הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה תא"ק 1090-07

בפני
כב' השופטת תמר שרון נתנאל

התובע
איגוד ערים לענייני ביוב (אזור כרמיאל)
ע"י ב"כ עו"הד נתן מאיר ושות'

נגד

הנתבעות
1. מועצה מקומית מג'ד אל-כרום
ע"י ב"כ עו"הד רינה לפידות

2. עיריית אל שאגור (נמחקה)

3. מועצה מקומית דיר אל אסד
ע"י ב"כ עו"הד אבי גולדהמר ואח'

4. מועצה מקומית בענה
ע"י ב"כ עו"הד סמואל דכואר

פסק דין

התביעה :
1. תביעה לתשלום חוב, שחבות הנתבעות לתובע - איגוד ערים לענייני ביוב, אזור כרמיאל (להלן: "האיגוד"), בגין שירותים שנתן להן מפעל לטיהור שפכים, שהקים האיגוד באזור כרמיאל (להלן: "המט"ש").
האיגוד הוקם על פי צו איגודי ערים (אזור כרמיאל) וביוב, התשנ"ז-1997, שהוציא שר הפנים מכוח סמכותו לפי סעיף 2 לחוק איגודי ערים, תשט"ו-1955. איגוד הערים כלל את שלוש הנתבעות (נתבעות 1, 3 ו-4) וכן רשויות מקומיות נוספות, אשר כולם עשו שימוש בשירותי המט"ש. בתקופה הרלבנטית לתביעה זו, היו שלוש הנתבעות מאוחדות במסגרת עיריית אלשעג'ור (להלן: "אלשעג'ור"), כפי שיפורט להלן.
לשם הקמת המט"ש התקשר האיגוד, בשותפות, עם חברת מקורות מים בע"מ (להלן: "השותפות"). במסגרת השותפות נחתמה מערכת הסכמים, בהם עוגן אופן תשלום ההחזר הכספי, שיחזיר האיגוד לחברת מקורות בגין השקעתה בהקמת המט"ש. בנוסף, תוקנו על ידי האיגוד שני חוקי עזר - חוק העזר לאיגוד ערים לענייני ביוב (אזור כרמיאל) (אגרת ביוב), התשנ"ט-1999, וחוק עזר לאיגוד ערים לענייני ביוב (אזור כרמיאל) (הזרמת שפכי תעשייה למערכת ביוב), התשנ"ט-1999, שמטרתם להסדיר את פעילות האיגוד מול הרשויות המאוגדות במסגרתו ומקבלות ממנו שירותים (ביניהן, כאמור - שלוש הנתבעות, במסגרת אלשעג'ור). בחוקי העזר נקבעה אגרה שעל הרשויות לשלם לאיגוד, בסכום קבוע, לכל מ"ק שפכים שהן מזרימות אליו, וכן אגרה בעד שימוש בצינור המאסף (ככל שהן עושות בו שימוש).
2. שלוש הנתבעות - המועצה המקומית מאג'ד אל-כרום (להלן: "הנתבעת 1"), המועצה המקומית דיר-אל-אסד (להלן: "הנתבעת 2") והמועצה המקומית בענה (להלן: "הנתבעת 3") אוחדו תחת אלשעג'ור, בחודש אוקטובר 2003.
התביעה בתיק זה, שהוגשה בסדר דין מקוצר, נוגעת לחוב נטען, שחבות הנתבעות לאיגוד, עבור התקופה שמיום 1/10/2003 ועד לסוף שנת 2009.
תחילה הוגשה התביעה נגד אלשעג'ור, אולם היא תוקנה כך שבמקום אלשעג'ור נתבעו שלוש הנתבעות, לאחר שבשנת 2008 בוטל האיחוד על ידי חוק הרשויות המקומיות (ביטול איחוד המועצות המקומיות מג'ד אל כרום, דיר אל אסד ובענה), תשס"ט-2008 (להלן: "חוק הפירוק") ומאותו מועד חזרה כל מועצה - כל נתבעת ועמדה ברשות עצמה.
התביעה נסמכת על צו הרשויות המקומיות (ביטול איחוד המועצות המקומיות מג'ד אל כרום, דיר אל אסד ובענה), תש"ע-2009, שהוצא מכוח חוק הפירוק (להלן: "הצו") ועל דו"ח הפירוק שהוצא בחודש מאי 2011 (להלן: "דו"ח הפירוק") בו נקבע, כי כל אחת מהנתבעות תהא חליפתה של אלשעג'ור, כל אחת בהתייחס לשטח המוניציפלי שלה. עוד נקבע (ולכך מסכימות גם שלוש הנתבעות), כי חלוקת החוב המשותף של שלוש המועצות הנ"ל, לאיגוד, היא כדלקמן:
על הנתבעת 1 לשאת ב- 43% מהחוב; על הנתבעת 2 לשאת ב- 34% מהחוב; על הנתבעת 3 לשאת ב- 23% מהחוב (להלן: " אחוזי החלוקה"). לפיכך, ביום 12.3.12, הוגש כתב תביעה מתוקן, בו נתבעו שלוש המועצות, במקום אלשעג'ור.
3. אקדים ואבהיר, כי הקושי בקביעת גובה התשלום אותו היה על הרשויות לשלם ומכאן - גם קביעת גובה חוב הנתבעות לאיגוד, נובע מכך שברוב התקופה הרלבנטית, כמויות השפכים שהזרימה כל רשות למט"ש (הנתבעות וכן רשויות אחרות שעשו שימוש בשירותי המט"ש) לא נמדדו על ידי שעוני מדידה (להלן: "שעוני המדידה", "השעונים" או "המדים"). לפיכך, היה צורך למצוא שיטות ולערוך אומדנים, על פיהם יחושבו הכמויות. השיטות לביצוע האומדנים, הקשיים הנובעים מכך והשגות הנתבעות לגבי החישובים, יפורטו בהמשך.
4. הנתבעות הגישו בקשות למחיקת כותרת ולחילופין - למתן רשות להתגונן, בהן לא כפרו בשיעורי החלוקה הנ"ל, אך כפרו בגובה החוב הנטען. לאור טיעוני הנתבעת 3 בבקשתה, הודה האיגוד בקיומו של דו"ח פירוק מתוקן, על פיו עומד חוב שלוש הנתבעות לאיגוד (נכון לחודש ספטמבר 2009), על סך של 8,022,907.97 ₪ בלבד (במקום הסך של 11,056,686 ₪, אשר נתבע על ידו בכתב התביעה המקורי) וטען, כי בשגגה התבסס על הצו בטרם תיקונו.
נוכח טיעוני הנתבעות בבקשותיהן הנ"ל ולאחר שכל אחת מהן הודתה בקיומו של חוב בסכום מסוים (כתנאי למתן רשות להתגונן) ולאחר שהן אף הסכימו למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש, לשם בדיקת ההתחשבנות בין הצדדים, ניתנה על ידי החלטה (ביום 22/9/2013) בה קבעתי (בין היתר) כי יינתן פסק דין חלקי נגד כל המבקשות (הנתבעות), על פי הסכומים בהם הודתה כל אחת מהן. ניתנה לכל אחת מהן רשות להתגונן על יתרת סכום התביעה והוצע לאיגוד להסכים למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש, כאשר כל צד ימציא למומחה את כל הנתונים והמסמכים הרלבנטיים, לדעתו, לעריכת החישובים.
בהתאם, ניתן באותו יום פסק דין חלקי נגד הנתבעות, על פיו חויבה כל אחת מהן לשלם לאיגוד את הסכומים כדלקמן: הנתבעת 1 - סך 560,000 ₪; הנתבעת 2 - סך 440,00 ₪; הנתבעת 3 - סך 300,000 ₪.

5. בסופו של דבר הסכימו כל הצדדים למינוי מומחה מטעם בית המשפט, שחוות דעתו תהא מכרעת. בהתאם - מונה רו"ח איתן וינברגר (להלן: " המומחה"). לאחר שחוות דעתו הומצאה לצדדים, שלחו הצדדים למומחה שאלות הבהרה ולאחר שהמומחה השיב לשאלות הוא נחקר בביהמ"ש. בחקירתו התברר שנפלו בחוות דעתו מספר טעויות טכניות וחישוביות. בנוסף, לאחר שב"כ האיגוד הציג בפניו דו"ח בדבר שיעור פחת המים של אלשעג'ור לשנת 2009, התבקש המומחה להגיש חוו"ד מתוקנת, בהתייחס לטעויות הנ"ל וכן בהתייחס לדו"ח הפחת של שנת 2009, שלא היה בפניו עת ערך את חוות דעתו המקורית. חוות דעתו המתוקנת הוגשה ביום 12/8/15 (נושאת תאריך 31/7/2015) ולאחריה הגישו הצדדים סיכומיהם, בכתב.
בחוות הדעת הראשונה של המומחה (נושאת תאריך 19/2/15) קבע המומחה, כי על הנתבעות לשלם לאיגוד, סכום נומינלי, נכון ליום 31/12/2009, בסך של 6,434,978 ₪.
בחוות הדעת המתוקנת קבע המומחה, כי על הנתבעות לשלם לאיגוד, סכום נומינלי, נכון ליום 31/12/2009, בסך של 6,567,455 ₪.
ההתייחסות בפסק דין זה תהא לחווה"ד המתוקנת (להלן: "חוו"ד המומחה" או "חוות הדעת").
תמצית חוו"ד המומחה
6. חוות הדעת מתייחסת לתקופה, מיום 1/10/2003 ועד ליום 31/12/2009.
המומחה מצא, כי דרך החישוב, בה נקט האיגוד במשך השנים, לא הייתה אחידה ולכן החליט לבצע תחשיבים עצמאיים, על פי העקרונות שקבע האיגוד, על פי הנתונים שנמסרו למומחה ועל פי נתונים חיצוניים שהוא מצא בלמ"ס, בנציבות/רשות המים ועוד.
המומחה מציין בחוות דעתו, כי גם לגבי חלק מהרשויות האחרות (שאינן הנתבעות), המחוברות למט"ש, רוב הזמן לא היו מדידות של כמויות השפכים שהן הזרימו למט"ש וכי עובדה זו משפיעה גם על כמויות החיוב של הנתבעות, שכן, לאחר שהאיגוד חישב את הכמויות שצרכה כל רשות (על פי שיטת האומדנים שנקבעה על ידו), הוא הכפיל את התוצאות במקדם מסוים, על מנת להגיע לחיוב מלא של כל כמות השפכים שנכנסה למט"ש על פי שעוני המדידה המותקנים בכניסה למט"ש.
המומחה פירט בחוות דעתו את כמויות השפכים בהם חויבה אלשעג'ור בכל שנה מהשנים 2004 עד 2009 והגיע לממוצע של 14% מכלל השפכים שנכנסו למט"ש בשנים אלה.
לא אפרט כאן את כל פרטי חוות הדעת. אציין רק, כי המומחה פירט בה, בין היתר, את הקשיים שעמדו בפניו, את הנתונים עליהם הסתמך, את מקורותיהם, את שיטות החישוב בהן עשה שימוש ומדוע ועוד.
7. המומחה סמך גם על מסמך שהוכן על ידי המהנדס, מר עמי הלפרן (מתאם פעולות האיגוד, להלן: "הלפרן") ביום 8/5/2006 (נספח ג' לחוות הדעת). המסמך קבע את נוהל החישוב והקביעה של כמויות הזרמת השפכים למט"ש, לאור ניסיון בן 7 שנים של שימוש במט"ש (להלן: "הנוהל").
בנוהל, אשר קיבל את אישורה של מועצת האיגוד, בה חברות גם הנתבעות, נקבעו שתי שיטות לחישוב הכמויות:
האחת - לפי מכפלה של האוכלוסיה בשיעור ההתבייבות (הוא שיעור האוכלוסיה המחוברת לרשת הביוב), כפול נתון של שפיעת שפכים יומית לנפש (" לנ"י").
השנייה - לפי כמות המים המסופקת על ידי מקורות בניכוי שיעור הפחת (לפי נתוני נציבות המים), כפול שיעור האוכלוסיה המבוייבת.
לאחר שהמומחה בדק את הנוהל והגיע למסקנה שניתן להסתמך עליו, ערך המומחה את חישוביו לפי כל אחת מהשיטות שבנוהל ולאחר מכן ערך ממוצע ביניהן (להלן: "הממוצע בין שתי שיטות החישוב"). לכך אשוב ואתייחס בהמשך. לגבי התקופות בהן פעלו שעוני המדידה, נערך החישוב לפי הכמויות שנמדדו בהם.
8. אפרט, להלן, את דרך חישובו של המומחה לגבי כל שנה ושנה.
לגבי שנת 2003 (חודשים 10-12), בה השפכים עדיין הוזרמו למאגר יסעור, הסתמך המומחה על מכתבו של הלפרן מיום 10/9/2000 (נספח ה' לחוות הדעת), לפיו אלשעג'ור צריכה לשאת ב- 13.47% מההשקעות להקמת המט"ש ולכן הביא בחשבון שיעור שפכים זהה, אשר גם נראה לו סביר (מה גם שלא הומצאו לו נתונים אחרים).
לגבי שנת 2004 הביא המומחה בחשבון את הימים (רוב חודש ינואר) בהם עדיין הוזרמו השפכים אל מאגר יסעור. מאחר שבכל שנה זו לא הייתה מדידה של שפכי הנתבעות על פי שעונים, ערך המומחה חישוב של הכמויות לפי הממוצע בין שתי שיטות החישוב, ללא הכפלה במקדם כלשהו.
לגבי שנת 2005, הביא המומחה בחשבון את התקופות בהן פעלו שעוני המדידה (1-8/2005) וכן את התקופה (חודש ו- 10 ימים) בה הוזרמו השפכים למאגר יסעור. לגבי התקופה בה שעוני המדידה לא פעלו (פחות משלושה חודשים), ערך המומחה חישוב לפי ממוצע החודשים בהם השעונים כן פעלו, כפי החישוב שערך האיגוד, אשר המומחה בדקוֹ ומצאוֹ תקין.
לגבי שנת 2006, ערך המומחה חישוב מעורב; לגבי חודשים 2-3 בהם פעלו השעונים, חושבה כמות בפועל ולגבי שאר החודשים נערך חישוב על פי הממוצע בין שתי שיטות החישוב.
לגבי שנים 2007 עד 2009, בהן שעוני המדידה לא פעלו, כלל, נערך חישוב על פי הממוצע בין שתי שיטות החישוב.
9. כאמור לעיל - המומחה מצא, כי יתרת החוב הנומינלי של אלשעג'ור (שלוש המועצות) לאיגוד היא 6,567,455 ₪.
את השאלה כיצד לשערך את הסכום הנומינלי (בהיותה שאלה משפטית) השאיר המומחה לשיקול דעת בית המשפט, אך ערך בחוות דעתו, חישובי שיערוך הן לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: " חוק הרשויות המקומיות") והן לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה").
תמצית טיעוני האיגוד
10. לטענת האיגוד במהלך כל התקופה, סופקו על ידו לאלשע'גור שירותי טיהור שפכים ונשלחו לאלשע'גור, מידי חודש, דרישות לתשלום חובותיה לאיגוד. הדרישות כללו גם נתונים רלבנטיים, אשר היוו את הבסיס לחישוב גובה התשלום.
האיגוד טוען, כי אלשעג'ור לא הכחישה את החוב לאיגוד ואף לא את עצם קבלת השירותים השונים מהאיגוד, אולם מנגד נמנעה מלשלם את חובותיה לאיגוד במשך שנים רבות וגם הנתבעות אינן משלמות את חלקן בחוב.
עוד נטען והודגש, כי חרף הימנעות אלשעג'ור מלשלם את החוב, לא יכול היה האיגוד להפסיק את מתן השירותים, נוכח ההשלכות הקשות של הפסקת מתן שירותים אלה על הציבור ובכללן, זיהום חמור של מי תהום, זיהום נחלים וכיוצ"ב וכי אלשעג'ור ניצלה זאת.
במסגרת התביעה, טען האיגוד, כי חובן של הנתבעות עומד, כאמור, על סך של 13,768,700 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה) וכי על כך יש להוסיף הצמדה וריבית על פי הקבוע בחוק הרשויות המקומיות.
11. האיגוד מבקש לאמץ את קביעותיו של מומחה בית המשפט, להעמיד את חובן הנומינלי של הנתבעות כלפי האיגוד על הסכום שנקבע בחוו"ד המומחה ולהורות כי יבוצע שערוך על פי חוק הרשויות המקומיות.
האיגוד מציין, כי המומחה ערך חישוביו על פי נתונים שקיבל ממקורות רשמיים של מדינת ישראל, הפעיל נוסחאות שאושרו והופעלו על כל חברי האיגוד ובדק את סבירותם. נטען, כי חרף פניות המומחה אל הנתבעות, הן נמנעו מלהיפגש עם המומחה ולא מסרו לו מסמכים או נתונים כלשהם. עם זאת, הנתבעות - אשר לא הציגו למומחה בדיקה כלשהי של מומחה מטעמן, טוענות בעלמא כי אין להן חובות לאיגוד ומנסות למצוא טעויות מהותיות בחוות דעת המומחה מבלי שתצגנה גרסה חד משמעית מצדן באשר לגובה חובותיהן כלפי האיגוד.
כן מבקש האיגוד לחייב את הנתבעות במלוא הוצאותיו הריאליות, המפורטות על ידו בסיכומיו ובשכ"ט עורכי דינו.
תמצית טיעוני הנתבעות
12. על מנת שלא להכביד על הקורא, יובא פירוט של טיעוני הנתבעות, במסגרת פרק הדיון. להלן אציין רק את מהות הטענות העיקריות המועלות על ידי כל אחת מהן.
הנתבעת 1 חולקת על חוו"ד המומחה וטוענת, שנפלו בה פגמים מהותיים וקשים, אשר השלכותיהם עליה הן הקשות ביותר, לעומת שאר הנתבעות. היא מביאה בסיכומיה הצעות לחישובים המהווים, לטענתה " מספר חלופות תחשיביות המושתתות על עובדות ועל מסכת ראייתית סדורה ... המשקפות באופן ריאלי והולם את חבותה ... כלפי התובע".
כן טוענת הנתבעת 1, לאשם תורם המוטל על האיגוד בשל אי תקינות שעוני המדידה.
לטענתה, אין לחייבה בריבית על פי חוק הרשויות המקומיות, אלא על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה בלבד.
הנתבעת 2 איננה מתעמתת עם חישובי המומחה, אך טוענת, כי שיטת החישוב השנייה נוגדת את הוראות החוק ומגדילה את כמות השפכים באופן מלאכותי. גם היא טוענת שיש לחייבה בריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה ולא על פי חוק הרשויות המקומיות.
הנתבעת 3 איננה חולקת על חוות דעת המומחה, אולם היא טוענת, שיש להתחשב, לעניין השערוך, במועד בו שולם על ידה הסכום בו חויבה בפסק הדין החלקי ולחייבה רק בחוב המגיע ממנה ולא ביחד ולחוד עם שתי הנתבעות האחרות.
דיון והכרעה
13. כאמור - עיקר הטענות נגד חוות דעת המומחה באות מפי הנתבעת 1, אשר תוקפת כמעט כל תג ותג בחוות דעת המומחה.
לחוו"ד מומחה שמונה על ידי בית המשפט, מעמד איתן. כך הוא, בוודאי, כאשר המינוי נעשה בהסכמת הצדדים. כמובן, שאין בכך כדי לומר שביהמ"ש לא יתערב בחוות דעת כזו. לעולם מצויה סמכות ההכרעה בידי ביהמ"ש [ראו, למשל, ע"א 402/85 מרקוביץ ואח' נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139)]. אלא, שעד שביהמ"ש יתערב בחווה"ד, עליו להשתכנע שנפלו בה פגמים מהותיים ומשמעותיים ושאי התערבות בה תגרום לעיוות דין.
בע"א 1240,558/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563, סוקר כבוד השופט גולדברג את עמדת הפסיקה בשאלת שיקול דעתו והסתמכותו של בית המשפט על חוות דעת של מומחה שנתמנה על ידי בית המשפט, בהסכמת הצדדים, וציטט את שנאמר בפסה"ד שניתן בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי ואח' (לא פורסם):
"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך, כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן... " (עמ' 568 לפסה"ד בעניין חברת שיכון עובדים).
הדברים ידועים וברורים ואין צורך להרחיב בכך.
14. אומר כבר כעת, כי לאחר שבחנתי את חוות הדעת, המפורטת והברורה ואת החומר שבפניי וכן נתתי דעתי לטענות הצדדים, סבורה אני כי לא נפלו בחוות הדעת פגמים או שגיאות מהותיות, המצדיקות התערבות בה, או בחלקה. המומחה ביצע את תפקידו על פי כתב המינוי, הסביר את דרכי החישוב בהן בחר, השיב באופן מפורט, אמין וברור לשאלות ההבהרה וכך גם לשאלות שהופנו אליו בעת חקירתו בביהמ"ש.
המומחה לא הסתמך על חישובי האיגוד, אלא ערך חישובים עצמאיים משלו, בהסתמך על שיטות החישוב שנקבעו במועצת האיגוד בה חברות גם הנתבעות (ואלשעג'ור, בזמנו), אשר אף אותן בחן ומצא שהן סבירות והגיוניות ("עושות שכל", כלשונו). גם התוצאה אליה הגיעה המומחה סבירה ואף עושה חסד עם הנתבעות, כפי שיפורט להלן.
15. בטרם אדרש אל עיקר הטענות שהועלו נגד חוו"ד המומחה, אדון בטענה לפיה יש להטיל אשם תורם על האיגוד, בשל אי תקינות שעוני המדידה.
החובה לתקן את שעוני המדידה.
16. הנתבעות 1 ו- 2 טוענות, שהחובה לתקן את שעוני המדידה, חלה על האיגוד. הנתבעת 1 טוענת, כי מאחר שהאיגוד לא תיקן את השעונים ולשיטתה - הוא עשה זאת בכוונת מכוון, על מנת לחייבה בכמויות גבוהות יותר - יש לחייבו, לכל הפחות, באשם תורם.
איש מהצדדים לא הציג בפניי הסכם בין הצדדים, או מסמך הקובע בבירור, על מי חלה חובה לתקן את השעונים ומי יישא בהוצאות התיקון וכל אחד מהם מבקש כי אסיק שעל האחר מוטלת חובה כזו, מתוך המסמכים דלהלן.
הנתבעת 1 מבקשת להסתמך על מכתב מיום 19/12/2003, מטעם הממונה על המחוז במשרד הפנים המופנה אל ראש המועצה המקומית אלשעג'ור ואל האיגוד (אשר צורף כנספח 3 לסיכומיה), ובו נכתב, כי "האיגוד יבצע אחזקה שוטפת בשתי תחנות הסניקה ו בקווים המחוברים, בכפוף להסדרת התשלום לפי התעריפים שיפורטו בהודעה, כמפורט בסעיף 4 " (ההדגשות, כאן ובהמשך פסק הדין, אינן במקור). אין בסעיפים 3 ו- 4, או במסמך כולו, כל אזכור לשעוני המדידה ולשאלה על מי חובה לתקנם.
17. שני הצדדים מפנים לחשבונות ששלח האיגוד לאלשעג'ור. הנתבעת 1 מפנה לכך שהאיגוד דרש תשלום עבור תיקון השעונים (דבר המצביע על כך שבפועל האיגוד תיקן אותם) והאיגוד מפנה, מצדו, לכך שהוא הודיע בהם לאלשעג'ור, שהמונים אינם תקינים מזה תקופה ממושכת ולכן החישוב נעשה בהתאם לנוהל.
אכן, מהחשבונות הנ"ל עולה, שבפועל, האיגוד תיקן את השעונים, מדי פעם, אך אין בכך, בהכרח, כדי להצביע כי הייתה מוטלת עליו חובה לעשות כן, מה גם שברי מחשבונות אלה, כי החובה לשאת בהוצאות תיקון המונים הייתה מוטלת על אלשעג'ור ולא על האיגוד.
18. מנגד, יש במסמכים שצירף האיגוד כדי לתמוך בטענותיו; במכתב ששלח יו"ר האיגוד אל הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים, עוד ביום 5/5/2004 (נספח 3ג' לסיכומי תשובת האיגוד, להלן: " סיכומי התשובה") מציין יו"ר האיגוד, כי "טרם מלאו התנאים כפי שפורטו במכתבו של עמי הלפרן מיום 8/2/04... המאפשרים קבלת אחריות על הפעלת תחנת השאיבה של אלשעג'ור" וכי "במצב הנוכחי איגוד ערים אינו יכול לקחת על עצמו את הפעלתה ואחזקתה של תחנת השאיבה". מכתב זה, שלא נענה על ידי אלשעג'ור, נוגד את עמדת הנתבעות בעניין האחריות לאחזקתה של תחנת השאיבה (גם אם אניח שהאחזקה כוללת שעון מדידה).
בנוסף, ממכתב מיום 15/2/2007, ששלח ב"כ האיגוד אל ראש עיריית אלשעג'ור, (נספח 3א' לסיכומי תשובת האיגוד) עולה, לכאורה, שדווקא אלשעג'ור היא זו שהייתה אחראית לתיקון השעונים. במכתב זה, הנושא כותרת "תיקון מדי זרימה למדידת שפכים" טוען ב"כ האיגוד, כי אלשעג'ור "... מסרבת, על אף פניות רבות מצד נציגי מרשי, לתקן את מד הזרימה". בהמשך המכתב מובהר כי היות המד בלתי תקין מחייב את האיגוד לחשב את חיובי אלשעג'ור בהתאם להערכה של כמות השפכים וכי "האחריות על הסדרת הנושא מוטלת לפתחה של אלשעג'ור בלבד". גם מכתב זה לא זכה למענה.
מכתב נוסף, בעניין זה, נכתב, באותו יום, לראש עיריית אלשעג'ור, גם על ידי מר הלפרן (נספח 3ב' לסיכומי התשובה). בסעיף 2 למכתב זה מבהיר מר הלפרן כי במסגרת עבודת אחזקה של תחנת השאיבה המערבית, שביצעה אלשעג'ור, היא הייתה אמורה לתקן גם את מד הזרימה. כן נאמר במכתב, כי אלשעג'ור הציגה בפני האיגוד מסמכים לפיהם המד תוקן, " אך, מעשית, בשטח, המד אינו מתפקד" וכי האיגוד התריע על כך מספר פעמים. בנוסף נאמר, כי בהעדר מדידה האיגוד ממשיך לחייב את אלשעג'ור לפי אומדן כמויות ומבוקש כי אלשעג'ור תטפל בהחזרת המד לעבודה תקינה.
גם למכתב זה לא התקבלה תשובה.
גם העובדה שהאיגוד דרש תשלום עבור תיקון השעונים (במקרים בהם תיקן אותם), תומכת יותר בטענת האיגוד. אם האחריות לתיקון השעונים מוטלת על האיגוד - מדוע הוא דרש תשלום עבור התיקון? ומדוע אלשעג'ור לא מחתה על דרישת התשלום? הנתבעות גם לא ביקשו מהאיגוד לתקן את השעונים. לא הוצג ולוּ מכתב אחד בו היא ביקשה זאת.
בנסיבות אלה, הכף נוטה לעבר עמדת האיגוד והמסקנה היא, כי הנתבעות לא הוכיחו כי החובה לתקן את השעונים חלה על האיגוד.
19. לא ניתן לקבל את טענת הנתבעות לפיה לא ידעו שהמונים אינם תקינים. אין ספק, שהעובדה ששעוני המדידה לא היו תקינים הייתה ידועה לאלשעג'ור היטב, בזמן אמת, בין היתר מאחר שהיא אוזכרה, במפורש, בחשבונות ששלח האיגוד. הן זו, למעשה, הסיבה לקביעת הנוהל, שבא להחליף חיוב לפי מדידות מדויקות על פי שעוני מדידה, שכן היה ידוע כי המדידות אינן מתבצעות בפועל. העובדה שאלשעג'ור ישבה באפס מעש, לא דרשה (אם לשיטתה האיגוד היה חייב לתקן את השעונים) תיקון שעוני המדידה ולא טרחה לפעול לתיקונם בעצמה (שהרי ממילא היא זו שהייתה צריכה לשאת בעלות התיקון), פועלת לחובת הנתבעות.
לא רק זאת, אלא שהנתבעות לא הוכיחו שאלשעג'ור מילאה את התנאי אשר בנספח 3, היינו - שהיא הסדירה את התשלום לפי התעריפים המפורטים בהודעה כאמור בסעיף 4 של אותו מסמך.
20. הנתבעת 1 טוענת, כי העובדה שב"כ האיגוד לא העלה הסתייגות לשאלתה "ולהטחת הקביעה בפני המומחה", כי "על פי הוראות משרד הפנים והבורר צמח ישי נקבע חד משמעית, שהאחריות על תקינות המדים היא על התאגיד" פועלת לחובתו ומחזקת את טענות הנתבעת 1 בעניין זה.
לא כך הוא; אין כל מקום להסיק מאי התנגדות לשאלה, הסכמה לטענה העובדתית המצויה בשאלה, זאת - גם אם בעניינים אחרים התנגד ב"כ האיגוד לשאלות שהופנו למומחה. הדברים ברורים ואין צורך להוסיף על כך דבר.
מאחר שהנתבעות לא הוכיחו את טענתן, לפיה החובה לתקן את השעונים חלה על האיגוד, ומאחר שהחובה להוכיח אשם תורם חלה על הטוען לכך, דין טענתן דחייה.
21. מעבר לצריך אומר, כי גם לוּ היו הנתבעות מוכיחות, כי החובה לתקן את השעונים חלה על האיגוד, לא היה בכך כדי להועיל להן, שכן הן לא הוכיחו שאי התקנת השעונים גרמה להן נזק כלשהו. מחוו"ד המומחה עולה, כי ההיפך הוא הנכון.
מחוו"ד המומחה עולה, כי מדידה על פי שעוני מדידה לא הייתה מועילה לנתבעות ולא הייתה מפחיתה את החיוב אלא דווקא מגדילה אותו. על פי חוות הדעת ועל פי עדותו של המומחה, בחודשים 1-8 בשנת 2005 (ולמעשה - גם בחודשים 2-3 בשנת 2006) כאשר השעונים היו תקינים, כמויות השפכים שנמדדו בהם היו גבוהות יותר מאשר הכמויות שחושבו על פי הנוהל לגבי התקופות בהן השעונים לא היו תקינים.
חישוב ממוצע 8 החודשים הראשונים של שנת 2005, בהם פעלו השעונים, מעלה כי מדובר בממוצע של 112,127.25 מ"ק לחודש. בחישוב שנתי מדובר ב- 1,345,524 מ"ק (ראו כמויות בעמ' 9 לחוות הדעת). אם מוסיפים לחישוב הממוצע את מדידות השעונים גם בחודשים פברואר ומרץ בשנת 2006 (ראו עמ' 11 לחוות הדעת), מקבלים ממוצע של 112,145 מ"ק לחודש, שהם 1,345,740 מ"ק לשנה.
לעומת זאת, על פי שיטת החישוב בה נקט המומחה, בכל התקופה בה השעונים לא פעלו הכמויות לחיוב היו קטנות יותר (פרט לשנת 2009, בה הכמות מעט יותר גדולה, אך בהפרש זניח); להלן הכמויות שחושבו בתקופות בהן השעונים לא היו תקינים:
בשנת 2004 - 1,011,965 מ"ק, בשנת 2006 - 1,181,196 מ"ק, בשנת 2007 - 1,085697 מ"ק, בשנת 2008 - 1,205,811 מ"ק ובשנת 2009 - 1,417,132 מ"ק (ראו סיכום שנתי של כמויות בעמ' 17 לחוות הדעת).
22. בחינה זו, של התוצאה הסופית אליה הגיע המומחה, לעומת חישוב על פי הכמויות שנמדדו בשעונים נותנת אינדיקציה טובה מאד לנכונות שיטת החישוב שבחוות הדעת (עם הטיה דווקא לטובת הנתבעות).
ואמנם, המומחה ציין בחקירתו בביהמ"ש, שאילו היה מפעיל את שיטת החישוב, לגבי החודשים בשנת 2005, בהם השעונים היו תקינים (במקום לקחת את נתוני שעוני המדידה), כמות השפכים בשנת 2005 הייתה רק 871,688 מ"ק, במקום 1,320,280 מ"ק ). המומחה הסביר ואמר "... אין לי מה לעשות בקשר לזה כיון שהיו מדים תקינים. יש מדידות. זה מוכיח שאם היינו חושבים שהם קופחו באומדנים אז זה ההיפך. אפשר להסתכל הפוך גם, אם בשנה המדים היו תקינים והכמויות גבוהות יותר לעומת האומדנים, אז יש פה איזונים שמראים שזה סביר". גם מדברים אלה עולה, שהשימוש בשיטת החישוב, דווקא היטיבה עם הנתבעות, לעומת חיוב לפי שעוני המדידה.

23. ללא הוכחת נזק - אין אשם תורם. דוקטרינת האשם התורם ביחסים חוזיים יובאה מתחום דיני הנזיקין - סעיף 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), הקובע:
"64. גרם נזק באשם
'אָשָם' הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק בַּאֲשָמוֹ, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק ... ".
אשלים ואומר, כי סעיף 65 לפקודת הנזיקין מאפשר לביהמ"ש לפטור נתבע, שגרם לנזק, מחבותו לפצות תובע, אם התנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם. ראו, למשל, ע"א 3912/90 EXIMIN S.A תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ , פ"ד מז (4) 64, בעמ' 76-77.
לעניין מהותו של האשם התורם, ראוי להפנות גם לדבריו של המלומד אריאל פורת בספרו "הגנת אשם תורם בדיני חוזים", הוצאת תשנ"ז-1997, בעמ' 14-13. הובהר, שם, כי הרעיון של אשם תורם הוא רעיון של חלוקת הנזק, בשל תרומת כל צד להתרחשותו:
"הגנת האשם התורם הינה הגנה העומדת למפר חוזה כנגד הנפגע כאשר זה האחרון תרם באשמו לנזקיו. תוצאת תחולתה היא חלוקת נטל הנשיאה בנזקיו של הנפגע בין שני הצדדים לחוזה. הגנת האשם התורם מביאה לידי 'חלוקת אחריות אופקית', הנובעת מאחריות משותפת לאותם נזקים, להבדיל מ'חלוקת אחריות אנכית', הנובעת מאחריות נפרדת לנזקים או לחלקי נזק שונים."
תנאי לחלוקת אחריות בגין אשם תורם הוא, אפוא, קיומו של נזק. האשם התורם הוא אשם להתרחשות הנזק. משלא הוכח כי אי תקינות שעוני המדידה גרמה נזק, אין לדבר על אשם תורם.
24. כאמור - החובה להוכיח אשם תורם, היינו - שמעשיו או מחדליו של הצד האחר גרמו לנזק, או לחלקו, מוטל על הטוען זאת ובענייננו - על הנתבעות. לפיכך, גם משום כך שהנתבעות לא עמדו בחובתן להוכיח, כי העובדה ששעוני המדידה לא היו תקינים גרמה להן, או למי מהן, נזק כלשהו, היינו - הגדילה את סכום חובותיהן לאיגוד, יש לדחות את הטענה בדבר אשם תורם.

טענות נגד חוו"ד המומחה
25. טענות נגד חוות דעת המומחה היו בעיקר בפי הנתבעת 1, אך לשם הנוחות אעשה שימוש במונח "נתבעות" לגבי כל הטענות, למעט במקום בו נדרשת הפרדה בין טענותיהן.
בטרם אדרש לפרטי הטענות אומר, כי לנתבעות טענות נגד עצם השימוש שעשה המומחה בנוהל, נגד שיטות החישוב והנתונים בהן עשה שימוש ועוד. לטענתן, היה על המומחה לנקוט בשיטות חישוב אחרות, יותר מדויקות, אשר היו מביאות לתוצאת חוב נמוכה הרבה יותר. נתבעת 1 טוענת גם שהיה על המומחה לחלק את "עוגת" החוב, באופן שונה בין הנתבעות, באופן שחלקה יהיה קטן יותר.
עם זאת, ועל אף שניתנו לנתבעות הזדמנויות למכביר להמציא למומחה מסמכים, חוו"ד, חישובים וכל שחפצו, הן בחרו שלא לעשות כן ואף לא נענו להצעת המומחה להיפגש עמו על מנת שיוכלו לשטוח בפניו טענותיהן.
26. ברישא לתשובות ההבהרה ששלח המומחה לנתבעות, ציין המומחה:
"לצערי, הנתבעות לא העבירו לי חומר חדש ורלבנטי וגם לא נפגשו עמי להרצאת טענותיהן, למרות שהוזמנו על ידי לעשות כן. הנתבעות הסתפקו בהמצאת העתקי דיונים והחלטות משפטיות, פרוטוקולים וחשבונות חיוב שהוציא האיגוד, חומר שקיבלתי גם מהאיגוד ולא חידש לי דבר. לא קיבלתי מהנתבעות כתב טענות בו פרסו בפניי טענות ענייניות לעניין חיוביהן ע"י האיגוד או כל טענה עניינית לגבי החוב, אם אכן קיים חוב כזה".
אמנם, בחקירת המומחה העלו הנתבעות טענות נגד השיטות והחישובים ואף טענו שהיה על המומחה לעשות שימוש בנתונים אחרים או נוספים, אך, ככלל, נמנעו מלהציג בפניו נתונים ספציפיים, מסמכים, או חישובים. העובדה שהנתבעות נמנעו מהצגת נתונים בפני המומחה ומהצגה של תחשיב אחר, פועלת לרעתן ומניחה יסוד למסקנה, כי לא היה בידיהן חומר ממשי, או חוו"ד או חישוב אחר, שיכולים היו להועיל להן וכי טענותיהן נטענות בעלמא.
וכעת - לפרטי הטענות.
טענות נגד השימוש שעשה המומחה בנוהל;
27. הנוהל אושר על ידי מועצת האיגוד, בישיבתה מיום 5/7/2006, בה השתתפו גם המהנדס והגזבר של אלשעג'ור. על פי סעיף 4 לפרוטוקול הישיבה, הסביר הלפרן את הנוהל והוא אושר פה אחד. מדובר, אפוא, בנוהל תקף, אשר ניתן לפעול על פיו. כפי שהוסבר בחוות דעת המומחה. המומחה עשה שימוש בשיטות החישוב שבנוהל, על פי נתונים שקיבל ואסף בעצמו, ממקורות חיצוניים "רשמיים", כמפורט בחוות דעתו.
אלשעג'ור והנתבעות לא טענו נגד הנוהל ולא ביקשו לשנותו "בזמן אמת". זאת - על אף שבחשבונות ששלח האיגוד נכתב, במפורש, כי מד הזרימה אינו תקין מזה תקופה ממושכת וכי חישוב הכמויות נעשה בהתאם לנוהל, תוך פירוט נתוני שיעור האוכלוסיה המיובבת ושפיעת שפכים לנפש. התביעה הוגשה בשנת 2007 ובכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעות 1 ו- 3 נטענו טענות כלליות בנוגע לחישוב, אך לא נטענו טענות מפורשות נגד הנוהל, נגד תקפותו, או נגד שיטת החישוב.
מכל מקום וזה העיקר - הנתבעות לא הראו כי שיטת החישוב על פי הנוהל מקפחת אותן. נהפוך הוא; כפי שהראיתי לעיל, חישוב משווה בין נתוני שעוני המדידה לבין תוצאות החישוב שערך המומחה, לפי שיטת הנוהל, מצביע על כך שהנתבעות דווקא מרוויחות משיטת החישוב על פיה נערכה חוות הדעת.
28. טענה נוספת, מהותית, של הנתבעת 1 היא, כי היא קופחה וחלקה בחוב גדול יותר, בשל כך שהמומחה לא הביא בחשבון את שיעורי ההתבייבות הספציפיים לגבי כל אחת משלוש הנתבעות, אלא קבע שיעור התבייבות משוקלל לשלוש הנתבעות, על פי " סקר ארצי 2010-איסוף וטיפול בשפכים וניצול קולחים להשקיה חקלאית של רשות המים" (להלן: "הסקר").
לפי הסקר, שיעורי ההתבייבות הם כדלקמן:
הנתבעת 1 - 60%; הנתבעת 2 - 77.5%; הנתבעת 3 - 77.5%.
נטען, כי מאחר המומחה עשה שימוש בשיעור התבייבות משוקלל, העומד על 69.83% והוא גבוה מזה של הנתבעת 1, חויבה הנתבעת 1 לפי כמויות שפכים גבוהות יותר מאלה בהן הייתה מחויבת לוּ נלקחו שיעורי ההתבייבות הספציפיים של כל נתבעת ונתבעת.
הנתבעת 1 טוענת כי בכך נתפס המומחה לכלל טעות מהותית וקרדינאלית. לטענתה היה על המומחה לבצע חישובים נפרדים, פרטניים, של הכמויות, לגבי כל נתבעת בנפרד, לפי שיעור ההתבייבות הספציפי שלה ונתוני צריכת המים של כל אחת מהנתבעות, ממש כפי שהוא עשה, כאשר חילק את כלל החוב, לפי מפתח אוכלוסין פרטני לגבי כל נתבעת ונתבעת.
29. טענה זו הועלתה בפני המומחה במהלך חקירתו והוא אישר, שאילו היו בידיו נתונים מדויקים, יכול היה לערוך חישוב יותר מדויק, אך ציין, כי נתונים מדויקים כאלה אינם בנמצא ומכל מקום - לא הומצאו לו. המומחה הוסיף ואמר שהתוצאה שהתקבלה היא סבירה. להלן קטעים מהחקירה הרלבנטית:
לעניין החישוב הממוצע נשאל המומחה והשיב כדלקמן (עמ' 19 לפרוטוקול, שו' 17-22):
"ש. אתה, כפי שעולה מסעיף 3 בחוות דעתך, הסתמכת על חישובים שמתבססים על כמויות מים ושיעורי התבייבות, תוך איזו שהיא חלוקה ממוצעת לשלושת הרשויות שהיו מאוחדות בזמנו וטענת שאם יהיו בידיך נתונים מלאים של כל רשות, ניתן היה לערוך חישוב מדויק.
ת. ניתן היה לערוך חישוב אחר, שיכול להיות שהיה יותר מדויק. כי היחס לפי יחס אוכלוסין זו חלוקה טובה אם יש שונות גדולה בין הרשויות ביחס לשיעורי התבייבות, צריכת מים, אז יכול להיות שזה היה משנה את החלוקה לעומת יחס אוכלוסין" (כל ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור).
בהמשך נשאל והשיב (עמ' 24 לפרוטוקול, שו' 5-16):
"ש. חוות הדעת מתייחסת לשתי נוסחאות. האחת, מדברת על מצב של התבייבות והזרמת שפכים והשנייה מתייחסת לעניין של כמות המים, כאשר כמות המים ידועה לתאגיד, אז מדוע לפי חוק העזר לא בדקת, כמומחה, שמעבר לאותן נוסחאות שבדקת כשיש לך נתון מדויק של מים מדוע לא בדקת לפי מספר בתים פרטיים שצורכים מים, שזה נתון ידוע, זאת השאלה.
ת. ראשית, הנתונים האלה לא ידועים. שנית, הסיטואציה פה היא סעיף 2 לתוספת. אנחנו בדקנו את תעריפי האגרות, רצינו לראות שהם חייבו בתעריפים נכונים.
ש. אבל אתה טענת שלא בדקת את האגרות וכמה חייבה כל רשות בגין אגרות המים.
ת. מה לא בדקתי ?
ש. יכולת לקבל את כל אגרות המים ואת היקף צריכת הביוב ביישובים ובאמצעות נתוני חיובי אגרות הביוב, יכולת להגיע בקלות רבה לתחשיב הרבה יותר מדויק.
ת. או שכן או שלא".

כאשר נשאל המומחה אם יוכל לערוך חישוב ספציפי לנתבעת 1, השיב שצריך גם נתון של צריכת מים, בכל רשות, שהוא נתון מהותי והסביר: " ... נתוני כמויות המים הם נתונים מהותיים. שיעור ההתבייבות אולי נמוך יותר אבל יכול להיות שצריכות המים גבוהות יותר וזה מתקזז" (עמ' 31 לפרוטוקול, שו' 15-16).
לאחר מכן נשאל והשיב (עמ' 31 לפרוטוקול, שו' 17-31).
"ש. אני ערכתי בדיקה בין גודל האוכלוסיה לצריכה. כדי לראות אם יש קשר בין גודל האוכלוסיה. לגבי מגד אל כרום האחוזים לא אמורים להשתנות בהרבה. הקשר בין שיעור האוכלוסיה לצריכת המים לא אמורים לבטא פערים מהותיים, כלומר אין שונות, ובהנחה שנתון זה מדויק, האם לשיטתך חיוב פרטני בהינתן נתונים של שיעור התבייבות ספציפית תחת הנחה זו היה בוודאות מפחית את החבות כלפי מגד אל כרום , כי שיעור ההתבייבות שם נמוך יותר באופן משמעותי מאשר ברשויות האחרות, נמוך ב 17.5% לאורך השנים, מיתר הרשויות? במקום 77.5 - 60.
ת. אני לא יודע מאיפה הנתונים נלקחו. אם באמת היחס הוא כפי שאתה אומר, ו אם בנושא צריכת המים אין שום שונות בין היישובים, אזי נכון שחלקה הפרטני של מגד אל כרום בעוגת החוב היה קטן והאחרים היו עולים. הייתי (צ"ל - היית) צריך לשים לב שבעמ' 7 יש את עמודת חישובי האיגוד ששם זה דווקא הפוך, שיעור ההתבייבות של מגד אל כרום גבוה משתי הרשויות האחרות.
ש. אתה יכול לאשר שההפחתה היא מהותית ולא מדובר בסכום זניח, לאור מה שהצגנו כרגע, מבלי להעריך כרגע בכמה ?
ת. בהתקיים כל ההנחות, התשובה חיובית".

30. נתונים כאלה לא הוצגו למומחה, בשום שלב. יש לציין שכבר בתשובותיו לשאלות ההבהרה (סומנו A2), בסעיף 2.1, ציין המומחה, כי: "אם יהיו ברשותי נתונים מלאים לגבי כל רשות בנפרד, של כמויות המים, שיעורי הפחת, שיעורי ההתבייבות ושיעורי הלנ"י, אני מעריך כי ניתן יהיה לערוך חישוב מדויק יותר מאשר יחס אוכלוסין. מאחר ובשנים 2004-2009 התנהלו במסגרת רשות מקומית מאוחדת, אין בידי את כל הנתונים הנדרשים ולכן יחס האוכלוסין נותן תוצאה סבירה ". ראו גם סעיף 5.8 לתשובות, אליו התייחס המומחה גם בחקירתו, שם הבהיר המומחה ואמר: "לא יודע להעריך, בשלב זה, בהעדר הנתונים המלאים דלעיל, אם החלוקה הייתה שונה באופן מהותי".
גם בהמשך תשובותיו מתייחס המומחה, שוב ושוב, לכך שחסרים נתונים ואף מציין, במפורש, שהנתבעות לא טרחו לספק לו נתונים (למשל - סעיפים 4.13, 5.13 לתשובות). המומחה חוזר ומציין, שוב ושוב, כי בדק את סבירות הנתונים שנטל ממקורות חיצוניים, בהם עשה שימוש וכי הם נראו לו סבירים.
טוענת הנתבעת 1, כי יכול היה המומחה לבחון, מיוזמתו, את נתוני המים של כל אחת מהנתבעות לאחר הפירוק וללמוד מהן על שיעורי צריכת המים של כל רשות. המומחה השיב על כך: "לא היה לי את (כך במקור) הנתונים האלה וחשבתי שיחס האוכלוסין הוא יחס טוב" (עמ' 19 לפרו' שו' 27).
31. כאמור - דבר לא מנע מהנתבעות להציג בפני המומחה, כבר בעת שהמציאו לו את החומר, את הנתונים שלטענתן קיימים, בטרם הכין את חוות דעתו ולמצער - במסגרת שאלות ההבהרה וכך הייתה ניתנת למומחה אפשרות לבדוק אותם ואת מקורם ולערוך חישוב מחדש, ככל שהיה מוצא לנכון לעשות כן וכל זאת - אף לפני חקירתו בביהמ"ש.
זאת ועוד - כאשר נשאלה ב"כ הנתבעת 1, במפורש, על ידי (כפי הרשום בפרוטוקול הדיון בו נחקר המומחה), האם הנתבעות או מי מהן ביצעו בדיקה אחרת שהעלתה תוצאה אחרת מזו של המומחה, השיבה: "... מאחר ושלושת הרשויות התקשרו עם מומחה בתחום השפכים והוא גם כלכלן, המומחה בדק את התחשיבים וגם הפנה שאלות בהתאם לכך למומחה, כאשר מומחה בית משפט לא ראה לנכון או חשיבות להתייחס אליהם. המומחה עשה בדיקה ולכן הפנה שאלת הבהרה למומחה בית משפט. בבדיקה שהמומחה מטעם הנתבעות עשה ישנם פערים משמעותיים ומהותיים".
כאשר נשאלה האם המומחה של הנתבעות עשה חישוב - מהו, לשיטתו, החוב של הרשויות לאיגוד ואיך הוא מתחלק בין הרשויות, השיבה: "אני משיבה שלא. כיון שלדעת המומחה מטעם הנתבעות אפשר וניתן היה להתייחס באופן פרטני לכל רשות ורשות על ידי נוסחה וחישוב שונה מהנוסחאות של הלפרן והוא בדק אותן וגם כפי שניתן לראות בהמשך שאלותיי שעדיין יש אי בהירות שהמומחה מטעם הנתבעות גילה שיש פערים נוספים והשאלות שהופנו למומחה בית המשפט באמצעות הנתבעות היו על בסיס אותן בדיקות החישובים.
קשה לי להגיד מה החוב של הרשויות לאיגוד, על פי המומחה". (עמ' 26 שו' 5-18).

הנה כי כן, למרות שהנתבעות נעזרו, לדבריהן הן, במומחה משלהן, הן בחרו להציג למומחה ביהמ"ש שאלות, ללא שהובאו בפניו נתונים נדרשים על מנת לערוך חישוב אחר, ללא שהוצג בפניו חישוב אחר (אשר כלל לא נערך על ידי המומחה מטעם הנתבעות) וללא שהוצגה בפניו תוצאה אחרת אליה ניתן היה להגיע, על פי הנטען, לפי חישוב אחר.
יתירה מזו - גם לאחר סיום חקירתו ולאחר שניתנו תשובותיו הנ"ל ועל אף שבהחלטה, שניתנה על ידי בסוף אותו דיון, נדרש המומחה לתקן את חוות דעתו בשני נושאים, גם אז לא מצאו הנתבעות לנכון לבקש להמציא למומחה נתונים נוספים, חישוב או חוו"ד מטעם המומחה מטעמן, על מנת שיוכל לבחון אותם ולתקן את חוות הדעת, ככל שימצא לנכון לעשות זאת.
32. הנתבעת 1 מוסיפה וטוענת כי, כפי שהמומחה מצא לנכון שלא לקבל את שיעורי ההתבייבות שהוצגו לו על ידי האיגוד ולקח אותם ממאגר נתונים ארצי (המקובל גם עליה) כך היה מצופה ממנו לנקוט יוזמה אקטיבית גם באשר לנתוני המים ולהשיג את הנתונים הספציפיים, של כל רשות ורשות, אשר נמדדו לאחר הפירוק ולהסיק מהם, לאחור, לגבי הנתונים בתקופה הרלבנטית.
אינני סבורה שיש להניח את העדר הנתונים לפתחו של המומחה. גם אם סברו הנתבעות כי היה על המומחה לנקוט יוזמה ולהשיג את הנתונים בעצמו, הרי משראו, על פי חוות הדעת, שהוא לא עשה כן היה עליהן, כאמור, להמציא לו את הנתונים בעצמן ואף להמציא לו חישוב מטעמן, בהתבסס על אותם נתונים.
אינני מוצאת כל הסבר למחדליהן הנ"ל של הנתבעות ואין לי אלא להניח שהיו להן סיבות טובות שלא להמציא למומחה נתונים, חישובים וכיוצ"ב. לא למותר לחזור ולהדגיש, כי על פי דבריהן הן, נעזרו הנתבעות 1 ו- 2 במומחה מטעמן, כך שטענתן בדבר היותן נעדרות מומחיות, לאו טענה היא.
33. הנתבעת 1 טוענת, שהמומחה התעלם מכך שבספרי האיגוד, חובה לאיגוד נמוך בכמיליון שקלים מסכום התביעה. על כך השיב המומחה, שהוא התנתק מחישובי האיגוד והלך במסלול עצמאי של בדיקה (עמ' 30 לפרוטוקול). אינני מוצאת פסול בכך. אני דוחה את טענת הנתבעת 1, לפיה יש לראות סתירה בין דברים אלה לבין העובדה שבחוות הדעת עשה המומחה שימוש בנתוני האיגוד (בחודשיים האחרונים של שנת 2003) לגבי מאגר יסעור מאחר שאומדן זה נראה לו סביר. עשיית שימוש בנתון ספציפי, מתוך נתוני האיגוד, לאחר בדיקתו, איננה סותרת את העובדה שהמומחה ערך בחינה עצמאית וחישובים עצמאיים, כפי שהעיד. המומחה ציין בחוות דעתו, כי הוא מקבל את הנתונים "בהעדר נתונים אחרים, וסבירותם".
34. הנתבעת 1 מעלה טענות נוספות, אשר לא הוצגו למומחה בחקירתו. כך - הטענה לפיה לשם חישוב לפי הנוסחה הראשונה יש צורך גם בנתוני צריכת המים. אמנם, נאמר למומחה שניתן היה להגיע לחישוב פרטני מדויק לפי הנתונים שהיו בפניו, אך כאשר המומחה השיב שיש צורך גם בנתוני צריכת המים (עמ' 31 לפרו' שו' 7-13), לא נטען בפניו כי לפי הנוסחה הראשונה אין צורך בנתוני מים, זאת - על אף שהנתבעת 1 טוענת בסיכומיה, שמדובר בטעות קרדינאלית. טענה זו של הנתבעת 1 גם מתעלמת מכך שהנוסחה השנייה מבוססת על נתוני כמויות צריכת המים ושלא היו נתוני מים לגבי כל רשות בנפרד.
35. באשר לנוסחת החישוב השנייה טוענת הנתבעת 1, כי המומחה, שהוא רואה חשבון, היה צריך להיעזר במומחה לשפכים. אני דוחה טענה זו.
המומחה אישר בחקירתו, כי קיימת נוסחה נוספת בתחום השפכים והשיב: "יש נוסחה פשוטה לקחת אחוז מסוים מכמות מים נצרכת 70% ואני חושב שהנוסחה של הלפרן יותר מאוזנת, לוקחת מצד אחד חישוב לפי כמות של לנ"י ומצד שני כמויות שמחושבות כנגזרת של כמויות המים שסופקו, בהתחשב באחוזי הפחת בשיעורי ההתבייבות והאיזון בין שתיהן. למרות הפערים הגדולים, הממוצע של שתיהן נותן יחס סביר וגם הולם את הסטטיסטיקה הכללית של 70%".
הנה כי כן, המומחה לא התעלם מאפשרויות אחרות והסביר, הסבר היטב, מדוע הנוסחה של הלפרן טובה ונותנת תוצאות סבירות. הנתבעת 1 ידעה היטב מי המומחה שמונה על ידי ביהמ"ש ואילו סברה שיש צורך במומחה לשפכים, או שמומחיותו של המומחה, כרואה חשבון, איננה מספקת ויש צורך במומחה נוסף, היה עליה לומר זאת כאשר מונה המומחה ובטרם החל במלאכתו. כך במיוחד, שעה שהעובדה שהקושי בקביעת הכמויות נובע מהעדר מדידות הייתה ידועה לשני הצדדים עוד בטרם הוגשה תביעה זו.
36. הנתבעת 1 טוענת, בעלמא, לקיומו של "נוהג הקיים אצל אנשי המקצוע בתחום השפכים" (סעיף 8.6 לסיכומיה). כל נוהג לא הוכח על ידה. הנתבעת צירפה לסיכומיה, בניגוד לדין, "תשובת אנשי מקצוע במייל בנוגע לשאלת השימוש במקדם ההמרה ממים לשפכים" (נספח 2 לסיכומיה). התנהלות זו פסולה היא ואין לקבלה [ראו, למשל, ע"א 759/81 ברש נ' ירדני, פ"ד מא(2) 253 (1986); ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא פ"ד מג(1) 714 (1989)].
37. נתבעת 2 טוענת, בנוסף, כי שיטת החישוב, (להבדיל מהחישוב עצמו), איננה עניין שבמומחיות, מה גם שהמומחה הסתמך על הנוהל. על אף שנתבעת זו ציינה, בסיכומיה, כי אין בכוונתה להתעמת עם החישובים שעשה המומחה, כי "זו מומחיותו ולשם כך מונה על ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים", אך היא טוענת, כמו גם שתי הנתבעות האחרות, נגד שיטת החישוב השנייה. לטענתן, שיטה זו נוגדת את הוראות חוק העזר לאיגוד ערים לענייני ביוב (אזור כרמיאל) (אגרת ביוב) (תיקון), התשס"ז-2007 (להלן: " חוק העזר") ומגדילה, באופן מלאכותי, את כמות השפכים.
כפי שהוסבר לעיל, המומחה ערך חישוב על פי כל אחת משתי שיטות החישוב ולאחר מכן מצא את הממוצע ביניהן ולפיו חייב את הנתבעות. נטען, כי "מאחר שהמומחה "ייבא אל ארגז כליו" את שתי נוסחאות החישוב מחוק העזר ובפרט הנוסחה השנייה, הרי בכל פעם בה סיכם את הכמויות שצרכו שלוש הנתבעת, היה עליו להכפיל את התעריף (בסך 1.61) במקדם בשיעור 0.8, זאת - על פי סעיף 3(1)(ב) לתוספת לחוק העזר, הקובע: "ביחידת מגורים נפרדת בבית פרטי שבו צריכת המים הביתית נמדדת באופן נפרד מצריכת המים לגינון באותו מונה 0.8 = A".
עוד טוענות הנתבעות, כי הנוסחה השנייה איננה נותנת מענה הולם לקביעת כמות המים הנצרכת, שזרמה בסופו של יום, למט"ש, שכן היא איננה לוקחת בחשבון שיעורי פחת המבטאים את שיעורי אובדן המים כתוצאה מהתאיידות טבעית, או מאבדן בצנרת, השקיית שטחים חקלאיים, השקיית גינות פרטיות ושימוש במים ששימשו לכיבוי שריפות.
הנתבעות מצביעות על הפערים המשמעותיים המתקבלים בחישוב לפי כל אחת משיטות החישוב. לפיכך, מבקשות הן לבטל את שיטת החישוב השנייה ולהסתמך רק על התוצאות של שיטת החישוב הראשונה, הנותנת תוצאות נמוכות יותר.
38. יש לדחות טענות אלה. ראשית - המומחה לא "ייבא אל ארגז כליו" את הנוסחאות מחוק העזר (המתייחס לאופן בו יחויבו התושבים באגרת ביוב) אלא לקח אותן מהנוהל. שנית - בנוסחה השנייה של הנוהל מנכים את שיעור הפחת לפי נתוני נציבות המים. שלישית - וזה העיקר –סעיף 3(1)(ב) לחוק העזר מדבר על בתים בהם "צריכת המים נמדדת באופן נפרד מצריכת המים לגינון באותו מונה" ובענייננו - לא הוצגו כלל נתונים בעניין זה. לחוק העזר ולהוראותיו אין, אפוא, כל נפקות לענייננו, מה גם שממילא לא ניתן היה ליישמו.
המומחה ניכה פחת בשיעורים לפי נתוני נציבות המים (ראו סעיף 4.1 לחוות דעתו). המומחה אמנם אישר בחקירתו, ששיטת החישוב השנייה איננה לוקחת בחשבון, למשל, השקיה של גינות, אך לא הוצגה בפניו טענה, כמה פחת היה עליו לקחת בהתחשב בהשקיה של גינות ולא ברור אם קיים נתון ספציפי שכזה. לא ברור, אפוא, אם הדבר היה משפיע, מהותית, על תוצאות חוות הדעת ולא הונחה תשתית להנחה שכך הוא.
אשר לפערים המתקבלים בחישוב על פי כל אחת מהנוסחאות - המומחה היה ער היטב לפערים אלה, אך סבר כי ממוצע חשבונאי בין שתי התוצאות נותן תוצאה סבירה. כפי שכבר חזרתי ואמרתי לעיל, בחינת התוצאה הסופית שהתקבלה, אל מול החודשים בהם הייתה מדידה באמצעות שעונים, תומכת, באופן מלא, בדברי המומחה (בסטייה מסוימת לטובת הנתבעות, דווקא), דבר המצביע על נכונות ועל סבירות שיטת החישוב בה נקט.
39. הנתבעות טוענות, כי הן לא ידעו כיצד נעשה החישוב על פיו חייב האיגוד את אלשעג'ור, שכן שיטת החישוב איננה מפורטת בחשבונות שהאיגוד שלח וחישובי האיגוד נמסרו להן רק בהליך גילוי המסמכים.
לא ניתן לקבל טענה זו; בחשבונות צוין, שוב ושוב, ששעוני המדידה אינם תקינים, כך שהיה ברור שהחיוב אינו מתבצע על פי מדידות. בנוסף, בחשבונות צוינו כמויות השפכים, כך שאם אלשעג'ור, או מי מהנתבעות, סברו שמדובר בכמויות בלתי סבירות, היה עליהן לומר זאת בזמן אמת ולבקש את החישובים, או לערוך חישובים משלהן, אך הן ישבו בחיבוק ידיים ולא עשו דבר. בנוסף, לא למותר לחזור ולציין, כי הנוהל (המפרט את שיטת החישוב בהעדר מדידות) גובש במועצת האיגוד, פה אחד, על דעת אלשעג'ור וכי כל מטרתו הייתה קביעת דרך חישוב בשל אי תקינות שעוני המים. כיצד, אם כן, ניתן לטעון שהנתבעות (אלשעג'ור) לא ידעו על אי תקינות השעונים?
40. הנתבעות טוענות גם נגד השימוש שעשה המומחה במקדם ומצביעות על דברי המומחה אשר אמר, בהגינותו, כי רמת הדיוק של התוצאות היא בסביבות 70% - 80%. בנסיבות המקרה דנן, אין בכך כדי לפסול את חוו"ד המומחה. במשפט אזרחי אין צורך להגיע לרמת דיוק של 100% ולא הונחה תשתית לכך שניתן היה להגיע, באופן מעשי (ולא תיאורטי בלבד) לתוצאות מדויקות יותר. רק בסיכומיה הציגה הנתבעת 1 חישובים חלופיים, אולם כפי שכבר הוסבר לעיל, לא ניתן לקבלם.
בהקשר זה לא למותר לחזור ולהזכיר שתי עובדות שכבר הובאו לעיל. האחת - הנתבעות לא המציאו למומחה נתונים לעריכת חישוב אחר ולא הציגו בפניו חישוב אחר, מדויק יותר. השנייה - חוו"ד המומחה עומדת במבחן התוצאה. התוצאות החישוביות של המומחה עושות עם הנתבעות חסד, בהשוואה לנתונים שהתקבלו כאשר שעוני המדידה היו תקינים.
לטענות נוספות שנטענו על ידי הנתבעות לא מצאתי מקום להתייחס ואסתפק בכך שאומר, כי לא מצאתי בהן כל ממש.
41. חוו"ד המומחה מפורטת וברורה וכך גם תשובותיו לשאלות ההבהרה ולשאלות שהוצגו לו בחקירתו. המומחה לא התיימר להציג חישוב מדויק והסביר היטב מדוע לא היה באפשרותו לעשות כן. כאמור - לאחר שבחנתי היטב את כל אשר בפניי ואת טיעוני הנתבעות, לא מצאתי נימוקים המצדיקים התערבות כלשהי בחוו"ד המומחה.
עניין תבורי - ע"א 605/88 תבורי - בית חרושת למשקאות קלים בע"מ נ' מעינות הגליל המערבי, פד מה(2), 1 (1991), אליו מפנה הנתבעת 1 בסיכומיה, אינו הולם את ענייננו, שכן, בהתייחס לנושא אובדן הרווחים, שהיה שם במחלוקת, קבע המומחה, כי: "...כל סכום שאנקוב בו יכול להיות סביר, ולהיפך - גם לא נכון" וכן, כי: "... מאחר ואינני מומחה בחקר שווקים, וחקר כזה לא הוצג בפני, ולא ידוע לי באם בתקופה הנדונה פעל סוכן נוסף באיזור, או סופקה סחורה ע"י היצרן ישירות באותו האזור, הרי שאינני יכול לחוות דעה בנושא זה".
בנוסף, נפרשה, שם, בפני הערכאה הדיונית, מסכת ראיות, אשר לדעת ביהמ"ש הרימה את נטל ההוכחה שהיה מוטל על המערערות.
לא כך הוא בענייננו, בו המומחה ערך את החישוב על פי שיטות חישוב שנקבעו בנוהל, שנקבע במיוחד למקרה בו אין נתונים מדויקים והתוצאות אליהן הגיע הן סבירות ואף מיטיבות עם הנתבעות, כפי שכבר נאמר לעיל, חזור ואמור.
42. לפני סיום אומר, כי אני דוחה מכל וכל את טענת הנתבעת 1 בסיכומיה, לפיה המומחה התבטא "בצורה ובשפה שאינה מקצועית ואמפירית, כפי שמצופה ממומחה לעשות" (סעיף 18.6 ואילך לסיכומיה). טוב היה לו הנתבעת 1 הייתה שומרת על כבודה היא ועל כבוד המומחה ונמנעת מאמירת דברים אלה. אבהיר, חד משמעית, כי המומחה עשה עליי רושם רציני ומקצועי ביותר וכי לא מצאתי כל פסול בהתבטאויותיו או במקצועיותו.
43. סופו של דבר, אני מקבלת את חוות דעת המומחה וקובעת, כי סכום החוב הכולל שחבות הנתבעות לאיגוד (קרן) הוא, כאמור בסעיף 6 לחוות הדעת, היינו - סך של 6,567,455 ₪.

חובה של כל נתבעת הוא בנפרד, על פי יחס האוכלוסין, כפי שנקבע בדו"ח הפירוק, כדלקמן:
הנתבעת 1 - 43% מסכום החוב; הנתבעת 2 - 34% מסכום החוב; הנתבעת 3 - 23% מסכום החוב.
שערוך החוב
44. כאמור, המומחה התייחס לשתי אפשרויות לשערוך החוב:
האחת - חישוב ריבית והצמדה על פי חוק הרשויות המקומיות.
השנייה - חישוב ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה.
את ההחלטה לגבי בחירת החוק, לפיו יש לחשב את הריבית וההצמדה במקרה זה, הותיר המומחה בידי ביהמ"ש.
טענות האיגוד - שערוך על פי חוק הרשויות המקומיות
45. לטענת האיגוד, יש לקבוע את שיעור הריבית וההצמדה בהתאם לקבוע בחוק הרשויות המקומיות, בו הריביות גבוהות באופן משמעותי מאשר אלה על פי חוק ריבית והצמדה, ובתוך כך לקבוע כי חוב שלא שולם במועד ישולם בתוספת ריבית פיגורים.
להלן נימוקי האיגוד לביסוס טענתו הנ"ל:
46. על פי הצו המקים יש לראות את האיגוד, לצורך ביצוע תפקידיו, כרשות מקומית. מדובר בהסדר ספציפי, בדומה להסדר שקיים בהתייחס לחובות נישומים לרשות מקומית.
הנתבעות, שהן רשויות ציבוריות, התחמקו במשך שנים, מלשלם את החשבונות שהאיגוד שלח אליהן, הגם שלא הכחישו כי הן חבות כספים לאיגוד. התנהגות זו חסרת תום לב היא, שכן הנתבעות ניצלו את העובדה שלא היה בידי האיגוד להפסיק לספק להן שירותי טיהור שפכים, נוכח ההשלכות הציבוריות הכרוכות בכך.
המחלוקת בין הצדדים, הנוגעת לכמויות השפכים שהגיעו למט"ש מהנתבעות, מקורה בהתנהלות הנתבעות עצמן, בהתעלמן מהתראות האיגוד, באי טיפולן בשעוני מדידת השפכים, ובהתעלמותן מדרישות האיגוד לתקן את שעוני המדידה, דבר שהביא לצורך לערוך אומדנים.
גם בכך התנהלו הנתבעות בחוסר תום לב ואין זה מוצדק "לזכות" אותן ב"הטבה" כלשהי, בדמות הקלה בשערוך חובן.
47. לאיגוד, כך נטען, הצטבר חוב גדול כלפי השותפות, נוכח הימנעות הנתבעות ורשויות נוספות מלשלם את חובותיהן לאיגוד משך שנים רבות.
בהליך בוררות שהתנהל בין חברת מקורות, האיגוד והשותפות, ניתן פסק בוררות על פיו חויב האיגוד בתשלום סכומי כסף רבים וכן בריבית בשיעור גבוה במיוחד, ריבית חשכ"ל (הפ"ב 18605-11-13 בבית משפט המחוזי בתל אביב). בנסיבות אלה, הפחתה בחיובי הריבית תגרום לאיגוד נזק רב וכבד ועלולה אף להכשיל משא ומתן שמתקיים בין האיגוד לבין חברת מקורות, בכל הקשור לתשלום החוב מכוח פסק הבוררות.
יש בחיוב בהפרשי הצמדה וריבית תמריץ לחייב לסלק את חובו במועד, וכן מתן פיצוי לרשות המקומית בגין הנזק שנגרם לה במקרה של תשלום החובות בפיגור ותמריץ זה רלבנטי גם במקרה זה.
טיעוני הנתבעות – שערוך לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה
48. כל הנתבעות טוענות שאין לחייבן בריבית על פי חוק הרשויות המקומיות, אלא בריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה.
הנתבעת 1 מייחסת לאיגוד התנהלות ב"התחכמות ובדרכי תחבולה, במטרה להכשיל את הנתבעת 1", בכך שהוא ציין בכתב התביעה "בחוסר תום לב" שהנתבעת 1 חייבת לו 4,754,375 ₪, בעוד שעל פי הדוח הכספי המבוקר לשנת 2009, חובה לאיגוד עמד על סך של 3,708,000 ₪ בלבד. לטענתה, מצג שווא זה מהווה חוסר תום לב, המצדיק שלילת אפשרות האיגוד ליהנות מריבית פיגורים על פי חוק הרשויות המקומיות. היא מצביעה גם על ההפרש בין סכום התביעה בכתב התביעה המקורי ובין סכום החוב על פי חוו"ד המומחה, שלדעתה הוא הפרש גדול המצדיק אי חיובה בריבית הגבוהה.
גם הנתבעת 3 טוענת, שהדרישות הכספיות של האיגוד היו גבוהות מאד לעומת החוב בפועל, כשהיא נסמכת על סכום כתב התביעה המקורי ובהמשך - על שיטת החישוב הראשונה בלבד וטוענת שדי בכך כדי לשלול מהאיגוד זכותו לשערוך על פי חוק הרשויות המקומיות.
49. הנתבעת 1 מבקשת, כי ביהמ"ש ייתן דעתו למצבה הכלכלי הקשה ולהיותה מצויה בתכנית הבראה מתמשכת, ולה חוב בתיק איחוד בהוצל"פ, בסך מצטבר של 17.4 מיליון ₪. לטענתה, קביעת ריבית פיגורים תביא לקריסה כלכלית של הנתבעת 1 ולפגיעה בשירותים המוניציפאליים הניתנים לתושביה.
גם הנתבעת 2 מבקשת התחשבות במצוקותיה וטוענת ששלוש הנתבעות נאבקות על הישרדותן ועל מתן שירותים בסיסיים לתושבים.
50. עוד נטען, כי לתובע לא ייגרם חסרון כיס, מאחר שחוק פסיקת ריבית והצמדה נועד כדי לשמור על ערך הכסף, בעוד שריבית על פי חוק הרשויות המקומיות כוללת בחובה סנקציה עונשית.
51. הנתבעת 3 טוענת, שיש להביא בחשבון, לעניין הסכום הסופי, לרבות השערוך, את העובדה שהיא שילמה, לפני כשנתיים וחצי, את הסכום בו חויבה על פי פסק הדין החלקי.
עוד מבקשת היא כי יובהר, שחיובי הנתבעות הם נפרדים ולא "ביחד ולחוד".

דיון והכרעה לעניין השערוך
52. סמכותו של בית המשפט לפסוק הפרשי הצמדה וריבית על סכום שנפסק וכן להפחית משיעורי הריבית, נקבעה בחוק פסיקת ריבית והצמדה. סעיף 2 לחוק קובע כי "רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו". סעיף 3א(א) לחוק קובע כי "במקום לפסוק ריבית רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם".

אלא, שעל חובות לאיגוד חל חוק ספציפי, הוא חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 בו, כאמור, הריביות גבוהות יותר באופן משמעותי.

חוק הרשויות המקומיות חל על חובות לאיגוד מכוח סעיף 6 לצו איגודי ערים (אזור כרמיאל) (ביוב), התשנ"ז-1997 (להלן: "הצו המקים"), הקובע: "לשם ביצוע תפקידיו יהיו לאיגוד, בכפוף לסעיף 9 בחוק, כל הסמכויות הנתונות לרשות מקומית לפי כל דין, ולעניין זה בכל מקום בחיקוק שמדובר בו ב'עירייה', 'מועצה מקומית' או 'רשות מקומית', יראו כאילו מדובר ב"איגוד", ובכל מקום בחיקוק שמדובר בו ב'ראש עירייה', 'ראש מועצה מקומית' או 'ראש רשות מקומית', יראו כאילו מדובר ביושב ראש המועצה, והוא כשאין הוראה אחרת בצו זה".

53. בחוק הרשויות המקומיות אין סעיפים דומים לסעיפים 2 ו- 3 אשר בחוק פסיקת ריבית והצמדה, המקנים לביהמ"ש סמכות להפחית מהריבית ו/או מההצמדה. סעיף 2א' לחוק הרשויות המקומיות קובע, קטגורית: " תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו ישולם בתוספת פיגורי תשלומים".
סעיף 6(א)(2) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, קובע, כי במקרה בו קיים חיקוק הקובע ריבית אחרת, לא תיפסק ריבית לפי חוק ריבית הוצמדה: "אין לפסוק ריבית לפי חוק זה" "אם נקבע בחיקוק תשלום ריבית או סעד אחר כפיצוי של פיגור בתשלום, וכל עוד ניתן להעניק אותו סעד". אין חולק, שחוק הרשויות המקומיות הוא חיקוק לעניין הסעיף הנ"ל וכי הוא חל בענייננו. לפיכך, מתעוררת השאלה, האם מוסמך ביהמ"ש להפחית מהריבית הקבועה בחוק הרשויות המקומיות, כפי שהוא רשאי לעשות לגבי ריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה.
54. בתי המשפט המחוזיים נחלקו בדעותיהם בשאלה אם יש להחיל את סעיפים 2 ו- 3 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, גם על חוק הרשויות המקומיות (מקום בו הוא חל) ולהפחית מהריבית הקבועה שם.
מפסקי הדין המעטים של ביהמ"ש העליון, בעניין זה, לא עולה הלכה ברורה בשאלה האם ניתן להפחית את שיעורי הריבית ו/או ההצמדה, הקבועים בחוק הרשויות המקומיות. לעניין זה אפנה אל:
רע"א 2987/91 - מאירה ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו(3) 661 (1992), שם נאמר:
"משנוכחנו, שלעניין הריבית והפרשי ההצמדה חלות הוראותיו של חוק הרשויות המקומיות הנ"ל, שוב אין חוק פסיקת ריבית והצמדה יכול לחול (ראה סעיף 6(ב)(3) לחוק פסיקת ריבית והצמדה)".
כן אפנה אל: ע"א 1416/09 - עיריית מודיעין נ' התאחדות הקבלנים הארצית ואח', (10/05/2012), שם נאמר:
"עמדת הקבלנים היא, שהוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה אינן חלות כאשר נקבע הסדר ספציפי בדין אחר. במקרה דנן קובע חוק הרשויות את שיעור הריבית שתתווסף לסכומים שרשות מקומית מחזירה לאחר שנגבו שלא כדין, ואין כל נימוק שלא ליישמו".
"עמדת הקבלנים מקובלת עלינו. על-פי סעיף 6(א)(2) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, אין לפסוק ריבית על פיו אם נקבע בחיקוק אחר תשלום ריבית כפיצוי על פיגור בתשלום. סכומים שנגבו ביתר על-ידי רשות מקומית, שנדרשו על ידה ושולמו כתשלומי חובה (כמו סכומי אגרות), יושבו בצירוף הריבית והפרשי ההצמדה הקבועים בסעיף 6 לחוק הרשויות".
55. אמנם, נאמר בפסקי הדין הנ"ל, שכאשר חל חוק הרשויות המקומיות, הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה אינן חלות, אך לפי הקשר הדברים, ניתן לפרש את הנאמר, כמתייחס לכך שכאשר חל חוק הרשויות המקומיות, חלות הריביות הקבועות בו ולא אלה הקבועות בחוק פסיקת ריבית והצמדה, אך אין בכך, בהכרח, כדי לומר, שביהמ"ש נעדר סמכות להפחית מהריבית, לפי שיקול דעתו ובהתקיים הנסיבות המתאימות.
לא מצאתי פסק דין של ביהמ"ש העליון, בו הסוגיה נדונה במפורש, אולם ניתן למצוא פסקי דין שאישרו הפחתה בריביות, גם מקום בו חל חוק הרשויות המקומיות.
כך, למשל, בעע"מ 8804/10 חלקה 6 בגוש 6950 בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו (מיום 4/9/2012), שם אישר ביהמ"ש העליון הפחתה שביצעה הערכאה הדיונית, מהריבית של חוק הרשויות המקומיות (שלא היה חולק שהוא החוק הרלבנטי למקרה), לריבית של חוק פסיקת ריבית והצמדה, ללא שהעיר דבר בעניין חוסר סמכות, כביכול, לבצע הפחתה כזו.
56. לטעמי, עיון מדוקדק בלשון סעיף 6(א)(2) לחוק פסיקת ריבית והצמדה "אין לפסוק ריבית לפי חוק זה " מעלה, כי היא סובלת פרשנות לפיה, במקרה שקיים דין אחר, שיעורי הריבית של חוק פסיקת ריבית והצמדה לא יחולו. עם זאת, אין לשמוע מכך מניעה, לשאוב מחוק פסיקת ריבית והצמדה, את ההוראות המקנות לביהמ"ש סמכות להפחית את השיעורים, כמו שניתן היה לוּ, למשל, היה כתוב: " והוראות חוק זה לא יחולו". מכך שהמחוקק בחר בנוסח בו בחר, ניתן ללמוד שהכוונה הייתה להחיל את שיעורי הריבית שבחוק האחר, הא ותו לא ולא למנוע החלת הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, המאפשרות הפחתת הריבית.
גם הרציונל של חוק הרשויות המקומיות וזכויות היסוד, מצדיקים ואף מחייבים, שאותה סמכות של הפחתת השיעורים, הקיימת בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תחול גם על חוק הרשויות המקומיות. שהרי, בשני המקרים יכול שיתקיימו נסיבות בהן הדבר יהיה מוצדק ובהן יהיה זה בלתי מידתי לחייב במלוא הריבית הקבועה בחוק הרשויות המקומיות. כבילת סמכותו של ביהמ"ש בעניין כזה, צריך שתהיה בהוראות חוק מפורשת וברורה וכזו - איננה בנמצא.
57. אכן, הריביות על פי חוק הרשויות המקומיות מהוות לא רק החזרת הכסף, על ערכו המלא, אלא גם "תמריץ" לתשלום במועד. זאת - מתוך ראיית החשיבות שבשמירה על קופתן הציבורית של הרשויות המקומיות.
ראו: ע"א (חיפה) 1151/00 - דוד שטסל ושות' בע"מ נ' עיריית חיפה, (מיום 25/02/2002), שם נאמר:
"מקום בו תינתן האפשרות לחייב אחד שלא לשלם את חובו במועד, יטיל למעשה הכבדה - תוך הפרת עקרון השוויון - על נישום אחר שהקפיד במועד התשלום. חיוב בריבית והפרשי הצמדה - אינם רק שיערוך ראוי של חוב הארנונה (ומבחינה זו יש להסכים ששיעורי הפיגורים גבוהים משיעורי ההצמדה והריבית הנהוגים היום בשוק הכספים), אלא גם מהווים תמריץ לחייב לסלק את חובו במועד וכן מתן פיצוי לרשויות המקומיות על הנזק שנגרם להן במקרה של פיגור בתשלום החובות (ראה דברי הסבר בהצ"ח 1684, התשמ"ד, 263 (28/5/84). כך שמבחינת כדאיות כלכלית אישית של המאחר בתשלום החוב, לא יהיה עדיף בעיניו לדחות את התשלום למועד אחר, דחייה שיהיה בה כאמור להטיל נטל על האחר".
משהשווה המחוקק את האיגוד לרשות מקומית, עשה זאת משום שראה אותה חשיבות בשמירה על קופתו של האיגוד. לפיכך הרציונל של התמריץ חל גם על תשלומים לאיגוד.
עם זאת יש להדגיש, כי יש לבחון כל טענה, המבקשת להפחית מהריבית הקבועה בחוק הרשויות המקומיות (במקרים בהם הוא חל), גם על פי התכליות המיוחדות של קביעת הריבית המיוחדת שבחוק זה. למען הסר ספק יש להבהיר, כי נקודת המוצא, להפחתה (ככל שיימצא כי יש מקום להפחית) היא הריבית הקבועה בחוק הרשויות המקומיות.
58. לפיכך, אני קובעת, כי ביהמ"ש מוסמך גם מוסמך להפחית, בנסיבות המתאימות, משיעורי הריבית הקבועים בחוק הרשויות המקומיות.
עם זאת, במקרה דנן, לאחר ששקלתי את הנסיבות ואת טיעוני הצדדים, סבורה אני שאין מקום להפחית מהריבית הקבועה בחוק הרשויות המקומיות.
59. הנתבעות עצמן הן רשויות מקומיות ומשכך, בוודאי היו ערות לחובתן לשלם לאיגוד, למשמעויות ולנזקים הכרוכים, מבחינת האיגוד, בשל אי התשלום. הנתבעות נעזרות בבעלי מקצוע וביועצים משפטיים ואין לקבל את טענתן, כי לא ידעו מה החוב, לא קיבלו חישובים וכיוצא באלה טענות.
כאמור לעיל, לא קיבלתי כל הסבר מדוע הנתבעות לא פנו לאיגוד וביקשו פירוט של דרך החישוב, פירוט נתונים וכדו' ונראה כי נוח היה להן להתחמק מתשלום, בתקווה שבעתיד יפעל הדבר לטובתן. עובדה היא שהנתבעות, אשר היו ערות לכך שהן חבות כספים רבים לאיגוד "הסכימו" לשלם (כתנאי לקבלת רשות להתגונן !) סכום בלתי מבוטל של 1.2 מיליון ₪ (יחדיו). אין הדבר מצביע על תום לב, כטענת הנתבעות, אלא דווקא על חוסר תום לב; על נתבעות שיודעות שהן חייבות סכומי כסף נכבדים, אך אינן משלמות מיוזמתן.
יש לומר כי, בניגוד לטענת הנתבעות, הרי בשים לב לכל הנתונים, הסכום שנפסק, בסופו של דבר, אינו כה רחוק מהדרישה המקורית של האיגוד.
הנתבעות לא שילמו במשך שנים תשלומים שוטפים ולא הציגו גרסה כלשהי לגבי גובה החוב הנכון, לשיטתן. הן פשוט התעלמו מחשבונות האיגוד ולא שילמו אותם.
60. אני דוחה את טענותיהן הבלתי סבירות של הנתבעות, לפיהן לא נגרמו לאיגוד נזקים כתוצאה מאי התשלום.
ראשית, מדובר בסכומים גבוהים, אשר בהכרח משפיעים על נושה באופנים רבים. שנית, בהליך בוררות שהתנהל בין חברת מקורות, האיגוד והשותפות, ניתן פסק בוררות, אשר אושר, ביום 5/1/2014, בתיק הפ"ב 18605-11-13 בבית משפט המחוזי בתל אביב. על פי פסק הבוררות, חויב האיגוד בתשלום סכומי כסף נכבדים, כאשר על רובם, חויב האיגוד בריבית שנתית של החשב הכללי.
אינני מתעלמת ממצבן הכלכלי של הרשויות המקומיות, אך מנגד לא ניתן להתעלם מחובותיו הכבדים מאד של האיגוד, כפי העולה מפסק הבוררות.
61. הנתבעות אינן מבהירות, מדוע הן זכאיות לפסיקת סנקציה עונשית כזו, כאשר אזרח אינו משלם את חובו להן ואילו אותן יש לפטור ממנה, כאשר הן אינן משלמות לרשות אחרת את חובן לה.
לגבי הנתבעת 1 אומר, כי דווקא נוכח כך שלנתבעת זו חוב בהוצל"פ בסך של 17.4 מיליון ₪, מתקשה אני לקבל את טענתה לפיה דווקא חיובי ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות, ולא חוק פסיקת ריבית והצמדה, הם אלו שיביאו לקריסתה. לא שאין מדובר בהפרש גדול, אך לא הובא שמץ ראיה לכך שהדבר יביא לקריסת הנתבעת 1, אשר אף טרם שילמה את חובה לפי פסק הדין החלקי, שניתן עוד ביום 17/10/2013 (!).
62. עם זאת, נוכח השיהוי שנקט האיגוד בהגשת התביעה (שהרי החוב החל להצטבר מסוף שנת 2003 (בעוד שהתביעה המקורית הוגשה רק ביום 11/11/2007) וכן בשים לב לכך שהנוהל הוצא רק בשנת 2006, מוצאת אני לנכון להפחית את הריביות אשר בחוק הרשויות המקומיות, לכדי הריביות אשר בחוק פסיקת ריבית והצמדה וזאת עבור החוב עד ליום 31/12/2009.
לפיכך אני קובעת, כי עד יום 31/12/2009, תשלמנה הנתבעות הפרשי ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה ואילו החל מיום 31/12/2009 תשולם על ידן ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות.

התוצאה
63. אני מחייבת את הנתבעות לשלם לאיגוד סך של 8,080,993 ₪ (על פי חישוב השערוך לפי חוק ריבית והצמדה שערך המומחה בחוות דעתו), נכון ליום 31/12/2009 (סעיף 7.1.1. לחוות הדעת).
מתוך הסכום הנ"ל, על הנתבעת 1 לשלם 43%, הנתבעת 2 תשלם 34% והנתבעת 3 תשלם 23%.
מסכום חובן של הנתבעות 2 ו- 3 (שייגזר מהסכום הנ"ל, לפי אחוזי החלוקה) יש להפחית, בהתאמה, סך של 440,000 ₪ ו- 300,000 ₪, הם הסכומים שנפסקו נגד נתבעות אלה בפסק הדין החלקי ושולמו על ידן. לפני ההפחתה יש, כמובן, לשערך את סכומי פסק הדין החלקי, ששולמו על ידי הנתבעות 2 ו- 3 , החל ממועד תשלומם ועד ליום 31/12/2009, על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, על מנת שההפחתה תיעשה על אותו בסיס.
הנתבעת 1 טרם שילמה דבר ע"ח חובה בהתאם לפסק הדין החלקי ולכן אין להפחית מחובה דבר.
יתרת חובן של הנתבעות 2 ו- 3 (לאחר ההפחתה הנ"ל ) ומלוא חובה של הנתבעת 1 על פי פסק הדין , ישוערכו, החל מיום 31/12/2009 ועד לתשלום המלא בפועל, על פי חוק הרשויות המקומיות.
חיוב בגין הוצאות ושכר טרחה
64. באשר לחיוב הנתבעות בהוצאותיו של האיגוד ובשכר טרחת עורכי דינו, נטען כי נוכח התנהלותן של הנתבעות, הן עובר להגשת התביעה והן לאחר מכן, יש לחייבן בהוצאותיו הריאליות של האיגוד ולהביא בחשבון את ההחלטות הקודמות שניתנו במסגרת בקשת הרשות להתגונן ובבקשה למחיקת כותרת. להלן פירוט הסכומים:
- תשלום אגרה בסך של 313,561 ₪.
- תשלום שכ"ט לב"כ האיגוד בסך של 177,656 ₪ (כולל מע"מ).
- סך של 21,240 ₪ אשר שולם על ידי האיגוד למומחה בגין חוות הדעת.
- תשלום הוצאות האיגוד (נסיעות, צילומים, הדפסות, שליחויות וכדו') בסך 1,000 ₪.
- תשלום הוצאות האיגוד (גזבר האיגוד, רו"ח חגי אפלקר והמהנדס עמי הלפרן, מתאם פעולות האיגוד) אשר עסקו בתביעה דנן, בסך מוערך של 10,000 ₪.
65. לא מצאתי בטיעוני הנתבעות התייחסות להוצאות הנ"ל, למעט טענת הנתבעת 2, לפיה יש לחייב את האיגוד בהוצאותיה ולא אותה בהוצאות האיגוד.
לפיכך, אני קובעת, כי בנוסף לחיוב הנתבעות בתשלום חובן לאיגוד על פי חוות הדעת של המומחה כאמור לעיל, תשלמנה הנתבעות לאיגוד את הסכומים כדלקמן:
א. הוצאות בסך כולל של 340,000 ₪, נכון להיום ו בשערוך לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ב. שכ"ט עו"ד בסך של 177,656 ₪ (כולל מע"מ), כנגד הצגת חשבוניות ו בשערוך לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, החל מתאריכי תשלומי שכר הטרחה ועד לתשלום המלא בפועל.
ההוצאות ושכר הטרחה ישולמו על ידי כל נתבעת לפי אחוזי החלוקה שצוינו לעיל (ולא ביחד ולחוד).

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, ט' אייר תשע"ו, 17 מאי 2016, בהעדר הצדדים.