הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 59182-02-18

לפני השופט יצחק כהן, סגן נשיא

מדינת ישראל - היועץ המשפטי לממשלה

ע"י ב"כ עו"ד איתן צור [פמח"א]

המבקשת
(הנתבעת)

נגד

אריה שירזי

ע"י ב"כ עו"ד טומי נדשי ואילה סגל גבסי

המשיב
(התובע)

החלטה

א. ההליך

1. בהליך פלילי שהתנהל נגד התובע בתפ"ח 25105-07-15 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נעשה הסדר טיעון בין הצדדים (התובע מחד גיסא והמדינה מאידך). לאחר מתן גזר הדין בהליך הפלילי, הגישה הנתבע ת בקשה להפקעת רישיון אסיר שניתן לתובע בשנת 2001. בתביעתו שלפני עותר אפוא התובע לסעדים ההצהרתיים הבאים:

(א) להצהיר, "כי על פי ההסכם שנערך בין התובע לנתבע בדמות הסדר הטיעון, לא רשאי היה הנתבע ו/או כל גורם אחר להגיש את הבקשה להפקעת רישיון האסיר של התובע, וכי בקשתו זו מהווה הפרה יסודית של ההסכם".

(ב) "לחילופין ולנוכח הפרת ההסכם ע"י הנתבע, מתבקש בית המשפט הנכבד להצהיר, כי לא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים, ולחילופין כי ההסכם בטל, ובכך להשיב את מצבו המשפטי של התובע לקדמותו, טרם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר הטיעון".

2. עתה מונחת לפני בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות ומחמת היעדר עילת תביעה.

ב. רקע עובדתי

3. עובר לשנת 2001 התובע ריצה עונש מאסר. בהליך שהתקיים לפי הדין שנהג בעת ההיא (סעיף 28 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב – 1971) החליטה "ועדת שחרורים" לשחרר את התובע מהמאסר שחרור מוקדם. תקופת השחרור התחילה בתאריך 23.3.2001 והסתיימה בתאריך 23.12.2003 (כ- 33 חודשים), ובתקופה זו היה אפוא התובע "אסיר ברישיון".

4. בתאריך 20.6.2001 חוקק חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א – 2001. על פי סעיף 46 לחוק זה, החוק נכנס לתוקף בתאריך 1.1.2002, ובסעיף 48 לחוק זה נקבע:

"אסיר המשוחרר ברישיון ערב תחילתו של חוק זה, לפי הוראות סעיף 28 לפקודת בתי הסוהר, יראו אותו כאילו שוחרר על תנאי לפי הוראות חוק זה, בתנאים שנקבעו ברישיונו ובתנאים האמורים בסעיף 13(א), (ג) ו- (ד), ויראו ברישיון שניתן לו לפי הפקודה האמורה, כרישיון לפי סעיף 14."

בסעיף 13(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר נקבע:

"התנאי שבו מותנה שחרורו של אסיר לפי הוראות חוק זה, הוא שהמשוחרר לא יעבור עבירת עוון או פשע נוספת (להלן – עבירה נוספת) במשך תקופת התנאי; בחוק זה, "תקופת התנאי" – התקופה שמיום שחרורו על תנאי של אסיר עד לסיום תקופת המאסר שהיה נושא לפי גזר הדין אילולא שוחרר, ..."

5. לא הבאתי הדברים שלעיל אלא כדי להבהיר, ש"בתקופת התנאי", היא התקופה בה התובע היה "אסיר ברישיון", שחרורו מהמאסר היה מותנה בכך שלא יעבור עבירה מסוג עוון או פשע. משמעות הדבר היא, שאם התנאי הופר על ידי התובע, כלומר - אם התובע עבר עבירת עוון או פשע בתקופת התנאי, כי אז הוא צפוי להליך על פי סעיף 20(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, שם נקבע:

"אסיר ששוחרר על תנאי לפי הוראות פרק ב' ועבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, תבטל הועדה את שחרורו ותחייבו לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי."

6. בחלוף כ- 14 (ארבע עשרה) שנים מהמועד בו שוחרר התובע על תנאי ממאסרו, וליתר דיוק בתאריך 13.7.2015, הוגש נגד התובע כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בתפ"ח 25105-07-15. כתב האישום מנה שני אישומים. באישום הראשון הואשם התובע בעבירת שידול לרצח, לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 30 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. באישום השני הואשם התובע בעבירת שידול לניסיון רצח, עבירה לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, בצירוף סעיף 30 לאותו חוק.

אזכיר את הידוע, והוא, שלפי סעיף 34ד' לחוק העונשין, על המשדל לביצוע עבירה חל הדין החל על הביצוע העיקרי של העבירה שלביצועה שידל, מלבד אם נאמר בחיקוק או משתמע ממנו אחרת. על כן, אם היה התובע מורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, היה התובע צפוי לעונשים כבדים, ואם חלילה היה מורשע בשידול לרצח (על פי האישום הראשון בכתב האישום) היה נדון למאסר עולם חובה.

7. התובע כפר בעובדות כתב האישום, ולאחר מכן התנהל בין הצדדים משא ומתן בניסיון להגיע להסדר טיעון מוסכם, לרבות הליך גישור, שהתקיים לפני כב' השופט מר בני שגיא, בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

8. בתאריך 1.6.2017, ובעקבות הליך הגישור, נעשה בין הצדדים הסדר טיעון. בהסדר הטיעון הסכימו הצדדים שכתב האישום יתוקן, והתובע יודה בעובדות כתב האישום המתוקן, ויורשע על פי הודאתו. עוד הוסכם, שבמסגרת הטיעון לעונש, המדינה תעתור לעונש מאסר של עד 12.5 שנות מאסר בפועל (שתחילתן ביום מעצרו של התובע בתאריך 21.5.2015), וכן תבקש להשית על התובע מאסר על תנאי. לעומת זאת, וביחס לטיעון לעונש מטעם התובע, הוסכם שהטיעון יהיה טיעון חופשי.

9. כתב האישום המתוקן שהוגש נגד התובע בעקבות הליך הגישור מנה אף הוא שני אישומים. באישום הראשון הואשם התובע בעבירת סיוע להריגה, לפי סעיף 298 לחווק העונשין בצירוף סעיף 31 לחוק. באישום השני הואשם התובע בעבירה של קשירת קשר לבצע פשע (פגיעה באדם) לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין.

10. כמוסכם בהסדר הטיעון שנעשה בין הצדדים, הנאשם הודה בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, והורשע על פי הודאתו. בתאריך 19.6.2017 טענו הצדדים טיעוניהם לעונש, ובתאריך 18.7.2017 נגזר דינו של התובע. בגזר הדין קבע בית המשפט, כי "נכון וסביר הוא לאמץ את הסדר הטיעון שערכו הצדדים", ובבואו לקבוע את עונשו של התובע, השית בית המשפט על התובע את העונשים הבאים:

(א) 9 (תשע) שנות מאסר בפועל (שתחילתן בתאריך 21.5.2015, הוא היום בו התובע נעצר), וזאת במנותק מעונש מאסר שהושת על הנאשם בת"פ 43665-11-11, ובחופף לו.

(ב) 18 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא, שבמשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר לא יעבור התובע עבירת אלימות פיזית נגד הגוף מסוג פשע, לרבות ניסיון.

(ג) 8 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא, שבמשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר לא יעבור התובע עבירה לפי סעיפים 499 או 500 לחוק העונשין, או עבירת אלימות פיזית נגד הגוף, מסוג עוון, לרבות ניסיון.

11. התובע לא השלים עם גזר הדין, והגיש עליו ערעור לבית המשפט העליון. בפסק הדין שניתן דחה בית המשפט העליון את הערעור (וראו: ע"פ 6888/17 אריה (ריקו) שירזי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגר נבו – 10.12.2018).

12. בתאריך 19.9.2017 (ועוד לפני שבית המשפט העליון שמע את ערעורו של התובע) הגישה פרקליטת מחוז תל אביב בקשה לוועדת השחרורים, להפקעת השחרור על תנאי שניתן לתובע בשנת 2001. הבקשה הוגשה לפי סעיף 20 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, ונטען בה, כי העבירות בהן הורשע התובע נעברו במהלך חודש ספטמבר 2003 ובתאריך 7.10.2003, כלומר, בתקופת השחרור על תנאי מהמאסר. בסיפא לבקשה עתרה פרקליטת מחוז תל אביב לחייב את התובע לשאת את יתרת המאסר שקוצר בזמנו, כאורך תקופת התנאי במלואה, וכן להורות, כי תקופה זו תרוצה על ידי התובע במצטבר לעונש שהושת עליו בהליך הפלילי הנזכר.

13. הסדר הטיעון שנעשה בין הצדדים כלל לא התייחס לאפשרות הפקעת השחרור על תנאי מהמאסר, ועל כן התובע ראה את פניית פרקליטת המחוז לוועדת השחרורים כהפרה של ההסדר. בעקבות זאת הגיש התובע בקשה לשופט המגשר, מר בני שגיא, בה עתר לכך שהשופט המגשר יורה על אכיפת הסדר הטיעון, או על ביטולו. השופט המגשר דחה את הבקשה וקבע, כי "משהוצג הסדר הטיעון בפני המותב העיקרי ונגזר הדין, הסתיימה מלאכתו של השופט המגשר, כך שבקשות כלשהן יש להפנות למותב העיקרי".

14. התובע פנה בבקשה דומה אף למותב השופטים שהרשיעו וגזר את דינו, ובתאריך 31.1.2018 קבע אב בית הדין, כב' השופט מר גלעד נויטל, כדלקמן: "לאחר שגזרנו את דינו של המבקש, סיימנו את מלאכתנו בתיק ואין עוד בידנו סמכות להידרש לבקשה לגופה".

15. לאור השתלשלות הדברים שלעיל, הוגשה התובענה המונחת עתה לפני.

ג. כתב התביעה

16. טענת התובע בכתב התביעה היא, שבקשת הנתבעת להפקיע את השחרור על תנאי מהמאסר, היא הפרה של הסדר הטיעון שנעשה עמו, ואשר מכוחו הודה התובע בעבירות שיוחסו לו, מקום בו יכול היה לדבוק בכפירתו ולנהל את ההליך הפלילי על פי כתב האישום שהוגש נגדו. לטענתו, פניית פרקליטת המחוז לוועדת השחרורים , נגועה בחוסר תום לב מובהק. התובע אף הצביע על עיתוי הבקשה להפקעת השחרור על תנאי מהמאסר, אשר הוגשה לטענתו, באופן שאינו מקרי, לאחר הגשת ערעורו על גזר הדין.

17. מן הפן המשפטי, טוען התובע בכתב התביעה, כי הסדר טיעון הוא בבחינת הסכם בין המדינה לבין הנאשם, בו מתחייבת המדינה להעניק לנאשם הקלה מסוימת (לוותר על חלק מן האישומים או להמירם באישומים קלים יותר) תמורת הודאת הנאשם בעובדות שיש בהן להרשיעו. פרשנות הסכם זה, כך נטען, תבוצע על פי עקרונות הפרשנות המקובלים בדיני החוזים, ובפרט לפי הכלל, שחוזה יפורש לפי אומר דעתם של הצדדים כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – "חוק החוזים").

18. התובע מוסיף וטוען, כי בין הצדדים לא הייתה מחלוקת, שעונש המאסר המירבי עליו הוסכם בהסדר הטיעון, מגלם את כל רכיבי הסיכון הנגזרים מהודאתו בכתב האישום המתוקן, וכי התובע אינו חשוף לכל סיכון אחר (כגון מאסר על תנאי או הגשת בקשה להפקעת רישיון אסיר למפרע), עקב הודאתו. התובע הדגיש כי צדו האחד של ההסדר היה הודאתו בכתב האישום המתוקן, וצדו האחר כי כל רכיבי הסיכון הנגזרים מההודאה באים לידי ביטוי בהסכמה בדבר העונש. בהקשר זה ציין התובע, כי במהלך הטיעונים לעונש, ציינה באת כוח המדינה, כי לתובע עונש מאסר על תנאי של 3 שנים, אך לא ביקשה את הפעלתו, וזאת נוכח הסדר הטיעון.

19. לשיטת התובע, הגשת הבקשה לבטל את שחרורו עומדת בניגוד לחובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים, ומהווה הפרה יסודית של הסדר הטיעון כאמור. על כן, ובהסתמך על סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, ביקש התובע כי בית המשפט יורה על אכיפת הסדר הטיעון. לחילופין, ביקש התובע, כי בית המשפט יצהיר שלא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים, ולחילופין כי ההסכם בטל, ובכך יושב מצב התובע לקדמותו, דהיינו לשלב בו התובע עדיין לא הודה בעובדות כתב האישום המתוקן.

ד. בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף

20. בבקשתה המונחת עתה לפני, עותרת הנתבעת לסלק את תביעת התובע על הסף, הן מחמת העדר סמכות לדון בה והן מחמת העדר עילת תביעה. לטענת בא כוח הנתבע ת, יש לפסול ניסיונו של התובע לעקוף, באמצעות הליכים אזרחיים, את הערכאות המוסמכות לדון בטענותיו, הנוגעות להליך הפלילי ולהליך בפני ועדת השחרורים, ודי בכך כדי לדחות תביעתו על הסף. עוד צוין בהקשר זה, כי התובע לא הצביע על מקור הסמכות של בית המשפט האזרחי לדון בתובענה זו.

21. הנתבעת הדגישה כי בניגוד לעמדת התובע, הליך הפקעת רישיון אסיר איננו "רכיב ענישה" במסגרת התיק הפלילי. נטען כי הנושא מסור לסמכותה של ועדת השחרורים בלבד, ואין לבית המשפט הדן בתיק הפלילי כל סמכות לקבוע, במסגרת הסדר הטיעון, דבר ביחס להפקעת הרישיון.

הנתבעת הפנתה להוראת סעיף 20(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, אשר קובעת, כי אסיר שביצע עבירה בתקופת השחרור המותנה "תבטל הועדה את שחרורו ותחייבו לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי". לפיכך, טוענת הנתבעת, כי הפקעת הרישיון היא ביטול "הטבה" שניתנה לאסיר. בא כוח הנתבעת הדגיש, שלהפקעת הרישיון אין כל קשר למתחם העונש שהיה על בית המשפט לשקול במסגרת התיק הפלילי.

22. הנתבעת אזכרה, בין היתר, את פסק הדין שנתן בית המשפט העליון ברע"ב 6437/12 כהן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 31.10.2012), שם נדון הכלל המורה על ביטול תקופת התנאי עקב ביצועה של עבירה נוספת. בנסיבות אותו העניין נקבע, כי לא נפל כל פגם בהחלטת ועדת השחרורים וכי ביטול תקופת התנאי של המבקש היה מחויב, שכן הוא עבר עבירות במהלך תקופת התנאי, בגינן נגזר עליו עונש מאסר בפועל.

23. לאור האמור, טענה הנתבעת כי דין תביעת התובע להידחות, הן מחמת העדר סמכות והן מחמת העדר עילה.

ה. תמצית טענות התובע בתגובה לבקשה לסילוק התביעה על הסף

24. טענתו העיקרית של התובע היא, שהתביעה לא עוסקת בבקשה להפקעת הרישיון (כפי טענת הנתבעת), כי אם בטענה שעצם הגשת בקשת ההפקעה מהווה הפרה של הסדר הטיעון. המדובר בטענה במישור דיני החוזים, אשר לשם הכרעה בה נדרש לבחון, מן הבחינה העובדתית, מה כלל הסדר הטיעון.

25. באשר לטענת הנתבעת להעדר עילה, טוען התובע כי יש לבחון האם על יסוד האמור בכתב התביעה, זכאי התובע לסעד המבוקש. לשיטת התובע, לנוכח טענותיו בכתב התביעה, שהעיקריות שבהן פורטו לעיל, דין טענת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף בהעדר עילה – להידחות. זאת, מאחר ועילת התביעה נוגעת לשאלה, האם הייתה רשאית הנתבעת, לאור ההסכם בין הצדדים, להגיש את הבקשה להפקעת הרישיון.

26. למעלה מן הצורך, התייחס התובע גם לטענת הנתבעת לפיה נושא הפקעת הרישיון אינו נוגע להליך הפלילי, ואין סמכות להגיע בקשר עם נושא זה להסדר. התובע טוען כי מדובר בטענה שגויה, שהרי האפשרות להפקיע את הרישיון נגזרת אך ורק מן ההרשעה בהליך הפלילי. כמו כן, מוסיף התובע וטוען כי ישנה אפשרות לערוך הסדרי טיעון הכוללים אי הפקעת רישיון, והתובע לא צריך להינזק מכך שבענייננו לא נערך הסכם בכתב המגבש את הסכמות הצדדים.

27. באשר לטענת הנתבעת להעדר סמכות עניינית, טוען התובע כי הסעד המבוקש בתביעה, הינו סעד הצהרתי, הקובע כי הגשת הבקשה להפקעת רישיון האסיר של התובע הינה הפרה של הסדר הטיעון.

סעד זה אינו כספי ואינו ניתן לכימות, ועל כן, מדובר בתביעה המצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית לפי סעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984.

28. בהקשר זה, התייחס התובע גם לשאלת סמכותן של ערכאות אחרות, כמפורט להלן:

(א) באשר לאפשרות העלאת הטענות כחלק מערעור שנדון בפני בית המשפט העליון, טוען התובע כי ערעור על חומרת העונש הוגש קודם לבקשת ההפקעה, ובינתיים כבר ניתן בו פסק דין. מן הבחינה המהותית, טענות התובע מחייבות בירור עובדתי, ולכן ראוי שתתבררנה בפני ערכאה דיונית.

(ב) באשר לאפשרות של הגשת עתירה לבג"ץ, טוען התובע כי סמכותו של בג"ץ היא לדון בעניין אשר הוא רואה צורך לתת בו סעד למען הצדק, אשר אינו בסמכותו של בית משפט אחר. טענת התובע היא כי לבית משפט זה סמכות לדון בתביעתו, ולכן בג"ץ אינו המקום המתאים לבירורה. זאת ועוד, בבג"ץ לא נשמעות ראיות, וגם מטעם זה לא היה מקום להגיש את התביעה הנוכחית שם.

(ג) באשר לאפשרות הדיון בפני ועדת השחרורים, טוען התובע כי לוועדה אין סמכות לדון בטענות הנדונות, שכן היא מוסמכת לדון בבקשה להפקעה לגופה. צוין כי אף הועדה לא ראתה עצמה מוסמכת שכן היא דחתה את הדיון שהיה קבוע בפניה בבקשה.

29. התובע הוסיף וטען כי פסקי הדין אותם אזכרה הנתבעת, אינם רלוונטיים לענייננו. זאת, בין היתר, משום שלא נטען בהם כי הסדר הטיעון כלל הסכמה בנושא אי הפקעת הרישיון, כפי שלטענת התובע ארע במקרה הנדון.

הבדל נוסף הוא בכך שבאותם המקרים הנאשם נתפס, הורשע ונגזר דינו בתקופת השחרור על תנאי, ומשכך חל בעניינו סעיף 20 לחוק שחרור על תנאי ממאסר. זאת בניגוד לענייננו, בו התובע הורשע לאחר שחלפו 16 שנים מתקופת התנאי, שאז חל סעיף 22 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, העוסק בסמכות שבשיקול דעת להפקעת הרישיון.

ו. דיון

30. על משמעותו ההסכמית של הסדר הטיעון, בשיטת המשפט הישראלית ובשיטות משפט זרות, עמד בית המשפט העליון במספר פסקי דין. פסק דין חשוב ומרכזי ביחס למשמעות הסדרי הטיעון בשיטת המשפט הישראלית ניתן בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז(1) 577 (2002) (וראו גם: בג"ץ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז תל אביב, פ"ד מ(2) 393 (1986); דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד נ"ט(6) 281 (2005)). בין היתר נקבע בפס"ד "פלוני" (שם, בעמ' 589, מפי כב' השופטת (כתוארה אז) בייניש):

"הסדר הטיעון מייתר את קיומו של ההליך הפלילי לשם בירור העובדות וקביעת ממצאי ההרשעה או הזיכוי, והוא אף עשוי לייתר את הליך גזירת הדין שלאחר ההרשעה. בכך מחליף ההסדר את ההליך הדיוני המסורתי שנקבע ככלי להגשמת המשפט הפלילי. לפתחו של בית המשפט מונח אפוא מסלול חלופי שנועד גם הוא להגשמת התכלית של ההליך הפלילי."

הנה כי כן, הסדר הטיעון היא מסגרת הסכמית בה הצדדים לו קובעים, כיצד יטענו לפני בית המשפט במסגרת ההליך הפלילי הספציפי המתנהל לפניו, וזאת כאשר הם יודעים שבית המשפט אמון על שמירת האינטרס הציבורי, וקיימת אפשרות שבית המשפט לא יקבל את ההסדר כפי שהוסכם על ידי הצדדים.

במקרה שלפני, הסדר הטיעון הוצג לבית המשפט שדן בהליך הפלילי, ובית המשפט אף קבע כי "נכון וסביר הוא לאמץ את הסדר הטיעון שערכו הצדדים", ואף בית המשפט העליון קבע בפסק הדיון שניתן בערעורו של התובע (שם, בפסקה 13), כי "בית המשפט קמא פעל לפי ההסדר האמור".

31. כיוון שהסדר הטיעון מניח לפתחו של בית המשפט "מסלול חילופי שנועד גם הוא להגשמת התכלית של ההליך הפלילי", מתעוררת השאלה, האם רשאי נאשם, הסבור שהתביעה לא קיימה את התחייבויותיה לפי הסדר הטיעון, לנקוט בהליכים אזרחיים, שבבסיסם דיני החוזים האזרחיים, ולעתור לסעדים מתחום דיני החוזים. בית המשפט העליון התייחס לשאלה זו בשני פסקי הדין שניתנו בעניין "ארביב" (שם, בעמ' 400) ובעניין "פלוני" שאזכרתי לעיל, ובעניין "פלוני" אף קבע (בעמ' 615):

"על פי השיטה המקובלת בפסיקתנו, הפן החוזי של הסדר הטיעון בא לידי ביטוי ביחסים שבין התביעה לנאשם. מדובר בחוזה מסוג מיוחד - חוזה רשות, על כל המשמעויות המבחינות בינו לבין חוזה רגיל (ראו פרשת ארביב [1], בעמ' 400 ואילך). כבר אמרנו כי התביעה ממלאת את התחייבותה החוזית כאשר היא מבקשת מבית המשפט לגזור את העונש על-פי ההסדר."

על קצה המזלג אזכיר, שקיימות נסיבות בהן הרשות הציבורית רשאית להשתחרר מהתחייבויות חוזיות שנטלה על עצמה, ובמיוחד רשאית היא לעשות כן כאשר האינטרס הציבורי מצדיק זאת (וראו: דפנה ברק ארז, השתחררות מחוזה של רשות מנהלית: מקרה מבחן לדואליות נורמטיבית, המשפט י"א, תשס"ז, 111).

32. מכל מקום, במקרה שלפני אין מדובר במצב בו הרשות המנהלית מבקשת להשתחרר מהתחייבויותיה על פי הסדר הטיעון, שהרי הסדר הטיעון הוצג לבית המשפט, ובית המשפט נהג לפיו. טרונייתו של התובע מתייחסת לאירועים שאירעו לאחר שניתן גזר הדין בעניינו, שכן לגישתו, מכיוון שלא הוסכם בהסדר הטיעון שהנתבעת תהיה רשאית לפעול לפי סעיף 20 לחוק שחרור על תנאי ממעצר, ולבקש את הפקעת שחרור של הנאשם ממאסרו בשנת 2001, כי אז הבקשה שהוגשה לפי סעיף זה לוועדת השחרורים, כמוה כהפרת הסדר הטיעון. מכאן אף גוזר התובע את זכותו לעתור לסעדים במישור האזרחי.

33. יש להפריד בין הסדר הטיעון שנעשה עם התובע לבין הפניה לוועדת השחרורים לפי סעיף 20 לחוק שחרור על תנאי ממאסר.

הסדר טיעון שנעשה, הוא חלק מההליך הפלילי, ומשנעשה הסדר טיעון בין הצדדים, והצדדים מניחים את ההסדר על שולחנו של בית המשפט הדן בהליך הפלילי, הסדר הטיעון נטמע בהליך הפלילי, והוא חלק בלתי נפרד ממנו. הפועל היוצא מכך הוא, שבמקרה ולמי מהצדדים יש טענות כלשהן כלפי הצד השני בנוגע להתחייבויות שהצדדים קיבלו על עצמם בהסדר הטיעון, לא ניתן לדון בטענות אלה במסגרת הליך אזרחי, ויש להניח טענות אלה על שולחנו של בית המשפט הדן בהליך הפלילי.

לשם דוגמה, נניח מקרה בו נאשם סבור שבמהלך המשא ומתן לקראת הסדר הטיעון, הוא טעה או הוטעה. כלום יעלה על הדעת, שהוא יהיה זכאי לפתוח בהליך אזרחי, כדי שבית המשפט יתערב בהליך הפלילי, ויעניק לו, באמצעות ההליך אזרחי, סעדים מתחום דיני החוזים? אזכיר, כי במקרה שלפני, התובע עותר לסעדים חילופיים, והם, שיוצהר שבין הצדדים לא נכרת הסדר טיעון, ולחילופי חילופין להצהיר, שהסדר הטיעון בטל. עם כל הכבוד, כלל לא מתקבל על הדעת, שבמסגרת ההליך האזרחי שלפני, ניתן יהיה להצהיר שבין הצדדים לא נעשה הסדר טיעון או שההסדר בטל, ובכך לבטל הן את פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי והן את פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון.

27. בבסיס תביעת התובע, עומדת למעשה הטענה, שהנתבעת נקטה כלפיו בצעד שעלול לגרום להארכת תקופת מאסרו מעבר לתקופה עליה הוסכם בהסדר הטיעון, ובכך יש משום הפרה של הסדר הטיעון. למעשה, טענות התובע הן, שהמדינה לא התנהגה כלפיו באופן הוגן, והניחה לרגליו פח יקוש.

כיוון שקבעתי שהליך אזרחי אינו ההליך הנכון לתקיפת הסדר הטיעון , המהווה חלק מההליך הפלילי, מתעוררת השאלה, מה הוא אפוא ההליך הנכון, במסגרתו יוכל נאשם להעלות את טענותיו בנוגע להתנהגות המדינה כלפיו. לשאלה זו ניתן למצוא מספר תשובות:

(א) ראשית, כיוון שהסדר הטיעון הוא חלק מההליך הפלילי המתנהל נגד נאשם, כי אז המקום הטבעי לבחינת טענות הנאשם, ביחס להפרת הסדר הטיעון או ביחס להתנהלות המדינה בניגוד לו, הוא ההליך הפלילי במסגרתו נעשה הסדר הטיעון. כמובן, שדרך זו אפשרית כל עוד ההליך הפלילי מתנהל, והיא אינה אפשרית במקרה שלפני, שכן ההליך הפלילי שהתנהל נגד התובע הסתיים, ואף בית המשפט העליון דחה את ערעורו של התובע.

(ב) כיוון שהסדר הטיעון הוא סוג של "חוזה רשות", אפשר ויהיו מקרים שהערכאה המתאימה לבדוק את טענות הנאשם בנוגע להתנהלות המדינה, הוא בית המשפט הגבוה לצדק.

(ג) על פי סעיף 20(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, בקשה לביטול שחרור על תנאי יש להגיש לוועדת השחרורים, הרשאית להורות, בנסיבות מיוחדות, על המשך השחרור (וראו סעיף 20 (ב) לחוק). על כן, ככל שלנאשם טענות הצדיקות הימנעות מביטול השחרור על תנאי - באופן מלא או באופן חלקי - עליו להביא טענות אלה לפני ועדת השחרורים, ולשכנע אותה שאין מקום לבטל את השחרור על תנאי.

28. כשלעצמי הנני סבור, שהדרך השלישית היא הדרך הנכונה ביותר. ועדת השחרורים היא הגוף המוסמך לשחרר על תנאי ממאסר, ולקבוע את תנאי השחרור, ועל כן היא גם הגוף עליו מוטל לבחון האם תנאי השחרור הופרו והאם מ וצדק לבטל את השחרור על תנאי.

בהקשר זה אעיר, שאף לפי הנחיות פרקליט המדינה, הסדר טיעון שנעשה עם נאשם ובקשה לביטול שחרור על תנאי ממאסר הם שני דברים שאין לקשור ביניהם. בהנחיה שמספרה 8.3, וכותרתה "הסדרי טיעון המבטיחים אי הפקעת רישיון אסיר", מונחים פרקליטי המדינה שלא להתחייב בהסדרי הטיעון הנעשים עם נאשמים לכך שלא תוגש בקשה להפקעת רישיון אסיר.

הנחיה זו מקורה באירוע, בו התברר במהלך טיפול בהפקעת רישיון של איסור, שבמסגרת הסדר טיעון שנערך בין התביעה המשטרתית לנאשם, הוסכם עמו בהסדר הטיעון שנעשה עמו, שלא יופקע רישיון האסיר אם הוא יודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

הטעם העומד בבסיס הנחיית פרקליט המדינה הוא, שהסדר טיעון המבטיח לנאשם שלא תוגש בקשה לביטול שחרורו על תנאי, אינו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 20 לחוק שחרור על תנאי ממאסר. ועדת השחרורים היא הגוף המוסמך להחליט על ביטול השחרור, ואין לכבול מראש את שיקול דעתה בהסדר טיעון שנעשה עם נאשם, שכן הדבר עומד בניגוד לכללי המשפט המנהלי.

ז. סוף דבר

29. בסיכומם של דברים, הנני מחליט לקבל את בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף, וזאת לאור כל אחד משני הטעמים הבאים:

(א) הסדר הטיעון שנעשה עם התובע היה חלק מהליך פלילי שהתנהל נגד הנאשם, ולא ניתן לתקוף את ההליך הפלילי שהתנהל נגדו באמצעות הליך אזרחי.

(ב) הסמכות להחליט האם לבטל את השחרור על תנאי שניתן לתובע בשנת 2001, נתונה לוועדת השחרורים, ועל כן, אם התובע סבור שקיימות נסיבות המצדיקות שלא לבטל את שחרור על תנאי מהמאסר, עליו לשטוח טענותיו בעניין זה לפני ועדת השחרורים.

30. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א) הנני מוחק את תביעת התובע.

(ב) בנסיבות העניין הנני מחליט שלא לעשות צו לתשלום הוצאות משפט, וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, כ"ג אייר תשע"ט, 28 מאי 2019, בהעדר הצדדים.