הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה 10

לפני הרכב כבוד השופטים:
רון שפירא, נשיא [אב"ד]
בטינה טאובר
תמר נאות פרי

המערער

מאיר שחר ת"ז XXXXXX432
ע"י ב"כ עו"ד הלאל קאסם

נגד

המשיבים
.1 מיימון סבח ת"ז XXXXXX013
.2 שרון סבח ת"ז XXXXXX938
ע"י ב"כ עו"ד ישראל דוידסון

פסק דין

השופטת ת. נאות פרי:
בפנינו ערעור על פסק הדין של בית המשפט השלום בקריות (סגן הנשיא, כב' השופט ערן נווה) מיום 12.1.2020 אשר ניתן בת"א 22528-01-15 (להלן: "פסק הדין קמא").
רקע כללי –
ההליכים קמא התנהלו בין שני אחים ואשת אחד מהם: מהצד האחד - מר מאיר שחר (להלן: "מאיר"), ומהצד השני - מר מימון סבח (אחיו של מאיר, להלן: "מימון") וגב' שרון סבח (אשתו של מימון, להלן: "שרון", וכאשר הכוונה היא למימון ושרון ביחד - להלן: "סבח").
הסכסוך נשוא פסק הדין קמא נוגע להתקשרות עסקית שהייתה בין האחים בשנים 2009 עד 2010 וקשורה אף לדירה ברחוב קרן היסוד 35/6 בנשר (להלן: "הדירה"). אין חולק כי בשנת 2009 החל מאיר לעבוד יחד עם מימון בעסק של מימון, שעניינו מכירת מוצרי מזון ל"מקבצי דיור" (להלן: "העסק"), ואין אף חולק כי בספטמבר 2009, נתן מאיר לבני הזוג סבח, את האפשרות לגור בדירה, אשר בבעלותו. לטענת סבח, נוצר חוב מטעם מאיר כלפיהם בכל הנוגע לעבודתו בעסק, ועל מנת לפרוע חוב זה – נתן להם מאיר את הרשות להתגורר בדירה ללא תשלום דמי שכירות. מנגד, לטענת מאיר, הוא נתן לסבח לגור בדירתו בנסיבות אחרות, היות והם היו במצב כלכלי קשה.
בכל מקרה, בשנת 2013 החל ההליך המשפטי הראשון בין הצדדים, וזאת כאשר מאיר הגיש נגד סבח תביעה לסילוק ידם מהדירה. בתיק שם (ת"א (שלום חיפה) 47744-01-13, להלן: "תביעת הפינוי") ניתן ביום 6.10.2015 פסק דין ובו נקבע כי אכן היה חוב מצד מאיר כלפי סבח, ובעטיו של חוב זה הרשה מאיר לסבח להתגורר בדירה, אך היות ומאיר הוא הבעלים הרשום של הדירה – הוא זכאי לבטל את הרשות שניתנה לסבח וזכאי לפנותם מהדירה (להלן: "פסק הפינוי"). ערעור שהוגש לגבי פסק הפינוי – נדחה בפסק דין מיום 24.5.2016 (ע"א 30324-12-15).
במקביל לניהול תביעת הפינוי שהגיש כאמור מאיר, הוגשה התביעה קמא, כאשר עתה סבח היו התובעים ומאיר – הנתבע.
תמצית טענות סבח בבית המשפט קמא –
תביעתם הייתה תביעה כספית בסכום של כ-586,000 ₪ המורכב מכמה רכיבים:
חובות נטענים בכל הנוגע להתקשרות העסקית, כ-365,000 ₪;
חוב בגין רכישת משאית שהועברה למאיר (להלן: "המשאית") - 50,000 ₪;
חובות לגבי הדירה ששילמו סבח ועל מאיר להשיב להם, בסך של כ-7,000 ₪;
השבת סכומים שהשקיעו סבח בשיפוץ הדירה, כ-57,000 ₪;
הלוואות שנתנו סבח למאיר ולא הושבו – בסך 59,000 ₪ לערך;
חובות בגין דו"חות מנסיעה בכביש 6 ששילמו סבח במקום מאיר – 2,000 ₪;
השתתפות מאיר בעלויות בוגע למחסן של העסק – כ-20,000 ₪;
חוב בגין הוצאות לגבי מכשיר טלפון נייד – 5,000 ₪ לערך.
תמצית טענות מאיר בבית המשפט קמא –
מאיר טען כי יש לדחות את הדרישות הכספיות, הן בשל כך שלא הועלו לגביהן דרישות "בזמן אמת", הן בשל שאין בסיס לעצם הדרישות, והם בשל שהסכומים הנתבעים לא הוכחו.
פסק הדין קמא –
בפתח פסק הדין קמא מציין השופט כי הקביעות העובדתיות אשר בפסק הפינוי, הן פלוגתאות מושתקות בין הצדדים (נוכח דחיית הערעור וההסכמות שהושגו במהלך הדיון בערעור), וקביעות אלו ישמשו גם לצורך ההכרעה בתביעה קמא.
בהמשך, מפרט בית המשפט קמא את שהוכח או שהיה מוסכם לגבי הרקע להתקשרות העסקית בין הצדדים, כדלקמן: בתחילת 2009 מאיר נקלע לקשיים כספיים וביקש לעבוד עם סבח בעסק. הוסכם בין הצדדים כי מאיר יקח סחורה מהמחסן של העסק, וימכור אותה באיזור המרכז, וזאת באמצעות משאית אשר הייתה שייכת לעסק והועמדה לרשות מאיר. עוד סוכם כי מאיר יעבוד שלושה ימים בשבוע, וכי באותם ימים, בבוקר, בתחילת יום העבודה, מאיר יקח סחורה מהמחסן, יתעד בכתב את כמויות ושווי הסחורה שנלקחה, ובסוף כל יום עבודה, מאיר יחזיר למחסן את הסחורה שלא נמכרה – ויתעד את הכמות שהוחזרה. ההסדר בין הצדדים היה שבסוף כל שבוע תתבצע התחשבנות לגבי הסחורה, מאיר יעביר לידי סבח את שווי הקרן של הסחורה שנלקחה ויותיר בידיו את הרווח מהמכירות.
עד כאן העובדות המוסכמות. עתה עובר בית המשפט קמא לתאר את טענות הצדדים לגבי כל דרישה של סבח באופן מובחן ולאחר מכן את קביעותיו לגבי הדרישות. אין מנוס אלא לתאר את כל הקביעות קמא, ואנסה לעשות כן בקצרה ככל שניתן.
חובות בגין ההתקשרות העסקית –
טענות סבח –
לגבי התקופה 2/2009 עד סוף 9/2009 - לטענת סבח, בשלב הראשון של ההתקשרות, מאיר נהג לרשום את כמויות הסחורה שנלקחה בבוקר יום העבודה ואשר הוחזרה בסוף יום העבודה על גבי ניירות ופתקים ולכן לגבי תקופה זו אין בידי סבח רישומים מדוייקים לגבי סך הסחורה שנלקחה על ידי מאיר (ואשר את שוויה עליו לשלם להם) או סך הסחורה שהוחזרה (ואשר עלותה תקוזז). סבח העריכו כי לגבי תקופה זו על מאיר להשיב להם כ- 100,000 ₪, ולטענתם מאיר הודה שזהו הסכום לתשלום לגבי תקופה זו, על בסיס חישוב יחסי של החובות לגבי תקופה זו ביחס לחובות המתועדים לגבי התקופות הבאות – כפי שיפורט להלן.
לגבי התקופה 10/2009 עד 3/2010 - החל מאוקטובר 2009 החל מאיר לנהל רישום מסודר במחברות אשר הוא ניהל בכתב ידו (להלן: " המחברות"). בראש כל עמוד במחברת נרשם התאריך ובתחתית העמוד סכומי משיכת הסחורות מהמחסן. בתקופה האמורה, 10/2009 – 3/2010 ניהל מאיר מחברת המכונה "המחברת הראשונה".
בשלב מסוים, לאחר שהסתיימה ההתקשרות העסקית, התקיימה פגישה לגבי ההתחשבנות ההדדית (להלן: "הפגישה"). לקראת הפגישה, אשתו דאז של מאיר, רותי (להלן: "רותי"), הכינה טבלה בתוכנת "אקסל" אשר אמורה הייתה לשקף בצורה מסודרת ולסכם את הנתונים אשר במחברת הראשונה (להלן: "טבלת האקסל"). הצדדים הסכימו כי העמודה הימנית אשר בטבלת האקסל אמורה לשקף את משיכת הסחורות מהמחסן מטעמו של מאיר. הצדדים היו חלוקים באשר למשמעות של הנתונים אשר בעמודה השמאלית אשר בטבלה. לטענת מאיר - הסכומים בעמודה השמאלית משקפים סכומי כסף שמאיר הוציא מכיסו על מנת לקנות לסבח סחורות שונות או סחורות שמאיר החזיר למחסן – ולכן אלו סכומים שעל סבח לשלם לו או סכומים שיש לקזז מהחוב שלו כלפי סבח. מנגד, סבח טענו כי לא זו המשמעות של העמודה השמאלית והם הכחישו את הטענת כי המדובר בסכומים שיש "לנכות" מהחוב המצטבר על פי העמודה הימנית.
בתמיכה לטענת מאיר לגבי רכישות מטעמו, הוא הציג מאיר אסופת חשבוניות (נספח 12 לתצהירו, להלן: " החשבוניות") אשר אמורות ללמד, לטענתו, על כך שהוא אכן רכש סחורה עבור העסק של סבח מכיסו. במענה - סבח טענו לגבי החשבוניות כי הסחורה המוזכרת בהם אכן נרכשה לטובת העסק אך היה זה מכסף במזומן שמימון נתן למאיר עבור הרכישות, ולא מהכסף של מאיר, ולכן – החשבוניות לא משקפות סכומים שעליהם להשיב למאיר (או לקזז מהחוב שלו כלפיהם). סבח אף הפנו לכך שהסכומים שבחשבוניות לא הופיעו בעמודה השמאלית בטבלת האקסל.
לטענת סבח, סיכומה של המחברת הראשונה הינו שלגבי תקופה זו מאיר חייב לשלם להם 126,952 ₪, וכך אף עולה מטבלת האקסל. לטענת סבח המספרים המצויינים בעמודה הימנית של הדו"ח הם אותם המספרים שנכתבו במחברת הראשונה שהוצגה לבית המשפט, ומנגד לא הוכח על ידי מאיר כי ישנם סכומים שנכתבו במחברת ותואמים לעמודה השמאלית שבדוח האקסל, שהם לטענתו סכומים ל"קיזוז". זאת ועוד, לטענתם יש לשים לב, כי המספרים הרשומים בעמודה הימנית אינם מספרים "עגולים" והדבר מעיד על משיכת סחורה בסכומים שונים, אשר נרשמו לאחר חישוב וסיכום כל עמוד במחברת הראשונה. מנגד, לטענתם בעמודה השמאלית המספרים עגולים ו"מהונדסים" ועל כן הם למעשה מספרים מפוברקים, אשר אין להם ביסוס במחברת הראשונה. כמו כן, לטענת סבח, מאיר ורותי בחקירתם לא ידעו להסביר מהו מקור המספרים שבעמודה השמאלית, ולכן, מאיר לא הצליח להוכיח מהו מקור המספרים הרשומים בעמודה השמאלית בטבלה, כל שכן לא הצליח להוכיח כי שילם על כך מכספו.
לגבי התקופה 4/2010 עד 8/2010 – התנהלה מחברת נוספת (להלן: " המחברת השנייה") ולטענת סבח לגבי תקופה זו החוב של מאיר כלפיהם מסתכם לכדי 137,986 ₪. לטענת סבח, מאיר העלה טענות רק לגבי המחברת הראשונה וכלל לא העלה טענות נגד המחברת השנייה, אשר לא הופיעה בטבלת האקסל ומאיר לא נתן לגביה כל הסבר מניח את הדעת. עוד טוענים סבח כי במהלך הפגישה – הצדדים דנו רק במחברת הראשונה ואילו על המחברת השניה כלל לא דובר, משמע, שמאיר מודה בתוכנה ולא מכחיש את החובות המופיעים בה בכתב ידו.
באופן כללי, טענו סבח עוד כמה טענות לגבי החוב עקב ההתקשרות העסקית.
ראשית, כי עסקינן בסיטואציה של הודאה והדחה, היות ומאיר מודה בחובות שלו כאמור במחברות ובעמודה הימנית של טבלת האקסל, ורק מעלה מנגד טענות של קיזוז או של רכישת סחורות "שכנגד".
שנית, כי העובדה שהתקיימה הפגישה מעידה כי נוצר חוב משמעותי, אשר לא "התקזז" בשוטף כפי שטוען מאיר (שהרי אם כך היה – לא היה צורך בפגישה ובהכנת טבלת האקסל).
שלישית, כי העובדה שמאיר העמיד לרשותם את הדירה מלמדת על כך שאכן היה חוב משמעותי כלפיהם, כפי שאף נקבע עובדתית בפסק הפינוי. עוד באשר לפסק הפינוי – טענו סבח כי נקבע במסגרתו שהיה בין הצדדים הסכם שכירות לגבי הדירה אשר נכרת ביום 13.10.2010 לתקופה של עשר שנים, שבו צוין כי מאיר חייב לסבח סך של 120,000 ₪ (להלן: "הסכם השכירות"). סבח טענו כי מאיר טען במהלך תביעת הפינוי כי ההסכם מזויף, אך נקבע בפסק הפינוי כי יש לדחות את טענת מאיר לפיה ההסכם מזויף. ולכן – זו ראיה נוספת לגבי עצם קיומו של החוב. בדומה, טענו סבח כי בפסק הפינוי אף נקבע כי בהתחלה היה חוב בסך של 25,000 ₪ בלבד, אך החוב "הלך ותפח" ככל שהתארכה תקופת ההתקשרות העסקית, ונדחתה שם טענת מאיר לפי התבצעה התחשבנות ו"יישור קו" כל כמה ימים. סבח טענו כי כל הקביעות הללו אשר בפסק הפינוי – מהוות פלוגתאות מושתקות.

טענות מאיר –
מאיר טען כי לא נותר חייב לסבח דבר בנוגע להתקשרות העסקית.
לטענתו, בשלב הראשון, עד סוף 9/2009 עבד אצל מימון כשכיר, במשך 3 ימים בשבוע בלבד, ולא ייתכן שבתקופה זו צבר חוב, שכן הוא לא משך סחורה במהלך תקופה זו, בהיותו שכיר, ובוודאי שלא יתכן שהצטבר חוב נטען בסך 100,000 ₪, אשר לגביו אין לסבח ולו בדל של ראיה.
לגבי התקופה החל מ-10/2009 – טען מאיר כי לאחר שפתח את העסק שלו כעצמאי, והחל לעבוד במקביל למימון - כל אחד משני האחים רכש סחורה גם עבור האחר, וכל כמה ימים הם היו מבצעים התחשבנות "ומיישרים קו", לגבי הרכישות, המכירות וההחזרות. מאיר אף טען כי לאחר עוד כמה חודשים, הוא ראה כי הפעילות במתכונת זו אינה משתלמת מבחינתו והחליט להפסיקה. או אז, סבח העלו כלפיו טענות לגבי חובות ותשלומים, והתקיימה הפגישה לצורך התחשבנות סופית – אשר לקראתה הכינה רותי את טבלת האקסל על בסיס המחברת הראשונה. מאיר טען כי לא רק שהוא לא נותר חייב כספים לסבח, אלא שהם אלו שחייבים לו כספים אך הוא נמנע מלהגיש נגדם תביעה בתקווה לשקם את הקשר המשפחתי.
עוד טען מאיר כי ההתקשרות העסקית החלה על בסיס מזומן, ללא דיווח למס הכנסה, "בשחור", כפי שהודתה שרון – ולכן לסבח אין כל ראיות או רישומים לגבי ההוצאות או ההכנסות, המכירות או ההחזרות – למעט הרישומים המקוריים של מאיר במחברות. לגבי המחברות, הוסיף וטען מאיר, כי במהלך הפגישה, הוא ורותי הוסיפו בכתב יד לטבלת האקסל עוד שני סכומים, לבקשת סבח, לגבי סכומים שסבח טענו שמאיר חייב להם. לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות במהלך אותה פגישה, מאיר ורותי השאירו בידי סבח את טבלת האקסל ואת המחברות לעיונם, ואז סבח תלשו מהמחברות דפים וביצעו מחיקות ושינויים. למרות זאת, רותי הצליחה לקרוא את המספרים שמתחת למחיקות וזיהתה אותם, אל מול טבלת האקסל, וטבלת האקסל היא המשקפת את הנתונים שהיו במקור במחברת הראשונה. מאיר מוסיף כי המחברות לא הוצגו בבית המשפט קמא אלא לקראת סוף ההליך, ומה שהוצג היה צילום של המחברות הכולל מחיקות ושינויים, וכי ניתן היה לראות בבירור שבמחברת הראשונה הוספו עמודים שונים ממקומות אחרים (ולדוגמא - במחברת הראשונה, שנוהלה לגבי התקופה הראשונה, מופיעים רישומים לגבי ימים מהתקופה השנייה, אשר לגביה נוהלה המחברת השנייה (כגון חודש יולי)), והדבר מלמד על זיוף מצד סבח.
עוד טען מאיר כי כאשר סבח הגישו את בקשת הרשות להגן בתביעת הפינוי, הם טענו כי החוב שלו כלפיהם הינו רק 120,000 ₪, ולא ייתכן שעתה הם טוענים לחוב של כ-365,000 ₪ . לגבי הסכם השכירות – טענתו הייתה כי המסמך נשלח לבדיקה גרפולוגית במהלך בירור תביעת הפינוי, ומבדיקה זו עלה שהחתימה שנחזית להיות שלו הינה חתימה מזויפת, אשר הועתקה מחוזה אחר שבו אין אזכור לקיומו של חוב, והוא הוכן על מנת להעבירו לעירייה.
עוד טען מאיר כי ראייה נוספת לכך שהוא לא היה חייב לסבח דבר בעת שהסתיימה ההתקשרות העסקית היא כי הם הגישו את תביעתם רק כעבור חמש שנים ורק לאחר שראו שאין להם כל סיכוי לקבל את הדירה, עליה ניסו להשתלט שלא כדין – כפי שנקבע בפסק הפינוי.
קביעת בית המשפט קמא -
באופן כללי, בית המשפט קמא קבע עובדתית כי בסיום ההתקשרות העסקית מאיר נותר חייב כספים לסבח ולא ניתן לקבל את עדותו כי הוא ביצע "התחשבנות" למול סבח מדי כמה ימים ולא נותר חייב להם דבר בעת סיום ההתקשרות. את מסקנתו העובדתית ביסס בית המשפט קמא בעיקר על הקביעות העובדתיות החלוטות מפסק הפינוי, כדלקמן: זכות השימוש בדירה ניתנה לסבח בשל חוב שהיה חייב להם מאיר; מאיר "משך סחורה" במהלך תקופת ההתקשרות העסקית ללא שהייתה לו היכולת לשלם תמורתה; ומאיר לא הוכיח כי מידי כמה ימים היה עורך התחשבנות עם סבח ל"יישור קו".
בנוסף על ההפניה לקביעות מעלה אשר בפסק הפינוי – בית המשפט קמא הוסיף כי העובדה שאכן התקיימה הפגישה לצורך המעבר על המחברות וטבלת האקסל – וזאת כשנה לאחר סיום ההתקשרות העסקית - מלמדת על כך שהיה צורך לבצע התחשבנות סופית היות ונותר חוב.
כלומר, שבית המשפט קמא קובע שאכן נותר חוב, ועובר לבחון את שאלת היקף החוב.
לגבי התקופה שבין 2/2009 עד 9/2009 – נקבע כי אין כל רישום בדבר משיכות או החזרות, במחברות אין התייחסות לתקופה זו , אין לסבח כל הסבר לגבי הסכום אותו הם תבעו – ולכן הדרישה הכספית נדחית.
לגבי התקופה שבין 10/2009 עד 8/2010 – צוין כי קיימות המחברת הראשונה וטבלת האקסל המתייחסת למחברת זו, ובהמשך – המחברת השנייה, לרבות הטענות ההדדיות לגבי אמינות הנתונים המופיעים שם. בית המשפט קמא קבע כי תמוהה בעיניו טענת סבח לפיה, הגם שהמדובר ביחסי עבודה בתוך המשפחה, הם אפשרו למאיר להמשיך למשוך סחורות ולצבור חובות כה גבוהים לטענתם, במשך תקופה כה ארוכה. בית המשפט קמא מוסיף כי היה על סבח, כאשר ראו שהחוב גדל ותופח לטענתם, לעצור את ההתקשרות העסקית ולבצע התחשבנות "לאלתר", על מנת להקטין את נזקם, ולכל הפחות – להתחיל לנהל רישומים מסודרים בעצמם, מגובים באסמכתאות, ולא להסתמך על הרישומים של מאיר. לכן, יש קושי משמעותי בכך שהם לא עשו דבר במשך הזמן ומצאו לנכון להגיש את התביעה רק בשנת 2015, כשש שנים לאחר המועד בו לטענתם התחיל מאיר לצבור חובות כלפיהם. התנהלותם זו, כך לשיטת בית המשפט קמא, מעלה תמיהה ופועלת לחובת סבח בכל הנוגע לאמיתות גרסתם. עוד קבע בית המשפט קמא כי אינו מקבל את טענת סבח כי עסקינן ב"הודאה והדחה", ועל סבח נותר הנטל להוכיח את החוב הנטען.
בית המשפט קמא מפנה בהקשר זה לעדות של שרון אשר העידה בפניו, ולדבריה לפיהם היא ומימון שוחחו על האפשרות "לעצור" את משיכת הסחורות, לבקש ממאיר את החוב הנטען ולבצע התחשבנות, אבל הם דחו את ההחלטה לעשות כן וההתקשרות נמשכה ונמשכה, כאשר בכל התקופה האמורה הם לא ידעו בדיוק כמה כספים מאיר חייב להם. בדומה, מפנה בית המשפט קמא לעדות של מימון אשר אף הוא אישר שסבח מעולם לא ניהלו ספרים מסודרים ואין לו מידע מפורט לגבי ההתחשבנות בין הצדדים. ממשיך בית המשפט קמא וקובע כי לא ניתן לקבל את דרישת סבח, לפסוק לזכותם את הסכומים הנתבעים על יסוד שתי המחברות שכתב מאיר, שהינן קרועות ולא מסודרות, ובמיוחד שעה שמאיר מעלה טענות לפיהן נעשו שינויים ומחיקות ודפים נקרעו בחלקם ועורבבו.
לכן, מסקנת בית המשפט הינה כי מצד אחד – הוכח שהיה חוב, אך מצד שני - גובה החוב לא הוכח, ולכן, הוא מצא לפסוק לטובת סבח "סכום גלובאלי המבטא גם את עמדתם בהליך הקודם", וזאת בסך 120,000 על דרך האומדנא.
חוב בגין המשאית -
טענות סבח – לטענתם הם רכשו את המשאית ונתנו למאיר לעשות בה שימוש, הוא מחזיק בה עד היום אך לא שילם את תמורת המשאית, בסך 50,000 ₪ – ולכן עליו לשלם להם סכום זה. סבח מפנים בעניין זה לטבלת האקסל – שם רשום "משאית – 50,000 ₪", וטענו כי הדבר מלמד על כך שעלות המשאית מתווספת לחוב של מאיר כלפיהם. בנוסף, הפנו סבח לפסק הפינוי בו נקבע כי לא הוכחה על ידי מאיר השבת שווי המשאית ולכן יש לחייבו לשלם להם את שוויה - 50,000 ₪.
טענות מאיר – גרסתו היא כי הוא החזיר לסבח את תמורת המשאית במלואה. מאיר אף טען כי המשאית נרשמה על שמו, וכי אם לא היה משלם עבורה – מימון לא היה משחרר לידיו את המשאית לאחר שהופסקה ההתקשרות העסקית. מאיר הפנה בהקשר זה לחשבונית על שמו בעבור רכישת המשאית (בסך 34,950 ₪) ולרישיון רכב על שמו, בו מצוין תאריך הבעלות מ-21.09.2009. מעבר לכך, מאיר זימן למתן עדות מטעמו את מר מאיר נזאר (להלן: " נזאר"), אשר העיד כי הגיע לבדיקת המשאית במעמד בו היא נרכשה ממגרש כלי רכב, העיד כי באותו מעמד שילמו מימון ושרון עבור המשאית, אך שמע מפי מאיר שהוא אמר למימון שיחזיר לו את הכסף.
קביעת בית המשפט קמא –
בית המשפט קמא קבע כי יש לחייב את מאיר לשלם לסבח את הסכום הנתבע בפריט זה. מקדמית, הובהר כי לא הייתה מחלוקת שעלות המשאית הייתה 50,000 ₪, וכי סבח היו אלו ששילמו עבורה במועד רכישתה – כך שהמחלוקת הייתה רק לגבי השאלה אם מאיר החזיר לסבח את הסכום של 50,000 ₪ ובית המשפט קמא קבע כי לא הוכח שמאיר החזיר לסבח את הסכום. ראשית, נימק בית המשפט קמא כי בפסק הפינוי נקבע שלא הוכח שמאיר החזיר לסבח את הסכום ששימש לרכישת המשאית (50,000 ₪) ולכן נכון היה לכלול את המשאית במסגרת חובות מאיר כלפי סבח. שנית, בית המשפט קמא אף מציין שבטבלת האקסל שהכינה רותי, צוין: "משאית - 50,000 ₪", וכאשר רותי נחקרה לגבי רישום זה היא לא שיכנעה כי אין המדובר בחוב אותו חב מאיר לסבח. שלישית, בית המשפט קובע כי אין משקל של ממש לעדות של העד נזאר, שכן הוא רק העיד שהוא שמע שמאיר אמר למימון שיחזיר לו את הכסף, אבל הוא לא ראה במו עיניו שהכסף הוחזר, וכאשר נשאל מדוע הוא סבור שהכסף הוחזר, השיב כי למעשה הוא מסתמך על דברי מאיר, כך שהמדובר בעדות שמיעה. רביעית, נקבע כי העובדה שהמשאית נרשמה על שם מאיר איננה סותרת את קיומו של החוב ואף החשבונית שהציג מאיר אינה יכולה ללמד על כך שהוא השיב את הכסף לסבח. לכן, בית המשפט קמא קבע כי יש לחייב את מאיר בתשלום 50,000 ש"ח לסבח בגין המשאית.
חוב בגין עלות שיפוץ הדירה ובגין חובות עבר -
טענות סבח –
שיפוץ הדירה - סבח טענו כי בשל החוב שנוצר מטעם מאיר, שהחל להצטבר מחודש 02/2009, מאיר מסר את הדירה לשימושם בחודש 09/2009, כאשר מסירת הדירה שימשה כבטוחה לחוב של מאיר כלפיהם, ולטענתם – סוכם שהם לא יצטרכו לשלם למאיר עבור השימוש בדירה או עבור הדירה עצמה, והשווי של הדירה יקוזז מהחוב הכללי של מאיר כלפיהם. ממשיכים וטוענים סבח כי על יסוד הבנה זו, ובידיעתו של מאיר, הם ביצעו שיפוץ נרחב בדירה, שעלותו הכוללת הייתה בסך 57,000 ₪. לטענתם, ראיה למחיר השיפוץ ניתן למצוא בהסכם המכר שהיה אמור להיחתם בקשר לדירה (סע ' 6 להסכם בו נרשם סכום השיפוץ בסך של 57,000 ₪, להלן: "הסכם המכר")) וכן בתמונות הדירה שהוצגו במסגרת כתבי בית הדין, ואף מציינים כי במסגרת ההליך עובר לפסק הפינוי, בית המשפט שם הכיר בהסכם המכר. עוד טענו סבח כי מדובר בדירה ששווייה נמוך ביותר על פי דו"ח של שמאי (250,000 ₪), ובזכות השיפוץ הם הפכו אותה לראויה למגורים. לטענתם, היות והדירה הושבה למאיר בעקבות פסק הפינוי, יש לחייב אותו לשלם להם את עלות השיפוץ.
חובות ארנונה - לטענת סבח סוכם בין הצדדים שסבח ישלמו את חובות הארנונה שרבצו על הדירה גם עבור התקופה שטרם כניסתם לדירה, והם אף חיברו את הדירה לרשת החשמל, כאשר נכנסו אליה, והכל בסך 6,743 ₪ - סכום שעל מאיר להשיב להם. סבח טוענים כי מאיר הודה בחקירתו שהם שילמו את החובות טרם כניסתם לדירה.
טענות מאיר –
לגבי שיפוץ הדירה – מאיר טען כי לא ידע על השיפוץ הנטען שביצעו סבח, ממילא הם לא קיבלו את אישורו לבצע שיפוץ שכזה, ככל שבוצע, וכי הם לא הציגו כל ראיה לגבי עלות השיפוץ הנטען. עוד טען כי לאחר שעזבו סבח את הדירה, לאחר הערעור על פסק הפינוי, הוא השקיע כ-30,000 ₪ לצורך שיפוצה, כך שהוא ממילא לא נהנה מהשיפוץ הקודם. לגבי חובות הארנונה ועלות חיבור הדירה לחשמל – טען מאיר כי אכן סבח נשאו בעלויות אך היה זה תנאי לכניסתם לדירה ללא תמורה.
קביעת בית המשפט קמא –
לגבי שיפוץ הדירה - בית המשפט קמא הפנה לכך ששרון העידה כי הם שיפצו את הדירה כאשר נכנסו לגור בה, כי בחוות דעת של שמאי מטעם סבח צוין כי התבצע שיפוץ ולכך כי בפסק הפינוי נקבע שסבח ביצעו שיפוץ בדירה והשקיעו בה סכומים נכבדים, אך אין בחוות הדעת של השמאי או בפסק הפינוי התייחסות לשאלה כמה כספים הושקעו בשיפוץ, וסבח לא צירפו קבלות לגבי עלויות השיפוץ הנטען על ידם. עוד קבע בית המשפט קמא כי השיפוץ האמור בוצע ללא הסכמת מאיר, ואף לא הועלתה טענה שהייתה הסכמה שכזו. בנוסף, נקבע כי סבח התגוררו בדירה במשך תקופה של כשש שנים, ללא תשלום דמי שכירות, אך לא קוזז כל סכום בגין השימוש כאמור מהחובות הנטענים של מאיר כלפיהם, כך שהם נהנו במשך 6 שנים מהדירה המשופצת. לכן – נקבע כי דין הדרישה בהקשר זה להידחות.
לגבי חובות העבר – בית המשפט קמא קבע כי הוא מאמץ את העדות של מאיר כי סבח שילמו את הסכומים היות והוסכם על הצדדים שזהו תנאי לכניסתם לדירה ללא תמורה, וכי גרסא זו סבירה על רקע העובדה שסבח גרו בדירה שש שנים ללא תמורה. בהתאם, הדרישה נדחתה.
הלוואה –
טענות סבח –
לטענת סבח, מימון מסר למאיר במספר הזדמנויות סכומים שהסתכמו בסך 35,000 ₪ ושרון מסרה לידיו סכומים שהסתכמו בסך 24,000 ₪. לטענתם, בטבלת האקסל מופיעים סכומים המעידים על הלוואות אלו, שניתנו במזומן, ואינן קשורות למשיכת סחורה מהמחסן. לטענתם, הסכומים שנרשמו בטבלת האקסל לא שיקפו את כל סכומי ההלוואות (בטבלה אחת נרשם שמימון נתן למאיר 5,000 ₪ ובשניה ששרון נתנה לו 8,700 ₪), אבל מדובר בראשית ראיה שמעידה על כך שאכן ניתנו הלוואות במזומן, ללא קשר למשיכת הסחורות, ואף הפנו לעדה שהעידה מטעמם ואשר ראתה העברת מזומן כהלוואה מול עיניה.
טענות מאיר –
מאיר הכחיש את הטענה בדבר קבלת הלוואות וטען כי אין לסבח כל תיעוד לכך.
קביעת בית המשפט קמא –
בית המשפט קמא קבע כי טענות סבח לגבי ההלוואות לא הוכחו ואין בהפנייתם לטבלת האקסל על מנת להוכיח כי ניתנו על ידם הלוואות בסך של 35,000 ₪ וכן בסך 24,000 ₪ במזומן למאיר. נקבע כי בטבלת האקסל מופיעים הסכומים הבאים: "מזומן מיימון - 5,000 ₪" ו-"שרון - 8,700 ₪", אך לא הוכח כי המדובר בסכומים שניתנו או כי המדובר בהלוואה, מה גם שסכומים אלה אינם תואמים את הדרישה שהציגו סבח (35,000 ₪ + 24,000 ₪). עוד נקבע כי אין בעדותה של העדה המדוברת (הגב' אוקסנה קולומנצקי) כדי להוכיח כי מדובר בהלוואה וכי מדובר בסכומים הנ"ל. לכן, היות וסבח נושאים בנטל הראייה - הם לא הוכיחו שניתנו הלוואות בכלל, ולגבי הסכום הנטען בפרט, והדרישה נדחתה.
חובות בגין דוחות כביש 6, פלאפון ושכירות מחסן –
טענות סבח –
לטענת סבח, מתחילת עבודתו בעסק, מאיר עשה שימוש בטלפון נייד שאת עלותו שילמו סבח ועליו להשיב להם את הסכומים שהצטברו, בסך של 5,575 ₪. עוד טוענים סבח כי כי מאיר קיבל במהלך התקופה בה עבד בעסק דוחות בגין נסיעה בכביש 6, אשר שולמו לטענתם על ידם. לטענתם, כל החשבוניות שהוצגו על ידם בהקשר זה מוזכרות בחוות דעת חשבונאית שצורפה מטעמם, מאיר לא ביקש לזמן את רואה החשבון שערך אותה לחקירה, ולא העלה טענות לגבי החשבוניות הרלבנטיות – והכל בסך של 2,028 ₪. כמו כן, לטענתם, על מאיר להשתתף בעלות שכירות המחסן של העסק (בקיבוץ אושה) מאחר ובמשך תקופה ממושכת הוא משך סחורה מהמחסן של התובעים ומשכך עליו לשאת בחלקו בשכירות ובהוצאות השוטפות כגון ארנונה וכו'. התובעים מפנים בעניין זה לחשבוניות ששולמו על ידם לקיבוץ אושה - בסך של 20,394 ₪.
טענות מאיר –
לגבי הטלפון הנייד – טען מאיר כי היה לו טלפון בבעלותו וכי הוא שילם את החשבונות הרלבנטיים. לגבי הנסיעות בכביש 6 – טען מאיר כי לגבי המשאית – הרי שהיא הייתה בבעלותו ורשומה על שמו – והוא שילם את כל ההוצאות הכרוכות בנסיעה בה, כולל כל התשלומים לגבי כביש 6 ולכן לא ברור על מה סומכת הדרישה. לגבי המחסן – הכחיש מאיר את הטענה שהיה עליו לשלם בגין השימוש במחסן.
קביעת בית המשפט קמא –
בית המשפט קמא דחה את הדרישה הכספית לגבי שלושת הרכיבים. לגבי הטלפון הנייד – נקבע כי סבח צירפו חשבוניות רבות ומטושטשות שלא ניתן להסיק מהן דבר, כי הדרישה מתייחסת לסכומים בעלמא שנתבעים ללא כל בסיס ראייתי, וכי בית המשפט קמא אף התרשם שסבח נתנו למאיר הרשאה להשתמש במכשיר טלפון בתקופה שעבד כשכיר אצלם. לגבי הנסיעות בכביש 6 – נקבע כי סבח צירפו לתיק מוצגיהם חשבוניות מכביש 6, המופנות לגב' סמאר חמוד, חשבוניות שאינן ברורות ואינן מבססות את הטענה כי מדובר בחובות שדווקא מאיר צבר ולא אחר. באשר למחסן – נקבע כי סבח לא הוכיחו כלל כי ההרשאה שניתנה למאיר להשתמש במחסן הותנתה בתשלום, ואף לא הוצג כל הסכם או מסמך לגבי נושא זה.
סיכום פסק הדין קמא –
לאור האמור, סיכומו של פסק הדין קמא היה חיובו של מאיר בתשלום סך של 170,000 ₪ לטובת סבח (120,000 ₪ בשל חובות שנשארו עקב ההתקשרות העסקית ו-50,000 ₪ בגין המשאית), בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
הליכי הערעור הנוכחי – הערעור העיקרי מטעם מאיר -
את הערעור העיקרי הגיש מאיר, והוא מעלה במסגרתו טענות רבות, כאשר מטבע הדברים, טענותיו מופנות רק כלפי הקביעות לגבי שני הרכיבים מתוך התביעה של סבח אשר התקבלו: החיוב בסך 120,000 ₪ עקב ההתקשרות העיסקית והחיוב בסך 50,000 ₪ בגין המשאית.
באופן כללי, מאיר טוען כי הוא אינו יוצא כנגד הקביעה כי פסק הפינוי כולל השתקי פלוגתא מבחינתו, ואף מדגיש כי מסמכים מתיק הפינוי, כולל התצהירים שהוגשו שם והפרוטוקולים של הדיונים הוגשו כראיה בתיק קמא, אלא, שלטענתו שגה בית המשפט קמא במסקנות שהסיק מתיק הפינוי, שהרי שם המחלוקות לא היו אותן המחלוקות, והנטל בתיק קמא רובץ על שכם סבח.
לגבי החיוב בסך 120,000 ₪ - חוזר מאיר על כל הטענות שכבר פירטתי מעלה וטוען כי לא הוכח שהיה חייב כספים לסבח בעת סיום ההתקשרות העסקית וכי מטבלת האקסל שהכינה רותי עולה כי סבח היו אלו שחייבים כספים למאיר, ולא ההיפך. עוד נטען כי אף אם נותר חוב – גובהו לא הוכח, שכן סבח שינו את הנתונים על גבי טבלת האקסל, הטבלה שעליה הם מתבססים אינה תואמת את טבלת האקסל המקורית, אינה תואמת את המחברות, ולא ניתן ליחס משקל לנתונים שהוספו לבקשת סבח במסגרת הפגישה – אשר אינם מעידים על הכרה בצורך לשלם את הסכומים, אלא רק משקפים את עמדת סבח. לכן, לשיטת מאיר, גובה החוב לא הוכח והיה צריך לדחות את הדרישה הכספית ברכיב זה לחלוטין ולא לפסוק לחובתו פיצוי "גלובלי" על דרך האומדנא.
לגבי המשאית – נטען כי מאיר שילם את תמורתה - והראיה היא שהמשאית רשומה על שמו משנת 2009, כך שלא ברורה הדרישה הכספית לגביה משנת 2015.
עוד ביקש מאיר לדחות את הערעור שכנגד מצד סבח.
הערעור שכנגד מטעם סבח -
לאחר הגשת הערעור מצד מאיר – ביקשו סבח להגיש ערעור נגדי או ערעור שכנגד, ולאחר שניתנה החלטה בהקשר זה (החלטה מיום 5.5.2020) הם הגישו ערעור שכנגד, ובו חזרו על כל הטיעונים שלהם שפורטו מעלה לגבי הדרישות הכספיות.
לגבי החוב בסיום ההתקשרות העסקית – גם סבח טוענים כי לא היה מקום לפסוק פיצוי גלובלי על דרך האומדנא, ואף טענו כי בית המשפט "בחר בדרך הקלה" בעשותו כן. אלא שלטענתם, הם הוכיחו את זכאותם לקבלת מלוא הסכומים הנתבעים על פי המחברות וטבלת האקסל – זאת לגבי התקופה שמחודש 10/2009 ועד 8/2010. לגבי התקופה 2/2009 עד 9/2009, תקופה בה לא היה רישום כלל וכלל (ולגביה נדרשו 100,000 ₪) - ניתן היה לפסוק לשיטתם החזר גלובלי.
לגבי שיפוץ הדירה – נטען כי בית המשפט קמא שגה שעה שלא חייב את מאיר בתשלום הסכום אשר לשיטתם הוכח כדבעי. לגבי ההלוואות – נטען כי הוכחו לפחות ההלוואות המוזכרות בטבלת האקסל, אך בית המשפט קמא התעלם מראיה זו. באשר לחובות בגין נסיעות בכביש 6, עלות הטלפון הנייד והשתתפות בהוצאות הכרוכות במחסן – אף כאן נטען כי בית המשפט קמא שגה עת קבע שהרכיבים לא הוכחו, למרות הראיות שהוצגו לגביהם.
בנוסף, ביקשו סבח לדחות את הערעור של מאיר.
דיון והכרעה –
לאחר שקילת טענות הצדדים ועיון במסמכים הרלבנטיים, אמליץ לחברי הנכבדים להרכב לקבל את הערעור של מאיר בחלקו ולדחות את הערעור שכנגד של סבח, והכל כפי שיפורט להלן, לפי הדרישות הכספיות השונות במובחן.
החיוב בסך 120,000 ₪ בנוגע להתקשרות העסקית -
נזכיר כי בית המשפט קמא הגיע למסקנה כי לעת הפסיקו הצדדים את ההתקשרות העסקית, בחודש 8/2010 - נותר חוב מצד מאיר כלפי סבח, והיות ואין ראיות מדוייקות לגבי גובה החוב, חויב מאיר בתשלום סכום גלובלי בסך 120,000 ₪ על דרך האומדנא (עמ' 15 לפסק הדין קמא, שורה 18). שני הצדדים טוענים כי לא היה מקום לפסיקה גלובאלית שכזו, אלא שלטענת מאיר, היה מקום לדחות את הדרישה הכספית שלא הוכחה, ומנגד – לטענת סבח היה מקום לקבל את הדרישה במלואה היות והיא כן הוכחה כנדרש.
עמדתי היא כי לא היה מקום לפסוק סכום גלובאלי בנסיבות של המקרה הנוכחי, וכי היות והדרישה לא הוכחה – יש להורות על דחיית התביעה לגבי רכיב זה. ואפרט.
השאלה המקדמית הינה האם אכן היה חוב מצד מאיר כלפי סבח בעת הפסיקו הצדדים את ההתקשרות העסקית, בחודש 8/2010. לגבי שאלה זו – קיימת פלוגתא מושתקת, שכן כבר בפסק הפינוי נקבע שאכן היה חוב שכזה נכון לאותו מועד. בית המשפט קמא אימץ קביעה זו, והוסיף את הנמקותיו כפי שפורט מעלה – ואין צורך לחזור על הדברים. לכן, בכל הנוגע לקביעה עובדתית זו – אין מקום להתערבות.
זה השלב, ובבחינת הקדמה לעתיד לבוא, להזכיר את ההלכות הידועות באשר להשתק פלוגתא, כפי שסוכמו ברע"א 6853/18 סגל נ' מריליוס (17.02.2019), לאמור:
"על-מנת שיקום השתק פלוגתא נדרשים התקיימותם של ארבעה תנאים: זהות הפלוגתא ברכיביה העובדתיים והמשפטיים; קיומה של התדיינות באותה פלוגתא בהליך הראשון; סיום ההתדיינות בהכרעה שבמסגרתה יקבע בית המשפט ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא, להבדיל מקביעה כי הפלוגתא לא הוכחה; וכן שההכרעה האמורה הייתה חיונית לצורך פסק הדין בהליך הראשון (ראו: ע"א 9211/09 איזוטסט בע"מ נ' דריזין, פסקה 10 (4.7.2012); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 141 (1991); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 539 (2015))."
וראו לאחרונה את רע"א 3744/20 י.ו טירת הכרמל בע"מ נ' חלבי (30.07.2020).
במקרה דכאן, בפסק הפינוי התבררה הפלוגתא בדבר קיומו של חוב בעת סיום ההתקשרות העסקית, המדובר היה בפלוגתא הזהה לפלוגתא הנוכחית לגבי אותה השאלה, הצדדים הציגו ראיות והתקיימה התדיינות לגבי פלוגתא זו, בפסק הפינוי קיימת קביעה פוזיטיבית לגבי קיומו של חוב כאמור, והקביעה הייתה חיונית לצורך ההכרעה בתביעת הפינוי (שכן הטענה הייתה טענת ההגנה העיקרית של סבח שם). הדברים ברורים ואין צורך להוסיף.
בדומה, ואף זאת לצורך המשך פסק הדין, אפנה להלכה לפיה בית המשפט שלערעור אינו מתערב בקביעות עובדתיות, המוזכרת לדוגמא בע"א 1596/18 ח'ורי נ' עמוס (16.03.2020):
"כלל ידוע הוא שערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, להוציא מקרים חריגים, במסגרתם נפלו פגמים מהותיים בהחלטה היורדים לשורשם של דברים (ראו: ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997); ע"א 377/82 התעשייה האווירית לישראל בע"מ נ' צור גת חברה לפיתוח ולגידור בע"מ, פ"ד מב(2) 725, 732 (1988); ע"א 739/13 בן-ציון נ' המועצה המקומית אבן יהודה, פיסקה ט' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (06.10.2014); ע"א 9199/16 זעאתרה נ' זעאתרה, פיסקה 17 לפסק דינו של השופט ג' קרא (03.03.2019))."
לגבי השאלה אם היה או שלא היה חוב במועד סיום היחסים העסקיים – לא נפל פגם בקביעה העובדתית של בית המשפט קמא לפיה היה חוב שכזה, וראו כי הקביעה אינה סומכת רק על קיומו של השתק פלוגתא בנוגע לשאלה זו אלא גם על קביעות "עצמאיות" של בית המשפט קמא, המבוססות על שמיעת העדים שהעידו בפניו וניתוח הראיות והמוצגים.
אלא, שהשאלה עתה אינה אם היה חוב אלא האם הוכח גובה החוב. בית המשפט קמא מגיע למסקנה כי גובה החוב לא הוכח וגם למסקנה זו אני מצטרפת, בניגוד לעמדת סבח בערעור שכנגד.
ראשית, יש לראות כי לא ניתן להבין באופן חד משמעית אם טענות סבח לגבי שיעור החוב מבוססות על המחברות או על טבלת האקסל. אין כל מניעה עקרונית כי צד להליך יבסס את טענותיו על ראיות "פרי עטו" של הצד שכנגד, כלומר – שסבח יבססו דרישה כספית על מסמכים שהכין ויצר מאיר, אלא שהמחברות וטבלת האקסל במקרה הנוכחי אינן יכולות לבסס קביעות עובדתיות, לא כל אחת כשלעצמה ולא כאשר נבחן הקשר בין המוצגים.
לגבי המחברות – כפי שהעידו מאיר ורותי, וגרסתם לא נסתרה, כאשר הגיעו לפגישה עם סבח, הם השאירו בידי סבח את שתי המחברות כדי שסבח יעברו על הנתונים. המחברות המקוריות לא הוחזרו לידי מאיר, וכפי שסבח טענו, הם מצאו אותן כאשר עשו סדר בעת שפינו את המחסן. בית המשפט קמא, אשר ראה את המחברות המקוריות, קבע כי המדובר במחברות קרועות, עם מחיקות, עם כיתוב לא ברור, כאשר ברור שחלק מהעמודים נקרעו, קטעים נתלשו, ועמודים הודבקו שלא במקומם. די בכך כדי לחייב את המסקנה שלא ניתן לבסס ממצאים עובדתיים על המחברות (ויוער כי המחברות אינן קיימות עוד, היות והן הוגשו לתיק בית המשפט קמא ובוערו ונותרו רק צילומים של הדפים – כפי שהוגשו בתיק המוצגים מטעם סבח).
יתרה מכך. מעיון קפדני בצילומים של הדפים שהגישו סבח לעיונו של ההרכב, עולה כי אכן לא ניתן להגיע למסקנות עובדתיות ברורות מבליל המספרים והנתונים, הרישומים הלא ברורים והמחיקות אשר בצילומים של המחברות. אתן רק כמה דוגמאות:
המחברת הראשונה – מחברת זו אמורה להתייחס לחודשים 10/2009 עד 3/2010. אחד העמודים מתוך המחברת (עמ' 143/291 לפי הסימון בתיק המוצגים של סבח, המופיע שוב בתור עמ' 96/159) נושא את הכותרת 29/11. בעמוד זה יש רישום בצד ימין של 11 פריטים (אשר קשה מאוד להבין את תוכנם) המחוקים ב- X גדול, ולאחריהם 9 פריטים לא מחוקים. מתחת לרישום בצד ימין , מופיע המספר 2,625. מספר זה אינו משקף את סכום 9 הפריטים שלא מחוקים. ואם כך – מהו? בנוסף, יש לראות כי למול "הצד הימני" של העמוד, היה רישום בצד השמאלי. הכותרת היא "חזרות" ומתחתיה היו 3 פריטים, אלא שהם מחוקים ומקושקשים. ונשאלת השאלה – מדוע נמחקו ומי ביצע את המחיקות? מאיר, או סבח כאשר המחברות הושארו בידיהם? שאלה שלא ניתנה לגביה תשובה.
בדומה, בעמ' 146/291 (המופיע שוב בתור עמ' 99/159) מופיע רישום בצד ימין (המסתכם כדי 1,846) ובצד שמאל, תחת הכותרת "חזרות" היו שלושה או ארבעה נתונים שנמחקו ולא ניתן לדעת מה היה רשום שם. בעמ' 71/159 ו-72/159 כתב היד ואיכות הצילום לא מאפשרת להבין מהם המספרים. בעמ' 75/159, בתחתית העמוד בצד שמאל – מחוקות ו"מקושקשות" 5 שורות. "קשקושים" ומחיקות יש גם בעמ' 77/159, בעמ' 78/159 לא ברור אם המדובר ב-2,044 או 2,944 שכן הסיפרה השנייה מחוקה ויש "כיתוב על גבי כיתוב". בעמ' 81/159 שוב מוצאים אנו מחיקות של פריטים בצד השמאלי של העמוד, כך גם בעמ' 86/159, 98/159 ועוד ועוד. הרישומים אינם ברורים בחלקם, המחיקות מופיעות בחלק נכבד של העמודים, בין אם תחת הכותרת "חזרות" ובין אם ללא כותרת, ועל בסיס העמודים המצולמים מתוך מחברת זו לא ניתן לומר שהוכח גובה החוב (בהנחה שהמספרים שאות ם אפשר להבין משקפים עלויות של סחורות שמאיר לקח מהמחסן ולכאורה אמור להשיבן לסבח), ולמעשה – אין בעמודים שצורפו ממחברת זו כדי ללמד על הסך הנדרש לגבי תקופה זו - 126,952 ₪.
המחברת השנייה - מחברת זו אמורה להתייחס לחודשים 4/2010 עד 8/2010. לגבי מחברת זו, הוצג עמוד אשר אמור לשקף – לטענת סבח – סיכום של החוב הנטען לגבי התקופה – והכוונה היא לעמ' 140/159, הכולל שלוש עמודות, המסתכמות כל אחת למספר כולל, וכאשר שלושת הסכומים מסתכמים לכדי 137,986 ₪, הוא הסכום הנתבע לגבי תקופה זו. העמודה הראשונה כוללת 21 פריטים, השנייה – 21 פריטים, והשלישית – 16 פריטים. מחציתם של הנתונים לא קריאה ולא ניתן לבדוק את הסיכום של הנתונים. כבר בכך יש כדי להביא למסקנה שאם זהו העמוד אשר מבסס לכאורה את החוב לגבי תקופה זו – אזי שלא ניתן ללמוד ממנו את מה שמבקשים סבח שנלמד. מעבר לכך, סך הפריטים לגבי תקופה זו אמור להיות 21 + 21 + 16 = 58, אלא שבהמשך, צורפו רק 15 עמודים "יומיים" מתוך מה שאמור להיות המחברת השנייה (141/159 עד 156/159). משמע, שבכלל לא ברור על מה מבוסס העמוד "המסכם" ואין "מספיק" דפים "יומיים" בקורלציה ל"סיכום". בנוסף, ובדומה לשנכתב לגבי המחברת הראשונה, אף כאן – נמצאים עמודים בלתי קריאים בחלקם, לא ניתן להבין מה היה הסך "היומי", וקיימות מחיקות שלא מאפשרות לבצע חישוב "עצמאי" של הנתונים.
מכאן, שאם מבקשים סבח לטעון שמהמחברות ניתן לקבוע מהו גובה החוב הנטען – אזי שבדין נדחתה טענתם. בית המשפט קמא קבע שלא ניתן להסיק מהו החוב הנטען על יסוד המחברות "המרופטות", אשר חלק מהעמודים בהן נתלש – והמדובר בקביעה עובדתית "טהורה" שאין כל מקום להתערב בה.
לגבי טבלת האקסל – אף היא אינה יכולה לבסס קביעות לגבי גובה החוב, שכן יש מחלוקת לגבי הנתונים המופיעים בה, והחשוב הוא – כי מימון עצמו טען שהוא אינו מוכן לקבל את הנתונים המופיעים בה. ואפרט.
נזכיר שוב כי אין מחלוקת שלקראת הפגישה בין הצדדים, שהתקיימה הרבה לאחר שפסקה ההתקשרות העסקית, הכינה רותי (אשתו לשעבר של מאיר) טבלת אקסל, אשר משום מה מתייחסת רק לתקופה המוזכרת במחברת הראשונה. לטענתה, הטבלה הייתה מבוססת על הנתונים שהיו במחברת זו, כאשר בצד הימני של הטבלה מרוכזים החיובים של מאיר כלפי סבח ובצד השמאלי – הזיכויים או ההחזרות. על פניו, לפי הטבלה (או יותר נכון אחת הגרסאות שלה, כפי שאפרט) – סך החיובים של מאיר הינו 192,445 ₪ ולעומת זאת, התשלומים של מאיר שכנגד הינם בסך 194,962 ₪, כך שאין למעשה חוב (וראו את עמ' 205/291 לתיק המוצגים של סבח). סבח מבקשים לאמץ רק את העמודה הימנית של טבלת האקסל, כלומר – לקבוע כי חלק זה של הטבלה מהווה הודאת בעל דין לגבי החוב, אך לדחות את האמור בעמודה השמאלית לגבי התשלומים מצד מאיר. עמדה זו לא ניתן לקבל. היות ונקבע מעלה שהמחברות עצמן אינן ראייה בעלת ערך ולא ניתן לבסס עליהן ממצאי עובדה ברורים – אזי שיש לבחון את טבלת האקסל כשלעצמה, כמוצג עצמאי, אשר הוכן על ידי רותי. וכאשר אלו הם פני הדברים, לא ניתן לאמץ רק את העמודה הימנית (בשל הטענה כי היא סומכת על המחברות) ולא לאמץ את העמודה השמאלי (בשל הטענה שאין במחברות אסמכתאות לגביה).
בנוסף, אזכיר כי בהרבה מהעמודים של המחברת הראשונה היו מחיקות לגבי הנתונים שבצד שמאל תחת הכותרת "החזרות" כך שאולי מאחורי המחיקות הסתתרו אותם נתונים שמופיעים בעמודה השמאלית, וזאת מעבר לעמודים "התלושים" שנעלמו כליל. עוד יש לראות כי הוגשו "שתי" טבלאות אקסל השונות האחת מהשנייה (עמ' 205/291 ועמ' 157/159). באחת יש התייחסות לחוב הנטען לגבי המשאית, ובשנייה – לא. באחת יש התייחסות לסכום המכונה "שרון – 8700") ובשנייה לא. והכי מעניין הוא שבאחת יש רישום לגבי 2,500 ₪ לגבי דובדבנים, ובשנייה – 2,500 ₪ לגבי תותים, בדיוק באותו מיקום. כאשר אחת הטבלאות מוצגת לעיון שרון בחקירתה הנגדית היא מוסרת שזו לא הטבלה שבזמנו הועברה אליה מטעם רותי (עמ' 28, שורה 3) – ולסיכום, לא ניתן לדעת ולא הוכח איזו משתי הטבלאות היא הטבלה אשר הוצגה במהלך הפגישה (ואשר עליה מנסים סבח לבסס את טענתם לגבי גובה החוב), וראו כי יש פער של כ-61,000 ₪ בין שתי הטבלאות.
זאת ועוד. מימון עצמו העיד בבית המשפט כי הוא לא מקבל את הנתונים שבטבלת האקסל, ולא רק לגבי העמודה השמאלית, וראו את השאלה שהופנתה אליו: "האקסל שהביאה אשתו אליך הביתה על סמך מה הכינה אותו?", ותשובתו: "אין לי מושג. לא קבלתי את האקסל הזה מלכתחילה. לא קבלתי מה שכתוב שם. זה שקר והמצאה אחת גדולה." (עמ' 31, שורות 10-12).
ואם לא די בכך, אזי שיש לראות שמימון העיד כי יש עוד "מקור מידע" רלבנטי לצורך התחקות בדיעבד אחר ההתחשבנות בין הצדדים, וראו כי כאשר הוא נשאל אם טבלת האקסל התבססה על המחברות, השיב: "מאיר היה מנהל חוץ מהמחברת היה מנהל פנקס קטן. אשתו לא היתה מעורבת בעסק. לא יודע איזה חומר ועל סמך מה הוא נתן לה." (עמ' 31, שורה 19), ולאחר מכן , שוב, בעמ' 32 שורה 7: "מאיר היה מנהל פנקס קטן חוץ מהפנקס הגדול. הוא היה מסכם ורושם במחברת הקטנה". כלומר, שיתכן והיה עוד בסיס נתונים, מעבר למחברות.
לכן, הגם שמאיר אישר שהעמודה הימנית בטבלת האקסל משקפת את הסכומים שלחובתו, והגם שכאשר התבקש להראות אסמכתאות מתוך המחברת לרישומים שבעמודה השמאלית הוא הפנה את השאלה לרותי – לא ניתן לקבוע שיש בטבלת האקסל כדי להוכיח את החוב הנטען (אשר ממילא יכול להתייחס רק לחלק מהתקופה).
עוד אעיר בהקשר זה כי סבח מלינים על מאיר בשל שלא הציג מסמכים מהנהלת החשבונות של העסק שהוא פתח בשלב מסוים, אשר יכולים להראות שהוא אכן שילם לסבח סכומים כפי שהוא טען, או שקנה מכספו סחורות לטובת סבח; אלא שטענה זו לא יכולה להישמע מפי סבח, אשר לא קיימו הנהלת חשבונות בעצמם, לא היה דיווח מטעמם לרשויות המס הרלבנטיות בזמן אמת, לא נוהל מטעמם רישום לגבי מלאים, רכישות, הוצאות וכו' והעידו כי אין להם רישומים כיון שהכל היה במזומן ו"בשחור".
מכאן, שאם נסכם את האמור לגבי המחברות ולגבי טבלת האקסל – אין בהן כדי להוכיח את גובה החוב, כפי שקבע בית המשפט קמא.
שנית, סיבה נוספת לכך שסבח לא הוכיחו את גובה החוב הינה שהם לא היו עקביים בגרסאות שמסרו לגבי גובה החוב, אף אם בהערכה כללית, בנקודות הזמן השונות. רק כדוגמא, נציין כי שרון טענה כי כאשר סבח נכנסו לדירה בחודש 9/2009 החוב של מאיר היה כ-25,000 ₪ בגין ההתקשרות העסקית, וכאשר היא נשאלה בהמשך, כיצד הדבר מתיישב עם הטענה לגבי חוב גבוה בהרבה, טענה כי היא התכוונה לומר שהחוב בסך 20,000-25,000 ₪ באותו מועד היה רק בגלל הלוואות שניתנו למאיר, מעבר לחוב לגבי ההתקשרות העסקית, שהיה הרבה יותר גבוה.
דוגמא נוספת הינה כי בחודש 10/2020 הכינו סבח טיוטה של הסכם שכירות, על מנת להציג אותו לעירית נשר. סבח ביקשו להגיש כראיה במסגרת תביעת הפינוי מסמך המשקף לטענתם את הסכם השכירות שעליו חתם מאיר, שם קיימת הערה בכתב יד לפיה מאיר חייב לסבח 120,000 ₪. במסגרת תביעת הפינוי, ולאחר שהוכנה חוות דעת של מומחה למסמכים וכתבי יד נוכח העלאת טענות לגבי זיוף המסמך, נקבע כי מאיר לא חתם על הגרסה של המסמך הכוללת "הודאה" שלו לגבי החוב הנטען, אך חשובה מכך היא העובדה שאף אם נאמץ את טענת סבח ולפיה הסכם השכירות כן משקף "הודאה" של מאיר – אזי שהמדובר ב"הודאה" בחודש 10/2010, חודשיים אחרי סיום ההתקשרות העסקית לגבי 120,000 ₪ "בלבד", כאשר לטענת סבח במועד זה החוב היה כ-265,000 ₪. שוב, המדובר בשינוי מהותי של הטיעון לגבי גובה החוב.
שלישית, אם נשוב לפסק הפינוי, יש לראות כי בית המשפט שם, אשר ראה את המחברות המקוריות ואת טבלת האקסל אשר הוגשה שם, ואשר שמע את העדויות של הצדדים אמנם הגיע למסקנה כי העמודה הימנית של טבלת האקסל מלמדת על גובה החוב וככל שמאיר רוצה להוכיח את העמודה השמאלית עליו להציג ראיות ואסמכתאות, אך מיד לאחר כך המשיך וקבע כי "מאחר שבמחברות חסרים דפים רבים, והמחברות היו לטענת הנתבעים [כלומר – סבח] עצמם, ברשותם כל העת, לא ניתן, על סמך הראיות שהובאו בפני, להגיע למסקנות חד משמעיות ביחס לגובה החוב" (עמ' 16, שורות 6-7). קביעת גובה החוב לא הייתה שאלה שהיה על בית המשפט להכריע בה (להבדיל מהשאלה אם היה או שלא היה בכלל חוב), וכידוע – ממצא נגטיבי אינו יכול להוות השתק פלוגתא - אך היות וסבח הם אלו שחוזרים ומפנים לפסק הפינוי, מעניין לציין כי גם בית המשפט שדן בתביעה הפינוי מצא שלא ניתן לדעת מהו גובה החוב (וראו כי כבר אז במחברות היו חסרים דפים רבים).
רביעית, יש אף לתת את הדעת לכך שהיות והמחברות הושארו אצל סבח לפני שנים רבות, ניתן לייחס להם מעין גרימת נזק ראייתי בכל הנוגע לאפשרות לשחזר בשנת 2017, עת נשמעו ההוכחות בתיק קמא, מה בדיוק היה במחברות. המחברות שהוצגו היו במצב רעוע, עם מחיקות, דפים תלושים וכו' - כפי שכבר פורט, ונזק ראייתי זה חייב לפעול לחובת סבח. אולי, לו היו סבח מגישים את התביעה מטעמם בשנת 2010, בסמוך לאחר סיום ההתקשרות העסקית, המחברות היו במצב טוב יותר, הייתה בנמצא רק טבלת אקסל אחת, וניתן היה להגיע למסקנות לגבי גובה החוב. סבח מצידם טוענים כי הם לא הגישו את התביעה עד אשר ניתן צו הפינוי, היות וסברו כל הזמן שהדירה "תהיה שלהם" כנגד החוב הקיים לטענתם, אלא שאף אם מבחינתם זה היה קו המחשבה, העובדה היא שהתביעה הוגשה בשנת 2015, לגבי התחשבנות נטענת בשנים 2009-2010, וכאשר הראייה העיקרית, המחברות, "זרוקות" במשך שנים במחסן של סבח.
לכן, ולסיכום - סבח לא הוכיחו את שיעורו של החוב הנטען, אף לא בהסתמך על השתקי פלוגתא ואף לא בניסיונם לטעון לקיומה של הודאת בעל דין. אין המדובר בהודאה והדחה, שכן מאיר אינו מודה בגובה החוב, כאשר טענתו הינה שאמנם היו משיכות של סחורה אך היו גם החזרות של חלק מהסחורה ורכישות מטעמו. ובמילים אחרות, בהקשר זה יש לאמץ את הקביעות העובדתיות הברורות קמא והן – כי גובה החוב לא הוכח.
היות ושני הצדדים למעשה הסכימו כי אין כל מקום לפסוק פיצוי גלובלי על דרך האומדנה, ועמדתם הינה בבחינת "הכל או לא כלום", המסקנה מבחינת סבח הינה "כלום" שכן הם לא הוכיחו את "הכל" ואף לא חלק ברור ומפורש מתוך "הכל".
נוכח האמור, למעשה אין צורך לדון בשאלה אם היה מקום בנסיבות לפסוק חיוב גלובלי על דרך האומדנה. אומר רק בקצרה כי הסמכות לעשות כן קיימת באופן עקרוני, אלא שבנסיבות דכאן, סבורני שלא היה מקום לעשות כן.
ראשית, יש לראות כי הייתה אפשרות עקרונית להוכיח את החוב הנטען באופן מדוייק, אלא שסבח לא הצליחו לעשות כן, ואין המדובר במצב בו יש קושי אינהרטני להוכיח את הנתונים המדוייקים.
כפי שנפסק בע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (11.11.2010):
"קיימת הכרה שיפוטית בדבר קיום שיקול דעת שיפוטי בהיקף מסוים לפסיקת פיצוי על פי האומדנא. הנטייה להשתמש בשיקול דעת כזה בולטת כאשר נהיר כי הנפגע סבל נזק של ממש, וכאשר הפער בין הערכה בדרך של אומדן ובין הערכה על פי ראיות מוצקות אינו פער גדול במיוחד (ע"א 769/86 רובינשטיין ושות', חברה קבלנית בע"מ נ' זמרן, פ"ד מב(3) 581, 589-590 (1988)). השימוש באומדנא נעשה, דרך כלל, "כאשר בית המשפט נתקל בבעיה קשה הנוגעת לכימות הנזק, בין אם בתחום הנזיקין או בענף משפטי אחר... השימוש באומדנה על ידי בית המשפט לא נעשה כחלק מכלל משפטי מרכזי, אלא בא בעיקר כדי ליתן תשובה ראויה במקרים קונקרטיים" (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, פסקה 16 לפסק דינו של השופט גרוניס (29.8.2010); ע"א 1716/09 יעקובי נ' בנק דיסקונט לישראל (28.6.2010))."
אלא שבמקרה הנוכחי, הפער בין ההערכה בדרך של אומדן לבין הערכה על פי ראיות מוצקות הינו פער של ממש והקושי בכימות הנזק נובע מאי שמירה על הראיות ומהשיהוי.
עוד נפסק, בע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, בפסקה 16 (27.7.2008), כי -
"הגישה הרווחת היא, כי על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, כך שאפילו אם הוכיח הנפגע נזק, תידחה תביעתו אם לא הוכיח שיעור הנזק. במה דברים אמורים? במקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדויקים, שומה על הנפגע התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. אכן, מקום שהוכח קיומו של נזק, העובדה שאין אפשרות לחשב שיעור הנזק במדוייק, אין בה כשלעצמה כדי לשחרר את המעוול מתשלום פיצויים לניזוק. אין אנו נדרשים בהכרח לדיוק מתמטי ולוודאות מוחלטת. די כי הנפגע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו בוודאות סבירה, המתבקשת מנסיבות העניין".
  כאן, המדובר בנזק אשר דווקא לאור טבעו ואופיו כן ניתן להביא לגביו נתונים מדוייקים – והיות וסבח כשלו בהבאת הנתונים – לא יפסק להם פיצוי.
מובאה אחרונה היפה לעניינינו בשינויים המתחייבים, היא הבאה, מרע"א 3918/19 נחשון ורול נ' קיבוץ להבות הבשן (18.12.2019), לאמור:
"ביחס לטענתו השלישית של המבקש, לא מצאתי כי יש להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לשלול את הפיצוי עבור עלויות שיפוץ הדירה. כאמור, בית המשפט המחוזי ביטל את סכום הפיצוי שפסק בית משפט השלום ברכיב זה, על אף שהכיר בזכאותו העקרונית של המבקש לקבלו, משום שהמבקש לא הוכיח את שיעור נזקו. אכן, מדובר בתוצאה קשה ומתסכלת מבחינת המבקש, ברם היא מתיישבת עם ההלכה הפסוקה, הדורשת הוכחה מדויקת של שיעור הנזק, בנוסף להוכחת התרחשותו (ראו ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 810-809 (1981); רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) נ' ספאלדין, [פורסם בנבו] פס' 13 (10.9.2017); רע"א 10124/17‏ אשקר נ' סלימאן, [פורסם בנבו] פס' 4 (30.1.2018)). אין מדובר במקרה המתאים לפסיקת פיצוי על דרך האומדנא, כפי שעשה בית משפט השלום – שכן ניתן היה, באמצעות ראיות מתאימות, לכמת את סכום עלות השיפוץ."
שנית, הסיבה לפסיקת סכום של 120,000 ₪ דווקא, סומכת על כך שבית המשפט קמא נטה לייחס משקל להסכם השכירות המתייחס ל-120,000 ₪, או לכך שסבח טענו בתביעת הפינוי כי החוב של מאיר היה "רק" 120,000 ₪, אלא שלטעמי לא היה מקום לייחס למסמך זה כל משקל ולא לבסס חיוב בסך 120,000 ₪ על יסוד אמירה של סבח.
שלישית, יש לקחת בחשבון כי סבח עשו שימוש בדירה ללא תשלום במשך תקופה ארוכה, ואם השימוש בדירה נועד כדי לסלק את החוב, לשיטת סבח עצמם, היה מקום לתת משקל עודף לאותו שימוש, ולא שוכנעתי כי בית המשפט קמא לקח בחשבון באופן הולם נתון זה. למעשה, סבח התגוררו בדירה מחודש 9/2009 עד 10/2016. לגבי מועד הפינוי, יובהר כי פסק הפינוי ניתן בחודש 10/2015 אך הוגש לגביו ערעור, ניתן סעד של עיכוב ביצוע לגבי הפינוי עד ההכרעה בערעור, ובמסגרת פסק הדין בערעור – אשר ניתן ב-5/2010, הוסכם כי הפינוי יתבצע בתום חמישה חודשים, כלומר – רק בחודש 10/2016. לאחר שהוגשה תביעת הפינוי, בינואר 2013, ולאחר הדיון בבקשת הרשות להגן, נקבע כי על סבח להפקיד בקופת בית המשפט סך של 1,500 ₪ עד למתן פסק דין. אף אם הסכומים הופקדו בהתאם והועברו לידי מאיר, כך שניתן לומר שהוא קיבל דמי שכירות סבירים לגבי התקופה שהחלה בפברואר 2013 ועד חודש 10/2015, יש לראות כי מהמועד שבו החלו סבח לעשות שימוש בדירה ועד המועד אשר לאחריו החלו לשלם דמי שכירות (כתנאי למתן רשות להגן) – כלומר מחודש 9/2009 ועד 2/2013 חלפו שלוש שנים ושלושה חודשים לערך, כ-40 חודשים. אם ניקח בחשבון הערכ ה של שכר הדירה על הצד הנמוך, כ-1,500 ₪ כפי שהופקדו לכל חודש במסגרת בקשת הרשות להגן – המדובר בסכום של 40 X 1,500 ₪ = 60,000 ₪ לערך.
לכן, ולסיכום, לא היה מקום לחייב את מאיר בתשלום גלובלי של 120,000 ₪ לטובת סבח בגין חוב שנותר מטעמו כלפיהם במועד סיום ההתקשרות העסקית, ויש לקבל את ערעור מאיר לגבי רכיב זה.
החיוב בסך 50,000 ₪ בנוגע למשאית -
כאן, קביעתו של בית המשפט קמא הייתה שמאיר הודה שבעת רכישת המשאית סבח שילמו לבעל הרכב הקודם עבור המשאית, אלא שטענתו היא שהוא החזיר להם את הכסף בהמשך במזומן, וטענת מאיר לא הוכחה. עסקינן בקביעה עובדתית ברורה, אשר סומכת על הראיות בתיק, ואין מקום להתערב בה.
מאיר אכן אישר בבית המשפט כי ביום שבו נרכשה המשאית, מימון שילם עבורה סכום של 40,000 ₪ ושרון נתנה למוכר עוד 4 המחאות, על סך 2,500 ₪ כל אחת (וכך הסכום הכולל היה 50,000 ₪). בהקשר זה אף הוצגו תצלומים של ארבע ההמחאות, אשר זמן פרעונן 20.10.2009, 20.11.2009, 20.12.2009 ו-20.1.2010. לכן, המסקנה הראשונה הינה שמאיר מודה כי הוא קיבל את המשאית לידיו, היא בבעלותו ומשמשת אותו עד היום – אך בעת רכישתה – סבח שילמו עבורה (וראו כי גם העד נזאר העיד כי במעמד הרכישה – סבח היו אלו ששילמו עבור המשאית). טענתו של מאיר הינה שהוא החזיר את הכספים – כלומר, שלגבי רכיב זה, אכן המדובר בטענת "הודאה והדחה" כפי שטוענים סבח, וכאן – הנטל על מאיר היה להראות מתי החזיר את הכספים.
מאיר טען שהוא שילם למימון במזומן את הסכום, כאשר במקום אחד טען כי ההחזר היה בכסף זר "שהיה לו בבית" (עמ' 59, שורה 25), ובמקום שני טען כי ההחזר היה "בתשלומים" (שם, שורה 30). מאיר לא הציג כל ראיה לגבי ההחזר, ולמעשה לא ניתן למצוא גם בעדות של רותי תימוכין לגבי החזר זה. מאיר טוען כי הראיה היחידה לכך שהוא כן השיב את הסכום הינה שהרכב רשום על שמו מיום 21.9.2009, אלא שאין בכך כדי ללמד על ההשבה היות ובמועד זה הרכב נרכש. לו היה מדובר במצב בו מימון רוכש את הרכב, מעביר את הבעלות על שמו, ולאחר מכן – מעביר אותה על שם מאיר – ניתן היה לומר שייתכן וההעברה מעידה על כך שמאיר השיב את החוב. אך ההעברה בוצעה ישירות מהמוכר על שם מאיר, מיד לאחר הרכישה, כאשר אפילו ההמחאות שנתנה שרון להשלמת תשלום התמורה – נפרשו עד 20.1.2010. מאיר אף לא טען כי השיב את הסכום מיד באותו היום, אלא טען שההשבה הייתה "בתשלומים" והוא בטח לא השיב את הסכום לפני שנפרעו ההמחאות של שרון, כך שמועד ההעברה של הזכויות על שמו אינו יכול ללמד על כך שהתשלום הוחזר. הוא הדין לגבי החשבונית שהוצגה מטעם מאיר, מיום 20.10.2009 על סך 34,950 ₪ על שמו של מאיר. גם חשבונית זו אינה יכולה ללמד על היחסים בין מאיר לבין סבח בכל הנוגע להשבת הסכום, וראו כי החשבונית היא של המוכר ומאיר לא טוען כי הוא שילם למוכר, אלא טוען שהוא החזיר את הכסף למימון (כך שקבלה מאת המוכר אינה מעלה ואינה מורידה). נותרנו אם כך רק עם טענת מאיר כי לא יעלה על הדעת שסבח יגישו תביעה לגבי המשאית רק בשנת 2015, אם הם שילמו עבורה בשנת 2009. יש בטענה זו כדי לעורר שאלות, אך נוכח מכלול הנסיבות, אין בכך כדי להביא למסקנה שמאיר הרים את הנטל להראות שהוא השיב את הסכום לסבח. לכן, כפי שקבע בית המשפט קמא עובדתית – החוב ברכיב זה הוכח כדבעי.
עלויות השיפוץ של הדירה –
בית המשפט קמא מצא שסבח לא הוכיחו את זכאותם העקרונית להשבת הסכום, ככל שהוציאו אותו, ובנוסף – כי לא הוכיחו את גובה הסכום. הטענות שלהם לגבי רכיב זה בערעור שכנגד למעשה מהוות חזרה על הטענות שהועלו בבית המשפט קמא, ללא כל התייחסות לטעות שנפלה בהכרעה לגבי רכיב זה. בכל מקרה, אין להתערב בקביעה בהקשר זה ואף אני סבורה כי הדרישה בפריט זה לא הוכחה. אף אם ביצעו סבח שיפוץ בהיקף זה או אחר בעת שנכנסו לדירה בחודש 9/2009, הם לא ביקשו את הסכמת מאיר לשיפוץ – לא מראש ולא בדיעבד, ולמעשה אף לא טענו שביקשו זאת. היות ומאיר בעל הדירה, היה ונשאר, ללא קשר לשאלה אם הוא נתן להם להתגורר בדירה עקב חוב או בשל סיבות אחרות – סבח לא היו זכאים לבצע את השיפוץ ללא הסכמת מאיר. בנוסף, יש לראות כי סבח גרו בדירה משנת 2009 עד 2016, כפי שפורט מעלה, כך שהם נהנו מהשיפוץ ומהשימוש בדירה "משופצת" במשך זמן ממושך. מעבר לכך, כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא, סבח לא הוכיחו את העלויות הנטענות הכרוכות בשיפוץ ואין ולו בדל של ראיה אובייקטיבית לגבי העלויות (כגון חוזה עם קבלן השיפוץ, קבלות לגבי חומרים ומוצרים וכו'). סבח מבקשים לבסס את הדרישה על שני מסמכים. הראשון, הינו חוות הדעת של השמאי בירטל מחודש 2/2010, אשר ציין בחוות הדעת כי בדירה "בוצע שיפוץ" (סעיף 6.2.5 בעמ' 3 לחוות דעתו, מסמך 100/291 לתיק מוצגי סבח) אך ללא התייחסות להיקף השיפוץ או שווי השיפוץ. המסמך השני הינו טיוטא של הסכם המכר לגבי הדירה, אשר כולל (בסעיף 6(ב) בעמ' 2, מסמך 112/291) התייחסות לכך שהתשלום מצד סבח לגבי הדירה כולל גם סכום של 57,000 ₪ אשר שולם במעמד הרכישה "בצורה של שיפוץ". אלא שהמדובר בטיוטה של חוזה, שמעולם לא נחתמה, ולא הוכח כי הייתה הסכמה לגבי סעיף זה, או בכלל. לכן, לא הוכחה הזכאות העקרונית לקבלת הסכום הנתבע ברכיב זה, ולא הוכח שיעורו.
באשר לתשלום חובות העבר בעת כניסת סבח לדירה – בדין נדחתה הדרישה לגבי רכיב זה, נוכח ההנמקות מעלה של בית המשפט קמא, ואין לגבי פריט זה טענה ספציפית בערעור שכנגד ממילא.

לגבי ההלוואות -
סבח מלינים על כך שנדחתה דרישתם להשבת הלוואות שניתנו למאיר, לטענתם. בכתב התביעה נדרשו 35,000 ₪ שנתן מימון למאיר ועוד 24,000 ₪ שנתנה שרון למאיר. בערעור שכנגד, למעשה מצמצמים סבח את הדרישה וטוענים כי שגה בית המשפט קמא שדחה את הדרישה המלאה, ולמצער – כי היה מקום לפסוק להם השבה של שני סכומים "צנועים" יותר, אשר מופיעים בטבלת האקסל, היות ולטענתם – ההופעה בטבלת האקסל מהווה הודאה מצד מאיר שהוא קיבל את ההלוואה, והכוונה היא לכך שבטבלת האקסל נרשם "מימון מזומן – 5000", ו-"שרון – 8700". בית המשפט קמא דחה את הדרישה בפריט זה וקבע כי מתן ההלוואות לא הוכח. אני מצטרפת לעמדה זו. לגבי ההלוואות בסכום 35,000 ₪ ו-24,000 ₪, ברי כי יש לדחות את הדרישה, שהרי סבח עצמם אינם טוענים שיש איזו שהיא אסמכתא או תיעוד להלוואות שכאלו, והם אף לא העידו לגבי המועד בו ניתנו הסכומים לטענתם. לגבי הסכומים 5,000 ₪ ו-8,700 ₪ - אף כאן, לא היה מקום להיעתר לדרישה. מעבר להנמקות של בית המשפט קמא, בהן אין להתערב, אוסיף כי בטבלת אקסל אחת (מסמך 205/291) קיימים הרישומים האמורים, אלא שבטבלת האקסל השנייה (מסמך 157/159, אשר עליה רשום מטעם סבח כי זהו "דו"ח האקסל המקורי"), מופיע רק "מזומן מימון – 5,000", ללא איזכור של הסכום השני – 8,700 ₪ לגבי שרון. בנוסף, יש לראות כי שרון בעדותה טענה כי היא נתנה למאיר הלוואה בסך 24,000 ₪ בשלושה "תשלומים" או מועדים, באופן הבא – 10,000 ₪ פעם אחת ועוד 7,000 ₪ פעמיים (עמ' 27 לפרוטוקול קמא, שורות 7-8), ואם כך – מניין הרישום לגבי 8,700 ₪? משמע, שאכן, כפי שנקבע קמא, לא הוכחו הטענות לגבי מתן ההלוואות.
החובות בגין נסיעות בכביש 6, עלות הטלפון הנייד והשתתפות בהוצאות המחסן –
אף כאן, יש לדחות את הערעור שכנגד מטעם סבח.
לגבי המחסן, בוודאי שלא ניתן בדיעבד לחייב את מאיר בהשתתפות בעלויות הכרוכות בשימוש במחסן, בהיעדר הסכמה חוזית ובהיעדר דרישה בזמן אמת. אף אם יש בהקשר זה קבלות חלקיות שמעידות על התשלום ששילמו סבח לקיבוץ אושה (שם היה המחסן), לא ניתן ללמוד מקבלות אלו על החלק היחסי הנטען.
לגבי הנסיעות בכביש 6 – כפי שקבע בית המשפט קמא, לא הוכח ששרון, פרעה חיובים הקשורים למשאית או לכל רכב אחר שבו נסע מאיר, בתקופה זו או אחרת. בהקשר זה מפנים סבח לאסופת מסמכים בתיק המוצגים שהוגש מטעמם (25/291 עד 36/291) – אלא שלא ניתן לקרוא דבר מאותם מסמכים, ואף בחנתי את המסמכים שהוצגו בבית המשפט קמא לגבי פריט זה (שמא שם המוצגים באיכות טובה יותר או קריאים יותר), אך לא ניתן ללמוד גם מהמוצגים שם, על החיובים הנטענים. אבהיר כי בקושי ניתן להבין על איזה רכב מדובר (גם בעזרת זכוכית מגדלת), וככל שהצלחתי לפענח חלק מהמסמכים – המדובר ברכב מספר 4630815, אלא שסבח לא הציגו כל מסמך לגבי רכב זה, ולא הוכח שמאיר עשה בו שימוש. עוד אציין כי בחלק מהמסמכים ניתן לפענח (בקושי) שהחיוב מתייחס לאפריל 2009, שזוהי תקופה אשר לגביה מסכימים שני הצדדים שלא נשמר כל תיעוד לגבי ההתנהלות העסקית – לחובת מאיר או לזכותו (שהרי המדובר בתקופה שעוד לפני תחילת הרישום במחברת הראשונה).
הפריט האחרון הינו חיובי טלפון נייד. שרון טענה כי היא שילמה בגין עלות טלפון נייד שהיה בשימוש מאיר ועליו להשיב לה את העלות האמורה. אף כאן, אין מקום להתערב בקביעה העובדתית קמא כי לא הוכחה הדרישה. לא הוכח כי היה למאיר טלפון נייד שחיוביו נפרעו על ידי סבח, ובכלל לא הוכח מהו מספרו של הטלפון המדובר. המסמכים שהוגשו בהקשר זה היו בלתי קריאים לחלוטין (45/291 עד 59/291) ואין כל ראיה אחרת.
סיכום –
לאור כל האמור למעלה, לו דעתי תשמע, יש לקבל את הערעור של מאיר ולהורות כי חובו כלפי סבח יועמד על סך של 50,000 ₪ בלבד (בגין המשאית) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21/9/2009 (המועד בו עברה המשאית לבעלותו) ועד התשלום בפועל, וזאת חלף החיוב אשר בפסק הדין קמא. באשר להוצאות שהשית בית המשפט קמא על מאיר – יש להפחית אותן, ולהעמידן על סך של 15,000 ₪ (כולל מע"מ) נכון להיום בכל הנוגע לרכיב שכר טרחת עורכי הדין של סבח. אין לשנות מהקביעה לגבי החזר חלק של אגרת בית המשפט, למרות השינוי בתוצאה. לגבי ההוצאות בערעור שבפנינו – למרות שהערעור של מאיר התקבל בחלקו, הייתי ממליצה שלא לעשות צו להוצאות לטובתו.
יש להצר על כך שמערכת היחסים בין שני האחים הגיעה לערכאות פעם רביעית במסגרת ערעור זה. המחלוקת אשר התבררה בתיק קמא מתייחסת להתחשבנות פשוטה לכאורה, בשנים 2009 עד 2010, אלא ששני הצדדים לא דאגו לתעד בצורה מספקת את המהלכים העסקיים בזמן אמת. וכך, כאשר בשנת 2015 ביקש אחד הצדדים לחזור אחורה בזמן ולבחון מאות חיובים, משיכות, החזרים, הלוואות, העברות, וכו' – הדבר מעורר קושי, קל וחומר שלגבי הרוב אין תיעוד מספק, אמין או בכלל. יש רק לקוות שבעתיד יוכלו הצדדים לשקם את מערכת היחסים העכורה.

תמר נאות פרי, שופטת

הנשיא ר. שפירא [אב"ד]:
אני מסכים.

רון שפירא, נשיא
[אב"ד]
השופטת ב. טאובר:
אני מסכימה.

בטינה טאובר, שופטת

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת נאות פרי.
בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו. פיקדונות שהופקד ו יוחזר ו ל כל מפקיד באמצעות ב"כ.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים באמצעות ב"כ וכן לתיק בית משפט קמא .
ניתן היום, כ' אב תש"פ, 10 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.

רון שפירא, נשיא
[אב"ד]

בטינה טאובר, שופטת

תמר נאות פרי, שופטת