הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"צ 14138-02-18

בפני כב' השופט יגאל גריל, שופט עמית

המבקש:

סעיד ג'בארין
ע"י ב"כ עו"ד חוסיין אבו חוסיין ואח'

נגד

המשיבה:
קבוצת כרמלטון בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד רונן קצף ואח'
ממשרד עוה"ד מ. פירון ושות'

החלטה

א. בפניי בקשה לאישור תובענה כייצוגית.

ב. המבקש הגיש ביום 7.2.2018 תובענה ובקשה לאישורה כייצוגית כנגד המשיבה, בעלת הזיכיון להפעלת פרויקט מנהרות הכרמל, במסגרתן נטענו ארבע טענות מרכזיות:

1. המשיבה מחויבת להמציא את החשבונות לנהגים שאין להם הסכם מנוי בדואר רשום דווקא (לטענת המבקש, בהתאם לתקנה 5(2) של ת קנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), התש"ע-2010 וסעיף 12א(א)(ד) לחוק כבישי אגרה (מנהרות הכרמל), התשנ"ה-1995) , ומכיוון שהמשיבה לא נהגה כך, לא קמה לה הזכות להטיל חיוב מסוג "אי-פירעון של חשבון במועד תשלומו", שכן מועד התשלום הוא בתוך 18 ימים מיום משלוח החשבונות לחייבים, שאינם מנויים, בדואר רשום.

2. המשיבה מחייבת בתשלום של סכומי פיצוי והחזר הוצאות החורגים מהסכומים שפורסמו בתקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (פיצוי והחזר הוצאות), התשע"א-2010 [להלן: "תקנות פיצוי והחזר הוצאות"], לראשונה ביום 7.10.2010.

3. המשיבה חייבה ביתר עבור תשלום אגרות נסיעה לגבי רכב ציבורי ומסחרי, וזאת בארבע תקופות.

4. המשיבה אינה מפרסמת ברשומות עדכונים לתעריפי הפיצויים והחזר ההוצאות.

באשר לטענה אחרונה זו, הואיל וסוגיה דומה נדונה בפני בית המשפט העליון (רע"א 1112/18 ‏קבוצת כרמלטון בע"מ נ' כתראן), החלטתי ביום 23.5.2018, כי בשלב זה תגובת המשיבה לבקשת האישור תתייחס לכל הסוגיות שהועלו בבקשת האישור, למעט סוגיה זו, שביחס אליה, אתן החלטה, לפי הצורך, במועד מאוחר יותר.

היום, 15.4.2019, ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין כתראן, לפיו המשיב (המבקש בבקשת האישור, שם, בת"צ (מחוזי חיפה) 33951-04-17) הסכים לקבלת הערעור, ובית המשפט העליון, בהסכמת המשיב, ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי ב עניין כתראן (החלטה שאישרה ניהול תובענה ייצוגית, בסוגיית אי- פרסום ברשומות אודות הגדלת תעריפי אגרת הנסיעה במנהרות הכרמל).

ג. המבקש מגדיר שלוש קבוצות משנה, המהוֹות את הקבוצה אותה הוא עותר לייצג.

קבוצת המשנה הראשונה מוגדרת כך:

"כל אדם ו/או תאגיד, אשר חויב בתשלום "אי-פירעון של חשבון במועד תשלומו" לפי סעיף 10(א)(2) לתקנות החיוב [הכוונה לתקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), התש"ע-2010 – י.ג.] (שסכומו קבוע בתוספת לתקנות החזר הוצאות [הכוונה לתקנות פיצוי והחזר הוצאות – י.ג.] ), במקרים בהם המשיבה לא מילאה אחר חובותיה לפי תקנה 7(4) לתקנות החיוב ואחר חובתה בהתאם להוראות תקנה 5 ותקנה 6 לתקנות החיוב למשלוח הודעות בגין החשבונות נשוא החיוב כאמור. "

קבוצת המשנה השניה מוגדרת כך:

"כל אדם ו/או תאגיד, אשר חויב ביתר על ידי המשיבה בתשלום סכומים קצובים של פיצוי החזר הוצאות על פי תקנות החזר הוצאות החורגים מהסכומים שפורסמו בעת התקנת התקנות לראשונה ביום 7.10.2010, וזאת בשל חיובי יתר שמקורם בעדכוני סכומים שבוצעו על ידי המשיבה ואשר לא פורסמו ברשומות. לחלופין, בשל חיובי יתר שמקורם בעדכון סכומים שגוי מכוח מנגנון העדכון שבתקנות החזר הוצאות ובדין - וכל זאת החל ממועד העדכון הראשון על פי תקנה 2 לתקנות כאמור - דהיינו, החל מיום 1.4.2011."

קבוצת המשנה השלישית מוגדרת כדלהלן:

"כל אדם ו/או תאגיד, אשר חויב ע"י המשיבה ביתר באגרות נסיעה בסכומים קצובים לפי העדכון שהתייחס למועדים ולסוגי הרכבים דלהלן: 1.10.15 (רכב ציבורי), 1.4.16 (רכב מסחרי), 1.1.17 (רכב מסחרי) ן-1.10.17 (רכב ציבורי)."

ד. עילות התביעה הנטענות בבקשת האישור הן אלה:

1. הפרת הוראות סעיפים 4, 5, 6, 7(4) ו-10(א)(2) של תקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), התש"ע-2010 [להלן: "תקנות אופן החיוב"] לעניין משלוח חשבונות וחיובים שלא כדין בגין "אי-פירעון של חשבון במועד תשלומו".

2. הפרת החובה לפרסם את עדכון הסכומים שבתוספת לתקנות החזר הוצאות, או לחלופין, הפרת הוראות תקנת החזר הוצאות לעניין עדכון סכומי הפיצוי והחזר ההוצאות המפורטים בתוספת לתקנות.

3. הפרת הוראות סעיפים 4, 6, 7(ד), 7ד(א)(1), 14 ו-16 לחוק כבישי אגרה (מנהרות הכרמל), התשנ"ה-1995, ומערך הסכמי הזיכיון, בקשר עם קביעת סכומי אגרות הנסיעה העדכניים לנסיעה במנהרות הכרמל, כפי שהיו מעת לעת, החל ממועד הפעלת מנהרות הכרמל ועד לעדכון ביום 1.10.2017.

4. הפרת הוראות סעיפים 2, 3 ו-4 של חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

5. עשיית עושר ולא במשפט.

6. תרמית ורשלנות.

7. הפרת סעיפים 12, 15, 18 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

ה. הסעדים הנתבעים הם:

1. השבת מלוא הסכומים שנגבו בשל "אי פירעון של חשבון במועד תשלומו" במקרים בהם לא פעלה המשיבה לפי תקנה 7(4) לתקנות אופן החיוב, ולהוראות תקנה 5 ו-6 בדבר החיוב למשלוח הודעות בגין החשבונות.

2. להורות למשיבה לחדול מגביית סכומי חוב שטרם שולמו על ידי חברי הקבוצה.

3. להורות למשיבה להשיב את ההפרש הנובע מעדכון סכומי המקור שנקבעו לראשונה בעת התקנת תקנות החזר הוצאות בתוספת לתקנות, לעומת הסכומים שחויבו ונגבו על ידי המשיבה ואשר לא פורסמו ברשומות, וכן להורות למשיבה לחדול מגביית סכומים אלה שטרם שולמו.

4. לחלופין, ככל שהסעד המבוקש לא יתקבל, מבוקש להורות למשיבה להשיב את ההפרש הנובע מחיובי סכומי פיצוי והחזר הוצאות ששולמו על ידי חברי הקבוצה ממועד 1.4.2011 ועד למועד הגשת בקשת האישור, ובנוסף להורות למשיבה לחדול מגביית סכומי חוב שטרם שולמו ביחס לסכומי פיצוי והחזר הוצאות ממועד הפעלת מנהרות הכרמל ועד למועד הגשת בקשת האישור.

5. להורות למשיבה להשיב לחברי הקבוצה את ההפרש הנובע מחיובם בסכומי אגרות נסיעה בסכומים גבוהים מאלה שחושבו בחוות דעתוֹ של המומחה מטעם המבקש, רו"ח מילאד מטר [להלן: "המומחה"], לגבי רכב ציבורי ומסחרי, ולהורות למשיבה לחדול מגביית סכומי חוב שטרם שולמו, בסכומים הגבוהים מאלה שחושבו על ידי המומחה לגבי רכב ציבורי ומסחרי.

6. לפצות את חברי הקבוצה על כל נזק שנגרם להם עקב התנהלות המשיבה נשוא בקשת האישור, ובכלל זה בגין נזקים לא ממוניים, פגיעה באוטונומיה של הרצון ועגמת נפש.

המבקש מעריך את נזקו האישי לפי שתי חלופות: בסכום של 432.5 ₪, ולחלופין , בסכום של 389.7 ₪, ואת נזקם של כלל חברי הקבוצה בסכום של כ-58 מיליון ₪, ולחלופין , בסכום של
כ-50.9 מיליון ₪.

ו. ביום 14.6.2018 הוגשה תגובת המשיבה לבקשת האישור, במסגרתה התייחסה לשלוש הטענות הראשונות הנ"ל, ועתרה לדחיית בקשת האישור כנגדה. בתגובת המשיבה נטען , כי כל פעולותיה נעשות בהתאם לדין, וכי לא מתקיימים בענייננו התנאים לצורך אישורה של התובענה כייצוגית.

ביום 9.7.2018 הגיש המבקש את תשובתו לתגובת המשיבה.

ביום 11.7.2018 התקיימה ישיבת קדם משפט, וביום 3.10.2018 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת.

ז. ביום 5.12.2018 הגישו הצדדים הודעה מוסכמת, בה פורטו העובדות המוסכמות והפלוגתאות.

הפלוגתאות והעובדות המוסכמות הוגדרו כך:

I. הסוגיה הראשונה:

עובדות מוסכמות:

1. המשיבה מחייבת חייבים בחיוב מסוג "אי-פירעון של חשבון במועד תשלומו" לפי סעיף 10(א)(2) לתקנות אופן החיוב, לאחר משלוח החשבון נשוא החיוב בדואר רגיל (ולא בדואר רשום).

2. המשיבה שולחת את החשבונות בדואר רגיל פעמיים.

3. חלק מהחיובים הללו נגבו בשבע השנים שקדמו לבקשה, וחלקם נמצאים בהליכי גביה ומצויים כחוב פתוח אצל המשיבה.

4. המבקש חויב בחיוב מסוג "אי-פירעון של חשבון במועד תשלומו" לפי סעיף 10(א)(2) לתקנות אופן החיוב, לאחר שהמשיבה שלחה את החשבון נשוא החיוב בדואר רגיל.

פלוגתאות:

1. האם משלוח החשבון בדואר רשום הוא תנאי להקמת חיוב נוסף מסוג "אי-פירעון של חשבון במועד תשלומי" לפי סעיף 10(א)(2) של תקנות אופן החיוב, או שניתן להסתפק במשלוח החשבון בדואר רגיל בלבד?

2. האם קיימת הוראת חיקוק המחייבת משלוח חשבון בגין נסיעות במנהרות הכרמל בדואר רשום?

II. הסוגיה השניה:

1. המומחה מטעם המבקש חישב את סכומי הפיצוי והחזר הוצאות בהתאם לשיעור השינוי במדד המחירים לצרכן, החל ממועד העדכון הראשון על פי תקנה 2 לתקנות, כלומר החל מיום 1.4.2011 ועד לעדכון ביום 1.4.2017.

2. המבקש חויב בתקופה שבין 8.10.2015 לבין 6.5.2016 בפיצוי והחזר הוצאות במספרים שלמים ומלאים (לפני הוספת מע"מ). לטענת המשיבה, הדבר נובע מעיגול הסכומים לשקל הקרוב, ולטענת המבקש אין למשיבה סמכות לעגל את סכומי החיוב.

3. באשר לסכומים שפורסמו וחויבו על ידי המשיבה לפני הפניה המוקדמת, ביחס לתקופה שתחילתה ביום 1.4.2017 וסיומה ביום 1.4.2018, לא בוצע עיגול סכומים.

4. המשיבה שינתה, לטענתה באופן זמני ומטעמי זהירות בלבד עד לבדיקת העניין, את סכומי הפיצוי והחזר ההוצאות המתייחסים לתקופה שבין 1.4.2017 לבין 1.4.2018, בהתאם לסכומים שפורטו בפנייה המוקדמת, ואשר התבססו על חישובי מומחה המבקש ביחס לאותה תקופה.

5. המשיבה פרסמה עדכון חדש לסכומי הפיצוי והחזר ההוצאות לתקופה שמיום 1.4.2018 עד 1.4.2019 בהתאם לשיעור השינוי במדד המחירים לצרכן.

6. מיום 1.4.2011 ועד למועד הגשת בקשת האישור, חייבה המשיבה את הלקוחות בסכומי פיצוי והחזר הוצאות העולים על הסכומים שחושבו בחוות דעתוֹ של המומחה מטעם המבקש. חלק מהחיובים נגבו בשבע השנים האחרונות שקדמו להגשת בקשת האישור, וחלק נמצאים בהליכי גביה ועומדים כחוב פתוח אצל המשיבה.

7. המבקש חויב בסכומים קצובים של פיצוי והחזר הוצאות העולים על הסכומים שחושבו בחוות דעתו של המומחה מטעמו.

פלוגתאות:

1. האם סכומי הפיצוי והחזר ההוצאות שחויבו ונגבו על ידי המשיבה בתקופה שמיום 1.4.2011 ועד להגשת בקשת האישור, ואשר עולים על הסכומים שחושבו בחוות דעת המומחה מטעם המבקש, חושבו כדין?

2. האם הוראות החיקוק אליהן הפנתה המשיבה בתגובתה לבקשת האישור, חלות על עדכון סכומי פיצוי והחזר הוצאות?

3. מהי המשמעות שיש לתת, אם בכלל, לעדכון שבוצע על ידי המשיבה, לאחר הגשת בקשת האישור (ביחס לתקופה שבין 1.4.2018 עד 1.4.2019), ואשר אימץ, לטענת המבקש, את שיטת החישוב בחוות דעת מומחה המבקש, ומה ההשלכה שיש, אם בכלל, לעדכון על חיובים שנעשו על ידי המשיבה בשבע השנים שקדמו להגשת בקשת האישור.

III. הסוגיה השלישית (צוינה כ"סוגיה הרביעית" ברשימת הפלוגתאות והעובדות המוסכמות):

1. המומחה מטעם המבקש הגיע בחוות דעתו למסקנה, לפיה המשיבה חייבה וגבתה אגרת נסיעה בסכומים שגויים ביחס למועדים ולסוגי כלי רכב כדלהלן:
1.10.2015 ביחס לרכב ציבורי, 1.4.2016 ביחס לרכב מסחרי, 1.1.2017 ביחס לרכב מסחרי, 1.10.2017 ביחס לרכב ציבורי.
לטענת המשיבה, הדבר נובע מהוראות חוק המחייבות אותה בעיגול סכומים שהם שברי אגורה לאגורה הקרובה.

2. מקורו של הפער בין שיטת העדכון כפי שחושבה על ידי מומחה המבקש לבין שיטת העדכון שבוצעה בפועל על ידי המשיבה, נובע מכך שבין הצדדים קיימת מחלוקת הנוגעת לאופן החישוב של אגרות הנסיעה המנוי בסעיף 15.3.2 להסכם הזיכיון.
לטענת המשיבה יש לבצע עיגול לאגורה הקרובה בשלב חישוב תעריף הבסיס, ולעומת זאת, לטענת המבקש, יש לבצע עיגול סכומים לאגורה הקרובה רק בשלב האחרון, לאחר ביצוע ההכפלה של תעריף הבסיס.

3. חלק מהחיובים כאמור חויבו ונגבו בשבע השנים שקדמו לבקשת האישור, וחלקם האחר מצוי בהליכי גביה ועומד כחוב פתוח אצל המשיבה.

4. לטענת המבקש, הוא חויב בסכומי אגרות נסיעה קצובים, העולים על הסכומים שחושבו בחוות דעתו של המומחה מטעמו.

פלוגתה: האמנם פעלה המשיבה ופועלת כדין, לאור עמדת הצדדים בסוגיה זו.

ח. הצדדים הגישו סיכומי טענות בכתב וכן הוגשו סיכומי תשובה מטעם המבקש.

להלן עיקר טענות המבקש בסיכומיו:

1. חיוב מסוג "אי-פירעון של חשבון במועד תשלומו" הינו חיוב "עוקב" או ב"רובד שני" לחיובים/חשבונות פתוחים אחרים, והוא מתהווה בהתקיים שני תנאים: האחד - קיום חשבון. השני - חלף המועד לתשלומו.
לטענת המבקש, לצורך חיוב נוסף מסוג "אי-פירעון של חשבון במועד תשלומו" על המשיבה להוכיח, כי שלחה את ההודעה על החיוב בדואר רשום, ורק אז קמה לה החזקה כי ההודעה התקבלה בידי החייב תוך 15 ימים מן המועד שנשלחה, ובחלוף 18 יום מעת שפעלה כך, רק אז קמה לה הזכות להטיל את החיוב הנוסף.
הפרשנות המוצעת על ידי המבקש נתמכת, לטענתוֹ, גם בפרשנות וועדת הערר בהחלטתה בערר מס' 25/4017 טיאוסנו נ' קבוצת כרמלטון (29.3.2018) .

2. לטענת המבקש, יש לדחות את טענות המשיבה, כאילו סעיף 12א(א)(2) לחוק יוחד אך ורק לצורך חישוב מניין הימים להגשת ערר, שכן מחוקק המשנה ביקש לאמץ את ההסדר שנקבע בסעיף 12א(א)(2) הנ"ל בקשר לקבלתו של חשבון גם בתקנה 5(2) לתקנות אופן החיוב.
פרשנותה של המשיבה מובילה לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת, לפיה המחוקק השחית את מילותיו בקביעת הסיפא בתקנה 5(2) של תקנות אופן החיוב.
לטענת המבקש , עמדתוֹ מתיישבת גם עם הפסיקה, לפיה מקום בו מתעוררת מחלוקת לגבי פרשנותו של דבר חקיקה, יש להעדיף את הפירוש שיש בו כדי להקנות משמעות מעשית להוראות הסעיף, ולא לפרשנות המביאה לחוסר אפשרות ליישמו.

3. מהחשבונות שצורפו לבקשת האישור עולה, שהמשיבה לא ציינה את מספר זהותו של המבקש , כנדרש לפי תקנה 4(א)(2) של תקנות אופן החיוב, וככל הנראה כשל זה תרם לאי-הגעת החשבונות ליעדן.

4. מחוקק המשנה יצר איזונים בין האינטרסים של בעל הזיכיון לגבות אגרה, חיובים ופיצויים מחד גיסא , לבין האינטרסים של המשתמשים בכביש, שלא יוטלו עליהם חיובים מבלי לתת להם אפשרות סבירה לדעת על קיומם, מאידך גיסא. לטענת המבקש, חובה זו חלה גם מכוח עקרון תום הלב בדיני החוזים.

5. באשר לסוגיה השניה: בהיעדר כל הוראת עיגול ייחוד ית החלה ביחס לסכומי הפיצוי והחזר הוצאות, המסמיכה את המשיבה לבצע עיגול סכומים, לפני או אחרי הוספת מע"מ, אין המשיבה רשאית לבצע עיגול סכומים. גם חוק עיגול סכומים אינו חל, שכן סכום הפיצוי והחזר הוצאות אינו "חוב מס".

המשיבה גם נמנעת מלהסביר מדוע לגישתה, יש לעגל את סכומי הפיצוי והחזר הוצאות לשקל הקרוב, לפני הוספת המע"מ, ולא לאחר הוספתו.

המשיבה לא הציגה חישובים נגדיים, ואימצה את הסכומים שחושבו על ידי המומחה, דבר המהווה הודאת בעל דין.

6. בנוסף, אילו המחוקק היה מעונין להחיל את הוראות עיגול סכומים לשקל הקרוב הוא היה קובע זאת מפורשות, כפי שנקבע בתקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט-1999, וכן תקנה 13(ב) לתקנות נתיבים מהירים (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), התשע"א-2010, במסגרת ן נקבעו הוראות עיגול לשקל הקרוב ביחס לסכומי הפיצוי והחזר ההוצאות.

7. באשר לסוגיה השלישית, המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב ה שאלה האם עיגול הסכום לאגורה הקרובה ביותר, כמתחייב על פי דין ביחס לרכבים ציבוריים ומשאיות, אמור להיעשות שלב אחד לפני ההכפלה כטענת המשיבה, או בשלב האחרון לאחר ההכפלה, כטענת המבקש.
לטענת המבקש, מהסכם הזיכיון ומכללי העדכון התקופתי שנקבעו בפסיקה עולה, שיש להתעלם מהשפעת העיגול בעת חישוב הסכומים העדכניים, וכי העיגול, מתבצע הלכה למעשה רק בשלב האחרון לפני קביעת סכומי העדכון התקופתיים הסופיים.

בשנים האחרונות הצהירה המדינה במספר רב של הזדמנויות, כי עמדתה העקרונית היא, שיש להתחשב בהפרשי הצמדה שהצטברו בהתעלם מהשפעת העיגול התקופתי, דהיינו, העיגול ייעשה רק בשלב האחרון של תהליך קביעת סכום העדכון התקופתי והסופי.

8. עוד מדגיש המבקש, שמטעמו הוגשה חוות דעתוֹ של המומחה רו"ח מילאד מטר (נושאת תאריך 1.2.2018) , שלא נסתרה על ידי המשיבה, שלא הגישה חוות דעת נגדית מטעמה.

ט. מנגד, תמצית טענות המשיבה בסיכומיה היא זו:

1. בהתאם לתקנות אופן החיוב, על המשיבה לשלוח את החשבונות למי שאינו מנוי בדואר רגיל, ולא בדואר רשום. המשיבה מדגישה, כי המדובר בחייבים שנסעו במנהרות הכרמל בנתיב המנויים כשאין ברשותם מנוי, תוך התחמקות מתשלום אגרת הנסיעה, ובעניינם בחר מחוקק המשנה בחר לחייב את המשיבה במשלוח החשבונות בדואר רגיל.

משלוח חשבונות בדואר רשום הוא אופציה בלבד, ששכרה בצידה, דהיינו, הוא מאפשר למשיבה ליהנות מחזקה בדבר מסירת החשבון לחייב לצורך מניין הימים להגשת ערר.

2. שאלת "קבלתו" של החשבון, כלל אינה מתעוררת בענייננו, שכן, בהתאם לפלוגתאות המוסכמות, אין למבקש טענה, כי החשבון שנשלח אליו בדואר רגיל לא הגיע, ולפיכך אין לו עילת תביעה בעניין.

בנוסף, בהתאם לתקנה 7(4) לתקנות אופן החיוב, המועד לתשלום נמנה מיום משלוח החשבון, ולא מועד קבלתו. זה האחרון רלוונטי רק לצורך מניין הימים לצורך הגשת ערר לוועדת הערר.

זאת ועוד, התקנות המקבילות לגבי כביש 6 ( תקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט-1999), קובעות שחשבון הכולל פיצוי והחזר הוצאות בגין נסיעה בכביש 6, יש לשלוח בדואר רשום. אילו המחוקק סבר שגם בענייננו יש לפעול באופן דומה, הוא היה קובע זאת מפורשות.

3. לגבי סוגיית עיגול סכומי הפיצוי והחזר ההוצאות (לאחר ההצמדה למדד) לשקל השלם הקרוב , פועלת המשיבה בהתאם להוראות חוק עיגול סכומים, התשמ"ו-1985, החלות במקרה זה, הואיל, ולטענת המשיבה, תשלום "פיצויים והחזר הוצאות" הוא תשלום חובה, ואין המדובר במחיר . לכן , חלה ההוראה בעניין עיגול הסכומים שבחוק עיגול סכומים.

העניין נדון ב-עע"מ 7705/16 יואל רונן נ' מדינת ישראל-רשות המסים (15.7.2018) [להלן: "עניין יואל רונן"]. שם קבע בית המשפט העליון, שהאגרות שגובה זכיין כביש 6 מלקוחותיו, אינן "תשלום חובה", אלא "מחיר" שמשלמים מי שמעוניינים ליהנות מהשירותים שהזכיין מספק. אולם, כך טוענת המשיבה, חיוב בפיצויים והחזר הוצאות, לפי תעריף הקבוע בתקנות, הוא תשלום כפוי המוטל על כל מי שנכנס שלא כחוק לכבישי מנהרות הכרמל, המשקף את הוצאות האכיפה והגביה בפרויקט כולו, ובלא כל קשר למשלם עצמו, ודינו כדין מס.

4. בדיונים שנערכו בוועדת הכלכלה של הכנסת (ביום 26.7.2010) לקראת אישור התקנות, הוסבר, שסכומים אלה הם בגדר "מס", ולכן חלה עליהם חובת עיגול בהתאם לחוק עיגול סכומים.

5. לגבי תעריפי הנסיעה ברכב ציבורי ומסחרי: בהתאם להוראות חוק מנהרות הכרמל, התקנות, והסכם הזיכיון, שיטת חישוב אגרות הנסיעה השונות במנהרות הכרמל קובעת , שיש תחילה לחשב את תעריף הבסיס (שהוא התעריף אותו יש לגבות מרכב נוסעים פרטי לנסיעה אחת). את התוצאה המתקבלת מהצמדת התעריף הבסיסי למדד המחירים לצרכן, יש לעגל לאגורה הקרובה ביותר כבר בשלב זה. מתעריף זה נגזרים תעריפי הנסיעה ברכב ציבורי (הכפלה פי 3) וברכב מסחרי (הכפלת התעריף פי 5).
טוענת המשיבה, כי כל התעריפים בהם מדובר, לרבות שיטת חישובם, אושרו על ידי המדינה או הרשות הממונה.

יתרה מכך, למבקש אין עילת תביעה אישית בשל כך, היות והוא לא טען כי ביצע נסיעות כלשהן בכלי רכב ציבורי או מסחרי.

6. לטענת המשיבה, עליה לשמור על יחס קבוע בין תעריף הבסיס שנקבע ואושר לבין יתר התעריפים, כך למשל, אי-עיגול תעריף הבסיס כלפי מטה לצורך החישוב, עלול לגרום לכך , שתעריף הנסיעה ברכב מסחרי יחרוג כלפי מעלה ממכפלת תעריף הבסיס
פי 5, דבר המהווה הפרה של הסכם הזיכיון.

7. מוסיפה וטוענת המשיבה, כי התנאים הדרושים לאישורה של תובענה כייצוגית אינם מתקיימים בענייננו, ולטענתה, תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת נשוא העניין.

י. המבקש הגיש סיכומי תשובה במסגרתם נטען:

1. כעולה מן העובדות המוסכמות, המשיבה הודתה במפורש, שהיא נוהגת להוציא חיובי פיצוי והחזר הוצאות נוספים מסוג "אי-פירעון של חשבון במועד" ללא בחינת קבלת החשבון על פי החזקה הקבועה בתקנה, אשר מחייבת משלוח החשבון ב דואר רשום.
המשיבה אמנם רשאית לשלוח למי שאינו מנוי חשבון אגרת נסיעה, או תשלום פיצוי והחזר הוצאות בדואר רגיל, אולם בבואה להטיל חיוב נוסף מסוג "אי פירעון של חשבון במועד", נדרשת היא לספור חלוף 18 ימים ממועד מילוי חובתה, דהיינו, שליחת החשבון ובחינת קבלתו על פי החזקה המחייבת משלוח החשבון בדואר רשום.
המחוקק קבע באופן נפרד הוראות לעניין המצאת החשבון למי שאינו מנוי, ובכללן ביקש לאמץ את החזקה המחייבת משלוח בדואר רשום.

המבקש מכחיש שקיבל חשבונות מן המשיבה, מלבד מכתב התראה מעו"ד מטעם המשיבה, ובנוסף, השאלה אינה אם החשבון הומצא בפועל, אלא האם לצורך הקמת החיוב הנוסף מסוג "אי פירעון של חשבון במועד" נדרש משלוח בדואר רשום.

2. המשיבה קבעה בפועל את הסכומים הן לאחר הפניה המוקדמת, והן לאחר הליך זה , בהתאם לחישובי המומחה מטעם המבקש, דהיינו, ללא עיגול לשקל הקרוב.

המשיבה טוענת, כי חוק מנהרות הכרמל הוא חוק מס, דבר המוביל למצ ב שלא מתקבל על הדעת, לפיו גם אגרות נסיעה אמורות להיות מעוגלות לשקל הקרוב. ברי, שחוק מנהרות הכרמל אינו חוק מס. המחוקק קבע מפורשות , שסכומי הפיצוי והחזר הוצאות הם חלק ממחיר עסקאותיה של המשיבה החייבים במע"מ, וגם המבחנים שהוזכרו בעניין יואל רונן אינם חלים בענייננו.

כתוצאה מאופן עיגול סכומי אגרות הנסיעה על ידי המשיבה, נגרמו לצרכנים חיובי יתר. את העיגול לאגורה הקרובה יש לבצע כשלב אחרון בתהליך החישוב.

יא. לאחר שעיינתי בטיעוניהם של שני הצדדים, על נספחיהם, בפרוטוקולי ישיבות קדם המשפט שהתנהלו בפניי, ובסיכומים מטעם שני הצדדים, לרבות סיכומי התשובה מטעם המבקש, הגעתי למסקנה כי דין בקשת האישור להתקבל בחלקה, רק ביחס לסוגיה השניה שבבקשת האישור.

יב. אדון תחילה בטענה, לפיה המשיבה מחייבת וגובה תשלום בגין אי-פירעון חשבון במועד תשלומו, כשדרישת התשלום לא נשלחה בדואר רשום. דהיינו, לטענת המבקש, במידה והמשיבה אינה שולחת את דרישת התשלום, למי שאינם מנויים, בדואר רשום, היא אינה רשאית להוסיף לחיוב בגין הנסיעה (בנתיב למנויים למי שאינו מנוי), חיוב נוסף מסוג "חיוב בגין אי תשלום במועד" עקב אי-תשלום החשבון במועד שננקב בחשבון שנשלח לחייב.

בעניין זה קובעת תקנה 5 לתקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), התש"ע-2010:

"חשבון כאמור בתקנה 4 יומצא לחייב –
(1) אם הוא מנוי – בדרך שנקבעה בהסכם השימוש;
(2) אם הוא חייב שפסקה (1) אינה חלה עליו – בדואר, ולעניין קבלתו יחול סעיף 12א(א)(2) לחוק." (ההדגשה שלי – י.ג.)

מכיוון, שאנו עוסקים במי שאינם מנויים רלוונטית לענייננו הוראת סעיף קטן 2, הקובעת שיש להמציא חשבון למי שאינו מנוי "בדואר".

התקנה מוסיפה את ההוראה: "ולעניין קבלתו יחול סעיף 12א(א)(2) לחוק ".

דהיינו, האמור בסעיף קובע, שמוטלת חובה לשלוח את החשבון ב"דואר", כאשר לעניין קבלתו יש לפנות להוראת סעיף 12א(א)(2) לחוק כבישי אגרה (מנהרות הכרמל), התשנ"ה-1995 [להלן: "חוק מנהרות הכרמל"]. בסעיף זה נקבע:

"הוכיח בעל הזיכיון כי שלח את ההודעה על החיוב בדואר רשום לכתובת למשלוח דואר כמשמעותה בסעיף 2 לחוק עדכון כתובות, התשס"ה-2005, חזקה כי ההודעה התקבלה בידי החייב בתום 15 ימים מהיום שנשלחה, אלא אם כן הוכיח החייב שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה. "

דהיינו, במידה ובעלת הזיכיון, המשיבה, הוכיחה , ששלחה את הודעת החיוב בדואר רשום לכתובת למשלוח דואר, קיימת חזקה שההודעה התקבלה בידי החייב " בתום 15 ימים מהיום שנשלחה", חזקה שהחייב יכול לסתור אותה. חזקה זו, לא תחול במידה והמשיבה שלחה את החשבון בדואר רגיל.

מלשון תקנה 5 הנוקטת במילים "ולעניין קבלתו" עולה, שההפניה להוראות סעיף 12א(א)(2) לחוק מנהרות הכרמל היא רק לעניין חזקה בדבר קבלת החשבון , במידה והחשבון נשלח בדואר רשום, ואולם לא עולה מלשון הסעיף שקיימת חובה לשלוח את החשבון בדואר רשום.

יג. לטענת המבקש, כדי שהמשיבה תוכל לחייב בחיוב נוסף מסוג "חיוב בגין אי תשלום במועד", מעבר לתשלום בגין הנסיעות ובגין נסיעה ללא מנוי בנתיב למנויים, קיימת חובה לשלוח את החשבון בדואר רשום. אולם, אין תמיכה בלשון החוק ובתקנות אופן החיוב לטענתו זו של המבקש. כל שקובעת תקנה 5 של תקנות אופן החיוב הוא, שעל המשיבה לשלוח את החשבון בדואר רגיל.
במידה והמשיבה שלחה את החשבון בדואר רשום, תחול חזקת קבלת החשבון בתוך 15 ימים ממועד שליחתו. הָא וְתוּ לֹא.

יד. נקודת המוצא בפרשנות דבר חקיקה היא הלשון בה נקט המחוקק. יש ליתן ללשון דבר החקיקה מעמד בכורה. בבואנו לפרש את המשמעות שיש לתת ללשון החוק, יש אמנם להעניק משקל לפרשנות הראויה נוכח תכלית החוק ומטרותיו, ואולם חייבת להימצא נקודת עיגון לפרשנות זו בלשון דבר החקיקה.

בעניין זה אני מפנה לדבריה של כב' הנשיאה (בדימוס) מ' נאור בע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי, פ"ד סב(4) 280, 303-302 (2008):

"אכן, המשמעות המשפטית תקבע על פי התכלית המונחת ביסוד החקיקה, עם זאת יש לזכור כי "גבול הפרשנות הוא גבול הלשון" (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (כבא-כוח היועץ המשפטי לממשלה), פ"ד נג(2) 817, 827 ב (1999)). "כל פרשן חייב להתחשב במגבלות הלשון. המשמעות המשפטית של הלשון, אשר נועדה להגשים את התכלית המונחת ביסודה, חייבת להתיישב עם אחת המשמעויות הלשוניות של הטקסט. אמת, המרכיב הלשוני אינו תנאי מספיק לפרשנות, אך הוא תנאי הכרחי לה" (ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2) 638, 647-646 (1998)). וכפי שקבע השופט ברק:
"אין השופט רשאי [...] להגשים מטרה שאין לה אחיזה, ולו הקלושה ביותר, בלשון החוק. מלאכת הפירוש אינה מוגבלת אך למלים, אך המלים מגבילות את הפירוש [...]. ייתכן, שיינתן ללשון החוק פירוש מרחיב או פירוש מצמצם, פירוש רגיל או פירוש חריג, אך בדרך כלל יש למצוא נקודת אחיזה ארכימדית למטרה בלשון החוק" (ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701, 715 (1982)).
אין ליתן למילות החוק משמעות שאין הן יכולות לשאת. השופט מפרש טקסט שנוצר על ידי המחוקק וגם הגשמת מטרה נעלה ככל שתהיה מחייבת נקודת אחיזה "ארכימדית" בלשונה של החקיקה. סטייה מעקרון זה יורדת לשורשם של דברים ואינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הפרשנות המקובלים..." (ההדגשה שלי – י.ג.)

בענייננו סבורני, שהפרשנות המוצעת על ידי המבקש, אין לה עיגון בלשון החוק. יתרה מכך, השימוש במילים "ולעניין קבלתו" מצביע על כך שכוונת המחוקק הייתה להפנות להוראת ס עיף 12א(א)(2) של חוק מנהרות הכרמל, רק לעניין חזקת קבלת החשבון. אין ביסוס בלשון תקנה 5 של תקנות אופן החיוב לפרשנותו של המבקש, לפיה תנאי להטלת חיוב מסוג "חיוב בגין אי תשלום במועד" הוא משלוח החשבון בדואר רשום.

טו. המבקש הפנה לתמיכה בטענתו להחלטת וועדת הערר לפי חוק מנהרות הכרמל בערר מס' 25/4017 טיאוסנו נ' קבוצת כרמלטון (29.3.2018) [להלן: "עניין טיאוסנו"], וטען, שאכן משלוח החשבון אינו חייב להיעשות בדואר רשום, אך לטענתו, לעניין סמכות המשיבה לפעול לאכיפת התשלומים מכוח תקנות אופן החיוב, ולחייב בתשלום נוסף מסוג "חיוב בגין אי תשלום במועד", נדרשת המשיבה להוכיח קודם הטלת חיוב זה שהיא שלחה את החשבון בדואר רשום.

אולם, עיון בהחלטה וועדת הערר הנ"ל, מעלה שאין בהחלטה זו כדי לתמוך בעמדת המבקש.

כך קבעה וועדת הערר בעניין טיאוסנו (שם, בפיסקאות 37-33):

"33. כעת נותר לדון בשאלה כיצד הייתה מחויבת המשיבה לשלוח לעורר הודעות בדבר גובה החוב - האם בדואר רגיל או שמא בדואר רשום. רק נזכיר כי העורר מודה שקיבל את החשבוניות בדואר, אך לא פתח אותן והעבירן לרואה החשבון שלו.
34. הוראת סעיף 5 לתקנות קובעת כי אם החייב אינו מנוי למנהרות הכרמל (כפי המקרה דנן), הרי שהמשיבה מחויבת לשלוח את החשבון בדואר (ולא בדואר רשום), ולעניין קבלתו יחולו הוראות סעיף 12א(א)(2) לחוק.
35. הוראת סעיף 12א(א)(2) לחוק קובעת חזקה כי במידה והוכיח בעל הזיכיון כי שלח את ההודעה על החיוב בדואר רשום לכתובת למשלוח דואר, כמשמעותה בסעיף 2 לחוק עדכון כתובת, התשס"ה-2005, אזי יראו את ההודעה כהודעה שהתקבלה בידי החייב בתום 15 ימים מהיום שנשלחה, אלא אם הוכיח החייב שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו, ולא עקב הימנעותו מלקבלה...
37. המשיבה נהגה באחריות רבתי עת שלחה את החשבוניות בדואר רשום ובהודעת SMS, וזאת בבחינת למעלה מן הצורך, שכן בנסיבות העניין ובשים לב לעובדה כי הרכב נשוא הערר לא היה מנוי למנהרות הכרמל, אזי הוראות החוק מטילות על המשיבה לשלוח את החשבונות בדואר רגיל בלבד." (ההדגשות שלי – י.ג.)

טז. ממשיך וטוען המבקש, כי תקנה 10(2) של תקנות אופן החיוב קובעת, שחייב יחויב בתשלום פיצוי והחזר הוצאות מסוג "חיוב בגין אי תשלום במועד" במידה שהחייב לא פרע את החשבון במועד תשלומו.
תקנה 7(4) קובעת, כי מועד התשלום, למי שאין לו הסכם שימוש (מנוי) הוא "בתוך 18 ימים מיום ששלח בעל הזיכיון את החשבון לחייב כאמור בתקנות 5 ו-6", וכדי למנות את אותם 18 ימים, כך לטענת המבקש, על המשיבה להוכיח כי היא פעלה בהתאם לתקנה 5, דהיינו , להוכיח את קבלת החשבון בדואר רשום. לטענת המבקש, אלמלא כן, אין באפשרות המשיבה להוכיח את קבלת החשבון.

סבורני, שאין עיגון בלשון החוק לטענה זו, ולא ניתן להטיל על המשיבה חובות מעבר לאלה שהמחוקק ביקש להטיל עליה.

כאמור, סעיף 12א לחוק, שכותרתו "וועדות ערר" יוצר בס"ק (א)(2) חזקה בדבר קבלת החשבון, במידה והוא נשלח בדואר רשום, אך אין ללמוד מכך שאלמלא חזקה זו לא ניתן להוכיח את קבלת החשבון, מה עוד שתקנה 7(4) של תקנות החיוב מאפשרת להטיל "חיוב בגין אי תשלום במועד" ככל שהחייב לא שילם את החשבון ""בתוך 18 ימים מיום ששלח בעל הזיכיון את החשבון", ושליחת החשבון היא בהתאם לסעיף 5 "בדואר" (ו לא צוין ב"דואר רשום") .

התקנות אינן מתנות את החיוב מסוג "חיוב בגין אי תשלום במועד" במשלוח החשבון בדואר רשום, אלא רק יוצרות חזקה בדבר קבלתו, ככל שנשלח בדואר רשום, וחזקה זו פועלת לטובת המשיבה. חזקה זו אינה חלה אם המשיבה לא שלחה את החשבון בדואר רשום.

החזקה רלוונטית בעת שהחייב חולק על החיוב, וטוען , שהחשבון כלל לא התקבל אצלו, ורואה עצמו נפגע מפעולות המשיבה לפי חוק מנהרות הכרמל. במקרה כזה רשאי החייב לפנות לוועדת הערר, ובין היתר, לטעון טענות בדבר אי-קבלת החשבון.

יז. זאת ועוד, בדברי ההסבר להצעת החוק במסגרתה נוסף סעיף 12א לחוק מנהרות הכרמל, נכתב (ה"ח ממשלה 436, מיום 16.6.2009, בעמ' 414):

"כדי למנוע אי-בהירות לעניין מועד קבלת ההודעה על החיוב, מוצע לקבוע חזקה ולפיה מועד קבלת ההודעה על החיוב שממנו יימנו 45 הימים להגשת ערר... מוצע כי אם נשלחה ההודעה בדואר רשום יראו אותה כאילו התקבלה בידי החייב, אלא אם כן הוכיח החייב שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו (ולא, למשל, עקב הימנעותו מלקבלה)." (ההדגשה שלי – י.ג.)

דהיינו, חזקת המסירה הקבועה בסעיף 12א(א)(2) לחוק מנהרות הכרמל, היא לעניין המועד שממנו יימנו 45 הימים להגשת הערר.

יח. יתרה מכך, מקובלת עליי טענת המשיבה, שאילו היה מחוקק המשנה חפץ להטיל עליה חובה לשלוח חשבון בטרם חיוב בגין אי-תשלום חשבון במועד, דווקא בדואר רשום, הוא היה קובע זאת מפורשות, כפי שתוקן, למשל, בתקנה 5(א) של תקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט-1999:

"(א) חשבון יומצא לחייב –
(1) אם הוא כולל חיובים בשל נסיעות בלבד - בדואר רגיל;
(2) אם הוא כולל חיוב בשל פיצוי והחזר הוצאות - בדואר רשום;
(3) אם הוא חשבון הנשלח לחייב על פי הסכם - בכל דרך שנקבעה להמצאת חשבונות בהסכם. " (ההדגשה שלי – י.ג.)

בענייננו, כאמור, קובעת הוראת תקנה 5(2) לתקנות אופן החיוב, כי חשבון יומצא "אם הוא חייב שפסקה (1) אינה חלה עליו [דהיינו, הוא אינו מנוי – י.ג.] – בדואר", ולא נקבע בדואר רשום.

יט. משכך, לגבי הסוגיה הראשונה, במסגרתה טען המבקש לקיומה של חובה למשלוח החשבון בדואר רשום (ולא בדואר רגיל) כתנאי להטלת החיוב מסוג "חיוב בגין אי תשלום במועד" במקרה שהחשבון לא שולם במועד על ידי החייב, הרי שהמבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שקיימת אפשרות סבירה שהשאלות המתעוררות בסוגיה הראשונה תוכרענה לטובת הקבוצה.

כ. בשולי הדברים אציין, שבניגוד לטענת המבקש, לפיה מספר תעודת הזהות שלו לא צוין על גבי החשבונות, הרי בכל החשבונות שצורפו לבקשת האישור, מופיע מספר תעודת הזהות של המבקש בצד שמאל למעלה בסמוך למילים "מס' זיהוי/עוסק מורשה".

כא. לגבי הסוגיה השניה, טען המבקש, כי המשיבה מחייבת בתשלום סכומי פיצוי והחזר הוצאות, החורגים מן הסכומים המעודכנים לפי תקנות פיצוי והחזר הוצאות. בהתאם לרשימת העובדות והפלוגתאות המוסכמות, צוין , כי הדבר נובע מעיגול הסכומים לשקל הקרוב, כשלטענת המבקש, המשיבה אינה מוסמכת לעגל את סכומי החיוב בהתאם לחוק עיגול סכומים.

מנגד טוענת המשיבה, כי הוראות חוק עיגול סכומים חלות לגבי סכומי פיצוי והחזר הוצאות, שכן חיוב זה, במובחן מן החיוב עבור הנסיעות עצמן, הוא בגדר חיוב כפוי, דהיינו, מס.

כב. סעיף 2 לחוק עיגול סכומים, התשמ"ו-1985, קובע:

" חוב מס או החזר מס, יעוגלו לשקל החדש הקרוב; סכום של חצי שקל חדש יעוגל כלפי מעלה".

השאלה היא: האם הסכום של פיצוי והחזר הוצאות בהתאם לתקנות פיצוי והחזר הוצאות, מהווה חוב מס?

כג. ברי, כי הנסיעה בכבישי מנהרות הכרמל אינה חובה, ולכן התשלום שנגבה בעבורה – אינו בגדר תשלום חובה, אלא הוא בגדר מחיר . מי שבוחר מרצונו לנסוע במנהרות הכרמל - עליו לשלמו בתמורה לשירות שניתן לו על ידי המשיבה.

בנוסף, מחיר הוא רצוני, דהיינו, קיימת אפשרות להימנע מקבלת השירות, ובכך להימנע מלשלמו. יפים לענייננו דברי כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק ב-רע"א 2701/97 מדינת ישראל נ' צ'רטוק, פ"ד נו(2) 876, 886 (2002), שהצטרף לדעת המשנה לנשיא (בדימוס) ש' לוין, והוסיף (שם):

"מחיר מתאפיין, בין השאר, בכך שהוא תשלום רצוני ולא תשלום כפוי. ברצותו נזקק פלוני לשירות ומשלם את "מחירו". ברצותו לא נזקק לשירות ולא משלם את "מחירו". "מחיר" וכפייה אינם דרים בכפיפה אחת..."

עיינו גם: בדבריו של כב' המשנה לנשיאה (בדימוס) א' רובינשטיין (בדעת הרוב) ב-בג"ץ 1195/10 מרכז השלטון המקומי נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב, בפִסקה מ"ט, וכן בפִסקאות נ"ג-נז" ( 13.11.2014) [להלן: "הרשות הממשלתית למים ולביוב"].

לכן, הואיל וניתן להימנע מלשלם בעבור נסיעה במנהרות הכרמל באמצעות נסיעה בדרכים חלופיות, הרי שהתשלום הנגבה בעבור הנסיעה הוא תשלום רצוני, דהיינו, מחיר.

כד. השאלה שעליה יש להשיב עתה היא: האם גם תשלום "פיצוי והחזר הוצאות" הוא בבחינת "מחיר" בדומה לתשלום בעבור הנסיעה במנהרות הכרמל, או שמא המדובר ב"מס" כפי שטוענת המשיבה?

כה. המשיבה הפנתה בעניין זה לפסק הדין בעניין יואל רונן, שם טען המערער, כי התשלום שגובה חברת "דרך ארץ" מן המשתמשים בכביש 6 הוא תשלום חובה, ולפיכך אינו חייב במע"מ.

כב' הנשיאה א' חיות כתבה, שם , בפיסקה 6:

"לטענת המערער, התשלום בעבור הנסיעה בכביש 6 אינו "מחיר" המשולם במסגרת עסקה כאמור בסעיף 2 הנ"ל, כי אם תשלום חובה שאינו חייב במע"מ. טענה זו אינה מקובלת עליי. "מס" הנו תשלום כפוי שאין תמורה ישירה בעדו ואילו "מחיר" הוא תשלום רצוני הניתן בתמורה לנכס או לשירות. בתווך שבין מס "טהור" ומחיר "טהור" ישנה שורה ארוכה של תשלומים "מעורבים" הנושאים מאפיינים של מס מצד אחד ומאפיינים של מחיר מצד שני. על מנת לקבוע האם תשלום "מעורב" כאמור הוא בגדר מחיר או תשלום חובה, על בית המשפט לבחון היכן הוא ממוקם על הספקטרום שבין מס למחיר. ככל שמאפייניו המסיים של התשלום הם דומיננטיים יותר, קרי, ככל שהאפשרות להימנע מלשאת בו מצומצמת יותר וככל שאין קשר בין שיעורו לעלות השירותים או המוצרים שהוא משמש כדי לממנם, כך ייטה בית המשפט לסווגו כתשלום חובה. לעומת זאת, ככל שמדובר בתשלום רצוני המשקף שווי של נכס או שירות הניתנים בעדו, כך ייטה בית המשפט לסווגו כמחיר..."

טוענת המשיבה בענייננו, שכשם שכב' הנשיאה א' חיות הגיעה למסקנה, שאגרת הנסיעה בכביש 6 היא בבחינת "מחיר", כך מוביל אותו ניתוח למסקנה, כי התשלום בגין פיצויים והחזר הוצאות , בהתאם לתקנות פיצויים והחזר הוצאות, מהווה תשלום כפוי שאין בעדו תמורה ישירה, ומכאן שעסקינן, כך לטענת המשיבה, במס.

כו. אי בידי להיעתר לטענתה זו של המשיבה.

עיון בחשבונות בעניינו של המבקש (נספח 1 לחוות דעת המומחה מטעם המבקש (שהיא נספח 4 לבקשת האישור)), מעלה , כי על החיובים בגין פיצוי והחזר הוצאות נוסף מס ערך מוסף.

כך, למשל, בחשבון מיום 7.12.2015 חויב המערער ב"תשלומים עבור נסיעות" בסכום של 29.72 ₪ ובתשלום עבור "חיוב בגין נסיעה ללא הסכם 2", שהוא חיוב בגין פיצוי והחזר הוצאות, בסכום של 328.00 ₪ (והכל בגין 4 נסיעות).
הן על סכום התשלום עבור נסיעות והן על סכום הפיצוי והחזר הוצאות נוסף מס ערך מ וסף (17%) בסכום של 60.81 ₪. הוספת מע"מ על סכום הפיצוי והחזר הוצאות נעשתה גם בחשבונות מן התאריכים 8.10.2015 ו-7.3.2016.

החיוב במע"מ נעשה על פי הוראת תקנה 1(א) לתקנות פיצוי והחזר הוצאות, הקובעת:

"סכומי הפיצוי והחזר ההוצאות יהיו כמפורט בטור ג' בתוספת, בצירוף מס ערך מוסף, כמשמעותו בסעיף 2 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976" (ההדגשה שלי – י.ג.) .

בהתאם לעניין יואל רונן, הרי אילו תשלום הפיצוי והחזר ההוצאות אכן היה בגדר "מס", לא היה מקום להוסיף עליו מע"מ, שכן לפי סעיף 2 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975: "על עסקה בישראל ועל יבוא טובין יוטל מס ערך מוסף בשיעור אחד ממחיר העסקה או הטובין".
מכאן, שהוספת המע"מ על תשלומי הפיצוי והחזר הוצאות, בהתאם לתקנה 1(א) לתקנות פיצוי והחזר הוצאות, מהווה אינדיקציה לכך שאין המדובר במס.

כז. ב-עע"ם 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל (13.8.2012) [להלן: "עניין לוי"] נדונה האבחנה בין תשלום שהוא בגדר "מחיר" לבין תשלום שהוא בגדר "תשלום חובה" או "מס".
כב' השופט (בדימוס) צ' זילברטל כתב, שם, בפיסקה 25:

"... המבחן הקובע צריך להיות דווקא האם לצורך הטלת תשלום מסוג מסוים על הפרט נדרשת הסמכה בדין. כלומר, אין זה מבחן של מצב הדברים כהווייתם, העוסק בשאלה האם התשלום הוטל או נגבה מכוח סמכות שבדין (או נחזה להיות כזה), אלא מבחן משפטי-נורמטיבי, הבוחן האם מדובר בתשלום מסוג התשלומים אשר אין להטילם על הפרט אלא במסגרת הסמכה כדין." (ההדגשה שלי – י.ג.)

ובהמשך, שם, בפיסקה 31:

"לכאורה, כשם שניתן להימנע מתשלום מחיר, כך גם ניתן להימנע מתשלום אגרה על ידי הימנעות מקבלת השירות שבגינו היא משתלמת (נמדר, עמ' 30). אולם, למעשה יש אגרות המשתלמות גם על שירותים הכרחיים..."

כח. בענייננו, אין ספק כי הסמכת המשיבה לגבות את תשלום הפיצוי והחזר הוצאות נקבע מכוח הסמכה בדין (סעיף 7ד לחוק מנהרות הכרמל, סעיף 10 לתקנות אופן החיוב בתשלום, ותקנות פיצוי והחזר הוצאות ). אולם , אין די בכך, ויש בנוסף לשאול את השאלה, כפי שנקבע ב עניין לוי, האם מדובר בתשלומים "אשר אין להטילם על הפרט אלא במסגרת הסמכה כדין", ואין די שבפועל קיימת הסמכה בדין.

סבורני, שתשלום פיצוי בגין הוצאות שנגרמו למשיבה בגין נסיעה ללא מנוי בנתיב למנויים, קרובה היא יותר לפעולה של גורם מסחרי, הבא לדרוש תשלום על הוצאות שנגרמו לו עקב מעשי הצרכן, מאשר לפעילות של הפעלת סמכות שלטונית.

מכאן, שקיימת אינדיקציה נוספת, שניה במספר, לכך, שהתשלום בגין פיצוי והחזר הוצאות למשיבה – אינו בבחינת תשלום מס.

כט. בעניין הרשות הממשלתית למים ולביוב מביא כב' המשנה לנשיאה (בדימוס) א' רובינשטיין (בדעת הרוב) מבחן נוסף להבחנה בין תשלום שהוא בגדר "מחיר" לבין תשלום שהוא בגדר "מס" (שם, בפִסקה נ"ו):

"בנסיבות ענייננו אין מתממש החשש כי עסקינן בתשלום כפוי. חשש זה מתפוגג מקום בו פועם בלב התשלום שבמוקד עקרון העלות הריאלית, המביא לקביעת מחיר כלכלי. אופיה של הסמכות עליה עמדנו מביא לדיכוי יצרו של "המונופול" להשיא את הכנסותיו ממתן שירותי מים וביוב, ולמקסם את רווחיו אל מעבר למחיר שהיה נקבע בשוק חופשי, ואין ביכולתו כלל לנצל את מעמדו לגביית תשלום שאינו ריאלי, שהרי אז בחריגה מסמכות עסקינן. כך, בבחינת המונופול הוליד עכבר, שכן על התשלום לשקף במהותו את העלות הממשית של השירותים המסופקים, ובגדרי סמכותה של הרשות קביעת מחיר כלכלי – מחיר אשר היה נקבע בשוק תחרותי. במלים אחרות, ככל שהתשלום המבוקש שוה ערך לשווי התמורה באופן ברור, אינו מוגזם כלפי מעלה כדי להכביד על האזרחים על-ידי השאת רווחים מוגזמים ולא כלפי מטה כדי להפוך זאת ללא כלכלי, במקרה כזה – מקבל הוא גוון וולונטרי וניטה לראות בו מחיר..." (ההדגשה שלי – י.ג.)

בענייננו, סעיף 3(א) של תקנות פיצוי והחזר הוצאות קובע:

"הרשות הממונה תגיש לשר התחבורה ולשר האוצר המלצות לשינוי סכומי הפיצוי והחזר ההוצאות שבתוספת; לצורך מתן המלצה כאמור, תבדוק הרשות הממונה את כלל הנתונים שבידי בעל הזיכיון לעניין פעילויות האכיפה, באופן שסכומי הפיצוי והחזר ההוצאות שיחולו ישקפו את סכומן הכולל של ההוצאות בפועל הכרוכות באכיפת הגבייה של האגרה, באכיפת החיובים ובפיצוי בשל נזק שנגרם, ואילו הוצאות שהוציא בעל הזיכיון יוכרו כהוצאות בפועל לעניין תקנה זו." (ההדגשה שלי – י.ג.)

דהיינו, קיים מנגנון עדכון סכומי הפיצוי והחזר ההוצאות, שאמור לשקף את ההוצאות שמוציאה המשיבה בפועל בגביית אגר ת הנסיעה והחיובים בהתאם לתקנות.

מכאן, שתשלום הפיצוי והחזר ההוצאות נועד להיות שווה ערך לתמורה ולהוצאות שנגרמו למשיבה. בדומה לעניין הרשות הממשלתית למים ולביוב, יש בנסיבות אלה כדי להטות את הכף להכניס את תשלום הפיצוי והחזר ההוצאות לגדר "מחיר".

מכאן, שקיימת אינדיקציה שלישית במספר, לכך שהתשלום בגין פיצוי והחזר הוצאות– אינו בבחינת תשלום מס.

ל. שלוש האינדיקציות הנ"ל, מובילות למסקנה, שתשלום פיצוי והחזר הוצאות למשיבה אינו בבחינת תשלום מס. משכך, הואיל וסעיף 2 לחוק עיגול סכומים חל רק כשמדובר ב" חוב מס או החזר מס", מה שאין כן בענייננו, הרי שהמשיבה לא הייתה מוסמכת לעגל לשקל השלם הקרוב את סכומי הפיצוי והחזר ההוצאות.

לא. משכך, בסוגיה השניה בה עוסקת בקשת אישור זוֹ, עמד המבקש בנטל להוכיח שקיימת אפשרות סבירה שהשאלות המתעוררות בסוגיה זו תוכרענה לטובת הקבוצה.

לב. לא נעלם מעיניי, כי המשיבה הפנתה בטיעוניה לפרוטוקול וועדת הכלכלה של הכנסת מיום 26.7.2010, בדיון אודות תקנות פיצוי והחזר הוצאות.
טוענת המשיבה, כי מן הדברים שנאמרו במהלך דיון וועדת הכלכלה הנ"ל עולה, שיש להתייחס לתשלום פיצוי והחזר הוצאות כאל תשלום מס, ומשכך חל חוק עיגול סכומים בענייננו, כפי שגם נאמר מפורשות במסגרת אותו דיון .

עיון בפרוטוקול וועדת הכלכלה הנ"ל, מעלה שעו"ד חוה ראובני, ששימשה כסגנית בכירה ליועצת המשפטית במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים, אמרה כי : "כאן מדובר על עדכון מדדי של סכומי הפיצוי בתהליך של אחת לשנה, תוך עיגול הסכומים..." (שם, בעמ' 4).

כאשר נשאלה עו"ד ראובני על ידי עו"ד אתי בנדלר, היועצת המשפטית של וועדת הכלכלה (שם, בעמ' 5): "אז תגידי לי בבקשה לאיזה מטרה עיגול הסכומים, אם כך? אם המטרה היא לא להקל, אז אנחנו לא צריכים בכלל את הסעיף של עיגול הסכומים", השיבה עו"ד ראובני: "אז אנחנו יכולים לוותר על עיגול הסכומים, להוריד אותו בכלל. זה יעוגל לפי חוק עיגול סכומים. יש חוק שמסדיר את עיגול הסכומים..." (שם, בעמ' 5).
בעקבות כך, אמרה עו"ד בנדלר: "אם כך בתקנת משנה (ב), הסיפא 'לפני שעוגלו לפי תקנה משנה (ג) תימחק, ותקנת משנה (ג) תימחק" (שם), ואז יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת אופיר אקוניס, אמר (שם): "אז תורידו. תודה. הסעיפים אושרו עם השינויים".

בהמשך, שאל יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת אקוניס, לפשר הסכומים שנקבעו בתוספת, ועל כך השיבה עו"ד בנדלר (ולא עו"ד ראובני מטעם משרד התחבורה , כפי שכתבה המשיבה בסעיף 56 לסיכומיה): "כי זה מס".

לג. אכן, כאשר בית המשפט מפרש דבר חקיקה, באפשרותו להתחקות אחר כוונת המחוקק, בין היתר, כעולה מדיוני הוועדה הרלוונטית בכנסת. אולם, הדברים שנאמרו בוועדה בכנסת אינם כובלים את בית המשפט בפרשנות דבר החקיקה, כפי שעמד על כך כב' השופט י' עמית
ב-רע"א 4958/15 שירותי בריאות כללית נ' יריב אהרון, בפִסקה 42 (23.10.2017):

"מדברים אלה (פרוטוקול הדיון בוועדת הכספים של הכנסת מיום 3.1.1999 - י.ג.) עולה, באופן מפורש, כי לנגד עיניהם של מנסחי החוק עמדה התפישה כי המנגנון של תביעה נגזרת אינו חל על קופות החולים המאוגדות כאגודות עותומניות... דברים אלה אמנם אינם כובלים את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו לפרש את הוראות החוק, אולם רשאי בית המשפט לייחס להם משקל בבואו לתור אחר כוונת המחוקק..." (ההדגשה שלי – י.ג.)

הואיל והמבחנים לאבחנה בין "מחיר" לבין "מס", עליהם עמדתי לעיל, מביאים לתוצאה שונה, לפיה התשלום בגין פיצוי והחזר הוצאות אינו בבחינת "מס", אזי הדברים שנאמרו בפרוטוקול וועדת הכלכלה של הכנסת – אין בהם כדי לשנות את מסקנתי, שכן, כאמור, אין הם כובלים את בית המשפט בפרשנות דבר החקיקה.

עם זאת, סבורני, שיהא מקום, במידת הצורך, ליתן לדברים שנאמרו בוועדת הכלכלה של הכנסת (מיום 26.7.2010) משקל בעת הדיון בתובענה הייצוגית גופה .

לד. באשר לסוגיה השלישית, שעניינה גביית אגרת הנסיעה מרכב ציבורי ומרכב מסחרי בתקופות מסוימות (בעדכון התעריף מיום 1.10.2015 ביחס לרכב ציבורי, בעדכון התעריף מיום 1.4.2016 ביחס לרכב מסחרי, בעדכון מיום 1.1.2017 ביחס לרכב מסחרי, ובעדכון מיום 1.10.2017 ביחס לרכב ציבורי), טוענת המשיבה, שמקור הפער בין התעריפים שנקבעו במועדים הנ"ל, לבין הסכומים שנקב בהם המומחה מטעם המבקש, רו"ח מילאד מטר, בחוות דעתוֹ מיום 1.2.2018 , נובע מהוראות חוק המחייבות אותה בעיגול סכומים שהם שברי אגורה לאגורה הקרובה.

לטענת המשיבה, יש לבצע עיגול לאגורה הקרובה בשלב חישוב תעריף הבסיס, ולעומת זאת, לטענת המבקש, יש לבצע עיגול סכומים לאגורה הקרובה רק בשלב האחרון, לאחר ביצוע ההכפלה של תעריף הבסיס (פי 3 לגבי רכב ציבורי ופי 5 לגבי רכב מסחרי) .

לה. צודקת המשיבה בטענתה, כי המבקש נעדר עילת תביעה אישית בסוגיה זו, שכן הוא לא נסע במנהרות הכרמל לא ברכב ציבורי ולא ברכב מסחרי (רכב שמשקלו 4 טון ומעלה).

מצילום רישיון רכבו של המבקש (נספח 3 לבקשת האישור) עולה, כי מדובר ברכב שמשקלו הכולל הוא 2.8 טון, ולכן מחויב הוא בתעריף לפי רכב פרטי, כפי שאכן חויב בפועל, כעולה מן החשבונות שצורפו כנספח 1 לחוות דעת המומחה מטעם המבקש (נספח 4 של בקשת האישור).

משכך, ככל שתאושר בקשת האישור בסוגיה זו, יהא מקום להורות על החלפת התובע הייצוגי (בהתאם להוראת סעיף 8(ג)(2) של חוק תובענות ייצוגיות).

לו. סעיף 15.3.2 להסכם הזיכיון קובע:

"The Maximum Toll Charge levied for a single passage through one of the Tunnels of all Vehicles other than a Public Vehicle or a Truck shall not exceed the Base Toll Charge; the maximum toll levied for a single passage through one of the Tunnels of a Public Vehicle shall not exceed three (3) times the Base T oll Charge; the maximum toll levied for a single passage through one of the Tunnels of a Truck shall not exceed five (5) times the Base Toll Charge (for each class of Vehicle, their "Maximum Toll Charge")."

בנוסף, סעיף 15.3.3. להסכם הזיכיון קובע, בין השאר:

"The Base Toll Charge shall be linked to the CPI (Consumer Price Index – מדד המחירים לצרכן – י.ג.), at the rate of increase of the CPI from the CPI published for December 1996 on January 15th 1997 (143.1 points), to the CPI published immediately prior to the date of escalation."

דהיינו, הוראת סעיף 15.3.3. להסכם הזיכיון קובעת, שיש לעדכן את תעריף הבסיס, מעת לעת, בהתאם לשינוי במדד המחירים לצרכן.
בעדכון זה, ייתכן ותוצאת העדכון תביא לתוצאה הכוללת שבר של אגורה, ואזי יחול הכלל, לפיו סכום המסתיים בשבר של אגורה, ייראה השבר שהוא חצי אגורה או יותר כאגודה שלמה, ושבר שהוא פחות מחצי אגורה יהיה בטל.

היות ויש לקבוע את ה-"Base Toll Charge", שהוא התעריף לרכב פרטי, שממנו נגזרים התעריפים לרכב ציבורי (פי 3) ולרכב מסחרי (פי 5), אזי מקובלת עליי טענת המשיבה, לפיה את פעולת עיגול שבר האגורה יש לבצע כבר בשלב חישוב תעריף זה.

לז. המבקש מפנה למספר הליכים, שלטענתו, תומכים בטענה כי את העיגול יש לבצע כפעולה אחרונה, לאחר ביצוע ההכפלה של תעריף הבסיס (לפני עיגול לאגורה הקרובה) פי 3 לגבי רכב ציבורי ופי 5 לגבי רכב מסחרי.

ההליך הראשון הוא ת"צ (מחוזי מרכז) 6573-03-14 גולן נ' מדינת ישראל (18.9.2014) [להלן: "עניין גולן"], שם הטענה הייתה שהמדינה התעלמה מן ההוראה שבתקנה 2 של תקנות החברות (אגרות), התשס"א-2001, לפיה יש לעדכן את סכום אגרת העיון בנסח חברה (אצל רשם החברות) מידי שנה , לפי שיעור שינוי המדד, לפני עיגול, ורק לאחר מכן, את הסכום המעודכן יש לעגל לשקל השלום הקרוב.
המדינה (שם) הגישה הודעת חדילה, בה היא דחתה את טענות המבקש (שם) אך עם זאת הוסיפה, שנפלה טעות אחרת בעדכון הסכומים, כך שבפועל נקבע תעריף גבוה מידיי , ולדבריה תעריף זה כבר תוקן. בית המשפט אישר את הודעת החדילה, ודחה את בקשת האישור.

מכאן, שבניגוד לטענת המבקש, המדינה לא הודתה בטענת המבקש (שם), ויתרה מכך, בעניין גולן מדובר היה בהוראת עיגול מפורשת שנקבעה בתקנה 2 של תקנות החברות (אגרות), בעוד בענייננו אין הוראת עיגול דומה, וכאמור, לשון הסכם הזיכיון מובילה למסקנה שונה.

לח. בת"צ (מחוזי מרכז) רוזנברג נ' מדינת ישראל (7.8.2016), שגם אליו הפנה המבקש בטיעוניו, נטען, כי המדינה גבתה אגרות שהסכומים שלהן עודכנו שלא כדין, בכך שהאגרות שם חושבו לפי עדכון האגרה האחרונה, למרות שסכום האגרה כבר כלל תוספת בגין עיגול סכום האגרה הצמוד, וכן לא נלקח בחשבון מדד שלילי. המדינה טענה (שם) , כי עמדתה היא שיש להצמיד את הסכום לפני ביצוע עיגול.
המדינה הגישה הודעת חדילה, לפיה הייתה טעות באופן הצמדת האגרות, וטעות זו תוקנה.

גם מהליך זה לא ניתן ללמוד לענייננו, שכן גם שם היו רלוונטיות הוראות עיגול ספציפיות, לפיהן, בנסיבות מסוימות, יש לעגל לשקל החדש השלם הקרוב, כמו ההוראה בתקנה 2(ב1) של תקנות המקרקעין (אגרות), התשל"ה-1974, ההוראה בתקנה 2(ב) של תקנות הירושה (אגרות הרשם לעניני ירושה), התשנ"ח-1998, ההוראה בתקנה 11(ב) של תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, ההוראה בתקנה 10א(ד) של תקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות), התשכ"ח-1968, ההוראה בתקנה 10(ב) של תקנות בית הדין לעבודה (אגרות), התשס"ח-2008. בנוסף דובר שם גם על אגרות מכוח חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991, שלפי סעיף 1י(ד) לחוק, יש לעגל את סכומי האגרות לאחר הצמדה, לסכום הקרוב שהוא מכפלה של עשרה שקלים חדשים.

בענייננו, אין המדובר בעיגול לשקל החדש הקרוב, או לסכום הקרוב שהוא מכפלה של 10 שקלים חדשים, אלא בעיגול שברי אגרות. אין בתקנות ובחוק הוראה ספציפית בעניין, כאשר מלשון הסכם הזיכיון עולה המסקנה, שאת תעריף הבסיס, ה-" Base Toll Charge", שהוא התעריף לרכב פרטי, יש להצמיד למדד ולעגל לאגורה השלמה הקרובה, ומן התעריף לאחר הצמדה ועיגול, יש לגזור את התעריפים לרכב ציבור (פי 3 מתעריף הבסיס) ולרכב מסחרי (פי 5 מתעריף הבסיס).

לט. גם בת"צ (מחוזי מרכז) 39777-01-16 גלמידי נ' משרד התחבורה (17.9.2017), מדובר היה בהוראת עיגול ספציפית, שהייתה קבועה בתקנה 15א(א) של תקנות התעבורה, התשכ"א-1961, לפיה יש להצמיד למדד את סכומי האגרות לפי תקנות אלה והסכום המו צמד "(ו)יעוגל לשקל החדש השלם הקרוב". גם שם הגישה המדינה הודעת חדילה, שאושרה על ידי בית המשפט.

מ. דהיינו, באותם הליכים מדובר היה במקרים בהם יש הוראת עיגול ספציפית בחוק או בתקנות, מה שאין כן בענייננו, מה עוד ששם דובר על עיגול לשקל השלם הקרוב, או לסכום הקרוב שהוא מכפלה של עשרה שקלים, ואילו בענייננו מדובר בעיגול של שבר אגורה. מהוראות הסכם הזיכיון נובע, כפי שטענה המשיבה, שיש קודם כל לקבוע את תעריף הבסיס, לאחר הצמדה למדד, ולאחר עיגול שבר האגורה, ובהתאם לתעריף שהתקבל, לקבוע את תעריפי הנסיעה לרכב ציבורי ולרכב מסחרי כמכפלה של תעריף הבסיס (פי 3 לגבי רכב ציבורי ופי 5 לגבי רכב מסחרי).

מא. אציין, כי בת"צ (מחוזי מרכז) 2098-05-13 ברגמן נ' מדינת ישראל (1.10.2017), ובת"צ (מחוזי מרכז) 16306-04-13 פטרסקו נ' מדינת ישראל (1.11.2015), שגם אליהם הפנה המבקש בטיעוניו, דובר על אי-עדכון סכומי אגרות בשל מדד שלילי, ונראה שהליכים אלה אינם רלוונטיים לענייננו.

מב. משכך, לגבי הסוגיה השלישית, במסגרתה טען המבקש לחיוב ביתר עבור תשלום אגרת נסיעה לרכב ציבורי ולרכב מסחרי בארבע תקופות מסוימות, הרי שהמבקש לא הוכיח, כמוסבר לעיל, קיומה של עילת תביעה אישית, והוא אף לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שקיימת אפשרות סבירה שהשאלות המתעוררות בסוגיה השלישית תוכרענה לטובת הקבוצה.

מג. מכאן, שהמבקש עמד בנטל להוכיח שקיימת אפשרות סבירה שהשאלות המתעוררות בתובענה (שאת אישורה הוא מבקש) תוכרענה לטובת הקבוצה רק לגבי הסוגיה השניה, שעניינה בחיוב בתשלום סכומי פיצוי והחזר הוצאות, החורג מן הסכומים שפורסמו בתקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (פיצוי והחזר הוצאות), התשע"א-2010, וזאת בשל עיגול סכומי הפיצוי והחזר ההוצאות לשקל הקרוב, לכאורה, ללא הסמכה בדין.

מד. לגבי הסוגיה השניה שבבקשת האישור נראה, שמתקיים גם התנאי המנוי בסעיף 8(א)(2) של חוק תובענות ייצוגיות, לפיו התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, הואיל והשאלה המתעוררת בתובענה (לגבי הסוגיה השניה) היא אחיד ה, והואיל והדעת נותנת שרוב חברי הקבוצה לא ינקטו בהליכים כנגד המשיבה בשל גביית היתר לכאורה. במצב דברים זה, סבורני, שבירור התובענה הייצוגית לגופה בסוגיה השניה שהועלתה בבקשת האישור, יביא למימוש זכות הגישה לערכאות של כל אחד מחברי הקבוצה (עיינו: א. קלמנט, "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006", הפרקליט מט(1) 131 (2006), בעמ' 141 , 145).

מה. לגבי שני התנאים הנוספים לאישורה של תובענה כייצוגית, המנויים בסעיף 8(א)(3) ובסעיף 8(א)(4) של חוק תובענות ייצוגיות, הדורשים כי המבקש יצביע על כך ש"קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת" וכן ש" קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב" – לא שוכנעתי מטענות המשיבה בדבר פגמים בהתנהלות המבקש ובדבר אי-קיום חובת תום- לב, מה עוד שב"כ המבקש ביצע פניה מוקדמת ומפורטת למשיבה ביום 26.12.2017 (נספח 3 של חוות דעת המומחה מטעם המבקש (נספח 4 לבקשת האישור)).
לא ראיתי כל סיבה להניח שדרישות סעיפים אלה (8(א)(3) ו-8(א)(4) של חוק תובענות ייצוגיות) לא תתמלאנה בענייננו , דהיינו, סבורני, שיש להניח כי עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב.

מו. סיכומו של דבר:

המבקש עמד בתנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות לעניין אישורה של התובענה כתובענה ייצוגית כנגד המשיבה, לגבי הסוגיה השניה בלבד, בעילה של הפרת החובה החקוקה הקבועה בתקנה 2 לתקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (פיצוי והחזר הוצאות), התשע"א-2010, בכך שהמשיבה קבעה את סכום הפיצוי והחזר הוצאות, תוך עיגול לשקל החדש הקרוב, וזאת לכאורה ללא הסמכה בדין.

מז. הגדרת הקבוצה התובעת היא: כל אדם, תאגיד, או ישות משפטית אחרת, אשר חויבו, החל
מתאריך 1.4.2011 (מועד העדכון הראשון) ועד להגשת בקשת האישור, בתשלום "פיצוי והחזר הוצאות" בסכומים העולים על הסכומים שהיה עליהם לשלם בהתאם למנגנון העדכון שבתקנה 2 של תקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (פיצוי והחזר הוצאות), התשע"א-2010, וזאת בשל כך, שהמשיבה עיגלה את סכומי ה"פיצוי והחזר הוצאות", לאחר ההצמדה למדד , לשקל השלם הקרוב, וזאת, לכאורה, ללא הסמכה שבדין.

באי כוח התובע המייצג הם : עו"ד חוסיין אבו חוסיין ועו"ד עבד אלעזיז אבראהים.

עילת התובענה הייצוגית היא: הפרת החובה החקוקה שבתקנה 2 של תקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (פיצוי והחזר הוצאות), התשע"א-2010.

השאלות העיקרי ות המשותפות לחברי הקבוצה התובעת הן:

1. האם סכומי "פיצוי והחזר הוצאות" שחויבו ונגבו על ידי המשיבה החל מיום 1.4.2011 ועד להגשת בקשת האישור, אשר עולים על הסכומים שחושבו בחוות דעת המומחה מטעם המבקש, רו"ח מילאד מטר (חוות דעת הנושאת תאריך 1.2.2018), חושבו כדין?

2. האם יש להחיל לגבי עדכון סכומי ה"פיצוי והחזר הוצאות" את מנגנון העיגול בהתאם לסעיף 2 לחוק עיגול סכומים, התשמ"ו-1985?

הסעד הנתבע הוא: מתן צו הצהרתי כנגד המשיבה, וכן מתן פיצוי כספי לחברי הקבוצה בגין הנזק הממוני שנגרם להם, לכאורה, או לחלופין , במידה ומסיבה כלשהי הסעד הכספי לא יהא ישים לגבי כלל חברי הקבוצה או חלקם, מתן פיצוי לטובת הציבור (בנוסף לסעד הפיצוי או במקומו) .

מח. בהתאם להוראת תקנה 6 של תקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010, הואיל והתובענה אושרה בשינויים, על באי כוחו של המבקש להגיש כתב תביעה מתוקן, בהתאם לנקבע בהחלטה זו, בתוך 15 ימים מן המועד שתומצא ל הם החלטה זו (מובהר, שפגרת הפסח כלולה במניין הימים).

המשיבה תגיש כתב הגנה מטעמה בתוך 45 ימים מן המועד שיומצא לה כתב התביעה המתוקן.

מט. בהתאם להוראת סעיף 25 של חוק תובענות ייצוגיות, על באי כוחו של המבקש להגיש לאישור בית המשפט, בתוך 15 ימים מן המועד שתומצא לה ם החלטה זו (פגרת הפסח כלולה במניין הימים) , את נוסח ההודעה בדבר אישור הגשת התובענה כייצוגית. ההודעה תכלול את הפרטים המנויים בסעיף 14(א) לחוק.

ההודעה תפורסם, לאחר אישור בית המשפט, בשני עיתונים יומיים נפוצים בשפה העברית (בהתאם להודעה על עיתונים נפוצים בשפה העברית לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ילקוט הפרסומים 6796, 4.5.2014).

בהוצאות פרסום ההודעה תישא המשיבה.

נ. אני קובע את קדם המשפט בתובענה הייצוגית לתאריך 20.6.2019 שעה 12:30 בצהרים.

נא. לא יאוחר מתאריך 1.5.2019 (פגרת הפסח כלולה במניין הימים) יגישו ב"כ שני הצדדים, במקביל, את עמדתם לגבי המשך ניהול ההליכים בסוגיה הרביעית (הטענה, לפיה המשיבה אינה מפרסמת ברשומות עדכונים לתעריפי הפיצויים והחזר ההוצאות), וזאת, בין היתר, בשים לב לפסק דינו של בית המשפט העליון ב- רע"א 1112/18 ‏קבוצת כרמלטון בע"מ נ' כתראן (15.4.2019) .

נב. היות ובקשת האישור אושרה חלקית בלבד, בסוגיה אחת מבין שלוש, אני קובע שבנסיבות אלה לא יהא צו להוצאות בגין ההליך עד כֹה.

נג. התיק יובא לעיוני ביום 1.5.2019 לעיון בנוסח ההודעה ב דבר אישור הגשת התובענה כייצוגית, וכן לצורך עיון בהודעות ב"כ הצדדים בהתאם לפיסקה נ"א דלעיל.

המזכירות מתבקשת לעדכן את לוח הדיונים בהתאם לפיסקה נ' דלעיל.

בנוסף, מתבקשת המזכירות להמציא את העתקי ההחלטה אל:

  1. ב"כ המבקש, עו"ד חוסיין אבו חוסיין, אום אל פחם, ועו"ד עבד אלעזיז אבראהים, חיפה.
  2. ב"כ המשיבה, עו"ד רונן קצף ממשרד עוה"ד מ. פירון ושות', רמת גן.

ניתנה היום, י' ניסן תשע"ט, 15 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.