הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 59355-09-16

בפני
כבוד ה שופט חננאל שרעבי

התובע
פלוני
ע"י ב"כ עו"ד אורי גלבוע

נגד

הנתבעת
יצחק שטרן ושות' בע"מ ח.פ. 510934409
ע"י ב"כ עו"ד ח. דבאח

פסק דין

עסקינן בתביעת נזקי גוף שהגיש התובע, בעקבות פציעתו הנטענת בתאונת עבודה אשר אירעה ביום 11.5.14 (להלן: "יום התאונה") באתר בניה ברמת בית שמש ג' (להלן: "אתר הבניה"), בו עבד במסגרת עבודתו אצל הנתבעת.

2. התובע, יליד 26.11.1982, הינו תושב הרשות הפלשתינאית (להלן: "הרשות"), מהכפר יאטה שליד חברון.

3. הנתבעת הינה חברה בע"מ, העוסקת בתחום הבניה.

4. על-פי הנטען בכתב התביעה, ביום התאונה, במסגרת עבודתו אצל הנתבעת באתר הבניה, סמוך לשעה 17:00 נפל התובע דרך פתח פיר מעלית לא מגודר של אחד הבניינים בו עבד באתר הבניה מגובה של ארבע קומות ונחבל חבלות גוף חמורות, שהותירו אותו משותק בפלג גופו התחתון (להלן: "התאונה").

5. אין מחלוקת כי עבודתו הנטענת של התובע אצל הנתבעת, לרבות ביום התאונה, היתה במסגרת היותו שוהה בלתי חוקי (להלן: "שב"ח"), שנכנס לעבודה בישראל ללא היתר עבודה כדין.

6. עוד ראוי לציין, כי התובע נישא לגב' אלכרישאת שראהן (להלן: "האישה"), אזרחית ותושבת ישראל (מהכפר כסיפה) ביום 6.9.12 ולהם שני ילדים שנולדו במועדים כדלקמן:

מוחמד, יליד 13.5.13 (נולד לפני התאונה).
קארים, יליד 10.1.18 (הורתו ולידתו לאחר יום התאונה).

7. מעבר למחלוקות בדבר גובה הנזק הנטען הקיימות בין הצדדים, חלוקים הצדדים גם בדבר נסיבות אירוע התאונה, דבר המשליך על שאלת האחריות של הנתבעת והאשם התורם של התובע.
בעוד שהתובע טוען כאמור כי תוך כדי עבודה נפל מגובה של ארבע קומות דרך פיר מעלית לא מגודר, טוענת הנתבעת בסעיף 18 לסיכומיה כי:

"התובע נפל במסגרת עבודתו (ועל כך אין מחלוקת). עם זאת, נסיבות נפילתו שנויות במחלוקת, ובהקשר זה נמצאת בפני בית המשפט...עדות יחידה של בעל דין (התובע-ח"ש), אשר אין טעמים מיוחדים (שיירשמו) המצדיקים הסתמכות עליה".

היינו – הנתבעת מודה בעובדת היותה מעבידתו של התובע ביום התאונה באתר בניה המצוי בחזקתה ובניהולה בה עבד, אך אינה מודה בעובדת נסיבות התאונה להן טוען התובע (נפילה דרך פיר מעלית לא מגודר בגובה של ארבע קומות).

בלשונה של הנתבעת, בסעיף 19 לסיכומיה:

"יש להניח, כי התובע נפל בנסיבות שאינן מקימות לו עילת תביעה כנגד הנתבעת. על כן, בדיעבד (והדבר אינו נזכר בתיעוד הרפואי), הוספה הנפילה לפיר מעלית לא מגודר, כדי ליצור את אותה עילת תביעה. תוספת זו לא היתה קיימת במועד אירוע התאונה. למעשה, היא נזכרת לראשונה בתביעה שהגיש התובע לקבלת דמי פגיעה למוסד לביטוח לאומי. תביעה שכבר הוגשה והוכנה על ידי בא-כוחו של התובע. קרי, שעה שהתובע כבר נזקק לעילת תביעה כנגד הנתבעת".

8. נבחן ונכריע להלן במחלוקת זו שבין הצדדים.
בנקודה זאת ראוי לציין, כי התובע העיד בנדון בעצמו, והביא לעדות מספר עדים, שאמנם לא היו עדי ראיה ישירים לרגע התאונה (קרי כניסתו לתוך פיר המעלית בקומה 4 שאינו מגודר ונפילתו דרכו), אך הגיעו אליו לתחתית הפיר (לאחר הנפילה), ואחד מן העדים שאף עבד יחד עימו באותה קומה בבנין, ראה אותו שוכב בתחתית הפיר דרך פתח הפיר בקומה ארבע. להלן נפרט עדויות אלה.

לעומת התובע, הנתבעת לא הביאה עדים כלל במסגרת שמיעת הראיות, לרבות בדבר נסיבות התאונה.

עוד ראוי לציין, כי התובע טען בכתב תביעתו ובסיכומיו (סעיף 23) לתחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין תשל"א-1971, כלל "הדבר מעיד על עצמו" (להלן: "סעיף 41"). היינו, אם לאחר שמיעת עדי התביעה עדיין יוותר ספק לענין נסיבות אירוע התאונה, מן הראוי להחיל בנדון את הכלל האמור, ולהעביר לכתפי הנתבעת את נטל השכנוע, שלא היתה לגבי התאונה התרשלות שתחוב לגביה.

שאלת האחריות

נסיבות התאונה והוכחתן

9. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית (ת/1), ובו תיאר את נסיבות התאונה כך (סעיף 2):

"ביום 11.5.14, סמוך לשעה 17:00 בעת שביצעתי עבודות נקיון באחד הבניינים שבבניה שבאתר הבניה, וביקשתי לצאת אל חדר המדרגות של הבנין, צעדתי בטעות אל פתח פיר המעלית של הבנין, שלא היה מגודר במעקה, ונפלתי אל קרקעית הפיר מגובה של 4 קומות. כתוצאה מהנפילה נפגעתי בכל חלקי גופי...".
אם כן – גרסת התובע בתצהירו היא, כי תוך כדי עבודה צעד בטעות אל עבר פיר המעלית, ונפל.

10. בחקירתו הנגדית ציין התובע על אודות נסיבות התאונה כדלקמן:

הבנין בו עבד במועד התאונה היה בנין כא' (עמ' 20 לפרו' שו' 15).
בעת התאונה נבנו בבנין כא' כבר 10 קומות (עמ' 20 לפרו' שו' 19).
עובדים נוספים שעבדו איתו באותה קומה ביום התאונה (קומה רביעית) היו רושדי, פאדל ועזיז (עמ' 20 לפרו' שו' 23).
הוא מאשר את האמור בתצהירו, כי עובר לתאונה יצא מהדירה בה עבד לכיוון חדר המדרגות (של קומה רביעית), ואז נפל לתוך פיר המעלית שלא היה מגודר. לכל אורך הימים שעבד בבנין כא' לא היה גידור לפיר המעלית (עמ' 20 לפרו' שו' 26-32; עמ' 21 לפרו' שו' 1).
היות שהוא, כמו עובדים נוספים אצל הנתבעת, היו שב"חים, הם לא חזרו כל יום עבודה הביתה, אלא פעם בשבוע-שבועיים. הם נותרו לישון באתר הבניה בתוך אחת הבניינים הנבנים. בתקופת התאונה הוא ישן בבנין טז' ולא בבנין כא' בו אירעה התאונה (עמ' 21 לפרו' שו' 27-32; עמ' 22 לפרו' שו' 12-15).

11. עד תביעה נוסף שהגיש תצהיר עדות ראשית (ת/5) במסגרתו התייחס לנסיבות התאונה, היה אחיו של התובע, שגם עבד אצל הנתבעת ביום התאונה, מר עיסא אדעיס (להלן: "עיסא").

ציין עיסא בתצהירו לגבי נסיבות התאונה ומצב פיר המעלית בעת אירוע התאונה כדלקמן:

ביום התאונה הוא עבד בקומה שמעל הקומה בה עבד התובע.
ביום התאונה, בסביבות השעה 16:30, לקראת סיום יום העבודה, הוא שמע רעש חזק. הוא הסתכל וראה את התובע שוכב בתחתית פיר המעלית.
בזמן אירוע התאונה היו בבנין כעשרה עובדים. הוא רץ למטה לתחתית פיר המעלית. התובע היה בהכרה חלקית ומלמל. למקום הגיע עובד נוסף בשם קאסם חריזאת. הם ניסו לדבר עם התובע אך הוא לא הגיב. הם שמו אותו על דיקט – לוח עץ והוציאו אותו מחוץ לבנין.
אחד העובדים הזעיק אמבולנס. לאחר מספר דקות הגיע קטנוע של עזרה ראשונה ואחריו אמבולנס. אנשי מד"א לקחו את התובע באלונקה מפתח בנין כא' לעבר האמבולנס, והוא עזר להם בכך.
מנהל העבודה מטעם הנתבעת היה אדם בשם ג'ואד (להלן: "ג'ואד"). הוא היה באתר הבניה כשהתאונה התרחשה.
הוא הפנה לתמונות שצולמו בזמן פינוי התובע סמוך לאחר התאונה (התמונות הוגשו וסומנו ג'). בתמונות רואים את פיר המעלית בו נפל התובע, את אתר הבניה, את בנין כא', את האמבולנסים שפינו התובע, וכן רואים את ג'ואד, מנהל העבודה.
פיר המעלית לא היה מגודר, והמקום היה חשוך יחסית.

12. עיסא נחקר חקירה נגדית, ובכל הקשור לנסיבות אירוע התאונה ציין כדלקמן:

הוא מאשר כי הבנין בו ארעה התאונה הוא בנין כא', וגם הוא עבד בו ביום התאונה, אך בקומה שמעל הקומה בו עבד התובע (עמ' 34 לפרו' שו' 6-20).
הוא לא היה עם התובע ברגע התאונה, אך עמד על גרסתו כי התובע נפל דרך פיר המעלית (עמ' 34 לפרו' שו' 24-26).
הוא עמד על גרסתו כי פיר המעלית דרכו נפל התובע לא היה מגודר (עמ' 35 לפרו' שו' 9).

13. עד תביעה נוסף היה מר קאסם חריזאת (להלן: "קאסם"), שהגיש תצהיר עדות ראשית (ת/6), בו ציין לגבי נסיבות התאונה, כדלקמן:

הוא עבד ביום התאונה בבנין סמוך לבנין בו עבד התובע.
בסמוך לשעה 16:30 ביום התאונה הוא שמע צעקות של עובדים, כי בבנין הסמוך עובד נפל. הוא רץ לבנין הסמוך וראה את התובע שוכב בתחתית פיר המעלית.
כשהגיע לזירת התאונה מצא שם את עיסא שעבד באותו בנין בו עבד התובע. הוא שמע שהתובע ממלמל אך לא הגיב לדבריהם. הוא ועיסא שמו את התובע על לוח עץ והוציאו אותו מחוץ לבנין.
ג'ואד מנהל העבודה באתר הבניה היה באתר הבניה כשהתאונה התרחשה.
פיר המעלית דרכו נפל התובע לא היה מגודר, והמקום ממנו נפל התובע היה חשוך יחסית.

14. קאסם נחקר חקירה נגדית על תצהירו ובכל הקשור לנסיבות התאונה ציין כדלקמן:

א. ביום התאונה עבד בבנין אחר, ועובדת נפילתו של התובע מקומה ארבע ידועה לו ממה שסיפרו לו (עמ' 37 לפרו' שו' 11-15).
ב. כשבוע לאחר התאונה הנתבעת גידרה את פיר המעלית ממנה נפל התובע (עמ' 39 לפרו' שו' 21-23).

15. עד תביעה נוסף היה מר עזיז סלאח אדעיס, שבכל הקשור לנסיבות התאונה ציין – כי ביום התאונה עבד בעבודות נקיון בקומה 5 בבנין בו עבד התובע. הוא לא ראה התאונה, אך סמוך לאחר התרחשותה שמע צעקות. הוא ירד מקומה 5 וכשהגיע למטה, כבר הספיקו להוציא התובע מחוץ לפיר המעלית (עמ' 42 לפרו' שו' 11-20).

16. עד תביעה נוסף, היה מר רושדי רשידה, שבכל הקשור לנסיבות התאונה ציין – כי ביום התאונה עבד באותו בנין ובאותה קומה בה עבד התובע, אך בדירה אחרת. ברגע ש התובע נפל הוא צעק, ואז הוא רץ לכיוון הצעקות. הוא ירד בריצה למטה. כשהגיע למטה ביחד עם כמה עובדים נוספים הביאו לוח עץ, שמו את התובע עליו והוציאו אותו החוצה (היינו – מתחתית פיר המעלית אל מחוץ לבנין כא', בו ארעה התאונה), הוא היה בין אלה שהוציאו את התובע החוצה (עמ' 45 לפרו' שו' 1-8).
התובע נפל מפיר המעלית שבחדר המדרגות שבקומה 4 (עמ' 45 לפרו' שו' 13).

17. התובע הביא לעדות שלושה עובדים נוספים שהיו נוכחים ביום התאונה באתר הבניה, ועדותם, כך לדברי ב"כ הצדדים, היתה צפויה להיות דומה לעדותם של עדי התביעה האחרים. היינו – לא ראו את התרחשות התאונה אך הגיעו סמוך לאחריה, ואחד מהם אף היה מעורב בפינוי התובע מתחתית פיר המעלית לחוץ הבנין. במצב דברים זה בחר ב"כ הנתבעת לוותר על חקירתם (עמ' 47 לפרו' שו' 18-28).

18. הנתבעת כאמור בחרה שלא להביא עדים מטעמה כלל, גם לא לנסיבות אירוע התאונה.

19. לאחר ששמעתי את עדויות התביעה האמורות שוכנעתי לקבוע כי הוכחה לי גרסת התובע, כי נפל מקומה 4 בבנין כא' שבאתר הבניה, במהלך עבודתו, דרך פיר מעלית שלא היה מגודר, וכתוצאה מכך נחבל חבלות גוף, אותן נפרט להלן.

20. גרסתו זו של התובע, שניתנה בתצהיר עדותו הראשית עליה חזר בחקירתו הנגדית לא נסתרה. ההיפך – היא חוזקה בעדויות העדים הנוספים אותם הביא, שאמנם לא היו עדים להתרחשות התאונה, אך הגיעו בסמוך לאחריה. חלק מהעדים ראו את התובע שוכב בתחתית פיר המעלית למטה (כנראה קומת הכניסה של הבנין) וחלקם אף הוציאו את התובע מתחתית פיר המעלית מחוץ לבנין על לוח עץ. יש בעדותם זאת חיזוק משמעותי לעדותו של התובע בדבר נסיבות התאונה (נפילה לפיר מעלית לא מגודר).
עדי התביעה תיארו תמונת מצב עובדתית אחידה וקוהרנטית, ועדותם לא נסתרה.
נזכיר כי הנתבעת לא הביאה לעדות אף לא עד אחד שיתאר תמונת מצב עובדתית שונה.
כעולה מעדויות עדי התביעה, בזמן אירוע התאונה היו לא מעט עובדים, ואף ג'ואד מנהל העבודה מטעם הנתבעת באתר הבניה (ראו עדותו של עיסא, סעיף 11(ה) ועדותו של קאסם סעיף 13(ד) לעיל), אך גם אותו לא טרחה הנתבעת להעיד.
יותר מזה – הנתבעת לא הביא כל ראיה כי פירי המעלית בבנין כא' (בו ארעה התאונה), לרבות הפיר בקומה 4 (ממנו לפי הנטען נפל התובע) היו מגודרים, בכדי למנוע נפילה מהם תוך כדי עבודה.

21. במצב דברים ניתן לומר שני דברים:

א. הימנעותה של הנתבעת מלהעיד עדים מטעמה בכל הקשור לנסיבות אירוע התאונה פועל לחובת גרסתה כי לא הוכחו נסיבות התאונה המדויקות, מכח הכלל שבפסיקה הקובע לאמור, כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו, וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגרסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד.
לעניין זה ראה:
יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009.

ב. אין מדובר בעדות בעל דין יחידה כמשמעותה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: "סעיף 54"), כטענת הנתבעת בסיכומיה.

סעיף 54 קובע כדלקמן:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:
...
(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;
..."

סעיף 54 עוסק ב"עדות יחיד שאין לה סיוע". במקרה דנן, לעדותו של התובע ניתנה סיוע בדמות עדי התביעה הנוספים, אליהם התייחסנו לעיל, המחזקים אותה ואת אמיתותה בדבר נסיבות התאונה. נדגיש שוב, נתתי אמון בעדותו של התובע ובעדותם של עדי התביעה האחרים.
לכן לטעמי סעיף 54 אינו חל בנסיבות המקרה דנן.

22. לאור כל האמור לעיל אני קובע כי התובע הוכיח את נסיבות התאונה, כגרסתו.

23. מעבר לצורך אציין, כי אפילו הייתי מקבל את גרסת הנתבעת כי התובע לא הוכיח את נסיבות התאונה המדוייקות (למרות שאינה חולקת כי נפל במסגרת עבודתו – סעיף 18 לסיכומי הנתבעת) לא היה הדבר עוזר לנתבעת בהסרת האחריות הנזיקית מעל גבה, מכח כלל "הדבר מעיד על עצמו" שבסעיף 41.

סעיף 41 קובע לאמור:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

בע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי ואח' (23.11.17) – (להלן: "ענין צלאח"), החיל בית המשפט העליון (כב' השופט הנדל) את הכלל שבסעיף 41 במקרה דומה לזה דנן.
שם גם דובר בעובד שעבד באתר בניה, ונפל ממרום גרם מדרגות בבנין שלא היה מגודר ונחבל חבלות גוף. שם גם לא היו עדי ראיה לנסיבות הנפילה המדוייקות, הגם שלא היתה מחלוקת כי העובד נמצא מוטל חבול בתחתית גרם המדרגות המדובר.
שם הנתבעים גם לא הביאו כל ראיה מטעמם בדבר נסיבו התאונה (כבמקרה דנן).
בית המשפט המחוזי במקרה שם דחה את תביעת העובד מהטעם של העדר ראיה המעידה על נסיבות התאונה או אחריות המשיבים לנזקי המערער.

בית המשפט העליון קיבל הערעור, תוך עשיית שימוש בסעיף 41, בציינו כדלקמן:

א. סעיף 41 נותן לבית המשפט כלי עזר לפתרון מצבים מסויימים של אי-ודאות עובדתית לגבי נסיבות המקרה (פסקה 7 לפסק הדין).
ב. שני התנאים הראשונים של סעיף 41 מתקיימים (התובע לא יודע לאשורו את סיבת הנפילה ואתר הבניה בו נמצא גרם המדרגות מצוי בשליטת המשיבים).
ג. משהוכח כי גרם המדרגות ממנו נפל המערער (שם) לא היה מגודר, גם התנאי השלישי של סעיף 41 מתקיים. היינו ניתן לומר כי נסיון החיים או נסיון הנזק מלמדים כי העדר מעקה למדרגות הביאו לנפילת המערער שם.
ד. משהתקיימו תנאי סעיף 41 עבר נטל הראיה במקרה שם לשכמי המשיבים להוכיח כי לא התרשלו, אך הם לא הביאו כל ראיה להוכיח את העדר התרשלותם. לכן התקבל הערעור שם והוטלה על המשיבים אחריות לתאונת העבודה שנגרמה לתובע שנפל מגרם מדרגות ללא מעקה/גידור באתר בניה (תוך הטלת אשם תורם בשיעור 20% על התובע).

אם ניישם את הלכת ענין צלאח למקרה דנן, בו התובע גם טען להחלת כלל שבסעיף 41 (סעיף 6 לעיל) ניתן לומר כדלקמן:
א. אין מחלוקת כי התובע נפל ביום התאונה באתר הבניה;

ב. קיימים עדים להימצאותו בתחתית פיר מעלית כשהוא חבול (ראו עדי תביעה לעיל).
ג. הוכח כי לא היה גידור לפירי המעלית בבנין, לרבות בפיר המעלית ממנו טוען התובע כי נפל.

ד. נצא מנקודת הנחה כי התובע לא יודע את נסיבות התאונה המדוייקות (שהרי הנתבעת טוענת כי לא ניתן לסמוך על עדותו היחידה של התובע, ואין עדי ראיה אחרים לרגע התרחשות התאונה).

ה. במצב דברים זה מתקיימים שני התנאים הראשונים של סעיף 41, כבענין צלאח.

ו. התנאי השלישי של סעיף 41 גם מתקיים. הרי עדויות התביעה מלמדות בסבירות של מעל 51% (מאזן ההסתברויות) כי התובע נפל דרך פיר מעלית שאינו מגודר, אם כי נסיבות הנפילה המדוייקות אינן ברורות. גם נסיון החיים והנזק מלמדים כי קיים סיכון ואפשרות קרובה לנפילה באתר בניה דרך פיר מעלית שאינו מגודר.
יותר מזה – אפילו נפל התובע מגובה באתר בניה (עובדה בה מודה התביעה) ולאו דווקא דרך פיר מעלית שאינו מגודר, עדיין הסבירות ונסיון החיים מובילים למסקנה כי אירוע התאונה נגרם עקב אי נקיטת זהירות סבירה על ידי הנתבעת (מעבידתו של התובע ובעלת השליטה באתר הבניה), מאשר עם המסקנה כי נקטה בזהירות סבירה.

ז. במצב דברים זה ומכח הכלל שבסעיף 41, נטל הראיה עבר לכתפי הנתבעת להראות כי נקטה באמצעי בטיחות נדרשים למניעת נפילת התובע מגובה בעבודה באתר בניה, בין אם נפילה דרך פיר מעלית לא מגודר ובין אם נפילה בכלל מגובה באתר בניה.
משהנתבעת לא הביאה ראיות כלל, כבענין צלאח, הדבר משמש לחובתה ולהטלת האחריות לגרימת התאונה על כתפיה (בכפוף להטלת אשם תורם על התובע, ובכך נעסוק להלן).

אחריות הנתבעת

24. כאמור לעיל, שוכנעתי לקבוע כי הוכחה לי גרסת התובע, כי נפל מקומה ארבע בבנין כא' שבאתר הבניה, במהלך עבודתו, דרך פיר מעלית שלא היה מגודר, וכתוצאה מכך נחבל חבלות גוף.

25. אין מחלוקת כי בין התובע לנתבעת שררו ביום התאונה יחסי עובד-מעביד, וכי התאונה נגרמה במהלך העבודה (כך עולה גם מסיכומי הנתבעת – ראו למשל סעיף 18).

26. במצב דברים זה טוען התובע בסיכומיו לענין אחריותה של הנתבעת לתאונה כדלקמן:

קיימת חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדו, במסגרתה חייב לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לכלי עבודה בטוחים, לשיטות עבודה נאותות, להדרכת עובדיו והזהרתם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפיקוח על נקיטת אמצעי זהירות דרושים.
במקרה הנדון הופרה חובת הזהירות הקונקרטית שחבה הנתבעת כמעבידה כלפי התובע כעובד, בכך שלא סיפקה מקום עבודה ותנאי עבודה בטוחים (לא גידרה לבטח פיר מעלית פתוח בבנין רב קומות ועקב כך נפל התובע מקומה ארבע), לא הדריכה את עובדיה מפני עבודות בגובה ו/או באתר בניה בגובה ואף לא פיקחה כיאות על עבודת עובדיה באתר הבניה.
בכך ביצעה הנתבעת כלפי התובע את עוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין.

במעשיה ו/או מחדליה שהובילו לתאונה דנן ביצעה הנתבעת כלפי התובע את עוולת הפרת חובה חקוקה הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין.
החובות החקוקות שהופרו הן כדלקמן:
פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 – סעיפים: 49, 50, 54, 55, 56, 61, 62 ו-69 (העוסקים בגישה בטוחה למקום עבודה, הגנה מפני נפילה, משטחי עבודה בטוחים, גידור לבטח של מדרגות ופתחים ברצפה, גידור של פיר מעלית).
תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988 – סעיפים: 2, 9, 10, 11, 16, 79-81 ו-168 (העוסקים במינוי מנהל עבודה, גידור משטחי עבודה מהם עלול עובד ליפול, גידור פתחים במשטחי עבודה, לרבות בפיר מעלית, או אמצעי בטיחות אחרים שימנעו נפילה).
תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997 – סעיפים: 2, 3 ו-8 (העוסקים במניעת סיכונים בטיחותיים במקום עבודה, מתן ציוד מגן אישי לעובד ופיקוח כי העובד משתמש בציוד המגן האישי כראוי).
27. מן העבר השני הנתבעת בסיכומיה שללה את אחריותה לתאונה, וטענה כדלקמן:
א. התובע עבד כאיש נקיון באתר הבניה במשך כשישה עד שמונה חודשים טרם אירוע התאונה (עדותו עמ' 20 לפרו' שו' 6-8).
ב. התובע ידע עובר לתאונה כי עסקינן בפיר מעלית שאינו מגודר (עמ' 21 לפרו' שו' 1).
ג. המעבר בין קומה לקומה בכל בנין באתר הבניה הוא דרך חדר המדרגות, והתובע ידע זאת (עמ' 21 לפרו' שו' 12).
ד. עסקינן בביצוע עבודת נקיון פשוטה על ידי התובע, שלא נדרשת לה הדרכה מיוחדת. התובע עבד באותה עבודה באותו אתר בניה כשמונה חודשים טרם אירוע התאונה. התובע גם ידע כאמור כי ישנם פירי מעלית שאינם מגודרים, וכי על מנת עבור מקומה לקומה יש לעשות שמוש בחדר המדרגות בלבד.
ה. במצב דברים זה (עבודה פשוטה, מודעות לפירי מעלית שאינם מגודרים, אפשרות מעבר מקומה לקומה באמצעות חדר המדרגות) יש לומר כי הנתבעת כמעביד לא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה.
28. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בנושא האחריות, שוכנעתי מטענות התובע בדבר אחריותה של הנתבעת לתאונה, מכח עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה שבפקודת הנזיקין.
רבה הפסיקה הקובעת את אחריותו המושגית של מעביד כלפי עובדו, המחייבת הספקת מקום ותנאי עבודה בטוחים, הנהגת שיטת עבודה בטוחה, הדרכת עובדיו בדרכי עבודה נאותות ובטוחות והזהרתם מפני הסכנות הצפויות להם בעבודתם.
ראו לענין זה:
ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פד"י מב(1) 415;
ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז(3) 225;
ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח', פד"י נט(3) 66 (להלן: "ענין יצחק").
29. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת (כחובת הזהירות המושגית) על פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר היה יכול לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק. אם התשובה על כך היא בחיוב יש לומר כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית (ראו ענין יצחק פסקה 21).
30. במקרה דנן סבורני כי מבחן הצפיות מלמד, כי הותרת פיר מעלית ללא גידור לבטח, בניגוד לסעיף 61 לפקודת הבטיחות בעבודה וסעיף 79 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), עלולה לגרום לנזק של נפילת עובד כבמקרה דנן.
מכאן כי הנתבעת כמעביד, הפרה את חובותיה לספק לעובדיה מקום עבודה ותנאי עבודה בטוחים, שימנעו נפילות אפילו על ידי חוסר תשומת לב מצד העובד העסוק בעבודתו.
31. יותר מזה – הנתבעת טענה בסיכומיה כי עסקינן במקום עבודה שאינו מסוכן, שכן במעבר בין הקומות ניתן היה לעשות שימוש במדרגות הקיימות (טענה שאינה ברורה לי , שכן עצם האפשרות לשימוש במדרגות אינה מונעת אפשרות נפילה לפיר מעלית שאינו מגודר). דא עקא שגם המדרגות היו ללא מעקות, ומסוכנות כשלעצמן, וענין צלאח מלמד זאת (ראה בנדון עדותו של עיסא, שגם במדרגות לא היה מעקה - עמ' 35 לפרו' שו' 11).
32. מעבר לכך הן התובע והן עדיו העידו כי הנתבעת לא סיפקה להם כל ציוד מגן ו/או אמצעי בטיחות אחרים (סעיף 19 לת/1; סעיף 9 לת/5; סעיף 9 לת/6;
יותר מזה, קאסם העיד, כי זמן קצר לפני התאונה הפנה את תשומת ליבו של ג'ואד, מנהל העבודה באתר הבניה מטעם הנתבעת, כי אין גידור לפירי המעלית בבניינים שבאתר הבניה, וג'ואד השיב לו "נעשה את זה", אך בפועל הנתבעת לא עשתה דבר עד למועד התאונה (עמ' 38 לפרו' שו' 8-16).
33. הנתבעת מצידה לא הביאה כל עד מטעמה לסתור את עדויות התובע ועדיו, לרבות בדבר הדרכה ו/או אזהרה שנתנה לעובדיה בדבר הסכנות האורבות לה ם במקום העבודה ו/או הפיקוח שקיימה באתר העבודה עובר לתאונה.
34. במצב דברים זה שוכנעתי לקבוע, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית שחבה כלפי התובע (עובד שלה), ובכך ביצעה כלפיו את עוולת הרשלנות, ומכאן אחריותה לתאונה.
35. מעבר לכך, שוכנעתי גם כי הנתבעת ביצעה כלפי התובע את עוולת הפרת חובה חקוקה, בהפרה את הוראות החוק הבאות, שנועדו לטובתו והגנתו של התובע, הפרה שהובילה לנזק מסוגו או מטבעו של הנזק אליו נתכוון החיקוק:
סעיף 61 לפקודת הבטיחות בעבודה העוסק בגידור שיגן על פיר מעלית;
סעיף 79 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) העוסק, בין היתר, בגידור פיר מעלית;
סעיפים 2, 3 ו-8 לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) המחייבים את המעביד לספק לעובדו ציוד מגן אישי, ופיקוח כי יעשה בו שימוש, במהלך עבודתו.
(יתכן אף שהנתבעת הפרה חובות חקוקות נוספות שנועדו לטובתו והגנתו של התובע, כפי שאף פירט והרחיב ב"כ התובע בסיכומיו, וכמפורט בסעיף 26 (ב) לעיל, אך הצטמצמתי לחובות החקוקות הנוגעות לגידור פיר מעלית וציוד מגן אישי, שקיומן על יד הנתבעת היה עשוי להפחית את סכנת התרחשות תאונות דוגמת זו דנן ו/או מקטין משמעותית את נזקי התובע).
בגין הפרות חקוקות אלה גם חבה הנתבעת בנזיקין כלפי התובע, בבצעה כלפיו את עוולת הפרת חובה חקוקה שבסעיף 63 לפקודת הנזיקין.
אשם תורם של התובע
36. טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי אפילו תוטל אחריות על כתפיה, יש להטיל על התובע בנסיבות התאונה דנן אשם תורם שלא יפחת מ-50%.
37. מנמקת הנתבעת טענתה זו כדלקמן :
א. התובע לא עבד בלחץ זמנים, שהרי בהיותו שב"ח נותר ללון באתר הבניה ברוב ימות השבוע.
ב. עבודת התובע (עבודת נקיון) היתה פשוטה, והוא ביצעה עבודה זו הרבה פעמים בעבר, בשמונת חודשי עבודתו באתר הבניה טרם התאונה.
ג. התובע (כך לשיטתו) ידע אף טרם אירוע התאונה כי פיר המעלית אינו מגודר.
ד. ככל שהתובע נדרש לעבור מקומה לקומה היה יכול לעשות כן באמצעות חדר המדרגות. לכן לא ברורה צעדתו לעבר פי המעלית בקומה בה עבד, כשידע שאינו מגודר.
ה. בנסיבות אלה, נפילתו של התובע דרך פיר המעלית כשעדיין קיים אור יום (כפי שניתן לראות בתמונות ת/3), דורשת הטלת אשם תורם משמעותי, בשיעור שלא יפחת מ-50%.
38. בסיכומי התשובה של התובע הוא טען, כי בנסיבות המקרה דנן אין מקום להטיל עליו אשם תורם בשיעור כלשהו מהטעמים הבאים:
א. פיר המעלית לא גודר על ידי הנתבעת, ואף לא ננקטו על ידה אמצעי בטיחות מינימליים למניעת סיכון של נפילה מגובה באתר הבניה.
ב. בעת הנפילה, שארעה במהלך העבודה, ברור שהתובע לא ידע כי ניצב על פי תהום. לכן אם פיר המעלית היה מגודר ו/או אם סביבת העבודה היתה בטוחה כנדרש, התאונה לא היתה מתרחשת.
ג. במצב דברים זה לא יכולה להישמע מפי המעביד טענת אשם תורם, משום שהתובע ידע תיאורטית על קיומו של פיר מעלית לא מגודר.
39. בענין צלאח סיכם בית המשפט את סוגיית אשמו התורם של עובד בתאונה עבודה במילים הבאות:
"פסיקת בתי המשפט מבחינה בין מקרים שבהם נוטל פועל סיכון בלתי מחושב וממשי, באופן חופשי, ואותו סיכון הוא שגורם לנזק, לבין מקרים אחרים שבהם לא נקט מעביד אמצעי זהירות. במקרים הראשונים מוטל על העובד אשם תורם, ואילו במקרים האחרונים האשם כולו מיוחס למזיק או למזיקים, גם לנוכח הפער בין העובד למעבידו, ויכולתו הרבה יותר של המעביד למנוע את הנזק (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין, [פורסם בנבו] פסקה 25 (31.8.2011)).
בהתאם לכך, הדגש בפסיקה הושם על מידת נסיונו של העובד ועל מידת העדרם של אמצעי הזהירות לשם מניעת התאונה מצד אחד, ועל פעולותיהם הקונקרטיות של המזיק והניזוק מצד שני (ראו למשל ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל, [פורסם בנבו] פסקה 14 (10.5.2016); ע"א 3370/12 ברוך כהן נ' דוד גדעון, [פורסם בנבו] פסקאות 4, 24-23 (26.1.2014); ע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פסקה 32 (‏30.8.2015))" (ציטוט מעמ' 19 לפסק הדין).
בענין צלאח החליט בסופו של דבר בית המשפט להטיל על העובד (שכזכור נפל באתר בניה ממדרגות נעדרי מעקה) אשם תורם בשיעור של 20%, ונימוקיו כדלקמן :
"יישום הלכות אלה לענייננו מוביל למסקנה שיש לייחס למערער אשם תורם. עדי התביעה, שעבדו יחד עם המערער על הבניין, לא העלו טענה כלשהי בדבר מחאה מצד המערער או מצדו של גורם אחר נגד העדר אמצעי בטיחות. אף לא נטען כי הקבלן דחק בעובדיו לעבוד ללא אמצעי בטיחות, או איים לפטרם או להטיל עליהם סנקציה אחרת. מן החומר עולה כי המערער, שהיה בעל נסיון בתחום הבנייה, בחר להמשיך ולעבוד מרצונו החופשי בבניין, חרף העדרם של אמצעי זהירות כלשהם. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי הנזק נגרם גם באשמתו של המערער.
בנסיבות העניין, הייתי מציע לחברי לאמוד את שיעור האשם התורם של המערער בשיעור של 20% מגובה הנזק. סבור אני כי שיעור זה משקף מצד אחד את התרומה הבלתי מבוטלת של המערער לנזק, ומצד שני את האחריות הרבה יותר – במידה משמעותית – של הצד ה"חזק", הלא הוא האחראי על העבודה ועל תנאי הזהירות. מעבר לעצם האחריות על נקיטת אמצעי הזהירות, קיים פער מובנה בין הפועל למעבידו בכגון דא, המקשה על הפועל להתנהל באופן המפנים את כל הסיכונים במלואם..." (ציטוט מעמ' 19-20 לפסק הדין).
40. בע"א 3573/15 פלוני נ' יפים פרידמן ובניו בע"מ (4.6.17) גם עמד בית המשפט העליון על השיקולים בהטלת אשם תורם על עובד, וביניהם (פסקה 20) :
א. האם העובד הוזהר מראש מפני הסכנה;
ב. היה קיים שלט אזהרה מפני הסכנה והעובד ראה את השלט;
ג. היתה לעובד היכרות מוקדמת עם מקום התאונה (לדוגמא, תאונה המתרחשת במקום עבודתו של העובד).
41. יישום השיקולים דלעיל למקרה דנן מוביל למסקנה, כי ראוי להטיל במקרה דנן על התובע אשם תורם בשיעור של 15%. להלן אבהיר קביעתי זו.

42. א. עסקינן בתובע המנוסה בעבודות בניה בכלל (התחיל לעבוד בעבודות בניה מגיל 18
לערך, והתאונה ארעה כשהיה כבן 32 שנים – עמ' 17 לפרו' שו' 27; עמ' 18 לפרו' שו' 7) ובאתר הבניה בו ארעה התאונה בפרט (עבד באתר הבניה כשמונה חודשים טרם אירוע התאונה, בעבודות נקיון דוגמת אלה שביצע ביום התאונה – עמ' 19 לפרו' שו' 18; עמ' 20 לפרו' שו' 6-8).
ב. התובע היה מודע עובר לתאונה כי בבנין כא' בו ארעה התאונה לא היה גידור לפיר המעלית (עמ' 20 לפרו' שו' 30-32; עמ' 21 לפרו' שו' 1).
התובע לא הצהיר בתצהיר עדותו הראשית (ת/1), ואף לא בחקירתו הנגדית כי פנה בעצמו באופן אישי לנתבעת או למי ממנהליה ו/או למנהל העבודה באתר הבניה בטרוניה על אי גידור פיר המעלית/יות באתר הבניה, ואף בחר להמשיך לעבוד למרות היותו מודע לסכנת הנפילה דרך פיר המעלית בבנין בו עבד.
רק קאסם העיד כי פנה זמן קצר לפני התאונה למנהל העבודה באתר הבניה, ג'ואד, בטענה שאין גידור לפיר המעלית באתר הבניה, וג'ואד אמר לו שיעשו גידור, אך בפועל לא עשו כן עד יום התאונה. יחד עם זאת מעבר לפניה יחידה זאת, קאסם לא פנה שוב לנתבעת ויתר עובדי הנתבעת לא עשו כלום נגד מחדל וסכנה אלה. העובדים אף לא שוחחו ביניהם על סכנת העדר הגידור לפיר המעלית (עמ' 38 לפרו' שו' 8-18).
ד. התאונה ארעה לגרסת התובע בשעה 17:00 בחודש 5/14. במועד זה שורר בישראל שעון קיץ, כך שעסקינן באור יום מלא. כך ניתן גם להתרשם מהתמונות ת/3. מכאן כי גם בתוך הבנין בו ארעה התאונה, היה אור יום (הגם שיתכן שהוכהה במידה מסויימת על ידי קירות הבנין) אך אין מדובר בזירת תאונה חשוכה יחסית (כטענת התובע בסעיף 18 לת/1). היינו, התובע היה יכול לראות את פיר המעלית דרכו נפל עם קצת יותר תשומת לב מצידו.
43. במצב דברים זה מצאתי לנכון להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 15%, אך לא מעבר לכך. עיקר האשם המוסרי לגרימת התאונה (ראו ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פד"י נח(1), פסקה 17) רובץ לפתחה של הנתבעת, בהיותה גם הצד החזק יותר ביכולת למנוע את הנזק נשוא התאונה.
לא ראיתי לנכון להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 20% כבענין צלאח (למרות הדמיון בנסיבות), מהטעם כי במקרה דנן, בניגוד לענין צלאח, הוכח (באמצעות עדותו של קאסם) כי היתה פניה לנתבעת עובר לתאונה בדבר העדר גידור לפירי המעלית באתר הבניה, אך הנתבעת לא ביצעה גידור כאמור למרות פניה זאת.
44. סיכום שאלת האחריות:
נסיבות התאונה הוכחו על ידי התובע ועדיו.
הנתבעת אחראית בנזיקין לגרימת התאונה.
לתובע אשם תורם בגרימת התאונה בשיעור של 15%.

שאלת הנזק
45. בעקבות התאונה סבל התובע משברים בחוליות המותניות ומפגיעה בחלק התחתון של חוט השדרה. הוא הובהל באמבולנס ישראלי ממקום התאונה למחסום הכניסה לישראל, ומשם לבית חולים אל-אהלי בחברון (להלן: "בית החולים").
בבית החולים הוא עבר ניתוח בעמוד השדרה התחתון, ואושפז למשך כשמונה חודשים. בהמשך אף שהה בבית חולים שיקומי בבית לחם.
44. בסופו של דבר נותר התובע עם שיתוק בשתי רגליו, ועוד פגיעות כמתואר בחוות דעת רפואית מטעמו של ד"ר אריה קוריצקי, נוירולוג, מיום 20.5.16, שממצאיה כדלקמן :
א. בעקבות התאונה סבל התובע משברים בחוליות המותניות, חבלה בטחול וקונטוזיה של הריאות.
ב. התובע עבר ניתוח של קיבוע ודקומפרסיה של חוט השדרה בחלקו התחתון.
ג. התובע נותר עם שיתוק בשתי הרגליים וחוסר שליטה על סוגר השתן. נדרש לקטטריזציה עצמית לניקוז השתן.
ד. התובע נותר עם אין אונות מוחלט.
ה. נזקק להתנייד עם כסא גלגלים.
ו. אינו מסוגל לכל עבודה פיזית.
ז. יזדקק להתאמת ביתו להתניידות בכסא גלגלים.
ח. יזדקק למעקב רפואי ויעוץ בענין השליטה על השתן, אספקה שוטפת של קטטרים ואביזרים נלווים, וכן לבדיקות שתן תקופתיות.
ט. יזדקק לרכב וכסא גלגלים מתאימים לצרכיו.
י. המלצה לטיפולים פזיוטרפיים פעמיים בשבוע.
יא. יזדקק לעזרה בפעולות מסויימות כגון רחצה.
יב. דרגת נכותו היא כדלקמן:
פרפלגיה מלאה – 100% (סעיף 29(2) לתקנות המל"ל).
אי שליטה על שלפוחית השתן ומצב המצריך ניקוז יומיומי – 70% (סעיף 23(2)(א)(5) לתקנות המל"ל).
אין אונות מוחלטת ואובדן תחושה באזור הפניס – 60% (סעיף 24(ב)(6) מותאם לתקנות המל"ל).

47. הנתבעת צירפה חוות דעת רפואית מטעמה, של ד"ר איתן אוריאל, שממצאיה, בכל הקשור לפציעת התובע בתאונה, הם כדלקמ ן:

פרפלגיה פלסידית דיסטלית מלאה – 90% (לפי סעיפים 29(2) (ג-ד) לתקנות המל"ל).
נכות בגין אי שליטה על סוגרים ואין אונות אינן בתחום הנוירולוגי וצריכות להיקבע על ידי אורולוג.
לאור מצבו הנוירולוגי הוא מעריך כי קיים אצל התובע קיצור תוחלת חיים בשיעור של 20-25 אחוז ביחס לאוכלוסיה הכללית לגבי גבר ערבי בן גילו.

48. המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), מחלקת נפגע עבודה, הכיר בתאונה כתאונת עבודה. ועדה רפואית מטעמו קבעה לתובע 100% נכות רפואית.
הוועדה מציינת, כי היא מאמצת את קביעותיו של ד"ר קוריצקי בחוות דעתו (מטעם התובע) שעמדה בפניה, וכי הנכות בגין אי שליטה על סוגרים ואין אונות נכללת במסגרת הנכות הנוירולוגית המלאה שניתנה (בגין הפרפלגיה המלאה).

הנכות הרפואית והנכות התפקודית

49. לאחר עיון בכל הנ"ל, שוכנעתי לקבוע כי הנכות הרפואית של התובע היא בשיעור של 100%, כקביעת ד"ר קוריצקי (מטעם התובע) והו ועדה הרפואית מטעם המל"ל.
הסיבה שד"ר אוריאל נתן לתובע רק 90% (תוך התעלמות מבעיית השליטה על הסוגרים ואין האונות מהטעם כי רק אורולוג מוסמך לקבוע זאת) היתה, כי התרשם שנותר לתובע כח מסויים ברגל ימין. אפילו נקבל קביעה זאת, אין בכך להועיל לתובע שנותר משותק ונעדר כושר הליכה, תוך התניידות בכסא גלגלים.
מעבר לכך – טוען התובע בסיכומי התשובה מטעמו, כי אי השליטה על הסוגרים מקורה בנכות עצבית, וזה בתחום מומחיותו של ד"ר קוריצקי כנוירולוג. שוכנעתי לקבל טענה זו כיוון שתמיכה לכך ניתן למצוא בקביעת הו ועדה הרפואית של המל"ל, שהעדר שליטה על הסוגרים והאין אונות נכללים בנכות הנוירולוגית שנקבעה לתובע בגין פרפרלגיה מלאה.
כאן אעיר – כי לא בכדי התובע בסיכומי התשובה התייחס רק לבעיית אי שליטה על הסוגרים ולא לבעיית האין אונות הלכאורית של התובע. התברר כי התובע הצליח להביא ילד לעולם לאחר פציעתו באמצעות קיום יחסי מין רגילים עם רעייתו לאחר פציעתו (ראו עדות אישתו, עמ' 41 לפרו' שו' 13-15). לכן יש לי ספק לגבי בעיית האין אונות של התובע לאחר התאונה.

אבל די לי בבעית השליטה על הסוגרים (וליתר דיוק אי שליטה על שלפוחית השתן ומצב המצריך ניקוז יומיומי, המצדיקים קביעת נכות בשיעור של 70% , כקביעת ד"ר קוריצקי) בכדי להשלים לתובע ל-100% נכות רפואית, גם אם נלך לגישתו של ד"ר אוריאל מטעם הנתבעת, שהפרפרלגיה מציקה קביעת נכות בשיעור של של 90% בלבד.

50. באשר לנכותו התפקודית של התובע – שוכנעתי להעמידה על שיעור של 100% מטעמים שאפרט להלן.

51. עסקינן בתובע יליד 26.11.1982 שלדבריו הוא חסר השכלה, ומגיל צעיר עבד בעבודות בניה (סעיף 8 לת/1).
בחקירתו הנגדית ציין התובע כי מגיל 18 החל לעבוד בבנין (עמ' 17 לפרו' שו' 26-27).
גם בתחום הבניה רמתו של התובע אינה של עובד מקצועי (דוגמת רצף, טייח וכד') אלא של עובד בעבודות נקיון כלליות (עמ' 21 לפרו' שו' 4-5).
זאת ועוד, כפי שציין ד"ר קוריצקי בחוות דעתו (כמפורט לעיל) התובע נותר עם שיתוק בשתי הרגליים וחוסר שליטה על סוגר השתן, תוך שהוא נדרש לקטטריזציה עצמית לניקוז השתן.
52. אכן לא כל פרפלג נעדר כושר השתכרות לחלוטין כפי שצויין ב ע"א 1249/04 רבאח אדהם נ' רבאח רביע (18.11.06) – (להלן: "ענין רבאח"). יחד עם זאת יש לזכור, ועמד על כך כב' השופט עמית בע"א 8074/15 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (להלן: "ענין פלוני"), תוך התייחסות לענין רבאח, כי:

"אכן, יש לעודד את הניזוק לצאת לעבוד ולהשתכר גם במומו, אך דומני כי יש להשמר מפני החלה 'אוטומטית' של הלכת רבאח. גם אם הניזוק אינו 'שבר כלי' אין משמעות הדבר כי נותרה לו יכולת השתכרות. לא דומה ניזוק שעבד עבודת כפיים לניזוק שעבד במשרד, לא דומה פרפלג המצנתר את עצמו מספר פעמים ביום למי שאינו נדרש לכך. כל ניזוק נבחן על פי נסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, האפשרות לחזור לעבוד באותו מקום עבודה, ומצב התעסוקה בשוק הרלוונטי..." (ציטוט מפסקה 6 לפסק הדין).

אם ניישם הדברים למקרה דנן על נסיבותיו (המפורטות בסעיף 51 לעיל) נמצא כי אין מנוס מהמסקנה, כי נכותו התפקודית הצמיתה של התובע היא בשיעור של 100%.

התובע, נעדר השכלה וכבר לא יוכל לחזור לעבוד בעבודות בניה או בכל עבודת כפיים אחרת. לתובע חוסר שליטה על סוגר השתן, תוך שהוא נדרש לקטטריזציה עצמית לניקוז השתן (אמנם לא צויין בחוות דעתו של ד"ר קוריצקי או בת/1 (תצהירו של התובע) כמה פעמים ביום נדרש התובע ל צנתור עצמי, אך ניתן לשער כי יותר מפעם ביום ).
כל אלה מלמדים לטעמי על נכות תפקודית מלאה.

קיצור תוחלת חיים

53. כפי שצויין בסעיף 47 לעיל, המומחה הנוירולוגי מטעם הנתבעת קבע, כי לנוכח מצבו הנוירולוגי הוא מעריך כי קיים אצל התובע קיצור תוחלת חיים בשיעור של 20-25 אחוז ביחס לאוכלוסיה הכללית לגבי גבר ערבי בן גילו.
בהסתמך על קביעה זו, טענה הנתבעת בסיכומיה לקיצור תוחלת חיים של התובע בשיעור של 22.5%.

כן ציינה הנתבעת בסיכומיה כי על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (אותם לא צירפה לסיכומיה ואף לא הגישה אותם כראיה), תוחלת החיים באוכלוסיה היא כדלקמן:
גבר יהודי בישראל – 80.7 שנים.
גבר ערבי בישראל - 77.2 שנים (כאשר אצל בני שלושים, כתובע דנן, שאינם בעלי השכלה תיכונית או אקדמית, נמוכה תוחלת החיים ב-7.4 שנים אצל גברים. היינו – 69.8 שנים).
כן ציינה הנתבעת כי תוחלת החיים אצל גבר ערבי שאינו תושב ישראל (דוגמת תושב שטחים) נמוכה יותר. יחד עם זאת לצרכי תובענה זאת היא מוכנה לבחון את קיצור תוחלת החיים של התובע בהתאם לתוחלת חיים של גבר ערבי בישראל מעל גיל 30 נעדר השכלה תיכונית או אקדמית. קרי תוחלת חיים של 69.8 שנים.

לכן לטענת הנתבעת, תוחלת חייו של התובע מגיעה לשיעור של 54 שנים (במעוגל) לפי חישוב כדלקמן: 69.8X22.5% שווה ל-15.7 (שנות קיצור החיים). לכן מתוחלת חייו של התובע (69.8) יש להפחית שנים אלה. התוצאה היא כי תוחלת חייו של התובע היא 54 שנים.

54. נגד טענה זו של הנתבעת יצא התובע חוצץ בסיכומי תשובתו, כדלקמן:

ככל שרצתה הנתבעת לטעון לקיצור תוחלת חיים היתה צריכה לבסס טענתה בחוות דעת רופא שיקומי, ולא בהסתמך על חוות דעת נוירולוגית.

בכל מקרה חישוב קיצור תוחלת החיים כפי שהתבצע בסיכומי הנתבעת מוטעה בשניים:

אין גיבוי לנתונים הסטטיסטיים שציינה הנתבעת בסיכומיה בעלמא.
חישוב קיצור תוחלת החיים צריך להתבצע מגילו של הנפגע ביום פסק הדין ועד יתרת תוחלת החיים הרלוונטית ולא ממלוא תוחלת החיים הרלוונטית.

55. הנתבעת בסיכומי תשובה לסיכומי התשובה טענה כדלקמן:
המומחה מטעמה היה מוסמך לקבוע קיצור תוחלת חיים.
את קיצור תוחלת החיים גוזרים מסך תוחלת החיים, ולא מיתרת תוחלת החיים במועד מתן פסק הדין.

56. אפתח בבחינת השאלה, אם המומחה הנוירולוגי מטעם הנתבעת, ד"ר איתן אוריאל, היה מוסמך לקבוע את קיצור תוחלת החיים של התובע.
נציין כי ד"ר אוריאל קבע קיצור תוחלת חיים לתובע "לאור מצבו הנוירולוגי", כך לשונו. במצב דברים זה, אני סבור כי קביעת קיצור תוחלת החיים של התובע, שהיא קביעה רפואית, נעשתה במסגרת התמחותו של ד"ר אוריאל כנוירולוג, לנוכח מצבו הנוירולוגי של התובע.
לכן אין מקום לטענת התובע כי ד"ר אוריאל לא היה מוסמך לקבוע קביעה זאת, ורק מומחה שיקומי יכול היה לקבוע את קיצור תוחלת החיים של התובע.
חיזוק לקביעה זאת ניתן למצוא בפסיקה עניפה של הערכאות השונות, בה רואים כי קביעת קיצור תוחלת החיים נעשתה לאו דווקא על ידי מומחה שיקומי, אלא על ידי המומחה שנתן חוות דעת רפואית (למי מהצדדים) בהתייחס לתחום מומחיותו, כבמקרה דנן.
למשל בע"א 8109/95 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' גינת פד"י נב(5) 637, 645. שם מומחה בתחום הנוירולוגיה קבע שקיים קיצור תוחלת חיים לנפגע במצבה של המשיבה;
כך גם בת.א. (ת"א) 1764/05 ע.א. (חסוי) נ' רכבת ישראל בע"מ (22.12.15) נקבעה תוחלת חיים של חולה נפש (סכיזופרניה) ע"י פסיכיאטר (ראו פסקה 19 לפסק הדין)

היה יכול התובע להמציא חוות דעת משלימה מטעם ד"ר קוריצקי שת חלוק על נתון זה שקבע ד"ר אוריאל בדבר קיצור תוחלת החיים של התובע, ולא עשה כן.

משכך נותרה בפני רק קביעתו של ד"ר אוריאל בדבר קיצור תוחלת חיים של התובע ב-20 עד 25 אחוז.

57. מהו שיעור קיצור חייו של התובע?
היות שקביעתו של ד"ר אוריאל לא היתה החלטית, אין מקום לטעמי לעשות ממוצע בין שתי קביעותיו (20-25 אחוז), כפי שעשתה הנתבעת, אלא לתת לתובע ליהנות מן הספק, ולקבוע לו שיעור של 20% כקיצור תוחלת חיים, כרף התחתון של ד"ר אוריאל.

58. בהתאם לאיזה נתון סטטיסטי יש לבחון את תוחלת חייו של התובע?

לכאורה יש שלוש אפשרויות:
תוחלת חייו של גבר יהודי בישראל.
תוחלת חייו של גבר ערבי בישראל (וכאן יש, לגרסת הנתבעת שתי תתי אפשרויות – הבחנה בין גבר בגיל 30 שנים שהינו משכיל לגבר שאינו משכיל).
תוחלת חייו של גבר ערבי שאינו חי בישראל (דוגמת תושב שטחים).

59. התובע טען כי הוא נשוי לאישה ישראלית תושבת כסיפה, ומירב הסיכויים כי יתאחד עם אישתו בישראל ויהיה תושב ישראל, כפי שעשה אחיו שגם התחתן עם אישה מכסיפה (נתייחס לאפשרות זאת ביתר הרחבה כשנדון בבסיס שכרו של התובע לחישוב פיצוייו בחלק מראשי הנזקים).

בכל אופן הנתבעת הסכימה לפנים משורת הדין, לבחון את תוחלת חייו של התובע בהתאם לגבר ערבי החי בישראל ונעדר השכלה (ראו סיכומיה וסיכומי התשובה לתשובה שהגישה).

60. משכך, יש לבחון אם יש מקום לערוך השוואה לענין תוחלת חיים בין גבר ערבי (משכיל ושאינו משכיל) החי בישראל לבין גבר יהודי החי בישראל.

בת"א (חי') 1069/04 ג'בארין נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (25.8.09), ציין כב' השופט עמית כי :
"...איני רואה להבחין בין תוחלת חיים של המגזר הערבי, לעומת כלל האוכלוסיה, כפי שאין לדקדק ולבחון תוחלת חיים של המגזר הערבי העירוני לעומת המגזר הערבי הכפרי וכיו"ב חתכים אפשריים" (ציטוט מסעיף 12 לפסק הדין).

בענין פלוני שב השופט עמית והתייחס לנקודה זו בציינו כי :

"...(ש)גישתו של המערער פותחת פתח לאבחנות דקיקות לגבי תוחלת חיים של עולים חדשים שהגיעו ממדינות שונות, או כי יש לחשב את תוחלת החיים על פי טבלאות מגזריות כאלה ואחרות (לדחיית טענה זו לגבי המגזר הערבי ראו פסק דיני בת.א (מחוזי חי') 1069/04 ג'בארין נ' הדר חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] פס' 12 (25.8.2009)). טענה זו נוגדת הן את מגמת השוויון בפסיקה (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא [פורסם בנבו] (27.9.05)) והן את המגמה לפישוט ולהאחדה של סכומי הפיצויים".

ניתן לסכם הדברים ולומר - משהסכימה הנתבעת, ואפילו לפנים משורת הדין, לבחון את תוחלת חייו של התובע כגבר ערבי, ואפילו נעדר השכלה, החי בישראל, יש לקבוע כי תוחלת חייו היא כשל גבר ישראלי החי בישראל.

בנוסף, כפי שנראה להלן (כשנעסוק בבסיס השכר), השתכנעתי כי קיים סיכוי ממשי, שהתובע יקבל בעתיד אישור לאיחוד משפחות עם אישתו הישראלית וילדיו בישראל. לכן קיים סיכוי כי התובע יעבור בשלב מסויים בחייו לגור בישראל. משכך אין הצדקה לחשב את תוחלת חייו בשונה מגבר ישראלי.

היות שהנתבעת עצמה ציינה בסיכומיה כי תוחלת חייו של גבר ישראלי בישראל היא – 80.7 שנים, ללא כל סייג מצד התובע, יש לאמץ נתון זה כקובע לענין תוחלת חייו של התובע.

61. כעת נבחן השאלה, כיצד יש להעריך את קיצור תוחלת חייו של התובע. האם מיתרת חייו מיום פסק הדין ועד גיל תוחלת החיים (כטענת התובע) או מתוחלת החיים המלאה של גבר בישראל (כטענת הנתבעת) ?

סבורני כי התשובה לשאלה זו די ברורה בפסיקה – קיצור תוחלת החיים נבחן מיתרת חייו של הנפגע ביום פסק הדין עד גיל תוחלת החיים, כטענת התובע בסיכומי תשובתו.

נמחיש הדברים בדברי בית המשפט העליון (כב' השופט עמית) בע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' פת (13.5.10), כדלקמן:

"... יש לחשב קיצור תוחלת חיים מתוך יתרת השנים שנותרה לנפגע מיום פסק הדין (ראו, לדוגמה, ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סעדה (לא פורסם, 28.5.08) פסקה 10 והאסמכתאות שם). כך, לדוגמה, אם הנפגע הוא בן 50 בעת מתן פסק הדין ותוחלת החיים לגבר ישראלי היא 80 וקיצור תוחלת חיים היא 10%, אזי קיצור תוחלת החיים הוא 3 שנים בלבד ( 10% מ-30 שנים) ויש לחשב את הפיצוי עד הגיעו של המשיב לגיל 77" (ציטוט מסעיף 10 לפסק הדין).

62. אם ניישם את כל האמור למקרה דנן, נאמר לענין קיצור תוחלת חייו של התובע עקב פציעתו, כדלקמן:

התובע יליד 26.11.1982.
יום מתן פסק הדין – 22.7.19.
ביום פסק הדין היה התובע בגיל 36 שנים ושמונה חודשים.
מכאן כי יתרת תוחלת חייו נכון ליום פסק הדין היא – 43 שנים ואחד עשר חודשים, ובמעוגל 44 שנים.
מכאן כי קיצור תוחלת חייו (20%) היא תשע שנים (במעוגל), וגיל תוחלת החיים שלו הוא – 72 שנים (במעוגל).
בסיס שכר לעבר ולעתיד
63. מהו בסיס שכרו של התובע לחישוב חלק מראשי נזקיו, לעבר ולעתיד?
הקושי העיקרי בשאלה זאת נעוץ בעובדה כי התובע אינו תושב ישראל אלא תושב הרשות, אך טוען כי מתכוון להתאחד עם אישתו הישראלית במסגרת איחוד משפחות, ולהפוך לתושב ישראל.
כיצד נחשב את שכרו במצב כזה:
האם לפי השכר ששולם לו כשעבד אצל הנתבעת כשב"ח (לטענתו סך של 6000 ₪)?
האם לפי השכר הממוצע ברשות (לטענת הנתבעת בסיכומיה סך של 2000 ₪)?
האם לפי השכר הממוצע ברשות, תוך העלאתו בהתאם לסיכוי איחוד המשפחות של התובע והפיכתו לתושב ישראל, שכן אז יושפע מהשכר בישראל?
אקדים ואומר, בהתאם לפסיקה שאציג להלן, כי האפשרות השלישית היא הנכונה בעיניי.
64. כאמור התובע הוא תושב הרשות, ועבד אצל הנתבעת במסגרת היותו שב"ח תקופה של כשמונה חודשים עובר לתאונה (עמ' 18 לפרו' שו' 11).
לדברי התובע, במסגרת עבודתו אצל הנתבעת השתכר כ-6000 ₪ לחודש (סעיף 14 לת/1).
אשתו של התובע, שראהן, אישרה נתון כספי זה בתצהירה (סעיף 2 לת/2).
בחקירתה הנגדית ציינה שראהן, כי מקור הידע שלה הוא מראיית סכום השכר שהתובע היה מביא הביתה בכל חודש (עמ' 28 לפרו' שו' 1-17).
65. התובע נישא לשראהן, אזרחית ותושבת ישראל (מהכפר כסיפה), ביום 6.9.12 ונולדו להם שני ילדים. אחד לפני התאונה והשני לאחר התאונה, כמפורט בסעיף 6 לעיל.
לתצהירה של שראהן צורפו המסמכים הבאים:
צילום תעודת הזהות הישראלית שלה, המלמדת על אזרחותה הישראלית.
אישור נישואין (שלה ושל התובע) מטעם בית הדין השרעי בבאר שבע מיום 6.9.12.
הן התובע והן שראהן טענו, כי תכננו לנקוט בהליך של איחוד משפחות שהיה מאפשר לתובע לגור ולעבוד בישראל מיד כשיתאפשר הדבר, מלאת 35 שנים לתובע (עמ' 19 לפרו' שו' 3; ת/2 סעיף 3).
הוסיף התובע בחקירתו, כי הגיש בעבר בקשה למשרד הפנים לאיחוד משפחות אך אמרו לו כי יש להמתין עד הגיעו לגיל 35 שנים ואשתו לגיל 25 שנים. אין לו מסמך בכתב על כך, כיוון שבמשרד הפנים נאמרו לו התנאים להגשת הבקשה לאיחוד משפחות בעל-פה, תוך סרוב לקבל את טופס הבקשה שהתכוון להגיש. בינתיים כבר הגיע לגיל 35 שנים אך הוא לא הגיש הבקשה לאיחוד משפחות כיוון ש"מצבי הרפואי לא מאפשר לי לנוע, אני נכה, קשה לי" (עמ' 19 לפרו' שו' 3-12).
הוא לא פנה בנדון לעו"ד שיעזור לו בהגשת הבקשה לאיחוד משפחות (עמ' 13-16).
אשתו שראהן ציינה, כי נסיון הגשת טופס הבקשה למשרד הפנים בבאר שבע לאיחוד משפחות נעשה על ידה (היא ניגשה למסור את טופס הבקשה), אך שם סרבו לקבל הבקשה, תוך שאמרו לה (לא בכתב) כי יש להגיש הבקשה בהגיע בעלה, התובע, לגיל 35 שנים. יחד עם זאת, כשהתובע הגיע לגיל 35 שנים הוא לא הגיש בקשה לאיחוד משפחות לנוכח מצבו הרפואי בעקבות התאונה, ולה לא היתה אפשרות להגיש בקשה נוספת במשרד הפנים בבאר שבע (עמ' 26 לפרו' שו' 7-26).
66. לגבי טיב הקשר שבין התובע לשראהן ציינו התובע ושראהן כדלקמן:
לאחר נישואיהם הם גרו בכפרו יאטה למשך כשישה עד שבעה חודשים. בתקופת ההריון של הילד הראשון עברה שראהן לבית הוריה בכסיפה, וביקרה כל שבוע את התובע ביאטה. לאחר מכן חזרה לגור עם התובע ביאטה עד הגיע הבן לגיל גן חובה ואז חזרה לכסיפה. התובע קיבל מידי פעם היתרים לבקרה בכסיפה. היא לא זוכרת בעיה בהוצאת היתרי ביקור כאמור. בתאריך 10.1.18 נולד להם בן נוסף. כיום היא וילדיה גרים בבית הוריה בכסיפה. את שני ילדיה ילדה שראהן בבית חולים סורוקה בבאר שבע. בנה הגדול בגן חובה ובשנה הבאה ילמד בכיתה א' (עמ' 18 לפרו' שו' 17-31; עמ' 24 לפרו' שו' 26-32; עמ' 25 לפרו' שו' 1-32).
67. לנוכח נישואיו לאזרחית ותושבת ישראל וכוונתו לבקש איחוד משפחות (בקשה שמתעכבת לנוכח מגבלותיו מאז ועקב התאונה), סבור התובע כי את בסיס שכרו יש לקבוע על-פי שכר של אזרח ועובד ישראלי, שלא יפחת משכרו אצל הנתבעת במועד התאונה (6000 ₪ לחודש) לגבי תקופת העבר, ולעתיד על בסיס 8000 ₪ (כשהשכר הממוצע במשק הישראלי הוא כ-10,000 ₪ לחודש) ולא בהתאם לשכר הממוצע ברשות (הנמוך משמעותית מהסכום האמור, ונעמוד על כך להלן).
התובע טוען לסיכוי ממשי לגביו לאחוד משפחות שיקנה לו תושבות בישראל, תוך הסתמכות על מקרה אחיו סמיר אדעיס (להלן: "סמיר").
סמיר הגיש תצהיר עדות ראשית (ת/4) בו ציין כדלקמן:
א. הוא יליד 2.1.1976, והינו אחיו של התובע.
ב. הוא נשוי לאזרחית ישראלית מכסיפה מאז שנת 2001, ונולדו להם שישה ילדים. הוא מתגורר עם משפחתו בכסיפה.
ג. לאחר החתונה הוא הגיש בקשה לאיחוד משפחות וכעבור שנה וחצי קיבל אישור לגור בישראל על בסיס איחוד משפחות.
ד. כיום הוא בעל אישור לעבוד בישראל, והוא עובד בישראל בחנות לחומרי בנין בירושלים ומשתכר כ-6000 ₪ בחודש.
ה. לתצהירו צירף את תעודת הזהות שלו ורשיון העבודה שלו בישראל (במסגרת חקירתו הציג אישורי עבודה עדכניים של העד – עמ' 32 לפרו' שו' 7-8).
סמיר נחקר חקירה נגדית על תצהירו, ותמציתה בקטע הרלוונטי לנו היא כדלקמן:
הוא גר בכסיפה עם רעייתו וילדיו (עמ' 30 לפרו' שו' 1-15).
הוא מאשר כי אישור לאיחוד משפחות ניתן לקבל רק מגיל 35 שנים, ואישור עבודה בישראל ניתן לקבל מגיל 30 (עמ' 30 לפרו' שו' 20).
לשאלה מדוע אחיו לא ביקש אישור עבודה בישראל בגיל 30, השיב כי המעביד צריך להגיש הבקשה לאישור עבודה ובמקרה דנן הנתבעת לא ביקשה אישור כזה בעבור התובע, למרות שאין לו כל בעיה בטחונית (עמ' 30 לפרו' שו' 21-32).
התובע גם מסתמך על אישורי עבודה שקיבל אחיו עיסא לעבודה בישראל (ראו עמ' 31-32 לפרו').
68. מן העבר השני טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי טענת התובע, שאלמלא התאונה היה פועל להסדרת מעמדו בישראל לא הוכחה בראיה ממשית. הראיה – התובע כבר הגיע לגיל 35 שנים בחודש 11/17 אך לא פעל עד כה לאיחוד משפחות.
בפועל התובע כיום לא מתגורר עם אישתו שגרה בכסיפה, ללא קשר לתאונה, עובדה המפחיתה הסיכוי לאיחוד משפחות.
לא מן הנמנע כי מדובר בנישואין למראית עין.
אין ללמוד גזרה שווה מאחיו של התובע סמיר ועיסא לגבי סיכויי התובע לאיחוד משפחות ו/או קבלת היתר עבודה בישראל.
לכן יש להתייחס לתובע כמי שהיה במועד התאונה, וכפי שהוא גם היום, תושב הרשות שאין בידיו היתר עבודה בישראל. לכן שכרו הקובע לצרכי חישוב הפיצוי בגין פציעותיו בתאונה צריך להיות כשכר הממוצע ברשות (2000 ₪).
69. בסיכומי תשובתו הסתייג התובע מטענת הנתבעת כי נישואיו הם למראית עין, כיוון שאינו מתגורר עם הנתבעת, אלא הוא גר ביאטה והיא בכסיפה.
ציין התובע כי מדובר בטענה מופרכת, שאף לא הוטחה בפני התובע ורעייתו במהלך חקירתם.
הדגיש התובע בסיכומי תשובתו, כי מצב החיים, במיוחד לאחר פציעתו בתאונה וחינוך הילדים, הוא שמכתיב מגורים נפרדים, תוך ביקורים לסירוגין בין הצדדים.
70. לאחר שבחנתי את כל הנתונים והראיות הנ"ל שוכנעתי כדלקמן:
א. אכן התובע היה במועד התאונה תושב הרשות, שב"ח ונעדר היתר לעבוד בישראל. לכן לא ניתן לקבוע את בסיס שכרו על פי השכר ששילמה לו הנתבעת עובר לתאונה, שכן עבודתו היתה צפוי להיקטע בכל רגע עם תפיסתו על ידי כוחות הבטחון וסילוקו לרשות.
ב. לכאורה שכרו של התובע צריך להיקבע כשכר הממוצע ברשות שעל-פי הנטען על ידי הנתבעת עומד על כ-2000 ₪ (אמנם לא הוגשה לי על ידי הנתבעת חוות דעת או תעודת עובד ציבור לנדון, אך יש אינדיקציות לרמת שכר זאת ברשות בפסיקה: למשל – ע"א 7113/10 עלושי נ' מסרי (224.3.11), פסקה 5; ע"א 3527/15 הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' שמסייה ואח' (1.11.16), פסקה 10; ת"א (י-ם) 8433/06 ס.ש. (קטינה) ואח' נ' נתשה ואח' (14.12.11) , עמ' 7).
יחד עם זאת הפסיקה הכירה בלגיטמיות ההתחשבות בתנאי השכר במדינה אחרת מקום בו היה סיכוי של ממש שהנפגע יעבוד במדינה אחרת, להבדיל מסיכוי היולי.
ראו לענין זה:
ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא פד"י ס (3) 13;
ע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ פד"ח לז(4) 449,461.
ג. לתובע דנן היה סיכוי ממשי לאיחוד משפחות עם אשתו בכסיפה החל מגיל 35 שנים או סמוך לאחריו (מועד בו לגרסת התובע ניתן היה להגיש בקשה לאיחוד משפחות), אלמלא פציעתו הקשה בתאונה, שיתכן כי עכבה הליך זה, אך הסיכוי הממשי עדיין קיים, בשים לב לנתונים הבאים:

לא שוכנעתי כי עסקינן בנישואין פיקטיביים כטענת הנתבעת (לראשונה) בסיכומיה. טענה זאת לא נטענה בכתב ההגנה, ואף לא הוטחה בתובע ורעייתו, הנשואים כבר משנת 2012 והורים לשני ילדים, כשהקטן בהם נולד בשנת 2018 לאחר התאונה.
העובדה כי כיום שראהן, אשת התובע, מתגוררת יותר בכסיפה ומבקרת ביאטה בעיקר בסופי שבוע, אינה מלמדת בהכרח על נישואים פיקטיביים, כמסקנת הנתבעת בסיכומיה (במיוחד כשלבני הזוג שני ילדים, כשהילד השני נולד בשנת 2018, אחרי פציעת התובע). הנתבעת הבהירה כי חזרה לגור בכסיפה בשנת 2016 במהלך ימי השבוע, כדי לא לאבד את זכויותיה בביטוח לאומי ולתת חינוך טוב לבנה הבכור. יחד עם זאת היא חוזרת כל סוף שבוע ליאטה, שוהה עם התובע וסועדת אותו (סעיף 6 לת/2).
גם מחקירתה הנגדית, כמפורט לעיל, עולה כי חזרתה לכסיפה היתה לצורך לידת הילדים וחינוכם בחינוך בישראל, תוך שהיא שומרת על קשר רציף וביקורים שוטפים עם התובע. גרסה זאת של שראהן לא נסתרה, ויש בה הגיון.

אמנם התובע לא הביא כל ראיה בכתב כי פנה בעבר למשרד הפנים להגיש בקשה לאיחוד משפחות ו/או כי ניתן להגיש בקשה כזאת רק בהגיעו לגיל 35 שנים, אך עדותו זאת נתמכה בעדויות אחיו סמיר ורעייתו שראהן. נזכיר כי הנתבעת נמנעה מלהביא ראיות בתובענה זאת, והיתה יכולה להציג תעודת עובד ציבור מטעם משרד הפנים כי איחוד משפחות ניתן היה להגיש לפני גיל 35 שנים.

קשה להתעלם ממצבו הדומה של האח סמיר (נישא גם הוא לתושבת כסיפא) שקיבל בסופו של יום אישור לאיחוד משפחות, מתגורר בישראל (בכסיפה) ובעל רשיון עבודה בישראל. כך גם קשה להתעלם ממצבו של האח עיסא, שאמנם מתגורר ביאטה, אך מקבל היתרי עבודה בישראל.

אכן אין לגזור גזירה שווה בין שני האחים הנ"ל לתובע, אך עצם העובדות הנ"ל מלמדת לכאורה כי משפחת התובע אינה מוכרת כמשפחה בעלת רקע בטחוני בעייתי שהיתה מונעת כניסתם לישראל, וזאת מעבר לעדותו של סמיר, כי לא ידוע לו על כל בעיה בטחונית של התובע שהיתה מונעת כניסתו לישראל (ראה עדותו לעיל).
בכל אופן לא הוכח לי אחרת על ידי הנתבעת, שבחרה כאמור להימנע מלהביא ראיה כלשהיא בתובענה זאת.
71. לנוכח כל הנ"ל שוכנעתי כי יש מקום להתחשב בסיכוי הממשי של התובע לאיחוד משפחות בקביעת בסיס השכר לעתיד של התובע ב תובענה זו. היינו מיום פסק הדין ועד סיום גיל העבודה של התובע.
יחד עם זאת, לא שוכנעתי לקבוע את בסיס השכר לעתיד של התובע כעובד בי שראל באופן מלא, שכן עסקינן בהערכת סיכויים בלבד, תוך שימת לב לעובדה כי התובע דנן מעולם לא קיבל היתר עבודה בישראל (ולמעשה לא ביקש) ואף לא הגיש בקשה לאיחוד משפחות עד היום למרות שכבר עבר את גיל 35 שנים, ולמרות שהיה יכול להגישה חרף פציעתו בתאונה באמצעות צד ג' (אישתו או עורך דין) סמוך להגיעו לגיל 35. הכל שאלה של שקלול סיכוי איחוד המשפחה של התובע ב התייחס לקביעת בסיס השכר.
72. במצב דברים זה, ולנוכח השכר הממוצע ברשות (כ-2000 ₪, ואולי קצת יותר שכן פסקי הדין המאזכרים סכום זה ניתנו לפני מספר שנים, ולא הוגשה לי ע"י הנתבעת בנקודה זאת חוות דעת מומחה או תעודת עובד ציבור), סבורני כי יש להעמיד את שכרו של התובע לצרכי תובענה זאת, על סכומים כדלקמן:
א. לעבר (מיום התאונה ועד ליום פסק הדין) – 3000 ₪.
ב. לעתיד (מיום פסק הדין ועד סיום גיל העבודה) – 4500 ₪.
סבורני כי סכום זה משקלל את כל הנתונים דלעיל וטענות הצדדים, לענין סיכוי איחוד המשפחות של התובע ורעייתו הישראלית ו/או סיכוייו לקבל היתר עבודה בישראל במהלך השנים.
(אציין כי המל"ל מחשב את קצבת הנכות מעבודה שמקבל התובע כל בסיס שכר רבע שנתי של 14,850 ₪, כעולה מדו"ח האקטואר שצירפה הנתבעת לסיכומיה. היינו שכר חודשי של 4950 ₪ לחודש).

נזקי התובע
הפסד השתכרות בעבר
73. התאונה ארעה כאמור ביום 11.5.14.
מיום התאונה ועד יום פסק הדין חלפו כ-62 חודשים. הפסד השכר בתקופה זאת מסתכם בסך של 186,000 ₪ (62xx3000).
הפסד השתכרות בעתיד
74. ראש נזק זה אחשב, כטענת התובע, עד הגיעו לגיל 67 שנים, כבישראל. הנתבעת לא טענה לגיל פרישה מוקדם יותר בגלל היותו של התובע תושב רשות, אלא כי תוחלת חייו היא עד גיל 54 שנים, ועד למועד זה יש לערוך החישוב (עובדה שלא קיבלתי, כיוון שקבעתי שתוחלת חייו של התובע היא עד גיל 72 שנים).
התובע כיום בגיל 36 שנים ושמונה חודשים לערך.
נותרו לו עד גיל הפרישה 30 שנים וארבעה חודשים (364 חודשים).
מכאן כי הפסד שכרו לעתיד הוא:
4500x238.4 (שיעור היוון 3%) – 1,072,800 ₪ .
הפסד פנסיה
75. טוען התובע בסיכומיו להפסד פנסיה בשיעור של 12% מהפסד השכר לעבר ולעתיד, ככל עובד בישראל.
מנגד טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי התובע לא הוכיח כי היה זכאי ברשות להפרשות לקרן פנסיה טרם אירוע התאונה. לכן אינו זכאי לפיצוי בראש נזק זה.
76. אכן לא הוכח כי התובע היה זכאי להפרשות לקרן פנסיה במסגרת הרשות. יחד עם זאת, משקבענו לעיל כי שוכנענו, שלתובע היה סיכוי ממשי לאיחוד משפחות בישראל ו/או להיתר עבודה לנוכח היותו נשוי לאישה ישראלית, ובישראל יש חובת הפרשות לקרן פנסיה (צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק), יש מקום לפסוק לו פיצוי בשיעור מסויים בגין הפסד פנסיה, אך זאת רק לעתיד מיום מתן פסק הדין (בדומה להפסד השתכרות לעתיד). היי נו הנתון הרלוונטי לנו לחישוב הפסד הפנסיה לתובע יהיה סכום הפסד ההשתכרות לעתיד.
שיעור הפיצוי צריך להיות לטעמי 50% משיעור פנסיה של עובד בישראל (12% מהפסדי השכר לעתיד). לכן החישוב יהיה כדלקמן:
הפסד השתכרות לעתיד – 1,072,800 ₪.
הפסד פנסיה בשיעור של 12% - 64,400 במעוגל (1,072,800x12%x50%).
עזרת הזולת בעבר ולעתיד
77. טוען התובע בסיכומיו, כי בתקופה הסמוכה לתאונה ולאשפוז, כשמונה חודשים, נזקק לעזרה צמודה וסיעוד שניתנו לו על ידי בני משפחתו, שכן היה מרותק למיטתו. לאחר שחרורו מאשפוזו ובשל נכותו הקשה עדיין נזקק לעזרה משמעותית יומיומית מבני משפחתו בפעולות היומיום ולאורך כל שעות היממה, בהעדר יכולת כלכלית לשכור עזרת צד ג' בשכר.
היות שיש להניח כי לאחר קבלת הפיצויים יעבור לגור בכסיפה במסגרת איחוד משפחות, מבוקש להעריך הפיצוי בראש נזק זה על-פי הלכת אקסלרד (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ פד"י נד(4) 450).
לסיכום מבקש התובע פיצוי בגין עזרת הזולת בעבר ולעתיד סכומים כדלקמן:
לעבר (עזרת בני משפחה) – 6000 ₪ לחודש.
לעתיד (בהתבסס על הלכת אקסלרד) עד תוחלת חייו של התובע – 8000 ₪ לחודש.
78. מנגד הנתבעת מוכנה לצאת מנקודת הנחה כי התובע זכאי לעזרת הזולת בהיקף של עזרה מלאה, אך היות שהוא מתגורר ברשות הפיצוי צריך להיות בשיעור של 2000 ₪ לחודש, כשכר ממוצע של עובד ברשות, הן לעבר והן לעתיד, עד תוחלת חייו של התובע. הנתבעת אינה סבורה כי יש ליחס סיכוי כלשהו לאיחוד משפחות של התובע ואישתו בישראל, ועמדנו על כך לעיל.
79. התובע טען בתצהיר עדותו הראשית (ת/1) כי לנוכח שיתוקו בגפיים התחתונות הוא זקוק לעזרה צמודה בכל פעולות היומיום לשארית חייו. כיום, בהעדר יכולת כלכלית הוא נעזר בעזרה וסיוע צמודים של אשתו ובני משפחתו (סעיף 9).
התובע לא נחקר כלל בחקירתו הנגדית על סוג ורמת העזרה לה הוא זקוק בחיי היומיום. יחד עם זאת הוא ציין כי גר בבית נפרד שבנה לו אביו, והוריו גרים בביתם בסמיכות אליו (עמ' 18 לפרו' שו' 25-31).
80. שראהן, אשת התובע, ציינה בתצהיר עדותה הראשית (ת/2) כי בעקבות התאונה ולמשך אשפוזו (גם בבית חולים שיקומי), כתשעה חודשים, היא סעדה את התובע וטיפלה בו, יחד עם קרובי משפחה נוספים (סעיף 4).
כן ציינה שראהן, כי גם לאחר שחרורו של התובע מבית החולים ולנוכח פציעתו (שיתוק בגפיים תחתונות, פגיעה בשליטה בסוגרים והצורך בצנתור יומי של שלפוחית השתן) התובע נזקק לעזרה רבה בפעולת היומיום. לדוגמא, הוא מתנייד בכסא גלגלים וזקוק לעזרה בהעברות מהמיטה לכסא גלגלים ולהיפך, בהעברה לשירותים, במקלחת, בהכנת אוכל ובנקיון הבית (סעיף 5).
בתקופה שהיא לא נמצאת ביאטה אלא בכסיפה עוזרים לתובע בכל הפעולות הנדרשות אחיו שאינם נשואים ואביו, המתגוררים בסמיכות אליו (סעיף 6).
שראהן לא נחקרה כלל בחקירתה הנגדית על סוגיית הסיעוד והעזרה שנותנת לתובע.
81. אחיו של התובע, סמיר, גם ציין בתצהירו (ת/4) כי בעקבות פציעתו של התובע בתאונה, הוא נזקק לעזרה רבה בפעולות היומיום, ונעזר באישתו, אחיו שאינם נשואים ואביו (סעיף 6). בחקירתו הנגדית ציין סמיר כי התובע גר ביחידת דיור נפרדת בסמוך לבית ההורים, אותה בנה לו אביו. בבית ההורים גרים הוריו, שני אחים ואחות שאינם נשואים (עמ' 29 לפרו' שו' 30-32; עמ' 30 לפרו' שו' 1-10).
82. אחיו של התובע, עיסא, ציין בתצהירו (ת/5), כי מאז התאונה התובע משותק בפלג הגוף התחתון, אישתו מטפלת בו ועוזרת לו, והוא משתמש בכסא גלגלים (סעיף 25). עיסא לא נחקר כלל בחקירתו הנגדית על סוג העזרה והטיפול שמקבל התובע מאשתו ו/או מבני משפחה נוספים.
83. לנוכח פציעתו הקשה של התובע בעקבות התאונה ושיתוקו בפלג גופו התחתון סביר להניח כי נזקק ויזדקק לעזרת צד ג' רבה ותכופה, ולמעשה גם הנתבעת מודה בכך (ראו סעיף 78 לעיל). דא עקא התובע לא צירף חוות דעת שיקומית ו/או אחרת לענין סוג העזרה ותכיפותה לה הוא זקוק בחיי היומיום, והסתפק בעדות די כללית שלו, של שנים מאחיו ואישתו כי הוא נזקק לעזרה וסיעוד בחיי היומיום, כמפורט לעיל.
יחד עם זאת בהלכת אקסלרד נקבעה חזקה לענין הוצאות עזרה וסיעוד במקרים של נכות קשה. עמדה על כך כב' השופטת וילנר בת"א (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (31.12.13), בציינה כדלקמן:
"בפסק הדין בעניין אקסלרד נקבעה החזקה לעניין הוצאות סיעוד במקרים של נכות קשה (לעניין חזקות במשפט הנזיקי ראו דברים שכתבתי בת"א (מחוזי חיפה) 966/06 פינקלשטיין נ' הפול - המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ [פורסם בנבו] (3.12.13)). הפיצוי שנפסק שם - 12,000 ₪ בערכי פסק דינו של בית המשפט המחוזי (30.4.99) - מגלם עלות הוצאות הטיפול באמצעות עובד זר, אשר בנוסף לסיפוק צורכי הסיעוד של הניזוק, יסייע בכל הפעולות היומיומית ובצורכי משק הבית. העובד הזר גם ילווה את הניזוק בניידותו. היקף פיצוי זה יש בו כדי לגלם גם את הוצאות החלפת העובד הזר בסופי השבוע, על ידי מטפל ישראלי, וכן את הסיכון כי ייתכן ולפרקי זמן כאלו ואחרים לא יימצא עובד זר לסעוד את הניזוק. כן, הביא בית המשפט העליון בחשבון את עלות צורכי מחייתו של העובד הזר, המתגורר דרך קבע בביתו של הניזוק.
חזקה זו ניתנת לסתירה ובהתאם להוכחת מצבו של הניזוק הפרטני שעניינו עומד לדיון בפני בית המשפט. כך גם נקבע בעניין אקסלרד עצמו: 'מן הצד האחר ייתכנו כמובן מקרים של נכים אשר על-אף נכותם הגבוהה – בשיעור 100% – ישרתו את עצמם בפעולות היומיום ואף יהיו במצב שיוכלו להישאר, בכלל או בפרקי זמן מסוימים, ללא השגחה. מקרים חריגים כאלה יצדיקו התייחסות שונה בכל הנוגע לעלותה של עזרת הזולת' (עניין אקסלרד, בעמ' 456)" (ציטוט מסעיף 47 לעיל).
84. במצב דברים זה, ולנוכח טענות הצדדים בנקודה זאת המפורטות לעיל, החלטתי לקבוע הפיצוי בראש נזק זה של עזרת הזולת בעבר ולעתיד בהתאם לההערכותי ושיקול דעתי, כדלקמן:
א. לעבר - מיום התאונה ועד יום מתן פסק הדין, כ-62 חודשים, בסכום של 3000 ₪ (עזרת בני משפחה הגרה ברשות בסמיכות לתובע) – 186,000 ₪.
ב. לעתיד – מיום מתן פסק הדין (סוף חודש יולי 2019) ועד תוחלת חייו של התובע (72 שנים), תוך התייחסות לסכום שנקבע בהלכת אקסלרד (אם כי שוכנעתי כי מצבו של התובע אינו חמור כמצבו של התובע ב ענין אקסלרד אשר סבל מקוודרופלגיה מלאה ספסטית מתחת לחוליה c4 , היינו משותק בכל ארבע גפיו וללא שליטה על סוגריו. ניתן גם לראות בחוות דעתו של ד"ר קוריצקי מטעם התובע כי השיתוק ברגל ימין אינו מלא ויכול לישר חלקית את מפרק הברך. אמנם הוא עדיין זקוק לעזרה מסיבית ורבה במשך חלק לא מבוטל משעות היממה, אך חלק מפעולות היומיום, דוגמת אכילה, שתיה, חלק מפעולת הלבוש וכנראה חלק מפעולת הרחיצה הוא יכול לבצע בעצמו) והסיכוי הקיים כי יעבור לגור בישראל, סכום של6000 ₪.
חישוב ילמד כי סכום הפיצוי לעתיד בראש נזק זה, מיום מתן פסק הדין עד תוחלת חייו של התובע (גיל 72 שנים. היינו עוד 35 שנים וארבעה חודשים) הוא - 1,566,000 ₪ (6000x261).
הוצאות רפואיות, לרבות נסיעות לטיפולים רפואיים, לעבר ולעתיד
85. טען התובע בסיכומיו כי נגרמו לו בעקבות פציעתו, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה (לטיפולים רפואיים) לעבר, וכך צפוי גם בעתיד.
בנדון ציין התובע בתצהירו (ת/1) כי במצבו הוא זקוק לטיטולים ועזרים רפואיים ואחרים מתאימים, דוגמת מיטה, כסא גלגלים ועוד.
לגרסת התובע, בידיו קבלות חלקיות בלבד על ההוצאות האמורות.
בנוסף טען התובע כי קיים לו חוב פתוח שטרם שולם לבתי החולים אל האלי בחברון ומרכז השיקום בבית לחם, שם טופל לאחר התאונה, בסכום של 250,000 ₪, המוכח באישורים שצורפו לתצהירו.
לכן טען התובע בסיכומיו לפיצוי בראש נזק זה בשיעור של 500,000 ₪.
86. מנגד טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי היות שעסקינן בתאונה שהוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, מכוסים מלוא הוצאותיו של התובע בגינה, בין אם הוצאות רפואיות ובין אם הוצאות נסיעה לצרכי טיפול, על פי דין על ידי המל"ל.
בכל מקרה, כך טוענת הנתבעת, לא הציג ראיות ממשיות כי שילם למוסדות הרפואיים הנטענים סך של 250,000 ₪.
87. בעקרון מקובלת עלי תגובת הנתבעת בנקודה זאת, כמצויין לעיל. יחד עם זאת יש לקחת בחשבון כי לתובע היו, ויהיו, הוצאות שהוציא ויוציא מכיסו, למרות ש"על פי הספר" הוצאות אלה היו אמורות להיות מכוסות במלוא ן על ידי המל"ל בהיות המערער נפגע עבודה.
הוצאות אלה ניתן לחלק לשלושה סוגים: טיפולים, אביזרים וציוד קבוע מתכלה (לרבות טיטולים וצנתרים לצנתור עצמי).
בנדון נפנה לענין פלוני. שם גם דובר על נפגע עבודה יליד 14.8.1976 (גדול בכשש שנים מהתובע דנן שנולד ביום 26.11.1982) שנקבעה לו נכות של 100%, ובית משפט קמא פסק לו פיצויים בראש נזק זה של הוצאות רפואיות סכום של 150,000 ₪ מעבר למכוסה על ידי המל"ל.
על סכום זה ציין כב' השופט עמית את הדברים הבאים:
"...אף איני רואה מקום להתערב בהערכתה של ד"ר פרבר לגבי קיצור תוחלת החיים, וגם לא במרבית ראשי הנזק שנפסקו לזכות המערער, הגם שדומה כי הסכום הגלובלי של 150,000 ₪ שנפסק בשלושת ראשי הנזק של טיפולים-אביזרים-ציוד קבוע ומתכלה (לרבות טיטולים) הוא על הצד הנמוך, גם אם לוקחים בחשבון ש'על פי הספר' שלושת ראשי נזק אלה מכוסים לחלוטין בהיות המערער נפגע עבודה, וככזה הוא גם אמור לקבל את כל הטיפולים מקופת חולים ללא הגבלה" (ציטוט מסעיף 5 לפסק הדין).
היינו – השופט עמית, וחבריו להרכב (כב' השופטים זילברטל וסולברג) הסכימו עימו, כי פיצוי בראש נזק זה בסכום של 150,000 ₪ הוא על הצד הנמוך. לכן שוכנעתי בנדון לקבוע סכום פיצוי גלובלי של 200,000 ₪.
הוצאות ניידות
88. טוען התובע בסיכומיו, כי לנוכח שיתוקו בפלג גוף תחתון וריתוקו לכסא גלגלים, יש הגבלה מוחלטת של יכולת הניידות שלו. בנסיבות אלה נגרמו, וייגרמו לו, הוצאות ניידות עודפות, לרבות רכישת רכב המתאים לצרכיו ו/או עלות שימוש ברכב יעודי ו/או במוניות בסכום של 2000 ₪ לחודש עד תוחלת חייו.
לכן הוא דורש הפסד ניידות לעבר בסכום של 116,000 ₪ ולעתיד סכום של 577,000 ₪.
89. טוענת הנתבעת כי הוצאות ניידות מחייבות חוות דעת מומחה, וכזו לא הוגשה לבית המשפט. ככל שהיתה מוגשת חוות דעת מומחה היה יכול התובע להוכיח באמצעותה את עלות רכישת רכב ברשות והחזקתה עד תוחלת חייו. בהעדר הוכחה אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.
90. אכן התובע לא הגיש חוות דעת מתאימה להערכת הוצאות הניידות האמורות, ואף לא צירף כל קבלה או אסמכתא אחרת להוצאות ניידות בעבר. יחד עם זאת לטעמי, לנוכח שיתוקו של התובע בגפיים התחתונות והיותו מתנייד בכסא גלגלים, יש הצדקה לפסוק לו הוצאות ניידות, ולמעשה קשה שלא לפסוק לו סכום פיצויים בראש נזק זה.
במצב דברים זאת אעריך את הוצאות הניידות החודשיות לעבר ולעתיד, תוך שאשקלל בתוכם הצורך של התובע ברכ ישת רכב המתאים למצבו, על פי שיקול דעתי כדלקמן :
הוצאות ניידות לעבר (מיום התאונה ועד ליום מתן פסק הדין) – 800 ₪ לחודש, ובסך הכל סכום של 50,000 ₪ במעוגל ( 800x62).
הוצאות ניידות לעתיד (מיום מתן פסק הדין ועד תוחלת חייו של התובע - 72 שנים), תוך לקיחה בחשבון כי קיים סיכוי ממשי כי התובע יתגורר בעתיד בישראל במסגרת איחוד משפחות – סך של 1900 ₪, ובסך הכל סכום של 496 ,000 ₪ במעוגל לפי חישוב כדלקמן: 261x1900.
סך הוצאות הניידות לעבר ולעתיד - 546,000 ₪.
התאמת דיור
91. התובע טוען בסיכומיו להוצאות הנדרשות להתאמת ביתו, לנוכח התניידותו בכסא גלגלים (הרחבת פתחים, התאמת והנגשת חדר הרחצה וכד'), וכן להוסיף חדר למטפל צמוד, בסכום גלובלי של 500,000 ₪.
92. הנתבעת טוענת כי דרישה זאת מחייבת הוכחה באמצעות חוות דעת מומחה, ובהעדר הוכחה אין מקום לפיצוי כאמור.
93. אכן צודקת הנתבעת כי דרישה זאת של הוכחת דיור מחייבת הוכחה באמצעות חוות דעת מומחה, הן לענין היקפה והן לענין סכומה.
יחד עם זאת, ומששוכנעתי כי בכל אופן יהיה צורך בהתאמת דיור מסויימת בביתו של התובע לנוכח נכותו והתניידותו בכסא גלגלים (כפי שאף ציין ד"ר קוריצקי בחוות דעתו – ראו סעיף 46(ז) לעיל) , אפסוק לתובע בבנדון סכום פיצוי גלובלי של 75,000 ₪ על פי שיקול דעתי.
נזק לא ממוני
94. במסגרת ראש נזק זה ביקש התובע בסיכומיו, לנוכח חומרת פציעת ו, סכומי פיצויי כדלקמן:
בגין כאב וסבל – 1,000,000 ₪.
בגין קיצור תוחלת חיים – 500,000 ₪ (סיכומי תשובה).
95. הנתבעת סברה בסיכומיה, כי מן הראוי לפסוק בנדון סכום פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 243,000 ₪, פי 1.5 משיעור הסכום שהיה נפסק בראש נזק זה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").
96. אקדים ואומר כי אין מקום לפסוק פיצוי נפרד בגין קיצור תוחלת חיים, אלא פיצוי בגין כך אמור להיכלל במסגרת הפיצוי של "כאב וסבל".
נצטט בנקודה זאת מדבריו של כב' השופט עמית בע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל (5.6.12), כדלקמן:
"לטעמי, במישור המעשי, להבדיל מהמישור התיאורטי-עיוני, רצוי שלא לפצל בין 'קיצור תוחלת חיים' לבין 'כאב וסבל', באשר שני ראשי נזק אלה - בצירוף ראש הנזק של "אבדן הנאות חיים" - מסתופפים תחת הכותרת של נזק בלתי ממוני (ע"א 4022/08 אגבבה נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור בפסקה 15 ([פורסם בנבו], 21.10.2010)...)" ( ציטוט מעמ' 21 לפסק הדין).
כן ראו לענין זה:
ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12.3.18), פסקה 23;
ת"א (י-ם) 9081-10-12 פלונית (קטינה) נ' אלמג'מועה אלאהליה ללתאמין בע"מ (20.4.17), פסקה 56.
97. כן אעיר לנתבעת, שפיצויי "כאב וסבל" מכח חוק הפלת"ד אינם מהווים קנה מידה בכל צורה שהיא לתאונה שאינה בגדר "תאונת דרכים" (ראו לענין זה: ע"א 9927/06 פלוני נ' מדינת ישראל (18.1.15), עמ' 21 ).
98. על-כן, ולאחר ששקלתי את מצב הדברים דנן, וביניהם חומרת פציעתו של התובע, תקופת אשפוזו (לרבות בבית חולים שיקומי) מגבלותיו (שיתוקו בגפיים תחתונות, תלותו ליתרת חייו בעזרת צד ג', אי שליטה על הסו גרים, צורך בצינתור עצמי יומיומי ואפשרות לבעיית אין אונות), נכותו המלאה וקיצור תוחלת חייו, שוכנעתי לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני סכום של 1,000,000 ₪.
סיכום ביניים של סכומי הנזקים
99. הפסד השתכרות בעבר – 186,000 ₪;
הפסד השתכרות לעתיד – 1,072,800 ₪;
הפסד פנסיה – 64,400 ₪;
עזרת הזולת בעבר – 186,000 ₪;
עזרת הזולת בעתיד – 1,566,000 ₪;
הוצאות רפואיות ונסיעות (לטיפולים רפואיים), לעבר ולעתיד – 200,000 ₪;
הוצאות ניידות (לעבר ולעתיד) – 546,000 ₪;
התאמת דיור – 75,000 ₪;
נזק לא ממוני – 1,000,000 ₪.
סך הכל - 4,896,200 ₪
הפחתת אשם תורם
100. כפ שקבענו לעיל, יש לייחס לתובע 15% אשם תורם. מכאן כי יתרת סכום נזקי התובע, לאחר ניכוי האשם התורם, הינו סך של 4,161,770 ₪ .
ניכויי מל"ל
101. כאמור התאונה דנן הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, והתובע הוכר כנפגע עבודה. בעקבות כך הוא מקבל מהמל"ל שתי קצבאות: קצבת נכות מעבודה (בסכום של 3768 ₪ לחודש, נכון לחודש 3/19) וקצבת שירותים מיוחדים (בסכום של 5833 ₪ לחודש , נכון לחודש 3/19), כעולה מחוות דעת האקטואר וליד דבור מיום 9.6.19, שצירפה הנתבעת לסיכומיה.
102. אין מחלוקת כי יש לנכות מסכום הפיצוי לתובע בגין נזקיו, את סכומי הקצבאות האמורות, לעבר ולעתיד, עד גיל תוחלת החיים של התובע (72 שנים), כעולה מ הלכת אלחבאנין [ע"א 7453/12 פארס אלחבאנין נ' כריסי אברהם (9.9.14)].
103. היוון קצבאות המל"ל הוא בשיעור 2% בהתאם לקבוע בלוחות החיים שבקובץ תקנות ההיוון של המל"ל כפי שציין האקטואר דבור בחוות דעתו.
בנדון טען התובע בסיכומי התשובה, כי כשם שהיוון קצבאות המל"ל נעשה על-פי שיעור היוון של 2% כך יש ל הוון את פיצויי העתיד של התובע, בשיעור של 2% ולא 3%.
טענה זאת יש לדחות.
טענה זאת מונחת לפתחו של בית המשפט העליון בערעור קיים, וטרם הוכרעה. לכן בשלב זה אין מקום לסטות מההלכה הקבועה ולקבוע שיעור היוון שונה (ראו בנדון פסק דינה של כב' השופט וולצקי מהעת האחרונה בת.א.(ת"א) 47264-03-12 ט.ש. נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" (2.5.19), פסקות 74-76).
104. כאמור הנתבעת צירפה לסיכומיה דו"חות אקטואר לשתי הקצבאות שמקבל התובע, עד גיל 70 של התובע, תוך הנחה כי זה גיל תוחלת החיים שלו (כשבעצם קבעתי לעיל כי גיל תוחלת חייו של התובע הוא – 72 שנים ).
סכומי הקצבאות הנ"ל של התובע כשהם מהוונים עד גיל 70, בהתאם לדו"ח האקטואר דבור (ולא הוגש דו"ח אקטואר נגדי מטעם התובע, למרות שניתנה לו הזדמנות לכך), הם כדלקמן:
נכות מעבודה – 1,293,754 ₪ (ציין האקטואר וליד בחוות דעתו כי בגין התקופה שמיום 12.5.14 ועד 30.4.15 לא שולמו לתובע קצבות נכות מעבודה, ככל הנראה עקב הגשת התביעה באחור. סך קצבת הנכות מעבודה שהתובע היה זכאי לקבל בגין תקופה חסרה זאת, לרבות הפרשי הצמדה, הינו ס כום של 43,312 ₪. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי יש להוסיף סכום זה לסכום ההיוון, שכן באי-הגשת התביעה למל"ל במועד, הפר התובע את חובת הקטנת הנזק. בסיכומי התשובה של התובע לא ראיתי התייחסות לטענה זו של הנתבעת. יחד עם זאת לא שוכנעתי לקבל טענה זאת של הנתבעת, שכן לא הוכח לי, אף לא באמצעות תעודת עובד ציבור מטעם המל"ל , כי לתקופה שמיום 12.5.14 ועד יום 30.4.15 לא שולמו קצבאות נכות עקב הגשת התביעה באיחור. אפילו האקטואר דבור מטעם הנתבעת לא ידע לומר הסיבה לאשורה, וציין כסיבה אפשרית לכך, אך לא סיבה מוכחת, את הגשת התביעה באיחור).
קצבה שירותים מיוחדים – 2,070,607 ₪.
סך קצבאות המל"ל לניכוי עד הגיע התובע לגיל 70 – 3,364,361 ₪.
105. כאמור תוחלת חייו של התובע היא 72 שנים. מכאן כי יש לנכות שתי שנות קצבאות נוספות, אשר הן מגיל 70 ועד גיל 72 שנים.
עסקינן ב-24 חודשים, וסכום הקצבאות החודשי הכולל , כעולה מדו"ח האקטואר דבור, נכון לחודש 3/19 הינו סך של 9601 ₪ (ראו סעיף 101 לעיל). אמנם פסק הדין ניתן בחודש יולי 2019 אך ההפרשים בקצבאות, ככל שקיימים, הם שוליים.
היוון סכום חודשי זה של 9601 ₪ למשך 24 חודשים בשיעור של 2% (כהיוון קצבאות מל"ל) מגיל 70 ועד גיל 72 (היוון כפול בשיעור של 2% ) נותן, לפי חישוביי, סך של 112,812 ₪.
מכאן כי סכום קצבאות המל"ל לניכוי עד הגיע התובע לגיל 72 הינו סך של – 3, 477,173 ₪.
106. היות שמצאנו כי סכום נזקי התובע, לאחר ניכוי 15% אשם תורם, הינו סך של 4,161,770 ₪, הרי לאחר ניכוי קצבאות המל"ל שקיבל ויקבל התובע עד לתוחלת חייו (72 שנים) בסכום של 3,477,173 (כמפורט לעיל), יתרת סכום הפיצוי לה זכאי התובע הינה סך של 684,600 ₪ במעוגל (להלן: "סכום הפיצוי").

סוף דבר
106. לאור כל האמור לעיל אני קובע כדלקמן:
סכום הפיצוי ישולם לתובע, באמצעות בא כוחו, על ידי הנתבעת, בצירוף הוצאות משפט ( החזר אגרה ושכר טרחת המומחה קוריצקי מטעמו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל, בכפוף להצגת קבלה/חשבונית) ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 160,000 ₪.
הסכומים הנ"ל ישולמו כאמור על ידי הנתבעת לתובע, באמצעות בא כוחו, תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן יישאו הפרשי צמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, י"ט תמוז תשע"ט, 22 יולי 2019, בהעדר הצדדים.