הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 9492-07-13

בפני
כבוד השופט נאסר ג'השאן

התובעים:

  1. כרימה מחמוד מוחמד חסאן , ת"ז XXXXXX868
  2. קאסם סאלם חסאן, ת"ז XXXXXX557
  3. אנואר סאלם חסאן, ת"ז XXXXXX153
  4. סראי סאלחם חסאן, ת"ז XXXXXX333
  5. חלימה חסאן, ת"ז XXXXX961
  6. מרואן סאלם חסאן, ת"ז XXXXXX989
  7. יאסר סאלם חסאן, ת"ז XXXXXX217

נגד

הנתבעים:

  1. האפוטרופוס לנכסי נפקדים
  2. רשות הפיתוח
  3. מנהל מקרקעי ישראל
  4. הממונה על מרשם המקרקעין – פקיד ההסדר
  5. מחמוד אלחאג' חוסין

<#1#>

פסק דין

1. התביעה שלפניי, הוגשה כתביעה למתן פסק דין הצהרתי, בגדרה עתרו התובעים, בני משפחה אחת, למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הם זכאים להירשם כבעלים בזכויות בחלקות 6 ו 7 בגוש 18024 ששטחן הכולל הוא 6,213 מ"ר בעכו (להלן : "הנכס" או "המקרקעין"), ולחילופין להתנות את פינוי המקרקעין בכך שהנתבעים 1-3 (הנתבעים 1-3 ייקראו להלן : "הנתבעים") ישלמו לתובעים פיצוי בגין שווי המקרקעין ושווי המבנים עליהם. התביעה התנהלה בפני כבוד השופט קיסרי, שאישר הסכמת הצדדים, לפיה תידון תחילה התביעה הקניינית ולאחר מכן תידון שאלת הפיצוי. בית המשפט (מפי כבוד השופט קיסרי) דחה את התביעה הקניינית ועתה נותרו להכרעה טענותיהם החלופיות של התובעים, לפיהן הם זכאים לפיצוי כתנאי לפינויים.

2. נשוב ונגדיר את התובעים; התובעת מס' 1 ילידת 1934, היא אלמנתו של המנוח סאלם חסאן ז"ל (להלן : "המנוח סאלם") אשר נפטר בשנת 1987 . התובעים 2, 3, 6, 7 הם בניהם של התובעת מס' 1 ושל המנוח סאלם, ואילו התובעת מס' 5 היא אשתו של התובע מס' 6. התובע מס' 4 הוא נכדה של התובעת מס' 1 וילדם של התובעים 5 ו-6 . התובעים הנ"ל הם המחזיקים במקרקעין עליהם בנו בתים והם מתגוררים בהם. לטענת התובעים, החזיקו בני המשפחה במקרקעין למן שנת 1968 כאשר רכשו את הזכויות בהם מן הנתבע מס' 5 .
3. כאמור, הנתבעים שמם מעיד עליהם. האפוטרופוס לנכסי נפקדים קיבל זכויות בחלקה מס' 6 מכ וח חוק נכסי נפקדים, ה תש"י – 1950 , והוא העביר את הזכויות בחלקה 6 הנ"ל לרשות הפיתוח - הנתבעת מס' 2 , אשר נרשמה כבעלים בחלקה בשנת 1995 לאחר הליך הסדר לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] התשכ"ט – 1969 (להלן : " פקודת ההסדר"). הנתבעת מס' 3 – באמצעות רמ"י - היא הבעלים בחלקה 7 והיא נרשמה כבעלים בחלקה 7 בשנת 1995 מכוח הליכי הסדר לפי פקודת ההסדר.

4. בכתב התביעה המתוקן טענו התובעים, כי עוד בשנת 1968 רכשה התובעת מס' 1 את הזכויות בשתי החלקות הנ"ל מן הבעלים בזכויות בשתי החלקות- הנתבע מס' 5 מחמוד אלחאג' חוסין . נטען, כי חרף העובדה כי בשנת 1995 הבעלות בשתי החלקות נרשמה בלשכת רישום המקרקעין על שם מדינת ישראל ורשות הפיתוח לאחר הליך הסדר, יש לבטל את הרישום הנ"ל ממספר טעמים, ולרשום את הזכויות בחלקה על שם התובעים. עוד טענו התובעים שיש לבטל את ההכרזה על חלקה 6 כנכס נפקד. לחלופין, טענו התובעים כי יש לראות בהם כבני-רשות במקרקעין, ועל כן יש לתת פסק דין הצהרתי, לפיו אין לפנותם מן המקרקעין ללא תשלום שווי המקרקעין ושווי השקעותיהם.

5. הנתבעים 1-4 הגישו כתב הגנה, ובו ביקשו לדחות טענות התובעים. נטען, כי לאחר הליך הסדר, נקבע כי האפוטרופוס הכללי זכאי להירשם כבעלים בחלקה 6 ומדינת ישראל זכאית להירשם כבעלים בחלקה 7 . נטען עוד, כי חלקה 6 נרשמה על שם רשות הפיתוח לאחר שזו רכשה את הזכויות מן האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ואילו חלקה 7 נתבעה ונרשמה במסגרת הליך ההסדר על שם מדינת ישראל. עוד נטען כי לא נפל רבב בהליך ההסדר והתובעים לא הוכיחו כל זכות בחלקות הנ"ל ומשכך יש לדחות התביעה הקניינית . הנתבעים כפרו בטענה, כי התובעים הם בני -רשות הזכאים לפיצוי כתנאי לפינוים.

6. בישיבה שהתקיימה ביום 7.12.2014 אישר בית המשפט (כבוד השופט א' קיסרי) הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים, ולפיה תוכרע התביעה בשני שלבים: " באופן שתחילה יתבררו העתירות לסעדים קנייניים, היינו אלה המבוקשים בסעיפים 123 רישא ו-124 של כתב התביעה, ואילו הסעד הכספי המתבקש בסיפא של סעיף 123 יידחה לשלב השני של הדיון, ככל שיהיה בו צורך".

7. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, וביום 13.11.2017 לאחר ששמע ראיות הצדדים, נתן בית המשפט (כבוד השופט קיסרי) פסק -דין חלקי. בית משפט דחה את התביעה לקבלת זכויות קניין במקרקעין , וקבע כי התובעים זכאים לפיצוי כתנאי לפינוים. מפאת חשיבות פסק הדין החלקי, נביא להלן את עיקריו:
בית המשפט הגיע למסקנה, כי התובעים לא הרימו הנטל להוכיח זכויותיהם במקרקעין. בית המשפט קבע כי הזכויות הוסדרו עפ"י פקודת ה הסדר ופסקי דין לגבי שתי החלקות ניתנו עוד בשנים 1978 ו- 1980 ואילו הזכויות בהן בלשכת רישום המקרקעין נרשמו על שם הנתבעות 2 ו- 3 בשנת 1995 (לאחר שהזכויות בחלקה 6 הועברו לרשות הפיתוח ע"י האפוטרופוס לנכסי נפקדים) . משכך, קבע בית המשפט כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו (סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין)". עוד קבע בית המשפט, כי התובעים לא הוכיחו כי התקיימו התנאים להחלת סעיף 93 לפקודת ההסדר, מ שלא עמדו בנטל ההוכחה הכבד הדרוש להוכיח כי הרישום הושג במרמה.

בית המשפט דחה טענת התובעים לפגם בהליך ההסדר הנוגע לאי ידועם בהליך ההסדר, מאחר וטענות התובעים לפגמים לא הוכחו , מה גם שפגם בגין אי ידיעה אינו מגיע כדי מרמה, כפי שנקבע בפסיקת בית המשט העליון.

עוד קבע בית המשפט, כי למרות שאינו מטיל ספק בכך שנכרתה עסקה בין התובעת מס' 1 ובעלה המנוח סאלם לבין הנתבע מס' 5 ואף שולם לנתבע מס' 5 סכום כלשהו, לא הוכח כי הנתבע מס' 5 מכר להם זכויות במקרקעין אלה (ראו סעיף 25 לפסק הדין), במיוחד כאשר לא צורף כל תיעוד לעסקה או מסמך המוכיח זכויות הנתבע מס' 5 במקרקעין.

בית המשפט היה בדיעה, כי מסקנתו זו מייתרת את הצורך להכריע בטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים, הגם שהוא נוטה לקבל את הטענה, לו היה עליו להכריע בה.

מכאן פנה בית המשפט לשאלת זכות התובעים לפיצויים. בית המשפט מצא כי חזקת התובעים במקרקעין היתה ללא הסתייגות מצד מי מן הנתבעים. בית המשפט מצא כי אין כל עדות לכך שעובר לשנת 2011 מי מטעם הנתבעים חלק או מחה על חזקתם של התובעים במקרקעין. נקבע, כי עד למשלוח מכתבי דרישה לסילוק ידם של התובעים מן המקרקעין שנשלחו ביום 16.12.2011 לא קדמה דרישה דומה ובשנת 2012 הוגשה תביעה לפינוי משפחת התובעים מן המקרקעין במסגרת ת.א 33171-09-12.

בית המשפט מצ א, כי התובעים זכאים לקבלת פיצוי כנגד פינויים. לגבי מעמדם של התובעים מצא כבוד השופט קיסרי כי התובעים החזיקו מכח רישיון במקרקעין שצמח להם מכח השתק זאת לאור התנהלות הנתבעים והעדר מחאה מצדם על חזקת התובעים במקרקעין. נקבע עוד, כי לבית המשפט נתון שיקול דעת לגבי מתן פיצוי כספי לאור ביטול הרישיון במקרקעין ונסיבות הענין מצדיקות מתן פיצוי, זאת לאחר שהוכח כי הת ובעים החזיקו במקרקעין כמעט שנות יובל כאשר התנהגות רמ"י ורשות הפיתוח יצרו הסתמכות אצל התובעים. בית המשפט קבע כי גובה הפיצוי יקבע בנפרד, בשלב השני של ההתדיינות.

8. הנתבעים 1-4 הגישו לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור (רע"א 9755/17) בה טענו כי בית המשפט לא פעל בהתאם להסכמה הדיונית, כאשר הכריע בשאלת מעמדם של התובעים כב ני-רשות במקרקעין, ואף הכריע בשאלת זכאותם לקבל פיצוי כנגד ביטול הרישיון. בית המשפט העליון, בהחלטה מיום 13.3.2018 קיבל טענות הנתבעים 1-4 באופן חלקי. הוא דחה את הטענה לגבי קביעת מעמדם של התובעים כבנ י-רשות, לאחר שמצא כי "קביעה זו היא המשך ישיר לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע לטיב הזכויות שיש למשיבים במקרקעין. לפיכך, חלק זה, הנוגע למעמדם של המשיבים כבני רשות במקרקעין, יעמוד בעינו" (סעיף 10 להחלטה). יחד עם זאת קיבל בית המשפט העליון את בקשת הנתבעים לבטל את החלק בפסק הדין החלקי "הקובע את עצם זכאות המשיבים לפיצוי כספי" (סעיף 11 להחלטה).

9. בטרם ניתנה החלטת בית המשפט העליון עבר התיק לטיפולי לאחר שכבוד השופט קיסרי פרש לגמלאות.

10. ביום 5.6.2018 לאחר מתן החלטת ב ית המשפט העליון הוריתי על הגשת ראיות הצדדים בנקודות שנותר ו להכרעתי והן: האם זכאים התובעים לפיצוי כנגד פינויים מן המקרקעין וככל שיקבע שזכאים הם לפיצוי, מהו גובה הפיצוי.

11. למען שלמות התמונה אציין, כי במסגרת תביעת הפינוי שהוגשה כנגד התובעים בת.א 33171-09-12 (בית מש פט השלום בחיפה), ביום 5.5.2013 הגיעו הצדדים שם להסכם פשרה, לפיו יסלקו התובעים את ידם מן המקרקעין , אולם הצו יושהה ב- 30 ימים, דהיינו עד ליום 5.6.2013, זאת על מנת לאפשר לתובעים לפנות לבית המשפט המחוזי בתביעה מתאימה. התובעים הגישו התביעה שלפניי , בגדרה עתרו למתן צו זמני המונע פינויים מן המקרקעין. ניתן צו במעמד צד אחד ולאחר מכן הסכימו הנתבעים כי הצו יישאר בתוקף עד לתום ההתדיינות (ראו החלטה מיום 15.7.2013).

ראיות הצדדים:

12. התובעים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים 1,2,3,6 ו-7 ותצהירה של הגב' סביחה חסאן. כן סמכו התובעים ידיהם על חוות דעתו של המומחה סאלח אבו ריא- שמאי מקרקעין, שצורפה לכתב התביעה.

13. בהודעה שהוגשה ביום 20.11.2018 ביקשו הנתבעים 1-4 לראות בראיות שהוגשו מטעמ ם במסגרת השלב הראשון בהתדיינות, כראיותיה ם לענ יין השאלות שנותרו במחלוקת. משכך ביקשו לראות בראיות שלהלן חלק מראיותיה ם: חוות דעת מומחה מטעם מר יוחאי בית יעקב, תצהיר עדות ראשית מטעם חיים ג'יבלי, ותעודות עובדי ציבור מטעם נזאר לוי ועפרה הוך. כן הגישו התובעים חוות דעת מטעם השמאי אהרון ויסבלום ותעודת עובד ציבור מטעם מזייד פארס עובד רשות מקרקעי ישראל.

14. ואלה העדים שנחקרו בפניי: מטעם התובעים נחקרו העדים מרואן חסאן, קאסם חסאן ויאסר חסאן (התובעים 2, 6 ו- 7 ) , השמאי סאלח אבו ריא ומר אבו סמרה אנטון. מטעם הנתבעים העידו הגב' עפרה הוך שהגישה תעודת עובד ציבור והשמאי מטעם הנתבעת מר אהרן ויסבלום.

15. הצדדים מסכימים כי הראיות שהוגשו בחלק הראשון של ההתדיינות ישמשו ראיות אף בחלק השני.

המחלוקת:

16. לאחר שבית המשפט העליון קבע כי החלק שקובע כי התובעים הם בני- רשות בחינם מכוח ה שתק לא יבוטל ו הוא יעמוד על כנו, הן אלה השאלות שנותרו במחלוקת:

א) האם זכאים התובעים לפיצוי בשל ביטול הרישיון או בשל פינוים מן המקרקעין?

ב) ככל שהם זכאים לפיצוי, מהו גובה הפיצוי?

17. התובעים טענו כי מתמלאים התנאים לפיצוים בגין ההשקעות שהשקיעו בקרקע כאשר בנו במשך למעלה מ- 40 שנה מספר בתים המשכנים מספר משפחות, והשקיעו בבנייתם ממון רב.

18. באשר לפיצוי המגיע לתובעים הוגשה מטעמם חוות דעתו של השמאי אבו ריא סאלח. עפ"י חוות הדעת שם השמאי את ערך ההשקעות של התובעים במבנים והמחוברים במקרקעין ומצא, כי שווי השקעותיהם עומד על סך כולל 1,753,896 ₪ ואילו שווי המקרקעין 406,000 ₪ (כאשר הוא לוקח בחשבון כי חלק מ המקרקעין בשטח 3,000 מ"ר הוא ביעוד דרך ואילו יתר המקרקעין הוא ביעוד תעשיה) ואילו שווי השוק של המקרקעין עומד על 1,006,000 ש"ח . המומחה מטעם התובעים חילק את הנכסים, באופן שהוא רשם את שמות המחזיקים וההשקעה שהושקעה במחוברים. מאידך בחוות דעת מטעם הנתבעים שהגיש שמאי מקרקעין ויסבלום מסכים ה שמאי לערך השקעות התובעים לפי חוות הדעת מטעמם (1,753,896 ₪) אולם יש לקזז מן הסכום הנ"ל את שווי ד מי השימוש הראויים של התובעים במבנים ובמקרקעין מיום 1.1.2012 -בסך 1,163,400 ₪ (לפי דמי שימוש ראויים בסך 166,200 ₪ לשנה) וכן הוצאות הריסת המבנים ופינוי המתחם, בסך 60,000 ₪.

הכרעה:

השאלה הראשונה, האם זכאים התובעים לפיצוי לאור ביטול הרישיון:

19. הכרעתי בשאלה זו תתבסס בין היתר על קביעת כב' השופט קיסרי לפיה הוכח קיומו של רישיון במקרקעין, וכן בשים לב לקביעת בית המשפט העליון שקביעה זו תעמוד על כנה. כבוד השופט קיסרי קבע בעניין זה שתי קביעות החשובות לענייננו; הראשונה עובדתית והאחרת משפטית. הקביעה העובדתית היא הקביעה בסעיף 31 לפסק הדין החלקי ולפיה :

"בהיבט העובדתי דומה שהתובעים צודקים, שהחזקתם במקרקעין במשך כל התקופה שחלפה מאז שנת 1968 הייתה ללא הסתייגות או מחאה מצד מי מהנתבעים. דברים אלה נטענו בעדויות קאסם וכרימה ולא נסתרו בחקירותיהם הנגדיות. בנוסף, בראיות הנתבעים אין עדות לכך שבמועד כלשהו שקדם לשנת 2011, סמוך לפני שהוגשה התביעה לסילוק ידם של התובעים מן המקרקעין (תא"ק 33171-09-12 בבית משפט השלום בחיפה), פנו רמ"י (או קודמה, מנהל מקרקעי ישראל) או רשות הפיתוח לתובעים בדרישה לסלק את ידם מן המקרקעין או במחאה על השימוש שהם עושים במקרקעין. כעולה מתצהיר עדותו של ג'יבלי, ביום 16.2.11 נשלחו לתובעים מכתבי דרישה והתראה לפני הגשת תביעה משפטית (נספחים ו' לתצהירו של ג'יבלי), ועוד עולה מהתצהיר כי רק בשנת 2009 החלה פעילות של מיפוי המקרקעין וזיהוי המחזיקים בהם. נמצא כי התובעים החזיקו במקרקעין למעלה מארבעים שנה"

עוד קבע כבוד השופט קיסרי כי התובעים או מי מהם לא נתנו כל תמורה בגין הרישיון במקרקעין , שכן התמורה שולמה לנתבע מס' 5 כאשר לא הוכח כי לנתבע מסד' 5 היו זכויות במקרקעין. מכאן, הסיק בית המשפט כי מעמדם של התובעים "הוא של בני רשות מכח השתק " (סעיף 32 לפסק הדין החלקי).

20. לאור האמור לעיל, אדון בשאלת זכאות התובעים לפיצוי כנגד ביטול הרישיון ופינויים מן השטח. כפי שקבע בית המשפט מפי כב' השופט קיסרי, התובעים החזיקו במקרקעין ללא מפריע למן שנת 1968 ו עד שהחל הליך מיפוי המקרקעין בשנת 2011 , בעקבותיו נ שלחו מכתבי התראה לתובעים (נ ספח ו' לתעודת עובד ציבור שהגיש מר מזייד עבאס). נקבע עוד כי לא באה כל מחאה מצד הנתבעים או מי מהם כנגד חזקת התובעים במקרקעין (יצוין כי בשנת 2012 הוגשה התביעה לפינוי התובעים מן המקרקעין ). הנה כי כן, התובעים החזיקו במקרקעין במשך כ- 43 שנים , כאשר בתקופה זו, שלושה דורות (התובעת מס' 1 ובעלה המנוח, חלק מילדיה וחלק מנכדיה) בנו בתים במתחם, והשקיעו בבניית ם. כפי שהעידו עדי התובעים בעדותם בפניי ובפני כבוד השופט קיסרי (ראו לדוגמא עדותו של העד סאלם חסאן בעמוד 62 שורות 29-32 לפרוטוקול ) משפחת התובעים ניהלה "חיים מלאים" במתחם (במקרקעין), כאשר בתים נבנו על החלקה, מטעים ניטעו בה, והמקרקעין היו מתוחמים ומגודרים (ראו לעניין זה עדותו של מר חיים ג'יבלי שהעיד בפני כבוד השופט קיסרי לגבי הדרך שבה נכנס למקרקעין).

21. לעניין זה אוסיף על הדברים שקבע השופט קיסרי, כי אין מדובר בשטח קטן או בשטח חקלאי נידח. המקרקעין הם בשטח גדול (כ- 6 דונם) , הם נמצאים בחלק הדרומי של העיר עכו בעברו המזרחי של רחוב דוד רמז (ראו סעיף 5 לחוות דעתו של המומחה ויסבלום). המקרקעין מצויים אפוא בתחום שיפוטה של עיר, כאשר עוד ביום 9.8.1993 פורסמה למתן תוקף תכנית ג/849 המייעדת את חלקה 7 לתעשייה וחלקה 6 לדרך ולתעשייה זעירה (ראו תעודת עובד ציבור מטעם הגב' עפרה הוך שהגישו הנתבעים). ועל המקרקעין נבנו מספר בתים, מאז סוף שנות הששים של ה מאה הקודמת, והתגוררו בהם מספר משפחות. משכך, לאו ר גודל השטח המוחזק, מיקומו ובניית מספר בתים עליו, מתקשה אני לקבל את גרסת הנתבעים לפיה גילו להפתעתם את דבר "הפלישה" רק בשנת 2010 או בשנת 2011. לאמור לעיל אוסיף, כי בשנת 1993 פורסמה למתן תוקף תכנית מתאר עכו הנ"ל וסביר להניח כי עד לאישור התכנית עברו שנים אחדות וכי תכנית זו הובאה, טרם אישורה, בפני הבעלים במקרקעין, ואף כאן אני מתקשה לקבל טענת הנתבעים כי דבר חזקת התובעים במקרקעין לא הובא בפני הנתבעים בעת הכנת התכנית.

22. ועוד, בני המשפחה שהעידו בפניי, העידו כי פקחים מטעם מנהל מקרקעי ישראל (כשמו אז) ביקרו במקרקעין במשך השנים וכך גם פקחי העירייה ( סעיף 30 לתצהירו של מרואן חסאן וסעיף 27 לתצהירו של יאסר חסאן; כן ראו עדותו מר מרואן בעמוד 61 שורה 12 לפרוטוקול) . עדותם זו של בני משפחת התובעים לא נסתרה במסמכים. איש מן העדים שהעידו בפני כבוד השופט קיסרי או בפניי, לא התייחס בתצהיר או בתעודת עובד ציבור לטענה זו. אמנם עפ"י תעודת עובד ציבור שהוגשה מטעם מר אריאל בלוך, עובד רמ"י, תיק רשות מקרקעי ישראל הנוגע לאוזר מנשיה (האזור בו ממוקמים המקרקעין) לא נסרק והוא נשרף. אף העד חיים ג'יבלי, פקח במחלקת הפקוח אשר הגיע למקום ומצא את הפלישה בשנת 2010 ובתע"צ שהגיש מר מזייד עבאס, לא טענו השנים כי נערכה בדיקה יסודית על מנת לבדוק טענת התובעים, כי פקחים ביקרו במקום. נראה אפוא, כי הנתבעים לא התמודדו כראוי עם הטענה, כי מפקחים מטעם רמ"י ביקרו במקום ולא סתרו טענה זו.

23. מסקנתי היא, כי התובעים מחזיקים במקרקעין מכוח השתק וכי הנתבעים, ובפרט רמ"י, מסיבות שלא הובררו, עצמו עיניהם מלראות הפלישה ולמצער התרשלו, והדבר גרם לתובעים להאמין כי הנתבעים משלימים עם חזקתם בקרקע, זאת ככל הנראה, כי הם - התובעים האמינו כי העסקה שעשו התובעת מס' 1 ובעלה המנוח עם הנתבע מס' 5 היא עסקה כשרה שהעבירה להם זכויות . מסקנה זו הסקתי מחומר הראיות ובפרט מן העובדות והראיות שלהלן : מיקום המקרקעין בתחום השיפוט של העיר עכו, גודל השטח המוחזק בידי התובעים (שכן אין מדובר בשטח קטן, כי אם בשטח גדול יחסית) , העובדה כי על השטח נבנו במשך השנים מספר מבנים, העובדה כי החל משנת 1993 חלה על המקרקעין תכנית מתאר שפורסמה למתן תוקף ומן הסתם הובאה ב שלב ההכנה לידיעת הבעלים במקרקע, וכן מן הטענה, כי מפקחים מטעם רמ"י עצמו עיניהם מלראות את הפלישה מסיבות שלא הובררו. אוסיף עוד, כי התובעים טענו לאורך כל הדרך כי הרשויות ידעו על חזקתם במקרקעין, וכי האמינו כי הרשויות אינן חולקות על תפיסת חזקה במקרקעין במיוחד מאחר והמדינה ביקשה מן המשפחה בעבר להעתיק מקום מגוריהם .

24. הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי חרף העובדה כי בית המשפט הכריע כי התובעים הם בני-רשות במקרקעין, הרי אין מקום לפסוק להם פיצויים, בין היתר מן הנימוקים שלהלן: ראשית, רישיון מכללא אינו קיים עוד בפסיקה ובכל מקרה אינו מזכה בפיצוי; שנית רק בשנת 1995 נרשמו הזכויות על שם רמ"י ורשות הפיתוח ועל כן אין להכיר בתקופה שבין 1968-1995 ב מהלכה המקרקעין לא היו מוסדרים כתקופה המלמדת על היווצרות רישיון במקרקעין ובכל מקרה אין מקום לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין השקעות שקדמו לשנת 1995; שלישית, השיקולים המצדיקים מתן פיצוי כנגד ביטול רישיון הם "שיקולים מן הצדק" שעל פיהם נשקלת טובת ההנאה שקיבלו התובעים מחזקתם במקרקעין כאשר במקרה זה במשך 45 שנה לא שילמו התובעים מאומה בגין החזקתם במקרקעין שאין להם כל זכות בהם; רביעית, אין לפסוק פיצוי לאור העבודה כי התובעים פלשו למקרקעי ציבור.

25. אני דוחה טענת הנתבעים כי הם לא היו בעלים בזכויות עד לשנת 1995 ועל כן לא יכול להיווצר רישיון במקרקעין בתקופה זו. ראשית, טענה זו סותרת את קביעת כבוד השופט קיסרי בסעיף 31 לפסק הדין; שנית, הטענה כאילו המקרקעין היו ללא בעלים ולנתבעים או חלקם לא היו זכויות במקרקעין עד לשנת 1995 אני דוחה; עיון בתעודת עובד ציבור שהוגשה מטעם לוי נזאר עובד לשכת הסדר מקרקעין בחיפה מעלה כי הליכי הסדר התנהלו עוד בשנת 1966 לגבי חלקה 6 וניתן פסק דין לגביה עוד בשנת 1966 לפיו חלקה 6 תירשם על שם האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ואילו לגבי חלקה 7 הוגשו תביעות סותרות על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים ומנהל מקרקעי ישראל עוד בשנת 1978. משכך, אני דוחה את הטענה, כי אין לזקוף את התקופה שקדמה לשנת 1995 לצורך קביעת רישום במקרקעין.

26. באשר לטענת הנתבעים לפיה מוסד הרישיון במקרקעין מכ וח השתק "תמה דרכו ונלווהו כעקרון לבית עולמו" כאשר הנתבעים מפנים לאמירתו של כב' השופט א' רובינ שטיין בע"א 3846/13 מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל נ' הפיר חלף (21.7.2015) (להלן: " עניין היפר חלף"), דין טענה זו להידחות משני נימוקים:

ראשית: בפסק הדין החלקי שנתן כבוד השופט קיסרי נקבע כבר כי התובעים הם בני-רשות במקרקעין. על הכרעה זו לא הוגשה השגה לבית המשפט העליון. מותב זה ילך בשביל אותו התווה כבוד השופט קיסרי בפסק הדין החלקי ואין בית המשפט מוסמך לקבוע קביעה אחרת לגבי מעמדם של התובעים;

שנית, חרף "הרהורי כפירה" במוסד הרישיון מכללא ש עלו בפסק הדין היפר חלף הנ"ל, מוסד הרישיון מכללא טרם חלף מן העולם ועודו ע מנו. בעניין היפר חלף מצא בית המשפט כי המשיבה אינה בת-רשות במקרקעין, זאת מאחר והמערערת שלחה מכתב התראה והמציאה צו סילוק- יד מיד עם תחילת החזקה בשטח מושא המחלוקת, ולא השלימה עם החזקה במקרקעין, ומשכך לא נו צר ההשתק הדרוש ליצירת רישיון. בית המשפט העליון בעניי ן היפר חלף מצא מקום להורות על פסיקת פיצוי שלא לפי דיני הרישיון במקרקעין ( כי אם לאור נוהלי מנהל מקרקעי ישראל שהיו נהוגים אז). בסיפא של פסק דינו מצא כבוד השופט רובינשטיין להעיר: " המקובץ מכל אלה הוא, כי צריכות להתקיים לטעמי נסיבות חריגות ונדירות עד מאוד כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי הציבור, וככל הנראה תמה דרכה ונלוהו כעיקרון לבית עולמו". כבוד השופט מזוז הצטרף למסקנת כבוד השופט רובי נשטיין וקבע, אף הוא למעלה מן הצורך, "ספק רב בעיני אם לאחר חקיקת חוק המקרקעין התשכ"ט -1969 יש עדין מקום להכיר במוסד הרישיון" ואילו השופט שהם ציין כי " אני מסכים כי יש לשקול את ביטולו של מוסד הרישיון לשימוש במקרקעין" . משכך, מדובר בדברים שהם בבחינת אוביטר דיקטום , שלא הגיעו כדי ביטול מוסד הרישיון במקרקעין.

אוסיף עוד, כי אין זו הפעם הראשונה שבה מהרהר בית המשפט העליון במוסד הרישיון מכוח השתק, בפרט לגבי מקרקעי ציבור, נוכח הקושי שבאיתור פולשים למקרקעי ציבור, ונוכח העובדה, כי פולש למקרקעין עלול לקבל יתרון על פני מחזיק עפ"י הסכם (ראו לדוגמא רע"א 7226/08 עיריית קרית אתא נ' יעקב יצחק ואח' ( 8.4.2010) (פסקה ז') (להלן : "עניין יצחק").

27. אפנה אפוא להכריע בשאלה, אם זכאים התובעים לפיצוי בשל ביטול הרישיון ופינויים מן המקרקעין. תשובתי היא, כי לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפניי, יש לפסוק פ יצוי לטובת התובעים. להלן הנמקתי;

28. כידוע, רישיון במקרקעין שמקורו בהשתק או "רישיון מכללא" הוא רישיון שלא ניתן בגינו תמורה והוא לא נוצר על פי הסכמה מפורשת בין הבעלים במקרקעין לבין המחזיק. מדובר ברישיון שנוצר לאור עקרונות תום הלב. לאור אופיו רישיון זה ניתן לביטול בכל עת שיחפוץ הבעלים (ע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו פ"ד ל"א (3), 433 ; ע"א 588/81 אריה ציזיק נ' דבורה הורוביץ פ"ד מ(1), 321). השאלה העומדת להכרעה היא אם ביטול רישיון מכוח השתק במקרקעי המדינה, שנוצר לפי הנסיבות עליה ן עמדנו לעיל, מזכה התובעים בפיצוי. שאלה זו מערבת אינטרסים מתנגשים; מחד, שיקולי צדק, שנוגעים לפרט שסמך על המצג שיצרה כלפיו הרשות מחד, פיתח ציפיות ונהג לפי המצג; ומאידך גיסא, האינטרס הציבורי להילחם בתופעת הפלישה למקרקעי ציבור, כאשר אין לזקוף את אי- התגובה המידית לפלישה לחובת הרשות, שכן אי-תגובה נובעת " מכבדותו ואיטיותו לעתים של המינהל הציבורי, העוסק ברכוש הציבור, וידיו מלאות עבודה, ופעמים הוא יעיל יותר ופעמים פחות" (רע"א 10346/06 לילי ארז נ' מדינת ישראל משרד הבטחון (12.6.2007) (להלן : "עניין ארז") .

29. האם ביטול רישיון שנוצר בנסיבות עליהן עמדנו לעיל מזכה את התובעים בפיצוי משיקולי צדק, או שמא שיקולי מדיניות, מובילים למסקנה כי אין מקום לפצות את התובעים, חרף ביטול רישיון ארוך שנים שנוצר מכח כללי ההשתק.

30. באשר לשיקולי צדק להענקת פיצוי בגין ביטול רישיון מכללא: הכלל הוא כי ייתכנו מקרים שצודק וראוי לפסוק פיצוי בשל ביטול רישיון מכוח השתק (רישיון מכל לא) ויש מקרים שאין זה צודק לפסוק פיצוי. "לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק" (ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים פ"ד ל"ט (2), 337) .

ברע"א 1156/02 עבד אלסלאם חיר ואח' נ' אלון לידאי ואח' פ"ד נ"ז (3), 943, נ ידון מקרה שבו התגוררו בני זוג בנכס למשך ארבעים שנה מכ וח רישיון, והרשות בוטלה. בית המשפט העליון מצא, כי כעקרון ניתן לחייב את הבעלים בנכס בפיצויים בשל שני נימוקים, הראשון הוא בגין השקעות שהשביחו את הנכס והשני, מטעמי צדק, כאשר יש להתחשב בתקופה שבה נהנו המחזיקים ממגורים ללא תשלום דמי שכירות, וכך קבע בית המשפט העליון:

"עוד ראינו שיש שבר-רשות שבוטלה רשותו יהיה זכאי לפיצויים אם השביח את הנכס.האם זכאים המבקשים לפיצויים בשל עילה זאת? בעניין זה קבע בית-משפט השלום כמימצא שבעובדה כי המבקשים לא השביחו את הנכס, ואם הייתה השבחה הרי לא הם שמימנו אותה. בבית-המשפט המחוזי, וכן לפנינו, חזרו המבקשים וטענו כי הם שיפצו את הנכס והשביחו אותו. לא מצאנו מקום להתערב במימצאים שבעובדה שקבע בית-משפט השלום בעניין זה. מכיוון שכך, לא היה מקום לפסוק להם פיצויים עבור השבחה.
עוד נקבע:
"עד ביטול הרשות התגוררו המבקשים בנכס במשך 40 שנה בקירוב, ומשהגיע המבקש לגיל פרישה, עליהם לפנות את הנכס שבו התגוררו ולמצוא לעצמם מקום מגורים אחר. כנגד קושי זה של המבקשים עומדת טובת ההנאה שהייתה להם – למבקש, לאשתו ולילדיהם – במשך תקופה כה ארוכה שבמהלכה התגוררו בנכס ללא תמורה; אין זאת הטבה של מה בכך. המבקשים היו יכולים אפוא לחסוך במשך התקופה סכום נכבד – כשיעור דמי השכירות שלא שילמו – ולהבטיח לעצמם מקום מגורים (ונראה שאף ניסו לעשות כן, כפי שציין בית-משפט השלום, על-ידי רכישת מגרש בג'סר אל זרקא) .המבקשים לא הראו אפוא טעם כלשהו, מלבד עצם התקופה הממושכת של מגוריהם בנכס, שיש בו כדי להטות את כפות המאזניים לטובתם, לפיכך אין מקום לפסוק להם פיצויים משיקולים של צדק שאינם מן הדין".
31. סקירת הפסיקה מעלה, כי לעניין עצם הזכאות לפיצוי ולעניין שיעורו קיימת אבחנה בין רישיון שניתן בהסכמת הבעלים לבין רישיון מכללא , כאשר ברישיון מכללא, בידי בעל הרישיון לפנות את השקעתו מן המקום ובכך לא ישמשו המבנים את בעלי המקרקעין (ראו בר"ע 7924/06 אהרון אביטן נ' חיה אורן באום ואח' (3.10.2006) . הפסיקה אף מבחינה בין רישיון בחינם לבין רישיון בתמורה. לעניין בחינת זכאות בעל הרישיון, כבעל זכות אישית ולא קניינית, לפיצוי בשל ביטול הרישיון שקלה הפסיקה בין היתר, האם הושבחו המקרקעין שלג ביהם ניתנה הרשות להחזיק (ע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות- מדינת ישראל (21.3.2007) שבו קבע בית המשפט שאין לפצות מכח שיקולי צדק אם בוטל הרישיון, אולם ניתן לשקול פיצוי בגין השבחתם של המקרקעין) . כן עולה מן הפסיקה, כי בבוא בית המשפט להכריע בעצם הזכאות לפיצוי (וכן את גובה הפיצוי) שוקל הוא שאלות אלה; אינטרס ה צפיה של בעל הרישיון, משך השנים שבהן נמשך הרישיון, גובה ההתעשרות של בעל הרישיון למקרה והוא לא שילם דבר בגין החזקתו בקרקע והפקת הנאה ממנה; חוקיות הבנייה ושיקולים נוספים (ראו לדוגמא האמור בע"א 1013/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' שלמה (29.3.2006) .

32. ובאשר לשאלת הרישיון במקרקעי המדינה ושאלת הפיצוי עקב ביטולו , נקבע, כי שאלת הרישיון ושאלת הפיצוי מושפעות מעצם היותם של המקרקעין מקרקעי ציבור. בעניין ארז הנ"ל קבע בית המשפט העליון כי אין לזקוף לחובת המדינה את האיטיות שבהליכי אכיפה, במיוחד כאשר אין לצפות שכל פלישה תתגלה לרשויות שכן לעיתים הרשויות מגלות את דבר הפלישה לאחר שנים, ואין לזקוף עובדה זו לחובת הבעלים ולזכות המחזיק. ברע"א 11527/05 עיריית תל אביב נ' לוי (6.3.2006) קבע בית המשפט העליון כי "אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור". ואילו בעניין יצחק הנ"ל קבע בית המשפט את הדברים שלהלן: "חובתם של בתי המשפט ליתן יד למאבק רשויות הציבור גם אם בא במאוחר, מאוחר מאוד – לפינוי פולשים ממקרקעיהן. אשר לפיצויים בגין השקעה והשבחה, אלה נבחנים בכל מקרה לגופו, תוך התחשבות בשיקולי צדק (רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פ"ד נז(3) 949, 953 (השופט טירקל); אך ברי כי היסוד הוא חובת הפינוי, משעסקינן בפלישה, והפיצוי הוא נספח לה".

33. נראה, כי השיקולים שיעמדו בפני בית המשפט לשם קביעת הזכאות לפיצוי ואף לשם קביעת גובהו, למקרה ואמצא כי יש מקום לפסוק פיצוי בגין ביטול רישיון מכללא , הם השיקולים הבאים:

הציפייה שפיתח המחזיק;
התנהלות הבעלים במקרקעין , כאשר יש לקחת בחשבון אם הבעלים במקרקעין היא מדינת ישראל;
ההשקעות שהשקיעו המחזיקים;
האם הבנייה וההשקעות נעשו בהסכמת הבעלים;
האם הבנייה והמחוברים נעשו עפ"י היתרים כחוק ;
האם מדובר בהשקעות שמשביחות את המקרקעין;
טובת ההנאה שהפיק המחזיק מהחזקתו במקרקעין במשך השנים (במשך תקופת הרישיון).

34. לאחר ששקלתי טענות הצדדים, והגם שראוי להכיר בזכות הפיצוי בגין ביטול רישיון מכללא במקרים חריגים, מצאתי כי נסיבות העניין הן חריגות, והן מ צדיקות פסיקת פיצוי לטובת התובעים. נראה, כי אי פסיקת פיצוי בשל ביטול הרישיון עומדת בניגוד לתחושת הצדק כאמור, זאת לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפניי, אותם אמנה להלן :

- ראשית, נראה, כי התובעים, בעת שתפסו חזקה במקרקעין ובעת שהחלו לבנות בניינים, לא ידעו כי הם פולשים . מקרה זה שונה ממקרה שבו פולש נחליט להכנס למקרקעי המדינה במחשכים, לתפוס חזקה ו-"לקחת סיכונים" להקים מחוברים. כפי שק בע כבוד השופט קיסרי ששמע ראיות בעניין, נעשתה עסקה בין התובעת ובעלה לבין הנתבע מס' 5. ניתן להניח כי תחילה האמינו התוב עים כי הם הבעלים של המקרקעין וייתכן שבשלב מסויים הבינו התובעים כי אין להם זכויות במקרקעין, אולם איש לא חלק עם חזקתם במקרקעין.

- שנית, מאז קיבלו חזקה במקרקעין, החלו התובעים לבנות על המקרקעין ולנוע בהם עד אשר הפכו המקרקעין למעין שכונה קטנה , עליה בנויים מספר בתים בהם מתגורר ות מספר משפחות ועל חלק מן השטח קיימות נטיעות. משכך, לאור העדר התנגדות, פיתחו התובעים ציפייה כי איש אינו חולק על חזקתם במקרקעין במיוחד מקום שמשפחת התובעים נדדה ממקום למקום בהוראת המדינה, כפי שעולה מן הראיות שהוגשו בפני כב' השופט קיסרי.
- שלישית, נראה כי התנהלות הנתבעים תרמה לפיתוח ציפיות התובעים . כפי שהבהרתי לעיל, הנתבעים עצמו עיניהם מלראות את הפלישה ולמצער התרשלו כאשר לא סילקו את התובעים ולא העמידו אותם על זכויותיהם בחלקה. חלפו למעלה מ- 40 שנה עד שהחלו הנתבעים לפעול לפנות שטח בבעלות המדינה, המצוי בשטח שיפוטה של עיר שעליו הוקם מתחם מגודר ומספר בתים . כפי שקבעתי לעיל, אין מדובר במקום נידח ואין מדובר בשטח קטן אליו פלשו התובעים , כי אם בשכונת מגורים קטנה שהלכה ונבנתה בתוך עיר, ללא מפריע מצד הנתבעים.

- רביעית, לקחתי בחשבון כי התובעים הקימו את בתיהם ללא רישיון בנייה, את העובדה כי המקרקעין לא הושבחו וכי הנתבעים לא יפיקו תועלת מ ן המבנים ואלה יהרסו. כן לקחתי בחשבון העובדה שהתובעים החזיקו במקרקעין במשך 40 שנה ללא תשלום, אולם מצאתי כי שיקולים אלה יזקפו לחובת התובעים, בשאלת גובה הפיצוי.

35. לסיכום נקודה זו , מצאתי כי בנסיבות העניין ראוי וצודק להעניק פיצוי בשל פינוי התובעים, כא שר נקודת המוצא תהיה סכום ההשקעות שהשקיעו התובעים ואשר אינו שנוי במחלוקת.

סכום הפיצוי:

36. כפי שקבעתי לעיל, אותם שיקולים שמניתי לעיל להכרעה בשאלה האם ראוי וצודק לפ סוק פיצוי לטובת התובעים, יסייעו לבית המשפט לקבוע את סכום הפיצוי, שהרי מדובר ב-"פיצוי מן הצדק", שאמור להתחשב בכל השיקולים לעיל.

37. התובעים הגישו חוות דעתו של מר אבו ריא סאלח אשר העריך את שווי ההשקעות שהשקיעו התובעים במחוברים לרבות בבתים שבנו ובנטיעות שנטעו . וזו שומתו של מומחה התובעים: שווי ההשקעות בבית שבנו התובעים 5 ו- 6 הוא 338,643 ₪, שווי ההשקעות שהשקיע התובע מס' 4 בביתו 193,810 ₪, שווי השקעותיה של התובעת מס' 1 עומד ע"ס 316,989 ₪, שווי השקעותיו של התובע מס' 7 מגיע כדי סך 290,270 ₪, שווי השקעות התובע מס' 3 הוא 175,213 ₪ ואילו שווי השקעותיו של התובע מס' 2 438,971 ₪. סה"כ שווי ההשקעות של התובעים מגיע כדי סך 1,753,896 ₪ כאשר המומחה הוסיף את שווי המקרקעין בסך 406,000 ולפי שווי שוק לפי שימוש בפועל 1,006,000 ₪ (סעיף 11 לחוות הדעת).
38. בחוות דעת מטעם הנתבעים שערך מר ו יסבלום כתב הוא בסעיף 8.7 לחוות הדעת, כי מקובל עליו שווי השקעות שקבע השמאי אבו ריא בחוות דעתו מאחר והסכום הוא בגבול הסביר. בחוות דעתו קבע המומחה מטעם הנתבעים, כי עלות פינוי המתחם הוא 60,000 ₪ ולפי דמי שכירות לפי 25 מ"ר (הנופל מדמי השכירות המקובלים בעכו לאור מיקום המתחם צמוד לפסי רכבת), הרי דמי השכירות השנתיים מגיעים כדי 166,200 ₪ ומאז 2012 ועד 2018 (8 שנים) הסכום בגין דמי השימוש הראויים במתחם ובמבנים שבו מגיע כדי 1,163,400 ₪ ועל כן ככל שבית המשפט יפס וק לטובת התובעים את מלוא סכום ההשקעות, הרי היתרה לפיצוי תעמוד על סך 530,469 ₪.

39. אציין כבר עתה, שאני דוחה תביעת התובעים לפסוק לטובתם פיצוי בגין שווי הקרקע כפי שטענו בכתב התביעה ובסיכומים. הוכח כי לתובעים אין כל זכויות במקרקעין ואין מקום לפסוק פיצוי בגין המקרקעין שמעולם לא היו בבעלות התובעים או מי מהם. כל הכרעה אחרת תרוקן את הכרעת כב' השופט קיסרי בשאלה הקניינית מתוכן.

40. נקודה נוספת לה טענו התובעים בסיכומיהם, והיא כי יש לדחות את טענת הנתבעים לנכות את דמי השכירות מאחר וטענה זו לא עלתה בכתבי הטענות. אני דוחה טענה זו. כבר נקבע, כי סמכותו של בית המשפט לקזז ההנאה שהפיק המחזיק והוא אף רשאי להתחשב בהנאה זו ובערכה לשם שלילת הפיצוי בכללותו. לעניין זה אפנה לאמור ברע"א 9212/05 מנלם מעודה נ' חברת מפעלי בתים משותפים בגוש 6135 בע"מ (23.44.2006); באותו עניין נדון מקרה שבו החזיק בר -רשות מכללא במקרקעין . נקבע כי בר הרשות זכאי לפיצוי אולם רשאי בית המשפט לנכות את דמי השימוש הראויים, לפחות מעת שבוטל הרישיון : "אין בידי לקבל את טענת המבקש כי מאחר שהתארכו הדיונים בעניינו, יש להפחית את דמי השימוש, שהרי אין בכך כדי להאיר באור שונה את גילוי דעתם של המשיבים בדבר סיום הרישיון, שבא עם הגשת התביעה". אוסיף עוד, כי הפיצוי אינו חייב להיות שלוב בפינוי ומשכך, מעת שניתן צו פינוי כנגד התובעים ( שנכנס לתוקף ביום 5.6.2013) ואין להתלותו בתשלום הפיצוי ולעניין זה ראו ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' יוסף כדורי (25.11.2002).

41. מצאתי כי בנסיבות הענין, לאור ההשקעה שהשקיעו התובעים, ללא כל מחאה מצד הנתבעים כאשר התובעים מאמינים כי בידיהם זכויות במקרקעין, לאור הציפייה שפיתחו עם השנים, לפיה יש להם קורת גג במתחם זה, ולאור הע ובדה כי הם השקיעו כספים לשם בניית בתים ללא מחאה וניהלו את חייהם במתחם מחד, ומאידך גיסא, לאור העובדה שמדובר בבנייה בלתי חוקית, שלא השביחה את המקרקעין (שכן בניינים אלה שנבנו ללא היתרי ם, בניגוד לתב"ע החלה על השטח- ייהרסו לאחר פינויים) ולאור טובת ההנאה שהפיקו התובעים במשך שנים רבות, ראוי בנסיבות העניין לפסוק מלוא סכום ההשקעות בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ומן הסכום הנ"ל מצאתי לנכות 60,000 ₪ בגין עלות פינוי המתחם, כפי שסבר המומחה ויסבלום בחוות דעתו.

42. כמו-כן מצאתי לנכות מכל סכום את דמי השימוש הראויים החל מיום הגשת התביעה לפינוי (13.9.2012) ועד ליום מתן פסק דיני זה ומצאתי כי דמי השימוש הראויים יעמדו על 2/3 מן הסכום שקבע המומחה מטעם בית המשפט, זאת מן הנמוקים שלהלן:

א) מצאתי כי ראוי שדמי השימוש הראויים שעל התובעים לשלם יחושבו מיום הגשת תביעת הפינוי- המהווה הודעה על ביטול הרישיון דהיינו מיום 13.9.2012 (ולא מיום 1.1.2012) ואולם הם יחושבו עד היום.

ב) בנוסף, דמי השימוש הראויים חושבו לפי עסקאות השוואת הסכמי שכירות לגבי דירות בעכו אלא שעיון בחוות דעת השמאי מטעם הנתבעים מר ויסבלום, מעלה כי הבתים בחלקה הם בתים חד קומתיים, ישנים, רעועים, ואף ללא תקרה יצוקה , ולאור העובדה כי המומחה מר ויסבלום העיד בפניי כי דמי השימוש הראויים בגין השימוש בקרקע מהווים 2/3 מדמי השימוש שחישב (ראו עדותו של המו מחה ויסבלום בעמוד 75 שורות 1 ו- 2 לפרוטוקול : " בהתייחס לכך שהמבנים מאוד ישנים הייתי גוזר 2/3 לקרקע ו- 1/3 למבנה. מדובר בשטח קרקע שהינו נטיעות ועל כן הקרקע הינה בעלת אחוז גבוה"). סברתי כי בנסיבות העניין יש לגזור 2/3 מסכום דמי השימוש הראויים למן יום הגשת התביעה לפינוי, ועד היום.

סוף דבר:

43 מצאתי לפסוק את סכום ההשקעות בסך 1,753,896 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה- 4.7.2013 ועד היום- סך 1,90 8,239 ₪.

44. מן הסכום הנ"ל ינוכה סך 60,000 ₪ בגין הריסת המתחם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום עריכת חוות דעתו של המומחה ויסבלום – 18.12.2018 בסך 60,670 ₪.

45. כן יקוזז סך המהווה דמי שימוש ראויים במתחם החל מיום 13.9.2012 (יום הגשת תביעת הפינוי) לפי 2/3 מן הסך 166,200 ₪ לשנה , דהיינו לפי סך 110,800 ₪ לשנה. מאחר ומאז הוגשה תביעת הפינוי ועד היום חלפו שבע שנים ושבעה חודשים הרי הסכום שיש לקזז בגין דמי שימוש ראויי ם עומד על סך 840,233 ₪.

46. משכך, סכום הפיצוי המגיע לתובעים עומד על סך 1,007,336 ₪, נכון ליום מתן פסק דיני זה.

47. הסכום הנ"ל ישולם ע" י הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד, לידי התובעים, שהגישו כולם תביעה אחת מבלי שיציינו מהו הסכום שמ גיע לכל אחד מהם (ראו סעיף 119 לכתב התביעה המתוקן) . הסכום ישולם לידי ב"כ התובעים.

48. לאור העובדה כי חלק מן התביעה נדחה (הסעד לגבי זכויות קניין במקרקעין) ולאור העובדה, כי התביעה הכספית התקבלה בחלקה, ובשים לב לאמור בפסק דיני זה, הנתבעים 1-3 ישלמו, ביחד ולחוד, לידי התובעים 40,000 בגין הוצאות משפט וכן סך 130,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. סכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד ישולם תוך 75 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

49. מאחר וסכום הפיצוי האמור בסעיף 46 הנ"ל, נפסק משיקולי צדק - ומאותם שיקולים מצאתי להתנות את תשלום סכום הפיצוי בפינוי המקרקעין. משכך סכום הפיצוי האמור בסעיף 46 לפסק דיני זה ישולם תוך 30 ימים ימים מיום השלמת הפינוי על ידי כל התובעים (בין אם הפינוי נעשה מרצון ובין אם הוא נעשה בעקבות מימוש צו פינוי) . פסק דיני זה אינו פוגע בצו הפינוי שניתן ע"י בית משפט השלום.

50. צו המניעה הזמני שניתן בתיק זה מבוטל.

ניתן היום, כ"ב ניסן תש"פ, 16 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.