הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 59598-12-19

לפני
כבוד ה שופט מנחם רניאל

תובעים

  1. דוד אטיאס
  2. אירית אטיאס

ע"י ב"כ עו"ד רון זהבי

נגד

נתבע
אופיר בר שלום
ע"י ב"כ עו"ד דורון נוימן ועו"ד רון אביב

פסק דין

רקע

כתב התביעה

1. בתביעה שהגישו התובעים ביום 24.12.19 נטען כי הצדדים פעלו במשותף ליבוא לניגריה ושיווק ברחבי המדינה של תערובת מזון להאכלת דגים, בעיקר תחת המותג "multifeed". לטענתם, הנתבע רקח קנוניה בסיוע מנכ"ל החברות שפעלו למימוש המיזם המשותף, מר עובד מרוז, על מנת לנשל את החברות ואת התובעים מנכסיהם. לפי הנטען בכתב התביעה, בתחילת 2016 חל משבר ביחסים בין התובע לנתבע, אשר נימק את רצונו בחיסול העסקים המשותפים עם התובע בנימוקים כלכליים מקומיים בניגריה, ורצונו לערוך שינוי בעסקיו. במסגרת מזימתו לגזול את התובע ואת החברות, נפגשו התובע והנתבע ביום 10.5.16 וחתמו על מה שקראו התובעים בתביעתם "מזכר השנוי במחלוקת", שלאחר חתימתו פנה התובע בדרישה לביטולו והגעה לסיכום אחר. הנתבע סירב לכך, והתובע טען שהמסמך בטל מעיקרו.

2. לטענת התובעים, פעל הנתבע במירמה עת שם ידו בניגריה על 10 מכולות עמוסות בתערובת, המשיך לעסוק באותה פעילות עם הספק והלקוחות לאחר מסמך הסיכום, יצא בקמפיין בניגריה בגנותן של החברות, רשם על שמו את סימן המסחר בישראל, ניסה לרכוש את חלקו של התובע בחברות בנזיד עדשים לאחר שהוריד את נפח הפעילות של החברות, פעל יחד עם מנכ"ל החברות לגנוב את המזומנים של החברה, בסכום של כ-460,000$, פעל עם מנכ"ל החברות לגניבת המלאים, הציוד, חומרי הגלם, כלי הרכב וכל נכס אחר, והורה באמצעות מנכ"ל החברות ללקוחות להעביר את הכספים שהם חייבים לחברות שבשליטתו של הנתבע, בסכום של כ-318,000$. פעולות אלה הביאו הלכה למעשה להתמוטטות החברות והפסקת פעילותן.
3. לטענת התובעים, שווי הפעילות למועד סיום הפעילות הוא כ-5,468,000$, ומכירת הפעילות אמורה היתה להניב לכל אחד מהצדדים 2,730,000$, אך הנתבע גרם לירידת ערכן של החברות. התובעים העמידו את התביעה על סך של 5,300,000 ₪.

4. כתב תביעה זה הוגש לאחר תביעתו של הנתבע כנגד התובעים בתיק 4781-11-16 בבית משפט השלום להתחשבנות בין הצדדים , ומתייחס אליו בהרחבה. התביעה בתיק זה נמחקה ביום 14.9.20. בנוסף היו הצדדים חלק מהצדדים בה"פ 63006-03-19. מדובר בטען ביניים שנדון בפניי, ובו ניתן פסק דין ביום 8.1.20.

לאחר הגשת התביעה

5. בה"פ 63006-03-19, שלו היו צדדים התובע, הנתבע והחברות שבאמצעותן נוהלה הפעילות, ולאחר שהתובע ויתר על טענה לקנוניה בין הספק לבין הנתבע, נקבע בפסק דין בין היתר כדלקמן:
א. "בין הצדדים יש שותפות שווה בבעלות על חברות. זהו שיתוף בנכסים, שהם החברות. החברות אינן כלי טכני וצינור העברה, אלא הן הרכוש המשותף של שני הצדדים."
ב. "סיכומים בין הצדדים נחשבו כהחלטה של החברות המשותפות. זה לא אומר שכספים השייכים לחברה לא יגיעו לחברה אלא יועברו לצדדים. זה אומר שאם הצדדים מסכימים על חלוקה, הסכמה זו תחייב את החברה."
ג. "לאחר ששמעתי את חקירתו של דוד, ועל פי התנהגותו, נסיבות העניין ואותות האמת בעדותו, אני דוחה את גרסתו, כאילו התקשר בהסכם עקב תרמית שרימה אותו אופיר. לא היו בין הצדדים פערי מידע השונים מהתנהלותם במשך כל שנות עבודתם יחד. אופיר ניהל את העסקים, ודוד ביקש וקיבל דיווחים כאוות נפשו. אילו התנה את חתימתו על ההסכם בדיווחים נוספים, לא היה חותם על ההסכם ללא הדיווחים. דוד לא פירט, לא הצביע ולא הוכיח שום דיווח לא נכון של אופיר. המועד שבו התעורר להתנער מההסכם יוכיח. בין מועד כתיבת המסמך לבין היום שלמחרת לא נוסף לו שום מידע נוסף (הוא שוחח רק עם אשתו, ולא העיד שאשתו מסרה לו מידע שלא ידע), ולמרות זאת החליט שהמסמך אינו מקובל עליו. אין מדובר בטעות עקב הטעיה או תרמית, אלא נראה בכך שלאחר שיחה עם אשתו, הגיע למסקנה שהיה יכול להשיג יותר במשא ומתן עם אופיר. לא היתה טעות כלשהיא, אך ככל שמדובר בטעות, אין זו אלא טעות בכדאיות העסקה שלפי סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אינה בסיס לביטול ההסכם... על כן, ההסכם ממאי 2016 בין הצדדים תקף ומחייב את הצדדים ".
להסיר ספק, בעקבות קביעות אלה לא תוקנה התביעה, שהיתה מבוססת על הטענה שההסכם בטל מעיקרו.

כתב ההגנה

6. בכתב ההגנה שהוגש ביום 25.5.20 נטען שכל תיאורי התביעה מוכחשים. הצדדים הגיעו במאי 2016 להסכם בדבר פירוק השותפות, ונקבע בפסק דין חלוט שההסכם תקף ומחייב את הצדדים, אך התובעים בחרו שלא למשוך את התביעה ולא לבקש את תיקונה. לגופו של עניין נטען שמר עובד מרוז אמנם הוגדר כמנהל בכרטיסי הביקור, אך היה נטול סמכויות ניהוליות ושימש כמבצע וידו הארוכה של הנתבע. הנתבע פעל לחיסול הפעילות, בהתאם למוסכם בין הצדדים. המותג הומצא על ידי הנתבע, היה בבעלותו לפני הפעילות המשותפת ובזמן הפעילות המשותפת, ועודנו של הנתבע. התובע ידע היטב שבכוונת הנתבע להמשיך בפעילות בניגריה, שלא נאסרה עליו, וזאת בשל עצם נכונות הנתבע בהסכם פירוק השותפות, לרכוש את הציוד ואת הסחורה שבדרך. התובע הוא שמנע העברת כספים לנתבע ולעובדים, ופעל בבריונות, והנתבע התגונן מפני מעשיו, בין היתר בהגנה על כספים העומדים להתחשבנות בין הצדדים, בתשלום לעובדים, ובגביית חובות לקוחות. על כן התבקש בית המשפט לדחות את התביעה.

לאחר כתב ההגנה

7. הנתבע התיימר להגיש לאחר כתב ההגנה כתב תביעה שכנגד, והגיש בקשה להארכת מועד להגשתו, אך הבקשה נדחתה וכתב התביעה שכנגד נמחק בהחלטתי מיום 16.6.20.

8. בקדם המשפט הבהיר ב"כ התובעים שפסק הדין בטען הביניים מיום 8.1.20 הוא פסק דין חלוט, ועל פיו נקבע שההסכם בין הצדדים להפסקת הפעילות המשותפת תקף ומחייב את הצדדים. כמו כן הבהיר שהתביעה אינה מוגשת בשם החברות, שנטען שהנתבע גרם להן נזק, אלא בשם התובעים שנטען שהיו זכאים לתמורת מכירת החברות .

9. מטעם התובעים הוגשו חוות דעת רואה חשבון אברהם זוהר ועו"ד אהידיאמן אולאנרוואג'ו ארומוסלה והם נחקרו על חוות דעתם. כמו כן העיד התובע. מטעם הנתבע הוגשה חוות דעת רו "ח אברהם סימון, והוא נחקר על חוות דעתו, וכמו כן העיד הנתבע.

טענות התובעים בסיכומים

10. התובעים טענו בסיכומיהם שהנתבע נטל לעצמו אגב הטעיה ומירמה את כל נכסי החברות המשותפות, תוך שהוא מפר את ההסכם מיום 10.5.16, וממשיך את הפעילות באופן עצמאי, ברכישה מהספק הבלעדי של קבוצת החברות תחת שם חדש. בכך הביא כליה על נכסיהם המשותפים של הצדדים. לטענתם, יש לדחות את טענתו של הנתבע כאילו פעל להוציא אל הפועל את ההסכם להפסקת הפעילות. לטענתם, ההסכם נולד בחטא והושת על אדני שקר והטעיה, כשהנתבע בוחר לקיים חלקים מההסכם ונמנע מלקיים את החלקים שיש בהם לפגוע במזימתו ובהקמת העסק המקביל שאותו הקים ואליו העביר את הפעילות. הוא לא קיים את ההסכם בתום לב.

11. התובעים חזרו על כל טענותיהם כנגד ההסכם, לרבות בדבר פערי מידע שהיו בין הצדדים עקב תפקידיהם בניהול הפעילות והרקע לחתימת ההסכם . איני רואה צורך לחזור על דבריהם בעניין זה, הסותרים את קביעותיי בפסק הדין בטען הביניים, וסותרים גם את האמירה של התובעים בסיכומיהם שאין מחלוקת שההסכם התקף לא בוטל על ידי התובעים. לאחר שכבר דנתי בעניין זה וקבעתי בפסק דין חלוט שההסכם תקף ומחייב את הצדדים, לא תישמע כל טענה מפי התובעים כאילו היה בידי התובעים לבטל את ההסכם עקב פגמים בכריתתו, כגון טעות, הטעייה, תרמית וכדומה.

12. לטענת התובעים הוכח שלאחר חתימת ההסכם המשיך הנתבע ביתר שאת לעסוק בתחום שבו פעלו החברות, מסוף 2016 ואילך, באמצעות הספק היחיד שסיפק תערובת מזון לפעילות המשותפת, ובנוסף טען בפרסומים ללקוחות הפעילות המשותפת שהוא למעשה המותג החדש, והמותג multifeed הוא מזויף, תוך שהוא מוכר אותה תערובת מזון לאותם לקוחות. כמו כן, פעל לרישומו של סימן מסחר בישראל, בניגוד להסכם הקובע שהשימוש במותג יופסק ותיבדק אפשרות מכירה. לטענתם, הנתבע בחר במזיד במטרה להונות את התובע בקיומם של סעיפים 5-1 להסכם הדנים בחלוקת הנכסים המוחשיים כסעיפים מחייבים, והתעלם מהסעיפים הדנים בקניין הרוחני, בפעי לות המסחרית ובמועד שנקבע להפסקת הפעילות. הוא מילא את סעיפים 5-1 בכח הזרוע תוך השתלטות אלימה על נכסי החברות, בעוד באשר למותגים נרשם כי "תיבדק אפשרות מכירה". זו כמובן טענה כנגד ניסוח ההסכם, כאילו התובע היה חסר דיעה בעת חתימתו עליו, וכאילו אין תוקף לחתימתו, בניגוד לפסק הדין בטען הביניים, ובניגוד לדין (ע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' חנה מנצור, לד(4) 29 (1980). נזכיר, שמדובר בחוזה מסחרי שנחתם על ידי איש עסקים ותיק.

13. לעניין הנזק ביקשו התובעים לאמץ את חוות דעתו של רו"ח זוהר שלפיה על פי שיטת היוון תזרים המזומנים, שווי הפעילות של החברה נאמד בסך 5,468,000$. מכיוון שהוסבה תשומת ליבו של ב"כ התובעים בקדם המשפט ששווי החברות אינו מגיע כפי שהוא לידי השותפים בחברה, נטען שגם לפי שיעור מס של 30%, סכום נזקיהם של התובעים עולה על סכום התביעה. עוד נטען, שהעברות כספיות מניגריה בסכומים ניכרים במהלך השנים 2015-2014 מלמדות שאין חסם להוצאת כספים מניגריה המשפיע על הערך, ומכל מקום יש באפשרותם לעשות שימוש בכספי המכירה לרווחתם בניגריה.

סיכומי הנתבע

14. בסיכומיו טען הנתבע, שהטענות בסיכומים מנוגדות לאמור בכתב התביעה. כתב התביעה התבסס על כך שהסכם הפסקת הפעילות בטל מעיקרו, בעוד שהסיכומים, מלבד הטענות שכבר הוכרעו, מבוססים על טענות לפרשנותו של ההסכם וליישומו, שאין להם זכר בתביעה. זהו שינוי חזית, שהנתבע התנגד לו, ובית המשפט הבהיר שלא יהיה שינוי חזית בהחלטתו מיום 3.12.20. על כן, לאחר נטרול שינוי החזית מהסיכומים, הנותר בסיכומים אינו מגלה עילה כלפי הנתבע, ודי בכך להביא לדחיית התביעה.

15. לגופו של עניין טען הנתבע שהוראות ההסכם קוימו, כפי שאישר התובע בחקירתו. בהתחשב בכך, נשאל התובע מה בעצם הוא תובע לאור העובדה שבוצע מה שסוכם, ולא מצא תשובה. לאמיתו של דבר, כך נטען, מ טרת הגשת התביעה היא דרישה של התובע מהנתבע לתשלום 1.8 מליון דולר שלא נענתה, למרות מעשי התובע.

16. יתר על כן, לטענת הנתבע, התובע הודה שאין ממש בתביעתו בדבר ריקון נכסי החברה. כאשר נשאל מדוע הוא מלין על כך שהנתבע לקח ציוד מהמחסנים והמשרדים, שהרי זה מה שסוכם בהסכם הפסקת הפעילות, ענה שהוא מלין על כך שזה נעשה ב-30.5.16, בעוד שאילו היה הדבר נעשה ב-30.6.16, זה היה בסדר (עמ' 58 לתמליל ישיבת 3.12.20). הוא לא הסביר מדוע לקיחת הציוד ב-30.5.16 היא ריקון החברה במזיד לצורך ביצוע מזימה של הנתבע לגזילת כספי התובעים, בעוד לקיחת הציוד ב-30.6.16, חודש לאחר מכן, היא בסדר. כל מה שאמר, מבלי לפרט, הוא "זה משנה מאוד".

17. לטענת הנתבע, נמצאו בעדותו של התובע סימני שקר, ואין להאמין לו. אין לקבל את חוות הדעת של רו"ח זוהר, הן משום שלא התייחס לתאריך הרלוונטי והן משום ששיטת היוון תזרים המזומנים אינה מתאימה ואינה ישימה למקרה זה. בנוסף מצאו הנתבעים פגמים נוספים בחוות הדעת. אשר לחוות דעתו של עו"ד ארומוסלה, התברר שהיתה בינו לבין התובע התכתבות ביחס לחוות הדעת, ובית המשפט הורה למומחה להעביר לבית המשפט ולצדדים את ההתכתבות בינו לבין התובע, אך ההתכתבות לא הועברה. כמו כן, חוות הדעת מבוססת על רצון לפרק את החברה, בניגוד לתביעה המבוססת על המשך הפעילות ומכירתה, ונטען לפגמים נוספים בחוות הדעת.

דיון והכרעה

שינוי חזית וחריגה מכתבי הטענות

18. אכן, כטענת הנתבע, התביעה מבוססת בעיקרה על אדנים אחרים מאשר הסיכומים, אף שהסיכומים כוללים גם את האמור בתביעה. התביעה התבססה על מעשה הונאה רב היקף שחלק ממנו הוא "החתמה" של התובע על הסכם הפסקת הפעילות, הקרוי בתביעה "מזכר שנוי במחלוקת". חלק אחר הוא סירובו חסר תום הלב של המונה והמרמה לשנות את המוסכם. בהקשר זה נטען, שמעשיו של הנתבע לסיום הפעילות המשותפת הם חיסול החברות בעוולה. התייחסות זו להסכם התמוטטה עם מתן פסק הדין מיום 8.1.20. אין מקום לדון בשום טענה כנגד תוקפו של ההסכם בין הצדדים מיום 10.5.16, שנקבע בפסק דין חלוט בין הצדדים שהוא תקף ומחייב את הצדדים. המשמעות של היותו תקף ומחייב בין הצדדים היא שעל הצדדים לקיימו, דהיינו לסיים את הפעילות המשותפת לפי תנאיו. לא מדובר בחיסול החברות בעוולה, אלא בקיום תנאי ההסכם לסיום הפעילות המשותפת.

19. הטענות שנותרו לדיון בין הצדדים הן הטענות שהנתבע הפר את ההסכם, והתחשבנות שאינה עניינה של תביעה זו. זו אכן אינה הליבה של כתב התביעה כפי שהוגש ולא תוקן למרות מתן פסק הדין 3 שבועות לאחר הגשת התביעה, למרות שהדבר נדרש בכתב ההגנה. ראיה צרה של כתב התביעה תביא לדחיית התביעה בשל שמיטת הבסיס לטענות המופיעות בו, אבל הטענות שבכתב התביעה יכולות בדוחק להיכנס תחת כנפי המסגור כטענות להפרת ההסכם. על כן, בכפוף לכך שההסכם תקף ומחייב, אדון בטענות התובעים בדבר הפרת ההסכם, ולשם הנוחות אביא את ההסכם במלואו. בהסכם שמונה סעיפים. התובע הלין בסיכומיו על כך שהנתבע קיים את סעיפים5-1, אם כי באופן חד-צדדי, בכח הזרוע (סעיף 74 לסיכומים). לגבי סעיפים 7-6 הלין על כך שהוסכם "תיבדק אפשרות מכירה" , כלומר כנראה על כך שחתם על הסכם שאינו קובע חיוב מספיק ספציפי. סעיף 8 הוא מועד הפסקת הפעילות.

20. אלה ההסכמות:

  1. חלוקת הכספים המגיעים מצמח, הנמצאים בחשבונות בקפריסין ובחשבונות בניגריה – 50% לכל צד.
  2. מלאי בדרך יירכש על ידי אופיר.
  3. ג'יאנטי תוציא דו"ח חברה.
  4. ציוד בניגריה ייקנה על פי הערכת שווי על ידי אופיר.
  5. ריהוט וציוד בבית – אופיר.
  6. מותגים – מולטיפיד אוטימום – יופסק שימושם ותיבדק אפשרות מכירה.
  7. מותגים – אפשרות מכירה עם זכות סירוב ראשונה לכל אחד מהצדדים של 14 יום.
  8. הפסקת פעילות – 30.6.16.

21. התובע אישר בעמ' 57 לתמליל מיום 3.12.20 שסעיף 3 בוצע והוא קיבל דו"ח מג'יאנטי. ביתר הסעיפים אעסוק להלן.

גניבת כספים וריקון חשבונות בנק

22. הנתבע הגיש נגד התובע תביעה אזרחית בתיק 4781-11-16 לסידור החשבונות ביניהם, על סך 277,088 $ (ת/9), על בסיס טענתו שבעת סיום עסקי השותפות, היו לשותפות או לזכותה 460,997 $ בחשבון הבנק בקפריסין, המצוי בשליטת התובע כאן, 445,751 $ בחשבונות החברות הניגריות וכ- 674,000 $ אצל צמח תערובות. בנוסף היו לשותפות נכסים נוספים בדמות ציוד במשרדיה, פריטי רכוש בדירת המגורים ששימשה לצרכיה ושלושה כלי רכב, ונכסים נוספים אלה שנלקחו כולם על ידי התובע כאן הסתכמו בסך 35,928$ . בנוסף, הגיעו לניגריה 10 מכולות שסוכם שיירכשו על ידי הנתבע וישווקו על ידו, אך התובע כאן שיחרר אותן ונטלן לחזקתו, ושילשל את ההכנסות בסך 278,281$ לכיסו.

23. על פי ת/14 הועברו מחשבון החברה ברטל, לפי הוראות הנתבע, כספים לעובד מרוז ולנתבע. לפי עדות התובע, ב-2.6.16 נכנס למשרדים ובעצת עורכי הדין פתח את המחשבים וראה את הודעת הדואר מהנתבע לעובד מרוז, שלשיטתו מגלמת את התכנון לריקון החברה (ת/15). על פי מסמכים שהגיש התובע כת/16, הועברו כספים מחשבונות החברות בניגריה לנתבע לאחר 10.5.16.

24. התובע אישר שצורת הפעילות המשותפת היתה שכל אחד מהצדדים יכול לתת הוראות לעובדים, ובפועל מי שנתן הוראות לעובדים היה הנתבע. כמו כן אישר (עמ' 34 לתמליל מיום 3.12.20) שכדי לשנות מצב זה, כך שכל הוראה חייבת להינתן על ידי שני הצדדים יחד, יש צורך בהסכמה על כך. כשהתבקש להציג הסכמה על שינוי ההוראות, העיד "לא היתה הסכמה בכתב". כשהתבקש לענות לשאלה אם היתה הסכמה לא בכתב, אישר שלא היתה הסכמה ולא היה שינוי. כשהתבקש להסביר אם כך את ת/13 שבו הורה לעובד שהוא אינו רשאי לבצע שום עיסקה בלי אישור כל הדירקטורים של החברה, שהם לדבריו התובעים, הנתבע ואשתו של הנתבע, אישר שזה לא משהו שמבוסס על הסכמה אלא יוזמה פרטית שלו (שורה 3 עמ' 35 לתמליל מיום 3.12.20). כלומר, התובע הוא שעשה באופן חד צדדי לאחר ההסכם מעשים הפוגעים בניהול הפעילות המשותפת.

25. ביום 3.6.16 ביקש הנתבע מהתובע לבצע תשלומים מהחשבון בקפריסין לעובד, לפקידה ג'יאנטי ואליו. התובע לא נענה לכך, והסביר בחקירתו שרצה לראות מה נעשה לפני שהוא ממשיך להעביר כספים. הוא רצה לראות את כל התמונה. כשהוצג לו שכבר ידע על ריקון המחסנים, וידע את חובות הלקוחות, טען שרצה לדעת את דו"חות הבנקים בניגריה. הוא לא העיד על בעיה כלשהי בקבלת דו"חות הבנקים בניגריה, ומנגד העיד הנתבע בעמ' 90 לתמליל מיום 3.12.20, שלתובע היתה גישה עצמאית לבנקים והוא היה יכול לפנות ולהגיע ולקבל כל מה שהוא צריך. הוא גם עשה שימוש בגישה זו והודיע לבנקים על נעילת כל הפעילות כאשר הגיע לניגריה בתחילת יוני. אין לראות את סירובו של התובע אלא כפעולה נוספת לפגיעה בפעילות על ידי אי תשלום לעובדים.

26. הנתבע העיד בחקירתו הראשית שאחרי חתימת ההסכם על סיום היחסים, התובע דרש ממנו 1.8 מליון דולר, והוא הסכים לסכום, אך להיפך, שהתובע ישלם לנתבע סכום זה עבור חלקו, ובנוסף הנתבע ילווה את התובע משך שנה כדי שהפעילות הזו תמשיך ותעבור לידי התובע. לדבריו, התובע סירב לכך ואיים עליו " אתה תשלם לי, אתה לוקח אותי למקומות מסוכנים, מסוכנים לי, מסוכנים לך" (עמ' 65 לתמליל מיום 3.12.20). לכך נוספה עובדת סירובו של התובע להעביר כספים כפי שהעביר בכל חודש לעובדים ולנתבע. מכך הסיק הנתבע שהתובע רוצה לסחוט אותו כדי לקבל ממנו 1.8 מליון דולר.

27. ביום 5.6.16 כתב התובע לנתבע שפעולותיו החד-צדדיות הן נסיון להשתלט על החברה ופעילותה בכוחניות וחוסר תום לב. על כן איים עליו שכל העברות הכספים שבוצעו בהוראותיו המפורשות בחשבונותיו השונים, הועברו לצד שלישי שיעביר אותן ב-30.6.16 לבדיקת הרשויות השונות במדינות שונות, אלא אם יימצא פתרון מוסכם (נ/5). ביום 14.6.16 דרש התובע מהנתבע ביצוע פעולות נוספות כדי שיהיה מוכן להקפיא זמנית את הפעולות המתקדמות נגדו (נ/6), וביום 19.6.16 איים שביום שלישי הוא נותן עדות במשטרה ופותח הכל אלא אם הנתבע יגיע איתו לפשרה לפני שהוא מגיע למשטרה (נ/7). התובע אישר בחקירתו שהתנאי לכך שהוא לא ימסור עדות על הנתבע במשטרה וברשויות שונות, הוא שהנתבע ישלם לו 1.8 מליון דולר (עמ' 46 לתמליל מיום 3.12.20). לפי הערכתו בזמן אמת סבר שערך החברה הוא 3.6 מליון דולר, לפני מסים בשיעור 30% בערך (עמ' 48 לתמליל מיום 3.12.20). תשובתו של הנתבע היתה שזו סחיטה באיומים, וכי יש לערוך התחשבנות בין הצדדים. במכתב נוסף פירט הנתבע את ההתחשבנות בין הצדדים (נ/11 מיום 30.6.16). התובע נשאל בחקירתו אם הגיב לכך וטען שלא הגיב. הוצג מכתבו של בא כוחו של התובע מיום 6.7.16 לפיו אין הסכם בתוקף בין הצדדים, השותפות לא הסתיימה, והנתבע נדרש דרישות שונות (נ/12).

28. כבר עתה אומר, שעדותו של התובע, בעיקרה אינה אמינה בעיני. בנושאים שונים המפורטים כאן נמצא שהוא סתר את עצמו או העלה הסברים בלתי הגיוניים למעשיו. כפי שקבעתי גם בפסק דיני מ- 8.1.20, לאחר חתימת ההסכם שינה דעתו בדבר התועלת הכספית שתצמח לו מההסכם, שאינה עולה אלא כדי טעות בכדאיות העיסקה שאינה מצדיקה ביטולו. על כן פעל בצורה חד צדדית ובאיומים כלפי הנתבע כדי להפיק מסיום הפעילות תמורה של 1.8 מיליון דולר. לצורך כך לא נמנע מאיום בפניה לרשויות החוק ולמשטרה. הנתבע ראה בכך סחיטה באיומים ולא נענה לאיום.

29. מכל מקום, לאחר העברות הכספים על ידי הנתבע והשתלטות התובע על הכספים בניגריה, נשאלת השאלה אם סעיף 1 להסכם קויים. התובע אישר בחקירתו הנגדית שהכספים בצמח חולקו ביניהם שווה בשווה, וכי בחשבונות בקפריסין היו כ-454,739$, בעוד שבחשבון בקפריסין היו 460,997$, שהם סכומים דומים. לכן הסכים שאחרי כל ההתנהלות, בסופו של דבר הכספים חולקו ביניהם 50-50, וסעיף 1 להסכם הפסקת הפעילות בוצע (עמ' 55 לתמליל מיום 3.12.20). גם הנתבע אישר שבכפוף להפרשים והתאמות שיש צורך לעשות, סעיף 1 להסכם בדבר חלוקת הכספים בוצע. על כן, אני קובע שהנתבע לא הפר את סעיף 1 להסכם.

גביית חובות לקוחות

30. על פי עדותו של התובע קיבל מעובד מרוז ביום 31.5.16 את רשימת חובות הלקוחות בסך 97,372,012 ניירה (ת/17). התובע הציג את ת/18 מיום 15.6.16, הודעת מייל מעובד הפועל לפי הוראות הנתבע לפקידה טונריו להוציא חשבוניות ללקוחות, ולבקשם להעביר את הכספים, במקום לשלם לברטל ווסט אפריקה, לכל מיני חברות שהוא לא מכיר (עמ' 16 לתמליל מיום 3.12.20). בכל אחת מהחשבוניות שהוצגו התבקש לשלם ל- molas divine touch venturesשהיא כנראה חברה של הנתבע.

31. בחקירה נגדית אישר התובע את המייל שלו לנתבע מיום 2.6.16 לפיו הבין שהוציאו את כל הסחורה מהמחסנים, והוא מבקש דו"ח יתרות מלאי, ו-"מבקש לסגור את יתרות לקוחות עד סוף החודש" (נ/4). בתשובה לשאלה מדוע ביקש לסגור את יתרות הלקוחות אמר שהתכוון לקבל דו"ח על יתרות הלקוחות והוא לא מסכים שהמשמעות היא לגבות את חובות הלקוחות. כשנאמר לו שעל פי הסכם הפסקת הפעילות, מכיוון שהיה צריך להפסיק את הפעילות עד 30.6.16, היה צריך לגבות עד אז את חובות הלקוחות , אמר שהוא לא מסכים. עובדה שקיבל את הדו"ח מעובד. מכיוון שקיבל את הדו"ח על חובות הלקוחות ב-31.5.16, נשאל איך יכול להיות שזו אמת שכאשר ביקש ב-2.6.16 לסגור את יתרות הלקוחות, התכוון לדעת את היתרות שכבר קיבל. תשובתו של התובע היתה שרצה לקבל מהנתבע כשותפו מה שכבר קיבל מעובד כמנכ"ל (עמ' 39 לתמליל מיום 3.12.20). לאחר מכן אישר שכאשר דרש מהנתבע ב-14.6.16 "שהעובדים יגיעו חזרה לטפל במכירת כל המלאי וגביית החובות" (נ/6), כבר התכוון לגביית החובות, שרק לאחריה יהיה מוכן להקפיא את פעולותיו כנגד הנתבע. איני מאמין לגירסתו של התובע. הוא ידע היטב את יתרות הלקוחות כאשר ביקש ביום 2.6.16 "לסגור את יתרות הלקוחות עד סוף החודש" שהוא מועד סיום הפעילות. אין משמעות להבדל בין קבלת יתרות הלקוחות מעובד לפי הוראת הנתבע או מהנתבע. המסקנה היא שהוא ביקש לגבות את חובות הלקוחות עד סוף החודש ולא רק לדעת מהם, בניגוד לגירסתו. מכל מקום, כספים אלה נכללו בחשבון הכספים לפי סעיף 1 להסכם שכאמור קוים.

"השתלטות" על מלאים ציוד ורכבים

32. בסעיפים 4 ו- 5 להסכם הוסכם שהנתבע יהיה זכאי לציוד בניגריה, ולריהוט ולציוד בבית. התובע העיד שב-31.5.16 רוקנו את המחסנים של החברות, העלימו את המכוניות וכל העסקים היו סגורים (עמ' 9 לתמליל מיום 3.12.20) . לדבריו, ב-2.6.16 כשהגיע לחברה, המחסנים היו ריקים, נעולים וסגורים, הרכבים לא היו בחניה. התובע הציג התכתבות עם עובד שבה האשים אותו ביום 6.6.16 בריקון המלאי של החברה. עובד העביר את המייל לנתבע וביקש לאשר לו בכתב שהעברת הכספים שבוצעה לחשבון החדש בקפריסין והוצאת הסחורה מהמחסנים בניגריה נעשו בהוראתו הישירה. הנתבע ענה במייל באותו יום "ושוב שיהיה ברור העברת הכספים על ידי, אספקת הסחורה על ידי".

33. כאמור, כבר ביום 2.6.16 ידע התובע שלקחו את הסחורה מהמחסנים (נ/4). זאת, אף שבניגוד לעדותו שהגיע לחברה ביום 2.6.16, הוא עוד לא הגיע לניגריה והיה בישראל באותו זמן (עמ' 36 לתמליל מיום 3.12.20) והגיע לניגריה רק ב-6.6.16 (שורה 3 בעמ' 41 לתמליל מיום 3.12.20) . בחקירה נגדית אישר שבאותו זמן לא היתה לו שום תלונה נגד הנתבע על לקיחת הסחורה מהמחסנים. כשנשאל אם הסיבה שלא היתה לו שום תלונה היא משום שהדבר תאם את המוסכם, התחמק שוב ושוב, טען שלא ידע את כל העובדות, ואחר כך אישר שכל העובדות לפיהן כל המלאי הוצא מהמחסנים היו בפניו. לאחר מכן טען שלא ידע עדיין על גניבת הרכבים וריקון הבנקים, וכשנאמר לו שמדובר על ריקון המחסנים אישר לבסוף שעד לאותה נקודת זמן לא אמר שום דבר כי זה היה מוסכם (שורה 19 בעמ' 40 לתמליל מיום 3.12.20). מכאן, שהנתבע לא הפר בכך את המוסכם.
34. על פי ההסכם, היה על הנתבע לרכוש את המלאי שבדרך. בניגוד לאמור בתביעתו, התובע אישר בחקירתו שהמלאי הגיע למחסנים של השותפות, והסחורה נמכרה על ידי אחד הלקוחות שלדבריו הוסכם שימכור את הסחורה, ועדיין לא קיבלו את הכסף. הוא העיד שעשה זאת בהסכמת הנתבע, אך כשהתבקש להציג את הסכמת הנתבע להעברת המלאי שהוא זכאי לו לצד שלישי, העיד שלא היתה הסכמה (עמ' 57 לתמליל מיום 3.12.20). כלומר, בניגוד לנטען בכתב התביעה שהנתבע השתלט על המכולות, ובהתאם לנטען בכתב ההגנה שהתובע השתלט על המכולות, אישר התובע שהוא השתלט על המכולות, כפי שהעיד גם הנתבע בעמ' 67 לתמליל מיום 3.12.20. ככל שמדובר בסעיף 2 להסכם, אני קובע שהוא הופר, אבל לא על ידי הנתבע אלא על ידי התובע שהשתלט עליו.

35. לגבי הציוד שעליו דובר בהסכם, אישר התובע שמדובר בציוד במחסנים ובמשרדים והריהוט והציוד בבית וגם המכוניות, וכי כל אלה היו אמורים להיקנות על ידי הנתבע, כך שאם הוא לקח אותם זה בסדר גמור לפי ההסכם, והוא רק צריך לשלם עליהם את השווי (שורה 6 עמ' 58 לתמליל מיום 3.12.20). לדבריו, בכל זאת יש להתלונן על כך שהנתבע גנב את הציוד הזה, כי הוא עשה זאת ב-30.5.16 ולא ב-30.6.16. ב"כ הנתבע התנגד להרחבת חזית, אך המשיך לשאול והתובע אישר שאם היה הנתבע לוקח את הציוד ב-30.6.16 זה היה בסדר, אבל מכיוון שהקדים בחודש הרי זה לא בסדר, או כפי שעולה מכתב התביעה, הוא גנב ורמאי. הוא סירב לאשר שאם ההבדל הוא חודש ימים, אז הנזק הוא לכל היותר אובדן רווח של חודש ימים. מנגד הסביר הנתבע בעמ' 91 לתמליל מיום 3.12.20, שעל מנת לסיים את הפעילות עד 30.6.16, יש צורך להתחיל לסגור את הדברים קודם לכן – למכור את הסחורה ללקוחות, ולמכור את כלי הרכב .

36. אני מקבל את הסברו של הנתבע, שסיום הפעילות ביום 30.6.16 משמעו שעד אז על הצדדים לסיים את הפעילות, והדבר כרוך בכך שקודם לכן תופסק הפעילות וינתקו החוטים המחברים בין הצדדים. מחתימת ההסכם ועד סיום הפעילות היו רק 50 ימים, והיה על הצדדים לנצל אותם לניתוק הקשרים. אכן, החל מחתימת ההסכם, ובמיוחד ביוני 2016, החלו שני הצדדים במירוץ לאסוף לעצמם מהפעילות המשותפת, אבל פעולות אלה לא היו הפרה של ההסכם (המוגדרת בסעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) כ"מעשה או מחדל בניגוד לחוזה"), אלא קיומו של ההסכם, ועל הצדדים לערוך ביניהם את חשבון המגיע לפי מה שכל צד קיבל עומת החלוקה המוסכמת. על כן, אני קובע שהנתבע לא הפר את סעיפים 4-5 להסכם.

הבעלות במותג multifeed

37. התובע אישר בעדותו שהמותג היה של הנתבע לפחות עד 2010, שעה שהחלו לפעול דרך חברה (שורה 11 בעמ' 70 לתמליל מיום 29.11.20). לאחר מכן העיד שהוסכם בינו לבין הנתבע שהמותג יהיה שייך לחברת ברטל השקעות, שהיתה בבעלות מלאה של התובעים (עמ' 72-73 לתמליל 29.11.20 ות/5).

38. הוצג ת/5 שהוא אישור רשם סימני המסחר בניגריה לפיו סימן המסחר הכולל את המילים multifeed רשום בשם ברטל השקעות. מת/20 עולה שבישראל, בעל הסימן הרשום הוא הנתבע. ת/20 הוא פרוטוקול דיון בבקשה לביטול סימן המסחר שהוגשה על ידי התובע והחברות ברטל השקעות ובשניב השקעות ניגריה שבבעלות התובעים. איני יודע מה תוצאת הדיון.

39. הנתבע נשאל אם נכון שרשם את סימן המסחר multifeed על שמו בישראל כדי למנוע מהתובע אפשרות לייצא תערובת מזון מישראל לניגריה. תשובתו היתה שסימן המסחר נרשם כדי לעצור את אילן רפאל מלייצר את סימן המסחר שלו ולמכור אותו. אחר כך הבין שהייצור נעשה בשיתוף עם התובע (עמ' 82 לתמליל מיום 3.12.20).

40. המסקנה היא שסימן המסחר multifeed רשום בישראל בבעלות הנתבע ורשום בניגריה בבעלות ב רטל השקעות שבבעלות התובעים.

השימוש במותג/ים

41. על פי סעיף 6 להסכם הוסכם על הפסקת השימוש במותגים ובדיקת אפשרות מכירתם. התובע אישר בעדותו שהשותפות הפסיקה לעשות שימוש במותגים, אבל הוא המשיך לעשות שימוש במותג במסגרת ברטל השקעות, שהיא בעלת המותג ולנתבע אין בה חלק.

42. הנתבע שלל בחקירתו הנגדית את התיזה שלפיה המשמעות של מכירת המותג היא מכירת הפעילות שהמותג משקף, אך מנגד אישר ש"המותג כמו שהבנו זה למעשה הדבר המשותף של דודי ושלי ואו שהוא יימכר או שלא. או שמישהו מהצדדים יקנה אותו או שגוף שלישי יקנה אותו" (עמ' 28 לתמליל מיום 3.12.20) .

43. בחקירה נגדית אישר התובע (החל מעמ' 26 לתמליל מיום 3.12.20) שלא היתה מניעה שברטל השקעות, שבבעלות התובעים בלבד, תמכור את המותג למי שהיא רוצה, והיא יכולה לעשות זאת גם היום, והנתבע לא יכול להפריע לכך. למרות זאת, לא מכר זאת עד היום כי לדבריו הוא לא יכול למכור את המותג, משום שהוא כפוף לפעילות. כשנשאל איך הדבר מתיישב עם דבריו שסימן המסחר הרשום על שם החברה הוא המותג וזה רק שלו והוא יכול למכור אותו, ענה שניסה לעניין מספר משקיעים. לאחר מכן אישר, שעד 2018 או 2019 ניסה למכור תערובות מזון multifeed בניגריה, וכשנשאל אם נכון שלא מכר את המותג כי ניסה להפעיל אותו, ואם היה מוכר אותו לא היה יכול להפעיל אותו, ענה שניסה להציל אותו. כשהתבקש להסביר איך מתיישבת אפשרות המכירה שהוסכמה עם הקביעה שהמותג בבעלות חברה שאין לנתבע חלק בה, ענה התובע "נסיתי למכור אותו ונסיתי להציל אותו" (עמ' 28 לתמליל מיום 3.12.20).

44. התובע העיד שניסה למכור את המותג שימשיך לפעול, וניסה לחפש למי למכור את המותגים שהיו שווים הרבה מאוד כסף, ללא הצלחה, משום שלדבריו הנתבע רשם סימן מסחר בישראל ומנע ממנו לייצא באותו מותג. התובע אישר את נכונות נ/3, לפיו ביום 25.5.16 פנה לנתבע והודיע שעניין מספר אנשים בנושא "החברות שלנו", ויש עניין רב משני אנשים רציניים לקנות את החברות ולכן יצטרך דו"חות עד 2015. הנתבע ענה שאין בעיה, ויש להפנות את המתעניינים לעו"ד נוימן שייצג אותו במכירה. לדברי התובע לא היתה התקדמות, והוא לא המשיך בכך משום שהופנה לעורך דין. לטענתו בעולם העסקים "זה נפנוף" (שורה 38 בעמ' 32 לתמליל מיום 3.12.20).

45. הנתבע אישר שלפי ההסכם היה צריך לבדוק אפשרות מכירה של המותגים, וכי הוא לא ניסה למכור. כשנשאל אם מסוף 2016 המשיך למכור בניגריה תערובת מזון לדגים, ענה שחזר למכור על פי ההסכם תחת מותג חדש, שכן ההסכם הוא שנגמרת הפעילות ולא משתמשים במותג multifeed בניגריה. לדבריו, התובע ידע והנתבע אמר לו בצורה מדויקת שהוא מתכוון להמשיך בפעילות זו (עמ' 78 לתמליל מיום 3.12.20). הנתבע אישר את הפרסום שביצע לפי ת/22 ללקוחות multifeed בניגריה. לפי פרסום זה, המותג המצליח multifeed המיוצר על ידי צמח was discontinued in July 2016, וכי יצרן אחר מנסה לחקות את המוצר ושולח מוצר מזויף לניגריה באיכות גרועה יותר. על כן, הודיע ללקוחות שלאחרונה פיתח מותג חדש בשם אחר של אותו יצרן שייצר את multifeed שנים רבות, והציע להם לבדוק אם היצרן הוא צמח, שמאחוריו יותר מ-50 שנות נסיון.

46. הוצגה בפני הנתבע הסתירה בין הסיבה שנתן להפסקת הפעילות, שהיא הרצון להתמקד בתחומים אחרים ולעבור לתחומים יחודיים יותר, לבין המשך הפעילות לפחות עד 2020. תשובתו היתה שמה שאמר הוא מה שהתכוון.
"ת. כל הפעילות קיבלה כיוון אחר, הרבה יותר ייחודי , המזון לדגים היה לו חלק אבל הוא כבר לא היה המנוע גם מבחינתי בראיה של הפעילות הגלובלית שלי למזון לדגים יש חלק, אבל הוא הרבה פחות ייחודי מהכיוונים שאני ניגשתי אליהם והמשכתי לפתח אותם. זה לא סתירה". ש. זה לא סתירה? אוקי. אתה למעשה אפילו אמרת שמעולם, אתה אמרת פה אמרתי לדודי שאני הולך להמשיך למכור מזון לדגים, זה נכון?
ת : נכון. גם מזון לדגים.
ש : גם מזון לדגים. הבנתי. עכשיו, תן לי להבין את הלוגיקה שאתה פועל בה. אתה מתאר סיטואציה שהשוק הזה הוא בלתי כלכלי, הוא לא כלכלי. הרווחיות נשחקת, עניין של שערי מטבע, עוד פעם , אני לא אחזור על כל הטעמים שדשנו בהם כבר מספר פעמים. ומצד שני, אתה ממשיך למכור ואז אני רוצה לשאול אותך אחת משתיים, האם אתה פועל , רוצה להבין את דעתך, האם אכן קיימת כדאיות ולא דייקת בדבריך או שאתה פועל בדווקנות במצב של חוסר כדאיות כלכלית?
ת : הכלכליות של האוכל לדגים ירדה בצורה משמעותית ואין, כמו שראיתי וגם זה היה נכון בדיעבד, היא לא יכולה להחזיק לאורך זמן וחייבים , אם רוצים להמשיך לפעול הייתי חייב להכניס תוכן חדש ולפתוח דברים ולייצר למעשה נקרא לזה מוצרים, אפיקים חדשים, כל מה שלמעשה אני עושה היום. אבל מזון דגים כמו שהוא אפשר למכור אותו אבל הוא לא יהיה כמו שהוא היה, הוא לא יכול להיות מנוע צמיחה. הוא יכול לכסות עלויות, הוא יכול לעשות כל מיני דברים כאלה ולי היו גם שיקולים נוספים שהם לא תמיד רק בעניין הכלכלי לאותה נקודה." (עמ' 84-83 לתמליל מיום 3.12.20).

47. לא ברור אם גירסתו הסופית של התובע היא שהמותג/ים הם הפעילות המשותפת, או שלמותגים חיים נפרדים מהפעילות המשותפת. לאור ההסכם על סיום הפעילות המשותפת ביום 30.6.16, אי אפשר לקבל את ההנחה שהמותגים הם הפעילות המשותפת, שכן זו נפסקת בעוד המותגים קיימים. על כן, אני קובע שהפעילות המשותפת היתה אמורה להסתיים ביום 30.6.16 בעוד הצדדים הסכימו להפסיק להשתמש במותגים ולבדוק אפשרות מכירתם. הנתבע הפסיק להשתמש במותגים אבל התובע לא הפסיק להשתמש במותגים, כפי שאישר בעדותו. לכן הוא שהפר חיוב זה. אשר לבדיקת אפשרות מכירת המותגים, הנתבע לא בדק זאת, ובכך הפר את המוסכם, אבל איני מאמין לתובע שהוא בדק אפשרות מכירת המותגים. זאת, הן משום הגירסה המעורפלת לפיה "שני אנשים רצינים" בלתי ידועים מתעניינים ברכישה, והן משום הנסיגה של התובע מאמירה זו אל מול בקשת הנתבע לעמוד בקשר עם עורך דינו, בטענה התמוהה כאילו הפנייה לעורך דין כדי לשאת ולתת ולהגיע להסכם רכישת מותגים היא "נפנוף" שדינו נסיגה מההסכם והאשמה בחיסול הפעילות המשותפת. יש לעורך דין מקום במשא ומתן ובעריכת הסכם, ונסיגתו של התובע מצביעה על כך שאמר שיש לו אנשים רציניים היתה מן השפה ולחוץ ולא אמיתית. על כן, שני הצדדים הפרו הדדית את החיוב המוטל על שניהם לבדוק אפשרות מכירת המותגים, ואף אחד מהם לא ניזוק מכך יותר מהאחר.

48. אני דוחה את גרסת התובע כאילו אין סתירה בין שימוש במותגים (המנוגד להסכמה על הפסקת השימוש בהם) לבין מכירתם. הוסכם על הספקת השימוש ובדיקת מכירה, ולא על שימוש עד למכירה. אני דוחה גם את הגירסה כאילו בעלותו של הנתבע על סימן המסחר בארץ מנעה מכירה או שימוש בו לשיווק תערובות למזון בניגריה. התובע היה למעשה בעל סימן המסחר בניגריה. הנתבע הסביר בחקירתו את ההבדל בין הפורמולה של התערובת, הידועה לאנשי מקצוע, לבין סימן המסחר. אין מניעה לייצר את אותה פורמולה תחת סימן מסחר אחר. הנתבע עשה זאת וגם התובע היה יכול לייצר אותה פורמולה מחוץ לישראל ולשווקה תחת אותו סימן מסחר, תוך המשך הפרת חיובו להפסיק את השימוש במותג.

49. אשר להמשך הפעילות של הנתבע בשיווק מזון לדגים, התובע ראה בכך אבן פינה המוכיחה את התרמית הגדולה במסגרתה החתים את התובע על הסכם בטל מעיקרו. עברנו כבר את השלב הזה. ההסכם תקף. לכל אחד מהחתומים עליו היו חשבונות כאלה ואחרים ושניהם, אנשי עסקים מנוסים, הסכימו לחתום על ההסכם. לא נותר אלא לבדוק האם המשך הפעילות הוא הפרה של ההסכם בדבר הפסקת השימוש במותג וסיום הפעילות המשותפת, והתשובה שלילית. הנתבע לא המשיך בשימוש במותג multifeed, בניגוד לתובע. הוא לא קיבל על עצמו הפסקת פעילות בשיווק מזון לדגים. כך עולה הן מעדותו שהבהיר לתובע במפורש שהוא מתכוון להמשיך בכך שלא נסתרה, והן מרכישת הציוד והמלאי בדרך על ידי הנתבע לפי ההסכם.

50. על כן, אני קובע שהנתבע לא הפר את סעיפים 6-7 להסכם.

סיכום ביניים

51. על פי כל האמור לעיל, התוצאה היא שהנתבע לא הפר את ההסכם מיום 10.5.16, ואינו חייב בפיצוי התובעים על הפרתו. ממילא, נשמט הבסיס לטענה של התובעים, שעל הנתבע לשלם להם את מחצית שווי החברות שעסקו בפעילות המשותפת. הפעילות המשותפת של החברות הסתיימה לפי המוסכם בהסכם ולא כתוצאה ממעשה עוולה של הנתבע, ואין בסיס לחיובו בתשלום מחצית שווי החברות.

52. ממילא, אין צורך לעסוק בהערכת שווי החברות, שהצדדים הקדישו להם חוות דעת מומחים. אומר רק בקצרה, שחוות דעתו של רו"ח אברהם זהר לוקה הן בכך שלא הוכחו כראוי הנתונים שהם בסיס חוות דעתו, ובכך שהוא רלבנטית ליום 30.4.16, ולא ליום 30.6.16 שהוא יום סיום הפעילות, כאשר רו"ח זהר אישר שצריך לתקן את חוות דעתו אם היום הקובע הוא 30.6.16 (עמ' 28 לתמליל 29.11.20) ובעיקר בכך שחוות הדעת מבוססת על שיטת היוון תזרים מזומנים המתאימה להערכת שווי עסקים פעילים הממשיכים לפעול ולא להפסקת פעילות, כפי שאישר החל מעמ' 25 לתמליל מיום 29.11.20. יש בחוות הדעת פגמים נוספים, אבל איני רואה מקום להאריך בהם, לאור קביעתי שהתובעים אינם זכאים לפיצוי משום שההסכם לא הופר על ידי הנתבע.

53. עו"ד ארומוסלה (ת/7) התבקש לחוות דעתו אודות תוצאות המס לפירוק חברות בניגריה. בחוות הדעת צוינו מספר הבנות של עו"ד ארומוסלה ובהן ההבנה שמניות ברטל השקעות וחברות אחרות שאליהן הוסבה הפעילות מוחזקות על ידי שני הצדדים ביחד בחלוקה שאינה ידועה לו, וכי:

המציאות היא שלנתבע אין שום מניות בברטל השקעות, המוחזקת רק על ידי התובעים. מכאן, שלא ניתן כלל לשלם לנתבע דיווידנד בפירוק ברטל השקעות. כך גם בחברות אחרות. יתר על כן, התובעים לא ביקשו לפרק את החברה או לחסלה , ותביעתם מבוססת על הטענה בדבר שווי החברות בהנחה שהן ממשיכות לפעול כעסק חי ומוכרות את פעילותן. על כן, לא ברור הקשר בין חוות הדעת לבין נסיבות תיק זה.

54. זאת ועוד. על פי חוות הדעת, במקרה של פירוק החברה או חיסולה, שיעור המס שישלם בעל המניות נע בין 66-49%. חוות הדעת לא היתה ברורה בעניין זה וגם הנסיון לקבל תשובות ברורות מעו"ד ארומוסלה נכשל. המומחה אישר שהוצאת הכספים מניגריה כרוכה בקבלת אישור ממשלתי, אלא אם קונים בשער גבוה יותר בשוק השחור ומבריחים מהארץ. כלומר, אם החברה היתה ממשיכה בפעילותה ומוכרת את הפעילות, ואחר כך מתפרקת ומחלקת את נכסיה בין בעלי מניותיה, היה עליהם לשלם כמחצית או יותר מס הכנסה, ובנוסף לקנות את הדולרים בשוק השחור בשער גבוה יותר ולהבריח אותם באופן בלתי חוקי מניגריה. הטענה של התובעים בסיכומים, כאילו התכוונו לעשות שימוש בכספים בניגריה לא נתמכה בעדות כלשהי של התובעים.

55. על פי החלטתי שניתנה בפני המומחה, לאחר שתחילה טען לחסיון בטענה שהוא עורך דין של התובע, ואחר כך חזר בו לאחר שהובא בפניו שבחוות הדעת כתב שאין לו שום קשר לתובע, היה על המומחה להעביר לבית המשפט ולצדדים את ההתכתבות בינו לבין התובע בקשר לחוות הדעת שנתן (עמ' 84 לתמליל מיום 29.11.20). המומחה לא העביר דבר, והדבר פוגע במהימנות חוות דעתו, הן משום שנראה שנערכה לפי הכתבה של התובע ולא כחוות דעת עצמאית, והן משום אי קיום החלטת בית המשפט.

56. חוות הדעת עוסקת בתרחישים שלא נטענו כלל, על פי עובדות שלא הוכחו, תוך התעלמות מעובדות שאין עליהן מחלוקת, כגון העובדה שהנתבע אינו בעל מניות בברטל השקעות, אינו יכול למכור את מניותיה, ואינו יכול לקבל דיווידנד בפירוקה. על פי כל האמור, לא אתחשב כלל בחוות דעת זו.

סיכום

57. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

58. על פי תקנה 155 ובג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה ו המסחר (נבו 30.06.2005) הנתבע זכאי להחזר הוצאותיו הסבירות, כולל שכר טירחת עו"ד. הנתבע הציג הסכם שכר טירחה בסך 250,000 ₪ בתוספת מע"מ. לאור העובדה שהתעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין קובע שכר של לפחות 49,361 ₪ לתביעה בסך 1,053,639 ₪, והתביעה הוגשה על סך 5,300,000 ₪, זהו שכר טירחה סביר. בנוסף תבע הנתבע החזר שכר המומחה מטעמו בסך 109,308.57 ₪ לפי חשבוניות שהוצגו, טיסה מארה"ב שבה הוא מתגורר בסך 988.31 דולר ארה"ב והוצאות שהות של 3 שבועות, כולל בידוד, בישראל, שלא הוכחו. על כן, אני מחייב את התובעים לשלם לנתבע שכר טירחת עו"ד בסך 292,500 ₪ ועוד הוצאות משפט אחרות בסך 120,000 ₪.

ניתן היום, י"ג סיוון תשפ"א, 24 מאי 2021, בהעדר הצדדים.