הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה 14

בפני כב' השופט כמאל סעב

התובעים:

  1. מישל ג'רייס, ת"ז XXXXX940
  2. פהד ג'רייס, ת"ז XXXXXX762

נגד

הנתבעים:

  1. מע"צ החברה בלאומית
  2. מדינת ישראל – משרד התחבורה

ב"כ התובעים: עו"ד אורן פרג' בנימין
ב"כ הנתבעת 1: עו"ד ניר בראונשטיין
ב"כ הנתבע 2: עו"ד יוסף דאוד – ס' בכיר בפמ"ח (אזרחי)

פסק דין

א. רקע

1. התובעים, אב ובנו, עותרים בכתב התביעה שלפני לקבלת "פיצויי סבל", בגין הפקעת מקרקעין, לצורך הקמת כיכר בכניסה לכפר יאסיף, וזאת לפי סעיף 7 (סיפא) לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 - (להלן: "פקודת הדרכים").

2. כתב התביעה הוגש כנגד מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בע"מ - (להלן: "הנתבעת"") וכנגד שר התחבורה - (להלן: "הנתבע").

3. על פי נסחים ממרשם המקרקעין, שצורפו לכתב התביעה, התובעים, הינם הבעלים של חלק מחלקה 14 בגוש 18765 הנמצאת בתחום הרשות המקומית של הישוב כפר יאסיף - (להלן: " החלקה"), כמפורט להלן:

(א) התובע מס' 1 - (להלן: "התובע"), הנו הבעלים של 1174/2438 חלקים בחלקה, בשטח של 1,174 מ"ר.

(ב) התובע מס' 2 בנו של התובע, הנו הבעלים של 628/2438 חלקים בחלקה, בשטח של 628 מ"ר.

(ג) יוצא איפוא, כי התובעים הם בעלים בחלק יחסי של 1802 חלקים (ושהם 1174 מ"ר + 628 מ"ר ), מתוך 2438 חלקים בחלקה, כך שחלק הארי של חלקה זו בבעלות התובעים, אך לא בשלימותה.

4. ביום 19.12.1957, פורסם ע"י שר התחבורה, בקובץ תקנות מס' 756, צו בדבר הפקעת המקרקעין שבבעלות התובעים - (להלן: " הצו"), לצורך סלילת כביש מס' 70 בקטע צומת כפר יאסיף - (להלן: " הפרויקט"), וזאת בהתאם לפקודת הדרכים.

5. המקרקעין שהופקעו שימשו לחניה ושמירה על מרחק הבניין המסחרי הבנוי במקרקעין מהכביש.

6. לפי הנסח ההיסטורי, התובע רכש את הזכויות במקרקעין בשנת 1970.

7. הערת אזהרה בדבר ההפקעה, לפי הצו נרשמה במרשם המקרקעין ביום 13.2.1983.

8. תפיסת החזקה במקרקעין התבצעה בפועל ע"י הנתבעת, ביום 25.5.10 לצורך ביצוע הפרויקט.

9. ביום 8.2.11 פנה התובע לשר התחבורה בבקשה לפיצויים מן החסד בגין ההפקעה בהתאם לסמכותו מכוח סעיף 7 סיפא לפקודת הדרכים.

10. ביום 13.3.12 הסכימה הנתבעת לפצות את התובע בסך של 16,521 ₪ ולהחתים אותו על שטר סילוק – ראו גם פרוטוקול ועדת פיצויים של הנתבעת מיום 16.2.12.

11. ביום 31.12.13 החליט שר התחבורה לקבל את בקשת התובעים לפיצויים מן החסד והורה לנתבעת לשלם להם פיצויים על פי הטבלה שצורפה להחלטתו בצירוף הצמדה וריבית נכון ליום 28.11.13 - (כך שהתובע יקבל פיצוי בסך של 2,397 ₪ והתובע מס' 2 יקבל פיצוי בסך של 1,282 ₪ וזאת לפי שיעור בעלות יחסי בקרקע). בעוד שהסכום של 16,521 ₪ שהוצע לתובעים ע"י הנתבעת, ועדיין עומד לזכותם , כולל גם פיצוי נוסף בגין שווי מחוברים בסך 13,021 ₪ נכון ליום 3.2.12.

12. מכאן התביעה שלפנינו שבמסגרתה עותרים התובעים לתשלום פיצוי בסך של 1,624,706 ₪ בהתאם לחוות דעתו של השמאי מטעמם מר חיים אטקין - (להלן: "אטקין").

ב. השטח המופקע

13. בין הצדדים קיימת מחלוקת בדבר שטחם של המקרקעין שהופקעו והמועד הקובע לפיצוי.

בכתב התביעה טענו התובעים שהופקעו 260 מ"ר מהחלקה, כאשר חלקם של התובע ים לפני ההפקעה הינ ו בגודל 1802 מ"ר, בחזית החלקה, לפי הסכם שיתוף , המהווים חלק מחלקה רשומה במרשם המקרקעין שגודלה 2,438 מ"ר. עוד ציין התובע כי המקרקעין של התובע לפי הסכם השיתוף מחולקים לשני מגרשים, אחד שלו ואחד של בנו, כאשר ההפקעה הינה במקרקעין של התובע, במגרש החזיתי שהינו בגודל של 1,034 מ"ר לשם תמיכה בטענותיהם, הגישו התובעים את חוות דעתו של השמאי אטקין, מפת המדידה והעתק הסכם שיתוף.

14. מנגד, מתבססת הנתבעת על מדידות שערך השמאי מטעמם ולפי התוכניות ותרשים ההפקעות וטוענת כי מהמקרקעין של התובעים הופקעו בסה"כ 235 מ"ר שזה 175 מ"ר - השטח המופקע הנוכחי + 60 מ"ר שזה השטח שהופקע בעבר שלא שולם עבורו פיצוי .

15. לטענת הנתבעת התובעים לא הוכיחו את טענתם כאילו הופקע כיום שטח גדול יותר מ- 175 מ"ר מחלקה 14 ואף אם נניח כי הופקעו מהחלקה 260 מ"ר, עדין מדובר בפחות מ- 25% משטח החלקה.

ג. טיעוני הצדדים:

טיעוני התובעים:

16. התובעים טענו כי כאשר הם רכשו את הזכויות במקרקעין בשנת 1966, לא ידעו ולא יכלו לדעת על ההפקעה שלא נרשמה בגינה הערת אזהרה בטאבו. התובעים ציינו כי רק בשנת 1983 נרשמה לראשונה הערת אזהרה בטאבו לפי הצו משנת 1957.

17. לטענת התובעים הנתבעת תפסה חזקה במקרקעין המופקעים בשנת 2010, תוך שהיא מבטיחה לתובע שיקבל פיצוי הוגן בשל ההפקעה.

18. עוד טענו התובעים כי מכיוון שהזכות לפיצוי הפקעה לפי פקודת הדרכים קמה עם פרסום תוכנית המייעדת את המקרקעין לצורכי דרך, או עם ביצוע ההפקעה, אזי המועד הקובע לא יכול להיות יום הוצאת הצו ולבטח לא במקרה שבו חלפו 53 שנים מיום הוצאת הצו ועד ליום ההפקעה בפועל. לטענת התובעים, השתהות הנתבעים במשך 53 שנים מהווה בין היתר, פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין ובזכות לשיוויון של התובע, וכן הפרת חובת הנאמנות שחבה הרשות לתובע ומהווה פעולה בהיעדר שקידה סבירה, המביאה לביטול ההכרזה משנת 1957 ומכיוון שהשבת המצב לקדמותו אינו אפשרי התאריך הקובע לתשלום הפיצוי הוא יום תפיסת החזקה.

לטענת התובע, בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, המועד הקובע הינו מועד נטילת החזקה במקרקעין – שהינו 25.5.10.

19. התובעים ציינו כי התובע שהינו אדם מבוגר (בן 80 שנים), האמין לנתבעת ומסר את המקרקעין בהסכמה, אך לא חתם על פרוטוקול המסירה ובסיום פרויקט ההפקעה הנתבעים לא פיצו את התובע כפי שהבטיחו לו. בשנת 2012 הציעו הנתבעים לפצות את התובע בסך של 16,524 ₪ ולהחתימו על שטר סילוק.

20. לטענת התובע הוא זכאי לפיצוי בגין שטח של 260 מ"ר שהופקע בפועל ובגין נזק לנותר, לחנויות ולדירת המגורים שמעל לחנויות בסך כולל של 1,624,706 ₪ בהתאם לחוות דעתו של השמאי מטעמו – מר אטקין וזאת כמפורט להלן:

260,000 ₪ פיצויי בגין הפקעת 260 מ"ר, 300,000 ₪ פיצוי בגין ביטול 5 מקומות חניה, פיצוי בסך של 564,706 בגין כניסת הכביש לתוך החלקה – גרימת רעש וזיהום אוויר לעתיד, וכן פיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין היעדר אטרקטיביות לבניה עתידית.

21. התובעים הדגישו כי הנתבעים בחרו שלא להגיש את חוו"ד השמאי דוד אנזנברג מחודש פברואר 2012 שקבעה את גובה הפיצוי לסך של 16,521 ₪, אלא לצורך ההליך בחרו להכין חו"ד חדשה של השמאי כהן – דנוס אשר באופן מפתיע העתיקה את חו"ד השמאי דוד אנזנברג. דבר זה, לטענת התובעים מעורר תמיהה מדוע הנתבעים לא הגישו את שומתו של דוד אנזנברג ולא העידו אותו על שומתו! וגם מנעו העדת עדים רלבנטיים מטעמם כמו גב' אביטל משולם שהוזמנה ע"י התובע.

התובעים ציינו כי הנתבעים לא הציגו את חוות דעתו הראשונה של השמאי אנזנברג ורק לאחר התערבות של בית המשפט ולפי הוראתו הומצאה חוות דעתו הראשונה של שמאי זה שהוכנה בחודש יוני 2011 ושבמסגרתה הציע השמאי לפצות את התובעים בסך של 172,350 ₪ שזה כולל גם פיצוי בגין פגיעה בנותר דבר שאין לו התייחסות בחוות הדעת השנייה שלו. לטענת התובעים, הנתבעים בחרו לא לפצות את התובע מלכתחילה לפי שומת אנזנברג בסך של 172,350 ₪, שומה שנערכה כבר ביוני 2011.
22. עוד ציינו התובעים כי אין מחלוקת לכך שהתובע זכאי לפיצוי בגין ההפקעה וכי המחלוקת הינה סביב גובה הפיצוי. לטענתם, התובע זכאי לפיצוי וזאת כעולה מהחלטת הועדה המכרעת, וכן מדוחות ומהמלצות בעלי המקצוע והמומחים מטעם הנתבעים, הן השמאית ועו"ד אביטל אחוות משולם ועו"ד ניר בראונשטיין.

23. התובעים הפנו לע"א 5546/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריית אתא נגד הולצמן, פ"ד נה(4) 629 - (להלן: "הלכת הולצמן") וטענו כי אומנם הלכה זו חלה רק במקרה של הפקעת מלוא החלקה, אבל גם במקרה של הפקעה חלקית, יחולו הוראות הפטור, רק במידה והחלקה הושבחה בעקבות ההפקעה וכי הנטל להוכיח זאת מוטל על כתפי הרשות המפקיעה. עוד הפנו התובעים לה"פ 1300/04 קדרי נגד משרד התחבורה – מע"צ (ניתן ביום 4.11.08) וטענו כי שם נקבע כי במקרה של הפקעה חלקית יש לשלם פיצויים בגין כל השטח שהופקע בלא התחשבות בהוראות הפטור. עוד טענו התובעים כי ההלכה המנחה בענייננו היא הלכת רוטמן שנקבעה בע"א 8622/07 אהוד רוטמן נגד מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, (ניתן ביום 14.5.12) - (להלן: "הלכת רוטמן").

24. לטענת התובעים החלטת השר ו/או הועדה המכרעת אינה מנומקת, אינה סבירה בשל הפגמים שנפלו באיסוף הראיות והנתונים ביחס לפיצוי המגיע לתובע ובשל כך שלא שקלו את השיקולים הרלבנטיים ובכללם הנזק הישיר, הנזק לנותר, חוות הדעת מטעם התובע וראשי הנזק המפורטים בה.

25. אשר לכל האמור לעיל ביקשו התובעים לחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 1,624,706 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

טיעוני הנתבעת:

26. בפתח סיכומיה טענה הנתבעת כי דין התובענה להידחות על הסף או לגופה. לטענתה, התובענה הוגשה במטרה לקבל סעדים שאינם מגיעים לתובעים לפי הדין הקיים ולפי ההלכה הפסוקה העדכנית. לטענתה, תובענה זו לפיצויי סבל צריכה להיות מופנית אך ורק כנגד שר התחבורה ואין כל יריבות לתובעים מול הנתבעת.

27. עוד טענה הנתבעת כי התובעים מבקשים פיצויי הפקעה לפי מועד קובע של תפיסת החזקה במקרקעין המופקעים וזאת בניגוד מוחלט לפסיקת בית המשפט העליון שקבעה מפורשות שהמועד הקובע לחישוב פיצויי ההפקעה הוא אך ורק מועד תחילת צו ההכרזה ובענייננו אין מחלוקת, כך ציינה הנתבעת, כי צו ההכרזה הרלוונטי לתובענה פורסם ביום 19.12.57.
28. הנתבעת ציינה כי לפנים משורת הדין וכדי לחסוך על התובעים פנייה לוועדה המכרעת ושר התחבורה, אישרה הנתבעת לתובע תשלום פיצויים בסך של 3500 ₪ במסגרת הודעת התשלום מטעמה, שהוא בדיוק הסכום שאומץ לתשלום הן ע"י הועדה המכרעת והן ע"י שר התחבורה בהחלטתו מיום 19.12.13 ואילו התובעים דחו תשלום זה מסיבותיהם. עוד ציינה הנתבעת כי לפנים משורת הדין ולפי נהלי הנתבעת, נקבע לתובעים גם תשלום פיצויים בגין המחוברים שהיו בשטח במועד תחילת ביצוע פרויקט מוקד הסיכון וזאת לפי ערכם נכון למועד תפיסת החזקה שהינו 12.9.10.

29. עוד טענה הנתבעת כי התובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק עקב ההפקעה. הנתבעת ציינה כי התובעים ידעו ולכל המאוחר בשנת 2004 על קטע הדרך המוכרז, אותו זכאיות הנתבעות להפקיע ולתפוס בו חזקה לפי צו ההכרזה משנת 1957 וכן על הייעוד התב"עי המאושר של קטע זה – לדרך, ובמועד זה היה עליהם להגיש תביעה לירידת ערך המקרקעין לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 בשל שינוי יעוד של חלק מהחלקה דנן מיעוד חקלאי לדרך. זאת ועוד טענה הנתבעת כי הוכח כי מצב של התובעים רק השתפר עקב ביצוע ההפקעה וביצוע הפרויקט ולכן התובעים אינם עומדים בקריטריונים המעודכנים לפי הלכת רוטמן לתשלום פיצוי מן החסד, שכן תכנית 4228/ג ששינתה חלק מהחלקה לייעוד של דרך, גם הוסיפה לחלקה זכויות משמעותיות למגורים, ובכך השביחה אותה, כך בהתאם לקביעות שמאי הנתבעת ולפי עמדת גב' משולם שהעידה מטעם התובעים, ולכן גם מטעם זה יש לדחות את התובענה. עוד טענה הנתבעת כי התובעים ידעו על ההכרזה טרם ביצוע ההפקעה ואף הכינו בקשה להיתר התואמת לחלוטין את ההפקעה עוד בשנת 2004 ולכן לא נגרם להם כל נזק.

30. לטענת הנתבעת, לאור החלטת שר התחבורה מיום 19.12.13 לפסוק לתובעים פיצוי מן החסד, אין לתובעים עוד עילת תביעה כלשהי וממילא עומדת לנתבעים חזקת התקינות המנהלית, שלא נסתרה במקרה דנן.

31. הנתבעת ציינה כי סך ההפקעות מן החלקה דנן נופל מ- 25% משטח החלקה (לטענתם 235 מ"ר מהווים 9.6% בלבד מהשטח הרשום בפנקסי המקרקעי ן של החלקה 14 כולה - 2438 מ"ר), ולכן תובענה זו נוגעת אך ורק לפיצוי מן החסד, לפיכך דין התובענה כנגד הנתבעת להידחות על הסף.

32. הנתבעת, סומכת ידה על עדותו המפורשת של השמאי מטעמה, שסבור כי הסכם השיתוף והחלוקה הפנימית – אינם רלוונטיים. הנתבעת ציינה כי הסכם השיתוף לא הוגש ולא נרשם בלשכת רישום המקרקעין ולכן אינו תקף כלפי כולי עלמא, כך שהחלוקה לפיו אינה מחייבת את הנתבעים, ולכן התובעים לא יכולים להסתמך עליו או על החלוקה הפנימית ביניהם לצורך חישוב שיעור ההפקעה הנכון והמלא מן החלקה.

33. זאת ועוד טענה הנתבעת כי התובעים צריכים היו לדעת על ההכרזה שפורסמה ברשומות וחזקה עליהם כי ידעו עליה במועד הרכישה טרם ביצוע ההפקעה ועל פניו גילמו אותה במחיר הרכישה של המקרקעין ולכן אינם זכאים לפיצויי הפקעה. עוד טענה הנתבעת כי התובעים לא הציגו בפני בית המשפט את הסכם הרכישה ולא חשפו בתצהירם את התמורה אשר שילמו לפיו ולכן אי הצגתו לצורך הזמת טענת הנתבעים שעניין ההפקעה גולם במחיר הרכישה, חייבת לפעול לחובת התובעים .

34. הנתבעת ציינה כי התובעים אינם יכולים להסתמך על הדו"ח הפנימי שהוכן ע"י יועצת הפקעות של הנתבעת - גב' משולם לצרכיה של הנתבעת, כדי לבסס את עמדתם בקריטריונים לקבלת פיצוי מן החסד.

35. הנתבעת הפנתה לחוות דעתו של השמאי מטעם התובעים ולחקירתו הנגדית וטענה כי בשומת שמאי התובעים נפלו פגמים מהותיים רבים היורדים לשורש העניין ובאופן ברור חורגת מן הכללים השמאיים המקובלים וכן מן הדין, לכן יש לדחותה במלואה ולאמץ את שומת הנתבעת שנערכה ע"י מר להט ושאומצה ע"י הועדה המכרעת וע"י שר התחבורה.

36. הנתבעת ציינה כי התובעים לא יכולים להסתמך על טיוטת חוות הדעת של דוד אנזנברג. לטענתה, המדובר באומדן בלבד, במסגרת טיוטת שומה פנימית שאיננה חתומה, ולא בשומה סופית או מחייבת. לכן ביקשה הנתבעת שלא ליתן לטיוטת השומה כל משקל לעניין שיעור הפיצויים וטענה כי התובעים לא זימנו לעדות את עורך השומה ולכן יש לדחות טענותיהם המסתמכות על תוכנה של טיוטת שומה זו.

לטענת הנתבעת חוות דעתו של השמאי אנזנברג מפברואר 2012 שצורפה לחוו"ד ירון להט מיום 25.1.15 הינה חוות הדעת השמאית הרלוונטית והתקפה היחידה מבחינת הנתבעת ואין להסתמך על כל טיוטה של שומה אחרת שאינה חתומה ושלא אושרה ע"י ועדת הפיצויים אצל הנתבעת.

37. לטענת הנתבעת למעט הפיצוי מן החסד בגין המקרקעין שהופקעו, כל יתר הסעדים שביקשו התובעים הם נזקיים ואינם מצויים בסמכותו העניינית של בימ"ש זה ואף לא שולמה בגינה אגרה מתאימה.

זאת ועוד התובעים לא הוכיחו כל נזק לעניין הנגישות והחניות או לענין מטרדי רעש וזיהום אויר או לעניין נטישת החנויות והפסד שכירות מהחנויות או לענין פגיעה כלשהי בנוגע לניצול זכויות בניה עתידיות.

טיעוני נתבע 2 - שר התחבורה:

38. הנתבע ציין כי התובעים, יחד עם שניים אחרים, רשומים כולם כבעלים במשותף של חלקה 14 ובעלותם של התובעים משתרעת על 1802/2438 חלקים מהחלקה.

39. הנתבע הפנה להלכת רוטמן וטען כי בית המשפט מתבקש לדחות את התובענה על הסף, היות וטענות התובעים חורגות ממתחם הטענות אותו קבע בית משפט העליון בעניין רוטמן. לטענת הנתבע, בית המשפט נעדר סמכות לדון בטענות אלו ומן הדין לדחותן על הסף.

40. עוד ציין הנתבע כי בעקבות פסק דין רוטמן נקבעו קריטריונים חדשים להתוויית שיקול דעתו של הנתבע בבואו לבחון האם יש לשלם פיצויי סבל. לטענתו, קריטריונים אלו לקחו בחשבון את הכרעת בית המשפט בעניין רוטמן ביחס לקריטריונים הישנים ועוד הוסיפו עליה מקום שסוגיות מהותיות לא קיבלו מענה בהכרעה כאמור. לטענת הנתבע קריטריונים אלו ראויים, מידתיים וסבירים. הנתבע הוסיף וטען כי לא היה בפי התובעים כל טענה כנגד קריטריונים אלו.

41. בנוסף ציין הנתבע כי עובר למתן המלצה לנתבע, עמדו לנגד הועדה המכרעת כתב התביעה המקורי של התובעים, לרבות חוות הדעת של השמאי מטעמם, כתב הגנה של הנתבעת וחוות דעת כלכלית של מומחה חיצוני. לטענתו ראיות אלו עומדות במבחן הראיה המנהלית.

42. לטענת הנתבע, הלכה מבוססת היא שיש לערוך חישוב הפיצויים נכון ליום ההכרזה ובענייננו, יום 19.12.57 ולא כפי שטענו התובעים.

43. הנתבע הפנה לפסיקה והדגיש את ההלכה הקובעת ככלל בית משפט לא מתערב בהחלטות רשות מנהלית במיוחד כאשר ההחלטה נוגעת לתחום מקצועי מיוחד שבאחריותה של הרשות וכאשר החלטתה נשענת על חוות דעת מקצועית ועוסקת במומחיות ובענייננו הועדה המכרעת אשר הניחה בפני השר – הנתבע, את המלצת ה וזה אימצה. המדובר בוועדה מקצועית והרכבה יעיד על כך: היועץ המשפטי של משרד התחבורה, השמאי הממשלתי הראשי, חשב משרד התחבורה ונציג אגף הכלכלה במשרד התחבורה.

44. עוד טען הנתבע כי התובעים לא הצביעו על חריגה ברורה וקיצונית ממתחם הסבירות בנסיבות העניין הנדון ולכן יש לדחות את טענותיהם של התובעים ככל שהן מתייחסות להחלטות הנתבע .

45. לסיכום דבריו טען הנתבע כי הועדה המכרעת שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים, נתנה לכל אחד מהם את המשקל הראוי, הונחה בפניה תשתית ראייתית סבירה, העומדת במבחן הראייה המנהלית ולכן לא נפל כל פגם בהחלטתו של הנתבע ואין כל עילה מתחום המשפט המנהלי המצדיקה התערבות בהחלטת הנתבע.

דיון והכרעה:

46. על מטרות ההפקעה, ועל חשיבותה ונחיצותה של סמכות ההפקעה עמד בית המשפט העליון בפסקי דין רבים ודי אם נפנה להלכת רוטמן.

על מעמדה של הזכות לפיצוי עמד הנשיא אגרנט לפני הרבה שנים וכך אמר :

"בולט הוא, כי חרף המקור 'הריבוני', ממנו שאבה המדינה בעבר את הכוח להפקיע את מקרקעיו של הפרט, מן הנמנע היה שתשתמש בו אלא לתכלית שהיא לתועלת הציבור וכנגד הבטחת זכותו של בעל הרכוש שהופקע – ותנאי מגביל זה הוא החשוב לעניננו – לקבל פיצוי נאות. זכות זו ראו אותה בכל אתר ואתר כ'אינצידנט' הכרחי של שימוש בכוח האמור, בחינת היותה "העזר שכנגדו"; ואכן כה נשתרשה הזכות, מטעמים 'עליונים' של צדק ויושר ... ניתן לומר, שהזכות לפיצויים לא רק שהיא נושאת כיום אופי אוניברסאלי, אלא גם עומדת, מפאת חשיבותה היתירה, על מדרגה – או כמעט על מדרגה – של 'זכות יסוד'..." – ראו ע"א 216/66 עירית ת"א נ' האג' אבו דאיה, פ"ד כ(4) 522, 546 (1966)).

47. בענייננו, מדובר בהפקעה שנעשתה מכוחה של פקודת הדרכים – פקודה מנדטורית אשר בוטלה במסגרתו של החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הציבור) (מס' 3), התש"ע-2010. ביטולה של הפקודה נכנס לתוקף ביום 15.2.2010, וההפקעות שנעשו מכוחה של הפקודה עובר לביטולה, כמו בענייננו, יידונו בהתאם להסדרים שנקבעו בה.

48. סעיף 7 לפקודת הדרכים שמכוחו מבקשים התובעים פיצויי סבל קובע כי:

"לא יהא בעל הקרקע זכאי לקבל פיצויים אלא אם כן היה שטח הקרקע שנלקח גדול מרבע השטח הכולל של החלקה שממנה נלקח: בתנאי שאם הוכח כי אם לא ישולמו לו פיצויים יהא נגרם לו סבל, רשאי שר העבודה או שר התחבורה לפי שיקול דעתו ליתן אותו סכום הפיצויים שימצא לנכון מתוך התחשבות בכל מסיבות הענין".

כאמור סעיף 7 לפקודת הדרכים מסמיך את שר התחבורה להפקיע 25% משטח החלקה ללא פיצוי, אלא אם כן הוכח שנגרם לנפקע "סבל", שאז רשאי שר התחבורה, לפי שקול דעתו, ליתן פיצוי בשיעור שימצא לנכון.

בהתאם לסעיף 7 הנ"ל, הפקעה של פחות מרבע החלקה אינה מזכה בפיצוי. יחד עם זאת, בסיפא של סעיף 7 נקבע חריג לכלל זה שלפיו לשר התחבורה קיים שיקול דעת להחליט על תשלום פיצויים לבעל הקרקע בגין הפקעת חלק קטן יותר מאותו רבע, אם יוכח כי לנפק ע נגרם "סבל" .

לפיכך, לפי סעיף 7 סיפא לפקודת הדרכים, ככל שבעל הקרקע מבקש פיצוי בגין ה - 25% הראשונים, יהא עליו להקדים פנייה לשר התחבורה בבקשה לתשלום פיצויי "סבל", אשר בהתאם להלכת רוטמן, ידרש לשאלה האם מבקש הפיצוי עומד בקריטריונים לקבלת פיצוי בגין 25% הראשונים מהחלקה - ראו גם ע"א 462/86 נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה, פ"ד מב(2) 353, 355 (1988).

לאחר פניה כאמור ולאחר שתינתן החלטת השר, וככל שיבקש בעל הקרקע להשיג על החלטתו, יוכל בעל הקרקע לפנות לבית המשפט המחוזי בתביעה לפיצויי הפקעה שאליה יצורף גם השר כנתבע. בגדר תביעה זו יידרש בית המשפט, מכוח סמכותו הנגררת לפי סעיף 76 ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, גם לטענות המכוונות לאופן הפעלת סמכותו של השר לשלם פיצויי "סבל", כמו גם לכל מחלוקת אחרת הנוגעת לסכום פיצויי ההפקעה שישולמו.

49. הוראה דומה נמצאת גם בסעיף 20(2) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור, 1943 להלן: "פקודת הקרקעות"), המקנה סמכות להפקיע מקרקעין ללא תשלום, כאשר שטחם אינו עולה על רבע מכלל שטחה של הקרקע. בפקודה זו הוענק לשר האוצר שיקול הדעת להעניק פיצויים, אם הוא סבור כי יש בהפקעות משום גרימת סבל.

50. לעומת זאת, סעיף 190(א) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה -1965, מאפשר להפקיע שטחים של עד 40% משטח החלקה ללא תשלום פיצויים, ושיקול הדעת להורות לוועדה המקומית לשלם פיצויים הוענק בסעיף 190(א)(2) לשר הפנים.
51. בהלכת הולצמן, דן ביהמ"ש בהפקעה לפי חוק התכנון והבניה ובהסדר הקבוע בסעיף 20 לפקודת הקרקעות המאפשר להפקיע 40% מבלי לשלם פיצוי ונפסק כי מקום שחלקת קרקע הופקעה בשלמותה, הרשות המפקיעה מחויבת לשלם פיצוי מלא בעד החלקה כולה.

הלכת הולצמן הבחינה בין שני מקרים:

האחד – מקום בו הרשות מפקיעה רק חלק מחלקה וכתוצאה משינוי ייעודו של החלק המופקע עולה ערכו של החלק שנותר בידי הבעלים. במצב כזה נקבע כי הפגיעה בקניינו של בעל הקרקע – אי תשלום פיצוי בגין רבע משווי החלקה – מקוזזת (ולו בקירוב) כנגד התועלת הכלכלית המופקת מהשבחת הנותר, ומקהה את עוקצה של הפגיעה הכרוכה מאי תשלום פיצוי.

השני – מקום בו הקרקע מופקעת בשלמותה שאז לא חלה השבחה של הנותר, והפגיעה בקניינו של בעל הקרקע אינה מקוזזת כנגד תועלת או יתרון כלשהם.

בפרשת הולצמן נקבע כי הפקעת מלוא החלקה בלא לשלם פיצוי מלא פוגעת בזכות הקניין באופן בלתי שוויוני ובמידה העולה על הנדרש ועל כן אינה כדין. פגיעה כזו מחייבת את הרשות לשלם פיצוי בגין החלקה כולה.

52. יודגש, כי בפרשת הולצמן לא הוכרעה השאלה: מהו הדין כאשר מופקע, מכוח הפקודה רק חלק מחלקת המקרקעין, אולם ההפקעה אינה משביחה את החלק הנותר, האם במקרה כזה חובה על הרשות המפקיעה לשלם פיצוי מלא בגין השטח המופקע?

שאלה זו נדונה לאחרונה בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בהרכב מורחב בעניין רוטמן, שם, קבע השופט פוגלמן, כי:

"המונח "סבל" משמעו בהקשר זה כל פגיעה שאינה מידתית בזכות הקנין של הפרט, נטילת חלקות מקרקעין או חלק ממנה ללא פיצוי מלא, מקום שהחלק שנותר בידיו של בעל המקרקעין לא הושבח, גורמת "סבל" לבעל המקרקעין. "סבל" זה מחייב את השר להפעיל את סמכותו ולשלם לבעל הקרקע פיצוי מלא בגין ההפקעה". (שם, פיסקה 114).

עוד נקבע כי:

"הסמכות לקבוע אם ישולמו פיצויי " סבל" נתונה לשר התחבורה ( סעיף 7 לפקודת הדרכים; ראו למשל ע"א 462/86 נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה, פ"ד מב(2) 353, 355 (1988)), בעוד שהסמכות לקבוע את סכום פיצויי ההפקעה נתונה לבית המשפט המחוזי ( סעיפים 9-8 לפקודת הדרכים). מהו אפוא המסלול הדיוני הראוי לברר מחלוקת בדבר פיצויי סבל? הפרשנות שאימצנו מורה כי הסמכות להפחית את שיעור הפיצוי העומדת לרשות המפקיעה לפי סעיפים 7 רישה ו-8(1) לפקודת הדרכים היא סמכות חובה. מכאן שבכל הפקעה של קרקע לפי פקודת הדרכים לא ישולם פיצוי בגין ה-25% הראשונים מהשטח המופקע ( וככל שמופקעת קרקע שגודלה אינו מגיע כדי 25% מגודל החלקה, לא ישולם פיצוי כלל). לפיכך ככל שבעל הקרקע מבקש פיצוי בגין ה-25% הראשונים, יהא עליו להקדים פנייה לשר התחבורה בבקשה לתשלום פיצויי " סבל" (יצוין כי אין מניעה שהפרוצדורה שנקבעה בסעיפים 2 ו-6 לקריטריונים, אשר מביאה לבחינה של הפעלת סמכותו של השר לשלם פיצויי סבל גם בלא פנייה מוקדמת, תעמוד בעינה – להבדיל מן הסייגים המהותיים שבקריטריונים אלה). לאחר שתינתן החלטת השר, וככל שיבקש בעל הקרקע להשיג על החלטתו, יוכל בעל הקרקע לפנות לבית המשפט המחוזי בתביעה לפיצויי הפקעה שאליה יצורף גם השר כנתבע. בגדר תביעה זו יידרש בית המשפט, מכוח סמכותו הנגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב], התשמ"ד-1984, גם לטענות המכוונות לאופן הפעלת סמכותו של השר לשלם פיצויי " סבל", כמו גם לכל מחלוקת אחרת הנוגעת לסכום פיצויי ההפקעה שישולמו". (פיסקה 115) .

בהמשך נקבע כי:

"ויודגש: הדין מאפשר להגיש תובענה כספית לבית המשפט המוסמך ולהעלות במסגרתה – בדרך של תקיפה עקיפה – טענות המכוונות להחלטת השר על יסוד עילות מתחום המשפט המינהלי. בית המשפט האזרחי מוסמך לדון בכל הטענות האלו מכוח סמכותו הנגררת"

53. בהלכת רוטמן דן בית המשפט במהותם של פיצויי הסבל לפי סעיף 7 לפקודת הדרכים (אשר בהחלטת השר מכונים "פיצויים מן החסד"). פיצויי סבל יש מקום לתת כאשר לאדם נגרמה "פגיעה שאינה מידתית" בזכויות הקניין שלו והוא לא קיבל פיצוי עבור קרקע שהופקעה מידיו.

הדרך שהתווה בית המשפט העליון בהלכת רוטמן היא שתשלום "פיצויים מן החסד", היא עניין המסור לסמכותו של שר התחבורה ואת החלטתו ניתן להעמיד לביקורת שיפוטית.
54. כלל יסוד בהליך המנהלי הוא כי אין בית המשפט לעניינים מנהליים מציב את שיקוליו במקום שיקולי הרשות המנהלית ואינו מתערב בהחלטת הרשות אם ההחלטה סבירה, במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות ואם לא נפל בה פגם המצדיק התערבות – ראו לעניין זה בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון נ' המועצה הארצית, פ"ד מ"ה(3), 678; בג"צ 4539/94 ד"ר נקסה נביל נ' ד"ר אפרים סנה, פ"ד מח(4), 778 ובג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל , (ניתן ביום 15.4.07).

55. אקדים ואומר כי במקרה דנן לא מצאתי בטענות התובעים בסיס מספיק לשקול את סוגיית הפיצויים מן החסד בנסיבות העניין במקומו של שר התחבורה ולא שוכנעתי כי התקיימו נסיבות מצדיקות שבית המשפט ייטול לידיו את סמכות שר התחבורה. יודגש כי הפעלת הסמכות בהתאם לסעיף 7 לפקודת הדרכים היא עניין לשר התחבורה ואין מקום שבית משפט יעשה כן במקומו.

להלן אנמק את מסקנתי תוך התייחסות לגופו של עניין.

56. בענייננו, כעולה מפרוטוקול הועדה המכרעת בישיבתה מיום 11.9.13, הועדה בחנה את הבקשה לפיצויים מן החסד של התובעים בהתאם להוראות הקריטריונים ובאופן הבא:

(-) עניינם של התובעים היה תלוי ועומד עת מתן פסק הדין בעניין רוטמן.

(-) ההלכה בעניין רוטמן חלה על עניינם של התובעים, היות ותפיסת המקרקעין היתה תוך 7 שנים לפני מתן פסק הדין.

(-) אף אם יתרת הקרקע הושבחה בשל תכנית, אין מדובר בהשבחה הנובעת מתכנון הדרך או בשל סלילתה, זאת מכיוון שתכנון הדרך וההפקעה לא בוצעו על סמך התכנית.

(-) התובעים פינו את החלקה ביום 25.5.10 במסגרת הליך ההפקעה במועד בו התבקשו לכך ע"י הנתבעת ללא התנגדות.

(-) התובעים רכשו את החלקה לאחר מועד פרסום הצו ולא ידעו ולא יכלו לדעת עליו בעת הרכישה או רישום זכויותיהם בחלקה.

הועדה המכרעת בדקה את בקשת התובעים בהתאם לקריטריונים הנ"ל וקבעה כי בקשתם עומדת בקריטריונים לתשלום פיציים ולכן המליצה לנתבע להורות לנתיבי ישראל לשלם לתובעים פיצויים. עוד קבעה הועדה כי גובה הפיצויים להם זכאים התובעים יתואם בין היועצים לבין נתיבי ישראל ויועבר לידי הועדה בכדי להעבירה לנתבע לקבלת החלטה בעניין.

57. כאמור בהתאם להחלטת הנתבע מיום 9.12.13, קיבל הנתבע את המלצת הועדה המכרעת והחליט לקבל את בקשתם של התובעים והורה לנתבעת לשלם להם פיצויים על פי הטבלה המצורפת להחלטתו. כאשר הסכומים המפורטים בטבלה מהווים את כלל הפיצויים מן החסד וכוללים הצמדה וריבית נכון ליום 28.11.13.

58. מכל האמור לעיל עולה כי אין מחלוקת שלתובעים מגיע פיצויי סבל הואיל והם עומדים בהוראות סעיף 7 סיפא לפקודת הדרכים, קרי, יתרת החלקה שנותרה בידי התובעים לא הושבחה בשל תכנון הדרך או סלילתה. עוד עולה כי התובעים פינו את החלקה לשם ביצוע הפרויקט במועד בו התבקשו ללא התנגדות ורכשו את החלקה לאחר מועד פרסום הצו ולא ידעו ולא יכלו לדעת עליו בעת הרכישה או רישום זכויותיהם בחלקה – לעניין זה די אם אפנה ל ע"א 3159/09 חברת רכבת ישראל בע"מ נגד סבח בית עדה (ניתן ביום 28.4.13) , שם נקבע כי:

"כל אימת שיוכיחו המערערים איפוא, כי לא הושבחה יתרת הקרקע שנותרה בידם בעקבות ההפקעה השלישית, יוכיחו בכך כי נגרם להם "סבל" כתוצאה מפגיעה בלתי מידתית בקנינם, והשר יחויב לשלם להם פיצוי מלא"

59. משכך, המחלוקת שנותרה בענייננו סבה סביב גובה הפיצויים שמגיע לתובעים.

לטענת התובעים יש לערוך את חישוב הפיצוי בהתבסס על מועד התפיסה בפועל, קרי ביום 25.5.10 בעוד סבור הנתבע שאת החישוב יש לערוך נכון ליום ההכרזה, קרי ביום 19.12.1957.

60. לפי סעיף 9(ב)(1) לפקודת הדרכים, בבוא בית המשפט להעריך את הפיצויים עליו להעריכם לפי השווי, שימצאנו בית המשפט כשווי המקרקעין בתאריך שבו יכלה הרשות לתפוס את ההחזקה במקרקעין על פי הוראות הפקודה. תאריך זה, בהתאם לסעיף 4(1) לפקודת הדרכים, הוא המועד שבו ניתן צו ההפקעה על ידי השר לפי סעיף 3 לפקודת הדרכים - ראו - הלכת רוטמן, שכן מתן צו ההפקעה זיכה את הרשות לתפוס מיד את ההחזקה במקרקעין.

ראוי לציין כי הלכת רוטמן התייחסה למצב בו צו ההפקעה ניתן לפני שאושרה תכנית המשנה את ייעוד המקרקעין לצרכי ציבור ו על כך נ אמר בפסקה 27 לפסק הדין:

"עוד נקבע בפסיקתנו כי על אף שככלל הליכי הפקעה יינקטו לאחר שפורסמה תוכנית המייעדת את הקרקע לצורכי ציבור, אין מדובר בתנאי-בל-יעבור לחוקיות ההפקעה, והרשות רשאית לנקוט בהליכי הפקעה עובר לפרסום תוכנית כשמתקיימות נסיבות המצדיקות זאת ( ראו ע"א 1528/05 רשות הנמלים והרכבות – רכבת ישראל נ' אביגדורוב ( לא פורסם, 14.9.2005); בג"ץ 67/79 שמואלזון נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 281 (1979); בג"ץ 3028/94 מהדרין בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד נא(3) 85 (1995)). יוזכר כי בהפקעה מעין זו המועד הקובע לחישוב הפיצוי שישולם הוא מועד פרסום ההודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות או מועד החלת הצו לפי סעיף 3 לפקודת הדרכים".

61. בענייננו, צו ההפקעה פורסם ביום 19.12.1957, בעוד שתוכנית יעוד המקרקעין 4228/ג אושרה ביום 10.8.1995 ואילו תפיסת החזקה במקרקעין התבצעה בפועל ע"י הנתבעת, ביום 25.5.10 לצורך ביצוע הפרויקט. על כן ובהתאם לסעיף 9(ב)(1) לפקודת הדרכים ובזיקה לסעיף 4(1) לפקודת הדרכים, יש להעריך את הפיצויים לפי שווי המקרקעין בתאריך בו יכלה הרשות לתפוס את ההחזקה במקרקעין, כלומר במועד פרסום צו ההפקעה, קרי ביום 19.12.1957.

62. בשומה המייעצת שניתנה ושאומצה ע"י ועדת הפיצויים של הנתבעת מיום 16.2.12, התייחס השמאי, מר אנזנברג, בחוות דעתו מיום 3.2.12, לערכם של המקרקעין בסמוך למועד שבו פורסם צו ההכרזה בשנת 1957. השמאי העריך כי שווי דונם חקלאי במועד ההכרזה, שווה 1,200 לירות שזה שווה 20,000 ₪ לדונם להיום כולל הצמדה וריבית כחוק.

63. גם בחוות הדעת של השמאים אוהד דנוס וירון להט שבחרה הנתבעת להגיש במקום חוות דעתו של השמאי אנזנברג ואשר הוגשה יחד עם הגשת תצהירי העדות הראשית, חישבו את סכום פיצויי הסבל לפי 1,200 ל"י לדונם וזאת בהסתמך על עסקאות השוואה שנערכו בשנים הקרובות למועד הקובע, קרי לשנת 1957.

יוער כי הפיצויים שנקבעו על ידם בגין הפקעת חלק מהחלקה ובגין המחוברים זהים לאלו שנקבעו ע"י השמאי דוד אנזנברג.

לכן לפי חוות דעתם: אומדן שווי פיצויים ל- 1 מ"ר לשנת 1957 = 20 ₪ והמחוברים לפי 70 ש"ח/מ"ר (מחוברים: משטחי אספלט, קיר ת ומך בגובה כ- 30 ס"מ ומעקה בטון).

64. לעומתם, העריך השמאי מטעם התובעים כי שווי דונם בייעוד משולב מגורים ומסחר על הציר הראשי במועד הקובע שלטעמו הינו ביום התפיסה בפועל, קרי ביום 25.5.10, כך ששווה 1,000,000 ₪, לכן הגיע למסקנה ששווה מ"ר = 1,000 ₪.

65. כפי שכבר ציינתי לעיל, הנתבע שהינו הגוף המוסמך לדון בסוגיית "פיצויים מן החסד", קיבל את המלצת הועדה המכרעת והחליט לקבל את בקשתם של התובעים והורה לנתבעת לשלם להם פיצויים על פי הטבלה שצורפה להחלטתו מיום 9.12.13 .

לעניין זה ראוי להפנות לבג"ץ 4675/03 פייזר פרמצבטיקה ישראל בע"מ נגד מנכ"ל משרד הבריאות - (ניתן ביום 12.5.11) , שם נקבע:

"לא אחת, סוגיה מקצועית הכורכת ענין שבמומחיות עשויה להיות שנויה במחלוקת בין מומחים לדבר. אין די במחלוקת מומחים כזו כדי להצדיק התערבות שיפוטית בהחלטת הרשות, כל עוד החלטתה מבוססת על בחינה מקצועית מעמיקה של הסוגיה הנדונה, וכל עוד העמדה המקצועית הננקטת על ידי הרשות אינה מצביעה על עיוות או חוסר הגיון באופן שהעדפתה על פני עמדות אחרות מהווה חריגה ממתחם הסבירות" (שם, פיסקה 39)

ראו גם בג"ץ 8109/01 רשטניק נ' שר התחבורה - ( ניתן ביום 8.5.03) ו בג"ץ 2887/04 אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל - (ניתן ביום 15.4.07).

עוד ראוי לציין כי לנתבע, כרשות מנהלית עומדת חזקת התקינות ונקודת המוצא היא שהוא פעל כדין – ראו לעניין זה עע"מ 4072/11 עיריית בת ים נגד לוי - (ניתן ביום 6.1.12).

66. לעניין השטח המופקע ראוי לציין כי התובע עצמו אישר בעדותו בפני כי כפי שנכתב ע"י המודד מטעמו, שטח ההפקעה הנוכחי הינו 171 מ' ולא 260 מ' – עמ' 44, ש' 18-32.

התובע לא הגיש חו"ד ערוכה בידי מודד מוסמך לעניין שטח ההפקעה. מה גם, השמאי מטעם התובעים אומנם צי ין כי השטח המופקע 260 מ"ר אך לא צירף מפת מדידה לחוות ד עתו.

לכן התובעים לא הוכיחו בפניי כי השטח המופקע הינו 260 מ "ר ובעניין הזה הדין עם ה נתבעים סה"כ שטח ההפקעה הינו 235 מ"ר.

67. זאת ועוד, התובעים לא הציגו בפני י כל ראיה מספקת או כל אסמכתא לעניין הנזק שנגרם להם בגין מטרדי רעש וזיהום אוו יר, בגין ביטול מקומות חנייה, אובדן שכ"ד חנויות והיעדר אטרקטיביות לניצול זכויות בנייה עתידיות לקומה שלישית.

68. אשר לכל האמור לעיל ולאחר ששמעתי טענות הצדדים ועדיהם הגעתי לכלל מסקנה כי אכן התובעים זכאים לקבל פיצויי סבל בהתאם לסיפא של סעיף 7 לפקודת הדרכים בגין הפקעת חלק מחלקתם, עובדה שכבר אינה במחלוקת, אם כי חישוב הפיצוי יהיה בהתאם לאמור הן בהחלטת הנתבע מיום 13.12.13 והן בהחלטת הנתבעת מיום 13.3.12 וזאת עם השינויים המחויבים.

69. משכך: חישוב הפיצויים יעשה אפוא כדלקמן:

(1) שטח כללי של החלקה שבבעלות התובעים 1802 מ"ר

(2) שטח שהופקע 235 מ"ר

(3) שיעור השטח שהופקע 9.64%

(5) פיצוי לפי 20 ₪ למ"ר 4700 ₪

(6) פיצוי בגין הנזק שנגרם למחוברים 12250 ₪
לפי 70 ₪ למ"ר

(7) סה"כ פיצויי סבל 16,950 ₪

(8) חלקו היחסי של התובע מס' 1 בחלקה 1174/2438 (כ- 48%)

(8) חלקו היחסי של התובע מס' 2 בחלקה 628/2438 (כ- 26%)

(10) סה"כ פיצויי סבל שמגיע לתובע 1 8,162 ₪
לפי חלקו היחסי בחלקה

(11) סה"כ פיצויי סבל שמגיע לתובע 2 4,366 ₪
לפי חלקו היחסי בחלקה

סוף דבר

70. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א) בגין ההפקעה שבוצעה בחלקה, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע 1 פיצויי סבל בסך של 8,162 ₪ ולתובע 2 בסך של 4,366 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד - 1964, החל גם על הפקעות מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל וחוק התכנון והבנייה, החל מתאריך התפיסה בפועל, קרי ביום 25.5.2010.

(ב) הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

המזכירות תשלח לצדדים עותק פסה"ד בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י"ב תשרי תשע"ז, 14 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.