הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 70766-07-18

לפני כב' השופט רון סוקול, סגן נשיא

התובעים

  1. אהוד רוטמן
  2. סגיב 95 חברה חקלאית בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד א' רנן

נגד

הנתבעת

מדינת ישראל- משרד האנרגיה ורשות המים
ע" עו"ד ת' שחף מפרקליטות מחוז חיפה

החלטה

1. התובעים, אהוד רוטמן וסגיב 95 חברה חקלאית בע"מ שבשליטתו, הם המחזיקים ובעלי הזכויות במקרקעין המצויים באזור חדרה. במשך שנים רבות עיבדו התובעים, בעצמם או באמצעות אחרים, את חלקות המקרקעין האמורות וגידלו בהן גידולים חקלאיים שונים. המים לגידולים החקלאי ים, סופקו ממספר בארות מים שהוחזקו והופעלו על ידי גורמים שונים, כפי שיפורט להלן. בין היתר סופקו מים לשטחים חקלאיים ששימשו את התובעים לגידולי שלחין מבאר המכונה באר מס' 2241.

2. בעקבות הליכים משפטיים שונים שנקטה הנתבעת כנגד מפעילי הבארות ששימשו את התובעים, נסגרה באר 2241 ונאטמה. בתביעתם בתיק זה, טוענים התובעים כי בשל סגירת הבאר ואי מתן פתרון חלופי להספקת המים לשדותיהם, נגרמו להם הפסדים ונזקים קשים. בתביעה נטען כי לתובעים נגרם הפסד של שלוש שנות עיבוד חקלאי וכי רק בשנת 2018 ניתנה להם אפשרות לקבל מים ממקור חלופי, מתאגיד המים מי חדרה. התביעה מתמקדת בטענות התובעים בדבר התרשלות הנתבעת בכל הנוגע למתן היתר ל קדיחת באר חלופית לבאר שנאטמה, ובדבר מתן האישורים הנדרשים להתחברות למערכת הולכת המים של התאגיד.

3. הנתבעת התגוננה בפני התביעה וטענה כי לא נפל כל פגם בהתנהלותה. הנתבעת טענה כי פעלה כדין לאטימת באר 2241 ובהחלטתה שלא ליתן לתובעים רישיון לקדיחת באר חלופית. עוד טענה הנתבעת כי לא הייתה כל מניעה כי התובעים יתחברו למערכת הולכת המים של מי חדרה וכי רק בשל מחדליהם שלהם, לא בוצע החיבור במועד מוקדם יותר.

4. בבקשה העומדת להכרעה כעת עותרת הנתבעת להורות על סילוקה של התביעה על הסף. הדיון מתמקד בשתי שאלות עיקריות; האם רשאים התובעים להגיש תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו להם מבלי להקדים תקיפה ישירה של החלטות הרשות; האם התובעים מושתקים מלתבוע את הנתבעת בשל מעשה בית דין.

רקע והליכים קודמים
5. אהוד רוטמן הוא בעל זכויות, מכוח הסכמי שכירות, להחזיק ולעבד חלקות מקרקעין באזור חדרה (העתק הסכמי השכירות צורפו כנספח ט' לכתב התביעה). בין היתר מחזיק התובע בחלקות הידועות כגוש 10020 חלקות 4, 5 ו-18 (להלן: החלקות). סגיב 95 חברה חקלאית בע"מ (להלן גם: החברה) היא חברה בשליטתו המלאה של התובע. במשך שנים רבות מעבד התובע, באמצעות החברה את החלקות. מדובר בגידולי שלחין של אבטיחים בחודשי הקיץ ובגידולי בעל של חיטה לתחמיץ בחודשי החורף (ראו חוות הדעת שצורפה כנספח לב' לתביעה).

במשך שנים רבות סופקו המים לשטחים החקלא יים המעובדים על ידי התובעים ממספר בארות מים. כעולה מכתב ההגנה המים סופקו משלושה ספקי מים שהפיקו מים מבארות סמוכ ות; שותפות באר רווה, שבה היה התובע שותף, שהפיקה מים על פי רישיון מבאר 2126; צימרמן חברה לנכסים בע"מ (להלן: צימרמרן ) שהפיקה מים על פי רישיון מבאר 2241; ורו טמן עמינדב וחנה וחיים רוטמן שהפיקו מים על פי רישיון הפקה מבאר 2254.

6. בשנים 2015- 2016 החלה הרשות הממשלתית למים וביוב (להלן: רשות המים) לנקוט בהל יכים כנגד מחזיקי רישיונות ההפקה, בין היתר בשל חובות גדולים בגין היטלי הפקת מים מהבארות. חלק מטענות הרשות עסקו בשאלה מיהם מפיקי המים ומיהם בעלי הזכויות על פי רישיונות ההפקה אשר חייבים בתשלום ההיטלים. הנתבעת טענה כי למרות שרישיונות ההפקה לבארות 2126 ו-2241 ניתנו ל שותפות רווה ולצימרמן, הרי שבעלות הרישיונות חדלו מפעילות וכי למע שה התובעים או מי מהם מפיקים, שלא כדין , את המים מהבארות ואינם משלמים היטלי הפקה. במצב זה הודיעה רשות המים על ביטול רישיונות ההפקה וביום 15.7.2015 נשלחו על ידה הודעות בדבר כוונה לסגור את הבארות.

7. בעקבות אלו נקטו גם התובעים בהליכים שונים בבתי משפט. לעניינו רלבנטיים ההליכים שננקטו על ידי התובעים בבית הדין לענייני מים. בתיק עח"ק 1430-09-15 עתרה החברה למתן צווים האוסרים על רשות המים לסגור את בארות 2126 ו-2241 ולהורות כי החברה רשאית להמשיך בהפקת מים מהבארות. בתיק עח"ק 68698-12-15 , עתרו התובעים להורות על העברת רישי ונות ההפקה לבארות 2126 ו-2241 על שם החברה ולביטול הליכי הגבייה כנגדם בגין חובות היטלי ההפקה.

8. בגדרה של התביעה בתיק 1430-09-15 התבקש גם צו מניעה זמני האוסר על סגירת הבארות. ביום 2.11.2015 ניתנה החלטתי הדוחה את הבקשה ומתירה לרשות המים לסגור את שתי הבארות. סגירת באר 2126 עוכבה למשך 30 יום. על החלטה זו הגישה החברה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שנדונה בתיק רע"א 8248/15. ביום 17.12.2015 ניתן פסק הדין על ידי כב' השופטת א' חיות (כת וארה אז) בגדרו התקבל הערעור באופן חלקי; סגירת באר 2241 נותרה בעינה וניתן צו זמני האוסר על סגירת באר 2126.
9. לאחר כל אלו אוחד הדיון בין שני התיקים בבית הדין לענייני מים. בסופו של יום, הושג בין הצדדים הסדר פ שרה שאושר על ידי בית הדין ביום 19.7.2016 (להלן: הסכם הפשרה). בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים על היקף החובות בגין היטלי הפקה בכל אחת משלושת הבארות (2216, 2241 ו- 2254) והסכימו על אופן סילוק החובות על ידי התובעים. כן הוסכם כי רישיונות ההפקה בבארות 2126 ו- 2254 יועברו, עם השלמת התשלומים , על שם החברה. לגבי באר 2241 הוסכם כי תישאר סג ורה.

בסעיף 5 להסכם הפשרה נאמר:

[...] מוסכם כי עם החתימה על הסכם זה מוותרים הצדדים וחוזרים בהם בזה מכל טענה או תביעה מכל סוג ומין שהוא בקשר עם רישיונות ההפקה הנ"ל, הכרות בהם והנובע מהם, ולרבות תשלומים, חיובים, הענקות ומענקים וכן לרבות טענות בנוגע לזהות בעלי רישיון ההפקה, ההקצאות, כמויות ההפקה והתעריפים שנגבו בגינה ובגין רישיון הסתימה שהוצא לבאר 2241 הכול- עד לשנת 2015 ועד בכלל. אין באמור כדי למנוע מהעורר לדרוש המשיבה הקצאת מקור מים חליפי במקום באר 2241.

כדי להבהיר את מלוא התמונה נספר כי המקרקעין שבהם נמצאה באר 2241 הועברו על ידי בעליה, צימרמן, לחברת נייר חדרה בע"מ. חברת נייר חדרה ביקשה להקים על המקרקעין תחנת כוח ועל כן פנתה לרשות המים בבקשה להעביר את רישיון ההפקה של באר 2241 על שמה ולהורות על סגירתה. חברת נייר חדרה אף הגישה בקשה לבית הדין לענייני מים בה עתרה להצטרף להליך בתיק עח"ק 68698-12-15. מבלי לפרט את כל ההליכים נספר כי בסופו של יום התקבלה בקשת נייר חדרה להעברת רישיון ההפקה של הבאר על שמה והבאר נסגרה ביום 6.4.2016. נקדים כבר כעת ונספר כי בהליכים מאוחרים יותר התברר כי חברת נייר חדרה בע"מ שילמה לתובעים סך של 900,00 ₪ על מנת שיסירו את התנגדות לסגירת הבאר (ראו פסק הדין בתיק עח"ק 63201-10-18).

10. לאחר כל אלו, ולאחר ש באר 2241 ששימשה מקור המים לחלקות נסגרה, החלו התובעים, כך לטענתם , בהליכים שונים למציאת מקור מים חלופי. בתביעה התמקדו התובעים בשני עניינים ; בקשה לקבלת רישיון לקדיחת באר מים חלופית ; ובקשה לקבלת כל האישורים כנדרש לצורך התחברות למערכת הול כת המים של תאגיד מי חדרה.

11. מכתבי הטענות מתברר כי ביום 25.6.2016, פנתה החברה בבקשה לקבלת רישיון לקדיחת באר חלופית לבאר 2241 . הבקשה התייחסה למקרקעין שבבעלות מר דן צימרמן ואחרים. בקשה זו נדחתה בשל ליקויים שונים, כגון טעות בציון נתוני החלקה, העדר הסכמה של שאר בעלי הזכויות במקרקעין ועוד. גם בקשה מתוקנת שהגישה נדחתה מטעמים דומים. כעבור שנה, ב שנת 2017 נוהלה התכתבות בין התובעים ובאי כוחם לבין רשות המים בעניין הבקשה לרישיון קדיחה אך מאחר ודרישות הרשות לא נענו לא ניתן לחברה רישיון הקדיחה המבוקש.

12. במקביל פנו התובעים גם לתאגיד מי חדרה לצורך התחברות למערכת הולכת המים של התאגיד ולצורך קבלת מים לחלקות. נציין כי כבר ביום 30.3.2016 הודיע התאגיד לרשות המים כי אין מניעה לחבר את כל חלקות המקרקעין שנהנו בעבר מאספקת מים מבאר 2241 למערכת הה ולכה של התאגיד. הובהר כי לצורך חיבור קבע יידרשו לתאגיד כ- 6 חודשים שבגדרם ניתן לבצע חיבור זמני ולהבטיח אספקת מים (המכתב צורף כחלק מנספח כ' לתביעה). התובעים לא ניצלו אפשרות זאת, כנראה בשל רצונם למצות את הבקשה לקבלת רישיון לקדיחת באר, ורק בחודש 08/2017 פנו לתאגיד בבקשת התחברות (נספח כא' לתביעה). כתנאי לחיבור דרש הת אגיד מהתובעים להמציא אישור מרשות המים להקצאת מים לחקלאות. כן נדרשו התובעים להמציא את אישור של כל רשויות התכנון לביצוע עבודות סלילת צנרת המים ושל רשות הניקוז לחציית נחל חדרה (נספח כב' לתביעה).

13. בין הצדדים נטושה מחלוקת האם התובעים אכן פנו לקבלת הקצאת מים לחקלאות או שמא רק חזרו ודרשו רישיון לקדיחת באר חלופית. כך או כך, ומאחר ואספקת המים לא הו סדרה, הגישו התובע ים ביחד עם חברה קשורה בשם סגיב חקלאות ומיכון בע"מ ערר (אותו כינו בטעות תביעה) לבית הדין לענייני מים בחיפה בגדרו עתרו לחייב את רשות המים לספק להם מים להשקיית החלקות ולחלופין לחייבה להעניק להם רישיון לקדיחת באר חלופית לבאר 2241 (עח"ק 63201-10-18). כן הגישו את תביעתם בתיק זה לחייב את הנתבעת לפצותם בגין ההפסדים שנגרמו להם בשל העיכוב בהסדרת אספקת המים.

14. מתברר כי בסמוך להגשת הפנייה לבית הדין לענייני מים הוסדר חיבור החלקות למערכת הולכת המים של התאגיד וכיום מסופקים המים לחלקות מהתאגיד.

עוד נספר כי ביום 26.1.2020 ניתן פסקי דינו של בית הדין לענייני מים שבגדרו נדחה הערר שהוגש על ידי התובעים. בפסק הדין ציין בית הדין, מפי השופט ד' פיש כי התובעים לא החזיקו ברישיון הפקה כדין ולכן בקשתם לקבלת רישיון קדיחה והפקה מהווה בקשה ראשונית ולא בקשת ם לקבלת רישיון חלופי לרישיון תקף ובלשונו: "[..] מקובל עלינו כי בנסיבות העניין הבקשה לקבל רשיון הפקה שהוגשה לאחר מכן (25.6.16) על ידי העורר לא היתה עבור רשיון הפקה חלופי מכיוון שלעורר אף פעם לא היה רשיון הפקה – אלא פנייתו היתה עבור קבלת רשיון הפקה או הקצאת מים מלכתחילה. וכך, צדקה הרשות כאשר בחנה אותה ככזו". עוד קבע בית הדין כי לא נפל כל פגם בהתנהלות רשות המים . בית הדין הדגיש כי מדיניות הרשות ולפיה אין לתת רישיונות הפקה לגורמים פרטיים כאשר ניתן לספק מים באמצעות תאגיד מים הפועל באזור היא סבירה והגיונית ומתיישב עם תכליות חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א- 2001. בית הדין הוסיף והבהיר (פסקה 50):

עד היום לא סופקו לעורר מים לאחר סתימת באר 2241. ברם, אין לעורר להלין אלא על עצמו בקשר לסחבת של התהליך. פניותיו נענו בתוך זמן סביר והוא היה זה שלא מילא אחר הדרישות המקדמיות שהיו מאפשרות דיון בעניינו ועוד השתהה כשנה בין חלק מהפניות לרשות המים ולא היה מעוניין עניין של ממש בקידום חיבור למקור מים מתאגיד המים של חדרה. בשום שלב הרשות לא הסתירה ממנו את מדיניותה הכללית שלא לעודד חפירת בארות פרטיות חדשות ומאידך לא שללה מראש מהעורר אפשרות להראות שהוא זכאי להיכלל בחריג לכלל האמור.

15. במצב זה, ולאור החלטת בית הדין , ניתנה לצדדים בתיק זה אפשרות להתייחס לבקשה לסילוק התביעה על הסף. הנתבעת טוענת כי יש למחוק מכתב התביעה א כל הטענות העוסקת בנזקים שנגרמו לתובעים לטענתם בשל סגירת באר 2241. נטען כי סגירת הבאר נעשתה בידיעת התובעים אשר אף קיבלו פיצוי ישירות מנייר חדרה בע"מ. עוד נטען כי התובעים לא עמדו בדרישות לקבלת רישיון קדיחה של באר ולכן לא נפל פגם בהחלטת הרשות לדחות את בקשתם. מקומן של טענות כנגד החלטות אלו, כך נטען , היה במסגרת תקיפה ישירה של ההחלט ות ולא בהליך תביעה לפיצויים. הנתבעת מבהירה כי לאור דחיית הערר שהגישו התובעים נחסמה דרכם לטעון כי נפל פגם בהחלט ות שלא להעניק להן רישיון לקדיחת באר.

16. התובעים מצדם הבהירו כי אינם מעלים טענות לנזקים כתוצאה מסגירת באר 2241 אלא לנזקים שנגרמו בשל כך שהנתבעת לא השכילה לדאוג להם למקור מים חלופי. לטענתם עומדת להם זכות לקבלת מים וכי משנסגר מקור המים ממנו נהנו, הייתה מוטלת על הנתבעת חובה להבטיח להם מקור מים חלופי. לטענתם הנתבעת הפרה את חובתה זו, הציבה מכשולים שונים ומנעה מהם במשך שנים רבות לקבל מים ממקורות חלופיים. התובעים מבהירים כי הם חולקים על הכרעת בית הדין לענייני מים בעח"ק 63201-10-18 ועל כן הגישו ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין. נטען כי אין בפסק הדין של בית הדין כדי לחסום אותם מתביעה בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממחדלה של הנתבעת לספק להם מקור מים חלופי.

דיון והכרעה
17. טענות התובעים בכתב תביעתם ובכתבי התשובה לבקשה לסילוק על הסף, כוללות פירוט נרחב של כל ההליכים וכל הראיות אך קשה לחלץ מהן את העילות המשפטיות עליהן נסמכת התביעה. התובעים חוזרים שוב ושוב וטוענים כי מדובר במסכת ראיות מורכבת אך בכך אין כדי לענות על החובה לפרט באופן ברור את עילת התביעה. ככל שניתן להבין התובעים סומכים תביעתם על זכותם למים וטוענים כי זכות זו הופרה על ידי הנתבעת כאשר נמנעה מלהבטיח להם מקור מים חלופי. התובעים מבהירים כי אינם מבקשים פיצוי בשל סגירת באר 2241 כשלעצמה אלא רק פיצוי בשל כך שלאחר סגירת הבאר, נמנעה הנתבעת מלאפשר להם לקבל מים ממקור חלופי. התובעים מעלים טענות לגבי שני מקורות אספקה חלופיים שבגדרם היה על הנתבעת להבטיח את זכותם למים; קדיחת באר חדרה והתחברות למערכת הולכה של תאגיד המים הרלבנטי, מי חדרה.

כפי שיובהר להן הגעתי למסקנה כי יש לסלק על הסף את כל טענות התובעים להתרשלות או להפרת חבות חוקיות אחרות של הנתבעת בשל אי מתן הרישיון לקדיחת באר ולהפקת מים מבאר חדשה. עם זאת מצאתי כי לא נכון יהיה לסלק על הסף את הטענות הנוספות של התובעים ועל כן יש לאפשר להם שהות לתקן את כתב תביעתם ולפרט את טענותיהם בנוגע למחדלי הנתבעת בכל הקשר להתחברות לתאגיד המים.

הזכות למים
18. תביעתם של התובעים נסמכת על זכותו של כל אדם למים. כידוע אף שהזכות למים אינה נכללת מפורשות בחוקי היסוד השונים, הכירו בתי המשפט כי זכותו של כל אדם למים נגזרת מזכותו לחיים בכבוד (ראו ע"א 9 535/06 אבו מסאעד נ' נציב המים, פסקה 21 (5.6.2011); בג"צ 10541/09  יובלים ש.ד.י. בע"מ נ' ממשלת ישראל, פסקה 25 (5 .1.2012); א' ברק, כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה, 335 (2014) ). הזכות למים אינה מוגבלת רק לזכותו של אדם למים לצורך קיום חיים אלא חלה גם על הזכות למים לצורך מימוש זכותו של כל אדם לעיסוק (שם; ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל פסקה 2 (27.8.2012); ע"א 7808/13 ליובין נ' חיים סגיב (חקלאות ומיכון) בע"מ (8.12.2015)).

הזכות למים מעוגנת גם בחוק המים, תשי"ט-1959 הקובע כי "כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף להוראות חוק זה". משמע, זכותו של כל אדם למים כפופה לכל הוראות החוק עצמו ובהם ההוראות המטילות הגבלת המטרות והשימושים (סעיף 6), הוראות בדבר הצורך ברישוי (ראו ע"פ 68/61 עיריית רמת גן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 161 (1962); ע"א חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל (27.8.2012) ), הוראות בדבר תשלום וכדומה (ראו גם ע"א 9535/06 הנ"ל פסקאות 31- 32; ע"א 293/65 בן-עמי הטיס נ' נציב המים, פ"ד יט(4) 71 (1965); ע"א 535/89 נציב המים נ' פרלמוטר , פ"ד מו(5) 695 (1992); בג"צ 10541/09 הנ"ל פסקה 25). הזכות למים, כמו כל זכות, עשויה להיות מוגבלת גם על ידי הוראות חוק אחרות או על ידי אינטרסים מוגנים אחרים. כך הדרישה כי הפקת מים תעשה אך ורק על פי רישיון הפקה נועדה להבטיח כי המפיק לא יפגע במשאבי המים, לא יפיק כמויות מים שיביאו לדילול המקורות, להבטיח את תנאי ההפקה, שמירת איכות המים והגנה על הסביבה במהלך פעילות ההפקה (ראו ע"א 9535 הנ"ל פסקה 35; ע"א 8500/06 הנ"ל פסקה 4). הגבלת כמויות ההפקה, מועדי ההפקה ותנאי ההפקה מאפשרים לרשות המים, המופקדת על דאגה לכלל מקורות המים, לווסת את ההפקה ולאזן בין הצרכים השונים, לתמרץ חסכון במים והתייעלות בניצול המים וכדומה (ראו למשל סעיפים 11 ו- 37 לחוק המים; בג"צ 9461/00 אגודת המים בעמק הירדן נ' שר התשתיות הלאומיות (12.12.2006)).

19. חוק מים אינו קובע מהו המסלול להגשמת הזכות למים, ולמנהל הרשות למים סמכות רחבה להחליט על הענקת רישונות הפקה, או מתן צווים לספק מים כלשהו לספק מים לצרכן (סעיף 34 לחוק המים). כל עוד פועל מנהל רשות המים בגדר סמכותו כדין, ושוקל את השיקולים הרלבנטיים למימוש סמכותו, אין עילה לכפות עליו להגשים את זכותו של אדם למים בדרך אחת או אחרת ( ע"א 9535/06 הנ"ל פסקה 40; ע"א 8664/06 הנ"ל ) .
מקום שבו נפגעה זכותו של אדם למים עומדות בפניו דרכי תקיפה שונות ועל כן עלינו לבחון האם דרך התקיפה בה נקטו התובעים, הגשת תביעה לפיצויים בדין רשלנות היא ראויה או שמא יש לחסום דרכם זו ולהפנותם להליכי תקיפה אחרים. בהתאם יש לברר האם ההליכים שכב ר ננקטו על ידם משתיקים אותם מהמשך ההליכים בתביעה זו.

תקיפה ישירה ותקיפה עקיפה
20. לטענת הנתבעת יש לחסום את דרכם של התובעים להגיש תביעה לפיצויים שכן הגשת תביעה שכזו עוקפת את החובה המוטלת על מי שנפגע בשל מעשה של הרשות המינהלית למצות את ההליכים כנגד הרשות (ראו לעניין החובה למיצוי הליכים י' זמיר הסמכות המנהלית, כרך ג', 1865 (2017); בג"ץ 112/12 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ממשלת ישראל (24.05.2012); בג"ץ 466/86 אבו בקר נ' שופט בית המשפט הצבאי בשכם, פ"ד מ(3) 649 (1986)).
מיצוי ההליכים במקרה הנוכחי, כך נטען, חייב את התובעים לפתוח בהליך של תקיפה ישירה של החלטות רשות המים בדרך של הגשת ערר לבית הדין למים. מאחר שהתובעים פנו בהליך של ערר, (שכונה על ידם תביעה) חסומה דרכם מלנקוט בהליך נוסף של תביעה אזרחית לפיצויים.
21. השאלה הכללית שמעוררת הנתבעת, בדבר החובה לנתב את טענותיו של מי שנפגע מהחלטה מינהלית להליכי תקיפה ישירה, כרוכה במספר סוגיות משנה. המדינה מניחה כי דרך התקיפה הישירה של ההחלטה היא הדרך העדיפה ומהווה מיצוי ההליכים העומדים לרשות התובעים.
הנחה זו אינה נקיה מספקות. לעיתים יהיה מקום להעדיף את דרך התקיפה הישירה ולעיתים יהיה מקום להעדיף את דרך התקיפה העקיפה. כך ניתן למצוא מקרים בהם בית המשפט דחה עתירה בתקיפה ישירה והפנה את העותר לנקוט בהליכי תקיפה עקיפה מקום בו עמד לרשותו סעד חלופי (ראו בג"ץ 3220/07 קציוטיס נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (21.9.2008); בג"ץ 1318/12 נאות מזרחי בע"מ נ' עיריית חולון (15.10.2012); בג"ץ 6090/08 ברגר נ' שר המשפטים (11.8.2008); ע"א 1600/08 מקסימדיה פרסום חוצות בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פסקה 28 לפסק דינו של כב' הש' פוגלמן (18.8.2011), י' זמיר הנ"ל, כרך ד', בעמוד 2685) ומקרים הפוכים בהם בית המשפט חסם תביעה עקיפה והפנה את בעלי הדין להליכי תקיפה ישירה (ראו רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 647,637 (2000); רע"א 2384/14 אוניברסיטת בן גוריון בנגב נ' איגוד ערים אזור באר שבע (15.7.2014); בר"מ 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו (2.3.2010); וכן ראו י' זמיר הנ"ל, כרך ד', עמ' 2692-2686 (2017); ראו עוד את הדעות השונות ברע"א 2063/16 גליק נ' ממשלת ישראל (19.01.2017)).
22. גם ההבחנה בין ביקורת ישירה לביקורת עקיפה עשויה לעורר שאלות רבות שכן לא תמיד ברור מהי הדרך הישירה ומהי הדרך העקיפה (ראו י' זמיר הנ"ל עמ' 2682). עוד נבהיר כי הכלל בדבר החובה למיצוי הליכים נועד לחסום דרכו של מי שפונה לבית המשפט מבלי שמיצה את דרכי התקיפה העומדות לרשותו, כגון פנייה לרשות המחליטה, הגשת השגה וערר במסגרת ביקורת פנים מינהלית, פנייה לקבלת סעד חלופי על פי דין מתאים וכדומה (בג"צ 6212/17 פלוני נ' משרד הבטחון (2.10.2017); ע"א 6365/00 בר אור נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון, פ"ד נו(4) 38, 45 (2002) וכן בג"ץ 112/12 הנ"ל). שיקולי הבחירה בין תקיפה ישירה לתקיפה עקיפה אינם זהים לשיקולים המחייבים את הפרט למצות את ההליכים העומדים לרשותו.
23. עוד נזכיר כי להבחנה בין דרכי התקיפה ישנה גם השלכה על עילות הסף, ולא אחת התלבטו בתי משפט האם גם במסגרת תקיפה עקיפה תהא תחולה לעילות הסף כגון שיהוי, ניקיון כפיים, קיומו של סעד חלופי וכדומה (ראו י' זמיר הנ"ל עמ' 2669-2670; רע"א 125/16 עו"ד יוסף קבלאן נ' המועצה המקומית בית ג'ן (31.3.2016), בג"ץ 7456/09 מידברג נ' בית משפט השלום בראשון לציון (21.1.2010), בג"ץ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת (9.9.2007)).
24. ברע"א 2063/16 הנ"ל הובעו על ידי שופטי בית המשפט העליון דעות שונות בשאלה האם בטרם הגשת תביעה לפיצוי בגין מעשה מינהלי שגרם נזק, חובה על בעל הדין להקדים תקיפה ישירה של ההחלטה הפוגעת. באותו מקרה נדונה השאלה האם היה על המערער לפנות בתקיפה ישירה של ההחלטה שלא להתיר לו לעלות להר הבית בטרם הגשת תביעה לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מדחיית בקשתו לקבלת ההיתר. השופט א' רובינשטיין, סבר (פסקה כב' לפסק דינו) כי "קיומה של אפשרות לתקיפה ישירה של פעולת הרשות אינו נועל בהכרח את הדלת לתקיפה עקיפה". לעומתו סבר השופט עמית כי בנסיבות המקרה, יש לחסום את דרכו של המערער לתבוע תביעת פיצויים ולתקוף תקיפה עקיפה את ההחלטה. השופט עמית סבר כי הגשת תביעת הפיצויים "עוקפת" את דרך המלך, היא דרך הביקורת המינהלית על ההחלטה.
25. גם השופט זילברטל מצא כי יש לחסום את תביעתו של מר גליק אולם ביסס את מסקנתו על טעמים שונים. לטענתו הגשת תביעת הפיצויים מבלי לפנות קודם לכן בתקיפה ישירה על ההחלטה מהווה "שימוש לרעה בהליכים" ואינה אלא כסות לתקיפה ישירה. עוד מצא כי מכוחה של החובה להקטנת הנזק, המוטלת על כל ניזוק, הייתה מוטלת על התובע שם החובה לפנות בהליך תקיפה ישירה של ההחלטה ובכך לנסות ולהקטין את נזקיו.
26. ההכרעה מתי תחסם דרכו של תובע שלא הקדים ותקף תקיפה ישירה, להעלות טענות במסגרת הליך אזרחי כנגד החלטה מינהלית, תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה. ההכרעה תהא מסורה לשיקול דעת בית המשפט הדן בהליך ואין לקבוע מראש כלל אחיד. בית המשפט ישקול, בין היתר, האם מדובר בהחלטה אינדיבידואלית או בהחלטה בעלת השלכת רוחב כללית; האם ההחלטה מבוססת על שיקולי מדיניות רחבים או על שיקולים פרטניים; האם נדרש בירור עובדתי נרחב או שמא די בהליך ביקורת מנהלי כדי להכריע בתוקפה של ההחלטה המנהלית; האם ההליך שבפניו יאפשר לרשות המנהלית להביא את מלוא נימוקי ההחלטה וכדומה. בית המשפט יבחן גם את התנהלות התובע, האם בחירתו בתקיפה עקיפה נגועה בחוסר תום לב ובשימוש לרעה בהליכים או שמא יש להחלטתו להעדיף תקיפה עקיפה על פני תקיפה ישירה נימוקים סבירים וענייניים; בית המשפט יבחן האם התובע יכול היה באופן מעשי לנקוט בהליך של תקיפה ישירה והאם עתירה שכזו הייתה נחסמת בשל כללי סף שאינם חלים בתקיפה העקיפה (ככל שאינם חלים) אם לאו.
27. ראוי לשקול גם את האינטרס הציבורי אל מול האינטרס הפרטי. כך ברור כי לעיתים יחייב האינטרס הציבורי לדרוש מהתובע לנקוט בהליך תקיפה ישירה, ללא שיהוי, על מנת לאפשר לרשות לתקן את דרכיה. במקרה כזה עשויה תקיפה עקיפה מאוחרת להטיל על הציבור נטל כלכלי כבד רק מאחר שהתובע לא הביא טענותיו בפני הרשות במועד (צריך לזכור שייתכן וניתן להעלות טענת שיהוי גם במקרה של התקיפה העקיפה, ראו רע"א 125/16 הנ"ל וכן ע"א 3202/11 אבו פריח ז"ל נ' מדינת ישראל (30.12.2012)). מאידך יהיו מצבים בהם האינטרס הציבורי יצדיק תקיפה עקיפה שתתייחס למקרה הפרטני ללא תקיפה ישירה שעלולה לפגוע בכלל הציבור ולעכב ביצוע ההחלטה. ניתן כמובן לחשוב על שיקולים נוספים ואלו כולם יבחנו על ידי בית המשפט בפניו נטענות הטענות (ראו גם י' זמיר הנ"ל עמ' 2692-2694).

28. במקרה הנוכחי בחרו התובעים לנקוט בשני הליכים במקביל. הם הגישו את התביעה לפיצויים בתיק זה ובמקביל הגישו ערר לבית הדין לענייני מים בגדרו תקפו את החלטות רשות המים. את עיקר טענותיהם בערר הפנו התובעים כנגד הסירו ב להעניק להם רישיון לקדיחת באר מים ורישיון להפקת מים.

לאור השיקולים השונים שפורטו לעיל , נכון לקבוע כי בכל הנוגע להחלטות רשות המים בעניין הרישיון לבאר חדשה, היה על התובעים לנקוט במסלול של תקיפה ישירה בלבד. מדובר בהחלטות אינדבידואלית שהתקבלו בשל פגמים שונים בהגשת הבקשות לקבלת הרישיון ובשל שיקולים פרטניים שנוגעים לתובעים עצמם ולהתנהלותם, לאפשרויות לקבלת מים ממקור חלופי ולתנאים הנדרשים במקרה הנדון. אמנם ההחלטה התבססה גם על מדיניות כללית של הרשות אולם בכך אין די כדי להצדיק דיון רחב במדיניות זו במסגרת ההליך האזרחי. ודוקו, מדיניות הרשות לא הייתה נסתרת והייתה ידועה לתובעים עוד בטרם הושג הסדר הפשרה בתיק עח"ק 68698-12-15 ובטרם ויתרו על טענותיהם לסגירת באר 2241 (ראו פרוטוקל מיום 14.3.2016).

יתרה מזאת, הליך התקיפה הישירה במקרה זו אינו הליך חיצוני למערכת בתי המשפט ואינו הליך מוגבל בהבאת טענות וראיות. התקיפה הישירה נעשתה בפני בית הדין לענייני מים שבראשו יושב שופט מבית המשפט המחוזי. בגדרו של ההליך נשמעו ראיות והובאו כל הטענות. נזכיר כי הביקורת השיפוטית של בית הדין על החלטות רשות המים היא ביקורת רחבה ואינה מוגבלת רק לביקורת מינהלית בבתי המשפט לעניינים מינהליים (ראו ע"א 8234/08 מנהל הרשות הממשלתית למים וביוב נ' תדיר-גן (מתכת) (2.12.2010); ע"א 5481/16 הרשות הממשלתית למים וביוב נ' חברת חלקת חן בע"מ (בפירוק מרצון) פסקה 18 (20.8.2019)).

29. לאור האמור, הרי גם אם לא היה מוגש הערר בתיק 63201-10-18 , ראוי היה לחסום את דרכם של התובעים מלהגיש תביעה אזרחית לפיצויים במקומה של תקיפה ישירה לבית הדין כנגד החלטות הרשות בעניין אי מתן הרישיון לבאר חדשה. מאחר והתובעים לא הסתפקו בהליך הנוכחי אלא נקטו גם בהליך הערר ברי שאין לאפשר להם לדון מחדש באותן טענות בהליך הנוכחי.

30. זאת ועוד, בית הדין למים דחה את הערר שהגישו התובעים גופו לאחר שמיעת ראיות, וקבע כי לא נפל כל פגם בהחלטתה של רשות המים שלא ליתן להם רישיון לקדיחת באר חדשה. בית הדין גם דחה את הטענה כי הרשות התעכבה במתן החלטה וציין כי כל פניות התובעים נענו בזמן סביר (פסקה 50 שצוטטה לעיל). החלטה זו מהווה מעשה בית דין המשתיק את עילתם של התובעים ככל שהיא נסמכת על טענת התרשלות או הפרת חובה של הרשות בטיפול בבקשת הרישיון .

31. כאן נזכיר כי אף שהסעד שהתבקש בבית הדין, מתן צו הכופה על הרשות ליתן לתובעים רישיון קדיחה, והסעד בתביעה הנוכחית, פיצוי כספי, אינם זהים אין בכך די כי לשלול את תחולת כללי השתק העילה. המבחן שעל-פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הוא מבחן זהות העילה, להבדיל ממבחן זהות הסעד (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כב(2)561 585 (1968); ע"א 54/87 אמגר חברה לשיווק והשקעות בע"מ נ' ק.י.מ.א להשקעות ובנין בע"מ, פ"ד מג(2) 347
(1989); רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5)691 (2003)).

בענייננו, שני כתבי הטענות כתבי התביעה זהים מבחינה מהותית, הם מתייחסים לאותה מסכת עובדתית, לאותן פעולות של הרשות, ולאותן טענות בדבר הפרת חובתה של רשות המים.בית הדין לענייני מים התייחס וגם הכריע במכלול העובדות והטענות שביססו את העילות שבפניו ומצא כי רשות המים לא הפרה את חובתה ולא עיכבה את הטיפול בבקשות התובעים. זוהי הכרעה מפורשת בעילת התביעה גם בתיק זה שהרי טענת הפרת חובותיה של הרשות לטפל בבקשה לרישיון קדיחה של באר חדשה היא העילה שבגינה נתבעו הפיצויים.

משמע, בין אם נבחר לבחון את המקרה בהתאם לכללים בדבר החובה למצות את הליכי התקיפה הישירה קודם להגשת תביעה אזרחית לפיצוי, ובין אם נבחן את המקרה על פי כללי מעשה בית דין והשתק העילה, ברי כי תביעת התובעים לפיצוי בשל אי מתן הרישיון לבאר הנוספת דינה להידחות על הסף.

32. התובעים טוענים גם כי רשות המים התרשלה כלפיהם והפרה את חובותיה כאשר נמנעה מלספק להם מים ממקור אחר. הטענת מתמקדות בהליכים השונים שעסקו בחיבור החלקות למערכת המים של תאגיד מי חדרה. טענותיהם של התובעים בענין זה היו כאמור כלליות ולא מפורטות דין. מכל מקום ברי כי בטענות אלו לא דן בית הדין למים מפורשות אלא רק הסתפק במסקנתו כי התובעים לא עשו את הדרוש להתחברות לתאגיד שכן העדיפו לנסות ולממש את זכותם למים בדרך של קבלת רישיון הפקה בבאר חדשה.

התובעים אינם, כך נראה, טוענים כי היה על רשות המים ליתן צו לתאגיד מי חדרה בהתאם לסעיף 34 לחוק המים, שכן תאגיד המים מעולם לא סירב לספק להם מים. ככל הנראה טענות התובעים מתייחסות להתנהלות הרשות במתן האישורים שנדרשו לצורך ההתחברות, אם כי בכתבי הטענות העילה לא מנוסחת באופן ברור.

33. כידוע הלכה היא כי בית המשפט לא ימהר לסלק תביעה על הסף מקום שבו ניתן לתקן את הפגם ולהבהיר את עילות תביעתו (ראו בג"ץ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו, פ"ד מט(1)573 (1995); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 387)) . על כן ראוי לאפשר להם להגיש כתב טענות מתוקן בעניין זה בלבד.

סיכום
34. לאור כל האמור אני מורה על סילוק תביעתם של התובעים לפיצוי מהנתבעת בכל הקשור לאי מתן רישיון לקדיחת באר מים חדשה ולקבלת רישיון הפקה. ניתנת לתובעים אפשרות להגיש כתב תביעה מתוקן, בתוך 30 יום, שבו יפרטו את טענותיהם לגבי אחריותה הנטענת של הנתבעת לפיצוי בכל הנוגע לחיבור החלקות למערכת ההלוכה של מי חדרה. התובעים יפרטו רק את הטענות העובדות ואת העילות המשפטיות עליהן הם נסמכים בנוגע לעילת תביעה זו.

בנסיבות העניין ישלמו התובעים לנתבעת הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪.

כתב התביעה המתוקן יומצא במסירה אישית לנתבעת באמצעות הפרקליטות. כתב הגנה יוגש 30 יום לאחר קבלת כתב התביעה.

ניתנה היום, י"ח תשרי תשפ"א, 06 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.