבתית. אך אין לפסוח על השלב בו נבדקות יתר ראיות התביעה והמידה בה הן מספקות את סחורת ההרשעה..".

נזכור, כי גם הרשעה ברצח בכוונה "ספונטאנית" אינה דבר של מה בכך, לשון המעטה, ולראיה - קביעת המחוקק כי העונש על מי שממית "רק" בכוונה שכזו יכול להיות (עד) מאסר עולם. סבורני, שעל בית המשפט ליצוק תוכן ממשי והבחנה ברורה בין כוונה "רגילה" (שכאמור אינה "רגילה" כלל ועיקר וטמון בה ממד ברור של חומרה); לבין זו שנולדה לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית. התוצאה הנוראה של מעשה ההמתה והקביעה כי הנאשם התכוון להרוג את רעהו, עשויות באופן טבעי לטשטש את ההבחנה בין שתי דרגות עבירת הרצח. לכן, גם יש גם לנהוג בזהירות כאשר מבקשים להסתמך על הפסיקה בה נותחו יסודות עבירת הרצח טרם תיקון 137.

עקרונות היסוד של המשפט הפלילי בנוגע לחובת בית המשפט להרשיע רק כאשר לא מתקיים ספק סביר בכל יסוד מיסודות העבירה וכל יתר השיקולים שנפרסו בהרחבה בחוות דעתי, מחייבים לטעמי לנהוג במשנה זהירות ולהורות על הרשעת הנאשם בעבירה לפי ס' 300(א), בנוסחו לאחר תיקון 137; ולא ברצח בכוונה תחילה לפי ס' 300(א)(2) בנוסח לפני תיקון 137, כפי שהציעו חבריי.

יחיאל ליפשיץ, שופט

כב' השופט כ. סעב – האב"ד:

1. עיינתי בחוות דעתו המפורטת של חברי כב' השופט י. ליפשיץ ואני מסכים עם כל הממצאים העובדתיים שקבע, לרבות גם המסקנה כי, המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר כי התקיימו יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), שיוחסה לנאשם בכתב האישום בנוסחה טרם התיקון – ראו סעיפים 392 ו- 398 לחוות דעתו של חברי השופט ליפשיץ.

מכאן ואילך אינני יכול להסכים עם המסקנות הנוספות אליהן הגיע בהתאם לתיקון 137 לחוק העונשין - (תיקון מס' 137), התשע"ט-2019) - (להלן: "תיקון 137" ו/או "התיקון החדש") ותחולת הדין המקל על ענייננו.

זאת ועוד, אני חולק על חברי בכל הקשור הן למסקנה שהמאשימה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם הביא את הנשק לזירת האירוע, והן לדיון המשפטי בנוגע לעבירה שבגינה יש להרשיע את הנאשם שבפנינו. משקבענו כי על פי הראיות הנסיבתיות הנאשם הוא זה שהגיע לזירה וירה במנוח והמיתו, כך גם ניתן לקבוע על פי אותן ראיות נסיבתיות שהוא זה שהגיע לזירה עם הנשק וירה במנוח וכי ראיות אלו לא נסתרו. לסוגיות הנ"ל אתייחס גם בהמשך.

2. לאחר ששקלתי את הנסיבות העומדות בפנינו, איני סבור כי יש מקום לשינוי הקביעה, כי הנאשם ביצע עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין בהתאם לנוסח שקדם לתיקון 137.

להלן עמדתי:

3. סעיף 25(א) לתיקון 137, קובע כי:

"תחילתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו (להלן – יום התחילה), והוא יחול על עבירות שבוצעו מיום התחילה ואילך".

מועד הפרסום הוא 10.1.19, ולכן התיקון נכנס לתוקף ביום 10.7.19 ובענייננו העבירה נשוא כתב האישום בוצעה ביום 15.11.17, קרי בוצעה לפני יום התחילה.

בהמשך נקבע בסעיף 25(ב) לתיקון 137 כי:

"על עבירה שבוצעה לפני יום התחילה וטרם ניתן פסק דין חלוט בעניינה יחולו הוראות סעיף 5(א) לחוק העיקרי; לעניין זה, בבואו לקבוע מהו הדין המקל על העושה, יבחן בית המשפט את מלוא ההסדר הקבוע בחוק העיקרי כנוסחו בחוק זה לעומת ההסדר שהיה קבוע בחוק העיקרי לעניין גרימת מוות ערב יום התחילה (להלן – הדין הישן)".

סעיף 5(א) לחוק העונשין קובע כי:

"נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה...".

4. אם כך, עלינו לבחון האם יש בתיקון 137 כדי להקל בדינו של הנאשם?

5. הוראת סעיף 300(א) על פי הדין החדש, קובעת, כי:

"הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו – מאסר עולם".

6. עבירת הרצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(א)(1), על פי הדין החדש, שכבר בית המשפט העליון התייחס אליה בפסיקתו וקבע כי היא מהווה: "בפן העקרוני מקבילתה של עבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(2)..." - ( ראו ע"פ 3880/17 ראמי זיאדאת נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 31.12.2019), והקובעת כדלקמן:

"הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת הנסיבות המפורטות להלן, דינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד -

(1) המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית;
.....".

7. סעיף 300(א)(2) לפי הדין שחל עובר לתיקון, עסק ברצח בכוונה תחילה, ואשר הוחלף, ברמה העקרונית, בסעיף 301א(א)(1) המורה כדלקמן:

"המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית".

בדברי ההסבר לתיקון 137 ביחס לסעיף 301א(א) (הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015, ה"ח 972), (להלן: הצעת החוק או דברי ההסבר)), נכתב כך:

"בסעיף זה מוצע לקבוע עבירה של רצח בנסיבות מחמירות, שלפיה מי שגורם למותו של אדם בכוונה או באדישות, בנסיבות הקבועות בעבירה, יורשע בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות ועונשו יהיה מאסר עולם כעונש חובה".

בהמשך, ביחס לפסקה 1 הובהר כי:

"מוצע לקבוע כנסיבה מחמירה מצב שבו המעשה נעשה לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית. זהו מקרה מובהק שמבטא חומרה מיוחדת. יודגש, כי לא מדובר אך במקרים של התנקשות המתוכננת זמן מה מראש, אלא במקרים שבהם הממית שקל והחליט לקטול את קרבנו, להבדיל ממקרים שבהם הרצון להמית נוצר באופן ספונטני ובלהט הרגע".

8. בענייננו, התשתית העובדתית מלמדת כי הנאשם החליט לקטול את המנוח לאחר תכנון והליך של שקילה והכנה, ולא בלהט הרגע או באופן ספונטני ולהלן אנמק.

כפי שקבע כב' השופט ליפשיץ בחוות דעתו, שהנאשם הגיע לזירה ברכבו וירה במנוח שתי יריות, ולקביעה זו אני מסכים; כך שמקביעה זו עולה המסקנה שהנאשם הכין את כלי הירי קודם לכן והביאו לזירה. מסקנה זו הינה פועל יוצא מהקביעה כי זה היה הנאשם שהגיע לזירה וירה במנוח והמיתו, גם כאשר הבסיס לכך הינו ראיות נסיבתיות.

9. כאמור, חברי השופט ליפשיץ, בחוות דעתו, קבע כי יישום הקביעות העובדתיות על פי הדין הישן, מוביל למסקנה כי היה מקום להרשיע את הנאשם בעבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום בנוסחה טרם התיקון, קרי, עבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) בהתאם לדין שקדם לתיקון 137 – ראו סעיפים 392 ו- 398 לחוות דעתו.

כב' השופט י. ליפשיץ, אף בהמשך קבע כי:

"המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר כי התקיימו יסודות עבירת הרצח בענייננו ואילו לא היה חל שינוי בסעיף העבירה, הנאשם היה מורשע בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין לפי ההסדר הישן " – סעיף 398 לחוות דעתו.

לגבי ההחלטה להמית, קבע חברי כב' השופט י. ליפשיץ כי:

"הנאשם עשה שימוש בכלי נשק קטלני שמסוגל להמית, ירה שני קליעים לעבר המנוח, שניהם לעבר מרכז גופו, קליע אחד נורה לעבר גבו (של המנוח – כ. ס.), בנסיבות לעיל, מתקיימת חזקה הכוונה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו, וזו לא נסתרה.." – ראו סעיף 395 לחוות דעתו.

10. אמנם בהמשך, חברי כב' השופט ליפשיץ ציין כי המאשימה לא הרימה את הנטל הנדרש בפלילים ולא הצליחה להוכיח כי הנאשם גיבש החלטה להמית כבר בסמוך למפגש שהתקיים ליד המכולת וציין כי דבר זה ישליך על היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת רצח בנסיבות מחמירות וקבע כי הנאשם החליט להמית את המנוח בעת שירה לעברו את הקליעים שאכן גרמו למות המנוח.

11. לטעמו של חברי, התיקון החדש אבחן בין החלטה להמית שהתגבשה כ "הרף עין", באופן ספונטני ובלהט הרגע - (עבירת הרצח הבסיסית), לבין מקרים שבהם קדם למעשה ההמתה תכנון או הליך מ משי של גיבוש החלטה להמית - (רצח בנסיבות מחמירות), ובסופו של יום הגיע למסקנה כי נתוני המקרה שלפנינו מובילים למסקנה כי היסוד הנפשי שהתקיים בנאשם, הוא של כוונה "ספונטנית".

12. לגבי יסוד ההכנה לפי הדין הישן, קבע חברי כי המאשימה לא הרימה את הנטל שהנאשם הגיע לזירה עם הנשק. יחד עם זאת קבע כי בשלב זה של בחינת המעשה בהתאם לדין הישן די בכך שבשלב מסוים הנאשם אחז בנשק, כוונו לעבר המנוח וירה, פעמיים, כדי שיתגבש יסוד ההכנה.

לטעמי, משקבענו, ועל כך אין ביננו מחלוקת, כי הנאשם הוא שהגיע לזירה וירה במנוח, , הרי שמתבקשת המסקנה שבלתה אין, והיא שהנאשם הגיע לזירה עם הנשק וכי יש בראיות נסיבתיות אלו כדי להוכיח עובדה זו, קרי, המאשימה הוכיחה במידה הדרושה בדין שהנאשם הגיע לזירה עם הנשק וירה במנוח. מיותר לציין, כי הנאשם לא סתר ראיות אלו.

13. באשר ליסוד היעדר קנטור קבע חברי כי אין כל יסוד לקבוע כי הנאשם הושפע מקנטור כלשהו. קביעה זו מקובלת עלי ואזכיר כי הנאשם לא העלה טענה זו, נהפוך הוא, הנאשם הכחיש שהיה במקום וניסה בכל דרך להרחיק את עצמו מהזירה ומהעבירה שיוחסה לו.

כעת אמשיך ואבחן אם יש בתיקון 137 כדי להשפיע על התוצאה בענייננו.

14. השאלה המתעוררת כאן היא:

האם יש בתיקון 137 משום הקלה עם הנאשם (בהתאם להוראות סעיף 5(א) לחוק העונשין)?

15. תשובתי לשאלה הנ"ל היא בשלילה. כפי שאראה להלן, מאפייניו של מעשה הרצח אותו ביצע הנאשם (בהתאם לדין הישן), ממקמים אותו במדרג העליון בחומרת העבירה (לפי הדין החדש). בנוסף, אין עומדת לו – לנאשם, הגנת הקנטור גם לא בנוסחה החדש, או בדין המקל, ולכן, עניינו של הנאשם נופל לגדר עבירת ה - "רצח בנסיבות מחמירות", גם לפי הדין החדש.

16. יודגש כי סעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין קובע שני תנאים: האחד: קיום תכנון; והשני: קיומו של "הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית" וכי די בקיומו של אחד מהם.

ניתן ללמוד על הדבר מדברי ההסבר של הצעת החוק הממשלתית שעמדה בבסיס התיקון שבהצעת חוק העונשין, שם ניתן למצוא את הדברים הבאים, (בעמ' 170), וכך נכתב:

"מוצע לקבוע כנסיבה מחמירה מצב שבו המעשה נעשה לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית. זהו מקרה מובהק שמבטא חומרה מיוחדת. יודגש, כי לא מדובר אך במקרים של התנקשות המתוכננת זמן-מה מראש, אלא במקרים שבהם הממית שקל והחליט לקטול את קורבנו, להבדיל ממקרים שבהם הרצון להמית נוצר באופן ספונטני ובלהט הרגע.

החוק הקיים ביקש לבטא רעיון זה באמצעות המונח "כוונה תחילה"... מוצע לנסח מחדש רעיון זה, כדי שמקרים של המתה בכוונה שנוצרה באופן ספונטני, כגון לאחר קנטור סובייקטיבי ששלל תכנון ושקילה, לא ייכנסו בגדר החלופה המוצעת בפסקה (1)".

17. במקרה שלפנינו מתקיימות נסיבות מחמירות במובנו של התיקון החדש.

18. לטעמי, כלי ההמתה שנבחר יכול להצביע על גיבוש כוונה להמית. בנסיבות העניין שלפנינו נעשה שימוש בנשק קטלני (תת מקלע בהתאם לעדות של דוד רז שתאמה את הממצאים בזירה – חוות דעת נשק ת/60 ממנה עלה כי הנשק שנעשה בו שימוש הוא ככל הנראה תת מקלע מאולתר).

19. אופן ההמתה גם הוא אינדוקטיבי, מספר היריות, ומיקומן מלמדים רבות. כעולה מממצאי המכון לרפואה משפטית - (ת/77), המנוח נורה פעמיים, קליע אחד חדר ברביע השמאלי התחתון של הבטן וקליע אחר חדר בשליש התחתון של הגב מימין בכיוון מעלה.

עוד עולה מהממצאים כי בירייה אחת המנוח עמד מול הנאשם או באלכסון אליו ובירייה אחרת המנוח היה עם גבו אל הנאשם, דבר המעיד על נסיגת המנוח והתרחקותו מהנאשם ויש בו כדי לקבוע שבנסיבות אלו, לא נשקפה כל סכנה מהמנוח כלפי הנאשם.

20. גם העד דוד רז, מסר כי לאחר ששמע קול של ירייה הפנה מבטו ואז הבחין באדם מחזיק נשק בשתי ידיו ויורה לעבר אדם אחר שעמד מולו, וכך הוא מסר:

"ראיתי דמות אחת אוחזת בנשק בשתי ידיים ואז נשמעה ירייה. את הירייה השניה ראיתי בוודאות, ואז ראיתי רק דמות אחת..." - הודעה נ/2. משמע, שהמנוח נפל לקרקע לאחר שהנאשם פגע בו בשתי יריות.

כעולה מכל האמור, הנאשם עשה שימוש בנשק קטלני, ירה שני קליעים לעבר המנוח, שניהם לעבר חלק גופו העליון. הירי בוצע תוך זמן קצר, שניתן להעריכו בשניות.

21. גם אם נצא מנקודת הנחה כי הנאשם ירה את הקליע הראשון באופן ספונטאני ובלהט הרגע, כאשר המנוח עמד מולו והפגיעה הייתה בבטן , הגם שאין זו דעתי והגם שהדבר לא נטען על ידי הנאשם, הרי אחרי הירייה הראשונה וכעבור מספר שניות - (כעבור כ- 11 שניות ), כעולה מהקלטת שיחת הטלפון שקיים העד דוד רז - (ת/57) – ראו גם סעיף 364 לחוות דעתו של חברי כב' השופט ליפשיץ), החליט הנאשם לירות עוד ירייה נוספת והפעם כשהמנוח היה עם גבו אל הנאשם . גם אם סדר הירי היה הפוך, הראשונה פגעה בגב והשנייה פגעה בבטן, הדבר , לטעמי, לא ישפיע על המסקנה הנוגעת למהות העבירה שיש להרשיע בה את הנאשם.

אזכיר עוד כי בזירה נמצא כדור 9 מ"מ – ראו דו"ח פעולה ת/21, שלכאורה מעיד על התרחשות "מעצור" בנשק, שטופל על ידי היורה – הנאשם, לצורך המשך ירי, ומכך אנו למדים "שהמעצור בנשק", התרחש לאחר הירייה הראשונה ולאחר תיקון המעצור נורתה הירייה השנייה שפגעה בגבו של המנוח – תיקון המעצור כשלעצמו והמשך הירי , מעיד על קיומו של "הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית ".

כל זה מעיד על כך שאצל הנאשם הייתה הכנה ותכנון – הבאת הנשק ו כן התגבשה אצלו ההחלטה להמית את המנוח וגם אם נבחן נסיבות אלו בדרך המקלה והנוחה לנאשם באופן שבו נומר כי לא ניתן לשלול את קיומה של הפרשנות המקלה עם הנאשם, הגם שלהערכתי, יהיו נסיבות שבהן גם ירייה אחת תוביל את בית המשפט לקבוע כי - " המעשה נעשה לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית".

22. בענייננו קיימות ראיות המובילות למסקנה כי הנאשם הוא זה שהגיע לזירה עם הנשק וירה במנוח שתי יריות האחת כשפניו של המנוח היו מול הנאשם והשנייה הייתה כעבור כ- 11 שניות, לאחר שהמנוח הפנה לנאשם את גבו ולא יצר כל סכנה כלפי הנאשם, כך שנסיבות הירי, מספר היריות ותיקון המעצור, ללא קשר לשלב בו נוצר המעצור, לפני הירייה הראשונה, או אחריה או בסופה, מעידים על קיומו של היסוד הנפשי, במהלך ביצוע העבירה, יסוד נפשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית. אוסיף גם כי לו סדר הירי היה הפוך, המסקנה תישאר לטעמי, אותה מסקנה.

מעבר לנדרש אציין כי גם אם בירייה הראשונה עדיין לא גבש הנאשם החלטה להמית את המנוח, ואין זו דעתי , כי על פי הראיות הנסיבתיות הנאשם הביא את הנשק לזירה, הרי תיקון המעצור וביצוע המשך ירי לעבר חלק גופו העליון של המנוח גם לאחר שהפנה את גבו לנאשם, נותנת ביטוי ברור לקיומה והתגבשותה של ההחלטה להמית.

23. זאת ועוד, ההתנהגות של הנאשם לאחר ההמתה, יכולה אף היא לבסס את המסקנה שהנאשם שקל וגיבש החלטה להמית. ובענייננו העובדה כי:

"הנאשם לא הושיט למנוח עזרה ולא הזעיק את כוחות ההצלה. חרף זאת, הוא ניגש מיד לאחר הירי לרכבם של האחים רז לאחר שהבין כי ייתכן והם עדים למעשה, ציווה עליהם לכבות את רכבם והכל כדי להבטיח את הימלטותו מהזירה ולהיחלץ מאימת הדין. מיד לאחר מכן הוא נמלט מהזירה בנסיעה מהירה לכיוון ביתו, שם ארז תיק עם בגדים, הצטייד בתעודת זהות ונסע לכיוון ירושלים במטרה להרחיק עצמו ממקום ביצוע העבירה וכדי לבנות אליבי" – ראו סעיף 395 לחוות דעתו של חברי.

לכך אוסיף כי מהראיות עולה כי הנאשם בקור רוח ובשלוות נפש, חזר לחיפה והשתתף בהלוויית המנוח.

24. סבורני, כי הנסיבות שבפנינו מעידות, כי הנאשם רצח את המנוח לאחר תכנון במסגרתו הכין את הנשק והביאו לזירת האירוע , זאת גם לאחר "הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית", ומשכך עבר עבירת רצח גם בנסיבות המחמירות המפורטות בס"ק (1) לתיקון 137, ולכן המסקנה היא שאין תחולה לתיקון 137, הואיל ואין בו כדי להקל עם מעשי הנאשם.

25. כאן המקום להדגיש כי:

"ההחלטה להרוג בכוונה תחילה מחייבת קיומו של הלוך נפש של שקילה, כי העושה חשב ושקל ורק לאחר שיקול החליט להרוג" – ע"פ 5031/01 פלונית נגד מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 625, בעמ' 644 (להלן: "פלונית").

26. יתרה מזו, ניתן גם לבסס את התכנון, השקילה וההחלטה להמית, כבר מהשלב שבו נפגשו המנוח והנאשם בסמוך למכולת פאדי עד לפגישתם בזירת האירוע, כפי שיפורט להלן.

27. הנאשם, לאחר דין ודברים עם המנוח, נפרד מהמנוח וצעד לעבר רכבו, פתח את תא המטען של הרכב טרם הנסיעה. מהתיעוד של המצלמה ניתן להבחין בו – בנאשם, מביט לתוך תא המטען, כמי שבודק הימצאותו של דבר מה, ואחר כך, סוגר את תא המטען.

28. פתיחת תא המטען ע"י הנאשם לפני יציאתו לזירת הרצח, וההסבר הכבוש והמופרך שמסר הנאשם בנדון, כאשר העלה השערה שבדק אם נמצאים שם כיסאות ים, הסברים כבושים אלו, תומכים בטענת המאשימה כי פתיחת תא המטען על ידי הנאשם ומבטו לתוכו, מחזקים ומעצימים את טענת המאשימה שבמעשהו זה, הנאשם וידא כי הנשק אשר שימשו לביצוע העבירה, נמצא עימו.

29. למסכת הראיות הנסיבתיות הקיימות בתיק מצטרף המניע ומחזק אותה. אותו מניע עולה מקביעת ממצאי העובדה אותם קבע חברי כב' השופט ליפשיץ, ובין השאר, הממצאים הבאים:

(-) "עובר לאירוע המנוח התבטא בפני אחרים במספר הזדמנויות כי אינו שבע רצון בנוגע לנאשם בהקשר לחוב שהאחרון חב לו. לחלק מבני שיחו מסר המנוח כי נתן לנאשם "אולטימטום" ולחלק אמר שהאחרון גנב ממנו כספים"

(-) המפגש בין השניים לפני שעזבו את רחבת המכולת של פאדי, "לא היה על מי מנוחות" – ראו סעיף 357 לחוות דעתו של חברי השופט ליפשיץ.

כאן המקום להציג את התמונה שכבר הפנה אליה חברי בחוות דעתו בסעיף 47, באותה תמונה נראה הנאשם עומד מול פאדי היושב על הכיסא ואילו המנוח שיצא מהחנות הסמוכה נראה כשהוא נשען על דבר מה הסמוך לו כשהם – הנאשם והמנוח, מתעלמים האחד ממשנהו – תמונה המדברת בעד עצמה:

המנוח
המנוח
הנאשם
הנאשם

בהמשך, נראה הנאשם עוזב את המקום מבלי לדבר עם המנוח – ראו התמונה הבאה:

הנאשם
הנאשם
המנוח
המנוח

כשבהמשך, מיד עם עזיבת הנאשם את המקום, המנוח נראה מפנה את מבטו לכיוון הליכת הנאשם:

המנוח
המנוח

ועל כך כתב חברי השופט ליפשיץ:

"עולה בבירור כי השניים לא שוחחו והמסקנה ההגיונית המתבקשת של צופה שאינו מכיר את הדמויות, היא כי מדובר בשני אנשים שאינם מכירים אחד את השני. מכיוון שהקורא כבר מבין שלא כך הדברים, אדגיש - מדובר בשתיקה והתעלמות רועמת מצד שני הצדדים" – ראו סעיף 48 לחוות דעתו של חברי. כאמור יש להזכיר כי שניהם בהמשך מגיעים לזירה שם נורה המנוח ומת כתוצאה מהירי שבוצע לעברו – האם הדבר אקראי??? בוודאי שלא.

(-) ראוי לציין עוד, כי לפי עדותו הראשית של הנאשם, מיד לאחר שהנאשם עזב את מכולת פאדי, המנוח קרא לו והתנהלה ביניהם שיחה רגועה ודיברו על החוב שהנאשם חייב למנוח וגם על עבודה , כשלטענתו אמר המנוח: "יש לו ( "למנוח" – כ. ס.), איזה שיפוץ.. ואז אמר לי אם תעשה לי את זה נתקזז עם ה- 3,500 ₪ אמרתי לו אין בעיה בסדר... זו היתה השיחה שלי ... והלכתי הביתה" - (פרוטוקול מיום 13.1.20, עמ' 292-293). יודגש כי כעולה מהתמונה הראייתית, עדות הנאשם הנ"ל הינה כבושה ושקרית וכי מתברר כי השניים:

"הנאשם והמנוח קבעו לנסוע, בנפרד, לחוף שקמונה. מטרת השניים (מטרת נסיעת השניים – כ. ס.) לא הייתה לשוחח בניחותא אלא לריב " - ראו פרק כא', סעיף 357 לחוות דעתו של חב' השופט ליפשיץ.
לעניין זה אפנה לתמונות שהוצגו לעיל מהן עולה התעלמות מופגנת של הנאשם מהמנוח ועמידתו של המנוח כשהוא נשען על דבר מה, שתוארה ע"י חברי "עמידה כועסת" - סעיף 52 לחוות דעתו.

מה גם, מיד לאחר שהמנוח והנאשם שוחחו, נראה המנוח חוזר בריצה לאזור רחבת הכניסה של המכולת, דבר שמעיד על כך שהמפגש בין השניים לא היה רגוע, בניגוד למה שטען הנאשם:

המנוח
המנוח

30. סוף דבר, על בסיס ניתוח הראיות ושקילת הטענות אני קובע כי המאשימה קיימה את חובתה ומלאה אחר הדרישה להוכחת כל היסודות הנדרשים לשם ביסוס אחריות הנאשם בגין עבירת הרצח בכוונה תחילה – עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, זאת גם קבע חברי השופט ליפשיץ. אוסיף כי החלטת הנאשם להמית את המנוח בכוונה תחילה הייתה לאחר תכנון – הכנת הנשק והבאתו לזירה, תוך שה וא מלווה בהלוך נפש של שקילה והחלטה להמית – ראו לעניין זה והשוו פסק דין פלונית.

31. הדין החדש בעניין עבירות ההמתה שבחוק העונשין אינו משנה ממסקנה הנ"ל; זאת משום שהחלתו של הדין החדש, הייתה מביאה למסקנה שהנאשם היה כמי שעבר על הוראות סעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין - ("רצח בנסיבות מחמירות"), ולא היו חלים סעיפים אחרים הממתנים את דרגת האחריות האמורה.

32. בטרם אסיים, אתייחס גם לסעיף 301א(ב) לחוק העונשין שלאחר התיקון החדש והקובע כי:

"על אף הוראות סעיף קטן (א), התקיימה נסיבה מחמירה כאמור באותו סעיף קטן, אך מצא בית המשפט, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, כי מתקיימות נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד, רשאי הוא להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 300".

עניינו של סעיף 301א(ב) נדון לאחרונה בע"פ 3308/17 וחידי נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 15.1.20), בו צוין, כי הסעיף אינו מונה את הנסיבות המיוחדות שלאורן מעשה הרצח, אשר בוצע באחת הנסיבות המחמירות אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד ושם נכתב:

"ברם, הלשון "נסיבות מיוחדות", לצד החובה המוטלת על בית המשפט לרשום את הנימוקים המיוחדים שמובילים למסקנה כי נסיבות כאמור מתקיימות, מלמדת על כך שהפעלת הסעיף תיעשה במקרים חריגים במיוחד. כך עולה גם מדברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015, ה"ח הממשלה 972, ע' 173 (להלן: הצעת החוק)" (פסקה 34).

33. לטעמי, עניינו של הנאשם אינו נופל לגדרם של אותם "מקרים חריגים במיוחד", המצדיקים הרשעה בעבירת הרצח לפי סעיף 300 לחוק העונשין.

ראוי לציין כי הנאשם לא העלה כל טענת הגנה מסוג זה ושלל נוכחות בזירת האירוע וביצוע העבירה ולא טען כל טענה להתגרות ולקנטור בסמוך לביצוע העבירה.

אולם, גם אם נניח לפי עדות האחים רז כי התנהלה קטטה בין השניים בזירת האירוע, שהעמידה את הנאשם בסיכון מיוחד שהתקשה להתמודד עמו, הרי גם טענה כזו אינה ראויה להתקבל, נוכח הממצאים שנקבעו ושאינם מתיישבים עם הנחה זו, והקביעה כי הנאשם תיקן מעצור בנשק - (ללא כל חשיבות לשלב בו נוצר המעצור), והעובדה כי ירה שתי יריות, במנוח, בפלג גופו העליון ופגע באברים חיוניים, בהפרש של כ- 11 שניות בין הירייה הראשונה והירייה השנייה, אחת בבטן ואחת בגבו, דבר המעיד, ראשית כל, על כך שהמנוח לא סיכן את הנאשם, בין אם זה עקב פגיעתו מהירייה הראשונה ובין אם הוא היה במצב עמידה עם הגב לנאשם, דבר המעיד על כך שהוא היה בנסיגה והתרחקות ממנו. לכן אין מקום לטעון כי הנאשם "התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו".

34. על כן, אני בדעה, אפוא, שיש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, בנוסחה טרם התיקון מס' 137 – רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין וכי הדין המקל לא חל על נסיבות מקרה זה.

35. באשר לעבירת החזקת ונשיאת נשק ועבירת שיבוש מהלכי משפט, אני מסכים עם מסקנתו של חברי השופט ליפשיץ, שיש לזכות את הנאשם מעבירת השיבוש מחמת הספק, חרף קיומו של חשד ממשי ומשמעותי, שעוצמתו לא דלה בסוגיה זו וכן עם המסקנה שיש להרשיעו בעבירת הנשק.

36. קראתי את פרק כב בחוות דעת חברי כב' השופט ליפשיץ – שכותרתו "התייחסות לחוות דעת חברי ההרכב". ראשית כל אציין כי אכן ראוי לבחון כל אופציה ואפשרות שיש בה כדי לסייע או להקל עם הנאשם ובמיוחד כשמדובר בעבירה חמורה ככזו בה מואשם הנאשם שבפנינו, אך בעניין זה יש לשאול האם על בית המשפט לעשות זאת גם כאשר הנאשם לא הניח ולו ראשית ראיה לכך וגם כאשר הוא אינו מפנה לכך? והאם עלינו לבחון כל אפשרות שאינה הגיונית ואף היא בלתי סבירה?

אזכיר כי בפנינו אירוע שבו ראיות המאשימה מבוססות כל כולן על ראיות נסיבתיות השזורות האחת בשנייה ויוצרות את התמונה השלמה והמלאה מעבר לספק סביר. תחילה ראיות אלו הובילו גם את חברי כב' השופט ליפשיץ למסקנה כי הנאשם הגיע לזירה עם רכבו והוא אף קבע במסקנותיו כי הוא – הנאשם, היה זה שירה במנוח שתי יריות; האחת פגעה בבטן והנוספת בגב. הוא קבע גם ששתי פגיעות אלו גרמו למות המנוח.

על פי חוות הדעת – ת/60 מדובר בנשק מסוג תת מקלע מאולתר שיורה כדורים של 9 מ"מ ושני קליעים שנורו מאותו נשק שפגעו במנוח וגרמו למותו – ת/77. בזירה נמצא גם הכדור השלם שיכול להיפלט רק אם הייתה דריכה כפולה – קרי; דריכת נשק טעון ודרוך בין אם בתחילת האירוע או במהלכו. דריכה זו יוצרת את האופציה לירות ואכן מסכים אני עם חברי השופט ליפשיץ שהנאשם היה בזירה וירה במנוח; בין אם הכדור הראשון פגע בבטן ובין אם הוא פגע בגב או בסדר שונה והפוך; מתבקשת המסקנה שבנאשם התגבש "... הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית", לפי סעיף 300א(א)(1) לחוק העונשין. לטעמי, ההיגיון של אדם מן הישוב אומר ששניים ששי קרב מתעמתים האחד מול השני, ולא אחד מפנה את הגב למי שבא להתעמת איתו. מכל מקום פגיעה אחת הייתה בבטן ופגיעה נוספת הייתה בגב. ההפרש בין הירייה האחת לנוספת היה כ-11 שניות; פרק זמן זה ארוך למי שירה כבר הירייה הראשונה בקורבנו, פצע אותו ונטרלו וכי הירייה השנייה נורתה לעבר המנוח שכבר היה פצוע ולא היווה סכנה לנאשם; ראשית כל, הדבר – פרק הזמן של 11 שניות, יכול לבסס את ההנחה שנוצר מעצור בירי ותוקן. הנחה זו הגיונית יותר מיתר ההנחות שהעלה חברי והיא אפשרית בנשק תקין.

שנית, וללא כל קשר להנחה שהיה מעצור. נראה לי כי הפגיעה בגב של המנוח נגרמה ע"י הנאשם ועל כך אין מחלוקת גם אין חולק כי בהיות המנוח עם גבו לנאשם האוחז בנשק הראשון – המנוח, לא יכול היה להוות גורם המסכן את הנאשם.

שלישית, אם אצעד עם חברי לפי קביעותיו, הרי שאין מחלוקת בינינו שהמנוח נורה פעמיים ע"י הנאשם, בין אם ירייה ראשונה הייתה בגבו ובין אם זו הייתה ירייה שניה; ביצוע הירייה הנוספת שפגעה בבטן (ללא כל קשר לסדר היריות); כעבור 11 שניות מהירייה הראשונה, יש בכל אלה כדי להעיד על קיומו של הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית. לטעמי, די במציאתו של כדור שלם בזירה כדי להעלות אפשרות של מעצור בנשק, כך שקיימת ראייה בעניין זה. המסקנה אליה הגעתי מתבססת על ראיה חפצית שנמצאה בזירה והיא הגיונית וסבירה.

אסיים ואומר כי ההלכות לעניין קיומו של ספק סביר ידועות ומושרשות; וכי לטעמי ספק סביר אליו הפנה חברי, לא קיים בענייננו כשלעניין ביצוע ירי (מספר כדורים), לעבר החלק הפגיע בגוף הקורבן, קבע בית המשפט העליון:

"הפעלת נשק, שתכונתו הקטלנית היא ודאית, תוך יריית מספר כדורים ניכר, שכוונו לחלק הפגיע ביותר בגוף האדם, מדברת בעד עצמה ומצביעה על החלטה לקפח חייו של הקורבן" – ראו ע"פ 686/80 שלמה סימן טוב נ' מ"י, פ"ד לו(2) 253, בעמ' 262.

בנסיבות המקרה שלפנינו ברור כי הנאשם רצח את המנוח לאחר שקילה ממשית וגיבוש החלטה להמית. הובלת הנשק; הנסיעה לזירת הרצח; אחיזה בנשק קטלני, שתי יריות מנשק קטלני שכוונו לחלק הפגיע ביותר לגוף המנוח; מטווח קרוב ביותר; ההתנהגות של הנאשם לאחר הירי, לרבות אי הושטת עזרה למנוח ואיום בנשק על העדים שנכחו בזירה – כל אלה מוכיחים מעבר לספק סביר כי מעשה הרצח נעשה לאחר תכנון ו הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית.

זאת ועוד לעניין תכליתו של תיקון 137 אפנה לאמור בחוות דעתי בה הפניתי גם להצעת החוק ולדברי ההסבר וכפי שכתבתי שם; אני מסכים עם התוצאה שקבע השופט ליפשיץ "... שכן פרק הזמן של כ-11 שניות וכן הנתונים הנוספים אליהם הפניתי , (אליהם הפנה השופט ליפשיץ), בהרחבה בחוות דעתי, היו אלה שעמדו בבסיס מסקנתי (מסקנת כב' השופט י' ליפשיץ) כי התקיימה בנאשם כוונה להביא למותו של המנוח " –סעיף 420 לחוות דעתו. אולם נימוקיו להחלת הדין המקל בעניינו של הנאשם אינם מקובלים עלי, כפי שהסברתי זאת בחוות דעתי.

כמאל סעב, אב"ד

השופטת ג' ציגלר:

לאחר שעיינתי בחוות הדעת המקיפות של חבריי, כב' האב"ד השופט סעב וכב' השופט ליפשיץ, אני מסכימה לתוצאה לפיה הנאשם המית את המנוח בכוונה, ובאשר למחלוקת שנפלה לענין סעיף ההרשעה אני מצטרפת לעמדתו של כב' האב"ד, לפיה לא חל על הנאשם הדין המקל מכח תיקון 137 לחוק העונשין, וכי י ש להרשיעו בעבירת הרצח כנוסחה טרם התיקון.

1. חברי, כב' השופט ליפשיץ בחוות דעתו המפורטת, סקר באריכות רבה את הראיות והעדויות שהובאו על ידי הצדדים, החל מרגע המפגש בין הנאשם למנוח סמוך לביתם במכולת פאדי ביום האירוע, המשך בנסיעה לכיוון מגרש החנייה בשקמונה, שם נרצח המנוח, המשך בנסיעתו החפוזה של הנאשם לירושלים עוד באותו ערב, ועד שנעצר והוגש נגדו כתב האישום, ואני שותפה למסקנתו לפיה הנאשם הוא זה שרצח את המנוח, וכי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר את העבירה שיוחסה לנאשם – עבירת רצח לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין (טרם תיקון 137 לחוק), מסקנה אליה הצטרף כאמור גם כב' האב"ד השופט כ. סעב בחוות דעתו.

2. מדובר בצבר משמעותי של ראיות נסיבתיות המתקשרות זו לזו ברצף ובהגיון ויוצרות מארג עובדתי חד משמעי שאינו יכול להוביל לתוצאה אחרת, אלא לכך שמותו של המנוח נגרם מידיו של הנאשם;

כך, המפגש בין השניים במכולת – שתחילתו בשתיקה מוחלטת ואף לא מבט זה אל זה למרות השכנות הקרובה וההיכרות המעמיקה ביניהם, באופן המלמד על מתח רב ועל משהו שקורה בין השניים מתחת לפני השטח. כך, השיחה המתנהלת ביניהם מחוץ לטווח המצלמות על החוב שחב הנאשם למנוח ועל דרך אפשרית לפירעונו (כגרסת הנאשם), שכעשר דקות אחריה מוצא המנוח את מותו. כך, בעקבות אותה שיחה ברחוב נראה המנוח יוצא בריצה ממקום עבודתו ברחוב יפו, נוסע על קטנוע בניגוד לכיוון התנועה, ואחר כך מחליף את הקטנוע ברכבו ונוסע במהירות רבה לכיוון שקמונה, בדיוק באותו זמן בו יצא גם הנאשם ברכבו לסיבוב ההתאווררות עליו העיד, כשניתן להסיק שגם הנאשם מיהר מאד לצאת לדרך שכן הוא התקשר מידית לקודסיה אשתו כדי שתזרוק לו את מפתחות הרכב מהקומה השלישית בה התגוררו, כדי שלא יבוזבז זמן לריק.

לטעמי, הבהילות והחיפזון בה פעלו שניהם קשורה קשר ישיר לשיחה שהתקיימה ביניהם ובוודאי לא היתה רגועה או חברית כפי שניסה הנאשם להציג, כשמסקנת חברי, השופט ליפשיץ, כי השניים "קבעו לריב" במקום מבודד יחסית היא המסקנה המתבקשת.

כך ובהמשך, הדרך שעשו שני כלי הרכב מרחוב יפו ועד לשקמונה, כמתואר באריכות ע"י השופט ליפשיץ, תוך העזרות במצלמות השונות לאורך הנתיב ובסימנים ייחודים המאפיינים את רכבו של הנאשם, וכך בעת שחזר הנאשם מאותו סיבוב לביתו לאחר פרק זמן קצר, ובתוך דקות ספורות (כשמונה דקות) של התארגנות יצא שוב והפעם לבית משפחת אשתו באזור ירושלים.

3. אף אני כחבריי להרכב סבורה כי זיהוי רכבו של הנאשם במצלמות השונות הוא זיהוי וודאי, כשלדף הנייר הלבן בחזית הרכב מלפנים ולפנס המקולקל מאחור, ניתן להוסיף גם את פס הקישוט המצוי לאורכו של הרכב על הדלתות, כאלמנט זיהוי מצטבר. אמנם פס הקישוט אינו ייחודי לרכב מסוג פורד פוקוס, וניתן לראותו על כלי רכב רבים כולל רכבו של המנוח, אולם כאשר מוסיפים את פס הקישוט למאפיינים הייחודיים האחרים, ללוח הזמנים במצלמות לאורך נתיב הנסיעה, וליתר הממצאים אליהם הפנה חברי בזוויות הצילום השונות, ניתן בהחלט לראות בפס זה תמיכה למסקנת הזיהוי בה נראה רכבו של הנאשם עושה את דרכו אל הזירה ובחזרה ממנה לביתו.

דוגמה לכך ניתן לראות בתמונות בהן אישר הנאשם את הזיהוי של רכבו במצלמה 3, כאשר יצא מהחנייה לאחר השיחה עם המנוח, וכן במצלמה 6 בה נראה לצד פס הקישוט גם הפנס האחורי המקולקל. גם במצלמה 9 (בית חולים רמב"ם- דני פרחים) נראה בבירור פס זה, וכך גם במצלמות 10 ו-11, ושוב במצלמה 6 כאשר עושה הנאשם את דרכו חזרה מזירת האירוע, כמו גם במצלמות המתעדות את רחוב יפו כשהוא יוצא שוב ברכבו לכיוון ירושלים.

4. אני שותפה לא רק למסקנת חברי בדבר אשמתו של הנאשם, אלא גם להתרשמות ממנו כמפורט באריכות בחוות דעתו. ואוסיף בקצרה, כי אף אני התרשמתי שמדובר בנאשם שעל פני הדברים מציג חזות רגועה ומכובדת בבחינת "מה לי ולעבירה חמורה כעבירת הרצח", אולם במהלך הדיונים שהתנהלו לפנינו במשך תקופה לא קצרה, נחשפנו לכך שלמרות קור הרוח כלפי חוץ הנאשם מסוגל להפוך את עורו בבת אחת, לכעוס ולהרים את קולו ללא כל מעצורים, אם סבר שמי מהנוכחים חלילה פגע בכבודו בדרך כזו או אחרת.

5. אשר לתוכן עדותו של הנאשם, לא אשוב ואפרט את התמיהות, הסתירות והקושיות הרבות שעלו מהשוואת דבריו בתחילת חקירתו במשטרה ועד לסיום עדותו לפנינו, במהלכה נחשפו שקרים שונים שסיפר כשהוא פיתח את גרסתו והתאים את הסבריו ע"פ הראיות השונות שהוטחו בפניו, לדוגמה בנושא השיחות עם רעייתו קודסיה בדרכו לירושלים, השיחות שניהל עם מכרים בזמן נסיעתו לשם, העלמת הבגדים שלבש ועוד ועוד. אך כל אלו הם בבחינת ראיות סובבות ותומכות במסקנה לגבי ביצוע הרצח, כשהשאלה העיקרית עליה לא ניתן שום מענה מצידו של הנאשם היא - היכן הוא היה באותם רגעים של זמן הרצח.

גרסת הנאשם לפיה אינו זוכר את שאירע בדקות שחלפו מאז יצא מהחנייה ברחוב יפו בחיפה בשעה 20:17 ועד ששב לביתו בשעה 20:34:14, בטווח המירבי של 18 דקות (כמוסבר בסעיף 40 לחוות דעתו של חברי) אינה יכולה להתקבל, אף אם לטובתו של הנאשם אתעלם מהאמור בסיכומי ההגנה לפיהם הנאשם – "מאשר את מסלול הנסיעה כפי שעשה גם בשחזור... הנאשם זוכר את מסלול הנסיעה עד כיכר צים (עמ'301) ", שאז מצטמצם טווח חוסר הזכרון ל- 14 דקות שכחה בלבד (ראו עמודים 71-72 לסיכומי ההגנה).

לגרסת הנאשם הוא זוכר היטב מה קרה עד שנכנס לרכב והחל לנסוע, והעדר הזיכרון מתחיל בדיוק מרגע היציאה מרחוב יפו באותן דקות ספורות של נסיעה עד למגרש החנייה בשקמונה ובחזרה – כשבע עד שמונה דקות לכל כיוון ללא עצירה.

ואז, כשהוא שב לביתו שב לפתע גם זכרונו לתפקד, ולנאשם גרסה סדורה על הריב הנוסף עם אשתו, על סדרת פעולותיו עד שהחליט לנסוע למשפחת אשתו בירושלים ומה בדיוק לקח עמו לשם.

זיכרונו של הנאשם תפקד היטב גם בדרך לירושלים, כשהוא זכר את שיחות הטלפון שניהל עם אנשים שונים (גם אם לא את כל תוכנן), את הגעתו לסאוסן גיסתו ואפילו מה קנה במכולת לארוחת הלילה המשותפת שלהם.

אלא שאי אפשר להאמין ולקבל גרסה זו, שכן אחת מן השתיים או שהנאשם אמנם לקה בחוסר זיכרון בלתי מוסבר באותן דקות ספציפיות רלוונטיות, תופעה משונה וחסרת הגיון למי שידע לציין בפרטי פרטים את כל מעשיו לפני ואחרי הנסיעה לזירת הרצח, או – וזוהי לטעמי התשובה הנכונה – שהנאשם זכר היטב את כל מעשיו, אך כדי להסביר את נסיעתו הלילית החפוזה לירושלים בדה את סיפורי הריב עם אשתו כדי להתאימם לאליבי שניסה לבנות, תוך שהוא שוזר בגרסתו השקרית גם דברים שהתרחשו, כמו הפגישה ברחוב עם המנוח ושיחות הטלפון שניהל בדרכו לירושלים, שהראיות לגביהן לא יכולות להיות שנויות במחלוקת.

תמיכה למסקנה כי מדובר בגרסה בדויה מצויה בגרסאות המתפתחות שמסר הנאשם בחקירתו במשטרה, עד שבחר לומר כי הוא שומר על זכות השתיקה בקשר למסלול נסיעתו באותן "דקות שכחה", באופן הפועל לחובתו ומשמש כראיה מחזקת ומשלימה, ודומה כי אין צורך להכביר מילים מעבר לאמור בחוות דעתו של חברי השופט ליפשיץ בהקשר זה (ת/11 ו-ת/12).

6. בנוסף, ובנסיבות שפורטו בחוות דעתם של חבריי להרכב, אני מסכימה למסקנה כי לא הוכחה ברמה הנדרשת עבירת השיבוש שיוחסה לנאשם, וכי לא הוכח מעל לספק סביר שהוא היה היוזם ו"האחראי" לשיבוש ההליכים הנטען באמצעות רעייתו קודסיה, הגם שכלל פעולותיו מצביעות על ידיעה ומעורבות.

7. כאמור, עד לנקודה זו מדובר במסקנות המוסכמות על כל חברי ההרכב, לרבות המסקנה כי הנאשם אחראי לרצח המנוח וכי יש להרשיעו בעבירת הרצח כנוסחה טרם תיקון 137 לחוק העונשין.

אולם מכאן והלאה נחלקו חבריי בשאלה האם יש להחיל על הנאשם את הדין המקל שנקבע בתיקון 137 לחוק העונשין.

עיינתי בקפידה במסקנות שהסיקו חבריי מהעובדות שהוכחו ובמחלוקת שנתגלעה ביניהם, ובקליפת אגוז ייאמר כי היא טמונה בשאלת תכנון הרצח וגיבוש ההחלטה להמית אצל הנאשם, או במילים אחרות בהקשר לתיקון 137 לחוק - האם יש להרשיע הנאשם בעבירת הרצח הבסיסית הדורשת כוונה או אדישות כאמור בסעיף 300 (א) לחוק העונשין, או שהרצח בוצע בנסיבות המחמירות הקבועות בסעיף 301א(א)(1) "לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית".

8. על מנת להשיב על שאלת ה"תכנון" ו"גיבוש ההחלטה להמית", בחנו חבריי בין היתר גם את הסוגיה - מי מהשניים הביא את הנשק לזירת הרצח, וכל אחד מהם נתן לה מענה שונה. חברי כב' השופט ליפשיץ סבור כי פתיחת תא המטען ע"י הנאשם וההצצה פנימה טרם שהחל בנסיעתו לזירה, אינה מספקת הוכחה ברמה הנדרשת כי שם אמנם נשמר הנשק ששימש לרצח, בעוד כב' האב"ד השופט סעב סבור כי משהוכח בראיות שהנאשם הגיע לזירה וירה במנוח, ובשעה שהסבריו לפעולת פתיחת תא המטען היו מופרכים וחסרי בסיס, הרי (בסעיף 12 לחוות דעתו): "לטעמי, משקבענו, ועל כך אין ביננו מחלוקת, כי הנאשם הוא שהגיע לזירה וירה במנוח, גם כפי שעלה מעדות האחים רז, הרי שמתבקשת המסקנה שבלתה אין, והיא שהנאשם הגיע לזירה עם הנשק וכי יש בראיות אלו כדי להוכיח עובדה זו, קרי, המאשימה הוכיחה במידה הדרושה בדין שהנאשם הגיע לזירה עם הנשק וירה במנוח. מיותר לציין, כי הנאשם לא סתר ראיות אלו ".

9. בחנתי שוב את העדויות והראיות הרלוונטיות ושוכנעתי שכלל הגורמים הקשורים בהתנהלות הנאשם מובילים למסקנה כי הוא זה שהביא את הנשק לזירת הרצח.

יוזכר, הנאשם פתח את מכסה תא המטען של רכבו טרם שיצא למפגש הריב עם המנוח, כשחלפו פחות מעשר דקות עד שזה נרצח. לנאשם לא היה כל הסבר לכך, עד שמסר בחקירתו בבית המשפט את גרסת כסאות הנוח, כשברור שההסבר שניתן הוא תלוש ומופרך מיסודו שכן מי שיוצא לריב אינו זקוק לכיסא נוח.

10. גם ניתוח ההתנהלות בזירה עצמה מוליך למסקנה שהנשק הובא בידי הנאשם. מדובר בשהייה קצרה ביותר במקום – פחות משתי דקות – במהלכן נפגשו הנאשם והמנוח במגרש החנייה בשקמונה.

אפנה לכך שרכבו של הנאשם נצפה במצלמה האחרונה כקילומטר מהזירה בשעה 20:24, ובדרך חזרה ממנה בשעה 20:27, כאשר בשעה 20:25 נשמע דוד רז מציין את דבר הירי בקולו בהקלטה שנשמרה. השהות הקצרה הזו במהלכה נורה המנוח פעמיים בפער זמנים, וכשהנשק שימש גם לאיום על האחים רז, מצביעים לטעמי על כך שהשימוש והחזקת הנשק היו מתוכננים ולא ספונטניים.

עם זאת ולמרות האמור, הרי שגם אם אלך לשיטתו של חברי השופט ליפשיץ, לפיה התרחיש האחר לטובת הנאשם הוא שהמנוח הביא את הנשק למקום - שהרי גם המנוח לא בא להינפש בשפת הים - עדיין תהיה מסקנתי כי הרצח לא היה בכוונה ספונטנית וכי התקיים בנאשם הליך של שקילה וגיבוש ההחלטה להמית.

אסביר;

לנוכח התוצאה המצערת בה מצא המנוח את מותו בתוך כדקה מרגע שהגיע למגרש החנייה, ברור כי הנשק הגיע לידיו של הנאשם כבר בשלב ההתחלתי וכמעט באופן מידי (הן משום הזמן הקצר בו התרחש האירוע והן משום שנורו רק שתי יריות שפגעו במנוח).

באותו שלב התחלתי כאמור, משתנה התמונה ובאופן מפתיע ואף לא צפוי מבחינת הנאשם הוא מחזיק בתת מקלע מאולתר שאינו שלו ובקור רוח וללא שהיות הוא השתלט על הנשק, תפעל אותו ללא כל קושי ואף ירה בנשק הזה למרכז גופו של המנוח, למרות שבמצב שנוצר ובשעה שנשקו נפרק ממנו המנוח כבר לא היווה סיכון לנאשם.
(זאת אף מבלי להידרש לשאלה להיכן נורתה הירייה הראשונה – לבטן או לגב, ומה משמעותם של אלה, כפי שעוד יובהר בהמשך).

11. בהערת ביניים ובשלב זה אוסיף, ורק כהיבט אפשרי (ולא כמסקנה), כי אם התרחיש הנכון הוא שהמנוח אכן הביא את הנשק, הרי שלא הגיוני שהוא "ויתר" בקלות על היתרון שהקנה לו תת המקלע שבידו, ואת עקבות המאבק ביניהם מצופה שניתן היה לראות גם על הנאשם בדרך כזו או אחרת. אלא שעל כך לא נשמעו כל ראיות, ואיש מהעדים שפגשו את הנאשם ביום למחרת בהלוויית המנוח לא ציינו כי ניכר דבר מה על פניו או גופו.

12. בהמשך לתרחיש לעיל, האירוע לא הסתיים לאחר שהנאשם נטל את הנשק מהמנוח (בהנחה שכך היה - וזו כאמור אינה דעתי), ואף לא לאחר שנורתה הירייה הראשונה. מתיאורו של דוד רז ניתן להבין שהוא ראה מעין התגוששות בשלב בו המנוח היה לכל הפחות פצוע לאחר הירייה הראשונה, כפי שתיאר בחקירתו במשטרה כחצי שעה לאחר האירוע: "בשלב מסוים שמעתי כמו דפיקה או מכה מצד שמאל שלי חשבתי שמישהו זרק לי אבן על האוטו (זו הירייה ראשונה – ג.צ). הסתכלתי שמאלה ואז ראיתי שתי דמויות שהיו יחסית קרובות אחת לשניה ראיתי תנועות של ידיים ביניהן, נראה כאילו מישהו תוקף את השני ואחד נראה מתגונן, אחרי מספר שניות ראיתי דמות אחת אוחזת בנשק בשתי ידיים ואז נשמעה ירייה. את היריה השניה ראיתי בוודאות , ואז ראיתי רק דמות אחת ..." (נ/2), ובהמשך בשחזור שנערך ציין כי ראה "מין מרדף קטן כזה" (ת/149), בעוד שאחיו אור רז לא ראה כל קטטה אלא רק "אדם שמחזיק במה שנראה לי כמו איזה סוג של רובה מאולתר כזה..." ואחר כך את היורה מכוון את נשקו לכיוונם.

לטעמי, קשה להסיק מסקנות של ממש מעדותם של האחים רז על מה שהתרחש בין הנאשם למנוח משום תנאי השטח בזירה: שעת הערב החשוכה ומיקום האירוע מאחורי רכבו של המנוח שחצץ ביניהם והסתיר להם את שדה הראיה; פרק הזמן הקצר בו התרחש אירוע הרצח; והפחד הגדול - "פאניקה" כפי שתיאר אור רז, בו מצאו עצמם האחים כעדים לרצח ומאוימים בנשק על ידי מי שכבר ירה פעמיים באחר.

עם זאת, שיחת הטלפון המוקלטת משקפת בעיני את ההתרחשות האותנטית והאמינה ביותר, וממנה עולה שכבר בירייה הראשונה ראו שני האחים את הדמות עם הנשק והבינו שמשהו לא טוב מתרחש לידם ורצו לעזוב את המקום באופן מיידי, כשדוד רז אמר "אני רוצה ללכת מפה. הוא...", ואור אמר לאחיו שייסע משם "סע, אל תתערב " וכן "סע, סע אחורה" , אך באותו שלב כבר נורתה הירייה השנייה והיורה איים עליהם בנשקו (ת/147).

13. בחזרה לזירה ע"פ אותו תרחיש בו הנשק הגיע לידי הנאשם רק בשלב העימות עם המנוח; הנאשם כאמור אחז בתת מקלע מאולתר שאינו שלו, ירה למרכז גופו של המנוח ולכל הפחות פצע אותו, השניים היו קרובים עד שהנאשם נותר כדמות יחידה המחזיקה בנשק, ובשלב זה - בתוך 11 שניות - נורתה ירייה נוספת אל מרכז גופו של המנוח.

גם לאחר הירייה השנייה לא הניח הנאשם את הנשק, שהגיע אליו אך לפני רגע קל, ובאותו קור רוח שאפיין את מעשיו הוא המשיך לעשות בו שימוש נוסף ואיים באמצעותו גם על האחים רז כמוסבר.

לדעתי, התנהלות זו כשהיא מצטרפת לבדיקת תא המטען של הרכב טרם היציאה למקום הריב ולהעדר הסבר מצד הנאשם, מלמדת שמי שהביא את הנשק לזירת הריב היה הנאשם.

14. ואשר לירי שבוצע;

המנוח נורה פעמיים. פעם כוונה הירייה למרכז הגוף בחלק התחתון של הבטן כשהקליע יצא במותן השמאלית מאחור במעין אלכסון, ופעם נורה המנוח בשליש התחתון של הגב והקליע יצא מהחזה בקו אמצע קדמי (חוות הדעת של המכון לרפואה משפטית - ת/77), כך שברור כי היורה עמד מול המנוח או מעט באלכסון בעת שירה בו, וכאמור בין הירייה הראשונה לשנייה חלפו 11 שניות .

אציין, כי בחוות הדעת ת/77 לא נקבע מה היה סדר הפגיעות במנוח, אולם קיימות רק שתי אפשרויות: האחת - שהנאשם לקח את הנשק מהמנוח, ובשעה שזה עמד בגבו אל הנאשם הוא ירה בו את הירייה הראשונה (על כל המשתמע מאפשרות כזו), והשנייה - כי לאחר שהנאשם נטל את הנשק כוון הירי הראשון לבטנו של המנוח והירי השני לגבו.

כיוון שהכלל הוא שיש להניח את כל ההנחות לטובתו של הנאשם, אצא מנקודת הנחה כי האפשרות השנייה של ירי לקדמת הגוף תחילה היא זו שהתרחשה גם כאן.

15. על משמעותם של הממצאים הכוללים ובהם: שימוש בנשק חם – תת מקלע מאולתר; יריות מטווח קרוב; יריות למרכז הגוף; שתי יריות נפרדות; ירייה אחת בבטן וירייה אחת בגב; פער זמנים של 11 שניות בין ירייה אחת לשנייה; ומעשי הרוצח לאחר הירי כשלא סייע למנוח, ובטרם ברח מהמקום הספיק לאיים באמצעות הנשק גם על האחים רז; עמדו חבריי בהרחבה בחוות הדעת שלהם, וכאמור, אין מחלוקת ביניהם כי יש להרשיע את הנאשם בעבירת הרצח כנוסחה טרם התיקון (סעיפים 387-394 לחוות דעתו של כב' השופט ליפשיץ).

עם זאת, חברי השופט ליפשיץ מצא כי בנסיבות שפורטו לא הוכח שהנאשם גיבש את ההחלטה טרם הגעתו לזירה, אלא רק בזמן הירי עצמו "נקודת המוצא לדיון על פי הדין החדש תהיה כי הנאשם החליט להמית את המנוח בעת שירה לעברו את הקליעים שגרמו למות המנוח" (בסעיף 395 סיפא לחוות דעתו).

בהמשך חוות דעתו מביא השופט ליפשיץ את דברי ההסבר שבהצעת החוק לעניין החלופה המחמירה של "תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש ההחלטה להמית", העורכת אבחנה בין מקרה בו אכן התקיים הליך ממשי של שקילה ולאחריו התקבלה/התגבשה ההחלטה לקטול, לבין מקרה בו הרצון להמית נוצר באופן ספונטני ובלהט הרגע, אשר אינו מאפשר את אותו תכנון ושקילה נדרשים. עוד הפנה חברי לספרם של פרופ' קרמניצר וד"ר גנאים "הרפורמה בעבירות המתה" (2019) ולספרו של פרופ' סנג'רו "ביקורת דיני העונשין הישראליים" (2020), ובסופו של דבר הגיע למסקנה כי מדובר ברצח שבו היסוד הנפשי הוא של כוונה ספונטנית, שהתגבשה רק כאשר הנשק עבר לידי הנאשם ואז הוא ירה שתי יריות בהפרש של 11 שניות למרכז גופו של המנוח בבטנו ובגבו.

כלומר, אילו היה מוכח בראיות או בנסיבות מספקות להנחת דעתו של חברי, כי הנאשם היה זה שהביא את הנשק לזירת הרצח, היה גם הוא סבור כי מתקיימות הנסיבות המחמירות של עבירת הרצח חלף הדין המקל של תיקון 137 לחוק העונשין.

16. מנגד, על פי אותם נתונים מוכחים (עם תוספות מסוימות) ובהתבסס על אותו מקור של דברי ההסבר להצעת החוק ועל הפסיקה, הגיע כב' האב"ד השופט סעב למסקנה שונה, לפיה ההחלטה לקטול את המנוח באה לאחר הליך של שקילה והכנה, ולא באופן ספונטני ובלהט הרגע.

כאמור בחוות דעתו, מצא כב' השופט סעב כי הוכח ברמה מספקת שהנאשם הביא את הנשק לזירה, כשלטעמו קיימות נסיבות נוספות המובילות למסקנה זו של תכנון וגיבוש ההחלטה להמית, ולצד כל הנתונים שציינתי לעיל הוא הוסיף את המניע שהיה לנאשם, את הכדור הנוסף שנמצא בשטח מלבד שני התרמילים שנורו מהנשק (ת/21), ואשר לדעתו נוצר כתוצאה ממעצור בנשק שהתרחש לאחר הירייה הראשונה, כך שהעובדה שמעצור תוקן ונורתה ירייה נוספת לגבו של המנוח מלמדים על גיבוש ההחלטה להמית (סעיף 21 בחוות הדעת).

17. כבר ציינתי לעיל כי אינני מסכימה למסקנה לפיה לא הוכח ברמה מספקת שהנאשם הביא את הנשק למפגש הריב עם המנוח, ולאחר שבחנתי שוב את הנסיבות ואת שלבי ההתרחשות גם על פי דרכו של חברי השופט ליפשיץ התחזקה מסקנתי זו. לטעמי, צירוף הנסיבות מרגע פתיחת תא המטען של רכבו של הנאשם ובדיקתו טרם יציאתו למפגש הריב עם המנוח, המשך במפגש הקצר ביניהם בזירת הרצח והתנהלותו קרת הרוח של הנאשם באותו זמן- ירי כפול ואיום על האחים רז באמצעות הנשק, ועד לסיום האירוע והבריחה מהמקום, כמו גם העדר הסבר כלשהו מצידו של הנאשם לראיות הללו, מצביע על כך שהנאשם הוא זה ש"ניהל" את הזירה, הוא זה ששלט על הנשק, הוא זה שהביא אותו והוא זה שעשה בו שימוש מתוכנן, ודי בכך על מנת שלא להחיל עליו את הדין המקל.

18. ואולם, גם אם אשוב לשיטתו של חברי השופט ליפשיץ ואניח לטובת הנאשם כי הנשק נפל לידיו במפתיע רק בזירה, וכי הירייה הראשונה שירה במנוח נורתה כתוצאה מכוונה ספונטנית והחלטה של אותו רגע ללא תכנון מקדים, הרי שלדעתי מנקודה זו ואילך ניכר שהתגבשה בו ההחלטה להמית.

יוזכר, הנאשם לכל הפחות אמור להיות מופתע מתת המקלע שהגיע לידיו, למנוח אין עוד נשק המהווה סכנה והוא כבר נורה ולפחות פצוע, ואילו כאן היה נעצר המהלך והיה נגרם מותו של המנוח, ניתן היה לבחון את המסקנה של תחולת הסעיף של עבירת הרצח הבסיסית שהיסוד הנפשי הנדרש לה הוא גרימת מוות בכוונה או באדישות. ואולם, הנאשם לא חדל ממעשיו, ולאחר 11 שניות – שעל פניו אולי נראה כזמן קצר מאד, אולם בעיני מדובר בפרק זמן משמעותי מבחינת מה שקרה בו - ירה הנאשם בפעם השנייה במנוח והפעם כאשר גבו של זה מופנה אליו (שכמוסבר – זוהי הנחה לטובת הנאשם), ובוודאי בשלב זה לא היווה עוד סכנה. מיותר לציין כי הנאשם לא סייע למנוח המוטל על הארץ, וללא היסוס הוא עשה שימוש נוסף בנשק לצורך איום על הנוכחים בזירה, ואחר כך ברח מהמקום כדי ל"ייצר" לעצמו את האליבי.

לדעתי, בנסיבות הללו - בהן ירה הנאשם (1) בפעם השנייה, (2) בחלוף 11 שניות, (3) בגבו של המנוח – יש לקבוע שזהו אחד מאותם המקרים שבהם "הממית שקל והחליט לקטול את קרבנו" כאמור בדברי ההסבר להצעת תיקון החוק. אינני סבורה שניתן ל"מתוח" את הספונטניות ולהשליך את ההחלטה והכוונה שנוצרו בשלב הירייה הראשונה על המשך האירוע, על הירייה השנייה ועל האיום שנעשה בעזרת הנשק.

אני ערה לכך שמדובר באירוע שארך לא יותר משתי דקות, ולאפשרות כי הפרדה בין חלקיו עשויה אולי להיראות מלאכותית, אולם טרם התיקון לחוק הכירה הפסיקה בכך כי ההחלטה להמית יכולה להתגבש מבעוד מועד במסגרת תכנית סדורה, אך יכולה להתרחש גם כתגובה מידית לאירוע כלשהו, ואף תוך כדי מעשה הקטילה עצמו או בסמוך אליו.

(ראו ע"פ 3647/15 אחמד אלעאסם נ' מדינת ישראל (29.3.17), ע"פ 2589/15 פרדי וינוקורסקי נ' מדינת ישראל (פורסם 29.10.2018), וע"פ 2458/11 סרגיי סולוביוב נ' מדינת ישראל (בעיקר פרק ל"ג שבו - פורסם בנבו, 07.01.2014)).

לטעמי התיקון לחוק וההסברים הנלווים לא נועדו לבטל מעיקרם את ההלכות והפרשנות שנקבעו בפסיקה רבת השנים (הגם שהביקורת על פסיקה זו הובילה בסופו של דבר לתיקון החוק), אלא כדי ליישם בצורה מובנית וברורה יותר מדרגים שניתן לייחס למבצע רצח, ולאפשר בדרך זו לבית המשפט לבחון במסגרת שיקוליו את הנסיבות הרחבות והכוללניות של האירוע, לרבות בשלב המחשבה וגיבוש ההחלטה להמית, ובמקרה זה לדעתי הנסיבות מצביעות על הליך ממשי של שקילה שהתקיים בנאשם, כך שניתן היה להרשיעו בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(א)(1).

19. לאור הנימוקים האמורים לעיל, משהוכח ברמה הנדרשת לדעתי כי הנאשם הוא שהביא את הנשק לזירת האירוע, ומשהוכח כי הוא זה שירה במנוח בנסיבות המפורטות, לא חל הדין המקל ע"פ תיקון 137 לחוק, ואני מצטרפת לחוות דעתו של כב' האב"ד השופט סעב לענין הרשעתו של הנאשם בעבירה של רצח ע"פ נוסחה הקודם "רצח בכוונה תחילה" לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין.

גלית ציגלר, שופטת

סוף דבר

פה אחד מוסכם על חברי המותב כי הנאשם ביצע את עבירת הרצח בכוונה תחילה – עבירה לפי סעיף 300(א)(2) טרם תיקון 137 לחוק העונשין.

אולם ברוב דעות (דעת האב"ד השופט כ' סעב והשופטת ג' ציגלר) אנו קובעים כי הדין המקל לא חל בענייננו; לעומת דעתו החולקת של כב' השופט י' ליפשיץ (בדעת מיעוט) שלדעתו יש להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 300(א) בנוסחו לאחר תיקון 137 לחוק העונשין.

על יסוד האמור לעיל אנו מרשיעים את הנאשם וברוב דעות בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) טרם תיקון 137 לחוק העונשין.

ניתנה היום, כ"ג תמוז תש"פ, 15 יולי 2020, במעמד הנאשם שהובא באמצעות שב"ס, סנגוריו עוה"ד גלעד משה, מיכאל כרמל, ולנטין זברוב ודן אסלנוב וב"כ המאשימה עו"ד ענבל ברנסון.

כמאל סעב, אב"ד
יחיאל ליפשיץ, שופט
גלית ציגלר, שופטת