הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 7932-05-09

בפני כב' השופטת תמר שרון נתנאל

התובע
עז' המנוח סאלח חסין עבאס ז"ל ת.ז XXXXXX981
באמצעות היורש מוחסן סאלח עבאס ת.ז. XXXXX794
ע"י ב"כ עוה"ד סלים וקים ואח'
משד' הגעתון 1, נהריה

נגד

הנתבעים
יורשי המנוח מחמד עבאס מחמד מקלד, ת.ז. XXXXXX473 באמצעות יורשיו בניו:

  1. צאלח מחמד עבאס מקלד ת.ז. XXXXXX481
  2. סאלח מחמד עבאס עבאסת.ז. 020894028
  3. אניסה מחמד (עבאס) נכד ת.ז. XXXXXX075
  4. עפיפה מחמד (עבאס) אסעיד ת.ז. XXXXXX507
  5. שיח'ה מחמד (עבאס) פראשי ת.ז. XXXXXX515
  6. מונירה מחמד(עבאס) עסאף ת.ז. XXXXXX523
  7. ופיק עבאס מוקלד ת.ז. XXXXX456
  8. מופיד עבאסעבאס ת.ז. XXXXXX654

9.שפיק עבאס מוקלד ת.ז. XXXXXX376
באמצעות עו"ד וסים מקלד ואח'
רח' 165, אבו סנאן

10. נסיב עבאס מוקלד ת.ז. XXXXXX170
באמצעות עו"ד אליאס פרח ואח'
רח' סלאח אלדין 14/13, עכו

11. חסיב עבאס מוקלד ת.ז. XXXXXX288
12. אדיב עבאס מקלד ת.ז. XXXXXX673
13. ופיקה עבאס מוקלד ת.ז. XXXXXX564
14. נסיבה עבאס מוקלד ת.ז. XXXXXX685
15. בדיעה נעמאן ח'יר ת.ז. XXXXXX750
16. נעים נעמאן ח'יר ת.ז. XXXXX907
17. סלמאן נעמאן ח'יר ת.ז. XXXXX531
18. סלימאן נעמאן ח'יר ת.ז. XXXXX653
19. אמיר דרויש נעמאן ת.ז. XXXXXX855
כולם מכפר אבו סנאן

פסק דין
והחלטה

1. דיון והכרעה בשתי טענות, שהועלו בתיק זה.

האחת - טענה לפיה יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות.
השנייה - טענת לפיה, נוכח מהות התביעה, משבוטל פסק הדין נגד חלק מהנתבעים, יש לבטלו נגד כולם, גם נגד מי שלא ביקש ביטולו.

כתב התביעה המקורי בתיק זה, הוגש ביום 12/5/2009, על ידי "עזבון המנוח סאלח חסין עבאס (להלן: "המנוח עבאס" או "אבי התובע") באמצעות היורש מוחסן סאלח עבאס " (להלן: "התובע"). התביעה הוגדרה כתביעה ל"פס"ד הצהרתי, תביעה לפי סעיף 93 לפקו' ההסדר" והיא מתייחסת למקרקעין הידועים כחלקה 20 בגוש 18795 (להלן: " המקרקעין"). בהמשך תוקן כתב התביעה, פעמיים (פעם לפני מתן פסק דין בהעדר הגנה ופעם לאחר מכן), באופן שהוספו, כנתבעים, יורשיהם של נתבעים שהלכו לעולמם.

2. לטענת התובע, אביו, המנוח סאלח חסין עבאס היה זכאי להירשם כבעלים של 12467/152298 מכלל הזכויות בחלקה 20 בגוש 18795 (להלן: "המקרקעין") והוא עותר לתיקון הרישום בלוח הזכויות לגבי החלקים הנ"ל, כך שהם הללו יירשמו ע"ש אביו.

הנתבעים הם יורשיהם של אלה, שעל פי הנטען בכתב התביעה, מכרו לאבי המנוח, בשתי עסקאות שונות, שיפורטו להלן, את הזכויות להן טוען התובע. לאחר שאיש מהנתבעים לא הגיש כתב הגנה ניתן, ביום 4/11/10, נגד כל הנתבעים, פסק דין לטובת התובע, בהעדר הגנה ונחתמה פסיקתא.

ביום 24.1.13 תוקנה הפסיקתא בעקבות בקשה לתיקון טעות סופר שהוגשה על ידי התובע, ולאחר שפקיד ההסדר ולשכת רישום המקרקעין ביקשו ממנו להמציא פסיקתא, בה יינתנו הוראות מפורטות לרישום פסק הדין. הפסיקתא המתוקנת, תיקרא להלן: " פסק הדין").

3. שני נתבעים בלבד הגישו (כל אחד בנפרד), בקשות לביטול פסק הדין. בקשתו של הנתבע 10 (להלן: "נסיב"), הוגשה ביום 9.6.14 ונדונה לפני כבוד השופט שרעבי, אשר הורה, בהחלטתו מיום 30/10/14 "על ביטול פסק הדין... שניתן נגד המבקש" (הוא נסיב).

בקשתו של נתבע 9 (להלן: "שפיק"), הוגשה ביום 29.10.14 ונדונה לפני כבוד השופטת אטיאס והצדדים הסכימו, בישיבה מיום 10/3/15, כי יפסק הדין יבוטל "ככל שהוא מתייחס למבקש" (הוא שפיק).

כעת טוענים שפיק ונסיב, כי יש לבטל את פסק הדין כלפי כל הנתבעים. במקביל, טוענים הם, כי התביעה התיישנה.

4. לכאורה, הועלתה טענת התיישנות גם על ידי נתבעים נוספים שהמציאו כתב הגנה לתיק ביהמ"ש - נתבעים 2, 7 ו- 14 שבכתב התביעה המתוקן בשנית. אולם , מאחר שכתבי ההגנה הוגשו על ידם לאחר שניתן פסק הדין בהעדר הגנה, וללא שהוא בוטל, אין להם מעמד בדיון זה ולא ניתן להתייחס לטענותיהם.

אין לנתבעים, שלא הגישו בקשה לביטול פסק הדין ושפסק הדין, שניתן גם נגדם, לא בוטל, כל זכות להגיש כתבי הגנה , גם אם לאחר מתן פסק הדין הוגש כתב תביעה מתוקן, אליו צורפו יורשים נוספים.

5. בתביעה נטען, כי "במהלך שנות החמישים" רכש התובע ממורישם של הנתבעים 1-10, המנוח מחמד עבאס מחמד מקלד (להלן: "המנוח מחמד"), מחצית מהזכויות במקרקעין וכי "במועד מאוחר יותר, בתאריך מדויק שלא ידוע לתובע" הוא רכש מהמנוח נעמאן מחמד (עבאס) ח'יר ז"ל (אביהם של נתבעים 16-19) (להלן: "המנוח נעמאן"), שטח נוסף של 2,000 מ"ר נוספים מהמקרקעין. לתביעה לא צורף כל מסמך אשר יש בו כדי להעיד על העסקאות הנטענות הנ"ל ואף לא נטען שהעסקאות דווחו, או שאבי המנוח, או מי מטעמו, הגיש תזכורת תביעה בהליכי ההסדר.

אבי התובע הלך לעולמו ביום 25/10/2003 (ראו נספח ד'4 לכתב התביעה המתוקן בשנית).

6. רישום הזכויות במקרקעין -

ביום 20/3/1966, נרשמו הזכויות במקרקעין, לאחר הסדר, בחלוקה כדלקמן:
מחצית - על שם מוחמד עבאס מוחמד מקלד, הוא מורישם של הנתבעים 1-9. (להלן: "המנוח מוחמד").
רבע - על שם סאלח (צאלח) מחמד עבאס מוקלד, הוא הנתבע 1.
רבע - על שם נעמאן מוחמד עבאס מוקלד (נעמאן ח'יר) (להלן: "נעמאן"), שהוא בנו של המנוח נעמאן .
זכויותיו של נעמאן הועברו ליורשיו, הם הנתבעים 16-19, אשר רשומים כיום בנסח רישום המקרקעין, כבעלים של רבע מהזכויות בחלקה.

על פי נסח רישום המקרקעין ביום 13/1/1960 מכר נעמאן את זכויותיו בחלקה (ובחלקות נוספות), בתמורה, לארבעת בניו - הנתבעים 16-19, לפי ייפוי כוח בלתי חוזר (שצורף לבקשה). בהמשך הועברו זכויות לאחרים, חלקן ללא תמורה וחלקן בתמורה.

7. התובע טוען בתביעה, כי מאז שנות החמישים ועוד לפני פרסום לוח הזכויות, החזיק המנוח עבאס בשטח של 12467 מ"ר מהמקרקעין ונהג בו מנהג בעלים וכי כל השנים הודו הנתבעים בזכויותיו בחלקה. כן טוען התובע , כי הוא ואחיו הגיעו להסכם חלוקת העיזבון ביניהם, אשר קיבל תוקף של פסק דין בביהמ"ש לענייני משפחה, אך אחיו מסרבים לשתף עמו פעולה בתביעה זו. לפיכך, מבקש התובע לתקן את הרישום בלוח הזכויות באופן שמחצית מהמקרקעין + 2,000 מ"ר יירשמו על שם אביו.

כן נטען בתביעה, כי יש לבטל את הרישום מחמת מרמה, המתבטאת בכך שהמנוחים הגישו את תזכורת התביעה בהליכי ההסדר, תוך התעלמות מהזכויות שרכש אביו של התובע במקרקעין וכן בכך שהם שתקו בהליכי ההסדר ולא גילו את ההתחייבות שקיבלו על עצמם, למכור לאביו של התובע מחצית מהזכויות במקרקעין.

8. אבהיר, כבר כעת, כי על אף שמדובר בשתי בקשות שונות, שתוצאותיהן שונות - פסק דין לגבי שפיק ונסיב הדוחה את התביעה נגדם, על הסף, מחמת ההתיישנות והחלטה לגבי שאר הנתבעים, הרי מאחר ששתי הבקשות התבקשו על ידי שפיק ונסיב וכן למען הנוחות, יינתנו פסק הדין וההחלטה יחדיו, במסגרת זו. שפיק ו נסיב ייקראו, להלן: " המבקשים").

אדון בטענת ההתיישנות תחילה

טענות המבקשים להתיישנות התביעה

9. ראשית, טוענים המבקשים, כי לא יכול להיות כל ממש בטענת המרמה. זאת - מאחר שהחלקה הוסדרה והזכויות נרשמו בהסדר ביום 20/3/1961, בעוד שהמנוח מת ביום 28/6/1961, כחמש שנים לפני רישום הזכויות. בנסיבות אלה, כך נטען, המנוח כלל לא יכול היה לבצע "בשתיקתו", את המרמה הנטענת.

בנוסף, התביעה איננה נסמכת על מסמך כלשהו המעיד על עסקאות המכר הנטענות, בין המנוחים לבין המנוח ואבי התובע עצמו כלל לא תבע זכויות בחלקה, בהליכי ההסדר. מי שהגישו את תזכורת התביעה היו הנתבע 1 ואחרים ומי שחתמו על התביעה בפני פקיד ההסדר היו נעמאן ואחרים. לא אבי התובע וגם לא התובע עצמו או מי מאחיו.

10. נטען, כי אם אבי התובע רכש את הזכויות בשנת 1959, הרי שהתביעה התיישנה בשנת 1985 (לאחר עבור 25 שנים), שהרי היא הוגשה בשנת 2009 - 43 שנים לאחר ההסדר.

שפיק טוען, בנוסף, כי טענת המרמה נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס או תמיכה וללא פירוט עובדתי.

נסיב טוען, בנוסף, שהוא רכש את זכויותיו במקרקעין מנעמאן, ביום 25/7/2001, בתמורה, בתום לב ובהסתמך על הרישום, כך שבכל מקרה זכויותיו עדיפות, מכוח סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ח-1968. זכויותיו נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ביום 6/9/2010.

תשובת התובע לטענות הנתבעים

11. התובע מפרט את העסקאות שנעשו במקרקעין, חלקן - עסקאות נוגדות וטוען, כי בטרם יישמעו ראיות בתיק, אין לקבל את הטענה לפיה לא הוכחה מרמה בהסדר. לדבריו, ההכרעה בטענת ההתיישנות מחייבת בירור עובדתי מעמיק ואין זה המקרה לסילוק התביעה על הסף.

לטענת ההתיישנות משיב הוא, כי יש לראות באי הגשת כתבי הגנה מטעם הנתבעים, הודאה - על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות - בזכויותיו של התובע ואחיו במקרקעין, כפי שהן נטענו בכתב התביעה.

התובע טוען, כי גם אם ההודאה בזכותו של התובע נעשתה לאחר עבור תקופת ההתיישנות, מתחילה ההודאה את מניין התקופה מחדש. לכן, לשיטתו, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מהמועד בו היה על הנתבעים להגיש כתבי הגנה, או החל מהמועד בו הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר.

12. לחילופין, טוען התובע, כי לאחר שנרקמה העסקה בין אביו לבין המנוח, הפכו המנוח ויורשיו לנאמנים על המקרקעין. התובע מפנה בעניין זה אל פסק הדין שניתן בע"א 1559/99 - שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן, (מיום 29/06/2003) (להלן: "עניין צימבלר").

עוד טוען התובע, כי הוא ואחיו החזיקו במקרקעין "במשך שנים" ונהגו בהם מנהג בעלים, ללא כל התנגדות מצד הנתבעים.

דיון והכרעה

13. אומר, תחילה, כי טענות התובע בתביעה אינן מבוססות על מסמך כלשהו. בנוסף, אין בתביעה כל הסבר מדוע אבי התובע לא הגיש תזכורת תביעה ויש לשאול - אם אבי התובע עצמו שתק ולא הגיש כלל תזכורת תביעה, מה לו לתובע להלין על המנוח ועל נעמאן?

עם זאת, מאחר שעסקינן בסילוק על הסף, יש לצאת מנקודת הנחה שהאמור בתביעה הוא אמת, היינו - שהיו הסכמים בין אבי התובע לבין המנוח מחמד והמנוח נעמאן, כנטען בתביעה.

טענת המרמה

14. על אף חולשת התביעה, על פניה, צודק התובע בטענתו לפיה לא ניתן לקבוע, בשלב זה, בטרם שמיעת ראיות, אם הייתה מרמה בהליכי ההסדר, אם לאו. אלא, שאין די בכך לשם דחיית טענת ההתיישנות, שכן גם בהנחה שהתובע יוכיח כי הייתה מרמה, לא יהא בכך כדי להועיל לו נגד טענת ההתיישנות. זאת - מאחר שמאז רישום הזכויות בהסדר ועד שהוגשה התביעה, עברה תקופה כפולה מתקופת ההתיישנות והתובע לא הניח כל תשתית עובדתית, באשר למועד בו נודעה לו טענת המרמה ולמעשה - כלל לא טען מ הוא מועד זה .

15. אמנם, בדחיית מועד תחילת מנין תקופת ההתיישנות, כאשר עסקינן בטענת מרמה (על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות), לא חל התנאי אשר בסעיף 8 לחוק הדורש הוכחה, שהעובדות המהוות את עילת התובענה, נעלמו מהתובע "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן", אולם אין זה פוטר את התובע מלציין מתי נודעו לו, בפועל, העובדות המקימות טענת מרמה.

כלל הוא, כי תקופת ההתיישנות נמנית מהיום בו היה בידי התובע "כוח תביעה", היינו – היו ידועות לו העובדות, על בסיסן יכול היה להגיש את התביעה. לפיכך, כאשר נטענת טענת התיישנות והתובע מבקש לדחותה, על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, עליו לציין מתי נודעו לו העובדות המגבשות עילת תביעה בגין מרמה [ראו, למשל, ע"א 7680/13 - פלונית נ' שירותי בריאות כללית, (11/02/2015)].

בנסיבות בהן התקיימו הליכי הסדר, הזכויות נרשמו בפנקסי רישום המקרקעין הגלויים לעין כל, יש לצאת מנקודת הנחה, לכאורית, שדבר ההסדר היה ידוע ל תובע "בזמן אמת" ולכל הפחות, שהרישום בפנקסי המקרקעין התגלה לו בסמוך לאחר רישום הזכויות על פי ההסדר, היינו - בשנת 1966 - 48 שנים לפני הגשת התביעה.

מכל מקום - החובה לטעון ולהוכיח אחרת מוטלת על התובע; כידוע, הנטל להוכיח כי התקיימו הנסיבות הנדרשות לדחיית המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות מוטל על הטוען למועד נדחה ממועד היווצרות עילת התביעה. משהתובע לא ציין, כלל, מתי נודעה לו עובדת רישום הזכויות על שם בעלי הזכויות האמורים בסעיף 5 לעיל, היינו – מה המועד בו התגבשה עילת המרמה לה הוא טוען, יש לקבל את טענת ההתיישנות.

16. התובע טוען, כי שתיקה יכולה להחשב כמרמה ואכן כך הוא, מקום בו השתיקה היא "שתיקה רועמת", היינו - כאשר יש תשתית לטענה, כי היה על מי שנגדו טוענים מרמה, להציג, מיוזמתו, עובדות מסויימות והוא אינו עושה כן.

אלא, שבמקרה זה, דווקא אבי התובע הוא זה ששתק. הוא זה שלא פנה לפקיד ההסדר ולא הגיש תזכורת תביעה והוא זה שלא הציג בפני פקיד ההסדר ראיה כלשהי לרכישת זכויות במקרקעין על ידו.

על כך אמר ביהמ"ש העליון, במקרה דומה מאד לענייננו, כי: "ברי כי לא זו התרמית לה נתכוון המחוקק בסעיף 93 לפקודת ההסדר " ראו: ע"א 7744/12 מרזוק פואז שעלאן ואח' נ' מדינת ישראל, ואח' (14.8.2014) שם, פסקה 14 לפסק הדין. ראו גם: ע"א 7237/13 - מדינת ישראל נ' עזבון המנוח מוסטפא יאסין (עלי ערמוש) ז"ל ואח', (03/12/2015).

הטענה להודאה בקיום זכותו

17. לא ניתן לראות באי הגשת כתב הגנה, משום הודאה בקיום הזכויות הנטענות בכתב התביעה, כטענת התובע.

על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הודאה בקיום זכות, המפסיקה את מרוץ ההתיישנות, היא הוראה "בכתב או בבית המשפט" בקיום זכותו של התובע, היינו - הודאה פוזיטיבית וברורה.

סעיף 9 לחוק ההתיישנות (שהנטל להוכחת קיומו מוטל על התובע) פורש באופן המחמיר עם התובע. הדרישה היא, כי הנתבע יודה במפורש בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס את זכותו של התובע וכן יודה בקיומה של זכותו לסעד המבוקש בתביעה. ראו: ע"א 1017/91 פסח משה ואח' נ' הכפר הירוק ואח' (1.4.1996).

18. שתיקה איננה הודאה פוזיטיבית ואיננה ממלאת אחר התנאים הנ"ל. גם אי הגשת כתב הגנה איננה יכולה להוות "הודאה", כנדרש בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. למחדל להגיש כתב הגנה יכולות להיות סיבות שונות ו אין ללמוד מכך, מכללא, הודאה במובן סעיף 9 לחוק.

הן לוּ היינו אומרים, שאי הגשת כתב הגנה מהווה הודאה בקיום זכות על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, לעולם לא יכול היה נתבע, אשר פסק דין בהעדר הגנה שניתן נגדו, בוטל, להעלות טענת התיישנות, ולא היא.

לפיכך, אני דוחה גם טענה זו של התובע.

טענת הנאמנות

19. התובע סומך את טענת הנאמנות שבפיו, על פסק הדין שניתן בע"א 1559/99 - שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן, (29/06/2003) (להלן: " עניין צימבלר")

אולם, עניין צימבלר שונה, מהותית, מענייננו אנו. שם, נתמכו טענות בני הזוג צימבלר בדבר זכויותיהם בדירה, בה התגוררו כדיירים מוגנים, במסמכים שלא היו שנויים במחלוקת וביניהם - התחייבות של משכיר הדירה (מר תורג'מן), בהסכם פשרה שאושר על ידי ביהמ"ש, להעביר את הבעלות בדירה על שם בני הזוג צימבלר; חתימת תורג'מן על על ייפוי -כוח נוטריוני, בגדרו אישר שקיבל מהמערערת את מלוא תמורת הדירה, והסמיך את בא-כוחם דאז של צימבלר, לפעול בשמו להעברת הבעלות בדירה על שם המערערת ועוד, אך בסופו של דבר הבעלות לא הועברה.

בנסיבות אלה קבע ביהמ"ש שם, כי קמה לצימבלר זכות שביושר להירשם כבעלת הדירה, זכות אשר יצרה יחסי נאמנות (קונסטרוקטיווית) בינה לבין המשיבה ולכן יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו המשיבה כפרה לראשונה בזכותה של צימבל.

20. בענייננו, אין כל בסיס, אפילו לא לכאורי, ואין כל תשתית עובדתית, אף לא לקביעה לכאורית, כי קמה לתובע זכות שביושר במקרקעין. כאמור, למעט דבריו של התובע אין ולא כלום. לתביעה לא צורף כל מסמך המעיד על קיומו של הסכם כלשהו מההסכמים הנטענים. בנוסף ואולי זה העיקר – לעניין זה ע ומד בפני התובע המחסום של פקודת הסדר זכויות במקרקעין.

לפיכך, גם אם טרם נשמעו ראיות, בהעדר תשתית עובדתית לקיומן של זכויות שביושר בידי התובע, אין התובע יכול לסמוך הדיפת טענת ההתיישנות על פסה"ד הנ"ל. ראו לעניין זה, גם את האמור בסעיף 21 להלן.

טענת בעלות מכוח החזקה במשך שנים

21. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע:

"חוק ההתיישנות תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה".

נקבע, כי לגבי מקרקעין שעברו הסדר, מונע סעיף זה "צבירת" תקופת החזקה במקרקעין, אשר תקְנֶה, לטוען לחזקה מכוח שנים, בעלות במקרקעין. ראו עניין שעלאן דלעיל, שם הובהר (פסקה 16):

"תכליתו של סעיף זה היא לחזק את מעמדו של מרשם המקרקעין ולשריין את זכותו של הבעלים הרשום מפני תביעות של מחזיק. לפיכך, לאחר שהפכו המקרקעין למוסדרים, מחזיק שאינו הבעלים הרשום אינו יכול לרכוש מכוח החזקתו זכות במקרקעין. במילים אחרות, לאחר שנרשמה זכותו של אדם בהסדר, לא יוכל מחזיק לצבור תקופת החזקה במקרקעין אשר תקנה לו זכות בעלות מכוח התיישנות רוכשת או זכות להגנה מפני סילוק יד מכוח התיישנות דיונית [...] מכאן, שאפילו היו המערערים מחזיקים ומעבדים את הקרקע במשך 25 שנה לאחר שנרשמו הזכויות על שם המדינה בהסדר ... לא היה בכך כדי להועיל להם לאור סעיף 159(ב)" ( שם, בפסקה 16 לפסק הדין).

הליכי ההסדר במקרקעין נועדו ליצור "לוח חלק" לעניין הזכויות במקרקעין, באופן שמרגע הרישום בפנקס המקרקעין, לאחר ההסדר, נמחקות הזכויות שקדמו לו (סעיף 81 לפקודת ההסדר וסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). לפיכך, לא ניתן לסתור רישום על פי הסדר, אלא במקרים חריגים, אשר מנויים בפקודת הסדר זכויות במקרקעין ואשר פורשו בצמצום.

נקבע, כי "העיקרון העומד בבסיס סעיפי חוק אלה הוא עיקרון סופיות המרשם, ולפיו נקודת המוצא היא כי הרישום בפנקס המקרקעין משקף נכוחה את מצב הדברים לאשורו. תכליתו של עיקרון זה היא לבצר את אמינות המרשם ואת ודאותו, ולהבטיח את יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים... מחמת חשיבותו של עיקרון סופיות המרשם, ועל מנת שלא לפגוע בבעל הזכות הרשומה וביציבות המרשם, הותיר המחוקק בסעיפים 97-93 לפקודת ההסדר פתח צר בלבד לסתירת נכונות הרישום" - ע"א 7237/13 - מדינת ישראל נ' עזבון המנוח מוסטפא יאסין (עלי ערמוש) ז"ל ואח', (03/12/2015). כן נפסק, כי תיקון הרישום יֵעשה במקרים חריגים בלבד.

22. סעיף 81 לפקודת ההסדר קובע:

"הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה".

הטענות היחידות בהן יכול אדם לתקוף רישום בהסדר (לאחר עבור תקופת הערעורים לאחר פרסום לוח הזכויות), הן אלה האמורות בסעיפים 93-97 לפקודת ההסדר, היינו - במקרה בו נפלה טעות ברישום ומבקש התיקון מוכיח שיש לו זכות בנכס, או במקרה של מרמה.

חזקה מכוח שנים איננה יכולה להועיל לתובע ואין בכוחה להביא לתיקון הרישום.

גם תקופת החזקה שנצברה עובר להסדר בטלה היא וחסרת נפקות משפטית, כפי שאמר הנשיא שמגר בע"א 162/87 אמארה נ' עיסא פ"ד מה(5) 533, 547 (1991), הנזכר בעניין פואז:

"בענייננו, כל התקופה שבה עיבד המנוח את החלקות נושא דיוננו וכל זכות התיישנות שצמחה לו בהן (אם בכלל) טרם ההסדר, נחשבות 'זכות סותרת' לרישום ועל כן הן בטלות הן וחסרות נפקות משפטית לאחר ההסדר".

23. נוכח כל האמור לעיל, אין מנוס מקבלת טענת ההתיישנות שהעלו המבקשים.

וכעת – לשאלה השנייה - ביטול פסק הדין נגד המבקשים בלבד או נגד כל הנתבעים ?

תמצית טענות המבקשים

24. כזכור המבקשים טוענים, כי יש לראות את פסק הדין שניתן בתיק זה ביום 23.1.2013, בהעדר הגנה, כמבוטל נגד כל הנתבעים, היינו - גם נגד אלה שלא הגישו בקשה לבטלו וזאת, מכוח ביטולו נגד הנתבעים 9 ו- 10, בעקבות בקשות הביטול שהוגשו על ידם.

25. עוד טוענים הם, כי לא היה נכון ליתן פסק דין בהעדר הגנה, בתביעת מקרקעין, זאת - בשל מהות ההליך ובשל כך שמדובר בפסק דין חפצא, החל כלפי כולי עלמא. תביעה במקרקעין, כך נאמר, מחייבת בירור לגופו של עניין, בשל מהותה והשלכותיה ותקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקסד"א") אף מסמיכה את בית המשפט לדרוש הוכחה לתביעה.

טענת המבקשים נסמכת על הסיפא של תקנה 201 לתקסד"א, לפיה "החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".

טוענים המבקשים, כי בענייננו מדובר בהסכם אחד - במוריש אחד - בביטול אחד. כל הנתבעים הם יורשיו של מי שהתובע טוען שמהם רכש אביו את הזכויות הנטענות. אין מדובר במערכת חוזית נפרדת, או במסכת עובדתית שונה ביחס לכל נתבע. הזכות הנטענת מתייחסת לשני חוזים ולמוכר ים שכל הנתבעים הם יורשיהם, ואין זה הגיוני שביחס ליורש אחד ייקבע שההסכם תקף וביחס ליורש אחר ייקבע שההסכם אינו בר תוקף. קביעה כזו תביא לתוצאות סותרות ומנוגדות.

26. כן נטען, כי מאחר שבמקרה דנן מדובר בקרקע מוסדרת, לגביה ביטול רישום לאחר הסדר הוא נדיר ונועד למקרים חריגים, השארת פסק הדין שניתן בהעדר, בתוקף, תהווה הרחבת החריג ותביא לפגיעה ברציונלים של פקודת ההסדר, בוודאות המרשם ובעקרון הסופיות.

לחלופין, מבוקש להורות על הארכת המועד להגשת בקשות לביטול פסק הדין מטעם שאר הנתבעים וזאת - בשל חובת הצדק, הסבירות וההגינות, המחייבת מתן אפשרות לכל הנתבעים להשמיע טענותיהם בבית המשפט. נטען, כי יהיה בכך כדי להקל וכדי למנוע סרבול ההליכים.

תמצית טענות התובע

27. ב"כ התובע טוען, כי טענת המבקשים, לפיה לא היה מקום ליתן פסק דין בהעדר הגנה בתביעת מקרקעין, מתאימה לערכאת הערעור ולא לבקשה לביטול פסק דין.

כן נטען, כי הנתבעים אשר בחרו שלא להתגונן, ידעו על פסק הדין, לאחר שניתן, ולא ביקשו את ביטולו ולכן הם אינם זכאים ליהנות מן ההפקר - מ ביטולו כלפי שפיק ונסיב, אשר היו היחידים שהגישו בקשות ביטול.

28. לשיטת ב"כ התובע, המקרה דנן אינו נופל בגדרי הסיפא לסעיף 201 לתקסד"א. לתמיכה בטענתו זו, הפנה לע"א 6588/12 כבהה נ' כבהה (24/12/2014) (להלן: " פס"ד כבהה"), שם נדחתה התביעה נגד הנתבעים שהתגוננו ואילו התביעה נגד הנתבעים שלא התגוננו, התקבלה.

לעמדתו, המקרה בענייננו שונה מזה המתואר בע"א 2742/90 אהרונוב נ' עזבון המנוח אהרונוב, פ"ד מה(3) 159 (להלן: "פס"ד אהרונוב") אליו הפנו ב"כ המבקשים. שם , כך נטען, היה מדובר בזכויות בעזבון ובית המשפט נדרש להכרעה בעניין עצם זכאות האלמנה ולכן מצא לנכון לבטל את פסק הדין נגד כל הנתבעים. לעומת זאת, במקרה דנן, מדובר על העברת זכויות בחלקה ספציפית בשטח מוגדר וידוע, להבדיל מתביעה לחלוקת עזבון או לפירוק שיתוף. כך נטען גם בהקשר לשני פסקי הדין האחרים אליהם הפנה ב"כ המבקשים.

תשובת המבקשים לטענות התובע

29. בתשובה לטענות התובע, טען ב"כ המבקשים, כי מהותה העקרונית של הבקשה היא הבטחת תוצאה צודקת ומניעת עיוות דין. לטענתו, מאחר שפסק הדין בוטל כבר ביחס לשני נתבעים וטרם ניתן פסק דין בתביעה שהתחדשה נגדם, ניתן לראות בהחלטות שניתנו ובכלל זה - פסה"ד שניתן בהעדר, כהחלטות ביניים שבית המשפט מוסמך לשוב ולשקול אותן.

נטען, כי פס"ד כבהה אינו מתאים למקרה דנן, שכן שם התקיים דיון לגופו של עניין וחלק מהנתבעים הגישו הגנה. ההבחנה, שם, בין הנתבעים השונים נעשתה במסגרת פסק דין אחד וסופי, לאחר שנפרשה כל התמונה לפני בית המשפט. בנוסף, היה מדובר שם בשאלה משפטית טהורה, בעוד שבענייננו מדובר בשאלה עובדתית.

דיון והכרעה

29. המחלוקת בה עלי להכריע היא, האם עניננו נכלל בגדר תקנה 201 סיפא לתקסד"א, והאם יש להחיל את ההחלטות לביטול פסק דין שניתנו כלפי שםיק ונסיב (נתבעים 9 ו- 10), גם על יתר הנתבעים.

להלן הנוסח המלא של תקנה 201:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".

30. בעניין זה סבורה אני שהדין עם התובע.

בניגוד לפס"ד אהרונוב, שם דן בית המשפט המחוזי בתביעה לגופה, קבע ממצאים עובדתיים ודחה את התביעה נגד הנתבעים שהתגוננו, תוך קביעה, כי " עניין לנו בפסק-דין הצהרתי, הקובע במפורש שאין למערערת חלק או זכות ברכושו של המנוח ובעיזבונו, להוציא את שהנחיל לה המנוח , בענייננו, אין בהחלטה בטענת ההתיישנות, שהעלו המבקשים, משום קביעת ממצאים עובדתיים.

בדחיית התביעה, על הסף, בעילת התיישנות, אין משום קביעת ממצאים עובדתיים באשר לזכויות התובע במקרקעין ולכן פסק הדין שניתן בהעדר הגנה איננו סותר את פסק הדין שניתן על ידי לעיל, ואשר דחה את התביעה נגד המבקשים, מחמת התיישנות.

31. ענייננו דומה, מבחינה זו, לפסק דין כבהה, עליו סמך ב"כ התובע טיעוניו. שם קבע בית המשפט, עובדתית שאביו של המנוח אכן העניק את המקרקעין, במתנה לארבעת בניו, אולם מבחינה משפטית קבע, שאין להכיר במתנה משום שלא הושלמה ברישום. תוצאת פסק הדין הייתה, שביחס לנתבעים שהתגוננו, התביעה נדחתה ואילו ביחס לנתבעים שהודו בזכותם של התובעים לרישום המקרקעין על שמם, או שבחרו שלא להתגונן, התביעה התקבלה.

יודגש, באשר לנתבעים שכן התגוננו מפני התביעה, שהוגשה בעניין כבהה, לא נקבעו עובדות שונות, אלא שהסוגיה הוכרעה בפן המשפטי, כשנקבע כי לא ניתן להכיר במתנה, אם זו לא נרשמה (כך על פי פקודת העברת קרקעות, שהייתה הדין החל באותו מקרה). לכן, התוצאה השונה שהתקבלה בפס"ד כבהה, בין נתבעים שלא התגוננו ובין נתבעים שכן התגוננו, לא הביאה לסתירה מבחינה עובדתית, בין פסה"ד שניתן בהעדר הגנה או בהסכמה לבין פסה"ד שניתן לאחר שמיעת הראיות.

32. כך גם בענייננו. כאמור - אין בענייננו סתירה עובדתית בין פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ובין פסק הדין, שניתן על ידי היום, בנוגע למבקשים ואשר דחה את התביעה נגדם מחמת התיישנות, שהרי בפסק דין הדוחה תביעה על הסף, מחמת התיישנות, אין משום הצהרה על עובדות, שהרי הטענות והעובדות כלל לא נדונו. טענת התיישנות יוצרת מחסום דיוני בלבד ולכן דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות נגד שפיק ונסיב, איננה סותרת את פסק הדין שניתן בהעדר.

33. התביעה דנן הוגשה בשנת 2009 והיו לנתבעים שלא ביקשו לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר, כל ההזדמנויות לעשות כן. משלא ביקשו לבטל את פסק הדין נגדם, הוא שריר וקיים. התיישנות היא טענה דיונית, אשר נתבע שאינו מעלה אותה מוחזק כמוותר עליה.

לפיכך, אני דוחה את הטענה לפיה יש לבטל את פסק הדין נגד הנתבעים שלא ביקשו לבטלו.

34. נותר עניין אחרון - הוא עניינו של נתבע 16, נעים נעמאן ח'יר. בישיבה שהתקיימה ביום 4.1.16, התייצב בא כוחו עו"ד אריק מוסא וטען, כי קיימת טעות במספר תעודת הזהות של נתבע זה (בטעות נכתב בפרוטוקול שהוא נתבע 8).

בבדיקה ראשונית נראה היה כי אמנם נפלה טעות במספר תעודת הזהות של נתבע 16 ועו"ד וקים, ב"כ התובע, השיב שייתכן שיש טעות בהדפסה ושהוא צריך לבדוק זאת והוסיף, שישקול אם להסכים לביטול פסק הדין נגדו ולהגשת כתב הגנה מטעמו ויודיע לביהמ"ש .

בהחלטתי בסוף הישיבה הוריתי, בעניין זה, כדלקמן: "עו"ד וקים יודיע בתוך 10 ימים עמדתו לגבי הנתבע 16. ככל שעו"ד וקים יבקש לתקן את מספר תעודת הזהות של הנתבע 16 ויסכים להגשת כתב הגנה מטעמו, יוגש כתב ההגנה בתוך 30 ימים לאחר ההודעה".

עד היום לא הוגשה כל הודעה מטעם עו"ד וקים.

לפיכך, אני מורה כי פסק הדין שניתן בהעדר הגנה נגד נתבע 16 (נתבע 8ב' בפסק הדין), מבוטל. נתבע 16 רשאי להגיש כתב הגנה בתוך 30 ימים מהיום.

התוצאה

35. התביעה נגד שפיק ונסיב, היינו - נגד נתבעים 9 ו- 10 בכתב התביעה המתוקן בשנית, נדחית על הסף מחמת התיישנות.

פסק הדין, שניתן בהעדר הגנה, מבוטל נגד נתבע 8ב' (נתבע 16 בכתב התביעה המתוקן בשנית). נתבע זה רשאי להגיש כתב הגנה בתוך 30 ימים מהיום.

פסק הדין נגד שאר הנתבעים , למעט שפיק ונסיב ולמעט נתבע 8ב' בפסק הדין ( שהוא נתבע 16 בכתב התביעה המתוקן בשנית) שריר וקיים.

36. פסיקתא מתוקנת תוצא רק בסיומו של ההליך.

בשלב זה, אני מורה לרשם המקרקעין, לרשום בפנקסי המקרקעין, הערה לפי סעיף 130 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 , ל גבי קיומו של תיק זה.

37. בנסיבות העניין לא אעשה צו להוצאות.

המזכירות תמציא החלטה זו לב"כ הצדדים ולעו"ד אריק מוסא.