הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"צ 22604-03-18

מספר בקשה:1
בפני
כבוד ה שופט מנחם רניאל

מבקש
שלמה כתראן
ע"י ב"כ עו"ד תומר אפלדורף

נגד

משיבות

  1. דרך ארץ הייווייז מנג'מנט קורפוריישן בע"מ
  2. דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד עמית דר ועו"ד יובל גרייבסקי

החלטה

רקע:

1. ביום 12.3.18 הוגשה בקשה זו על ידי המבקש כנגד המשיבות בשם קבוצה שהוגדרה "כל אדם או תאגיד אשר חויב על ידי המשיבות בגין נסיעה בכביש "חוצה ישראל (כביש 6)" בתשלום אגרה בגין השימוש בכביש האגרה בסכום העולה על סכום האגרה כפי שהיה מפורסם בעת הנסיעה ברשומות, וזאת ב-7 השנים שקדמו להגשת הבקשה, ועד מועד הגשת התביעה הייצוגית לאחר אישורה".

2. בבקשה נטען, כי גביית האגרה מוסדרת בחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), תשנ"ה-1995, הקובע כי בעל הזכיון יקבע את סכומי האגרה, והודעה על סכומי האגרות ועל כל שינוי בהן תפורסם ברשומות ובדרך נוספת שיורה שר התחבורה. נטען, כי במקרים רבים גבו המשיבות אגרה בשיעור הגבוה מהמותר, ולא אחת העלו את סכום האגרה ולאחר מכן פרסמו ברשומות את השינוי בסכום האגרה שנכנס לתוקפו בתאריך הקודם למועד הפרסום, בניגוד לדין.

3. הבקשה הסתמכה גם על בקשה דומה שהוגשה בעניין מנהרות הכרמל, בת"צ 33951-04-17, והחלטתי מיום 9.1.18 שקיבלה את הבקשה לאישור. זאת, משנ טען שנקבע כי מדובר באגרה, שהיא תקנה בת פועל תחיקתי שתנאי לתוקפה הוא פרסום ברשומות. על כן, התבקש לקבל את הבקשה לאישור בעילה של הפרת חובה חקוקה, הפרת חוזה, עשיית עושר ולא במשפט ועוולה מנהלית, תוך פירוט ההפרשים שבהם ניזוק המבקש, והערכת המבקש כי לפי חישוב של 150,000 כלי רכב ביום, הנזק המצטבר עולה על 4 מליון ₪.

4. המשיבה 1 נמחקה מהבקשה בהסכמה בהחלטתי מיום 9.5.18.
5. לאחר הגשת תשובה לבקשה ביום 8.8.18, ותשובה לתשובה ביום 4.9.18. על פי החלטתי בדיון מיום 10.10.18, הגישו הצדדים חשבון מוסכם לפיו אם מביאים בחשבון רק את העלאות התעריף שפורסמו לאחר מועד ביצוען בפועל, חשבון החיובים לקבוצה הוא 36,847,537 ₪ ואם מביאים בחשבון גם את הפחתות התעריף שפורסמו לאחר ביצוען בפועל ומקזזים מסכומי ההעלאות, המשיבה גבתה מחברי הקבוצה 3,669,325 ₪ פחות ממה שהיתה זכאית לגבות. לגבי המבקש עצמו, באפשרות הראשונה גבתה המשיבה ביתר 27.71 ₪, ובאפשרות השנייה גבתה בחסר 3.03 ₪.

6. לאחר מכן ויתרו הצדדים על חקירת מצהירים, ולאור הטענה של המשיבה שלפסק הדין בעע"מ 7705/16 רונן נ' מדינת ישראל (רשות המסים) (ניתן 15.7.18) יש השלכה על הבקשה, נתתי בהחלטתי מיום 29.10.18 אפשרות לצדדים להגיש טיעון נוסף בעניין השלכת פסק דין רונן על הבקשה. לאחר מכן, מעיון בטענות הצדדים עלה שהמשיבה טוענת שטענות מסוימות הובאו לראשונה בתשובה לתשובה, ולכן מהוות הרחבת חזית. על כן, ניתנה למשיבה בהחלטתי מיום 13.11.18 אפשרות להגיש תשובה נוספת מטעמה, המתייחסת לטענת המבקש, בטענה שמדובר ב-"מחיר", ולאחר מכן אפשרות למבקש להשיב לטענות הנוספות.

7. ביום 26.11.18 התקבלה בקשת רשות ערעור על החלטתי שלא לעכב את ההליכים בפניי עד להכרעה בבקשת רשות ערעור על החלטתי בעניין מנהרות הכרמל דלעיל, וההליכים עוכבו עד להכרעה ברע"א 1112/18.

8. ביום 15.4.19 המליץ בית המשפט העליון לב"כ המבקש בענין מנהרות הכרמל לשקול אם הוא עומד על עמדתו בערעור לנוכח פסק הדין בעניין רונן, והוא הודיע שהוא מסכים לקבלת הערעור. "התוצאה היא שההחלטה נושא הערעור מבוטלת ומשמע שבקשת האישור נדחית". לאור הודעת ב"כ המבקש על כך ביום 28.4.19, קבעתי מחדש את הגשת הטיעונים על פי החלטתי מיום 13.11.18. אציין, כי בקשת רשות ערעור על החלטתי מיום 13.11.18 נדחתה ביום 6.5.19. בהתאם לכך הוגש ביום 20.5.19 כתב טענות מטעם המשיבה וביום 7.6.19 הוגשה השלמת טיעון מטעם מבקש האישור. ביום 17.6.19 ביקשה המשיבה מחיקת התצהיר שצורף להשלמת הטיעון והוצאת ראיות מתיק בית המשפט. ביום 11.7.19 דחיתי את הבקשה, אך קבלתי את בקשת המשיבה להגיש תצהיר נוסף מטעמה. תצהיר כאמור הוגש ביום 11.8.19. ביום 15.8.19 הודיעו הצדדים כי הם מוותרים גם על חקירת המצהירים בהקשר לכתבי הטענות בעניין מחיר. לאחר מכן הבהירו שמשמעות הויתור היא שכל צד מסכים לעובדות עליהן הצהיר הצד השני.

9. כפי שאישר ב"כ המבקש בדיון ביום 14.7.19, הוא הסכים שאם התשלום מוגדר כ-"מחיר" לפי חוק מס ערך מוסף, הוא אינו תקנה בת פועל תחיקתי. נראה שנותרה לדיון בעיקר השאלה האם כאשר היחסים בין הצדדים הם חוזיים, והתשלום אינו תקנה בת פועל תחיקתי, חייבת המשיבה להודיע למשתמשים בשירותיה את שינוי המחיר. בהמשך אפרט את עמדות הצדדים בעניין זה.

10. מתוך עמדות הצדדים וגם מתוך פסק דינו של בית המשפט העליון נראה כי מוסכם שכאשר התשלום מוגדר כ-"מחיר" לפי חוק מס ערך מוסף, הוא אינו יכול להיות מוגדר כ-"אגרה", ששינויה כרוך בפרסום ברשומות. בפסק דינו של בית המשפט העליון לא הופיעו נימוקים לכך, אלא רק פורט שב"כ המבקש התבקש לשקול את עמדתו לאור הקביעה בפסק דין אחר, שלפי חוק מס ערך מוסף מדובר ב"מחיר". לא ארחיב בעניין זה, אך ההבחנה אינה דיכוטומית בין חיובים חוזיים לתקנות בנות פועל תחיקתי. עולם המשפט הישראלי מכיר ברצף בין שתי האפשרויות האלה, העשוי להצמיח תוצאות משפטיות שונות. אפשרות הלקוח להחליט אם לצרוך את השירות או לא, אינה מכריעה בשאלה אם מדובר בתקנה בת פועל תחיקתי, אם לאו. יש גם אגרות עבור שירותים שהמשלם רשאי להחליט אם לצרוך. אם יחליט לצרוך את השירותים, עליו לשלם את האגרה שהיא בת פועל תחיקתי. לשם דוגמה לרצף האמור, ביום 3.10.19 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4431/17, לפיו נקבע ששירותי בריאות נוספים שאדם זכאי לרכוש, אינם "חוזה ביטוח" כלומר אינם במישור החוזי . נראה שהיחס בין "תקנה בת פועל תחיקתי" לבין "חוזה פרטי" אינו יחס של הנגדה גמורה, אלא מדובר במנעד. מכל מקום, שאלה זו אינה עומדת עוד לדיון בפניי, על פי טענות הצדדים, כפי שיפורטו.

טענות המבקש

11. לטענת המבקש, על פי חוזה הזכיון שלפיו פועלת המשיבה ומחייבת את המשתמשים בשירותיה בתשלום, אין היא זכאית לגבות סכום הגבוה מהמחיר שפורסם אותה עת ברשומות, כאשר לא יידעה את המשתמש באופן פוזיטיבי ואפקטיבי בדבר העלאת המחיר. לכן, לא ניתן לראות בעצם השימוש בכביש האגרה הסכמה מצד המשתמש לקביעת המחיר החדש שאינו ידוע לו. כפי שהודתה המשיבה בנספח 8 לתשובה לבקשת האישור, כל הפרסומים ברשומות בדבר העלאת מחיר פורסמו שבועות וחודשים לאחר השינוי ולאחר תחילת הגבייה בפועל.

12. בהתייחס לטענת המשיבה כי מנגנון העדכון הוא אוטומטי, נטען על ידי המבקש כי מנגנון החישוב קובע את שיעורי האגרה המקסימליים, שהמשיבה אינה יכולה לגבות יותר מהם, אולם הן הסכם הזכיון והן חוק כביש 6 מתירים למשיבה שיקול דעת לקבוע את סכומי האגרה, והיא אינה חייבת להעלות את הסכומים (תוספת שלישית להסכם הזכיון) ועל כן נדרשת המשיבה להודיע לרשות הממונה על כל שינוי שהיא מבקשת לעשות באגרות, שכן אין היא חייבת להעלות את שיעור האגרה לפי מנגנון החישוב.

13. אשר לטענת המשיבה, שיש לקזז את המקרים של הגבייה בחסר, טען המבקש כי אכן בשתי תקופות נגבתה אגרה בפועל נמוכה משיעור האגרה המקסימלי שפורסם ברשומות באותה עת, אך אין מדובר בגבייה בחסר שכן הגבייה נעשתה לפי הסכום המירבי המותר לפי מנגנון החישוב, וכן משום שהמשיבה רשאית לגבות פחות משיעור האגרה המפורסם.

14. המבקש טען כי פרסום בעיתונות כפי שהמשיבה מבצעת אינו אפקטיבי. רישום בחשבוניות של החיוב לפי מחיר חדש, מבלי שיפורט שמדובר בשינוי של המחיר הקודם, אינו הודעה אפקטיבית, ומכל מקום אינו חל לגבי החיוב הקודם לאותה חשבונית. גם פרסום באתר המשיבה באינטרנט אינו מיידע באופן אקטיבי את הלקוח המנוי בדבר שינוי התעריפים. בהקשר זה יש לציין, כי המבקש הצהיר שלא קיבל מעולם מן המשיבה כל הודעה על שינוי במחירי השירות, ולא ידע על שינויים כאמור, עד שבנו סיפר לו על כך והוא פנה באופן יזום למשיבה, ואז נודע לו שהמחיר הועלה בעבר ללא ידיעתו והסכמתו. גם בחשבוניות שקיבל, המשיבה לא פרסמה כל הודעה על שינוי במחירים. המשיבה ויתרה על חקירתו של המצהיר, והסכימה שאינה חולקת על העובדות הכלולות בתצהיר.

15. על פי חוזה הזכיון וחוק כביש 6, היה על המשיבה לפרסם את המחירים ברשומות. אמנם המשיבה טוענת שזה אינו פרסום אפקטיבי, משום שרוב בני האדם אינם קוראים את הרשומות באופן שוטף, אך הפרסום ברשומות מייצר לטענת המבקש חזקה חלוטה בדבר ידיעת כל האזרחים, המגינה על המשיבה מפני טענת המשתמשים שאינם יודעים את השינוי במחיר. יתר על כן, נטען כי המחוקק קבע חובת פרסום ברשומות בחוק כביש 6, ואם ייקבע שהפרת חובה זו אינה בעלת נפקות משפטית ואינה מקימה סעד לציבור הנפגע, תהפוך בכך ההוראה לאות מתה.

16. בתשובה לטענות המשיבה ביקש המבקש להבחין בין עסקאות פרטיות אחרות לבין עסקת השימוש בכביש 6. אין חוק המחייב בתי מלון בפרסום ברשומות, ובתי מלון אינם פועלים תחת חוק מיוחד המסדיר הפרטה של תשתיות ציבוריות לידיו של זכיין פרטי, בעוד המשיבה פועלת תחת חוק מיוחד, בתשתית ציבורית, כאשר החוק מחייב במפורש את המשיבה בפרסום ברשומות. עוד נטען להבדל בין עסקאות חד-פעמיות, לבין השימוש בכביש 6 שיש לראות אותו כסוג של עסקה מתמשכת. בעסקה מתמשכת כזו חובה על העוסק ליידע את הלקוח בהודעה מקדימה על עליית מחיר, תחת ההבנה כי הצרכן אינו יכול לזכור את מועדי שינוי המחיר המוסכמים. כשלקוח כורת הסכם עם בית מלון או חברת תעופה הוא מקבל הצעת מחיר ובוחר אם לקבלה, ואם קיבלה, נקשרה עסקה, ושוב אין בית העסק יכול לשנות את מחיר השירות על דעת עצמו. נקודת הזמן היחידה בה לקוח של כביש 6 יכול להיות מוחזק כיודע את מחיר השירות היא במועד ההתקשרות ויצירת המנוי. על פי הראיות שהובאו על ידי המשיבה, לא הוכח שהנהג העומד לעשות שימוש בכביש 6 מודע בפועל למחיר שונה של השימוש. הפרסום ברשומות הוא הנחה חלוטה בדבר מודעות לשינוי במחיר, בהיעדר יידוע בפועל. נטען, שהלקוח אינו צריך לפנות בטרם כל נסיעה לספק השירות כדי לברר אם השתנה מחיר השירות, וההתנהלות המסחרית המקובלת היא שתנאי העסקה בין הצדדים אינם משתנים, אלא בהצעה חדשה ובקיבולה. צד המעוניין לשנות את תנאי העסקה חייב לפנות לצד שכנגד במפורש ולקבל את הסכמתו, לרבות בהתנהגות המאשרת את הסכמתו. מכיוון שלא כך נעשה, לא היה תוקף לשינוי במחיר.

17. המבקש דרש השבה של מלוא הסכומים ששולמו לשיטתו ביתר. המבקש ציין כי אין ביכולתו לחשב את סכום הנזק המדויק שנגרם לו, שכן מלוא הנתונים הדרושים לו לצורך כך אינם מצויים בידו. על אף זאת טען המבקש, כי נגרם לו נזק בסכום של כעשרות אגורות בגין כל נסיעה שביצע בכביש 6, והעריך כי הקבוצה מונה למעלה ממיליון חברים, וכי סכום הנזק עולה על 4,000,000 ₪. עוד עתר המבקש, למתן צווים המורים למשיבה לחדול מכל גבייה של סכום העולה על זה המפורסם ברשומות.

18. בתגובתו לתשובה תיקן את המבקש את הערכתו בהתאם לנספחים שצורפו על ידי המשיבה לתשובה מטעמה, וטען שהנזק המצרפי עולה על 36,000,000 ₪ (סעיף 32 לתגובה), וכי נזקו שלו עומד על סך של 25.46 ₪.

19. עילות התביעה, כפי שצוינו בבקשת האישור, הן עילת תביעה בגין הפרת חובה חקוקה (חובת הפרסום ברשומות הקבועה בחוק כביש אגרה); עילת תביעה בגין הפרת חוזה (הן ביחס ללקוחות מזדמנים והן ביחס ללקוחות בעלי מנוי וידאו או פסקל). עוד נטען לעילת תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט ועוולה מינהלית, המבוססות על הטענות לפיהן המשיבה התעשרה על חשבון חברי הקבוצה בכך שגבתה מהם סכומים העולים על אלו שהותר לה לגבות, וכי המשיבה אינה מוסמכת לגבות אגרה ללא הסמכה בחוק, בהתאמה.

20. הקבוצה הוגדרה בבקשת האישור המתוקנת מיום 18.3.2018 בזו הלשון: "כל אדם או תאגיד, אשר חויב על ידי המשיבות בגין נסיעה בכביש "חוצה ישראל" (כביש 6) בתשלום אגרה בגין השימוש בכביש האגרה, בסכום העולה על סכום האגרה כפי שהיה מפורסם בעת הנסיעה ברשומות, וזאת בשבע השנים שקדמו להגשת הבקשה דנן, ועד מועד הגשת התביעה הייצוגית לאחר אישורה".

טענות המשיבה

21. לטענת המשיבה, משנפלה הטענה שמדובר בתקנה בת פועל תחיקתי, ועל כן מדובר ביחסים עסקיים ובמחיר של שירות, אין חובה לפרסם את מחיר השירות ברשומות, כפי שאין חובה לפרסם ברשומות את מחירי האירוח בבתי מלון, כרטיסי טיסה ואלפי שירותים אחרים. הדרישה לפרסום המחיר ברשומות במקרה זה היא לכל היותר דקלרטיבית. מאחר שאין לה כל משמעות אפקטיבית, אין פגם בכך שעדכון המחיר לא פורסם ברשומות במועד. כנראה כוונת המשיבה היא שאין הוראה בחוק המתנה את זכות המשיבה לגבות את אגרת הנסיעה בפרסום כלשהו. המשיבה הסתמכה לעניין זה על עמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה לבית המשפט העליון, אך כבר עתה אומר שעמדת היועץ המשפטי לממשלה אינה מחייבת את בית המשפט אלא את הממשלה, במיוחד במקום שהוא לא מביא את דעתו כעמדת המאסדר אלא כעמדת היועץ המשפטי לממשלה, ואף אילו היתה זו עמדת המאסדר, אין היא בבחינת "כזה ראה וקדש" (ראו: רע"א 9778/16 שולמית זליגמן נ' הפניקס החברה לביטוח בע"מ ( ניתן 31.05.2018).

22. לטענת המשיבה, טענת המבקש שמדובר בהסכם זכיון, מכשיר שלטוני לשימוש במשאב ציבורי, אינה מעלה או מורידה. השאלה היא שאלת הסיווג הנורמטיבי של הסכום הנגבה בגין הנסיעה בכביש כניגזר ממהות השירות שניתן ואופיו. פסק דין רונן קבע שמדובר בפעילות עסקית מובהקת, ורכישת השירות על ידי הנוסע בכביש נעשית מרצון חופשי. המשיבה ציטטה מע"ש [ירושלים] 7167/99 די.בי.אס שירותי לווין נ' היועץ המשפטי לממשלה (ניתן 19.11.01), שם נקבע כי בשל אופיו המתמשך של החוזה צריך להיות ברור לכל לקוח שמחירו של השירות נתון לשינוי, והחשש שהלקוח ימשיך לצרוך את השירות בהאמינו שמחיר השירות קופא על מקומו כפי שהיה בעת החתימה על חוזה השירות רחוק ובלתי מתקבל על הדעת. בידי הלקוח אפשרות לעקוב אחרי השינויים במחיר המנוי גם מתוך העיון בחשבונות הבנק שלו דרכם נעשה החיוב, ותוך שימוש בטכנולוגיות שנועדו להקל על תהליכי העברת המידע, דהיינו דואר אלקטרוני.

23. המשיבה טענה שיש לדחות את טענת המבקש שהפרסום ברשומות דווקא מהווה פרסום אפקטיבי אודות תעריף הנסיעה, והוא מתחייב גם אם מדובר במחיר על מנת לשכלל את הפיקציה של ידיעה וקיבול על ידי המשתמש. לטענתה, ההגיון והשכל הישר סותרים טענה זו, ולא בכדי נמנע המבקש מלהצהיר אודות עיון ברשומות או הסתמכות על הפרסום. גם המבקש עצמו אינו סבור כי פרסום זה הוא אפקטיבי או נחוץ על מנת להביא את המחיר לידיעת הנוסע. הנוסע יכול לדעת אודות עדכון מחיר הנסיעה בכביש, בדיוק כמו כל שירות אחר הניתן במדינת ישראל באמצעים אפקטיביים כגון פנייה טלפונית למשיבה לברר את המחיר, פנייה פיזית לאחד ממרכזי השירות של המשיבה, או באמצעות אתר המשיבה במרשתת כנהוג וכמקובל במאה ה-21, וגם באמצעות פרסומים בעיתונות כפי שנקבע בדין.

24. לטענת המשיבה, עדכוני אגרת הנסיעה מפורסמים ברשומות, וגם באתר המרשתת של כביש 6 וב-4 עיתונים יומיים. התעריפים נמסרים גם ללקוחות הפונים למרכזי השירות ומבקשים לברר את התעריף, והמחיר הנדרש בגין הנסיעה מופיע גם על החשבוניות הנשלחות ללקוחות. בניגוד לנטען בבקשה, טענה המשיבה שהוראות הפרסום ברשומות על פי החוק או על פי הסכם הזכיון אינן מופנות למשיבה, וחובה זו מוטלת על הרשות הממונה כמי שפועלת מטעמה של המדינה.

25. לטענת המשיבה, פרשנות תכליתית וסבירה של סעיפים 4 (5) ו-6 (א) לחוק מחייבת את המסקנה בדבר הוראה מפורשת לגביית אגרת הנסיעה בשיעורה המעודכן החל ממועדי העדכון שנקבעו בהסכם הזכיון, ולא מהפרסום ברשומות. המשיבה טענה עוד כי במשך 16 שנות פעולת הכביש נקבע המחיר המעודכן ללא קשר למועד פרסומו ברשומות, ועל כן חל האמור בסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לפיו פרטים שלא נקבעו בהסכם יהיו לפי הנוהג בין הצדדים (כשהצדדים לטענת המשיבה הם המשיבה ומדינת ישראל באמצעות הרשות הממונה).

26. המשיבה הוסיפה וטענה, כי אם מקבלים את טענת המבקש שהפרסום ברשומות נחשב ליידוע של המשתמש העושה אותו מסכים למחיר שפורסם ברשומות, התוצאה היא שהמשיבה גבתה 3.7 מליון ₪ פחות ממה שהיה עליה לגבות, שכן המחיר שפורסם ברשומות היה לעיתים נמוך ולעיתים גבוה מהמחיר שנגבה בפועל, וכפי שפורט לעיל, אם מביאים בחשבון רק את המחיר שפורסם ברשומות, התוצאה היא לזכות המשיבה. נמצא, שקבלת התיזה אודות פיקציית הקיבול פוגעת בחברי הקבוצה שיימצא ששילמו למשיבה בחסר.

27. לטענת המשיבה, נהג המחליט להשתמש בכביש 6 "מקבל" עליו בהיקש מדיני החוזים את תנאי הנסיעה בכביש כפי שנקבעו בחוק ובחוזה הזכיון, ובהם עדכון החיוב מעת לעת. כך גם לגבי נהג מזדמן וגם לגבי מנוי המתחייב לשאת במחיר הנסיעה כפי שיחושב מעת לעת. הוא מנוע ומושתק מלטעון שלא ידע אודות המחיר המעודכן, בעוד הוא יודע או מוחזק כיודע שמחיר הנסיעה צפוי להתעדכן מעת לעת בהתאם לדין. הוא מחליט לנסוע בכביש ולצרוך את השירות מתוך ידיעה שהמחיר אינו קבוע ומתעדכן לפי הדין מעת לעת. אין מדובר בשינוי תנאי העסקה, אלא ביישומה לפי המוגדר מראש בחוק הכביש, בחוזה הזכיון ובמקרה של מנוי גם בהסכם המנוי. החלטה לרכוש את השירות ולנסוע בכביש בידיעה ברורה שהשירות מחויב בתשלום ללא בירור אודות המחיר המדויק תוך תלונה בדיעבד על עדכון מחירו במספר אגורות, מהווה לטענת המשיבה שימוש בזכות שלא בתום לב.

28. לטענת המשיבה, כ-92% מהנסיעות בכביש 6 נעשות על ידי כלי רכב הנכללים בהסכמי מנויים, שלפיהם התחייב המנוי מראש לשאת בחיובים כפי שיהיו ויעודכנו מעת לעת, ללא תלות במועד הפרסום של המחיר ברשומות. על כן, יש לדחות את טענת המבקש שלא הסכים לשאת בסכומים המעודכנים הן מהפן העובדתי והן מהפן הנורמטיבי כבר עתה אומר כדי להסיר ספק, שהלקוח המנוי התחייב על פי ההסכמים לשלם "במועדים ובסכומים כפי שייקבעו על ידי בעל הזכיון מעת לעת" ובסעיף 5 (א) התחייב לשלם אגרה "הכל כפי שיהיו בתוקף מפעם לפעם". בשום מקום לא התחייב לשלם ללא תלות במועד הפרסום של המחיר ברשומות.

29. נטען, שהמבקש טוען שהנהג לא היה מסכים למחיר הנסיעה המעודכן אם היה יודע מהו, אף שהוא שונה בממוצע בכ-6.5 אגורות לקטע כביש, למרות שאם מחיר הנסיעה המעודכן היה חשוב או מהותי עבורו, כאשר ידע שהמחיר אינו קבוע ויכול להשתנות, יכול היה לברר בנקל את המחיר אצל נותן השירות בטרם רכישת השירות. טענה זו, לטענת המשיבה אין לקבל. נטען כי לפי פסק דין רונן, מחיר הנסיעה אינו אלא מחיר רגיל בעד שירות מסחרי מובהק, ושאלת ההסכמה לו אינה נבחנת לאור פרסומו ברשומות.

30. לטענת המשיבה אין מדובר בעסקה מתמשכת כמובנה בחוק הגנת הצרכן. ציבור המשתמשים בכביש אינו מתקשר עם המשיבה בהסכם מתמשך למתן שירותים, ואינו רוכש מהמשיבה שירותים באופן מתמשך, אלא יכול לנסוע בכביש פעם אחת בלבד, גם אם הוא מנוי. כמו כן, אין מדובר בעסקה קצובה שעליה דובר ברע"א 8190/14 איל רוזנברג נ' בזק בינלאומי בע"מ, דהיינו עסקה הנכרתת על יסוד מחיר מוזל, כאשר הלקוח לא שם לב לשינוי המחיר בתום תקופת ההוזלה. בניגוד לכך, נטען שבהתאם לחוק ולחוזה הזכיון המחיר הבסיסי קבוע ולא משתנה, אלא מתעדכן לפי התאמה למדד.

31. לטענת המשיבה אין למבקש עילת תביעה אישית שכן לא העיד על אי הסכמתו למחיר הנסיעה המעודכן, אלא רק על אי חוקיות החיוב, ולא העיד שלא היה נוסע בכביש אם היה יודע את מחיר הנסיעה המעודכן. על כן, לא ניתן להחזיקו בבחינת מי שלא הסכים למחיר המעודכן או ניזוק מעוולה המיוחסת למשיבה, שכן לא היה מבצע את הנסיעה אם היה יודע על המחיר המעודכן.

32. המשיבה הוסיפה וטענה כי לפי דוקטרינת הבטלות היחסית, נפסק במקרים רבים שאין באי הפרסום או באיחור כדי להביא לבטלות, וקל וחומר כשמדובר במחיר שהפרסום אינו תנאי לכניסתו לתוקף. אין מדובר בעוול ממשי לציבור הנוסעים המצדיק את בטלות החיוב.

33. עוד טענה המשיבה, כי אף אם פורסם המחיר ברשומות באיחור, יש להוכיח קיומו של נזק וקיומה של קבוצת נפגעים, דהיינו לשיטתה קבוצה שאכן קוראת ברשומות ומחפשת שם את תפריט הנסיעה בטרם נסיעתה בכביש, ומכלכלת צעדיה ונסיעותיה בהתאם לפרסום. אין קבוצה כזו ולא הובא בדל ראיה להוכחת קיומה.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

34. לאור הודעת היועץ המשפטי לממשלה בערעור בענין מנהרות הכרמל על כוונתו להתייצב להליך (בשל עניין ציבורי שהשאלות שנדונו בערעור עורר לשיטתו), ולדימיון בין שתי בקשות האישור (בקשת מנהרות הכרמל (כרמלטון) והבקשה הנוכחית), הוריתי בהחלטתי מיום 30.10.2019 על קבלת עמדת היועץ המשפטי לממשלה גם בתיק זה.

35. בהודעה מיום 31.12.2019, חזר היועץ המשפטי לממשלה על עמדתו, כפי שהובעה בערעור כרמלטון, ולפיה גם במקרה הנוכחי התעריף הנגבה עבור הנסיעה בכביש 6 הוא בגדר מחיר, ולא בגדר אגרה. ככזה, הוא לא חב בפרסום ברשומות כתנאי לכניסתו לתוקף. לשיטת היועץ המשפטי לממשלה, על אף שגם חובת פרסום דקלרטיבית היא חובה שיש לקיימה, הפרתה של חובה זו אינה מובילה לאיון תוקפה של ההחלטה בדבר עדכון המחיר. עוד הטעים היועץ, כי הדבר העדכון הובא לידיעת הציבור בדרכים אחרות, אפקטיביות יותר.

דיון והכרעה

36. הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית הוא שלב מקדמי לדיון בתובענה גופה. בגדר הליך מקדמי זה די בכך שבית המשפט ישתכנע, במידה הסבירות הראויה, כי המבקש ממלא לכאורה אחרי דרישות סעיפי החוק הנוגעים לאישור התובענה הייצוגית, על מנת שיאשר את הבקשה (ראו: ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא (2) 312, 329 (1997)). עם זאת, ראוי לעבור פרוזדור זה בזהירות מרובה וליתן את האישור רק במקרים מתאימים, העונים על כל התנאים הדרושים, לבל תתקבלנה תביעות סרק ייצוגיות שאינן ראויות להתברר ככאלה, על כל המורכבות והבעייתיות הכרוכות בכך (רע"א 6567/97 בזק - החברה הישראלית לתקשורת בעמ נ' עיזבון המנוח אליהו גת ז"ל, פ"ד נ"ב (2) 713 (1998)).

37. התנאים לאישורה של תובענה כייצוגית מנויים בסעיף 4 ובסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות. לפי סעיף 4(א)(1) ל חוק תובענות ייצוגיות, "אדם שיש לו עילה בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה[...]'', הוא אחד הרשאים להגיש בקשת אישור. על המבקש לאשר תביעה כתובענה ייצוגית לעמוד בתנאים המפורטים בסעיף 8(א) לחוק התובענות הייצוגיות:
"(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;
(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין;
(3) קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בעניין זה;
(4) קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב".

38. כלומר, בנוסף להוכחת העילה האישית, על בית המשפט להגיע למסקנה כי קיימת אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תתקבל, במובן זה שהשאלות המהותיות של עובדה ומשפט יוכרעו לטובת הקבוצה. בעניין זה נקבע, כי יש ליצור איזון בשאלת נטל ומידת ההוכחה הנדרשים מהתובע המייצג, על מנת שלא להטיל עליו נטל כבד מדי מחד גיסא, אך לא לפטור אותו מחובת השכנוע מאידך גיסא. וכך נקבע בעע"מ 980/08 מנירב - רו"ח נ' מדינת ישראל- משרד האוצר (6.9.2011):
"אין להעמיד דרישות מחמירות מדי לעניין מידת השכנוע, משום שאלה עלולות להטיל על הצדדים ועל בית המשפט עומס יתר בבירור הנושא המקדמי, דבר העלול לגרום להתמשכות המשפט, לכפילות בהתדיינות ולרפיון ידיים של תובעים ייצוגים פוטנציאליים. מאידך, מידת הוכחה קלה מדי עלולה לפגוע בנתבע שייאלץ לעמוד בהוצאות כבדות של ההליך, ואף להביאו להסכם פשרה גם בתביעה אשר אין בה ממש. כך גם עלולים להיפגע הפרטים שייוצגו על ידי הקבוצה ואשר דחיית התביעה תיצור מעשה בית בית דין לגביהם ותחסום אותם מלהגיש את תביעתם האישית באופן מבוסס יותר [...]"

39. על מנת להשתכנע כי קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה, נדרש בית המשפט להיכנס לעובי הקורה ולבחון את התובענה היטב - משפטית ועובדתית, האם מתקיימים התנאים לאישור תובענה ייצוגית, האם היא מגלה עילה טובה והאם ישנו סיכוי סביר להכרעה לטובת התובעים.

40. במקרה זה, לאחר בחינת הפרמטרים הנדרשים, הגעתי למסקנה שמתקיימים התנאים לאישור תביעת המבקש כתובענה ייצוגית, מהטעמים שיפורטו להלן.

41. בשנות ה-90 של המאה הקודמת, נסלל כביש מס' 6, הידוע גם בשם "כביש חוצה ישראל". הכביש נבנה בשיטת B.O.T ( Build, Operate and Transfer), לפיה הזכיין יהיה אמון על תכנון, בנית והפעלת הכביש לתקופה קצובה, ובתמורה תינתן לו הזכות לגבות ולקבל אגרה בגין הנסיעה (בתקופה שנקבעה כאמור). כך, בלשון סעיף 4 לחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק כביש אגרה"):
חוזה הזכיון יקבע את זכותו של בעל הזכיון לגבות ולקבל אגרה ויכלול את חובותיו וזכויותיו של בעל הזכיון לענין כביש האגרה והדרך שבה הוא עובר, לרבות את אלה -
(1) תכנונם, בנייתם ובכלל זה שיקום נופי, אחזקתם, הפעלתם ושיפורם;
(2) מניעת מפגעים סביבתיים ובטיחותיים;
...
(5) סכומי האגרה המרביים או הנוסחה לחישוב הסכומים המרביים של האגרה, והדרך לעדכונם...

42. סעיף 6 לחוק כביש אגרה מתיר לבעל הזכיון לקבוע את סכומי האגרה, וקובע כי "הודעה על סכומי האגרות וכל שינוי בהם תפורסם ברשומות ובדרך נוספת שיורה שר התחבורה". בדברי ההסבר לחוק צוין, כי מטרת הסעיף היא להביא את סכום האגרה לידיעת הציבור (ה"ח תשנ"ה מס' 2406 עמ' 487). כעולה מנספח 1 לתשובת המשיבה, לפי הוראת שר התחבורה מיום 15.8.2002, הדרך הנוספת על הפרסום ברשומות שקבע השר היא "פרסום בשני העיתונים היומיים הנפוצים ביותר בישראל בשפה העברית, וכן בעיתון יומי היוצא לאור בשפה הערבית ובשפה הרוסית".

43. בשנת 1997, זכתה המשיבה, דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ (להלן: "דרך ארץ" או: "המשיבה"), במכרז לבחירת בעל הזכיון להקמתו והפעלתו של כביש 6. בשנת 1998 נחתם חוזה זכיון בין דרך ארץ לבין המדינה (נספח 2 לבקשת האישור), ומאז סיום בניית הכביש ופתיחתו לתנועה, הוא מופעל על ידי המשיבה.

44. סעיף 11.1 לחוזה הזכיון קובע שבעל הזכיון יטיל ויגבה אגרות מכלי רכב המשתמשים בכביש האגרה בהתאם להוראות חוק כביש אגרה. סעיף 11.3 לחוזה הזכיון קבע כי האגרות המוטלות יעודכנו "אך ורק" כאמור בנספח האגרה. בנספח האגרה ובתוספת הראשונה לתוספת הזכיון מפורטים אופן ודרך עדכון האגרה במהלך תקופת הזכיון. לפי סעיף 1.2.4 בנספח האגרה, אגרת הנסיעה מתעדכנת פעמיים בשנה בהתאם להגדרות שנקבעו, ואחת ל-3 שנים נעשה עדכון נוסף לפי סעיף 1.3 לנספח האגרה, בהתאם לנוסחת החישוב.

45. בטרם אכריע בשאלה העיקרית העומדת על הפרק, אתייחס לטענת המשיבה, לפיה לועדת הערר שהוקמה לפי סעיף 12ב' לחוק כביש אגרה ישנה סמכות ייחודית לדון בטענות המבקש. לטענת המשיבה, נושא התובענה - מחלוקת על חיוב (המוגדר בין היתר כדמי הגביה המשולמים עבור הנסיעה בכביש) - מצוי בגדר סמכותה הרחבה של ועדת הערר. המשיבה טוענת, כי בהתאם להלכה שנקבעה בעע"ם 6685/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ (16.8.2016) (להלן: " עניין אספיאדה"), מקום בו המבקש לא הגיש ערר בגין החיובים עליהם הוא מלין, זכותו להגיש תביעה לבית משפט זה נשללת ממנו, שכן החיוב הפך לחלוט. עוד טענה המשיבה, כי לא מתקיים החריג שנקבע ברע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י. ח. ייזום והשקעות בע"מ, פ"ד נ"ד (4) 481 (2000).

46. אני דוחה טענה זו. כפי שנקבע ברע"א 2425/99 הנ"ל על בסיס פסיקה קודמת, "גם כאשר פתוחה בפני נישום דרך ההשגה, יש שלא תיסגר בפניו דרך הפנייה לבית המשפט. לבית המשפט נתונה הסמכות לדון בתובענה גם כאשר המחוקק קבע מסלול אחר לטפל בעניין, אלא שבית המשפט לא יפעיל סמכות זו כדבר שבשיגרה, כאשר פתוחה בפני התובע דרך אחרת. לא בהכרח מוציאה דרך ההשגה את האפשרות לפנות לבית-משפט, במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת".

47. כך גם נפסק לגבי תובענות ייצוגיות, בת"צ (מחוזי חיפה) 12848-09-15 זקאק נ' כרמלטון (19.9.2016), שם אובחן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין אספיאדה ונקבע כי במקום שהמחלוקת היא עקרונית, ומוקדה אינו בירור עובדתי, התביעה אינה מותנית במיצוי דרך ההשגה, שמטבע הדברים עוסקת רק במערכת היחסים שבין המבקש למשיבה, ולא בין חברי הקבוצה למשיבה. וראו לעניין זה גם עע"מ 9962/16 שחף טקס בע"מ נ' עיריית תל אביב –יפו (4.10.2018).

48. כך גם בענייננו. בקשת האישור אינה עוסקת בשאלה עובדתית ספציפית הנוגעת למבקש בלבד. מדובר בשאלה עקרונית, המשותפת והנוגעת לכל הנוסעים בכביש, וראוי שבירורה וההכרעה בה יעשו על ידי בית המשפט.

49. בשולי הדברים יוער, כי לא נעלמה מעיני טענת המשיבה לפיה היא אינה סבורה כי הלכות אלו נכונות הן, שכן "אין כמעט מקרה שאינו יכול בכוח לחול על אחרים בנסיבות דומות" (סעיף 35.6 לתשובה לבקשת האישור). ואולם, מעבר לעובדה שמדובר בהלכות שנקבעו על ידי בית משפט זה ועל ידי בית המשפט העליון וככאלו הן מחייבות את המשיבה, הרי שהגיונן בצידן, כפי שהוסבר לעיל. אכן, תיאורטית, כל מקרה יכול לחול על אחרים בנסיבות דומות. אולם, בפועל, עובדות אינן נוטות לחזור על עצמן במדויק פעם אחר פעם; במקרים שכך קורה, הדבר מלמד בדיוק על שהוסבר לעיל - עניין עקרוני ומהותי, המשותף לקבוצה רחבה של אנשים.

50. כאמור, העובדות המקימות את בקשת האישור אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. גם התשתית המשפטית מוסכמת, ברובה, על הצדדים. המבקש זנח את טענתו לפיה התשלום הנגבה עבור הנסיעה הוא אגרה, ומיקד טיעוניו בעילה החוזית. המבקש אף אינו חולק על זכותה של המשיבה לעדכן את המחיר פעמיים בשנה. המשיבה מצידה מסכימה כי קיימת מערכת הסכמית בינה ובין ציבור הנוסעים - בין אם מדובר בהסכם ההתקשרות שנחתם בינה לבין מנוייה ובין אם מדובר בהסכם שנכרת בדרך של התנהגות עם הנוסעים המזדמנים בכביש. למעשה, הצדדים נותרו חלוקים בשאלה עיקרית אחת - האם המשיבה חייבת לעדכן את לקוחותיה (מנויים ומזדמנים כאחד) על שינוי המחיר, לרבות בדרך של פרסום ברשומות , בטרם גבייה לפי התעריף המעודכן; או, במילים אחרות, האם המשיבה רשאית לגבות מלקוחותיה תשלום בסכום העולה על התעריף הנקוב ברשומות , קודם שהודיעה להם על השינוי. לבחינה זו נעבור כעת.

51. מקובלות עלי טענות המשיבה, לפיהן מחיר, כשלעצמו, אינו מחייב פרסום ברשומות כתנאי לתוקפו; וכי אין מקום ל"פיקציה" חוזית של קיבול באמצעות הפרסום ברשומות. כאמור בסעיף 34א לפקודת הראיות, "דבר שפורסם ב"רשומות" חזקה שנעשה כראוי". הוא אינו חזקה בדבר ידיעת מי שיכול לקרוא את הפירסום על תוכנו, לאחר שהוסכם ששינוי התעריף אינו "דין" שהוא מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה. ואולם, קבלת טענות אלו אינה מובילה, כסברת המשיבה, למסקנה שהמשיבה רשאית היתה לחייב את לקוחותיה לפי התעריף המעודכן בטרם הובא השינוי לידיעת המשתמשים.

52. כעולה מכתבי הטענות, ציבור לקוחותיה של המשיבה מחולק לשני סוגים: לקוחות מזדמנים ומנויים. המנויים חותמים על הסכם התקשרות עם המשיבה, המקל על המשיבה לגבות מהם את התשלום עבור הנסיעה ומעניק להם בתמורה הנחה מסוימת בתעריף. המנויים מבצעים את חלק הארי של הנסיעות בכביש 6 (כ-92%, סעיף 77 לטיעון מיום 20.5.2019). הלקוחות המזדמנים אינם חתומים על הסכם כלשהו עם המשיבה. כביש 6 פתוח לכל רכב המעוניין לנסוע בו, ויכול להיחשב כהצעה לציבור, כך שכאשר לקוח מזדמן נוסע בו, הוא מקבל את את ההצעה ונקשר הסכם לפיו עליו לשלם את מחיר השימוש. כניסתם של לקוחות מזדמנים לכביש הוא קיבול בהתנהגות הוא (ראו: סעיפים 2 ו- 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973); ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 633 (1983); ע"א 6295/16 קוזלי נ' מדינת ישראל (3.6.2019)).

53. מהו תוכן ההצעה שמציעה המשיבה ללקוחותיה המזדמנים? בהיעדר הסכם כתוב, מפנה גם המשיבה בסעיף 52 לטיעון מטעמה אל חוק כביש אגרה, ולומדת ממנו כי הלקוח המזדמן מסכים לשלם תמורת הנסיעה בכביש מחיר שאינו קבוע ומשתנה בהתאם למנגנוני העדכון שנקבעו בו. גם אם נקבל טענה זו של המשיבה, לא ניתן להסיק מכך שהחוזה הוא התנאים לפי חוק כביש אגרה, שהמשיבה רשאית לגבות סכומים שלא פורסמו ברשומות. זאת, משום שחוק כביש אגרה קובע בסעיף 6(ג), שהודעה על סכומי האגרות ועל כל שינוי בהם תפורסם ברשומות ובדרך נוספת שיורה עליה שר התחבורה. כלומר, משעה שהחוק הוא המגדיר את תוכן החוזה, הרי נקשר בין הצדדים חוזה, לפיו מותר למשיבה לגבות עבור השימוש בכביש עד הסכומים שהם ושינויהם יפורסמו ברשומות ובדרך נוספת שיקבע שר התחבורה. החוזה לפי חוק כביש אגרה אינו כולל רק את חובת המשתמש לשלם אלא גם את חובת המשיבה לפרסם ברשומות ובדרך אחרת שיורה שר התחבורה.
54. אשר למנויים, קיימים שני סוגי מנויים לשירותי המשיבה: "מנוי וידאו" ו "מנוי פסקל". מכשיר הפסקל הינו מזהה אלקטרוני חכם המיועד להתקנה ברכב ומתקשר אוטומטית עם מערכת האגרה הממוחשבת המוצבת על שערי האגרה לאורך הכביש. המערכת מזהה את הרכב באמצעות הפסקל, מחשבת את מספר הקטעים שעבר בכל נסיעה ומתרגמת את המידע שנאסף לכדי חשבונית חודשית הנשלחת למנוי. רכבו של מנוי הוידאו מזוהה באמצעות צילום ופענוח לוחית הרישוי של הרכב. שניהם זוכים להנחה בתעריף הנסיעה, ובהקשר מושא הבקשה - שניהם נדרשים לחתום על הסכם הצטרפות.

55. עיון בהסכם הצטרפות כמנוי וידאו לכביש 6 מביא למסקנה זהה לזו שהגעתי אליה ביחס ללקוחות המזדמנים. סעיף 3 להסכם, שכותרתו "חיוב באגרות ובתשלומים" קובע בזו הלשון:
הלקוח מבקש ומאשר בזאת:
...
(ב) כי יחויב בתשלומים ו/או חיובים על פי ו/או מכח חוק כביש אגרה, באמצעות אמצעי התשלום הרשום בהסכם.

גם סעיף 5(א) אליו הפנתה המשיבה, מכפיף את התחייבות הלקוח לשלם עבור הנסיעה בכביש לחוק כביש אגרה. אכן, הסעיף מוסיף וקובע כי החיוב יעשה בהתאם לשיעורים שיהיו בתוקף מפעם לפעם, אולם אין בסעיף דבר הפוטר את המשיבה מחובתה לעדכן את התעריף ברשומות ובדרך אחרת שיורה שר התחבורה"מפעם לפעם". גם בהסכם ההצטרפות כמנוי פסקל יש הוראות דומות, לפיהן הלקוח מבקש לחייבו בתשלומים על פי חוק כביש אגרה (ראו סעיף 3(א) ו- 7(א) להסכם).

56. הנה כי כן, בין שמדובר בהסכם שבהתנהגות ובין שמדובר בהסכמי המנוי, תוכן החוזה כולל את הוראות החוק לפיהם המחיר ועדכונו יפורסמו ברשומות ובדרך אחרת שיורה שר התחבורה. על כן, יש אפשרות סבירה שיוכרע בתובענה הייצוגית כי על המשיבה לגבות לא יותר מהמחיר המעודכן כפי שפורסם ברשומות ובדרך אחרת שהורה שר התחבורה. לענין זה, פרסומים שפרסמה המשיבה, אם פרסמה, במרשתת או בתשובה לשאלות הפונים לשירות הלקוחות אינם רלבנטיים לחוזה שבינה לבין הלקוחות. תוכן החוזה אינו שעדכון המחירים יעשה במרשתת או יעמוד לרשות פונים לשירות הלקוחות, אלא שיפורסם ברשומות ובדרך אחרת שהורה שר התחבורה.

57. היועץ המשפטי לממשלה סבר כנראה שאין צורך בשום פירסום של העידכון, בהיותו "דקלרטיבי". בנסיון להבין מה כוונת הביטוי "דקלרטיבי" בהקשר זה, התברר שהכוונה היא "לא מחייב, מיותר". זאת, לא רק כאשר העדכון פורסם באיחור, אלא גם אם העדכון לא פורסם מעולם, וללא קשר לאפקטיביות ידיעת הלקוחות. איני מסכים לפרשנות זו, המבוססת על שינוי ההוראה לפי התוצאה המבוקשת, אם יש חובת פרסום אם לאו. אין צורך למיין את ההוראות החוזיות, ולקבוע איזו מהן "קונסטיטוטיבית" ואיזו "דקלרטבית". כל הפרה של הוראה מהוראות החוזה היא "מעשה או מחדל בניגוד לחוזה" כהגדרת "הפרה" בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1907. אין מקום לדירוג בין הפרות חשובות ללא חשובות, אלא לצורך תרופת הביטול, המחלקת בין הפרה יסודית ללא יסודית.

58. האמירה שיש חובת פרסום, אבל להפרתה אין שום משמעות לא מקובלת עלי. חוזים כוללים הוראות כדי לקיימן ולא כדי שלא לקיימן. כך גם הוראת הפרסום. מעשה או מחדל בניגוד להוראה הוא הפרה של החוזה. מכאן, שאי פרסום העדכון הוא הפרה של החוזה. תוצאת ההפרה קבועה בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) – פיצויים, ביטול, אכיפה. השבה של סכום שנגבה ביתר היא אכיפת החוזה, בהיותה "צו לתיקון תוצאות ההפרה".

59. אם הכוונה היא שבמקרה שבו קיימת נוסחה בסיסית לעדכון, אין צורך להודיע ללקוח את תוצאת החישוב, והוא נחשב כיודע כמה עליו לשלם ללא כל פירסום, יש אפשרות סבירה שיוחלט שאין די בכך שהלקוח יכול לחשב לבד, וזאת הן משום המשמעות היא שההוראה המחייבת את המשיבה לפרסם ברשומות ובדרך שיורה שר התחבורה חסרת משמעות כלל, ואין צורך לקיימה, וזו פרשנות הנוגדת את סעיף 25 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), והן משום שההוראה בחוק כביש אגרה עוסקת הן בפרסום המחיר והן בפרסום עדכונו. אם ההנחה היא שאין חובה לפרסם אפילו את המחיר הבסיסי, נשמט הבסיס מתחת לטענה שהלקוח יודע לעשות את החישוב, ואילו פרשנות לפיה לגבי המחיר הבסיסי הפרסום מחייב אבל לגבי העזכון הוא לא מחייב, אינה מתיישבת עם נוסח הסעיף שאינו מבדיל בין השנים.

60. אזכיר, כי התופעה של נוסחת עדכון קבועה שתוקפה תלוי בפירסום, למרות שניתן לעשות את החישוב, מוכרת בדין, למשל לפי סעיף 52א לחוק הגנת הדייר תשל"ב – 1972, שכך לשונו:
(א)  מיום ט"ז בטבת תשמ"ג (1 בינואר 1983) יהיו דמי השכירות של בית עסק, דמי השכירות ששולמו לפני יום ט"ז בטבת תשמ"ג (1 בינואר 1983) בתוספת 300 אחוזים.
(ב)  ב-1 בינואר של כל שנה (להלן - יום השינוי), יועלו דמי השכירות ששולמו לפני יום השינוי, לפי שיעור עליית המדד מן המדד שפורסם לאחרונה לפני יום השינוי הקודם, עד המדד שפורסם לאחרונה לפני יום השינוי; יום השינוי הראשון לפי סעיף קטן זה יהיה י"ח בניסן תשמ"ג (1 באפריל 1983), ובו יועלו דמי השכירות לפי שיעור עליית המדד מן המדד שפורסם בחודש דצמבר 1982 עד המדד שפורסם לאחרונה לפני יום השינוי; לענין זה, "מדד" - מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
(ג)   המנהל הכללי של משרד הבינוי והשיכון יודיע ברשומות, לא יאוחר מה-25 בחודש שלפני יום השינוי על שיעור העלאת דמי השכירות בהתאם לשינוי במדד כאמור בסעיף קטן (ב).
(ד)  שיעורי העלאת דמי השכירות לפי סעיף זה הם שיעורים מרביים.

61. אם כוונת ההוראה בחוזה היא אפקטיביות בהשגת ידיעת הלקוח , לא ברור שהדרכים השונות בהן פרסמה המשיבה את התעריפים החדשים אפקטיביות יותר מאשר פרסום ברשומות ביחד עם פרסום בעתונים כהוראת שר התחבורה . העובדה שבאתר האינטרנט ובמוקדי השירות ניתן לברר ביוזמת הלקוח מהו התעריף המעודכן, אינה הודעה על עדכון התעריף , במיוחד כשהעדכון מבוטא בשנים האחרונות בעליה או בירידה של אגורות בודדות.

62. יודגש, כי העובדה שהפער בין המחיר המעודכן למחיר המפורסם עומד על אגורות בודדות בלבד למקטע אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. התוצאה המספרית אינה יכולה לקבוע את הכלל המשפטי , במיוחד כאשר ההפרש המצטבר מגיע לעשרות שקלים, בהכפלה לעשרות אלפי משתמשים.

63. לנוכח כל האמור לעיל, בשלב זה ניתן לומר, שקיימת אפשרות סבירה כי השאלה האם המשיבה היתה חייבת לפרסם את מחיר הנסיעה המעודכן בכביש ברשומות ובעתונים כהוראת שר התחבורה בטרם תגבה לפיו, מתוקף מערכת היחסים ההסכמית בינה לבין לקוחותיה, תוכרע לטובת הקבוצה.

64. לצורך קיום עילת תביעה, על המבקש להוכיח גם קיומו של הפסד או נזק. סעיף 4(1) לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי בשלב המקדמי של הדיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית, די בכך שהמבקש הוכיח כי לכאורה נגרם לו נזק (ע"א 8037/06 ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ (4.9.2014), פסקה 24 לפסק הדין). כן נדרש המבקש להוכיח כי מתקיים קשר סיבתי בין התנהלותה העוולתית לכאורה של המשיבה לבין הנזקים שנגרמו לו לטענתו, כתוצאה ממנה.

65. בענייננו, המבקש הוכיח ברמה הנדרשת כי נגרם לו הפסד כתוצאה מהתנהלותה של המשיבה, שכן המשיבה גבתה מלקוחותיה סכומים בשיעור העולה על המחיר שפורסם בתקנות. המשיבה החולקת על החיוב לא חולקת למעשה על ההפסד אם נקבע החיוב לפי התאמת הגביה למועד העדכונן כלפי מעלה.

66. אני דוחה את טענת המשיבה, לפיה גבייה במשך השנים לפי הסכומים שפורסמו ברשומות היתה מובילה לתשלום סכומים גבוהים יותר, ו כי על כן לא נגרם למבקש ולחברי הקבוצה כל נזק. סעיף 4(5) לחוק כביש אגרה קובע מפורשות, שמדובר סכומי האגרה המרביים עבור הנסיעה בכביש. מלשון המילה 'מרביים' אנו למדים, כי המשיבה רשאית לגבות סכומים נמוכים יותר, ואינה חייבת לגבות את הסכום הגבוה ביותר שהחוק וחוזה הזכיון מאפשרים לה. כך קבוע גם בתוספת השלישית לחוזה הזכיון. אם היא מעוניינת לגבות את הסכומים המרביים, עליה לעמוד בכל התנאים הנדרשים לשם כך, כמפורט לעיל, אך אם מימשה את זכותה באופן שגבתה פחות מהסכומים המירביים שהיה מותר לה לגבות, אין היא רשאית עתה לחזור בה ולערוך את החשבון לפי מירב זכותה. על כן, לא יתן לבצע את הקיזוז שביקשה המשיבה לבצע בין הסכומים שגבתה ביתר לבין הסכומים שהיתה רשאית לגבות ולא גבתה. טענתה בדבר היעדר עילת תביעה אישית של המבקש, מן הטעם הזה, נדחית.

67. אני קובע איפוא, כי לצורך הבקשה דנן, עמד המבקש, ברמה של אפשרות סבירה, בתנאים המחייבים קיומה של עילת תביעה אישית; כי היה במעשי המשיבה הפרה לכאורה של הדין ושל ההסכם, והתעשרות שלא כדין; כי נגרם למבקש הפסד בגין חיוב יתר באגרה בשל שימושו בכביש האגרה, וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת המשיבה, לבין הנזק שנגרם למבקש. בנוסף, הוכחה לכאורה קיומה של התעשרות שלא כדין, בניגוד לסעיף 1(א) ל חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, בגין קבלה לכאורה של סכומי כסף עודפים מהמשתמשים בכביש האגרה, שהגיעו לכיסה של המשיבה בעקבות גביית תשלום היתר, שלא כדין.

68. בקשת האישור שלפני מעוררת שאלות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה: האם מערכת היחסים ההסכמית שבין המשיבה ללקוחותיה אפשרה לה לגבות מחיר גבוה יותר מזה שפורסם ברשומות ובעיתונים כהוראת שר התחבורה ; מה סכום האגרה שהיתה המשיבה רשאית לגבות בכל תקופה רלוונטית; מה הסכום שהמשיבה גבתה בפועל באותה תקופה ; מה סכום היתר שנגבה מחברי הקבוצה על ידי המשיבה; באיזה סכום התעשרה המשיבה שלא כדין על חשבון חברי הקבוצה.

69. מדובר במחלוקת הרלוונטית לציבור הצרכנים הגדול של המשיבה, עת סכומי הנזק האישיים הינם קטנים יחסית ואינם מצדיקים הגשת תביעות אישיות. על כן, "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין". נראה, כי

70. כמו כן, מתקיימים התנאים שבסעיפים 8(א)(3) ו- (4) ל חוק תובענות ייצוגיות, הדורשים שעניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב, שכן המשיבה לא סתרה את טענות המבקש בענין זה.

סוף דבר

71. על פי כל האמור, נתקיימו התנאים לאישורה של התובענה כייצוגית. לפיכך, ועל-פי דרישת סעיף 14(א) ל חוק תובענות ייצוגיות, הריני מורה כדלהלן:

א. אני מאשר הגשת תובענה ייצוגית נגד המשיבה, כבקשת המבקש, בכפוף לאמור בהחלטה זו. כתב תביעה בנוסח מתוקן יוגש תוך 14 יום.
ב. הקבוצה בשמה תנוהל התובענה הייצוגית היא "כל אדם או תאגיד, אשר חויב על ידי המשיבה בגין נסיעה בכביש 6 בסכום העולה על זה שפורסם קודם לכן ברשומות ובעיתונים כהוראת שר התחבורה , ב-7 השנים שקדמו להגשת הבקשה, ועד מועד הגשת התביעה הייצוגית לאחר אישורה".
ג. בהתאם לסעיף 11(א) ל חוק תובענות ייצוגיות, כל חבר קבוצה רשאי להודיע לבית המשפט בתוך 45 ימים מיום פרסום החלטה זו על רצונו שלא להיכלל בקבוצה.
ד. זהות התובע המייצג ובא-כוחו הם כמפורט בכותרת להחלטה זו.
ה. עילות התובענה הן הפרת חובה חקוקה לפי חוק כביש אגרה, הפרת התנאים הכלליים להסכם, וכן עשיית עושר ולא במשפט.
ו. השאלות המשותפת לחברי הקבוצה הן: האם מערכת היחסים ההסכמית שבין המשיבה ללקוחותיה אפשרה לה לגבות מחיר גבוה יותר מזה שפורסם ברשומות ובעיתונים כהוראת שר התחבורה ; מה סכום האגרה שהיתה המשיבה רשאית לגבות בכל תקופה רלוונטית; מה הסכום שהמשיבה גבתה בפועל באותה תקופה ; מה סכום היתר שנגבה מחברי הקבוצה על ידי המשיבה; באיזה סכום התעשרה המשיבה שלא כדין על חשבון חברי הקבוצה.
ז. הסעד הנתבע הוא הפרש הגביה ביתר.
ח. ב"כ המבקש יפרסם תוך 21 יום, ע"ח המשיבה, הודעה על אישור התובענה הייצוגית כאמור בסעיף 25 לחוק בשניים מבין העיתונים היומיים: הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב וישראל היום, ביום שישי, וכן באחד העיתונים הכלכליים: גלובס, דה מרקר וכלכליסט, הכל בגופן שלא יפחת מהגופן שבו מפורסם החומר המערכתי של העיתונים הנ"ל, לפי נוסח שיוגש לאישורי תוך 7 ימים. ב"כ המבקש יברר את עלות הפירסום, וידרוש אותה מהמשיבה, שתעביר אליו את עלות הפירסום תוך 7 ימים מדרישתו.
ט. המשיבה תשלם למבקש הוצאות הבקשה בסך 17,550 ₪.
י. אני קובע תזכורת פנימית לבדיקת הגשת כתב ההגנה ליום 3.7.20.

ניתנה היום, ‏י' אייר תש"פ, ‏04 מאי 2020 בהעדר הצדדים.