הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה 15

בפני כב' השופט רון שפירא, נשיא
המערער
אבראהים דויירי, ת"ז XXXXXX617
ע"י ב"כ עו"ד זוהיר נערה

נגד

המשיבה
הועדה המרחבית לתכנון ובניה "בקעת בית הכרם"
ע"י ב"כ עו"ד יובל שמחוני

פסק דין

לפני ערעור על פסק דין של בימ"ש השלום בקריות (כב' השופטת פנינה לוקיץ') שניתן ביום 28.12.2020 במסגרת תא"ק 29007-06-17, ובמסגרתו נדחתה תביעת המערער לחיוב המשיבה בתשלום שכ"ט הנדסי, תמורת שירותים הנדסיים שנטען שסיפק למשיבה.

יצוין כי ערעור זה הוגש לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות"). יצוין כי בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 146(א)(2) לתקנות הנני מאשר את פסק הדין של בימ"ש קמא ודוחה את הערעור כנגד פסק הדין. בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 148(ב) לתקנות אני סבור כי אין צורך אף לנמק פסק דין זה בדבר דחיית הערעור וזאת מאחר שלא נפלה בפסק דינו של בימ"ש קמא טעות בממצאים העובדתיים, במסקנה המשפטית או בחוק. עם זאת, אנמק בקצרה.

הרקע לערעור ופסק דינו של בימ"ש קמא:
כפי שציין בימ"ש קמא בפסק הדין, המערער, אדריכל במקצועו, הגיש תביעה כספית נגד המשיבה, במסגרתה ביקש לחייבה לשלם לו את יתרת התמורה לה הוא זכאי, לטענתו, מכוח הסכם התקשרות שנערך בין הצדדים לביצוע עבודות תכנון לצורך עריכת תכנית איחוד וחלוקה למקרקעין בכפר דיר אל-אסד. המחלוקת בין הצדדים נגעה לפרשנות הוראת הסכם ההתקשרות הנוגעת לגובה התמורה לה זכאי המערער עבור השירות שניתן על ידו למשיבה. הצדדים היו חלוקים לגבי פרשנות המונח "שטח התכנית" כאשר לטענת המערער כוונת הצדדים הייתה לשטח התב"ע (300 דונם) ולטענת המשיבה הכוונה לשטח התכנית המפורטת לאיחוד וחלוקה שערך המערער (223.5 דונם) ומכאן הפער בין התשלום ששולם למערער לבין זה שהוא דורש.

בימ"ש קמא קבע כי בהתאם לסעיף 25(א) לחוק החוזים, יש להגיע לאומד דעתם של הצדדים בהתאם לכלים הפרשניים העומדים לרשות ביהמ"ש: לשון ההסכם ונסיבות העניין ובהתאם לכלל הפרשני המקובל לפיו כאשר לשון ההסכם מפורשת יפורש ההסכם לפי הלשון. בימ"ש קמא היה סבור כי במקרה דנן לשון ההסכם ברורה ומתוכה בלבד ניתן להסיק מה הייתה כוונת הצדדים. נקבע כי כפי שעולה מעיון בנוסח ההסכם ובנוסח בו בחרו הצדדים להשתמש לקביעת "עלות התכנון" לא ברור כלל באם אכן, כטענת המערער, נקבעה תמורה בסכום גלובאלי של 360,000 ₪ או שמא נקבע מנגנון לחישוב התמורה בהתאם לשטח התכנית שיערוך המערער. נקבע כי בניגוד לטענת המשיבה, כלל לא ברור מנוסח ההסכם כי המונח "שטח התכנית" מתייחס לשטח התכנית המפורטת שתתוכנן או דווקא לשטח התב"ע, שכן שטח התב"ע הינו כ-300 דונם ולכן ניתן, לכאורה לטעון ש"שטח התכנית" מתייחס דווקא לשטח התב"ע. בנוסף, נקבע כי בניגוד לטענת המשיבה, באם הכוונה הייתה שהתמורה תחושב כמכפלה של עלות לדונם X מס' הדונמים שיכללו בתכנית המפורטת שתערך, מדוע הדבר לא צוין מפורשות, ומה היה הטעם לציון "עלות הפרויקט" בסך של 360,000 ₪ בסעיף זה באם סכום זה אינו התמורה המוסכמת עבור התכנון. מנגד, ציין בימ"ש קמא כי טענת המערער כי לשון ההסכם ברורה וקובעת את התמורה בסך של 360,000 ₪ לפי "עלות הפרויקט" מתעלמת מהעובדה שנרשם שם ש"שטח התכנית" הינו "כ-300 דונם". צוין כי באם אכן הסכימו הצדדים על שכר שהוא מכפלה של 1,200 ₪ לדונם X 300 דונם (שהם "עלות הפרויקט), מדוע לא נרשם כך בפשטות ובאופן המפורש ביותר כי התמורה עבור התכנון הינה 360,000 ₪.

מהאמור לעיל הסיק בימ"ש קמא כי עיון בהסכם לבדו, ללא שמיעת הראיות והעמקה בטענות הצדדים לרבות עיון בהצעת המחיר שקדמה לעריכת ההסכם, אינו יכול להביא למסקנה בדבר אומד דעת הצדדים. כל אחת מפרשנויות הצדדים עולה בקנה אחד עם חלק מהמשפט, אולם אינה תואמת את חלקו האחר, ומכאן שלשון ההסכם לבדה אינה יכולה לספק תשובה לגבי אומד דעת הצדדים. כן הוסיף בימ"ש קמא כי פרשנות כל אחד מהצדדים יכולה להתיישב עם המשמעות "הרגילה, הטבעית והאינטואיטיבית" של לשון הסעיף עצמו ונוסח ההסכם, בעמדו לבדו, אינו יכול לסייע לבחור איזו מהן משקפת באופן הנכון יותר את אומד דעת הצדדים.

באשר לשאלה האם יש לפרש את ההסכם כנגד מנסחו – המשיבה – קבע בימ"ש קמא כי לא מתקיימות נסיבות המצדיקות פרשנות כנגד המנסחת, המשיבה. בימ"ש קמא לא שוכנע כי במקרה דנן קיימים בין הצדדים פערי כוחות כאלה שצד אחד לא יכול היה להשפיע על תנאי החוזה. עוד צוין כי מהראיות שהובאו עולה בבירור כי בטרם נחתם ההסכם היה ידוע לשני הצדדים כי שטח התכנון בפועל יהיה קטן מ-300 דונם וכן עולה מהראיות כי כל אחד מהצדדים ידע כי העובדה ששטח התכנון בפועל יהיה קטן מ-300 דונם ידועה גם לצד השני. לכן נדחתה טענת המשיבה לפיה המערער ניצל לרעה פערי מידע בינו לבין מהנדס המועצה. בימ"ש קמא התייחס לשאלה אם שני הצדדים ידעו כי שטח התכנית לאיחוד וחלוקה קטן מ-300 דונם מדוע צוין בהסכם כי שטח התכנית הוא כ-300 דונם ולא צוינה הכמות המדויקת של דונמים לגביהם נדרש התכנון.

בימ"ש קמא ציין עוד כי למערער הייתה יכולת להשפיע על תנאי החוזה והוא אכן השפיע עליהם. צוין כי במהלך עדותו אישר המערער כי מנגנון התשלום שנקבע בהצעת המחיר אינו סכום גלובאלי כי אם מכפלת שטח התכנית בדונמים במחיר המוצע לדונם. לכן נקבע כי בהצעת המחיר לביצוע שירותי התכנון מושא ההסכם שעל בסיסה נכרת ההסכם, הסכים המערער למנגנון שקבעה המשיבה כי חישוב שכרו יעשה לפי המנגנון הקבוע שם: "המחיר יהיה= שטח התוכנית X מחיר דונם". צוין כי אין חולק כי הצעת המחיר היא הבסיס להסכם שנחתם, ובו נעשה שימוש ברור במונח "עד לגודל של 300 דונם (+ - 10 דונם)" כמבטא את התקרה העליונה לשטח התכנון. נקבע כי עיון בהצעת המחיר מלמד, באופן הברור ביותר כי הערך של "300 דונם" אינו מבטא את הבסיס לחישוב התמורה, שכן זו תחושב לפי "שטח התכנית X מחיר דונם". נקבע כי מכאן גם ניתן להסיק כי הביטוי "כ-300 דונם" בהסכם מתייחס להיקף אפשרי של התכנית, אך אינו קובע "ערך מוחלט" של 300 דונם לחישוב התמורה. נקבע כי נוסח הצעת המחיר תומך באופן ברור בעמדת המשיבה באשר לכוונת הצדדים וכי המערער ידע, באופן מפורש, שהמשיבה מסכימה לשלם לו תמורה על סמך מספר הדונמים שיתוכננו על ידו בפועל בתכנית המפורטת.

בימ"ש קמא ציין עוד כי מהצעת המחיר גם עולה כי לא המשיבה היא שקבעה את תנאי ההתקשרות, שכן המחיר המוסכם פר דונם היה תוצאה של מו"מ בין הצדדים. בימ"ש קמא דחה גרסתו של המערער בחקירתו כי לו היה יודע ששטח התכנית יפחת מ-300 דונם לא היה מסכים לאותה הפחתה במחיר פר דונם. נקבע כי מדובר בגרסה כבושה שלא עלתה בתצהיר המערער אלא רק לאחר שהוצגה לפניו הצעת המחיר. נקבע כי טענה זו מאולצת וברור כי באה ליישב את הסתירה הברורה בין טענת המערער הנסמכת על הניסוח הלקוי של ההסכם לבין העולה ברורות מהצעת המחיר כי הסכים למנגנון של תשלום תמורה ביחס להיקף התכנית שיתכנן ולא תוך קביעת סכום גלובאלי, כפי שהוא טוען היום, כפי שעלה מחקירתו. בימ"ש קמא קבע כי מכאן גם עולה המסקנה הברורה כי אין לראות את המערער כ"צד החלש" בהתקשרות. הוא ניהל מו"מ בנוגע למחיר, משמע שהייתה לו השפעה על תנאי ההסכם. הוא היה בעל הידע באשר להיקף התכנון הנדרש בתכנית לאיחוד וחלוקה וזה אינו ההסכם הראשון שנערך בין הצדדים, כאשר במקביל להסכם זה נערך גם הסכם דומה ביחס לתכנון בכפר בענה, שם נערך הסכם זהה בתוכנו.

בהקשר זה קיבל בימ"ש קמא טענת המשיבה כי יש לייחס משקל של ממש לעובדה כי המערער ביקש לאורך כל ההליך להסתמך על השתלשלות העניינים ביחס להסכם בענה כאשר בסיכומיו זנח לחלוטין טיעון זה. בימ"ש קמא היה סבור כי עצם ניסיון המערער להתבסס על הסכם בענה כדי לתמוך בפרשנותו ולאחר מכן זניחת טענה זו, יש בכך להצביע על כך שניסיון המערער לקבל תמורה נוספת בעבור שירותי התכנון שנתן הינו ניסיון "לנצל" את הנוסח הלקוי של הסכם ההתקשרות בכדי לקבל תמורה מעבר לזו שהייתה מוסכמת. נקבע כי הפרשנות המשקפת את אומד דעת הצדדים הינה זו שטוענת לה המשיבה, שכן פרשנות זו עולה בקנה אחד עם המפורט בהצעת המחיר ששימשה בסיס להסכם, וכן עם הגיונם של הדברים. צוין כי המערער אישר בעדותו כי מנגנון חישוב התמורה בהתאם להצעת המחיר, הן ביחס לתכנון בדיר אל אסד והן בבענה, היה לפי מכפלת המחיר לדונם במספר הדונמים שייכלל בתכנית שתתוכנן. צוין כי מההצעה ברור לגמרי שהמונח "שטח התכנית" מתייחס לתכנית שתתוכנן ולא לשטח התב"ע.

בימ"ש קמא קבע כי השימוש במונח "כ-300 דונם" לתאר את היקף התכנית נובע מכך שהמהנדס בבואו להעריך את היקף העבודה התייחס לשטח התב"ע שהיה ידוע לו, מבלי לבדוק ולוודא מה היקף התכנון הנדרש מתוך שטח התב"ע. צוין כי המערער, לעומת זאת, ידע בוודאות מה היקף התכנון הנדרש, וידע היטב שהתכנון אינו נדרש בהיקף הקרוב לשטח התב"ע של 300 דונם, אלא הרבה פחות מכך. צוין כי המערער מנסה בדיעבד לנצל את הטעות של המהנדס שלא בדק מה ההיקף מה ההיקף המדויק של התכנון הנדרש, אלא הסתפק בציון התקרה המקסימלית לתכנון, ולהביא לפרשנות שאינה תואמת את כוונת הצדדים. בימ"ש קמא גם לא מצא בכך שהמשיבה שילמה למערער את התשלומים החלקיים לפי חישובו, השגוי לטעמה, כדי להוות הודאה מצידה או חוסר תום לב. צוין כי המהנדס הסביר כי לא בדק את החשבונות אחד לאחד, אלא אישרם והעביר לתשלום המזכירה ולא מצא לנכון להעמיד את המערער על טעותו במועד הגשת החשבונות מאחר וקיימת יתרת תשלום אחרונה שלגביה יוכל להתחשבן בסופו של יום. בימ"ש קמא לא ראה בהתנהלות זו משום חוסר תום לב מצד המשיבה, אלא יותר התנהלות קלוקלת של המהנדס שלא העמיק לבדוק את החשבונות שהמערער העביר או בחר שלא להתעמת עמו אודות אופן חישוב שכרו במהלך ביצוע התכנון, אלא נקט בגישה של דחיית הקץ. בכל מקרה, נקבע כי אין לראות בכך משום הודאה באופן חישוב התמורה הכוללת המגיעה למערער בסופו של יום.

לאור האמור קבע בימ"ש קמא כי למרות אי הבהירות בניסוח סעיף עלות התכנון, המערער ידע שכוונת המשיבה הייתה לשלם בהתאם לשטח תכנית האיחוד והחלוקה שתיערך על ידו וזו הייתה הסכמת הצדדים. משכך נדחתה תביעת המערער אולם לנוכח העובדה כי למשיבה הייתה תרומה משמעותית לאי בהירות הניסוח והיא לא טרחה להבהיר עד לשלב האחרון של התשלום את עמדתה, לא ניתן צו להוצאות.

טענות הצדדים:
המערער טוען כי אין חולק כי המשיבה ניסחה את ההסכם וכי הערכים שנרשמו בשלושת השדות הריקים בטופס ההסכם מולאו כולם בכתב ידו של נציג המשיבה – המהנדס שלה. נטען כי במהלך התכנון המשיבה שילמה למערער שלושה תשלומי ביניים בסך 204,994 ₪ אשר חושבו כאחוז מתוך סה"כ שכה"ט הנקוב בהסכם. לאחר ביצוע התשלום השלישי המערער הוציא חשבונית שבה ציין כי קיימת יתרה בסך 181,356 ₪ הנגזרת מתוך אותה תמורה נקובה, כל זאת מבלי שהמשיבה תעיר או תשיג בצורה כלשהי על שיטת החישוב. עם סיום התכנון לאחר כ-3.5 שנים, המערער דרש מהמשיבה לשלם לו את יתרת שכרו הנ"ל, אך מהנדס המשיבה אישר יתרה מופחתת בטענה כי יש לחשב את סכום התמורה לפי שטח התכנית הסופית, בסך 223 דונם ולא שטח התב"ע בסך 300 דונם אשר נרשם בסעיף העלות.

לטענת המערער, בימ"ש קמא טעה בקבעו כי לשון ההסכם אינה ברורה וכי לא ניתן מתוכה בלבד להסיק מה הייתה כוונת הצדדים, וראה על כן חובה להיזקק לנסיבות חיצוניות לצורך פירושו. נטען כי בימ"ש קמא טעה בקבעו בהקשר זה כי שתי הפרשנויות המוצעות על ידי הצדדים אפשריות באותה מידה. המערער טוען כי סעיף התמורה בהסכם מבוסס על תעריף מוסכם של 1,200 ₪ לדונם כפול שטח של 300 דונם וזו היא המשמעות האובייקטיבית והסבירה של לשון הסעיף. נטען כי משכך, לא היה כל מקום להידרש לנסיבות חיצוניות לצורך פרשנותו של סעיף התמורה והיה על בימ"ש קמא לפעול בהתאם למשמעות הפשוטה של לשון סעיף התמורה ועל יסוד כך לקבל את התביעה.

עוד טוען המערער כי אף לו צדק בימ"ש קמא כי לשון הסעיף מאפשרת באותה מידה שתי פרשנויות, היה עליו לפנות לכלל הפרשנות נגד המנסח, אשר אומץ בתיקון 2 לחוק החוזים לאחר שבמשך עשורים היה בגדר כלל פרשני פסיקתי. נטען כי מקרה דנן הוא מקרה קלאסי ליישום כללי הפרשנות בתיקון מס' 2 לחוק, שכן ההסכם כולו נוסח בידי המשיבה והשדות הריקים מולאו בידי נציגה. לכן נטען כי מדובר במקרה של חוזה שהייתה לאחד הצדדים לו "עדיפות בעיצוב תנאיו", כלשון סעיף 25(ב1) לחוק. לכן נטען כי מאחר שבימ"ש קמא קבע כי שתי הפרשנויות של הצדדים אפשריות, היה עליו לפעול כמצוות סעיף 25(ב1) ולהעדיף את הפירוש של המערער בהיותו הפירוש נגד המנסח. כן נטען כי במקרה כזה הפעלת כלל הפרשנות לרעת המנסח מתבקשת ביתר שאת משעסקינן בחוזה רשות וכאשר הרשות היא זו שניסחה את ההסכם. נטען כי על הרשות חובה לנהוג בהגינות והדברים מקבלים משנה תוקף לאור קביעתו העובדתית של בימ"ש קמא כי המשיבה ידעה מראש את היקף השטחים מתוך תכנית התב"ע המצריכים איחוד וחלוקה, וזאת כבר ביום החתימה על ההסכם.

המערער טוען כי טעה בימ"ש קמא עת לא נתן את הדעת לשיקולים הנ"ל ותחת זאת קבע כי נסיבות העניין אינן מתאימות להפעלת סעיף 25(ב1) לחוק, בסברו כי לא קיימים פערי כוחות כאלה שצד אחד לא יכול היה להשפיע על תנאי החוזה. נטען כי במקרה זה ברי כי למשיבה הייתה עדיפות בעיצוב תנאי ההסכם וסעיף התמורה. מדובר במשיבה שהיא גוף מנהלי גדול שברשותו עומדים משאבים משמעותיים, לרבות יעוץ משפטי שוטף, המתקשר עם ציבור רחב של ספקים ונותני שירותים הנדסיים ואחרים והמחויב על פי דין לפעול בהגינות מוגברת. נטען כי ההסכם בכללותו נוסח מראש ובאופן סטנדרטי על ידי המשיבה וההשפעה שהייתה למערער הייתה בקביעת הערכים שהיו בשדות החסרים, קרי, תעריף שכה"ט, שטח התכנית, וסכום שכה"ט, ואף אלה מולאו בידי נציג המשיבה. לכן נטען כי התוצאה הייתה צריכה להיות להעדיף את הפרשנות שנגד עמדת המשיבה.

עוד טוען המערער כי התנהגות הצדדים להסכם לאחר כריתתו מהווה כלי פרשני רב משמעות, שיש בו להעיד על כוונתם בשעת ההתקשרות ועל האופן שבו הם עצמם הבינו את החוזה. נטען כי במקרה דנן המשיבה שילמה למערער מספר תשלומי ביניים במהלך עבודתו, אשר חושבו לפי אחוז מהתמורה הסופית הנקובה בהסכם. נטען כי מדובר בהתנהגות לאחר ההסכם המעידה על כוונת הצדדים בשעת כריתתו באשר לגובה התמורה אליה זכאי המערער. נטען כי אפשרות זו עולה בקנה אחד עם לשונו הברורה של ההסכם ותואמת את חזקת התקינות המנהלית, אשר משמעותה כאן שהמשיבה ידעה מה היא משלמת למערער וכיצד נערכת ההתחשבנות מולו וכי לו נפל פגם בחישוביו ודרישותיו, הייתה היא מתריעה ומזהירה אותו מידית, בהיותה גוף מנהלי החב חובת הגינות מוגברת. לחילופין נטען כי מדובר בהתנהגות העולה כדי חוסר תום לב בקיום ההסכם.

המערער טוען כי בימ"ש קמא טעה בכך שנזקק להצעת המחיר – מסמך חיצוני אשר התייחס למספר פרויקטים, וצלל אל תוך פרשנותו במטרה להגיע לאומד דעת הצדדים להסכם נשוא התיק, מתוך שלא הסתפק בלשונו של סעיף התמורה. נטען כי מעבר לטעותו זו של ביהמ"ש בעצם כך שנדרש למסמך החיצוני הנ"ל, הרי שטעה בפרשנות המסמך עצמו, תוך התעלמות מוחלטת מטענות המערער בסיכומיו לעניין זה. נטען כי הצעת המחיר עליה ביסס בימ"ש קמא את פרשנותו להסכם בין הצדדים וראה בה חזות הכול הייתה טופס מודפס שכותרתו "בקשה לקבלת הצעות מחיר להכנת תכניות מפורטות לאיחוד וחלוקה עפ"י תכנית מאושרת – כללי". הטופס נוסח ונערך על ידי המשיבה, והועבר למספר מתכננים במטרה לקבל הצעות מחיר עבור הכנת תכניות תוך שנדרשו לציין את הצעותיהם בשדות הריקים בטופס. נטען כי ניתן היה לצפות שאותו טופס יהא מנוסח בצורה ברורה שאינה מותירה מקום לספקות כי הכוונה היא לשטח האיחוד והחלוקה ולא תכנית התב"ע ולא היא. לשון הטופס דווקא מחזקת את הפרשנות העולה מתוך לשון ההסכם בין הצדדים. נטען כי הפרשנות שאימץ בימ"ש קמא כי ההצעה מתייחסת דווקא לשטח האיחוד והחלוקה בפועל אינה עולה מתוך הטקסט ואף אם ניתן בדוחק כך להבין את הטקסט, כי אז ביהמ"ש יעדיף את הפרשנות שלרעת המנסח. עוד נטען כי המשיבה בפירוש ביקשה לקבל מהמציעים שלושה תעריפים וזאת עבור שלוש קטיגוריות של "תכניות" שהיא קבעה עפ"י שטח התב"ע. נטען כי בימ"ש קמא התעלם מטיעוני המערער באשר לפרשנותה של הצעת המחיר והלך שבי אחר עמדת המשיבה כי נוסח ההצעה תומך בפרשנותה להסכם.

כן טוען המערער כי בימ"ש קמא טעה עת ייחס חשיבות של ממש לעובדה כי המערער זנח את הטענה שהעלה תחילה בדבר השוואת המקרה דנן להסכם אחר דומה שנעשה ביחס לפרויקט שבוצע בכפר בענה. נטען כי המערער זנח את הטענה מאחר שהגיע למסקנה כי רוב הסיכויים היו שביהמ"ש יאבחן את שני המקרים על יסוד ההסבר שנתנה המשיבה וברצותו למקד טיעוניו על לשונו הברורה של ההסכם אשר כלל אינה מחייבת הפניה לנסיבות חיצוניות.

המשיבה טוענת כי אין עילה להתערבות בפסק הדין ומדובר בפסק דין מפורט שניתן לאחר שקילת הראיות והעדויות שהובאו בפני הערכאה קמא, מתוכן הגיע ביהמ"ש למסקנה כי אומד דעת הצדדים היה כי מנגנון חישוב התמורה לה יהא זכאי המערער ייקבע לפי היקף התכנון שיבוצע על ידו בפועל. נטען כי אין מחלוקת כי לשון ההסכם קבעה כי שכר הטרחה המגיע למערער יחושב כמכפלה של 1,200 ₪ בתוספת מע"מ כפול מספר הדונמים של עבודת התכנון. נטען כי המחלוקת בין הצדדים הייתה בשאלה פרשנית מהו שטח החישוב לצורך חישוב שטח התכנון. כן נטען כי המערער ניסה לקבל נתח נכבד מכספי ציבור עבור עבודת תכנון שכלל לא ציפה לבצע, לא ביצע וכלל לא נדרשה לביצוע תוך שהוכח כי במעמד ההסכם לא ציפה המערער ולא הסתמך על שטח התב"ע וידע, באופן פוזיטיבי כי העבודה שתידרש ממנו, כפי שבצע בפועל, היא תכנית איחוד וחלוקה בשטח כולל של 223.5 דונם. נטען כי המערער נכנס להתקשרות עם המשיבה מתוך מודעות וציפייה מלאה כי שכר הטרחה שלו עתיד להיות כהיקף השטח הנדרש לתכנון בפועל וגם בימ"ש קמא קיבל את עמדת המשיבה כי אומד דעת הצדדים היה כי שכר הטרחה שישולם למערער יחושב לפי היקף השטחים בפועל שיתוכננו על ידו.

לטענת המשיבה, בימ"ש קמא הגיע לתוצאה נכונה מבחינה משפטית וצודקת בנסיבות העניין. נטען כי במהלך החקירה הנגדית אישר המערער כי במידה והיה חותם על הסכם לתכנון 300 דונם ובמהלך ההסכם היה נדרש לתכנון עוד 100 דונם נוספים, היה ראוי מצדו לדרוש תשלום נוסף בגין כך. נטען כי פסק הדין של בימ"ש קמא הינו מאוזן, נכון וצודק ובצדק נקבע כי המערער ניסה לנצל למטרותיו את הנוסח הלקוי של ההסכם עמו. נטען כי הערעור מופנה נגד קביעות עובדתיות שלא בנקל תתערב בהן ערכאת הערעור. נטען כי קביעת בימ"ש קמא מה היה אומד דעת הצדדים בזמן אמת הינה קביעה שניתנה לאחר שמיעת עדויות וראיות והיא מצויה בלב לבו של הבירור העובדתי ואין עילה להתערב בה. באשר לטענות המערער בדבר "חוזה שלטון" או התחייבות שלטונית לנוכח הדואליות במעמדה של המשיבה, טוענת המשיבה כי היא פעלה בדיוק לפי אמות המידה המצופות ממנה ודאגה שלא לבזבז לשווא כסף ציבורי שדרש המערער עבור עבודה שלא ביצע. נטען כי המערער ידע כי מנגנון חישוב התמורה יחושב לפי שטח התכנון שיתכנן בפועל וכי הערך של "300 דונם" מבטא את התקרה העליונה לשטח התכנון, לאמור אם יתכנן 300 דונם יקבל שכר טרחה בעבור 300 דונם, אך פחות מכך – יקבל בדיוק לפי השטח שתכנן.

דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת פסק דינו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור, שכן לא מצאתי כי בפסק הדין של בימ"ש קמא נפל כל פגם המצדיק התערבות בנסיבות העניין.

ראשית יצוין כי הטענות שמעלה המערער מתייחסות בעיקרן לקביעות עובדה ומהימנות והלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים [ע"א 3110/19 איטח נ' קימברלי קלארק ישראל שיווק בע"מ (06.07.2020); ע"א 2461/16 מדינת ישראל נ' תחנת אוטובוסים מרכזית ירושלים בע"מ (10.04.2019)]. המקרה דנן אינו נמנה עם מקרים אלה. על בסיס החומר שהוצג לפני, אני סבור כי בימ"ש קמא בחן כנדרש את התשתית הראייתית שהייתה בפניו, התייחס באופן מפורט וממצה לעדויות ולראיות, ועל רקע זה דחה בצדק את התביעה של המערער.

בימ"ש קמא קבע כי עיון בהסכם לבדו, ללא שמיעת הראיות והעמקה בטענות הצדדים לרבות עיון בהצעת המחיר שקדמה לעריכת ההסכם, אינו יכול להביא למסקנה בדבר אומד דעת הצדדים. כל אחת מפרשנויות הצדדים עולה בקנה אחד עם חלק מהמשפט, אולם אינה תואמת את חלקו האחר, ומכאן שלשון ההסכם לבדה אינה יכולה לספק תשובה לגבי אומד דעת הצדדים. כן הוסיף בימ"ש קמא כי פרשנות כל אחד מהצדדים יכולה להתיישב עם המשמעות "הרגילה, הטבעית והאינטואיטיבית" של לשון הסעיף עצמו ונוסח ההסכם, בעמדו לבדו, אינו יכול לסייע לבחור איזו מהן משקפת באופן הנכון יותר את אומד דעת הצדדים. אף אני סבור כך ואיני רואה כל פגם בקביעה זו של בימ"ש קמא, המצדיקה התערבות. אמנם נקבע בפסיקה כי אין לפרש את החוזה פרשנות תכליתית לאור נסיבות חיצוניות לחוזה במקרים בהם לשון החוזה ברורה לחלוטין ואומד דעת הצדדים, פשוטו כמשמעו, עולה מקריאת החוזה [ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, פ"ד סג(3) 577 (2010)]. יחד עם זאת, במקרה זה, כפי שקבע בימ"ש קמא, קיימת סתירה בלשון החוזה ולכן לשון החוזה לבדה אינה יכולה לספק תשובה לגבי אומד דעת הצדדים ובנסיבות אלה היה צורך לפנות לנסיבות חיצוניות לחוזה, וכאמור, איני רואה מקום להתערב בקביעה זו.

באשר לשאלה האם יש לפרש את ההסכם כנגד מנסחו – המשיבה – קבע בימ"ש קמא כי לא מתקיימות נסיבות המצדיקות פרשנות כנגד המנסחת, המשיבה. בימ"ש קמא לא שוכנע כי במקרה דנן קיימים בין הצדדים פערי כוחות כאלה שצד אחד לא יכול היה להשפיע על תנאי החוזה. סבורני כי במקרה זה, מאחר שלא נראה כי היו פערי כוחות, אין להטיל על הרשות חובה מוגברת העולה על חובת תום הלב המוטלת על צד לחוזה, כפי שטוען המערער. עוד צ יין בימ"ש קמא כי מהראיות שהובאו עולה בבירור כי בטרם נחתם ההסכם היה ידוע לשני הצדדים כי שטח התכנון בפועל יהיה קטן מ-300 דונם וכן עולה מהראיות כי כל אחד מהצדדים ידע כי העובדה ששטח התכנון בפועל יהיה קטן מ-300 דונם ידועה גם לצד השני. בנסיבות אלה, סבורני כי אין מקום לקבל טענת המערער כי יש לפעול לפי החזקה שהרשות תקפיד על תקינות התנהלותה מול האזרח המתקשר עמה בהסכם עסקי ותימנע מהצבתו בסיטואציה של אי ודאות [ע"א 2811/08 האחים ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (23.12.2009)] , שכן בימ"ש קמא קבע כי על פי הראיות שהובאו עולה בבירור כי שני הצדדים ידעו בטרם החתימה על ההסכם כי שטח התכנון בפועל יהיה קטן מ-300 דונם. בימ"ש קמא התייחס לשאלה אם שני הצדדים ידעו כי שטח התכנית לאיחוד וחלוקה קטן מ-300 דונם מדוע צוין בהסכם כי שטח התכנית הוא כ-300 דונם ולא צוינה הכמות המדויקת של דונמים לגביהם נדרש התכנון. בימ"ש קמא ציין עוד כי למערער הייתה יכולת להשפיע על תנאי החוזה והוא אכן השפיע עליהם. על פי הצעת המחיר לביצוע שירותי התכנון מושא ההסכם, שעל בסיסה נכרת ההסכם, הסכים המערער למנגנון שנקבע לפיו חישוב שכרו ייעשה לפי שטח התכנית X מחיר דונם. כפי שקבע בימ"ש קמא, בהצעת המחיר נעשה שימוש ברור במונח "עד לגודל של 300 דונם (+ - 10 דונם)" כמבטא את התקרה העליונה לשטח התכנון. אינני סבור כי יש מקום להתערב במסקנתו של בימ"ש קמא לפיה הערך של 300 דונם אינו מבטא את הבסיס לחישוב התמורה, שכן זו תחושב לפי שטח התכנית כפול מחיר לדונם והביטוי "כ-300 דונם" מתייחס להיקף אפשרי של התכנית.

אין מקום להתערב גם בקביעתו של בימ"ש קמא לפיה מהצעת המחיר גם עולה כי לא המשיבה היא שקבעה את תנאי ההתקשרות, שכן המחיר המוסכם פר דונם היה תוצאה של מו"מ בין הצדדים. בימ"ש קמא דחה גרסתו של המערער בחקירתו כי לו היה יודע ששטח התכנית יפחת מ-300 דונם לא היה מסכים לאותה הפחתה במחיר פר דונם. נקבע כי מדובר בגרסה כבושה שלא עלתה בתצהיר המערער אלא רק לאחר שהוצגה לפניו הצעת המחיר. נקבע כי טענה זו מאולצת וברור כי באה ליישב את הסתירה הברורה בין טענת המערער הנסמכת על הניסוח הלקוי של ההסכם לבין העולה ברורות מהצעת המחיר כי הסכים למנגנון של תשלום תמורה ביחס להיקף התכנית שיתכנן ולא תוך קביעת סכום גלובאלי, כפי שהוא טוען היום, כפי שעלה מחקירתו. מדובר בקביעות מהימנות וקביעות עובדתיות שלא מצאתי מקום להתערב בהן. בימ"ש קמא קבע גם כי מכאן עולה המסקנה הברורה כי אין לראות את המערער כ"צד החלש" בהתקשרות. הוא ניהל מו"מ בנוגע למחיר, משמע שהייתה לו השפעה על תנאי ההסכם. הוא היה בעל הידע באשר להיקף התכנון הנדרש בתכנית לאיחוד וחלוקה וזה אינו ההסכם הראשון שנערך בין הצדדים, כאשר במקביל להסכם זה נערך גם הסכם דומה ביחס לתכנון בכפר בענה, שם נערך הסכם זהה בתוכנו. בימ"ש קמא אף התרשם כי המערער ניסה לקבל תמורה נוספת בעבור שירותי התכנון שנתן תוך "ניצול" הנוסח הלקוי של הסכם ההתקשרות וקבלת תמורה מעבר לזו שהייתה מוסכמת. בנסיבות אלה אינני סבור כי יש מקום להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא כי פרשנות המשיבה עולה בקנה אחד עם המפורט בהצעת המחיר ששימשה בסיס להסכם וכן עם הגיונם של הדברים.

אינני סבור אף כי יש לקבל טענות המערער בדבר התשלומים החלקיים לפי חישובו שלטענתו מהווים הודאה מצד המשיבה או חוסר תום לב. כפי שקבע בימ"ש קמא, המהנדס הסביר כי לא בדק את החשבונות אחד לאחד, אלא אישרם והעביר לתשלום המזכירה ולא מצא לנכון להעמיד את המערער על טעותו במועד הגשת החשבונות מאחר וקיימת יתרת תשלום אחרונה שלגביה יוכל להתחשבן בסופו של יום. בימ"ש קמא לא ראה בהתנהלות זו משום חוסר תום לב מצד המשיבה, אלא יותר התנהלות קלוקלת של המהנדס שלא העמיק לבדוק את החשבונות שהמערער העביר או בחר שלא להתעמת עמו אודות אופן חישוב שכרו במהלך ביצוע התכנון, אלא נקט בגישה של דחיית הקץ. בכל מקרה, נקבע כי אין לראות בכך משום הודאה באופן חישוב התמורה הכוללת המגיעה למערער בסופו של יום ואינני סבור כי יש להתערב במסקנה זו.

לאור האמור לעיל ומהנימוקים שפורטו בפסק דינו של בימ"ש קמא, אינני סבור כי יש מקום להתערב בפסק הדין, במסגרתו נקבע כי למרות אי הבהירות בניסוח סעיף עלות התכנון, המערער ידע שכוונת המשיבה הייתה לשלם בהתאם לשטח תכנית האיחוד והחלוקה שתיערך על ידו וזו הייתה הסכמת הצדדים. כפי שטענה המשיבה, המערער עצמו אישר בעדותו כי במידה והיה חותם על הסכם לתכנון 300 דונם ובמהלך ההסכם היה נדרש לתכנון דונמים נוספים, היה סבור כי ראוי מצדו לדרוש תשלום נוסף בגין כך . על כן, נראה כי מן הראוי להפחית את הדונמים שלא נכללו בתכנון שביצע ופרשנות זאת אף עולה מהמסמכים ומהראיות שהובאו בפני בימ"ש קמא, כפי שפורט על ידי בימ"ש קמא. בנסיבות העניין, לא מצאתי כי בפסק הדין נפל פגם המצדיק התערבות, זאת בפרט כאשר מדובר, כאמור, בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שאין מקום להתערב בהם.

על כן, בסיכומו של דבר, הערעור נדחה.

בבואי לשקול את פסיקת הוצאות המשפט עומד לנגד עיני העיקרון שככלל, ברירת המחדל היא פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין לטובת הצד הזוכה. ואולם, פסיקת הוצאות נתונה לשיקול הדעת ותחושת הצדק של בימ"ש בדונו בתיק, ולא אחת קורה שבתי המשפט מחליטים שלא לפסוק הוצאות לזוכה, או לסטות מעקרונות היסוד בסוגיה, לא רק בשל נסיבות ספציפיות של התיק, אלא גם בשל נסיבות הכרוכות במיהות בעלי הדין, ולפעמים גם לפנים משורת הדין [ רע"א 6894/14 AIG חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית ( 24.12.2014 ); רע"א 6568/05 כץ נ' כץ, פסקה ג (17.08.2005). לדיון בסוגיה ראו במאמרו של אלון קלמנט, "רפורמה בהוצאות משפט בהליך האזרחי – מתווה לדיון", משפטים על אתר ט' תשע"ו עמ' 107].

שני הצדדים כשלו במשותף בניסוח ההסכם ובהבהרת כוונתו והותירו, כפי שפורט, את מכלול הנתונים על היקף העבודה הנדרשת בעמימות ובאי בהירות. קשה להשתחרר מהתחושה שאי הבהירות לא הייתה רק פרי טעות ובבסיסה אולי גם מטרה להציג נתונים בלתי ברורים בפני גורם אחר. ואולם ענין זה לא בורר בבית משפט קמא וגם לא בפני. די בכך ששני הצדדים תרמו במשותף לעמימות ולאי הבהירות שבניסוח החוזה וככל שיש טענה לעניין תום הלב הדיוני, או החסר שבו, שבהעלאת טענות לבית המשפט הרי שקיים שווי ון בין הצדדים [לעניין תום הלב הדיוני כשיקול בפסיקת הוצאות משפט ראו בספרו של יששכר רוזן-צבי, הרפורמה בסדר הדין האזרחי – מורה נבוכים (הוצ' נבו 2021) , עמ' 52 – 53]. בנסיבות אלו, ובשים לב לתרומתם המשותפת לאופן בו נוסח החוזה והתנהלותם של הצדדים , ראוי הוא כי כל צד יישא בהוצאותיו.

בהתאם, והגם שהערעור נדחה, אין צו לתשלום הוצאות.

ערבון, ככל שהופקד, יוחזר למפקיד באמצעות ב"כ.

המזכירות תעביר עותק לצדדים ולתיק בית משפט קמא.

ניתן היום, ה' תמוז תשפ"א, 15 יוני 2021, בהעדר הצדדים.

רון שפירא, נשיא