הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה 14

לפני הרכב כבוד השופטים:
רון שפירא, נשיא [אב"ד]
בטינה טאובר
תמר נאות פרי

המערערת

מדינת ישראל
ע"י עו"ד ראמי אלמאדי

נגד

המשיב
גדעון בטלהיים, ת"ז XXXXX877
ע"י עו"ד גב' טניה ברנר ועו"ד ערן בקר

פסק דין

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בקריות (כב' השופטת פנינה לוקיץ') מיום 29.4.2018 בתיק 3460-08-15.
אין מחלוקת כי המשיב נפגע בתאונה אשר נסיבותיה הן הבאות: המשיב נהג ברכבו לחניון בשדה התעופה בנתב"ג. לאחר העמדת הרכב בחנייה בחניון לטווח ארוך, יצא המשיב ממושב הנהג ופנה להוציא את המזוודות שלו ו/או את תיק היד שלו שהיו בספסל האחורי. אגב הוצאת המזוודות/התיק, נסגרה הדלת השמאלית אחורית על אצבע יד ימין של המשיב, ונגרם לו נזק.
המחלוקת בין הצדדים בביהמ"ש קמא נסובה סביב השאלה אם האירוע המתואר מעלה עולה כדי תאונת דרכים בהתאם להגדרת מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
בית המשפט קמא בפסק דינו ניתח את המונח "שימוש ברכב מנועי", את הפסיקה המתייחסת לסיטואציות שבהן מוצא ציוד מהרכב בתום הנסיעה מהרכב, את הפסיקה שמתייחסת לשלבים שבהם מסתיימת הנסיעה ואילו פעולות לוואי ניתן לראות כחלק מתהליך סיום הנסיעה, אגב השוואה לפעולות שמתבצעות כחלק מתהליך התחלת הנסיעה, ומגיע למסקנה לפיה המדובר בתאונת דרכים.
בפסק הדין קמא קיימת גם התייחסות לשיעור הנזק, והגם שאין מחלוקת לגבי רכיב זה במסגרת הערעור הנוכחי, נעיר רק כי סך הפיצוי שנפסק למשיב על ידי בימ"ש קמא היה 38,000 ₪, בתוספת החזר אגרה ושכ"ט עו"ד.
הודעת הערעור קצרה, כאשר עולה ממנה כי אין מחלוקת באשר לנסיבות ואף אין מחלוקת באשר לגובה הנזק והטענה הינה אך ורק כי שגה ביהמ"ש קמא כאשר קבע כי המדובר בתאונת דרכים. לטענת המערערת שגה ביהמ"ש קמא כאשר קבע שהוצאת המזוודות ו/או תיק היד מהרכב אינה פעולה שנכנסת לגדרי החריג של "פריקה וטעינה", שכן לשיטת המערערת הוצאת מטען שכזה נחשבת כ"פריקה" ולכן מתקיים החריג הרלבנטי. עוד נטען בהודעת הערעור כי ביהמ"ש קמא שגה בכך שלא קיבל את טענת המערערת לפיה הרכב שימש "כזירה בלבד", שכן הרכב היה כבוי, הכוונה הייתה שהוא ישהה בחניון עד שיחזור המשיב מנסיעתו לחו"ל, ולכן האירוע נעדר את היסוד התעבורתי המתבקש והרכב שימש אך "כזירה". עוד נטען כי טעה כב' ביהמ"ש קמא כאשר קבע כי ניתן לראות את האירוע כחלק מהכניסה לרכב או חלק מהיציאה מהרכב, שכן המשיב סיים את היציאה שלו מהרכב כאשר עזב את הכיסא של הנהג, יצא מהרכב והלך לעבר הדלת האחורית על מנת להוציא משם את הציוד.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אשר פורטו כדבעי במסמכים שהוגשו ובמהלך הדיון בעל-פה, ולאחר עיון בפסיקה שהוצגה מטעם הצדדים - מצאנו לדחות את הערעור, וזאת מכוח סמכותנו בהתאם לתקנה 460(ב( לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.
במקרה זה אין מחלוקת לגבי הממצאים העובדתיים אשר בבסיס ההכרעה ולכן מתקיימות הוראות תקנה 460(ב)(1), ולמעשה מתקיימות גם הוראות תקנה 460(ב)(2) כיוון שהמחלוקת הינה מחלוקת משפטית באשר להגדרה של המונח תאונת דרכים. מצאנו, כי אין לגלות טעות שבחוק באופן שבו פירש ביהמ"ש קמא את הוראות חוק הפיצויים ובאופן שבו הוא יישם את הפסיקה וההלכות הנוהגות בכל הנוגע למונח תאונת דרכים על העובדות הספציפיות שבמקרה הנוכחי, ולכן אף מתקיימות הוראות תקנה 460(ב)(3).
אשר על כן, הערעור נדחה.
אנו פוסקים את הוצאות הדיון בערעור לטובת המשיב בסך 17,550 ₪ (כולל מע"מ) אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
המזכירות תשלח פסק דין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ו' כסלו תשע"ט, 14 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.

רון שפירא, נשיא
[אב"ד]

בטינה טאובר, שופטת

תמר נאות פרי, שופטת