הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 623-08

בפני כב' השופטת ברכה בר-זיו

התובע:
אבו מדיין רזקאללה
ע"י ב"כ עוה"ד עבד אל כרים בדארנה ואח'

נגד

הנתבעת:
הפניקס הישראלי – חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד משה עבדי ואח'

פסק דין מתוקן

1. התובע, יליד 28.9.64, נפגע ביום 5.2.08 בתאונת דרכים, עת נהג במשאית, שהיתה מבוטחת אצל הנתבעת. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

2. התובע הגיש נגד הנתבעת תביעה לפיצויים בכין נזקי גוף שנגרמו לו עקב התאונה. הנתבעת הודתה בחבותה לפצות את התובע והמחלוקת בין הצדדים הינה בשאל ות הנכות והנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה .
לטענת התובע מאז התאונה הוא רתוק לכסא גלגלים במצב של שכיבה ואינו מסוגל לשבת ולא כל שכן לעמוד וללכת. מנגד טוענת הנתבעת כי התובע אינו מרותק לכסא גלגלים ומסוגל להתנייד באופן חופשי. נוכח מחלוקת זו מונו מומחים בתחומים שונים, שגם נחקרו על חוות דעתם.
עיקר פסק הדין להלן יתמקד במחלוקת זו.

3. בעקבות התאונה אושפז התובע בבי"ח העמק בעפולה ושם נמצא שסובל מחבלת חזה עם קונטוזיה ריאתית ומחבלה בעמוד שידרה גבי עם שבר מרוסק של חוליה D8 , שברים בפנים העליונות של חוליות D2-3-4 ושבר מרוסק בראש זרוע שמאל שטופל במתלה.
התובע היה מורדם ומונשם במחלקת טיפול נמרץ, משם הועבר למחלקה הכירורגית ולאחר מכן למחלקה האורטופדית, שם היה מאושפז עד 18.3.08. במהלך האשפוז נרשם כי התובע מניע את ארבע הגפיים וללא חסר תחושתי בגפיים.
ב- 18.3.08 הועבר התובע להמשך טיפול שיקומי בבי"ח לוינשטיין אך לאחר יום הועבר לבי"ח מאיר עקב קוצר נשימה. על פי בקשתו הועבר שוב לבי"ח רמב"ם ולאחר שמצבו הנשימתי הת ייצב הועבר שוב למחלקה האורטופדית. ביום 15.4.08 עבר ניתוח במהלכו בוצע קיבוע אחורי של עמוד השידרה הגבי מחוליות D10 – D6 .
שוחרר מבית החולים ביום 23.4.09.
היה במעקב בקופת חולים. ב- 5.10.08 הומלץ על הפנייתו לטיפולי פיזיוטרפיה. נרשם שהוא משתמש בכסא גלגלים ואין הסבר מדוע אינו מסוגל לעמוד או ללכת.

4. מומחה בתחום האורטופדי, פרופ' ג. וולפין, קבע בחוות דעתו מיום 13.5.10, כי לתובע נותרה נכות לצמיתות בשעור של 46% כדלקמן :
10% - בגין הגבלה בתנועות עמוד שידרה צווארי לאחר שבר בחוליה C7.
0% 3 - בגין קישיון לאחר ניתוח קיבוע חוליות D6-10 בעמדה לא נוחה של עמוד שידרה גבי .
15% - בגין הגבלה בתנועות כתף שמאל לאחר שבר בראש עצם הזרוע.

פרופ' וולפין מציין כי התובע התלונן בפניו על כאבים באזור עמוד שידרה צווארי ועל חולשה ביד שמאל. לדברי התובע , מאז התאונה סובל מכאבים באזור עמוד השירה הגבי ולא יכול לעמוד וללכת . כמו כן יש לו כאבים והגבלות בכתף שמאל. הגיע לבדיקה שוכב על אלונקה וגם הבדיקה נערכה על האלונקה.

ממצאי הבדיקה הראו קיומה של הגבלה קלה בטווח התנועות של עמוד השידרה הצווארי לכיוונים שונים, ללא גרעון ניאורולוגי אובייקטיבי, הגבלה בדרגה ניכרת לאחר שבר מרוסק של D8 בטווח התנועות של עמוד השידרה הגבי, לאחר ניתוח קיבוע החוליות וללא גירעון ניאורולוגי אובייקטיבי. בצילומים נמצאה קיפוזיס מוגברת של עמוד השידרה הגבי עם הצרות תעלת השידרה, מצב התואם ל "קישיון בעמדה לא נוחה". בכתף שמאל נמצאה הגבלה, כאשר לא ניתן לבצע הרמת הכתף מעבר ל- 70 מעלות והגבלה בתנועות הסיבוביות.

פרופ' וולפין נחקר ארוכות בבית המשפט על ידי שני באי כוח הצדדים.
לב"כ התובע השיב כי לתובע היה שבר בעמוד שידרה צווארי בחוליה C7 . שבר זה התאחה, לא נותר נזק נוירולוגי וכתוצאה ממנו נשארה הגבלה קלה בעמוד שידרה צווארי בגינה קבע נכות של 10%.

לב"כ הנתבעת השיב כי לתובע היה שבר פיצוץ בחוליה D8 "ואני לא מאחל לאף אחד שבר כזה שיהיה לו" והוא קבע נכות כוללת של 30% בגין "קיפוזיס מוגברת שגורמת כתוצאה מהשברים להגבלה ניכרת בתנועות עמוד שידרה מותני". הוא הוסיף כי בביטוח הלאומי נותנים נכות גם על הזוית וגם על ההגבלה – נכות גבוהה יותר מזו שהוא קבע, אך לדבריו, אי אפשר לתת כמה סעיפים על אותה בעיה בעמוד השידרה. הוא חזר והוסיף כי לתובע "יש קישיון של עמוד השידרה בעמדה לא נוחה, זו ההגבלה הקשה בתנועות, שנובעת מהשברים שהיו לו ושנובעת מהקיבוע שהוא עבר. לחילופין, הסביר כי יכול היה לתת נכות בגין שבר בחמש חוליות שבורות ".

לדברי פרופ' וולפין היקף השרירים ברגליים של התובע כמעט נורמלי למבנה הגוף שלו , אין לו דלדול שרירים ברגליים ואין כל נכות נוירולוגית. בהנחה שהתובע לא מזיז את רגליו במשך שנים רבות היה צריך להיות דלדול משמעותי של השרירים ברגליים עם חולשה של הרגליים והוא לא מצא זאת בכל הגפיים.

5. מומחה בתחום הנוירולוגי, ד"ר ב. וולר, קבע בחוות דעתו מיום 17.7.10, כי לתובע לא נותרה נכות בתחום הנוירולוגי.

גם בדיקתו על ידי ד"ר וולר בוצעה בשכיבה. בבדיקה לא נמצא דלדול שרירים בארבעת הגפיים, הטונוס וההחזרים היו תקינים, ללא הפרעה בתחושה.

בסיכום קובע ד"ר וולר כי בכל המסמכים הרפואיים ממועד התאונה אין עדות לחולשת שרירים בגפיים או ממצאים אחרים המכוונים לנזק לחוט השידרה על רקע הפגיעה בצוואר ובגב וכי גם בבדיקתו אין עדות לחסר נוירולוגי הקשור לחבלה בגב ובצוואר, "ולפיכך ניתן לומר שהפגיעה בעמוד השידרה לא גרמה לכל נכות נוירולוגית צמיתה מבחינת התפקוד המוטורי והתפקוד המיני".

מאחר והתובע התלונן על עצבנות יתר, שינה לקויה והתפרצויות בכי, המליץ ד"ר וולר לבדוק את התובע על ידי מומחה בתחום הנפשי.

בחקירתו בבית המשפט השיב פרופ' וולר כי גם כשאדם לא הולך על רגליו לא חייב להיות דלדול שרירים במידה ומניע את רגליו. כמו כן השיב כי מוכרים לו מקרים רבים של אנשים ששוכבים במיטה ולא מזיזים את הגפיים למרות שאין ממצא אורגני שמונע תנועה, וגם אצלם לא נמצא דלדול שרירים. לדבריו, הדבר יכול לנבוע מתגובה היסטרית, שהאדם לא שולט בה (הוא אישר כי מדובר בתחום הנפשי ולא בתחום הנוירולוגי).

6. מומחה בתחום האורולוגי, ד"ר צ. לייב, קבע בחוות דעתו מיום 12.3.12 כי לתובע נכות בשעור של 10% בגין בעיה של תפקוד כיס השתן.

ד"ר לייב מציין בחוות דעתו כי בבדיקה הפיסיקלית התרשם שהתובע מגביל עצמו למצב שכיבה, יותר על רקע נפשי מאשר על רקע נוירולוגי או פיסיקאלי.
כמו כן מציין כי התובע התלונן על בעיות בתפקוד המיני אך בדיקה שבוצעה לו במרכז לרפואת שינה בבי"ח רמב"ם לא העלתה עדות להפרעה. גם ד"ר לייב לא מצא עדות לבעיית תפקוד מיני אלא אולי "בעיית אישות בין זוגית". התובע התלונן גם על אי שליטה במתן השתן אף ד"ר לייב לא מצא הוכחה לכך.

7. מומחה בתחום הנפשי, ד"ר ר. מירז, קבע בחוות דעתו מיום 8.10.12 כי לתובע נכות פסיכיאטרית בשעור של 10% (9% עקב התאונה), עקב סימנים פוסטראומטים חלקיים, ולדעתו מדובר במצב תגובה דכאוני על רקע תגובה למצבו הגופני ונכותו.

8. מומחה בתחום רפואת הכאב, פרופ' ר. קרסו, בדק את התובע ביום 16.1.14 ולאחר הבדיקה ביקש לקבל את רשימת התרופות שנרשמו לתובע מלפני התאונה ועד מועד בדיקתו וכן את רשימת התרופות שנופקו לתובע בפועל. כמו כן עמדו לעיונו חוות דעת המומחים שבדקו את התובע.

9. בחוות דעתו מיום 6.7.14 מציין פרופ' קרסו כי התובע מסר לו שמאז השתחרר מבי"ח רמב"ם לא עמד על רגליו וכי אינו יכול לשבת אפילו ב- 90 מעלות.

בממצאי הבדיקה הפיסיקלית הוא מציין כי טונוס הגפיים תקין לחלוטין, הכוח הגס תקין, אין דלדול שרירים, ללא שינויים טרופיים של העור והטפולות, תשעורת וצבע תקינים, טמפרטורה תקינה, עור מחוספס על כפות הרגליים, ללא החזרים פתולוגיים וללא הפרעות בתחושה.

בבדיקתו, התובע השיב לפרופ' קרסו שתלונתו היחידה היא כאב בגב שבגללו לא עומד או יושב. כשניסה לאתר את מקום הכאב בלחיצות במספר ניסיונות, המיקום היה שונה, באותו אזור אך בטווח של מספר סנטימטרים מנקודה לנקודה וכשפרופ' קרסו העיר לו על כך אמר התובע שלא לחץ מספיק.

פרופ' קרסו מציין כי בהתבוננות בתובע כאשר בנו הוריד לו את הסוודר נוצר כיפוף של למעלה מ-90 מעלות ללא סימנים חיצוניים של כאב וללא ווקליזציה האופיינית לכאב. כשמושיבים אותו "ומקפלים אותו" אין סימני כאב או מצוקה. כאשר מעבירים את התובע ממיטת הבדיקה הגבוהה לכסא הגלגלים "הוא נמשך מהמיטה, גופו רוכן קדימה, הוא תופס ביד שמאל את משענת הכסא, תומך בעצמו ועומד על רגלו בטונוס רגיל, עם ברכיים מכופפות במקצת, אך ללא השמעת קולות כאב, עיוות פנים או סימני מצוקה אחרים. הוא טוען שהוא "משותק" ברגליים ולא יכול להזיז אותם, אבל עומד עליהם למספר שניות כשמעבירים אותו מהמיטה לכסא".

בפרק "דיון" הפנה פרופ' קרסו למסמך השחרור של התובע מבי"ח רמב"ם מיום 23.4.08 שם נרשם כי התובע "מתנייד באופן חופשי" ולמסמך מיום 30. 4.08 שם לא נרשמה כל בעיה בעמידה, שכיבה או הליכה . ב- 4.6.08 כבר נרשם שהתובע מתלונן על כך שאינו הולך והרופא קושר זאת למצבו הנפשי.

בפרק "סיכום ומסקנות" נאמר כי לא ניתן לקבוע האם מדובר באבחנה של SOMATIC SYMPTOMS DISCRDER או בהתחזות , כאשר ברור כי אין מדובר בנזק אורגני וגם לכאב הוא לא מצא מקור אורגני.

פרופ' קרסו מציין כי לא מדובר בתסמונת כאב מאחר וחולה הסובל כאב עושה הכל על מנת להמנע מהכאב והתובע ביקר פעמים מעטות בלבד במרפאת כאב, אף פעם לא קיבל תרופות חזקות נגד כאב וגם כאשר קיבל תרופות, כמעט ולא לקח אותן.

בחקירתו של פרופ' קרסו בבית המשפט הוא נשאל על מסקנתו כי כנראה מדובר במצב רגשי ולא ניתן לשלול אפשרות של התחזות. פרופ' קרסו השיב כי מסקנתו עקרונית ולאו דוקא בעניינו של התובע מאחר ואינו מכיר את מצבו הפסיכיאטרי. לדבריו, כאשר בא אדם ואומר לו דבר שהוא אינו יכול להוכיח בצורה מדעית, יכולים להיות שני מצבים: מצב של התחזות או מצב של היסטריה, שבא מסיבה נפשית והאבחנה היא פסיכיאטרית.

לדברי פרופ' קרסו אצל חולה שלא דורך על הרגליים העור חלק כמו של תינוק.

לדברי פרופ' קרסו במידה והתובע הוסע ברכב פרטי, סימן שיכול לשבת בכסא גלגלים ולא רק לשכב . גם כאשר נאמר לו שהתובע מוסע כשהוא שוכב במושב הקדמי השיב כי בכל מקרה אפשר להכניסו לרכב רק במצב ישיבה.

לדברי פרופ' קרסו יש לו רשימה של תרופות שהתובע צרך ומרבית התרופות שנרשמו לו הוא כלל לא צרך.

פרופ' קרסו אישר כי אבחנה של התחזות היא אבחנה פסיכיאטרית.

פרופ' קרסו נוכח בזמן חקירתו של ד"ר וולר, ואמר בחקירתו לאחר חקירת ד"ר וולר כי הוא חולק על ד"ר וולר בענין דלדול השרירים וכי אצל אדם שאינו דורך על רגליו יהיה דלדול שרירים גם אם הוא מניע את רגליו כשהוא במצב של שכיבה.

לאחר הדיון העביר פרופ' קרסו לבית המשפט ביום 20.1.16 רשימת תרופות שהתובע צרך ולסיכום הוא קובע כי:

"לא סביר, שאדם הסובל מכאב כה עז, שלדבריו מגביל אותו בתפקוד,לא יטול תרופות אנלגטיות ושיסתפק מידי פעם באקמול ובאדוויל או אדקס. שגם מהמרשמים שנרשמו לו לתרופות אלו ואחרות, חלק מהרשמים לא נרכשו על ידו.
חולה שיסבול יעשה הכל, יקבל נרקוטיקה, יקבל טרמדקס OD 200 מ"ג עד 300 מ"ג ליום, יקבל ליריקה ותרופות נוספות , יקבל חסימות עצב, גירוי חשמלי לעמוד השידרה ועוד טיפולים שונים , תהיה המלצה לקנביס רפואי. וכל אלה לא היו.
כאדם העוסק בכאב, מומחה לכאב ומנהל מרפאת כאב בבתי חולים ציבוריים משנת 1989, הדבר לא נראה לי סביר , לא נראה לי הגיוני ובזהירות אומר גם לא נראה לי אמין".

10. ד"ר מירז נחקר על חוות דעתו בבית המשפט ביום 17.1.16 ובעקבות חקירתו התבקש לערוך חוות דעת משלימה והערכה נוספת למצבו , בשים לב לטענת התובע כי הוא סובל משיתוק ואינו יכול לעמוד על רגליו וללכת. נוכח חוות הדעת של ד"ר וולר ופרופ' קרסו שהגיעו למסקנה כי אין סיבה אורגנית לשיתוק התבקש ד"ר מירז לבחון האם מדובר בהתחזות (התחלות) והאם ניתן להחיל נכות פסיכיאטרית במקרה כזה של שיתוק ללא סיבה אורגנית.

ד"ר מירז המליץ לערוך לתובע בדיקה פסיכודיאגנוסטית ונוכח ההמלצה נבדק התובע על ידי ד"ר ד. יגיל, שקבע בחוות דעת מיום 11.11.16:

א. לא נמצאו ממצאים בדבר קיומה של תסמונת פוסטראומטית.
ב. ההסבר הנפשי שמתקבל על דעתו לענין היותו לכאורה חסר יכולת לעמוד על רגליו וחסר יכולת ללכת מבוסס על תהליך למידה אוטונומי שמכונה "התניה רפלקסיבית". זהו התהליך שבו הגוף מגיב/פועל בעקביות באופן אוטומטי/רפלקסיבי בתגובה לגירוי מסויים. מהחומר הרפואי עולה כי בשחרורו מאשפוז בבי"ח העמק ומבי"ח רמב"ם ניתנה הנחיה להימנע מעמידה ואפילו ממצב של ישיבה. לדבריו, לאחר הניתוח ביקש שיקום והרופא אמר לו "לא יעזור. אם זה המצב שלך – זה לא יעזור". להערכתו, השילוב של מסר שלילי (אם אכן נאמר לו) והמצב של שכיבה ממושכת מאז הניתוח + רמה גבוהה של כאבים = כל אלה יצרו "קבעון" בדימוי הגוף של התובע, כפי שעלה מהבדיקה והן בחוסר יכולתו להתמודד עם הכאבים שמתעוררים במצב של מעבר מתנוחה של שכיבה למצב של ישיבה או עמידה.
ג. מתוך המבחנים שנערכו לתובע, ובכלל זה מאמציו לעבוד במיטבו במבחנים הגרפו-מוטוריים ובמבחני האינטיליגנציה, נראה כי לא קיימת אצל התובע תופעה של התחלות/התחזות, אם כי תיתכן הגזמה בדיווח שלו בנוגע לעוצמת הכאבים שלו.
ד. לא קיימת בעיה בתחום מהימנותו ומהימנות הבדיקה.
ה. פרט לתופעת ההתניה הרפלקסיבית, לא נמצאה בעיה נפשית אחרת אשר עשויה להסביר את מצבו.
ו. ממצאי הבדיקה אינם יכולים לאשר או להפריך את האפשרות של רווח משני ממצבו הנפשי. להערכתו , אין בסיס להשערה בדבר רווח משני פסיכולוגי, כגון קבלת סיפוקים רגשיים לצורכי האהבה שלו ו/או צורכי שליטה. יחד עם זאת, סביר להניח כי הצפייה לרווח חומרי עשויה לעכב תהליכים שיקומיים, בין אם באופן מודע ובין אם החסימה היא בלתי מודעת ובלתי רצונית.

בסיכום חוות דעתו המליץ ד"ר יגיל על טיפול בו-זמני שמשלב טיפול פסיכולוג קליני/פסיכיאטר שהינו גם מומחה להיפנוזה רפואית, יחד עם טיפול פיזוטרפיה. ד"ר יגיל הוסיף כי "למניעת מחסומים מודעים או לא מודעים שמקורם באפשרות לרווח משני, מומלץ שטיפול זה יינתן בתום ההליך המשפטי".

11. בחוות דעת מיום 26.6.17 , מקבל ד"ר מירז את ממצאי הבדיקה הפסיכו-דיאגנוסיטית של ד"ר יגיל ובפרק הסיכום לחוות דעתו הוא קובע כדלקמן:

א. "אני ממליץ על מתן נכות של 20% הכוללים את אחוזי הנכות הקודמים שנתתי לו... 11% הנוספים משוייכים להפרעה התגובתית הנפשית המשפיעה על התגובה הסומטית של השיתוק...
ב. אני ממליץ שהנכות הנוספת של 11% תינתן זמנית ל- 3 שנים מיום כתיבת חוות הדעת , בהנחה שייכנס לטיפול שהומלץ לו.
ג. להערכתי סביר להניח שבתקופה זו ניתן יהיה לטפל בהפרעה , ולשפר את מצבו באם ישתף פעולה.
ד. אני מקבל את ההמלצה השיקומית של ד"ר יגיל בנושא שיקומו".

12. התובע הצהיר כי הוא רתוק לכסא גלגלים, במצב שכיבה וכמו כן סובל מקשיי נשימה בעיות במתן שתן והפרעות בתפקוד המיני. מאז 2013 גם סובל מאי שליטה בסוגרים ונזקק לטיטולים. בנוסף, מאז התאונה סובל מהתדרדרות במצבו הנפשי , דיכאון, חרדה, מתח , עצבנות יתר, נדודי שינה, ירידה בדימוי העצמי וקושי להסתגל למצבו.

דיון
13. לכאורה, הנכות הרפואית כמעט ואינה במחלוקת, כאשר פרופ' וולפין קבע את הנכות האורטופדית אליה התייחסתי לעיל בשעור של 46%, פרופ' לייב קבע את הנכות האורולוגית בשעור של 10% וזו אינה שנויה במחלוקת, וגם ד"ר מירז קבע נכות צמיתה בשעור של 9% בלבד , כאשר התוספת של 11% הנוספים היא זמנית ולא תלקח בחשבון לצורך קביעת הנכות הרפואית, באופן שסה"כ זו מסתכמת ב- 55.1%.

אמנם ב"כ התובע טען כי יש להוסיף לתובע נכות בתחום האורטופדי עקב השברים בחוליות הגב, אך פרפ' וולפין הסביר בעדותו כי הנכות שקבע שיקללה את כל מצבו של התובע ואיני מוצאת לסטות מקביעותיו.
הוא הדין בטענות ב"כ הנתבעת לפיהן יש להפחית מהנכות הרפואית.

14. שונה המצב לגבי הנכות התפקודית. מחד , עמדה בפני חוות דעתו של ד"ר מירז, שנסמך על חוות דעתו של ד"ר יגיל, לפיה התובע אינו מתחזה ומדובר בהפרעה תגובתית נפשית המשפיעה על התנועתיות, המקנה 11% נוספים.

מנגד, עמדה בפני חוות דעתו של פרופ' קרסו, שהסתמכה הן על הבדיקה הקלינית , הן על התרופות שהתובע צורך (או שאינו צורך), הן על מצבו הגופני של התובע (אין דלדול שרירים ואין שינויים חיצוניים ברגליים) והעובדה שבזמן הבדיקה , לכאורה עמד על רגלו, ו הן על העובדה שהתובע מוסע ברכב פרטי רגיל.

כמו כן עולה מהמסמכים הרפואיים של קופת חולים כללית ושל המוסד לביטוח לאומי כי התובע סירב לשתף פעולה עם הבודקים וכן עולה כי הגזים בתלונותיו (למשל כשטען כי אינו יכול להניע את יד שמאל) למרות שהנכות שנקבעה אינה עולה בקנה אחד עם תלונותיו והוא הדין עם תלונותיו במישור האורולוגי והמיני.

כל אלה מעלים בי את הספק בדבר אמיתות טענתו של התובע לפיה הוא אינו מסוגל לעמוד וללכת בגלל הכאב שהוא חש ואוסיף ואציין כי התובע עצמו לא נראה לי אמין, ויש לי ספקות רבים ביותר לגבי מצבו האמיתי.

15. חרף התרשמותי אמור, אני סבורה כי יש ליתן משקל רב יותר לחוות דעתו של המומחה בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר מירז, שכל המומחים מסכימים כי התחום הפסיכיאטרי הוא היחיד שיכול להסביר את מצבו של התובע, שקבע כי אפשר להסביר את מצבו הפיסי של התובע נוכח מצבו הנפשי . הדבר גם אושר על ידי המומחה בתחום הנוירולוגי , ד"ר וולר .

פרופ' מירז אמנם קבע כי יש להוסיף לנכות בתחום הנפשי נכות זמנית בשעור של 11% בלבד , אך משאישר כי מצב נפשי זה גורם לכך שהתובע "שוכב" בכסא גלגלים , ממילא נכותו התפקודית הינה בשעור של 100%, לפחות לתקופה שמאז התאונה ועד חלוף 3 שנים מהיום, דהיינו עד 31.12.2022.

מאחר והתובע יליד שנת 1964 ועד מועד צאתו לפנסיה בשנת 2031 (בגיל 67) יוותרו פחות מ- 9 שנים (לאחר 3 השנים הנוספות ממועד פסק הדין), ונוכח הנכות האורטופדית הגבוהה עקב "הפיצוץ" בחוליית הגב, ללא קשר למצבו הנפשי, אני סבורה כי אין מנוס מקביעה כי התובע איבד את כושר ההתשכורת לצמיתות. יחד עם זאת, נוכח זמניות הנכות , ונוכח התרשמותי מהתובע כ אמור לעיל, אקח עובדות אלה בחשבון בקביעת הפיצוי בגין ראשי נזק נוספים , למעט הפסד כושר השתכרות (כמו עזרת צד ג'), כפי שיפורט להלן.

הנזק

16. התובע עבד כנהג סמיטריילר בחברת ע.ב.ד עזיז דיאב בע"מ כשלושה חודשים לפני התאונה, ולטענתו קודם לכן עבד כנהג משאית אצל ברוך פרג'אן מכרמיאל.
התובע הצהיר כי בעבודתו האחרונה השתכר 9,217 ₪ לחודש וכי הובטח לו כי שכרו יעלה ויהיה בדומה לזה שהשתכר אצל מעבידו הקודם – 12,216 ₪ לחודש.

אשר לשכרו האחרון הסתמך התובע על פסק דין שניתן ביום 21.3.11 בב"ל 3237/08 בתביעה שהגיש נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן "המל"ל), שקבע כי על פי תלושי השכר המעביד שילם לתובע 21,193 ₪ ומכאן עולה כי המשכורת הקובעת היתה שכר נטו של 7,300 ₪ , בעוד שהברוטו היה 9,217 ₪, ולפיכך על המל"ל לשלם לתובע דמי פגיעה לפי שכר זה.

לציין כי המל"ל טען שם כי התובע השתכר רק 5,400 ₪ .

ב"כ הנתבעת טען כי פסק דינו של בית הדין לעבודה אינו מחייב ואינו יכול לשמש בסיס להכרעה ביחס למשכורתו הקובעת של התובע בהליך זה.

18. אכן, פסק דינו של בית הדין לעבודה אינו מחייב בהליך זה. יחד עם זאת, לא מצאתי בטיעוני ב"כ הנתבעת טעם שלא להסתמך על הקביעה שם. טיעונים אלה מתבססים דוקא על נתונים שנבחנו על ידי בית הדין לעבודה ונדחו על ידו, ועל סמך נתונים אלה מבקש ב"כ הנתבעת להניח הנחות סתמיות (למשל, שהמעביד רצה להיטיב עם התובע בכספים שהופקדו לחשבונו לאחר התאונה או שהסכומים שהועברו לחשבון התובע לאחר התאונה מתייחסים לשכר של מספר חודשים). ככל שהנתבעת ביקשה להוכיח את "הנחותיה", היה עליה לזמן את המעביד ובהעדרו – דין הטענות להידחות.

יחד עם זאת, אני מסכימה עם טענת ב"כ הנתבעת כי לא הוכחה טענת התובע לפיה הובטחה לו העלאה במשכורת וככל שרצה להוכיח טענתו זו, היה עליו לזמן את המעביד.

19. לפיכך אני קובעת כי השכר הקובע לצורך חישוב נזקי התובע בראשי הנזק של הפסד השתכרות לעבר והפסד כושר השתכרות לעתיד , הינו 9,217 ₪ לחודש. בשערוך להיום 10,834 ₪, ובניכוי מס הכנסה 10,666 ₪.

20. נוכח קביעה זו, מסתכמים הפסדי התובע לעבר בסכום של :
10,666 ₪ X 141 חד' = 1,503,906 ש"ח

ולעתיד , לתקופה של 11 שנים ו- 10 חד':
10,666 ₪ X 119.4 = 1,273,520 ₪

סה"כ 2,777,426 ₪

הפסד הפנסיה מסתכם ב- : 3 33,291 ₪

נזק לא ממוני

21. לפי נכות רפואית צמיתה בשיעור של 55.1% ו- 78 ימי אשפוז מסתכם הפיצוי
ב- 131,855 ₪.

עזרת צד ג'

22. התובע הצהיר כי מאז שחרורו מבית החולים הוא נעזר בכל בני המשפחה, במיוחד באשתו ובילדיו הבגירים, שסועדים אותו, עוזרים לו להתנייד בבית ומחוץ לבית ומלווים אותו לכל הטיפולים שעובר. הוא הוסיף כי מאחר והוא רתוק לכסא גלגלים במצב של שכיבה, הוא אינו מסוגל לתפקד באופן עצמאי.
כמו כן הוא מציין כי עקב מצבו הכלכלי אינו יכול להעסיק עזרה בשכר.

23. אין מחלוקת כי התובע לא קיבל מיום התאונה ועד היום עזרה בשכר, אלא נעזר בבני משפחה בלבד.

מאחר ומאז התאונה התובע מקבל גמלה חודשית בסכום של כ- 3,500 ₪ לחודש התובע ובנוסף, קיבל תשלומים תכופים - אני דוחה את טענתו כי לא יכול היה לקבל עזרה בשכר והתרשמתי כי בכל מקרה לא היה מעסיק עזרה בשכר אלא מסתפק בבני משפחתו .

לאור האמור, ובשים לב לעובדה שבעתיד יזדקק לעזרה מופחתת מאחר וגם נכותו תפחת באופן משמעותי, אני קובעת בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד סכום גלובלי של 1,500,000 ₪.

ניידות ונסיעות

24. מאחר ולא הובאו קבלות על הוצאות נסיעה לעבר (למעט קבלות על סכום של כ- 29,000 ₪) , ומאחר ועל פי המסמכים מתיקו הרפואי , הוא קיבל מקופת חולים החזר עבור הוצאות נסיעה ככל שהמציא קבלות – אין מקום לפסק לתובע פיצוי עבור ניידות ונסיעות לעבר.

התובע גם לא הביא כל ראיות לפיהן הוא זקוק לרכב מיוחד, ובשים לב לעובדה שמאז התאונה חלפו למעלה מ- 10 שנים בהן נסע ברכב פרטי רגיל , אין מקום לפסוק לו פיצוי עבור רכב מיוחד ( עם מעלון) כפי שטען ב"כ התובע בסיכומים.

בין הקבלות על הוצאות נסיעה שצורפו לתצהיר התובע כלולות מספר קבלות על הסעות באמבולנס, אך רובן הן משנת 2008, שתי קבלות מינואר 2009 ואחת משנת 2014 בלבד.

יש לציין כי אף אחד מהמומחים לא נחקר בשאלה האם התובע זקוק לרכב מיוחד ואפילו המל"ל לא אישר לו רכב שכזה.

התובע גם לא הביא ראיות איזה רכב רכש ומתי, כאשר בחקירתו בבקשה לתשלום תכוף אמר שרכש רכב פרטי. טענת ב"כ התובע בסיכומים, לפיה התובע רכש רכב מותאם למצבו, הינה סתמית ולא הוכחה.

לפיכך, ובשים לב לעובדה שעסקינן בתאונת עבודה והוצאות לצרכים רפואיים מכוסות, אני פוסקת לתובע סכום גלובלי נוסף של 200,000 ₪.

הוצאות התאמת דיור

25. התובע הצהיר כי במועד התאונה הוא התגורר בקומה ראשונה ולאחר התאונה הותקנה כננת אליה קושרים את כסא הגלגלים ומעלים אותו לקומת המגורים. לטענתו, נוכח המסוכנות הכרוכה בכך, הוא ביצע תיקונים בקומת הקרקע ועבר להתגורר שם עם אשתו, כשילדיו נשארו בקומה ראשונה, ונגרמו לו הוצאות עקב כך .

התובע הפנה להצעת מחיר ולהמלצת מרפאה בעיסוק מטעם קופת חולים.

בהתאם למסמך מיום 7.5.14 שנערך על ידי אילנה נוביק, פיזיותרפיסטית אחראית ביחידה להמשך טיפול בקופת חולים כללית, נערך ביום 7.5.14 ביקור חוזר בביתו של התובע ובממצאיו נרשם כי:

"הבדיקה היתה לצורך הערכת מצב הכיסא הממונע, הערכת צרכים כוללנית והערכת המטופל.....מתגורר בקומה ראשונה אליה מובילות 19 מדרגות ללא מעלית מסודרת. קיים מתקן הרמה שלא הצלחנו להבין איך פועל. אדון רוקאללה התבקש להדגים שימוש במתקן ההרמה של הכיסא כשהוא ישוב בכסאו הממונע. הנבדק סירב בתוקף לשתף פעולה וטען שבהוראת עורך דינו אינו מוכן לבצע שום בקשה שלנו. הבהרתי לו שללא בדיקה לא ניתן יהיה לטפל בבקשותיו הרבות, החוזרות ונישנות. האדון הבין לחלוטין את משמעות הדברים ובחר שוב שלא לשתף פעולה. הביקור הסתיים ללא בדיקת המטופל בשל סרובו לשתף עמנו פעולה".

26. כל שצורף על ידי התובע לתצהיר הוא הצעת מחיר לביצוע שיפוצים בקומת הקרקע של ביתו משנת 2009. לא צורפה ולו קבלה אחת בדבר תשלומים ששולמו עבור שיפוצים למרות שחלפו למעלה מ- 12 שנים (ועל פי המסמכים הרפואיים התובע כבר היה מיוצג סמוך לאחר התאונה ומן הסתם ככל שהיו לו הוצאות עבור עבודות שיפוצים- היה שומר על קבלות).

בנוסף, גם המסמך מקופת חולים שצורף הוא מ- 22.12.08 הוא חלקי בלבד, אינו מתייחס לכל צרכי המדור וההמלצה היחידה בו היא להוציא אגנית ולהנגיש את פינת הטוש, בעוד שבהמשך התובע סרב לשתף פעולה .

27. נוכח האמור, ובמיוחד עקב חוסר שיתוף הפעולה מצידו של התובע, העובדה שלא הוכח צורך בהתאמת דיור על ידי המומחים והעובדה שמאז התאונה חלפו למעלה מ- 12 שנים ולא נעשה דבר בענין – אני קובעת כי התובע לא הוכיח כי הוא זקוק להתאמת דיור.

כסא גלגלים ממונע

28. התובע הצהיר כי נוכח המגבלה הקשה ביד שמאל, והכאבים מהם הוא סובל בבית החזה, הוא אינו יכול להשתמש בכסא גלגלים רגיל ומשתמש בכסא גלגלים חשמלי במצב חצי שכיבה.

בסיכומים טען ב"כ התובע כי התובע רכש כסא גלגלים ממונע בסכום של 87,000 ₪ ויש לפצותו בגין החלפת 5 כסאות , בתוספת הוצאות אחזקה.

29. מתיקו הרפואי של התובע עולה כי בשנת 2008 סופקו לתובע כסא שרותים, מיטה וכסא גלגלים עם גב הטיה.
בשנת 2010 סופק לתובע כסא ממונע (שעלותו 49,985 ₪ + 19,610 ₪).
בשנת 2011 סופקה לתובע מיטת פאולר.
בשנת 2013 תוקן הכסא הממונע.
בנוסף, מסופקים לתובע טיטולים

בשנת 2013 ביקש התובע להחליף את הכסא , אך על פי מכתב קופת חולים מיום 18.11.13 הבקשה נדחתה מאחר והתובע סרב לשתף פעולה.

בשנת 2016 ביקש התובע להחליף את הכסא אך על פי מסמך מיום 10.5.16 מתיקו הרפואי בקופת חולים כללית עולה כי ביקר אותו צוות פיזיוטרפיה של קופת חולים בביתו אך הוא סרב לשתף פעולה. הוצע לו גם אשפוז במחלקת שיקום בבית חולים בני ציון אך הוא סרב.

במסמך זה נאמר כי "לציין כי כסאות גלגלים ממונעים מסופקים לנפגעי עבודה מתוקף הסכם עם ביטוח לאומי". הקוים המנחים לאספקת כסאות ממונעים מציינים כי "כסאות אלו יסופקו לנפגעי עמוד השדרה, הסובלים משיתוק מלא של 4 גפיים והמסוגלים להניע כסא ממונע והמנהלים אורח חיים פעיל מחוץ לבית".
על פי מסמך סיכום ביקור מיום 18.9.16 של קופת חולים כללית התובע סירב לשתף פעולה עם קופת חולים ולכן לא אושר לו כסא גלגלים ממונע.

התובע הגיש תביעה לכסא גלגלים נגד קופת חולים כללית.

בהתאם לצו בית המשפט נערכה לתובע בבי"ח רמב"ם בדיקה קלינית ובדיקת פוטנציאליים מעוררים ובממצאי הבדיקה מיום 2.7.17 נרשם על ידי ד"ר דיאנה רוזנצווייג כי:

"בדיקה קלינית הראתה שיתוק בשני הגפיים התחתונות, 2 גפיים עליונות מימין תקין ומשמאל חולשה קלה בדרגה 4/5.
במהלך האשפוז נעשתה בדיקת פוטנציאלים מעוררים שמטרתה לאמוד את הנזק במידה וקיים . המסקנה בשחרור היא "ללא ממצא המסביר את תלונותיו".
על סמך ממצאים אלו החולה זכאי לכסא גלגלים רגיל ולא לכסא גלגלים ממונע".

לאור הבדיקה נדחתה התביעה.

30. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי התובע לא נזקק לכסא גלגלים, ועדה רפואית לעררים אימצה קביעה זו וערעור שהגיש התובע לביה "ד לעבודה (ב"ל 23569-09-11) נדחה.

31. נוכח האמור – לא השתכנעתי כי התובע זקוק לכסא גלגלים ממונע . יתרה מזאת, על פי חוות הדעת האורטופדית התובע גם לא סובל ממגבלה קשה בידו השמאלית וגם טענתו לכאבים בבית החזה לא נתמכת בכל חוות הדעת של המומחים שבדקו את התובע (לרבות המומחה בתחום הכאב). לעומת זאת, על פי מסמכי הועדות הרפואיות של המל"ל שצורפו על ידי התובע , התובע נבדק על ידי מומחה ריאות מטעם הוועדה, ד"ר ויילר, שחיווה דעתו (באוקטובר 2012) כי לתובע אין כל בעיות במערכת הנשימה וצילומי בית החזה לא הדגימו כל פתולוגיה.

בנוסף, כסא מותאם למצבו מסופק לו על ידי קופת חולים בהיות התאונה תאונת עבודה – אין לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה.

למותר לציין כי התובע לא המציא כל קבלה על רכישת כסא ממונע בעלות של 87,000 ₪ כנטען בסיכומים.

32. כפי שכבר נאמר לעיל התובע הותיר רושם בלתי אמין. סרובו לשתף פעולה עם כל הגורמים שביקשו לאמת את טענותיו – הן לענין התאמת דיור והן לענין התאמת כסא גלגלים תומכים בהתרשמותי ולפיכך אין מנוס מדחיית תביעותיו לפיצוי בגין נזקים שלא הוכיח עקב חוסר רצון לשתף פעולה ואין לתובע להלין אלא על עצמו.

הוצאות רפואיות ונילוות

33. מאחר ומדובר בתאונת עבודה וכל ההוצאות הרפואיות מכוסות, מחד, ומאחר ולא הוכחו כל הוצאות רפואיות מיוחדות בהן נשא התובע ממועד התאונה ועד היום, אין מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות אלה.

סה"כ הנזק

34. סה"כ נזקו של התובע מסתכם ב- 4,942,572 ₪.

ניכויים

35. ועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובע נכות צמיתה בשעור של 67%.

בהתאם לחוות דעת אקטוארית מחודש ינואר 20198 שולמו לתובע גימלאות בסכום של 1,878,543 ₪.

אין מקום לחישוב גימלאות לפי נכות תיאורטית , כפי שנטען על ידי ב"כ הנתבעת, ומכל מקום לא הוכח כי התובע זכאי לאחוזי נכות נוספים להם טען ב"כ הנתבעת (הדבר נסתר במפורש על ידי פרופ' וולפין בחקירתו).

הוא הדין בקצבה המיוחדת . כפי שקבעתי נכותו של התובע הינה בשעור של 55.1% בלבד והיא אינה מזכה בקצבה מיוחדת.

36. לתובע גם שולמו תשלומים תכופים בסכום משוערך של 795,668 ₪.

לא לקחתי בחשבון הפרשי ריבית , מאחר ואלה לא חושבו גם בחישוב הנזקים לעיל (למעט בראש הנזק הלא ממוני).

התוצאה:

37. סכום הפיצוי (4,942,572 ₪) בניכוי תגמולי מל"ל (1,878,543 ₪) ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% (466,039 ₪ ) ובניכוי תשלומים תכופים (795,668 ₪) עומד על סך של 2,734,400 ₪ .

38. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 2,734,400 ₪.

התשלום יבוצע תוך 30 יום, באמצעות בא כוח התובע, אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

הנתבעת תישא ביתרת האגרה.

ניתן היום, י"א טבת תש"פ, 08 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.