הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 57373-04-18

בפני
כבוד השופט חננאל שרעבי

תובעים

  1. רמי חסון בע"מ ח.פ. 513879387
  2. רחמים רמי חסון ת.ז. XXXXXXX617

ע"י ב"כ עו"ד אילן בומבך

נגד

נתבעים

שולחת ההודעה לצד ג'

צד ג'
1. צביקה גנדלמן ת.ז. XXXXX847
ע"י ב"כ עו"ד תום נוימן
2. עיריית חדרה
ע"י ב"כ עו"ד אבנר כהן

עיריית חדרה
ע"י ב"כ עו"ד אבנר כהן
נגד
הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שוויגמן

פסק דין
1. התובענה שבפניי הוגדרה כ"נזיקית, כספית, לשון הרע", כפי שצוין בכותרת כתב התביעה, וסכומה הועמד על סך של 10,000,000 ₪.
אקדים ואומר כי התובעת והעירייה כבר ניהלו בפני תביעה כספית על סך של כ-21 מליון ₪, שהוכרעה בפסק דין (חלוט) ביום 28.2.2017 ועל אודותיה נרחיב להלן.
כבר אז הבחנתי שהרבה רגשות שליליים קיימים בין הצדדים (והדבר יובהר במהלך קריאת פסק דין זה), דבר ש"תרם", כך לתחושתי, להגשת התובענה הנדונה, ובוודאי לסכומה הגבוה מאוד.
2. התובעת 1 (להלן: "התובעת") הינה חברה בע"מ העוסקת בעבודות הנדסה, בניה ויזמות.
התובע 2 הוא הבעלים של התובעת ומשמש כמנכ"ל שלה מאז היווסדה (להלן: "התובע").
3. נתבע 1 הוא ראש עירית חדרה (להלן: "גנדלמן").
נתבעת 2 היא עיריית חדרה (להלן: "העירייה").
4. צד ג' היא חברת ביטוח והמבטחת של העירייה.
5. למען הסדר הטוב יצוין כי בראשיתה, התובענה הוגשה אף נגד בעלי תפקידים שונים בעירייה:
מר יעקב זגדון, מנכ"ל עיריית חדרה בהווה (להלן: "זגדון");
מר אבישי קימלדורף, אשר היה במועדים הרלוונטיים לתובענה דנן מהנדס העיר חדרה (להלן: "קימלדורף").
מר בועז חריף, גזבר עיריית חדרה (להלן: "חריף").
עו"ד שרון אנגל-שרוני, היועצת המשפטית של עיריית חדרה (להלן: "שרוני").
6. בישיבת יום 29.11.2018, נעתרתי לבקשת העיריה והכרתי בחסינות בעלי התפקידים המנויים בסעיף 5 לעיל מכח סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הנזיקין") והתובענה נגדם נדחתה.
עוד קבעתי בהחלטתי מישיבת יום 29.11.2018, כי ייערך בירור עובדתי על דרך של שמיעת עדים והבאת ראיות, בכל הקשור לבקשת העיריה להכיר בחסינותו של נתבע 1, גנדלמן, כעובד ציבור. על כך נפרט בהמשך (להלן: "בקשת החסינות").

רקע לתובענה דנן
7. ביום 5.8.2010 חתמה התובעת על חוזה מסגרת עם העירייה, לאחר זכייתה במכרז בנדון, לביצוע עבודות שיפוץ, שדרוג ובינוי מוסדות ומבני ציבור בעיר חדרה.
תקופת חוזה המסגרת היתה ל-24 חודשים, ותקופתו הוארכה פעמיים, עד ליום 5.2.2014.
8. מכוחו של הסכם המסגרת ביצעה התובעת עבודות בינוי ושיפוץ של מוסדות חינוך ומבני ציבור ברחבי העיר חדרה.
9. ביום 16.2.2014 הגישה התובעת תביעה כספית נגד העירייה בבית משפט זה (תיק אזרחי 31371-02-14) על סך של 21,123,272 ₪ שעניינה כספים אשר הגיעו לתובעת, כך לגרסתה, בגין עבודות שביצעה מכח הסכם המסגרת וטרם שולמו לה (להלן: "התביעה הכספית").
ביום 28.2.2017 ניתן פסק דין בתביעה הכספית, אשר התקבלה בחלקה, ובו נפסק לתובעת סכום של 12,231,427 ₪ (לא כולל ריבית פיגורים, הוצאות ושכר טרחת עורך דין), המהווה כ-58% מסכום התביעה (סעיף 218 לפסק הדין בתביעה הכספית).
לטענת התובעים בכתב התביעה הנדון, סכום פסק הדין בתביעה הכספית, לרבות ריבית פיגורים, הוצאות ושכר טרחת עורך דין, הניב להם תשלום של 13,670,108 ₪ (סעיף 6 לכתב התביעה).
יצוין כי חלק לא קטן בתביעה הכספית שנדחה, היה רכיב התביעה בגין החשת קצב בשיעור של 5,335,664 ₪, כ-25% מסכום התביעה (סעיף 95.2 לכתב התביעה הכספית), לגביו ציינתי בפסק הדין בתביעה הכספית (סעיף 100) כי:
"...א. התובעת לא הוכיחה את התקיימות תנאי סעיף 19 לחוזה, המזכים אותה בדמי החשת קצב.
ב. התובעת לא הוכיחה את טענתה כי דמי החשת הקצב הוטמעו בהזמנות העבודה, שהקציבו זמן קצר לבניית גני הילדים.
ג. אמירות הבונוס שניתנו על ידי מנכ"ל העיריה דאז, איקי צור וגרשון נחשונוב, ניתנו בהעדר סמכות, ובכל מקרה שלא על פי סעיף 19 ולא בגדר דמי החשת קצב....
ד. התובעת גם לא הוכיחה, כי הקבלן האחר שעבד באותם תנאים במקביל אליה על בניית גנים אחרים (קן-תור), קיבל החשת קצב או דרש כאמור, באופן שיכול היה להמחיש את זכאותה.
העובדה כי לא הביאה לעדות, למרות שהביאה עדים רבים בתיק זה, מאן דהוא לעדות מטעם קן-תור, מלמדת לכאורה מכוח הכלל המשפטי שבפסיקה המוזכר לעיל, כי גם קן-תור לא קיבל דמי החשת קצב, ואולי אף לא דרש דמי החשת קצב.
ה. כידוע רשות ציבורית צריכה לפעול ללא אפליה.
משכך, ככל שישולמו לתובעת דמי החשת קצב מבלי שעמדה בתנאי סעיף 19 לחוזה, עלול הדבר לגרום לאפלייתה לטובה, לעומת קבלנים אחרים עם חוזה דומה, דוגמת קן-תור, שגם עבדו בצורה מאומצת בבניית גנים בפרק זמן של 4.5 חודשים, אך לא קיבלו החשת קצב".
במילים אחרות – הבטחת דמי החשת קצב על ידי גורמים מטעם העירייה בתקופה שקדמה לתקופתו של גנדלמן כראש העיר, לא היתה תקינה (בלשון המעטה). ראוי לומר את הדברים כבר בתחילת פסק דין זה, שכן יש בנקודה זאת לכאורה גם כדי להבהיר את הסתכלות הדברים על ידי גורמי העירייה החדשים, לאחר תקופת כהונתו של חיים אביטן כראש עיריית חדרה (להלן: "אביטן"), הרלוונטיים לתובענה הנדונה, כפי שנראה להלן.
10. אין מחלוקת כי את העבודות נשוא התביעה הכספית ביצעה התובעת בתקופת כהונתו של אביטן כראש עיריית חדרה.
11. ביום 22.10.2013 נבחר גנדלמן לראש עיריית חדרה, והוא החליף את אביטן בראשות העיר (להלן: "בחירות 2013").

התובענה הנדונה וטענות התובעים בה
12. התובעים טענו בכתב התביעה, כי תוך כדי ניהול התביעה הכספית, ביצעו גנדלמן (והעירייה) עוולות נזיקיות כלפי התובעת, כחלק מ"מסע צלב" שמנהל נגדה, כפי שאף הבטיח לבוחריו כי יעשה בקמפיין בחירות 2013.
התובעים ציינו, כי מעשיו של גנדלמן נגדם כללו, בין היתר, את המעשים הבאים:
א. בחודשים שקדמו לבחירות 2013, התבטא גנדלמן בפני אנשים באופן קשה ובוטה נגד התובעים.
ב. הגשת שתי תלונות שווא למשטרה נגד התובעת, שעסקו בחשבונות נשוא התביעה הכספית, שאושרו כדין.
ג. הנחה את ועדת השלושה בעירייה, למרות שאינו חלק ממנה, לפסול את הצעת התובעת למכרז בו זכתה, ולבחור בהצעה אחרת, היקרה בכחצי מליון ₪ מהצעת התובעת.
ד. הנחה ליטול מהתובעת עבודות שקיבלה במסגרת הסכם המסגרת.
13. בכתב התביעה פירטו התובעים חמש עילות, אותן מייחסים גם לגנדלמן, כדלקמן:
א. הכפשות שהשמיע גנדלמן נגד התובעים במערכת בחירות 2013;
במסגרת עילה זאת טוענים התובעים כי במערכת בחירות 2013 כינה גנדלמן את התובע בפני אנשים (לרבות בפני הגב' שירלי עודד דורון חברת מועצת העיר, להלן: "שירלי"), כקבלן מושחת ומסוכן שחייבים לנקות אותו במיידי.
גנדלמן גם קישר בין התובע לבין אביטן, ותיאר אותם כמי שנטלו חלק בפעולות פליליות.
גנדלמן אף פרסם במהלך בחירות 2013 חוברת השמצות, במסגרתה השמיץ גם את התובע וקשריו עם אביטן (להלן: "חוברת ההשמצות").
ב. גנדלמן נטל עבודות שנמסרו לביצוע התובעת במסגרת הסכם המסגרת, שבחלקן החלה בביצוע, והעביר לאחרים במחיר יקר יותר;
פרויקטים שנמסרו כבר לתובעת לביצוע ניטלו ממנה בהוראת או הנחיית גנדלמן בחודש ינואר 2014, ששם לו למטרה לחסל את התובעת. זאת הגם שהעבודות נמסרו לקבלנים אחרים, במחירים יקרים יותר. כך גם נלקחו ממנה שתי עבודות שהחלה בהן: בתי ספר גלאור ועמל.
ג. החלטת ועדת השלושה, בהנחיית גנדלמן, סמוך לאחר הגשת התביעה הכספית, לפסול את זכייתה של התובעת במכרז של החברה למשק וכלכלה בשלטון המקומי לבניית גני ילדים בחדרה, חרף העובדה שהצעתה היתה זולה בכחצי מליון ₪ מההצעה שנבחרה לבסוף;
ביום 9.3.2014 בחרה ועדת השלושה בהצעה של קבלן אחר, היקר בכחצי מליון ₪ מהצעתה של התובעת, הגם שבטופס ההצעה הסטנדרטי שהוגש לקבלנים צוין כי הקבלן הזול ביותר ייבחר (לנימוקי הוועדה נתייחס להלן. נציין כי פרוטוקול ועדת השלושה והחלטתה צורף כנספח 52 לת/12);
ד. החלטתו המודעת של גנדלמן להגיש תלונת כזב למשטרה נגד התובעת ביום 31.3.2014 ופרסום עובדת הגשת התלונה;
ביום 31.3.2014 הגיש גנדלמן, באמצעות מנכ"ל העירייה זגדון, תלונה למשטרה נגד התובעת, כחודש וחצי לאחר הגשת התביעה הכספית, לנוכח דרישתה הכספית בתביעה הכספית. התלונה ייחסה לתובעת עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.
לא רק זה, אלא דוברות העירייה הפיצה בהוראתו של גנדלמן וידיעתו, את דבר הגשת התלונה ביום הגשתה (31.3.2014).
ה. החלטתו של גנדלמן להגיש תלונה שניה למשטרה נגד התובעת בחודש דצמבר 2015, זאת לאחר קבלת חוות דעת מומחים (מאת חברת שבח הנדסה בע"מ – להלן: "שבח") בתביעה הכספית, ודאג לפרסומה במקומון "חדשות חדרה".
זאת הגם שבסופו של יום בפסק הדין בתביעה הכספית, בית המשפט קבע כי לא היתה הצדקה מלכתחילה להביא חוות דעת אלה לעולם.
14. בהחלטתי מיום 19.3.2019 נעתרתי בחלקה לבקשת הנתבעת, עיריית חדרה, להכרה בחסינותו של גנדלמן כעובד ציבור מכח סעיף 7א לפקודת הנזיקין, בכל הקשור לעילות שפורטו בסעיף 13(ב-ה) לעיל. לכן התביעה נגד גנדלמן נדחתה בכל הקשור לעילות שפורטו בסעיף 13(ב-ה) לעיל.
15. בכל הקשור לעילה שפורטה בסעיף 13(א) לעיל, הבקשה לחסינות בנוגע לגנדלמן נדחתה לאחר שנקבע בהחלטתי הנ"ל כי בתקופה הרלוונטית לעילה זו, הנוגעת לתקופת בחירות 2013, לא היה גנדלמן בגדר "עובד ציבור".
בהמשך לכך נוהלו מספר ישיבות הוכחות ונשמעו עדים בשאלת אחריות העיריה לגבי ארבע העילות שפורטו בסעיף 13 (ב-ה) לעיל, ובנוסף שאלת אחריותו של גנדלמן לגבי העילה הראשונה שפורטה בסעיף 13(א) בלבד.
ההחלטה בבקשת החסינות ניתנה ביום 19.3.2019 (להלן: "החלטת החסינות").

הסעדים המבוקשים בכתב התביעה
16. התובעים טוענים כי בהתאם לחוות דעת מומחה מטעמם, רואה החשבון עופר מנירב, מיום 13.2.2018 (צורפה לכתב התביעה, נספח 19; הוגשה וסומנה ת/1), פעולותיהם ומחדליהם של גנדלמן והעיריה גרמו לתובעת נזק כספי המסתכם ב- 17,336,000 ₪, אשר הועמד בכתב התביעה על סך של 10,000,000 ₪.
17. לחילופין ביקשו התובעים, לחייב את העיריה וגנדלמן לשלם לתובעים את מלוא הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק לשון הרע" או "החוק") ללא צורך בהוכחת נזק; בגין כל אחד מאחד עשר הפרסומים המשמיצים שפורטו בכתב התביעה. בגין כל פרסום נתבעו 141,757 ₪. בסך הכל (כפול 11) נתבעו 1,559,327 ₪ (יצויין כי רק בסיכומיהם, בסעיף 251, העלו התובעים לראשונה את הסכום לסך של 1,701,084 ₪ בגין 12 פרסומי לשון הרע, הגם שבכתב התביעה נטען לפיצוי רק בגין 11 פרסומים).
18. בנוסף ביקשו התובעים להשית על גנדלמן את מלוא הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק לשון הרע ללא הוכחת נזק, בגין הוצאת דיבת התובעת באוזני גב' שירלי אשר בוצעה "בכוונה לפגוע" בתובעת – סך של 141,757 ₪ (עילה מספר 1).
19. לחילופין, התובעים ביקשו לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים פיצוי בגין נזק כללי-בלתי ממוני, בהתאם להערכת בית המשפט בשיעור של 1,000,000 ₪ מכוח כלל עילות התביעה.

טענות התובעים (גם כעולה מסיכומיהם)
עילה מס' 1 – הוצאת לשון הרע על ידי גנדלמן טרם בחירות 2013 וחוברת ההשמצות
20. גנדלמן הודה בבירור, לכאורה, כי בקמפיין הבחירות שלו לראשות העיר חדרה בשנת 2013 הוא תקף ישירות את התנהלותו של חיים אביטן (ראש העיר הקודם) ואת הקשר בינו לבין התובע. גנדלמן הודה כי המילה "מושחת" עלתה בהקשר זה. התובע וקשריו לכאורה עם ראש העיר הקודם אביטן היו חלק מקמפיין הבחירות של גנדלמן, ו"ניתוקו" של התובע מעבודות הקשורות בעירייה היה הבטחת בחירות ברורה כדברי גנדלמן.
21. שירלי, אשר שימשה כחברת מועצת עירית חדרה מטעם סיעתו/רשימתו של גנדלמן וכיו"ר ועדת הביקורת, החל מסוף שנת 2013, העידה כי גנדלמן הוא אדם נטול אמינות, שקרן, אלים וגזען. שירלי ספגה מגנדלמן איומים באמצעות שליחים. בתצהירה שניתן בתביעה הכספית (נספח 1 לתצהיר התובע) טענה שירלי כי גנדלמן אכן אמר את הדברים שיוחסו לו בכתב התביעה, במועדים שונים בתקופת הבחירות ובמקומות שונים (מטה הבחירות וחוגי בית). באותה תקופה לא הכירה את התובע או את ראש העיריה הקודם, חיים אביטן.
לגבי חוברת ההשמצות ציינה כי החוברת היתה במטה הבחירות וחולקה שם, וכי גנדלמן דאג כי היא תגיע גם לרדיו. היא לא ידעה לומר איפה בדיוק הודפסה החוברת וכן לא ידעה לומר מי ערך אותה ומי הביאהּ למטה הבחירות.
נטען כי בחקירתה הנגדית, שירלי כלל לא נשאלה על חוברת ההשמצות או על תוכן דבריו של גנדלמן כפי שפורט בעדותה ובתצהירה. כמו כן, גנדלמן בחר שלא לעתור ולבקש להגיש תצהיר משלים מטעמו או מטעם הדמויות שהוזכרו בעדותה של שירלי. בכך, כך נטען, לא נסתרו דבריה של שירלי.
22. עוד נטען כי לגנדלמן בעדותו לא היה מענה לעדותה של שירלי בעניין חוברת ההשמצות, והוא לא התייחס כלל בתצהירו לדבריה של שירלי (צורפו כנספח 86 לתצהירו של התובע). לכן, נטען, התובעים בחרו לא לחקור את גנדלמן בעניין זה, למעט חקירה קצרה במהלכה אישר גנדלמן כי הכיר את האנשים המוזכרים בעדותה של שירלי, כפעילים במטה הבחירות שלו.
23. כמו כן, בתצהירו הודה גנדלמן כי ראה את חוברת ההשמצות וידע על קיומה, ואף אישר כי החוברת "הסתובבה" אצלו במטה. בתצהירו, גנדלמן לא ניסה להוכיח את ההגנות להן טען בכתב ההגנה מטעמו (אמת דיברתי, פרסום מותר). גנדלמן הכחיש כל קשר לחוברת ההשמצות וכל קשר לביצוע פרסום לשון הרע, ובכל זאת טען "למען הזהירות" לשלל הגנות המתאימות לאדם שכן ביצע את הפרסום. מהלך זה פסול מכח דוקטרינת ההשתק השיפוטי, אשר חלה מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדיות או משפטיות סותרות באותו הליך.
24. התנהלותו של גנדלמן, מיום היבחרו לראשות העיריה ועד יום 31.3.14 (יום הגשת התלונה למשטרה ופרסומה) ביקשה להזיק ולהרע לתובעים. לא ניתן לנתק את שרשרת מעשיו ומעשי העיריה בראשותו, מכל הדברים אשר אמר שבועות וחודשים טרם היבחרו. רצונו המוצהר של גנדלמן היה "לבער את השחיתות" בעיר חדרה והתובעים נפלו לידיו כפרי בשל. גנדלמן עשה כל שביכולתו לגרום לתובעים נזק גדול.

עילה מס' 2 – פעולות שעשו גנדלמן והעיריה לנטילת עבודות שכבר נמסרו לביצוע התובעת והעברתן לקבלנים אחרים במחירים יקרים יותר
25. עת גנדלמן נבחר לראשות העיריה, התובעת הייתה מצויה בעיצומו של משא ומתן עם פקידים בכירים בעירייה, בכל הנוגע להסדרת החוב הכספי ותשלום דמי החשת הקצב, ואף הביאה את דבר קיום החוב לגנדלמן. לא רק שגנדלמן לא סייע לפתרון העניין אלא העמיק את המשבר בכך שהביא לכך שמהתובעת ניטלו פרויקטים שכבר הועברו לביצועה ו/או החלו טרם בחירתו לתפקיד ראש העיריה. הסלמת המצב אילצה אז את התובעת להגיש את התובענה הכספית.
26. התובעים בסיכומיהם הסתמכו על עדויותיהם של יצחק מייזל (מהנדס) ולומקה אקרון, שחיזקו את טענות התובעים לעניין העברת עבודות מידי התובעת לקבלנים אחרים, לרבות עבודות שהתובעת כבר החלה בביצוען. דוגמאות של פרויקטים שהופסקו באמצע: בית ספר עמל; בית ספר גלאור.
27. התובע טען בתצהירו ובעדותו, כי מסירת העבודות לתובעת החל מיום 22.4.13 ובחודשים לאחר מכן, הייתה חלק מ"תכנית קימלדורף", שבמסגרתה התכוון קימלדורף לשלם לתובעת את חוב העיריה כלפיה (באמצעות הוצאות המנות עבודה חדשות ש"יעמיסו" סכומים עודפים לשם כך). אין מחלוקת, כך נטען, כי ישנם פרויקטים שנמסרו לביצוע התובעת החל מיום 22.4.13 ונלקחו ממנה ביום 1.1.14, כחודשיים לאחר כניסת גנדלמן לתפקיד ראש העיריה. יש לראות את נטילת הפרויקטים על רקע כוונת גנדלמן להיפטר מיד מהתובעים ומכל קשר עמם, בכל מחיר.

עילה מס' 3 – החלטת ועדת השלושה בעירייה (9.3.14), מיד בסמוך לאחר הגשת התביעה הכספית, לפסול את זכיית התובעת במכרז לבניית גני ילדים
28. העיריה הוציאה את פרויקט הקמתם של שלושה גני ילדים לניהולה של החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ (להלן: "משכ"ל"). התובעת נמנתה אז על זכייניות משכ"ל והיתה מחויבת להשתתף בנוהל הצעת מחיר. הגוף האחראי בעירייה לבחירה בהצעת המחיר הזוכה מכונה "ועדת השלושה", והוא הורכב ממנכ"ל העירייה, היועצת המשפטית לעירייה וגזבר העירייה.
29. יום לאחר התכנסות ועדת השלושה נודע לתובעת כי הצעתה לא נבחרה, חרף העובדה שהיתה זולה יותר מההצעה הזוכה, ב- 579,622 ₪. במכתב העיריה מיום 13.3.14 נכתב כי בהתאם לדין, ועדת השלושה בחרה בהצעה הכשרה הזולה ביותר. היינו, כך נטען בסיכומים, לאחר שמונה שנים של עבודה רציפה עבור העיריה נמצאו התובעים כ"לא כשרים" וכ"פסולים" עבור ועדת השלושה, משום שאולצו להגיש תביעה כספית מוצדקת.
30. החלטת ועדת השלושה התקבלה בשל דרישתו האישית של גנדלמן, "ליירט" כל פרויקט פעיל או פוטנציאלי שנקשר לתובעת, על מנת לפגוע בתובעת חזק ככל הניתן. כפי שעולה משתי החלטות אחרות של ועדת השלושה, לגבי שני פרויקטים בהיקף כספי דומה הוועדה בחרה, לאקונית, במציע שנתן את ההצעה הזולה ביותר. הפערים בין ההצעה הזוכה לבין ההצעה שאחריה היו קטנים הרבה יותר לעומת נסיבות הפרויקט נשוא הצעת המחיר שתואר בסעיף 29 לעיל. כלומר, אלמנט המחיר היה המדד היחידי לבחירה בהצעה הזוכה, ולא נערך כל דיון בעניין.
31. נוכח השתלשלות העניינים כמתואר לעיל, נאלצה התובעת להגיש עתירה מנהלית ובקשה לצו ביניים (עת"מ (חי') 30185-03-14). בית המשפט לעניינים מנהליים דחה ביום 8.4.2014 את העתירה נוכח הנימוקים המנהליים שהושמעו בפניו וכן נוכח אופי ניהולה של עתירה מנהלית (דיון יחיד ללא חקירת עדים וכו'). אולם, טוענים התובעים, ביום 8.4.2014 לא יכול היה לדעת בית המשפט לעניינים מנהליים, מהי האמת העובדתית מאחורי טענות העירייה דאז.
32. כיום ניתן לקבוע כי ועדת השלושה הוליכה שולל בנימוקיה את בית המשפט המנהלי, משנימוקיה ונימוקי העירייה בעתירה המנהלית נמצאו מופרכים וחסרי ביסוס בתום בירורה של התובענה הכספית, ובוודאי שנסתרו אחד לאחד.
33. עצם העובדה שניתן פסק דין אשר לא מצא פגם מנהלי בנימוקי העירייה ו/או ועדת השלושה, אינה אומרת בהכרח כי לתובעת לא עומדת עילה נזיקית כלפי העירייה, בגין אותו אירוע ממש, בשל ראיות וממצאים הקיימים נכון למועד הגשת התובענה דנן ואשר לא היו קיימים ביום 8.4.14, מועד הדיון בעתירה המנהלית. ראיות וממצאים אלה מפורטים בפסק הדין בתביעה הכספית, במסגרתו נמתחה ביקורת חריפה על העירייה בגין התנהלות חסרת תום הלב כלפי התובעת.
34. שלושת חברי ועדת השלושה מעלו באמון הציבור ותפקידם ופעלו בדווקנות ובעקשנות למילוי תכניתו והוראותיו של גנדלמן לפסילת התובעת, עת ידעו היטב מפאת הגדרת תפקידם כי לא דבק רבב בהתנהלות התובעת. הגזבר בועז חריף הודה בפני יוסי חסון כי העירייה עוולה כלפי התובעת בצורה בוטה.

עילה מס' 4 – החלטתו המודעת של גנדלמן להגיש תלונת כזב למשטרה נגד התובעת ביום 31.3.2014 ופרסום עובדת הגשת התלונה
35. ביום 31.3.2014 הגיש גנדלמן, באמצעות זגדון, תלונה למשטרה נגד התובעים. הגשת התלונה התבצעה כחודש וחצי לאחר הגשת התביעה הכספית, וכללה ייחוס של שתי עבירות נגד התובעים: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזיוף בנסיבות מחמירות (להלן: "התלונה"). התלונה נסבה על פערים לכאורה, לטובת התובעת, בין דרישות התשלום של התובעת לבין הזמנות העבודה שהעירייה הוציאה במקור עבור התובעת.
36. התלונה שהוגשה הייתה תלונה כוזבת שהוגשה במכוון וביודעין על מנת לגרום לתובעת נזק רב ככל הניתן, וכ"מענה" ראשוני לתביעה הכספית שהגישה נגד העירייה. כשהתבררה התביעה הכספית, נודע לתובעת כי כבר ביום הגשת התלונה ידע המומחה בר-זיו ואף עדכן בכך את כל הגורמים הרלוונטיים בעירייה, כי בתובעת לא דבק כל רבב מקצועי או אחר, וכי יש לאשרר את החשבונות הטרום-סופיים עליהם חתמה העירייה שנה קודם לכן.
37. התלונה הייתה חסרת יסוד ונסמכה על בדיקה ראשונית בלבד, שהתבררה כשגויה, של המומחה בר-זיו. לאחר הבדיקה הראשונית הכניס המומחה בר-זיו תיקונים, שניקו את התובעת מכל רבב, ובמסקנותיו הסופיות בדוח מיום 31.3.14 אישר שהכמויות בחשבון התובעת אכן נכונות. דוח זה הונח על שולחנו של גנדלמן ביום הגשת התלונה (לכל הפחות הובא לידיעתו טרם הגשתה).
38. התלונה נסגרה ביום 18.12.14 בהיעדר אשמה. פסק הדין בתביעה הכספית ועדותו של המפקח החיצוני לומקה אקרון (בדבר פגישתו המקצועית עם המומחה בר-זיו ביום 31.3.14) לימדו עד כמה התלונה היתה מופרכת, הוגשה ברשעות ומתוך ידיעה כי האמור בה מופרך ונסתר על ידי בכירים בעירייה.
39. תלונת הכזב הוגשה מבלי לבצע את הבדיקות העובדתיות והמקצועיות ההכרחיות מול אלה שליוו את הפרויקט האחד שבדק המומחה בר-זיו, ובניגוד לבדיקה סופית של המומחה לגבי אותו פרויקט, שא̣שררה את החשבונות שאושרו ונחתמו שנה קודם לכן לזכות התובעת.
40. אין ספק, כך לטענת התובעים, כי גנדלמן ידע היטב עובר להגשת התלונה, על תוצאות בדיקת המומחה בר-זיו, וכי החשבונות הטרום סופיים אושרו שנה קודם לכן, וכי התובעת היתה קבלן מבצע שביצע עבודות לשביעות רצון המזמין (העיריה). העירייה החלה להעלות טענות נגד התובעים רק לאחר בחירתו של גנדלמן לראשות העירייה.
41. גנדלמן הנחה להגיש את התלונה בחוסר תום לב משווע, תוך כוונה ברורה לפגוע בתובעת ומתוך זדון לשמו. מדובר בשימוש לרעה בכוח המשרה מצד גנדלמן, לשם הפעלת לחץ פסול על התובעת ומתוך רצון לגרום לה נזקים גדולים ומידיים.
42. התובעים טוענים כי מנגנון הדוברות של העירייה הפיץ, בהוראת גנדלמן ובידיעתו, "הודעה לעיתונות" בדבר הגשת התלונה, כבר ביום הגשתה. ההודעה כללה פירוט לגבי החשדות לכאורה נגד התובעים – "עיריית חדרה הגישה תלונה במשטרה נגד הקבלן רמי חסון – חשד לחריגות קיצוניות בבקשות התשלום מצדו ובכוונה תחילה".
43. בנסיבות דנן, לא עומדת לגנדלמן הגנה לפי סעיף 15(8) לחוק לשון הרע. ההגנה על הגשת תלונה למשטרה חלה אך ורק על דברים הנאמרים בתום לב בגוף התלונה, והיא לא חלה על "פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".
כן בנסיבות דנן ישנה חזקה נגד גנדלמן והעירייה כי עשו את הפרסום הנ"ל שלא בתום לב, במובן סעיף 16(ב) לחוק לשון הרע.
44. טענת הנתבעים כי גנדלמן לא ידע מראש על הגשת התלונה על ידי זגדון איננה נכונה. בתצהיר תשובה לשאלון מיום 20.10.14 עליו חתום גנדלמן (הוגש במסגרת התובענה הכספית) כתוב כי גנדלמן הנחה את המנכ"ל (זגדון) להגיש תלונה במשטרה; כן בתצהיר גנדלמן בתיק דנן (סעיף 60) נטען כי זגדון שוחח עם גנדלמן טרם פנייתו למשטרה ויידעו על כוונתו לפעול כן.
אף טענת גנדלמן לפיה לא יזם את פרסום התלונה איננה נכונה. גנדלמן "חגג" את הפרסומים בעיתונות המקומית וברשת ב' בקול ישראל.
45. ביום 30.4.15, משנודע לתובעים כי התלונה נסגרה ביום 18.12.14, שלחו התובעים מכתב לבא כוחם של גנדלמן והעירייה, במסגרתו דרשו כי גנדלמן ישגר הודעה לעיתונות בה יודיע מפורשות כי התלונה נסגרה בעילה של "העדר אשמה פלילית" וכן ימסור התנצלותו על עצם הגשת התלונה ועל הנזקים הרבים שהוסבו להם בגינה.
46. גנדלמן והעירייה לא נענו למבוקש במכתב זה אלא השיבו במכתב מיום 16.6.15 במסגרתו נדחו כלל טענות התובעים, לרבות הטענות בדבר אחריות לתוכן הכתבות או הפרסום בעניינם של התובעים.

עילה מס' 5 – החלטתו של גנדלמן להגיש תלונה שניה למשטרה נגד התובעת בחודש דצמבר 2015, לאחר קבלת חוות דעת מומחים (שבח) בתביעה הכספית, והוראתו לפרסמה
47. חלק מראיות העירייה בתביעה הכספית היו שתי חוברות עבות מטעם חברת "שבח הנדסה בע"מ. חוברות אלו הוגשו מטעם העירייה וגנדלמן למשטרה, כחלק מהרחבת התלונה הקודמת, בחשד למעשי מרמה והונאה.
ודוק – בסיכומיהם התובעים כבר לא טוענים להגשת תלונה נוספת, חדשה, נגד התובעים או רמי חסון, אלא כי מדובר בהרחבת התלונה הקודמת, הגם שנסגרה מחוסר אשמה, כמפורט לעיל.
48. הדברים פורסמו בתקשורת המקומית ובמרשתת בימים 24.12.15, 25.12.15, ו- 1.1.16. במעשים אלה, כך לטענת התובעים, הנתבעים לכאורה השתמשו לרעה בכוח המשרה לפגוע בזכותו של אחר (רמי חסון והתובעת), והוציאו את דיבתם על ידי פרסום דברים מכפישים עליהם.
49. פסק הדין בתובענה הכספית דחה לחלוטין את האמור בחוות דעת של שבח ואת התזה המקצועית שעמדה בבסיסן, ואף הבהיר כי מדובר בחוות דעת "שלא הייתה הצדקה מלכתחילה להביאה לעולם". חוות הדעת שגיבש שבח התייחסה לחשבונות "סופיים" אשר לא עמדו כלל בבסיס התביעה הכספית ולא הרכיבו את עילתה, והתובעת לא תבעה משהו בגינם.
50. העירייה לא טענה לכל הגנה מכח חוק לשון הרע ולא הוכיחה הגנה כלשהי. גנדלמן בתצהירו (סע' 98) הבהיר כי הוא מסכים עם תוכן הדברים שנאמרו לעיתונות על ידי סגניתו. הסגנית, גב' חדוה יחזקאלי, לא הובאה לעדות ויש לתת לאי הבאתה משקל מיוחד.

טענות הנתבע 1, גנדלמן (גם כעולה מסיכומיו)
51. העילה הרלוונטית לגנדלמן באופן אישי היא העילה הראשונה, שפורטה לעיל במסגרות טענות התובעים.
תמצות טענתו של גנדלמן בהתייחס לעילה זאת היא – התובעים לא הוכיחו עילת תביעה זאת כנגדו המבוססת על חוק לשון הרע.
לדידו של גנדלמן, בתביעת לשון הרע, הנטל מוטל על התובעים להוכיח כי הנתבע ביצע את הפרסום המיוחס לו בכתב התביעה. במקרה דנן התובעים ייחסו לגנדלמן אמירות בעל פה ואחריות לפרסום "חוברת ההשמצות", אולם לא עמדו בנטל ולא הוכיחו ברמת ההסתברות הנדרשת כי גנדלמן אכן אמר וביצע את המיוחס לו. די בכך כדי להביא לדחיית התובענה נגד גנדלמן.
52. באשר לעילה זאת התבססו התובעים בעיקר על עדותה של שירלי. ברם אין ליתן כל משקל לעדותה של שירלי, משני טעמים עיקריים:
א. שירלי היא עד מעוניין ולכן אינה עדה אובייקטיבית – היא הגיעה לדוכן העדים עם "מטענים" אישיים נגד גנדלמן. אין מחלוקת כי באמתחתה יריבות עם גנדלמן ודעתה עליו שלילית עוד מימים ימימה. מכאן כי שירלי הונעה מתחושת נקם נגד גנדלמן ותחושה זו היא שהביאה אותה להעיד נגדו כפי שהעידה.
ב. עדותה של שירלי היא בבחינת עדות כבושה – כבר בחודש מרץ 2015 שירלי חתמה על תצהיר עדות ראשית כעדה מטעם התובעים בתובענה הכספית. על דוכן העדים מסרה שירלי עדות שחרגה ממה שהופיע בתצהיר מטעמה והיא בבחינת עדות כבושה, שאין בפי התובעים להסביר. כמפורט בפסיקה ובספרות, ערכה ומשקלה של עדות כבושה הוא מועט ביותר.
53. בתצהיר עדותה של שירלי נטען כי אמירותיו הלכאוריות של גנדלמן נאמרו בנוכחות אנשים אחרים ו/או נוספים, אולם התובעים נמנעו מלהביא איש מאותם אנשים, אשר שמעו לכאורה את דברי ההשמצות מפי גנדלמן, לעדות. הימנעות התובעים מהבאת עדים וראיות בעניין זה מקימה חזקה כי ראיות אלה היו פועלות לחובתם.
54. התביעה הוגשה בשיהוי, עת התובעים ייחסו לגנדלמן אמירות דיבתיות לכאורה שנאמרו על ידו, ודבר האמירה נודע לתובעים כבר בחודש מרץ 2015. התביעה דנן הוגשה באפריל 2018, למעלה משלוש שנים ממועד היוודע לתובעים דבר פרסום לשון הרע.
הימנעותם של התובעים, באמצעות חסון, מהגשת התביעה בזמן אמת מגלה את דעתם, כי חסון עצמו לא חשב ולא האמין כי עומדת לזכותם עילת תביעה נגד גנדלמן, והימנעותו מהגשת תביעה כאמור מלמדת כי לא נפגעו או ניזוקו מאותן אמירות נטענות.
55. התובעים לא הצליחו לצקת תוכן כלשהו לעילה הנטענת נגד גנדלמן, אשר נפרשה בכתב התביעה כפסקאות סתומות שנוסחו כסיסמאות.
טיעוני התובעים כושלים שמספר מישורים:
א. התובעים לא הצליחו להוכיח עובדתית כי גנדלמן ביצע את הפרסומים הנטענים בחוברת ההשמצות.
ב. גם אם היו מצליחים להוכיח את טענותיהם העובדתיות נגד גנדלמן, התובעים כשלו מלהראות כי היה בכך לבסס את המסקנות המשפטיות שהם מסיקים נגדו לעניין קיומה של הוצאת דיבה/לשון הרע בנסיבות העניין.

הפרסום הראשון בעטיו הוגשה התביעה – פרסום דברים שגנדלמן לכאורה אמר בעל פה:
56. טענת סף בהקשר זה היא כי התובעים לא פירטו כדבעי כיצד עומדת להם עילת תביעה בגין לשון הרע, על אף שהתקנות מחייבות לעשות כן. משכך, אין להיזקק לטענתם ולא קמה חובת הנתבע להזים את מה שלא פורט ולא נטען.
התובעים לא פירטו, ברחל בתך הקטנה, את המועדים בהם נאמרו הדברים, באזני מי נאמרו, את הנסיבות בהן נאמרו (והכל לכאורה), מה היו המילים המדויקות אשר נטען כי מהוות לשון הרע כלפיהם. אי פירוט זה שולל מהתובעים ממילא את עילת התביעה, ומטעם זה דין התביעה בגין עילה זו – דחייה.
57. טענת התובעים הייתה כי גנדלמן הוציא דיבתם באזני שירלי אך לא רק, אלא גם לאזני פעילים רבים בחוגי בית ובמטה הבחירות. טענות אלו לא הוכחו; לא הוכח כי גנדלמן אמר את שיוחס לו בסעיף 14 לכתב התביעה, ובוודאי שלא הוכח כי אמר זאת לאזני פעילים רבים, מתי והיכן.
58. עילה זו מבוססת כולה על תצהיר עדותה של שירלי, שניתן במסגרת התביעה הכספית, אולם כמעט ובלתי אפשרי למצוא אחידות בין עדותה של שירלי בתביעה דנן לבין עדותה בתביעה הכספית.
שירלי מסרה גרסה אחת, שינתה אותה, חוזרת בה מהשינוי וסתרה גרסאות קודמות שמסרה. לא ניתן לסמוך על עדותה של שירלי ואף לא ניתן לבסס בעזרתה ממצא כלשהו.
59. הפרסום בעל פה לא עולה כדי לשון הרע נגד התובע/ים, בהתאם להגדרות החוק והפסיקה, בנסיבות בהן כביכול נאמרו הדברים המיוחסים לגנדלמן (מערכת בחירות ו/או חוגי בית בתקופת בחירות).
60. ככל שייקבע על ידי בית המשפט כי דברים שנאמרו על ידי גנדלמן בנסיבות בהן נאמרו הם בגדר לשון הרע, הרי שעומדות לגנדלמן ההגנות המנויות בחוק:
א. הפרסום הוא "מעשה של מה בכך" – מכח סעיף 7 לחוק לשון הרע חלה גם הוראת סעיף 4 לפקודת הנזיקין, שעניינה ב"מעשה של מה בכך". בהיות הפגיעה מזערית, היא אינה מצמיחה כל סעד לתובע. נוסף על כך, ובשים לב כי הדברים התגלו לתובע כבר במרץ 2015 ואך בחלוף שלוש שנים החליטו התובעים לתבוע בגינם, מהווה התנהלות התובע עדות מובהקת כי הם בעצמם לא חשבו כי עומדת לזכותם עילת תביעה. מכאן ראיה כי גם התובעים עצמם סברו כי הפגיעה בהם היתה מינימלית.
ב. הגנת אמת בפרסום – לפי סעיף 14 לחוק לשון הרע. שני יסודות מצטברים נדרשים להוכחת ההגנה: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום, וההכרעה בדבר קיומם נעשית לפי מבחן אובייקטיבי. לעניין אמיתות התוכן, גנדלמן מאמין עד היום במה שהאמין גם אז – אי סדרים חמורים בצורת השלטון של אביטן וקשריו, לרבות עם התובע. לעניין קיומו של עניין ציבורי בפרסום, הרי שנושא הפרסום היה אביטן ולא התובע, ודברי הביקורת הופנו נגד אביטן בלבד. אף אם יקבע כי גנדלמן הוציא את דיבת התובע, הרי שהתובע הוא דמות ציבורית בחדרה ולב העניין היה ציבורי. אין חולק על כך כי הייתה תועלת ציבורית בהפניית הדברים לאנשים, אשר הפרסום הופנה אליהם.
ג. הגנת תום הלב – לפי סעיף 15 לחוק לשון הרע, חלה בהתקיים שלושה תנאים: התבטאות שהיא בגדר הבעת דעה; הבעת הדעה נסבה על התנהגות בקשר לענין ציבורי או על אופיו, עברו מעשיו או דעותיו של נושא התפקיד הציבורי; הפרסום נעשה בתום לב.
בראי תנאים אלו ופסיקה שצויינה, טוען גנדלמן כי עומדת לזכותו ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק לשון הרע, משדבריו אינם אלא הבעת דעה על הקשר בין אביטן לבין התובע, כנותן שירותים לרשות המקומית (עיריית חדרה). אין לראות בביטויים שבמחלוקת כחורגים ממתחם הסבירות של ביקורת ציבורית.
בנוסף, מהווה הפרסום ביקורת על פעולה פומבית של התובע (סעיף 15(6) לחוק לשון הרע), שכן הבעת הדעה מתייחסת לעובדות הידועות לציבור או נמצאות בהישג יד.
ההגנה הקבועה בסעיפים 15(2) ו- 15(3) לחוק לשון הרע – חלה אף על פרסומים עובדתיים שאינם אמת, שיש להם חשיבות ציבורית גבוהה. לגנדלמן קמה חובה מוסרית וחברתית להשמיע עמדתו ודעתו בהקשר של התנהלות לא תקינה בעיריה ובקרב ראש העיריה בפרט.
לפי סעיף 16(א) לחוק לשון הרע, די בכך שהמפרסם יוכיח כי עשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, כדי להקים חזקה בדבר תום לבו בפרסום. מנגד, נטל ההוכחה בסעיף 16(ב) מוטל על הנפגע, התובעים.
הגנת תום הלב רחבה יותר כשענייננו בהבעת דעה על התנהגותו של איש ציבור מאשר הבעת דעה על איש פרטי. גנדלמן העיד והתובע אף העיד על כך, כי הביקורת של גנדלמן היתה מכוונת כלפי אביטן בתפקידו כראש העיריה הקודם, ולא מכוונת כלפי התובע.
61. בין הצדדים לא היתה כל יריבות בעבר ממנה ניתן ללמוד על מטרה זרה, כל שכן כוונה זדונית, שהיתה בפרסום. במסגרת מילוי חובתו החברתית והמוסרית ביקש גנדלמן להתריע מפני כשלים חמורים בתקופת שלטונו של אביטן כראש העירייה ולהגיב עליהם, ואף בכך יש ללמד על היעדר כוונת זדון ומניעים זרים בעשיית הפרסום.
62. טענתו של חסון בסיכומיו, לפיה גנדלמן טען טענות עובדתיות חלופיות, דהיינו מחד גיסא הכחיש את הדברים שיוחסו לו ומאידך גיסא טען להגנות שונות ובכלל זה תום הלב – איננה נכונה ומדובר בסילוף. גנדלמן הכחיש את האמירות שיוחסו לו בכתב התביעה, בהיעדר פרטים כגון הפורום, המקום, המועד וההקשר בו נטען כי אמר הדברים; גנדלמן הודה בדברים שכן זכר שנאמרו, ובהקשר זה טען להגנות העומדות לו בחוק לשון הרע.

הפרסום השני בעטיו הוגשה התביעה – פרסום "חוברת ההשמצות" לכאורה על ידי גנדלמן:
63. עילת התביעה כפי שנוסחה בכתב התביעה, לא הוכחה בהליך שנוהל, לא בראיות ולא בעדים. התובעים כשלו בנסיונם לקשור את גנדלמן לפרסום חוברת ההשמצות, ולא הצליחו לערער את עדותו הסדורה כי גנדלמן לא יזם, לא מימן ולא הפיק את החוברת.
64. התובע אינו יודע מידיעה אישית וישירה, מי פרסם את חוברת ההשמצות שלפי טענתו מהווה פרסום לשון הרע. התובע לא הוכיח כנדרש בהליך אזרחי זה, כי גנדלמן נושא באחריות לפרסום, ו/או הפקה ו/או הפצת חוברת ההשמצות.
65. התובעים נסמכים על עדויותיהם ותצהיריהם של עדים מטעמם, שלא העידו על דברים שיודעים מכלי ראשון, ואשר הם כולם גורמים הנמנים באופן מובהק על מתנגדיו של גנדלמן, וחלקם אף התמודדו נגדו בבחירות האחרונות על תפקיד ראש העירייה. עדי התובע שהובאו ליתן עדות בעניין חוברת ההשמצות הם עדים מעוניינים שעדותם מוטה, ועל כן משקלן הראייתי הינו אפסי.
איש מנותני התצהירים לא הצהיר כי ידוע לו שגנדלמן אכן אחראי למעשה הפרסום, ולמעשה כל האמור בתצהירים הוא לא יותר מאשר השערה סובייקטיבית של העדים.
66. למשל, עדותה של שירלי, שהיתה ארוכה ובכל זאת לא הכילה מילה, ולו חצי מילה, הקושרת את גנדלמן לחוברת ההשמצות. עדותה הסתכמה בכך שאינה יודעת מי ערך או יזם את חוברת ההשמצות; לא יודעת מי הדפיס החוברת והיכן, וכן לא ידעה כיצד הופצה.

העדר נזק
67. לאור כל האמור לעיל, לאחר שהוכח שאין ראיה לכך שהפרסומים נעשו על ידי גנדלמן ובפרט כי נעשו בזדון, אין להטיל אחריות או חבות כלשהי על גנדלמן.
יחד עם זאת ככל שיימצא לנכון להטיל אחריות, הרי שגנדלמן יטען כי התובע לא הצליח ואף לא ניסה להוכיח נזק כלשהו, ובהתאם אין מקום לפצותו.
68. הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק לשון הרע איננו סכום קבוע אלא מתחם של סכומים, הנע בין 0 ₪ ל- 50,000 ₪. במסגרת זו רשאי בית המשפט גם לפסוק פיצויים אפסיים.
69. בתביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק, על בית המשפט להשתכנע כי הפרסום הפוגע אכן הזיק לתובעים, ובמקרה דנן לא הוכחה גרימת נזק כלשהו.

טענות נתבעת 2, עריית חדרה (גם כעולה מסיכומיה)
70. בכתב ההגנה מטעמה, טענה העירייה לסילוק התביעה דנן מכמה טעמים מקדמיים:
א. מעשה בית דין – השתק עילה (עילה 2) והשתק פלוגתא (עילה 3). כתב התביעה פורס כלפי הנתבעת טענות ממוחזרות שחלקן הגדול עלה בעבר במסגרת תובענות שהוגשו נגד הנתבעת ונדחו בפסקי דין חלוטים. למשל, טענות התובעים נגד החלטה פסולה לכאורה של ועדת השלושה וטענות נגד שיקולים זרים לכאורה של ראש העירייה, נדונו ונדחו במסגרת העתירה המנהלית שהגישה התובעת נגד הנתבעים.
ב. מיצוי עילה – תובע שלא קיבל מראש את אישור בית המשפט שלא לכלול סעד פלוני במסגרת תובענה שהגיש, לא יוכל לתבוע מאוחר יותר את הסעד שלא תבע. התובעים בתביעתם הכספית לא ביקשו, וממילא לא קיבלו היתר מבית המשפט, לפצל את סעדיהם (בגין נזקים כספיים ואחרים שנגרמו להם לכאורה, עת הגישו את התביעה הכספית). משכך, מן ההכרח לסלק את התובענה דנן בשל מיצוי עילה.
העילות בתובענה דנן מבוססות כולן על אותה מסכת עובדתית שכבר הוכרעה, למעט התלונה במשטרה שהוגשה לאחר הגשת התביעה הכספית ולפני הגשת התביעה דנן. התובעים מיצו את עילתם בעניין מסכת עובדתית זאת מעל ומעבר, ודי בכך כדי להצדיק את דחיית התובענה על הסף.
ג. שימוש לרעה בהליכי משפט – מדובר בתביעת השתקה. התעקשות התובע לנהל את התביעה באופן אישי נגד נתבעים 1-5, על אף שהעירייה הביעה נכונות לכך שהחבות המיוחסת להם, ככל שתוטל, היא באחריותה, מלמדת שהתוצאה הסופית איננה זו החשובה לתובע, אלא הרצון להשתיק ולהפחיד עובדי ציבור.
התובענה דנן מסווגת כתביעת השתקה, הן מאחר שהוגשה על סכום גבוה מאד של עשרה מיליון ₪, והן מאחר שהיא כוללת טענות סרק עובדתיות ומשפטיות ומיועדת להתיש את המשיבים מעצם הצורך להתמודד עמן, ללא חשיבות לתוצאה הסופית.
71. עילה מס' 2 – קרסה טענת התובעים בעניין נטילת עבודות מהתובעת על ידי ראש העיר.
א. התובעת לא הביאה כל תימוכין לטענתה, זולת אמירות כלליות על תחושות ומחשבות של מי מבין העדים.
ב. הבסיס להעברת עבודות לתובעים היה חוזה המסגרת שנחתם מול העירייה בשנת 2010, ואשר הוארך מספר פעמים, מעת לעת. כל ההארכות נחתמו בתקופת כהונתו של אביטן, כאשר ההארכה האחרונה היתה בתוקף עד פברואר 2014 בלבד. אף בתקופה בה חוזה המסגרת היה בתוקף, לא היתה העירייה מחויבת להעביר לתובעת פרויקטים.
ג. אין מדובר במצב בו הקבלן החל לעבוד ללא הזמנת עבודה חתומה, ביצע את הפרויקט וכעת במחלוקת עם העיריה על זכותו לקבל תשלום בגין הפרויקט שביצע – אלא מצב בו הקבלן מתחיל להתכונן לביצוע הפרויקט מבלי שהעירייה קיבלה החלטה לתת לו את העבודה, ולבסוף הפרויקט נמסר לקבלן אחר שאף מקבל את התשלום עבורו.
ד. התובעים כשלו להוכיח כל אחת מהנקודות הבאות: כי העירייה היתה מחויבת להעביר אליהם עבודות באותה העת על פי חוזה המסגרת, ולמעשה הוכח ההיפך; כי ניטלו מהם עבודות שכבר ניתנו להם באופן רשמי; כי גם אם ניטלו מהם עבודות, מדובר היה בפעולה שלא כדין מצד העירייה או מי מטעמה; כי גם אם ניטלו מהם עבודות, מדובר היה בהנחיית/הוראת גנדלמן.
72. עילה מס' 3 – קרסה טענת התובעים בעניין החלטת ועדת השלושה מיום 9.3.2014.
א. החלטת ועדת השלושה במסגרתה נפסלה הצעת התובעת, כבר הועמדה לדיון במסגרת העתירה המנהלית (עת"מ 30185-03-14), ונדחתה במסגרת פסק דין חלוט וסופי. העיריה עומדת על מלוא טענותיה כפי שנטענו בכתב ההגנה בכל הקשור למעשה בית דין, השתק עילה.
ב. חברי ועדת השלושה הם הגזבר, מנכ"ל העיריה והיועצת המשפטית, אשר שקלו שיקולים עצמאיים, ענייניים וברורים וקיבלו החלטה בהתאם לסמכותם ותוקף תפקידם בוועדת השלושה. החלטה זו עמדה בהצלחה תחת עינו הבוחנת של בית המשפט לעניינים מנהליים בפסק דינו בעתירה המנהלית דלעיל.
ג. אף אם נהפוך בכל העדויות שנשמעו בדיוני ההוכחות, לא נמצא אמירה של מי מהעדים כי החלטת ועדת השלושה הושפעה בדרך זו או אחרת מגנדלמן, קל וחומר שלא נתקבלה כל החלטה על פי הנחייתו; למעשה מעדויות העדים ניתן להסיק כי גנדלמן כלל לא היה מעורב בשום שלב בהתנהלות ועדת השלושה בעניין הנדון.

73. עילה מס' 4 – קרסה טענת התובעים לגבי החלטתו של גנדלמן להגיש תלונה והודעה לתקשורת.
א. הוכח כי התלונה הוגשה בתום לב על בסיס רשימה סדורה של חששות וחשדות מצד העירייה. לא היתה שום הנחיה מצד ראש העירייה להגיש התלונה; אין כל תלות בין הגשת התלונה לבין ניהול התביעה הכספית; התלונה הוגשה נגד התובעת תוך הבנה כי ייחקרו כל הגורמים הרלוונטיים, לרבות גורמים בעירייה – וכך היה.
ב. מנכ"ל העירייה פעל בהתאם לייעוץ שקיבל. בנסיבות, ולאור החששות הכבדים – נוכח התביעה בגין חשבונות שעוכבו קרוב לשנתיים והמתינו לחילופי הגברי בכיסא ראש העיר – היה זה הצעד הסביר והמתבקש. אין בהתנהלות המשטרה ובדרך ניהול החקירה (שלא הביאה לממצאים כלשהם) כדי לגרוע כמלוא הנימה מהסבירות של הפעולה.
ג. עדותו של מנכ"ל העיריה – יעקב זגדון – הבהירה כי טרם הגשת התלונה במשטרה, היה סבור באותה עת כי אושרו לתובעת כמויות שלא היה צריך לאשר. זגדון הבהיר כי אף במבט לאחור, בעת מתן עדותו, הוא עדיין היה מגדיר את אותם גורמים ככאלה שפעלו בצורה לא תקינה עת נכנס לתפקידו בעירייה. הוא לא היה פועל אחרת כיום.
ד. היועצת המשפטית של העירייה – עוה"ד שרון שרוני – הבהירה בעדותה כי הגשת התלונה במשטרה והתובענה הכספית שהגישו התובעים נגד העירייה, הם שני הליכים שונים ונפרדים אשר אינם תלויים אחד בשני. ניהול התובענה הכספית לא היווה טריגר או סיבה להגשת התלונה במשטרה.
ה. ראש העיר גנדלמן הבהיר בעדותו, כי בכל הקשור להגשת התלונה במשטרה, הבנתו הייתה כי המשטרה תחקור לא רק את רמי חסון או מאן דהוא אחר מטעם התובעת, אלא גם את כל מי שהיה מסביב לאירוע, לרבות עובדי העיריה ואנשיה.
ו. לעניין הודעת העיתונות על עצם הגשת התלונה במשטרה, הבהיר גנדלמן שכעניין של מדיניות, כשהעירייה מבצעת פעולה, קל וחומר כשמדובר בנושאים שהציבור צריך לקבל עליהם תשובות, צריך לפרסם וליידע. הגשת התלונה במשטרה ופרסום ההגשה בתקשורת לא מהוות לשון הרע.
ז. לנתבעים עומדות הגנות הקבועות בסעיפים 14-15 לחוק לשון הרע. לעניין הגשת התלונה במשטרה – בהתאם להוראות סעיף 15(8) לחוק לשון הרע, ככל שהפרסום המדובר הוא בהגשת תלונה למשטרה, אין בעצם הגשת התלונה כדי לשלול מהנתבע את הגנת תום הלב. הפסיקה הדגישה את הפן הסובייקטיבי של דרישת תום הלב בסעיף 15(8) הנ"ל, היינו האם המתלונן האמין בתום לב באמיתות התלונה או שמא דיווח ביודעין תלונה כוזבת.
האינטרס הציבורי הוא כי תלונות אמת לא יושתקו אלא יטופלו ויבוררו לגופן ובאופן ממצה על ידי הגורמים המוסמכים והמתאימים לכך. כל תלונה לגורם מוסמך נושאת עמה פוטנציאל לפגיעה בשמו הטוב של הנילון, אולם פרשנות מצמצמת של ההגנה הנ"ל, טומנת בחובה חשש לפגיעה באינטרס ציבורי זה.
בנסיבות אלה, ברי כי הגשת התלונה במשטרה אינה עולה כדי הפרת הוראות חוק לשון הרע, ובכל מקרה עומדת לנתבעים הגנת תום הלב לעניין הגשתה.
ח. לעניין הודעת העיתונות בקשר עם הגשת התלונה במשטרה – הגנת אמת בפרסום (סעיף 14 לחוק לשון הרע) מאפשרת להתיר פרסום עובדתי שיש בו משום פגיעה בשמו הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמתקיימים שני תנאים: מדובר באמת; מדובר במידע שיש בו עניין לציבור.
התנאי הראשון מתקיים בענייננו – קריאת נוסח ההודעה שנמסרה לתקשורת מבהירה, כי כל האמור בה אמת: הן לגבי פערים שנתגלו בתשלומים, הן לגבי העובדה שעלו חשדות מצד העירייה והן לגבי העבודה שבשל כך הגישה העירייה תלונה במשפטה. לשון ההודעה איננה נחרצת והיא מבהירה כי מדובר בחשדות. אמיתות הפרסום בזמן אמת לא מושפעת מהעובדה כי לימים, נסגרה התלונה בלא כלום.
התנאי השני אף הוא מתקיים – הגשת התלונה וההודעה לתקשורת עוסקות בכספים ששולמו מקופת העירייה ומכספי ציבור, ברי כי חשדות בעניין זה מהווים נושא בו יש עניין לציבור המצדיק את פרסומן.
ט. סעיף 15 לחוק לשון הרע – הגנת תום הלב – סעיף זה מכיל רשימת נסיבות, אשר די בהתקיים אחת מהן כדי להקים לנתבע הגנה טובה, כי הפרסום נעשה בתום לב. הגנה זו נועדה לחול במקרים בהם קיים אינטרס כה חשוב בהתבטאות חופשית, עד כי הוא מצדיק כי ההגנה למפרסם תכסה גם ביטויים שאינם אמת.
על מנת לזכות בהגנה הנ"ל, קיימים שני תנאים מצטברים: הנתבע עשה את הפרסום בתום לב; הנתבע עשה את הפרסום באחת מהנסיבות המנויות בסעיף 15 הנ"ל. הנתבעת טוענת כי עמדה בשני התנאים.
י. חרף העובדה שהתובעים מנסים לבסס לכאורה תביעה בסכום של עשרה מיליון ₪ נגד הנתבעים, בקשר עם פרסומי לשון הרע כנטען, התובעים מעולם לא פנו למי מאמצעי התקשורת שפרסמו את אותם פרסומים, בדרישה לפרסם עדכון בנושא כאמור בהוראת 25א(א) לחוק לשון הרע. התובעים בחרו לנהל הליך משפטי אך ורק נגד הנתבעים, תוך התעלמות מוחלטת מאמצעי התקשורת אשר לא צורפו להליך. בחירה זו מעידה אף היא, כי כל מטרת התביעה דנן היא השתקת העיריה ובעלי התפקידים בה, תוך ניהול מערכה אישית נגד אותם בעלי תפקידים.
יא. לעניין ניסיון התובעים לבסס תביעתם גם על עילת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין – יש לדחות ניסיון זה; שאלת היחס בין עוולת הרשלנות כעוולת מסגרת לבין עוולת לשון הרע כעוולה פרטיקולרית, נדונה לא אחת בפסיקה ונקבע כי לא ניתן לתבוע בגין פרסום לשון הרע לפי עוולת המסגרת, באופן המביא לעקיפת הסדרים והגנות ספציפיות הקבועים בחוק.
בחינת נסיבות המקרה דנן מוכיחה, כי גם מההיבט של דיני הנזיקין אין לתובעים כל עילה נגד הנתבעים בקשר עם הגשת התלונה במשטרה, כמו גם ההודעה לתקשורת.
74. עילה מס' 5 – קרסה טענת התובעים לעניין החלטת גנדלמן להגיש תלונה שניה והודעה לתקשורת.
א. התובעים הבהירו במסגרת סיכומיהם, כי הם מקבלים את טענת העירייה כי לא הוגשה תלונה חדשה למשטרה, אלא מנכ"ל העירייה מסר למשטרה בדצמבר 2015 את ממצאי בדיקת שבח, בחינת מסירת כל מידע חדש בקשר לתלונה שהוגשה למשטרה.
ב. בסופו של יום הוכח כי לא הוגשה כל תלונה חדשה בדצמבר 2015; העירייה ומי מטעמה פעלו בתום לב ללא כוונת זדון; דין הפרסומים הנטענים בקשר עם עילה זו, כדין הפרסומים בהתאם לנטען בעילה מס' 4 כמתואר לעיל.
75. קרסה טענת התובעים לעניין גובה הנזק הנטען והקשר הסיבתי (חוות דעת מנירב).
א. בהתאם להוראות הדין, תביעה לתשלום פיצוי בגין נזק שאינו מוגדר כ"פיצוי ללא הוכחת נזק", מטילה על התובע חובה להוכיח את נזקו, בדגש על היקף הנזק ואופן חישובו, וכן כי אותו נזק נגרם בעקבות ובגלל מעשי הנתבע.
ב. בנסיבות אלה, גם אם התובעים היו מצליחים להוכיח את קיומן של כל חמש העילות העומדות בבסיס התובענה דנן, לא היה די בכך על מנת לזכות ולו בשקל בודד (בקשר עם הסעד הכספי הראשון בתובענה – פיצוי כספי בגין נזקי התובעת בסך של עשרה מיליון ₪), אלא לאחר שיוכיחו כי נזקיהם הנטענים אכן קרו בעקבות אותן עילות, ויוכיחו כנדרש את היקף הנזקים.
ג. לצורך הוכחת היקף הנזקים הנטענים כמו גם קיומו של קשר סיבתי בין האירועים הנטענים לבין הנזקים הנתבעים, צרפו התובעים לתובענה דנן חוות דעת מומחה שנערכה על ידי רואה חשבון עופר מנירב (ת/1) (להלן בהתאמה: "חוות הדעת" ו- "המומחה").
ד. בחוות הדעת נקב המומחה בסכום נזק של 13,716,000 ₪ בגין אובדן רווח עתידי מפעילות כקבלן מבצע, ובנוסף סך של 3,620,000 ₪ בגין נזק כספי מעסקת בוקשטיין (עליה נרחיב להלן), פעילות כקבלן בונה.
ה. במסגרת דיוני ההוכחות הוכח לגבי חוות הדעת כי: היא לוקה בפערים וחוסרים רבים וחמורים; היא מבוססת על אמירות והערכות מפי התובע למומחה שברובן כלל אינן מגובות במסמכים ואף שגויות עובדתית; היא נערכה מבלי שהמומחה בדק דוחות כספיים עדכניים של התובעת לגיבוי ואישור הערכותיו, ואף לא ביקש לראות מסמכים ודוחות; המומחה ערך את חוות הדעת בהתעלמות מוחלטת ממצב השוק בכללותו; היא חסרה שורה תחתונה (שורת רווח/הפסד של התובעת) ולמעשה המומחה אף לא קיבל לידיו נתונים בעניין זה.
ו. בחקירתו הנגדית, הודה המומחה כי לגבי מספר אמירות וקביעות התבסס רק על דברי התובע בעניין ומבלי שביסס דברים אלו במסמכים. אמירות אלה מתייחסות לעסקאות שהיו בהליך משא ומתן ובוטלו כתוצאה ישירה לכאורה מפרסומים שליליים עקב תלונות שהוגשו למשטרה; הסכם בכתב בקשר לעסקת בוקשטיין, שעדים אחרים העידו כי מעולם לא הועלה על הכתב.
ז. גם עדת התביעה גב' ריטה דרורי, מתווכת נדל"ן, ניסתה לטעון כי שלוש עסקאות אחרות בהן ניסתה לתווך לא הבשילו לכדי עסקה עם התובע כתוצאה מחששם של האנשים להתקשר עם התובעים בשל הפרסומים השליליים לכאורה. אולם כשנשאלה על ידי בית המשפט הודתה כי לא היתה אמירה מפורשת כזו מצד האנשים אלא מדובר בתחושה סובייקטיבית שלה גרידא.
ח. אף רמי חסון עצמו נחקר חקירה נגדית בעניין העסקאות שלכאורה לא נחתמו בשל הגשת התלונה במשטרה ופרסומה, ואף הוא לא הצליח להשיב מי אמר לו שכך היה ומתי.
ט. הלכה למעשה, התובעים כשלו מלהוכיח כי אכן היו עסקאות שלא נחתמו עם התובעת בשל אותה תלונה במשטרה. התובעים בחרו במודע לא להביא לעדות את אותם אנשים (שחששו להתקשר עסקית עם התובעת) וזה מחזק את המסקנה כי אין לקבל טענתם זו.
76. קרסו טענות התובעים בכל הקשור לעסקת בוקשטיין (הפיכת עסקת קומבינציה בפוטנציה לעסקת מזומן);
א. התובעים ניסו לשים את עסקת בוקשטיין במרכז התביעה, כמקרה חמור ממנו ניתן ללמוד לכאורה עד כמה היתה הפגיעה בתובעים קשה, בעקבות הגשת התלונה במשטרה והפרסום על אודות התלונה.
ב. בפועל, במהלך דיוני ההוכחות הוכח כי ההצעה להפוך את עסקת בוקשטיין מעסקת קומבינציה לעסקת מזומן היתה של התובע, בניגוד להצהרתו; התובע לא אולץ לחתום על העסקה כעסקת מזומן אלא עשה זאת משום שהיא היתה כלכלית עבורו; התובע לא הפסיד כספים בעסקת בוקשטיין ולמעשה לא נגרם לו כל נזק.
ג. טענת התובע בתצהירו, לפיה בעלי הקרקע בוקשטיין הם אלה שהעלו את רעיון הפיכת עסקת הקומבינציה לעסקת מזומן קרבה, עת הודו עדי התביעה כי הרעיון להפוך את העסקה לעסקת מזומן היה של התובע עצמו.
77. קרסה טענת התובעים לגבי "תכנית קימלדורף";
א. התובע טען כי מהנדס העיר דאז, מר אבישי קימלדורף, רקם ויזם תכנית, על מנת לשלם לתובעת כספים בגין פרויקטים שבוצעו בדרך של העמסת עלויות על פרויקטים עתידיים.
ב. טענה זו קרסה לאחר שהתובעים לא הצליחו להוכיח אותה. התובע עצמו העיד בנושא וניסיונותיו להסביר כי אכן היתה כזו הצעה כשלו עת העיד עד התובעים, יוסי חסון (אחיו של התובע), שהסביר בעדותו כי לא הכיר כזו הצעה ולא שמע כזו הצעה מפי קימלדורף.
ג. קימלדורף עצמו העיד בנושא והסביר לאורך חקירתו הנגדית, כי מעולם לא היתה תכנית כפי שניסו התובעים לייחס לו ולא שום דבר דומה לכך.
ד. גם בסיכומי התובעים השתנתה התמונה, ובכל הקשור לטענתם לקיומה של "תכנית קימלדורף" צומצמו הטענות וסויגו, עד כי נדמה שהתובעים עצמם הבינו שתכנית כזו מעולם לא היתה.
78. עדויות עדי התביעה – חוסר מהימנות וטענות אווירה בלבד.
א. התובע נכח בכל אחד מדיוני ההוכחות מתחילת ועד סופו, ואף גילה פעמים רבות מעורבות אקטיבית בדיון, שגררה לא אחת הערות ואף אזהרות מצד בית המשפט. נוכחותו של התובע גם באה לידי ביטוי כשנחקרו עדים מטעם הנתבעים, שם ניתן היה להבין עד כמה הם חוששים מהתובע.
ב. עו"ד פלדמן, עד מס' 3 מטעם התביעה, הודה בפתח חקירתו הנגדית כי התובע הוא לקוח קבוע שלו משך שנים. לעובדה זו השפעה רבה על משקל תצהירו ועדותו, עת מודבר בעד שיש לו אינטרס ברור בטובת התובע, ממנו הוא מתפרנס.
ג. עדי התביעה שימשו צינור בלבד לדברי התובע, עד כדי כך שהם כתבו בתצהיריהם החתומים אמירות שכלל לא היו ידועות להם, וכשנשאלו לגביהן נאלצו להודות שהתובע אמר להם שכך היה.
ד. כל העדים מטעם התביעה דאגו לשמור על קשר עין, ולעיתים אף לקבל את אישורו של התובע למענה על שאלות מסוימות.

הודעת צד ג', כעולה מכתבי הטענות, סיכומי המודיעה וצד ג'
79. מעבר לטענות בין התובעים לנתבעים, הגישה נתבעת 2 (עיריית חדרה) ביום 8.8.2018 הודעת צד ג' נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס" או "צד ג'").
80. להלן סיכום טענות המודיעה לצד ג', נתבעת 2 (העירייה), בהודעה ובסיכומיה, כדלקמן:
א. במידה שתיקבע אחריות או מחויבות של העירייה לתשלום הנזקים שנתבעו בכתב התביעה או חלקם, זכאית העירייה כלפי הפניקס לפיצוי או שיפוי לגבי כל סכום או שוויו של סכום בו תחויב, עד לגובה של מיליון (1,000,000) ₪.
ב. בזמנים הרלוונטיים לתביעה דנן, שימשה הפניקס כמבטחת של העירייה מכוח פוליסה לביטוח אחריות מקצועית מס' 18/115/203/1000005 (להלן: "הפוליסה"). תוקף הפוליסה הוא מיום 1.4.2018 עד יום 31.3.2019. הפוליסה היא "על בסיס הגשת תביעה".
ג. עם קבלת כתב התביעה דנן, פנתה העירייה לפניקס בבקשה להכיר בכיסוי הביטוחי מכח הפוליסה, מאחר שלהבנתה המקרה מושא התביעה חוסה תחת הגנת הפוליסה. ביום 12.6.2018 השיבה הפניקס כי היא דוחה את בקשת העירייה וטענה כי המקרה אינו חוסה כביכול תחת הפוליסה, בין היתר מהנימוקים הבאים:

  1. אין מדובר בהפרת חובה מקצועית או טעות שמקורם ברשלנות, טעות, מחדל או השמטה של העירייה, אלא טענות בכתב התביעה למעשים ו/או מחדלים מכוונים ו/או בזדון ו/או ביודעין.
  2. גם במקומות בהם נטען בכתב התביעה לרשלנות, מדובר בטענות המבוססות על אותה מערכת עובדתית ועל אותם אירועים, מעשים ומחדלים מכוונים, ולכן הטענות לא מכוסות בפוליסה.

ד. הכיסוי הביטוחי לא מוטל בספק והמקרה דנן חוסה תחת כנפי הפוליסה. טענותיה של הפניקס מהוות התפרקות כללית מחובתה כמבטחת. חובת הפניקס לספק את הביטוח, לצד גביית הפרמיות מהמבוטחים.
ה. האירועים הנטענים בכתב התביעה מצויים בליבת הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה. הוכח במהלך ניהול התובענה דנן, כי אף לא אחת מהפעולות הנטענות בתביעה, ככל שבוצעה, נעשתה בכוונת מכוון, וגם התובעים שינו כיוון בסיכומיהם ומיקדו טענות רבות כמבוססות לטענתם, על רשלנות בלבד (המוכחשת על ידי הנתבעים).
ו. סעיף 4 למסמך הרחבות הכיסוי הביטוחי והעמוד הראשון לדף הרשימה שצורף לפוליסה כללו הצהרה מפורשת בדבר הרחבת הביטוח לכיסוי אחריות המבוטח בגין תביעות נגדו, הנובעות מהוצאת שם רע ו/או לשון הרע ו/או הוצאת דיבה ו/או השמצה בכל צורה שהיא, לרבות השמצה, הוצאת דיבה או שם רע שנעשו בזדון.
ז. טענת הפניקס כי המעשים המיוחסים לנתבעים לא נעשו במסגרת תפקידם המקצועי לא הוכחה, ולמעשה הוכח ההיפך. כל הטענות נגד הנתבעים היו נגד פעולות שבוצעו על ידם, בין במעשה ובין במחדל, במסגרת תפקידם בעירייה.
81. בכתב הגנתה ובסיכומיה, טענה הפניקס כדלקמן:
א. דין ההודעה נגדה דחיה או מחיקה על הסף, בשל היעדר יריבות ו/או היעדר עילת תביעה, בשל היעדר כיסוי ביטוחי בפוליסה. לדוגמא תצוין הסתמכות המודיעה על הרחבת לשון הרע והוצאת דיבה בפוליסה, תוך התעלמות מחריג לשון הרע והוצאת דיבה בזדון.
ב. דחיית הכיסוי לתובענה דנן היתה כדין ובהתאם לפוליסה ולחריגיה. כל אחד מנימוקי דחיית הכיסוי שפורטו במכתב דחיית הכיסוי מיום 12.6.2018 היה ענייני, עמד בפני עצמו ובוסס כדבעי.
ג. האירועים, הטענות, העילות והסעדים שנטענו נגד המודיעה (העירייה/נתבעת 2) לא מכוסים בפוליסת הביטוח שהוצאה למודיעה. הפוליסה לא מכסה ולא אמורה לכסות תביעות שעילתן סכסוכים מסחריים ו/או סכסוכים אישיים על רקע כלשהו, בין תובע לבין המבוטח.
ד. התביעה לא נכנסת להגדרת "מקרה הביטוח" בפוליסה, באשר אין מדובר בהפרת חובה מקצועית או טעות שמקורם ברשלנות, טעות, מחדל או השמטה של העירייה או העובדים עבורה, אשר עבורם ניתן הביטוח בפוליסה.
ה. התביעה דנן הוגשה בין היתר בגין החלטות שלטוניות/החלטות מנהליות של המבוטחת ו/או בעלי תפקידים בה, לרבות מהנדס העיר מר אבישי קימלדורף, אשר אינן מכוסות בפוליסה. לא מדובר ברשלנות, טעות או מחדל, כאשר כל הטענות בתובענה הן למעשים ו/או מחדלים מכוונים בזדון ו/או ביודעין.
ו. התביעה מוחרגת מכיסוי בשל היותה בגין מעשים שנגרמו על ידי אורגני המודיעה במתכוון, ואלו מוחרגים מכיסוי על פי סעיף 2 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981.
כן התביעה מוחרגת מכיסוי בשל סייג 1 לפרק הסייגים לחבות המבטח, המחריג "תביעה הנובעת ממעשה זדוני ופלילי, אי יושר, פשע, תרמית, הונאה, חריגה מסמכות ביודעין, מעילה באמון ומעשה במתכוון". הפניקס טענה כי כל האירועים והמעשים המתוארים בכתב התביעה נכנסים בגדר מעשה זדון ופלילי, אי יושר, תרמית, הונאה, חריגה מסמכות ביודעין, מעילה באמון ומעשה במתכוון – ולפיכך אינם מכוסים בפוליסה.
ז. גם במקומות בהם נטען בתובענה ל"רשלנות", מדובר בטענות המבוססות על אותה מערכת עובדתית ועל אותם אירועים, מעשים ומחדלים מכוונים ולכן הטענות אינן מכוסות בפוליסה.
ח. כל טענה המתייחסת לחבות המודיעה בגין מעשה ו/או מחדל כלשהו של נתבע 1 (גנדלמן), הנוגעת למעשים ו/או מחדלים ו/או אירועים שאירעו בתקופת קמפיין הבחירות, לא מכוסה בפוליסה שכן לא מדובר במעשים או מחדלים שבוצעו על ידו בקשר עם תפקידו בעירייה.
ט. כל הטענות המתייחסות להחלטות ו/או מעשים ו/או מחדלים של ועדת השלושה לא מכוסות בפוליסה. הן משום שנטען כי החלטות ועדת השלושה לא היו ענייניות ובוצעו מתוך מניעים זדוניים ושלא בתום לב, והן משום שמדובר בהחלטות מנהליות ו/או שלטוניות שהתקבלו על ידי ועדת השלושה לאחר הפעלת שיקול דעת ואינן בגדר רשלנות, מחדל, טעות או השמטה – ואינן נכנסות לגדר מקרה ביטוח.
י. כל הטענות המתייחסות ללשון הרע אינן מכוסות בפוליסה בשל סייג 2 בעמ' 58 בפוליסה, המחריג "השמצה, הוצאת דיבה או שם רע או פגיעה בפרטיות שנעשו בזדון". על פי כתב התביעה, הנתבעים כולם פעלו במעשה או במחדל, במתכוון להוצאת דיבה, אי מניעתה או אי הכחשתה.
כל ההרחבות הכלולות בפוליסה כפופות אף הן לחריגי הפוליסה, ולפיכך גם ההחרבה הנטענת בדבר הוצאת שם רע ו/או לשון הרע או דיבה כפופה לסייג 2 לעיל, המתייחס להשמצה או הוצאת דיבה או שם רע שנעשו בזדון.
יא. נוסף על האמור לעיל, התביעה אינה מכוסה בפוליסה בשל איחור בהודעה על מקרה הביטוח. מכתב התביעה עולה כי הנתבעים או חלקם ידעו על טענות התובעים נגדם זמן רב לפני הגשת התובענה דנן – עוד במהלך ניהול התובענה הכספית נגדם וייתכן שגם לפני כן. אי מסירת ההודעה על האפשרות להגשת כתב תביעה נגד העירייה והנתבעים האחרים מהווה הפרה של תנאי הפוליסה, ולפיכך הפניקס זכאית לכל הסעדים הקבועים בפוליסה בכל הנוגע לאיחור בהודעה, לרבות דחייה מוחלטת של הכיסוי הביטוחי.
יב. עוד נטען כי התביעה אינה מכוסה בפוליסה בשל הפרת סעיף 6 לפרק תנאי הפוליסה, המחייב את המבוטח לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע את קרות מקרה הביטוח. ברור כי העירייה ובעלי התפקידים בה לא נקטו אמצעים סבירים כדי למנוע את מקרה הביטוח, ולפיכך התביעה אינה מכוסה בפוליסה.
יג. כל פיצוי שייפסק בגין קנסות, פיצויים עונשיים ופיצויים לדוגמא, מוחרג מכיסוי על פי חריג 1 בעמ' 58 לפוליסה.
יד. בהתייחסה לכל אחת מעילות התביעה באופן פרטני, טענה הפניקס כי יש לבחון האם טענות התובעים מכוסות בפוליסה, ולאור האמור לעיל וכפי שיפורט להלן, לא חל כיסוי ביטוחי:

  1. עילה מס' 1 – לשון הרע טרם מועד בחירות 2013 וחוברת ההשמצות – כל המעשים והמחדלים המיוחסים לגנדלמן בעילה זו, הם מעשים שאירעו לפני היבחרו לראש העיר ולפיכך אינם יכולים להיות מיוחסים לעירייה או להיות מכוסים תחת הפוליסה. פעילותו של גנדלמן להיבחר כראש העיריה מוגדרת כפעילות פרטית ולא כלולה בפוליסה. ממילא המעשים לא נועדו לקדם אינטרסים של העירייה, ונטען כי מדובר במעשים מכוונים אשר מטרתם היתה לפגוע בתובעים – ולכן לא יכולים להיות מכוסים בפוליסה.
  2. עילה מס' 2 – נטילת עבודות שכבר נמסרו לתובעים והעברתן לקבלנים אחרים – כל הטענות המתייחסות לעילה זו הן נגד מהנדס העיר ומחלקת מהנדס העיר, אשר פעילותם לא מכוסה בפוליסה. אין כל מעשה או מחדל המיוחס לעירייה כשלעצמה. ככל שנדרש תשלום בגין הפסד עבודה או בגין עבודות שכבר נמסרו לתובעת, מדובר בתשלום בגין הפרת חובות חוזיות מצד העיריה, אשר אינו מכוסה בפוליסה.
  3. עילה מס' 3 – החלטת ועדת השלושה – מדובר בהליך מנהלי והחלטות מנהליות של נושאי המשרות בעירייה, אשר אינן מכוסות בפוליסה. המעשים והמחדלים המיוחסים לחברי ועדת השלושה מהווים בפועל, אף לשיטת התובעים, התנהלות מכוונת ומודעת על פי החלטה מכוונת ומודעת להזיק לתובעים, ולכן לא ניתן לומר כי מדובר ב"רשלנות" ובוודאי לא כזו המכוסה בפוליסה.
  4. עילה מס' 4 – הגשת התלונה למשטרה ופרסומה המידי – הגורמים בעירייה להם מיוחסת עילה זו הם כולם נושאי משרה בעירייה אשר הפוליסה לא מכסה את חבותם, גם אם היא נובעת מרשלנות. המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבעים בכל הנוגע לעילה זו, הם מעשים ומחדלים מכוונים וביודעין, שמטרתם היתה לפגוע בתובעים, ולא מתוך שיקולים ענייניים ומקצועיים.
  5. עילה מס' 5 – הרחבת התלונה למשטרה בדצמבר 2015 ופרסום הדברים – גם בכל הנוגע לעילה זו נטען כי המעשים נעשו בכוונה זדונית של הנתבעים, לפגוע ולגרום נזקים לתובעים, ולפיכך הטענות לא מכוסות בפוליסה. אף הגורמים המעורבים בהגשת התלונה ופרסומה הם נושאי המשרה בעירייה אשר פעילותם אינה מכוסה בפוליסה.

סיכומי תשובה של התובעים והנתבעת 2 (העירייה)
82. להלן תמצית טענות התובעים כפי שהובאו בסיכומי התשובה מטעמם:
בכל הקשור לסיכומי נתבע 1 (גנדלמן) טענו התובעים כדלקמן:
א. שירלי איננה "עד מעוניין". מטבע הדברים, עד המעיד על דברים שבעל פה במשפט על לשון הרע, המערבים יצרים פוליטיים ודיבות שהוצאו בעת קמפיין בחירות, לעולם יחשב "מעוניין". לפי שיטה זו, לעולם ייוחס לעדותם משקל אפסי.
ב. לתובעים ידוע כי שירלי השיגה הישגים נאים בשתי עתירות מנהליות כאשר גנדלמן היה המשיב בהן. זאת אומרת שהיו מקרים בהם נמצאה ביקורתה של שירלי כלפי גנדלמן מוצדקת ועניינית. יתרה מכך, תלונותיה של שירלי הביאו להגשת כתב אישום נגד גנדלמן לפני כחודש.
ג. כן יש לדחות את הטענה כי עדותה של שירלי כבושה. בהקשר זה ייטען כי תצהירי העדות הראשית של שרוני, חריף וקימלדורף היו לאקוניים ובני שורות ספורות ועולה מהם מגמה חזקה להסתיר את מה שקרה מבלי להיתפס לגרסה. מהיבט זה כל עדותם הייתה עדות כבושה.
ד. התובעים לא נמנעו מהבאת עדים אלא ציפו כי גנדלמן יגיש בקשה להגשת תצהירי עדות משלימים, שהרי לשיטתו יכול היה להזים את עדותה של שירלי באמצעות עדים מטעמו.
ה. יש לדחות את הטענות כי הדיבה לא מפורטת דיה או שאין ציון של מועד אמירתה. גנדלמן הוציא דיבה באזני שירלי בתקופת הקמפיין לפני הבחירות במשך כשמונה חודשים.
בכל הקשור לסיכומי נתבעת 2 טענו התובעים כדלקמן:
א. בכל הקשור לטענת השתק העילה, עילות 3-5 נוצרו לאחר הגשת התביעה הקודמת. לגבי עילה 2 לא נוצר מעשה בית דין; בכל הקשור לעילה הראשונה, הרי שעניין הדיבה לאזני שירלי נודע לתובע לראשונה רק בחודש מרץ 2015. סעדי התובעים טרם התגבשו ביום הגשת התביעה הקודמת (16.2.14).
ב. לא מדובר בתביעת השתקה ויש לדחות את טענת הנתבעים בעניין זה, שאף לא הוכיחו את התנאים להתקיימותה. לתובעים נגרמו נזקים חמורים כתוצאה ממעשי הנתבעת, כפי שבאו לידי ביטוי בחוות דעת המומחה מטעמם (רואה חשבון מנירב).
ג. בכל הקשור לעילה השנייה, העירייה התעלמה מעדויות העדים, לרבות זו של קימלדורף, לפיה הוא עצמו ידע כי העבודות נמסרו לתובעת בשנת 2013 כדי שזו תבצען.
ד. העירייה לא התמודדה כראוי עם חוות דעת מנירב ולא עם עדותו. בסיכומיה ניסתה העירייה להציע אלטרנטיבות מטעמה אך ללא שגיבתה זאת בעדות מומחה, כנדרש.
ה. הניסיון לקעקע את אמינות עדי התביעה ראוי לביקורת ואף לגנאי. נוכחותו האישית של התובע בדיוני ההוכחות לא רק שהתחייבה אלא היתה טבעית נוכח מהות ההליך; מדי פעם איבד משלוותו אך לא באופן חריג. הטחת הבוץ בעדי התביעה חסרת תוחלת משהעירייה לא הצליחה להסביר מה מופרך באותן עדויות.
83. סיכומי תשובה מטעם נתבעת 2, לטענות צד ג':
א. בסיכומיה, הפניקס מסתמכת על מצב בו מתקבלות מלוא טענות התובעים בתיק דנן, אף אם הללו נסתרו, למצער באופן חלקי, במהלך דיוני ההוכחות. אולם הפניקס מתעלמת מכך ומתייחסת כאילו כל טענות התביעה נכונות.
ב. המצב ממנו מנסה הפניקס להימנע הוא קבלת התביעה דנן באופן חלקי. ככל שחלק מטענות התביעה יתקבלו והן תתבססנה על רשלנות ולא על כוונת זדון, תיחשף הפניקס לתשלום דמי הביטוח בהם היא חבה לעירייה. על כן טענה הפניקס בסיכומיה לא פעם, כי עסקינן במקרה של זדון. אף אם הדבר נגד את העולה מסיכומי התובעים בתיק ומדיוני ההוכחות.
ג. בפוליסות עליהן חתומים הפניקס והעירייה ושהונפקו לעירייה, כלולים הנתבעים ועובדי העירייה. הצוהר היחיד דרכו יכולה הפניקס לחמוק הוא במידה שאכן מדובר היה בפעולות שבוצעו בכוונת מכוון ובזדון, ואין זה המקרה דנן.

התביעה העיקרית

דיון והכרעה
עילות התביעה – לפי פקודת הנזיקין או חוק לשון הרע?
84. נקודה ראשונה עליה נעמוד היא – מהי/ן עילה/ות התביעה בנוגע לכל אחת מחמש עילות התביעה שפורטו בכתב התביעה, ושתומצתו לעיל.
הבהרה זאת מתבקשת, שכן נקודה זאת, כך לטעמי, לא הובהרה דיה על ידי התובעים בכתב התביעה ובסיכומיהם בהתייחס לכל עילה ועילה באופן פרטני.
85. נזכיר כי התובעים הגדירו את תביעתם בכתב התביעה כ-"נזיקית, כספית, לשון הרע", אך הנתבעים ראו בתביעה על חמש עילותיה כתביעת לשון הרע בלבד. היינו תביעה שעילתה עוולת לשון הרע מכוחו של חוק לשון הרע.
הגדילה העירייה בסיכומיה וטענה, כי נסיונם של התובעים לבסס תביעתם גם על עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין דינה דחיה. בנדון ציינה העירייה כי שאלת היחס בין עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין כעוולת מסגרת לבין עוולת לשון הרע כעוולה פרטיקולרית על פי חוק לשון הרע נדונה בפסיקה לא פעם. שם נקבע כי לא ניתן לתבוע פרסום לשון הרע לפי עוולת המסגרת (רשלנות), באופן המביא לעקיפת ההגנות הספציפיות הקבועות בחוק לשון הרע (סעיף 132 לסיכומי העירייה).
86. לכן נבחן להלן עילה עילה ונרד לשורשיה מבחינת עילת התביעה.
87. עילה ראשונה – סעיף 13(א) לעיל (אמירות מכפישות וחוברת השמצות המיוחסות לגנדלמן).
סבורני כי אין מחלוקת כי עילה זאת נטענה נגד גנדלמן בלבד, ועילתה לשון הרע מכוחו של חוק לשון הרע. כך גם הבין גנדלמן את עילת התביעה נגדו (סעיף 2 לסיכומיו). כך גם עולה מכתב התביעה בהתייחס לעילה הראשונה (סעיף 14 לכתב התביעה, המייחס לגנדלמן הוצאת שם רע).
88. עילה שניה – סעיף 13(ב) לעיל (הוצאת עבודות מהתובעת, לאחר שנמסרו לה).
סבורני כי עילתה של ה"עילה השנייה" אינה לשון הרע, אלא נזיקית מכוחה של עוולת הרשלנות. הרי הוצאת עבודה מהתובעת, שלטענתה כבר נמסרו לה, אינה נוגעת, כך לטעמי, בהוצאת שם רע לתובעים כמשמעותו בחוק לשון הרע.
נפנה בנדון לסעיף 147 לכתב התביעה שם טענו התובעים, אמנם בהתייחס לכלל העילות, אך לטעמי ניתן להתאים טענה זאת לעילה השניה כי העירייה, באמצעות בעלי התפקיד בה, עוולו כלפי התובעים בעוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין. זאת כאשר הפרו את חובת הזהירות כלפי התובעים וגרמו להם נזק כלכלי ותדמיתי קשה, תוך שמתקיים קשר סיבתי – עובדתי ומשפטי – בין התנהגותם ו/או מחדליהם לבין הנזק האמור, וכאשר מכלול הנזקים שגרמו לתובעים היה בגדר הצפיות הסבירה של העירייה, באמצעות עובדיה.
כן הוסיפו התובעים לטעון בסעיף 149 לכתב התביעה, שהתנהגותם של בעלי התפקידים בעירייה, מהווה מצג שווא רשלני ו/או היגד רשלני, כמשמעותם בפסיקה. זאת כיוון שמסרו אינפורמציה בלתי נכונה לאחר, במסגרת תפקידם הסטטוטורי. זאת כאשר ידעו ו/או היה עליהם לדעת שבדעת מקבלי האינפורמציה לסמוך על דבריהם ולפעול לפיהם.
אם כן יש לומר – העילה השניה היא נזיקית מכוחה של פקודת הנזיקין, ואין עילתה לשון הרע.
במצב כזה, בו כתב התביעה מכיל עילות לפי חוק לשון הרע אך גם עילות מכוחה של פקודת הנזיקין, ללא חפיפה או מלאה ביניהם, אין מניעה לעשות כן.
בלשונו של כב' השופט זילברטל ב-רע"א 6270/14 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' חזן, פסקה 7, (24.11.2014) – (להלן: "ענין משרד הבריאות"):
"...משכך נקבע, כי אין 'זהות אלמנטים' או 'חפיפה מלאה' בין העוולה הפרטיקולארית לבין עוולות המסגרת, וכי למעשה מדובר בתביעה בגין רשלנות והפרת חוזה, אשר רק לאחד ממרכיביה יש עיגון נוסף גם בדיני איסור לשון הרע. לכן, ההגנה המופיעה בסעיף 13 לחוק לשון הרע אינה יכולה לחסום את שאר רכיבי התביעה שאינם מבוססים על עצם הפרסום, וכי יש לבחון ולדון ברכיבים אלה...".
אוסיף גם, שהעילה השניה יכולה גם להיות חוזית כפי שציין צד ג' בסיכומיו (ראו סעיף 81(יד)(2) לעיל). היינו הוצאת עבודות שנמסרו לה מכח הסכם המסגרת שלא כדין, כך לטעמה (ונקודה זאת נבחן להלן). אמנם העילה החוזית לא נטענה במפורש בכתב התביעה (בו נטען לעוולת לשון הרע ועוולות נזיקיות, בעיקר רשלנות, מכח פקודת הנזיקין), אך התבוננות בתצהיריהם של רמי ויוסי חסון (ת/12 ו-ת13) מלמדת כי טענו בהם שהעבודות נשוא העילה השניה ניתנו להם מכח הסכם המסגרת והוצאו מהם שלא כדין. היינו בניגוד להסכם זה. העירייה בסיכומיה גם מתייחס לפן ההסכמי באי מסירת העבודות לתובעת בכך שהסכם המסגרת כבר פג, ולא היתה מחויבות למסור דווקא לתובעת את העבודות נשוא העילה השניה (נתייחס לכך בהרחבה להלן).
במצב דברים זה, וכשהתובעת גם הגדירה תביעתה כתביעה כספית, הרי ככל שתוכח עילה חוזית כשהנתונים המרכיבים עילה זאת יוכחו, ניתן להתבסס עליה לצורך פסיקת פיצוי.
בהקשר זה נקבע כי טענה משפטית שלא נזכרה באופן מפורש בכתב התביעה, אך היא נובעת מן העובדות הפרושות לפני בית המשפט והצד שכנגד – ניתן להידרש אליה.
ראו לענין זה:
ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' לויטין, פ"ד נו(3) 617 (1992);
ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ, פיסקה 19 (15.04.2007);
ע"א 2167-16 Sanofi נ' אוניפארם בע"מ , פיסקה 68 (12.7.2021);
יששכר רוזן-צבי, ההליך האזרחי, 401-400 (2015);
חמי בן נון וטל חבקין, הערעור האזרחי 328 (מהדורה שלישית, 2012);
אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 145 (מהדורה שתיים עשרה, 2015).
89. עילה שלישית – סעיף 13(ג) לעיל (החלטת ועדת השלושה).
סבורני כי גם עילה זאת נוגעת לתחום עוולת הרשלנות אך לא לעילת לשון הרע מכוח חוק לשון הרע. הדברים שציינו בסעיף 88 לעיל בנוגע לעילה השניה, רלוונטיים גם לעילה השלישית.
90. עילות רביעית וחמישית – סעיפים 13(ד)+(ה) לעיל (התלונות למשטרה ופרסומן).
סבורני כי עסקינן בעילות לפי חוק לשון הרע, שכן טענת התובעים היא, כי בנסיבות הענין הגשת התלונות, וודאי שפרסומן על ידי העירייה (בהוראת או ביוזמת גנדלמן) היוו לשון הרע כלפי התובעים.
איני סבור כי עסקינן בעילה נזיקית מכח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין, למרות שטענת התובעים בדבר התרשלות בעלי התפקיד בהגשת התלונות או פרסומיהן נועדה או עשויה לשלול הגנות לנתבעים העומדות לזכותם מכוח חוק לשון הרע. אם לא תאמר כן נמצאנו ב"חפיפה מלאה" או "זהות אלמנטים" בין העילות, ואז יש להעדיף את העוולה הפרטיקולרית (לשון הרע) על ההגנות העומדות לזכות הנתבעים מכוחו של חוק לשון הרע.
לענין זה ראו:
ענין משרד הבריאות;
ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פד"י לט(1) 113;
ע"א 558/84 מזל כרמלי נ' מדינת ישראל, פד"י מא(3), 757;
בג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פד"י מז(5) 652, 658-659.
91. סבורני כי חלוקת העילות בדרך לעיל, מעבר להיותה נכונה לטעמי, גם תעשה סדר בדברים, תוביל להכרעה ברורה בתובענה האמורה, ותמנע כפל פיצוי בגין נזק יחיד [ראו בנדון דבריו של כב' השופט עמית בע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (להלן: "ענין דניאל"), פסקה 66 (14.3.2016)].
בכל מקרה אציין, כי בעילות שייחסתי אותן לעיל לחוק לשון הרע (העילות הראשונה, הרביעית והחמישית), נבחן את טענות ההגנה של הנתבעים העומדות לזכותם מכוחו של חוק זה. ככל שתעמוד להן הגנה כאמור, ממילא תישלל עוולת הרשלנות מכוחה של פקודת הנזיקין הנובעת מאותן עילות (ככל שגם לכך כיוונו התובעים, בניגוד לקביעתי לעיל בדבר הפרדת העילות כאמור). זאת כיוון שפרסום המוגן לפי חוק לשון הרע כלגיטימי לעניין לשון הרע אינו יכול להיות מעשה זדון או רשלנות, מכוחה של פקודת הנזיקין (ע"א 357/76 רסקין נגד המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ ואח', פ"ד לג(2)222, 223).
92. אציין כי העירייה לקחה בחשבון שאייחס חלק מעילות התביעה לעוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין, לכן ציינה בסיכומיה (סעיף 133), כי גם עוולה זאת לא הוכחה על ידי התובעים בנסיבות המקרה דנן.

טענות מקדמיות מטעם העירייה
93. בכתב הגנתה ובסיכומיה טענה העירייה מספר טענות מקדמיות, שלטעמה ראוי בגין כל אחת מהן לסלק התובענה על הסף.
94. הצגנו טענות מקדמיות אלה בסעיף 70 לעיל. לא אתייחס כעת לכל הטענות המקדמיות בהתייחס לכל העילות, אלא בעת הדיון בכל עילה ועילה אתייחס גם לטענה מקדימה רלוונטית לגביה, אדון בה ואכריע לגביה.
יחד עם זאת אציין כבר כעת כי בכל הנוגע לעילות 3-5, שנוצרו לאחר הגשת התביעה הכספית, לא רלוונטית טענת מעשה בית דין שטענה העירייה כטענה מקדמית, כמצויין בסיכומי התשובה של התובעים.
95. אתייחס בשלב זה רק לטענה מקדימה אחת שהעלתה העירייה, והיא כי עסקינן בתביעת השתקה, שהוגשה נגד הנתבעים תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, במטרה להרתיע את הנתבעים מפני השמעת ביקורת כלפי מי מהתובעים.
ככזאת, כך טוענת הנתבעת, ראוי להורות כי התובענה תסולק על הסף.
(אציין כי גם גנדלמן בסיכומיו טען, כי התובענה הוגשה כשהיא חסרת עילה במטרה להפעיל עליו ועל העירייה לחץ פסול – עמ' 1 לסיכומים)
אקדים ואומר לאחר שקילת הדברים, כי לא שוכנעתי כי עסקינן בתביעת השתקה, כמובנה בפסיקה.
96. המושג "תביעת השתקה" (SLAPP) אינו מוכר בחוק הישראלי. יחד עם זאת בתי המשפט כבר התייחסו לשאלת אפשרות פיתוח דוקטרינה זאת במשפט הישראל במקרה מתאים ובלבד שיכלול את המרכיבים או המאפיינים הבאים:
א. תביעה שעצם הגשתה עלול להוות אקט מצנן כלפי הנתבע או אחרים להשתתף בדיון ציבורי;
ב. פערי כוחות בין הצדדים;
ג. סכום תביעה מופרך וחסר אחיזה בדין;
ד. טענות סרק עובדתיות ומשפטיות.
כאשר מוכח כבר בראשיתו של הליך משפטי כי כל המרכיבים הנ"ל מתמלאים, נוכל לקבוע כי עסקינן בתביעת השתקה. היינו מדובר בתביעה אסטרטגית שלא עומדת מאחוריה זכות בת תביעה. במקרה כזה יש אפשרות לשקול סילוק התובענה על הסף מהטעם הזה בלבד.
ראו לענין זה:
רע"א 1688/18 סרנה נ' נתניהו פיסקה 7 (15.4.2018);
ע"א (מח'-ת"א) 15267-09-17 סרנה נ' נתניהו (12.11.2017);
ת"א (פ"ת) 12217-12-16‏ ‏ בוגבו ישראל בע"מ נ' שמס (8.5.18).
בנדון ראוי גם להפנות לדבריו של השופט עמית בענין דניאל כדלקמן:
"שאלות מדיניות: שימוש בתביעות לשון הרע לצורך הרתעה או הפחדה – שיקול מדיניות נוסף שעלינו לשוות לנגד עינינו... נוגע לחשש שהגשת תביעת לשון הרע תשמש, לעתים, לא רק ככלי לגיטימי להגנה על שמו הטוב של אדם, אלא כאמצעי להרתעה לא לגיטימית מפני השמעת ביקורת או מפני חשיפת האמת. חשש זה גובר כאשר מי שמגיש את התביעה הוא בעל נגישות קלה יחסית לשירותים משפטיים, בעוד שבעבור מי שהתביעה מוגשת נגדו כרוך ניהול ההתדיינות בקושי, באופן שעשוי להרתיע מפני עמידה על זכויות לגיטימיות.... כחלק מהדיון בעקרונות החלים על תביעות לשון הרע המוגשות נגד מי שטוען כי הוא קורבן עבירה צריך להביא גם אפשרות זו בחשבון ולא להקל בה ראש. חשוב שבית המשפט ייתן את דעתו, בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, לשאלה האם תביעת לשון הרע שבפניו היא תביעה שמטרתה היא אך הגנה על השם הטוב או גם אמצעי להרתעה ולהפחדה מצדו של מי שיש לו נגישות עדיפה למשאבי משפט. יש מדינות שבהן החשש מפני השימוש לרעה בתביעות לשון הרע הוביל אף לחקיקה ספציפית המאפשרת נקיטת הליכים מיוחדים של מחיקה על הסף או סנקציות אחרות – כך נעשה ביותר ממחצית מדינות ארצות הברית וגם בחלק מן הפרובינציות של קנדה. אכן, השימוש בכלי זה ידוע במיוחד בכל הנוגע להרתעת אנשים מפני מתיחת ביקורת על אנשי ציבור או תאגידים עסקיים (ראו: תמר גדרון "מפת תיירות הדיבה העולמית ודיני לשון הרע בישראל" המשפט טו 385, 445 (2010); שחר טל "אימת הדיבה: מפת התמריצים להגשת תביעות SLAPP בישראל" משפטים מה 515 (2015))..." (ציטוט מסעיף 7 לפסק הדין).
97. כאמור לא שוכנעתי כי התובענה דנן היא בגדר תביעת השתקה שכן חסרים בה מרכיבים נדרשים או מאפינים קלאסיים כדלקמן:
א. עסקינן בתביעה נגד ראש עירייה ורשות מקומית כך שלא מתקיים המרכיב של פערי כוחות בין הצדדים;
ב. לא שוכנעתי כי עסקינן בעילות תביעה חסרות בסיס, המבוססות על טענות סרק עובדתיות ומשפטיות, אלא על טענות הראויות להתברר, הגם אם יסתבר בסופו של יום, כי דינן, כולן או חלקן, דחיה.
98. אמנם דעתי אינה נוחה מסכום התובענה המוגזם, כפי שנראה להלן (10,000,000 ₪, לאחר "הנחה" לסכום אליו הגיע המומחה מטעם התובעים רואה חשבון מנירב, שהעריך את נזקי התובעים על סך של 17,000,000 ₪); אך בנתון זה כשלעצמו אין בכדי לראות בתובענה הנדונה תביעת השתקה.
99. לכן אני דוחה את הטענה המקדמית של העירייה, כי עסקינן בתביעת השתקה.

בחינת העילה הראשונה – אמירות מכפישות המיוחסות לגנדלמן וחוברת ההשמצות
100. אין מחלוקת כי עילה זאת נטענת נגד גנדלמן בלבד (ראו לעיל פירוט טענות הצדדים בעילה זאת).
101. במסגרת עילה זאת מיוחסים כאמור לגנדלמן אמירות שנאמרו באוזניה של שירלי המכפישות את התובעים בעת מערכת הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2013 (להלן: "האמירות").
כן מיוחס לגנדלמן כי פרסם, או לפחות אישר לפרסם, את חוברת ההשמצות (ראו סעיפים 12-16 לכתב התביעה).
נציין כי "פרסום" לענין לשון הרע יכול להתבצע גם בדרך של אמירה בעל-פה, כהוראת סעיף 2(א) לחוק לשון הרע.

האמירות
102. באשר לאמירות – בולטת העובדה כי בכתב התביעה נעדרים מועדים מדוייקים לגבי האמירות המשמיצות ומיקום מדוייק היכן נאמרו. כל שצויין בכתב התביעה היה כי:
"במשך כ-8 חודשים של עבודה קשה, חוגי בית כנסים, פעילים....היא (שירלי – ח"ש) זכתה לבלות זמן רב עם גנדלמן ולשוחח איתו פעמים רבות...שמו (של רמי חסון – ח"ש) הוזכר ללא הפסקה ע"י גנדלמן, בכל אותם חודשים של קמפיין בחירות אינטנסיבי... גנדלמן היה מתאר ומכנה את הקבלן רמי חסון כקבלן 'מושחת', 'מסוכן', 'שכונה'... גנדלמן קישר בכל העת את רמי חסון עם ראש העיר המכהן (אז) מר חיים אביטן, ותיאר אותם כמי שנטלו חלק בפעולות פליליות..." (סעיפים 12.3 – 12.6 לכתב התביעה).
לנוכח חסר עובדתי זה טען גנדלמן בכתב הגנתו ובסיכומיו, כי בנוגע לאמירות הנ"ל חסר פירוט עובדתי לגבי מיקום מדוייק של אמירת האמירות, מועד אמירתם, פירוט הנמענים מעבר לשירלי (זה בהתייחס לטענה כי האמירות נאמרו לא רק לאוזניה של שירלי, אלא גם באוזני אחרים, ללא פירוט זהותם – סעיף 12.7 לכתב התביעה) ונסיבות אמירתן.
התובעים בסיכומי תשובתם התייחסו למועד אמירת האמירות – ונפנה לשם הקיצור לסעיף 82(ה) לעיל.
103. כשלעצמי – אי פירוט הנמענים האחרים בכתב התביעה, הרי בכל הקשור לעוולת לשון הרע אין בכך בכדי לגרוע מטענת התובעים בכל הקשור לעילה הראשונה. זאת כיוון ש"פרסום העשוי להוות עוולה... חייב להיעשות לפחות לאדם אחד" (אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור – להלן: "שנהר"; סעיף 2(ב)(1) לחוק לשון הרע). במקרה דנן לכאורה פרסום האמירות נעשה באוזניה של שירלי ודי בכך כדי להוות "פרסום" לשון הרע.
יתכן שיש משמעות ראייתית לאי הבאת עדים נוספים ששמעו האמירות, אך לכך נתייחס להלן.
104. באשר לנסיבות אמירת האמירות – נטען בכתב התביעה כי אלה נאמרו בתקופת בחירות 2013 לרשויות המקומיות, ודי בכך (בהערת אגב אומר, כי הנסיבות ועיתוי אמירת האמירות משרתים את האינטרס של גנדלמן, כפי שנראה להלן).
105. באשר למיקום אמירת האמירות ומועד אמירתן – צויין בכתב התביעה (וצוטט לעיל) כי האמירות נאמרו במסגרת של "חוגי בית, כנסים פעילים, חלוקת עיתונים, פליירים, סיורים ברחובות ועוד..." (סעיף 12.3). לא צויין בכתב התביעה מיקום מדוייק יותר של אמירת האמירות, ואף לא תאריך מדוייק של אמירתן.
אכן בכל הקשור למיקום אמירת האמירות ומועד אמירתן המדוייק לא פירטו התובעים מספיק, יחד עם זאת אין בכך בכדי לסלק עילה זאת על הסף (ולכך כיוון גנדלמן בסיכומיו – ראו סעיף 58).
נפנה בנדון דווקא לפסק דין אליו הפנה גנדלמן בסיכומיו – ע"ע (ארצי) 7192-02-13 די.אס. פי גרופ בע"מ - אלי אסולין (16.9.13), שם ציין בית בית הדין כי:
"נבהיר, כי אין משמעות הדרישה לפירוט המרכיבים האחרים כי בהיעדר מידע מלא בידי התובע אודות נסיבות הפרסום, כגון יום ושעה מדויקים בהם בוצע הפרסום, תימחק התביעה על הסף בשל היעדר עילה. אולם על התובע לתת פירוט בסיסי לכל מרכיב מעילת התביעה. כך, למשל, בהיבט הזמן, יהיה על התובע לפרט את תחום פרק הזמן בו בוצע הפרסום, אם אין בידו מועד מדויק".
במקרה דנן נתנו התובעים מיקום כללי (חוגי בית, כנס פעילים וכו') ותקופת זמן כללית (תקופת בחירות 2013). אכן טוב היה אם היו התובעים מפרטים יותר בכל הקשור למיקום ולמועד, אך הדבר כאמור אינו מהווה סיבה או נימוק לסילוק העילה הראשונה על הסף, אלא לבחינה זהירה יותר של טענת האמירות, בהתבסס על עדותה של שירלי.
106. סיבה נוספת לבחינת עדותה של שירלי בזהירות בכל הקשור לעילה הראשונה בכלל והאמירות בפרט, היא עובדת היותה ביריבות אישית או פוליטית עם גנדלמן.
עמד על כך גנדלמן בסעיף 5 לסיכומיו, שם ציין כי שירלי היא עד "מעוניין", ואינה אובייקטיבית בכל הקשור לגנדלמן.
נבהיר הדברים – בבחירות המונציפליות 2013 נמנתה שירלי עם רשימתו של גנדלמן. לאחריהן היא כבר לא נמנתה על הרשימה. לגרסת גנדלמן הוא הדיח אותה בבושת פנים בשנת 2014 מרשימתו (סעיף 5 לסיכומיו; סעיפים 24-26 לכתב ההגנה), ולטענת שירלי היא החליטה לפרוש מרשימתו לאחר שאיבדה האמון בו (סעיף 12.8 לכתב התביעה; תצהירה בתביעה הכספית שצורפה כנספח 1 לתצהירו של רמי חסון ת/12). כך או כך, טוען גנדלמן בסיכומיו, "דם רע" קיים ביניהם. שירלי נוטרת לו טינה עמוקה, ולכן עדותה מוטה מטעמים אישיים נגדו מתוך תחושת נקם.
אכן תמונת היחסים בין שירלי לגנדלמן העולה מהדברים אינה מלבבת, בלשון המעטה. די אם נצטט מעדותה של שירלי, כשעומתה עם טענת גנדלמן בסעיף 24 לכתב הגנתו, שם ציין (ונתמצת הדברים) כי עדותה נגדו בנדון נובעת מהיריבות ביניהם וממניעים אישיים, כדלקמן:
"אוקיי, אז יש פה כמה, כמה דברים, פעם ראשונה שאני שומעת את זה. מה, כאילו כל מה שנאמר כאן אין לי מה לומר חוץ מזה שזה שקר וכזב, כל מה שאמרתי אני עומדת מאחוריו ולראייה כנבחרת ציבור צעירה חדשה שלא מכירה את העולם הזה, נאבקתי בו מכספי האישי ולשמחתי אמנם גלגלי הצדק טוחנים לאט אבל לשמחתי הוא נעצר וכרגע הפרקליטות המליצה להעמיד אותו לדין, ואני מקווה שלפחות בהיבט הזה של השחיתויות הנפוטיזם האיומים, זה שמשכו אותי ברכב, איימו עלי עולם תחתון כל הדברים האלה, אני מקווה שהם יתנו את הדין בקרוב" (עמ' 420 לפרו' שו' 32-36; עמ' 421 לפרו' שו' 1-3).
וכן:
"... צביקה גנדלמן הוא איש אלים, הוא איש שחזק על החלש לא על החזק, הוא גבר מאוד אינטרסנט וברגע שהוא הבין בשבוע הראשון שאני לא הולכת בדרך שהוא ילך, הולכת בדרך שהוא רוצה, הוא התחיל במסע של לינץ' מטורף, ויש לזה ראייה מאוד מובחרת, מאוד מדויקת בישיבת המועצה הראשונה כשלא ידעתי בכלל מה זה ישיבת מועצה, בזה שהוא רואה אנשים שבאים להרביץ לי והוא מחייך...(עמ' 430 לפרו' שו' 30-36).
שירלי אף הגישה נגד גנדלמן תלונה במשטרה על שחיתות (עמ' 420 לפרו' שו' 4), ובעקבות כך אף קיבלה (לדבריה) איומים ופיתויים לרדת מהתלונה (עמ' 420-421 לפרו').
כן אציין כי גנדלמן הגיש נגד שירלי ואח' תביעת לשון הרע בבית משפט שלום בתל אביב (ת"א 8899-01-16 – כתב ההגנה של שירלי בתביעה זאת צורף כנספח 86 לת/12), שהסתיימה במכתב התנצלות של שירלי לגנדלמן (פסק הדין בתובענה האמורה הוגש וסומן נ/1).
בנסיבות אלה – כלל הוא שיש להתייחס בזהירות מרובה לעדותו של אדם שיש לו עניין בתוצאות הדיון, אם אזרחי ואם פלילי; ובעיקרון – אין זה משנה מה מקורו של אותו עניין: אם נעוץ הוא בטובתו האישית של העד, או אם נעוץ הוא ברצונו להיטיב עם מי שקראו להעיד מטעמו (יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1444, מהדורה מעודכנת ומשולבת תש"ע -2009 ).
טענות התובעים בנדון בתשובתם [ראו סעיף 82(א+ב)] לא שכנעו אותי שלא להתייחס בזהירות רבה לעדותה של שירלי, במיוחד לנוכח היותה עד יחיד לנושא האמירות מטעמם של התובעים.
לכן אבחן את עדותה של שירלי בכל הקשור לאמירות בזהירות רבה, במיוחד בהיותה עדות יחידה בכל הקשור לאמירות.
כאן אף אדגיש, כי היה מצופה מהתובעים, במיוחד לאור טענתם בכתב התביעה כי האמירות לא נאמרו רק לאוזניה של שירלי, אלא אף באוזני רבים אחרים (סע' 10, 12.7 ו-14 לכתב התביעה), להביא לעדות עד אחד נוסף לפחות מעבר לשירלי המסוכסכת עם גנדלמן, בכדי לעבות ולחזק את עדותה. משלא עשו כן ללא סיבה סבירה, מחדל ראייתי זה משמש לחובת גרסתם בהתייחס לעילה הראשונה מכח הכלל שבפסיקה הקובע לאמור, כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו, וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגרסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד.
לעניין זה ראה:
יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009.
עמד על נקודה זאת, ובצדק, גנדלמן בסיכומיו (סעיף 13).
הסברם של התובעים בנקודה זאת בסיכומי תשובתם (ראו סעיף 82(ד) לעיל) ו/או כי עדותה של שירלי העבירה את נטל העברת הראיות אל כתפי גנדלמן (סעיף 6 לסיכומי התשובה) אינו משכנע. הרי לפי דברי התובעים, בהסתמך על עדותה של שירלי, אנשים רבים נוספים שמעו את האמירות הנטענות. אז למה לא להביאם לעדות, תחת הסתמכות על עדותה הבעיתית משהו של שירלי (כפי שגם נראה להלן), שהיא גם עדות יחידה בסוגיית האמירות!
107. כעת אעבור לבחון לגופה את טענת "האמירות".
במסגרת זאת אתעכב על שלוש שאלות:
א. האם עסקינן באמירות המהוות "לשון הרע" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק לשון הרע?
ב. האם הוכח כי גנדלמן אמר את האמירות?
ג. האם עומדת לגנדלמן הגנה מהגנות חוק לשון הרע?

שאלה א' – האם עסקינן באמירות המהוות "לשון הרע" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק לשון הרע?
108. א. סעיף 1 לחוק לשון הרע מגדיר מהי לשון הרע במילים הבאות:
" 1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
ב. שוכנעתי כי האמירות לכאורה שיוחסו לגנדלמן כלפי התובע (רמי חסון) ופורטו בכתב התביעה (וציינו אותם בסעיף 13 לעיל), יש בהן בכדי להשפילו ו/או לבזותו ו/או להוותו מושא ללעג, לבוז ולשנאה בעיני הציבור, ו/או לפגוע בעסקו (פעילויותיו באמצעות התובעת שהוא מנהלה ובעל מניות בה).
ג. משכך ובמענה לשאלה א' לעיל, יש לומר כי האמירות כשלעצמן (שפורטו בכתב התביעה) עונות על הגדרת "לשון הרע" שבחוק לשון הרע.

שאלה ב' - האם הוכח כי גנדלמן אמר את האמירות?
109. כאמור התובעים הסתמכו בנדון על עדותה של שירלי בלבד.
110. תחילת הדרך בגרסתה בנדון של שירלי החלה בתצהיר עדותה הראשית בתביעה הכספית שצורפה כנספח 1 לת/12. שם ציינה שירלי כי "מר גנדלמן היה מתאר ומכנה את הקבלן רמי חסון כמושחת, מסוכן, שכונה... מר גנדלמן קישר כל העת את רמי חסון עם ראש העיר... אביטן, ותיאר אותם כמי שנטלו חלק בפעולות פליליות" (ציטוט מסעיף 4 לתצהיר האמור).
111. שירלי הובאה כאמור לעדות על ידי התובעים.
בעדותה (חקירה ראשית) ציינה כי גנדלמן אמר את האמירות:
במטה של רשימתו ברחוב הנשיא (עמ' 424 שו' 16);
בביתו של גיורא שחר (עמ' 424 לפרו' שו' 16);
המועד – כחודשיים עד ארבעה חודשים לפני הבחירות (עמ' 424 לפרו' שו' 17-20);
הוא אמר את הדברים על רמי חסון ועל חיים אביטן, אותם ראה כשניים שהם אחד, והיא שמעה הדברים באוזניה (עמ' 424-425 לפרו');
היא לא זכרה לומר אם גנדלמן אמר דברים דומים על קבלנים אחרים, אלא זכרה רק את השם של רמי חסון שכן "רק זה שם שתמיד נאמר... חיים אביטן ורמי חסון..." (עמ' 424 לפרו' שו' 29-34).
112. מחקירתה הנגדית של שירלי עולה לענין האמירות כדלקמן:
א. כשנשאלה על איזה פעולות פליליות שמעה מגנדלמן בקשר עם רמי חסון ואביטן (כפי שציינה בסעיף 4 לתצהירה בתביעה הכספית – ראו סעיף 20(ב) לעיל), השיבה: "מה זאת אומרת?" (עמ' 448 לפרו' שו' 29) כאילו לא יודעת על מה מדובר. רק כשהפנו אותה שוב לסעיף 4 לתצהירה שם דיברה על "הפעולות הפליליות", השיבה:
"מר גנדלמן היה מתאר ומכנה את הקבלן רמי חסון כקבלן מושחת, מסוכן, שכונה, וכן הבהיר בפניי כי במידה וייבחר חייבים לנקות אותו כמידי, טקסט של צביקה" (עמ' 449 לפרו' שו' 10-12);

ב. כששוב נשאלה אז על איזה פעולות פליליות מדובר – השיבה:
"הוא אמר שיש, כאילו על איזה פעולות פליליות צביקה גנדלמן דיבר על רמי חסון וחיים אביטן?... היה את כל השלטי חוצות שהוא עלה אתם בעיר, אני לא מבינה את השאלה" (עמ' 449 לפרו' שו' 14-17);
ג. בסוף הודתה שהיא לא זוכרת מה היה מאחורי הביטוי "פעולות פליליות" (עמ' 449 לפרו' שו' 21-23), אך מיד לאחר מכן שבה וציינה:
"ת. לא רגע, אז רגע, אז כל הפעילויות הפליליות האלה גם צביקה גנדלמן הוציא שלטי חוצות עליהם על זה. הוא הוציא עליהם שלטי חוצות שהם מושחתים, הוא הוציא שלטי חוצות שהם במעצרים, כאילו אני לא מבינה את השאלה.
ש. ביקשתי ממך שתפרטי לי על איזה פעולות פליליות מדובר שם? את נותנת לי מלא סיפורים מסביב אבל,
ת. למה מסביב? הוא אמר, זה מה שהוא אמר, הוא אמר כל הזמן שחיים אביטן הוא מושחת וברגע שהוא ייבחר, שצביקה עצמו ייבחר רמי חסון לא יהיה בעיר, מה לא מובן?
ש. אני חושב שלא הבנת את השאלה, שאלתי על אלו פעולות פליליות? את אומרת לי מה הוא מתכנן מה הוא חשב מה הוא זה, שאלתי אלו פעולות פליליות, זה מופיע אצלך בתצהיר, תצהיר לא ארוך, יש כנראה סיבה שכתבת את זה שם, אני שואל, אמרת מקודם שאת לא זוכרת, אם את לא זוכרת את לא עומדת מאחורי זה, אבל עכשיו כן את מנסה להיזכר,
ת. אני כן זוכרת וכן עומדת מאחורי הכל, אז אל תזה, תהיה מדויק ואני אשיב לך למה שאתה זוכר, אני זוכרת הכל,
ש. את זוכרת הכל, כן,
ת. ואני עומדת מאחורי כל מילה שאני אומרת, תשאל אותה יותר ספציפית ויותר מדויק בשפה שלנו ואז אולי אני אשיב" (עמ' 449-450 לפרו').
ד. בסופו של דבר בית המשפט התערב ושאל את העדה (שירלי) מספר שאלות לענין "הפעולות הפליליות", וכך התנהל הדו-שיח:
"כב' השופט: הגברת יודעת, אולי תסבירי לי, מה הכוונה פעולה פלילית?
שירלי עודד: פעולה פלילית זה לקחת כסף במרמה, פעולה פלילית מבחינתי זה לאיים, פעולה פלילית זה מבחינתי, אתה יודע, כל דבר שהוא בניגוד לצדק שאני חושבת שהוא נכון או מה שהוא בנורמה החברתית.
כב' השופט: אוקיי, עכשיו שאל אותך עורך הדין אמר תראי, בסעיף 4 בשורה אחת לפני הסוף, ותיאר אותם כמי שנטלו, אותם הכוונה זה את רמי חסון ואת חיים אביטן, תאר אותם כמי שנטלו חלק בפעולות פליליות.
שירלי עודד: כן.
כב' השופט: האם, האם גנדלמן פירט באוזנייך מהם אותם פעולות פליליות שהוא מייחס לרמי חסון ולחיים אביטן?
שירלי עודד: בזמנו מה שהוא אמר זה שכל העסקאות נדל"ן בעיר הם כביכול של רמי חסון. רמי חסון מבחינתי אז, אני מדברת אתך אז, רמי חסון כל העיר חדרה היא שלו כביכול והוא צריך, הוא ברגע שהוא ייבחר הקבלן הזה לא יהיה בעיר.
כב' השופט: אז לכן שאל אותך עורך הדין רייכקינד, כשאת אמרת שגנדלמן תאר את רמי חסון ואת חיים אביטן כמי שנטלו חלק בפעולות פליליות, את כתבת,
שירלי עודד: כן, על זה שהוא מקבל את כל העבודות בגלל שהוא חבר של חיים, כן" (עמ' 450 לפרו').
ה. כששוחחה עם רמי חסון בטלפון לבחינת אפשרות למתן תצהיר בתביעה הכספית הבהירה לו כי מוכנה להצהיר רק על מה ששמעה מגנדלמן שהוא "שכונה ושהוא מסוכן ואנחנו ננקה אותו והוא לא יהיה כאן כל הדברים האלה שמעתי. אמרתי רק על מה ששמעתי אני מוכנה לחתום" (עמ' 460 לפרו' שו' 9-12);
ו. היא שמעה את הדברים הנ"ל מגנדלמן לא מעט פעמים, אך היא אינה זוכרת אם שאלה את גנדלמן מה הסיבה שהוא מכנה את רמי חסון כמושחת ומסוכן (עמ' 468 לפרו' שו' 15-22);
כשנשאלה האם לא סיקרן או ענין אותה לדעת מה הסיבה שגנדלמן מכנה כך את רמי חסון השיבה:
"לא זוכרת" (עמ' 468 לפרו' שו' 22-24);
שירלי נימקה את אי-התעניינותה בסיבת הדברים, שכן מה שענין אותה היה שהעיר חדרה תפרח בתחום התרבות, מעבר לכך לא ענין אותה סוגי השחיתות של רמי חסון עליה דיבר גנדלמן (עמ' 468-469 לפרו');
ז. שירלי נשאלה שוב לגבי מועד אמירת האמירות על ידי גנדלמן, והשיבה כדלקמן (ומפאת חשיבות הדברים נצטטם בהרחבה):
"ש. מתי הוא השמיע את האמירות האלה?
ת. כל הזמן.
ש. לידך רק?
ת. לא יודעת, יכול להיות ליד עוד אנשים.
ש. מה זה לא יודעת, כשאת היית את שמעת אותו?
ת. כשאני מורן (מורן שגב בת זוגתו של גנדלמן – ח"ש – להלן: "מורן") והוא היינו כן.
ש. רק כשאת מורן והוא הייתם?
ת. אני מורן והוא היינו קליקה כן.
ש. כלומר כשאת מורן והוא הייתם רק אז שמעת את גנדלמן קורא לרמי חסון,.... מושחת מסוכן ושכונה.
ת. יכול להיות שזה גם נזרק במהלך המטה כשעבדנו כן,
ש. יכול להיות,
ת. כן.
ש. את לא זוכרת אירוע ספציפי שגנדלמן,
ת. לא, הוא לא עשה מחווה, הוא לא עשה מחווה למען רמי חסון הוא לא עשה כזה איזה ערב כזה... שהוא בא והרים את כולם ואמר אנחנו עכשיו כולנו נפעל רמי חסון, אוקיי? הוא לא עשה את זה, פשוט רמי חסון הוא היה קבלן שהיה ידוע לנו שאחרי זה הוא לא יעבוד בעיר.
ש. היה ידוע לנו?
ת. כן.
ש. מי זה לנו?
ת. למי שנמצא בקרבת צביקה גנדלמן.
ש. שזה היה בעצם את ומורן שגב?
ת. מורן שגב וליאור אריה כן, זה עוד אנשים. גם תשאלי את ליאור אריה על עופר מלכה איך, אם הוא הכיר אותו לפני כן שהוא סידר לו את החברה הכלכלית.
ש. אז את בעצם אומרת ששמעת את גנדלמן קורא ככה לרמי חסון, מכנה אותו מושחת,
ת. כן, תזמיני את ליאור אריה,
ש. מסוכן בנוכחותך,
ת. תזמיני את מורן שגב,
ש. אוקיי, בסדר גמור.
ת. כן, תזמיני את רז זאבי, כל השמות האלה שאמרתי לך" (עמ' 469-470 לפרו').
מיותר לציין שאיש מן העדים ששנקבה שירלי בעדותה לא הובא לעדות על ידי התובעים.

113. מנגד גנדלמן נתן תצהיר עדות ראשית נ/10, שבכל הקשור לאמירות שנטען כי אמר נגד התובע, ציין כדלקמן:
א. התקופה היתה תקופת בחירות 2013;
ב. במסגרת מסע הבחירות שניהל הביא בפני ציבור הבוחרים את משנתו לניהול העיר חדרה. זאת תוך הטחת ביקורת על מדיניותו של אביטן בניהול העיר וההשלכות של פועלו.
ג. הביקורת שהטיח כלפי אביטן גם נגעה לקשריו עם גורמים עסקיים בעיר, שלטענתו חייבה גינוי והוקעה ואף שינוי.
ד. את הביקורת האמורה מתח כאמור בתקופת הבחירות במסגרת מפגשיו עם תושבי חדרה, לרבות חוגי בית.
ה. ודוק – הביקורת הופנתה וכוונה נגד אביטן ותקופת שלטונו של אביטן כראש עיר, ולא כנגד רמי חסון/התובע.
ו. בהתייחס לגרסתה של שירלי – בהיותה יריבה פוליטית שלו ציין כי עדותה רחוקה מהאמת. עדותה ניתנה ממניעים אישיים ובמטרה לפגוע בו.
ז. בכל מקרה הוא מכחיש את האמירות שיוחסו לה נגד התובע, עליהן העידה שירלי. סגנון הביטויים שיוחסו לה בעדותה של שירל אינו דרך הביטוי שלו, והוא אינו נוקט בביטויים אלה בלשונו.
ח. הביקורת שלו כוונה נגד אביטן ותקופת שלטונו בעירייה ונגד קשריו עם גורמים עסקיים בעיר. היות שהתובעת, החברה של רמי חסון, היתה זכיין של העירייה באותה עת, יתכן שהוא הזכיר את שמו של רמי חסון בהקשר זה, אך, שוב, דבריו לא כוונו כלפי רמי חסון או גורם עסקי אחר, אלא כלפי אביטן.
ט. מטרת הביקורת שלו כלפי אביטן היתה להחליף אותו בתפקיד ראש העירייה, אך לא לסלק מהדרך גם מי שעבד עימו. הראיה – עד היום עובדים בכירים מתקופתו של אביטן נותרו בתפקידיהם, והוא לא פעל להחליפם.
114. גנדלמן נחקר בכל הקשור לעילה הראשונה בשתי ישיבות הוכחות. האחת – נוגעת לבירור בקשת החסינות, ביום 16.1.2019. השניה – במסגרת בירור התיק העיקרי, בישיבת יום 19.5.2021.

115. בישיבת יום 16.1.2019 העיד גנדלמן בכל הקשור לסוגיית האמירות כי:
א. הוא חזר על האמור בתצהירו כי האמירות שייחסה לו שירלי (בסעיף 4 לתצהירה) נגד התובע אינם סגנונו ואין סיכוי שאמר אותם. כל שהתייחס היה "לענין של חיים אביטן ואולי הקשר בינו לבין רמי חסון" (עמ' 31 לפרו' שו' 3-20);
ב. כשנשאל לגבי המונח "קבלן מושחת", האם השתמש בו כלפי התובע, השיב: "אני לא זוכר שאמרתי 'קבלן מושחת'" (עמ' 31 לפרו' שו' 19).
כשב"כ התובעים שוב הקשה עליו, שמא בכל אופן התבטא במונח "מושחת", כלפי התובע, השיב שזה לא סגנונו. יחד עם זאת לא שלל שימוש במילה "שחיתות" בהתייחס "לשלטונו של חיים אביטן ובצורת ההתנהלות בעיר חדרה, שיש הרבה שהם, בראיה שלי, נעשים בצורה לא תקינה, ומושחתת. אמרתי את זה בכל מקום. זה חלק מהקמפיין שלי, שבאתי איתו לציבור שאותו אני רוצה לשנות" (עמ' 31-32) לפרו').
בהמשך אף ציין גנדלמן כי:
ת. "אני אומר שהמערכת, כשדיברתי על מערכת או כשפניתי לציבור, להסביר לציבור למה או במה אני צריך לטפל או מבטיח לטפל או מתכוון לטפל, זה בין היתר על הקשרים של חיים אביטן, לא רק עם רמי חסון, עם עוד גורמים, ציינתי שהם מראים על שחיתות.
ש. הבנתי. לכן צריך לנקות את שחיתות ולכן צריך לנתק כל קשר,
ת. זה אתה אמרת.
ש. אני שואל. מה המשמעות שאמרת שצריך לטפל בזה. בוא נלך צעד קדימה. מה זה נקרא - לטפל בזה? לנתק כל קשר בין עיריית חדרה לבין רמי חסון.
ת. להחליף את חיים אביטן.
ש. ולנתק את הקשר,
ת. להחליף את חיים אביטן, ואז מדרך הטבע הכל יתנתק.
ש. מדרך הטבע, כל מי שהיה בקשר איתו.
ת. אתה אמרת. להחליף חיים אביטן.
אני מזמין אותך אלי לראות כמה אנשים ועובדים שהיו רשומים כאנשי חיים אביטן, קודמו בעיריית חדרה, שודרגו בעיריית חדרה. אתה לוקח את זה למקום ,
ש. אתה נבחר כראש עירייה. כמובן שאתה עושה היום שימוש. ONCE נבחרת, עושה שימוש בסמכויותך כראש עיר - לנתק את הקשר בין העירייה לבין רמי חסון.
ת. ממש לא.
ש. למה לא?
ת. ממש לא.
ש. אז מה זה נקרא - 'אנחנו צריכים לטפל בזה'? איך התכוונת לטפל בזה?
ת. איך התכוונתי לטפל בזה?
ש. כן.
ת. אמרתי שוב - מטרת היעד שלי היא חיים אביטן..." (עמ' 32-33 לפרו').
ג. כן ציין גנדלמן, כי במסגרת קמפיין הבחירות שלו הבהיר כי הוא נגד קשרים של ראש העירייה אביטן עם יזמים, ובכללם רמי חסון. בלשונו:
"ת. אז אני אשיב. - מערכת הבחירות עוסקת, בין היתר, של 2013, עוסקת בין היתר בקשר של חיים אביטן עם יזמים. זה ISSUE, שבתוכו, אין סוד, נמצאים גם רמי חסון, בדרך כזו או אחרת, אנשים אחרים שאני לא אנקוב בשמם. זה ISSUE.
אני בא ואומר, זאת - אומרת, יכול להיות , זה מסר שאני מעביר אותו בקמפיין בכלל, כחלק מהאג'נדה שלי. ואני בא ואומר, יכול להיות שבאתי ואמרתי שהשיח של קבלנים שעובדים או קבלני בית, זה לא יקרה בעיר חדרה....
אני לא זוכר שאמרתי - רמי חסון...
ש. רמי חסון היה חלק מהקמפיין?
ת ממש לא.
ש. חיים אביטן היה חלק מהקמפיין?
ת. כן. כן.
ש. רמי חסון היה קשור לאביטן?
ת. מה זה מעניין אותי? אני, הקמפיין והיריב שנגדו אני מתמודד זה חיים אביטן.
ש. כי אני מראה לך שכמה וכמה,
ת. אתה מראה לי כמה רמי חסון קשור לאביטן.
ש. אני שואל אותך.
ת. או.קי, הבנתי. אז כן, יש מספיק עדויות בעיר חדרה שרמי חסון קשור לאביטן. הקמפטין שלי הוא חיים אביטן, לנצח את חיים אביטן בבחירות....
המסר שלי הוא ברור. התחיל בקמפיין הבחירות והמשך הלאה. בתחום הזה של קשר עירייה - יזמים, מה שהיה לא יהיה. נקודה. זה המסר.
ש. זאת - אומרת שרמי חסון לא יעבוד יותר בחדרה?
ת. לא אמרתי את זה. רמי חסון הקבלן היחיד בחדרה? נתנו לו תואר באחת ההזדמנויות כקבלן הבית, אבל הוא לא הקבלן היחיד. פה ציינת עוד קבלן, ויש עוד (עמ' 97 לפרו') .
116. בישיבת יום 19.5.2021 נחקר גנדלמן בשנית על אודות האמירות, וגם הפעם חזר על עיקרי הדברים, שתמציתם כדלקמן:
א. הכחשת האמירות שיוחסו לו על ידי שירלי, תוך הדגשה כי בתקופת הבחירות העביר ביקורת על חיים אביטן ותקופת שלטונו בעירייה, וקשריו הבעייתים עם קבלנים. ברם הוא לא כיוון דבריו לרמי חסון אלא לאביטן.
בלשונו:
"עו"ד י. רונן: זה נכון שאתה מותח בסעיף הזה ביקורת על קשרים בין ראש העיר הקודם חיים אביטן לבין אנשי עסקים בעיר איך שאתה קורא להם?
צביקה גנדלמן: בהחלט.
ש. מה היתה הביקורת שלך כלפי חיים אביטן?
ת. הביקורת שלי היתה שאנשי עסקים, בדרך כלל כמעט ברוב המקרים אותם אנשי עסקים זוכים במכרזים, בכל התחומים דרך אגב, לא רק בבנייה. זאת היתה ביקורת שלי כנגדו כמנהל המערכת העירונית" (עמ' 1185 לפרו' שו' 6-12).
ובהמשך:
"צביקה גנדלמן: היתה לי ביקורת על התנהלות, התנהלותו של ראש עיריית חדרה חיים אביטן.
ש. על מה, על מה?
ת. בין היתר על קשרי העבודה והמכרזים שזוכים לה יזמים שונים. ובכל התחומים.
ש. ואמרת שזה לא בסדר, שזה לא תקין, שזה לא ראוי, כך אמרת?
ת. בוודאי.
ש. זאת אומרת שפקידי העירייה הבכירים נותנים יד להתנהלות לא תקינה, זו הטענה? צריך שני צדדים לשחיתות, נכון?
ת. לדעתי העירייה מי שעומד בראשה חיים אביטן.
ש. הבנתי. זאת אומרת שמי שעומד בראש זה חיים אביטן והוא באופן אישי דאג למכרזים והוא באופן אישי דאג להתקשרויות והוא באופן אישי דאג להתנהלות לא תקינה, זה מה שאתה אומר?
ת. לא, הוא באופן אישי נושא באחריות לכל מה שקורה בעירייה.
ש. הבנתי. ומי בפועל עשה את הדברים החמורים והמושחתים?
ת. מבחינתי אני אומר עוד פעם, חיים אביטן, לחיים אביטן יש צוות שבאמצעותו הוא פועל. אבל הכתובת והנושא באחריות זה חיים אביטן" (עמ' 1186 לפרו').
ב. הוא אינו זוכר כל השמצה כלפי התובע באופן אישי בכל תקופת הקמפיין, אלא "המיקוד שלי היה חיים אביטן" (עמ' 1188-1189 לפרו').
כשנשאל שמא בכל אופן "שבבים" מדברי ביקורתו "עפו" לעברו של התובע, השיב: "... לא זכור לי שהתייחסתי אישית, לרמי חסון" (עמ' 1189 לפרו' שו' 11).
117. למעשה בסוגיית האמירות קיימת עדותה של שירלי מול עדותו של גנדלמן.
נטל הראיה להוכחת האמירות מוטל על התובעים, כבכל משפט אזרחי (שנהר, עמ' 465).
אך לאחרונה (11.11.2021) עמד כב' השופט עמית על נטל הראיה המוטל על תובע בעוולה אזרחית, בע"א 7111/19 פלוני נ' מדינת ישראל, שם ציטט מדברים שנאמרו בע"א 2775/19 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 15 (31.1.2021), כדלקמן:
"יכול הטוען לטעון כי נוכח טענות אלה, על הנתבע להעמיד גרסה פוזיטיבית בנוגע לאירוע העוולתי. ולא היא. ברגיל, נטל ההוכחה על התובע להוכיח את האירוע העוולתי הנטען ואת נסיבותיו, והנתבע רשאי להכחיש את האירוע או את נסיבותיו מחוסר ידיעה. כפי שציינתי בעבר, 'על פי 'כללי המשחק' הרגילים הנוהגים בדיני הנזיקין, על תובע-ניזוק המבקש לזכות בפיצוי מנתבע-מעוול, להוכיח כי הנתבע גרם לנזקיו, במעשה עוולתי, ברמת הוכחה של מאזן ההסתברויות. ניזוק שלא מצליח להוכיח שהנתבע העומד מולו גרם לנזקו (נטל ההוכחה) בהסתברות של מעל 50% (רמת ההוכחה), לא יזכה בתביעתו. הכללים של נטל הוכחה ורמת הוכחה משקפים שתי תובנות יסוד במשפט האזרחי: 'המוציא מחברו עליו הראייה' (בבא קמא מו, ע"א); ועדיפה החלטה בינארית של הכל או לא כלום, על פני החלטה הסתברותית' (פסק דיני בע"א 6102/13 עצמון נ' חיפה כימקלים בע"מ, בפסקה 39 (24.9.2015) אליו הפנתה המערערת).
118. בחינת עדותה של שירלי על חולשותיה (בהיותה בגדר "עד מעונין" – כדברינו בסעיפים 105-106 לעיל) מול עדותו של גנדלמן, שכנעה אותי לתת אמון רב יותר בגרסתו של גנדלמן כי לא אמר את הדברים/אמירות שיוחסו לו בכתב התביעה נגד רמי חסון (ראו סעיף 13 לעיל), בהסתמך על עדותה של שירלי.
לשון אחרת – התובעים לא הוכיחו את אמירת האמירות שצויינו בכתב התביעה ובתצהירה של שירלי ברמת הסתברות של מעל 50%.
119. נתחיל דווקא בגרסתו גנדלמן שהיתה אחידה בתצהירו נ/10, עדותו בשאלת החסינות ביום 16.1.2019 ועדותו בתיק העיקרי ביום 19.5.2021, ותמציתה כדלקמן (ונפנה לדבריו שאוזכרו לעיל, חלקם תוך ציטוט הדברים):
א. הכחשת האמירות שצויינו בכתב התביעה ובתצהירה של שירלי;
ב. בתקופת הבחירות העביר ביקורת על חיים אביטן ותקופת שלטונו בעירייה, קשריו הבעייתים עם קבלנים, ובכללם רמי חסון;
ג. הוא לא תקף את רמי חסון/התובע באופן אישי, והכחיש כי כינה אותו בכינויי גנאי שיוחסו לו בכתב התביעה;
ד. הוא לא הכחיש כי יתכן שנקט במילה "שחיתות", אך זאת נאמרה במסגרת קמפיין בחירות לרשויות המקומיות, תוך הדגשה כי כיוון דבריו לתקופת שלטונו של אביטן כראש עיר בלבד;
120. חקירותיו הנגדיות של גנדלמן, שהיו ארוכות ומסורבלות (לטעמי שלא לצורך) לא סתרו גרסה אחידה ועקבית זאת של גנדלמן.
121. מן העבר השני עומדת גרסתה של שירלי, שהתחילה לטעמי "בקול תרועה רמה" והסתיימה "בקול ענות חלושה".
בתצהירה לא פירטה כלל היכן שמעה את האמירות אלא רק ציינה שזה היה בתקופת בחירות, בה נערכו חוגי בית, כנסים, אסיפות פעילים ועוד, וכי בתקופה זאת, שארכה כשמונה חודשים, יצא לה לדבר עם גנדלמן פעמים רבות (סעיף 2 לתצהיר).
בתצהירה בסעיף 4 ציינה את ביטויי הגנאי שאמר גנדלמן כלפי התובע.
משתמע מכך, כי גנדלמן אמר לה את האמירות או שמעה (כולן או חלקן) פעמים רבות במהלך קמפיין הבחירות. כך גם עלה מחקירתה הנגדית (ראו סעיף 112(ו)).
כך גם ניתן למצוא בחקירתה של שירלי בתביעה הכספית (ת/6), שם ציינה כי גנדלמן אמר את האמירות במטה, בכנסים, בצוות ההיגוי (עמ' 408 ו-415 לת/6).
דא עקא, כשנדרשה שירלי לפרט במסגרת עדותה היכן בדיוק שמעה את האמירות, צמצמה דבריה לשני מקומות בלבד (להבדיל מהרשימה הארוכה שפירטה בסעיף 2 לתצהירה ובחקירתה הנגדית בתביעה הכספית), שהם: מטה הרשימה של גנדלמן ברחוב הנשיא בחדרה ובביתו של גיורא שחר (סעיף 111 לעיל).
הגוזמה הזאת בדבריה של שירלי (בתצהירה ובעדותה בתביעה הכספית) בדבר המקומות בהם אמר גנדלמן את הדברים, מחזק את החשש להיותה "צד מעונין" בהכפשת שמו של גנדלמן, וברצון להזיק לו.
122. ההגזמה בעדותה של שירלי באה לידי ביטוי, כך לטעמי, בעוד נקודה.
גנדלמן בעדותו הודה כי במסגרת קמפיין הבחירות עמד על הקשרים הבעייתיים שהיו לאביטן עם קבלנים, ובכללם רמי חסון. זאת מבלי שדבריו כוונו אישית נגד מי מהקבלנים, אלא רק כלפי אביטן ובמסגרת קמפיין הבחירות שלו.
נתתי אמון בגרסתו זאת שהיתה אחידה לכל אורך עדויותיו בתובענה זאת.
לשירלי לעומת זאת היה זכרון אחר, יש שיכנו אותו זכרון סלקטיבי, על פיו היא לא זכרה לומר אם גנדלמן אמר דברים דומים על קבלנים אחרים, אלא זכרה רק את השם של רמי חסון שכן "רק זה שם שתמיד נאמר... חיים אביטן ורמי חסון..." (עמ' 424 לפרו' שורות 29-34).
שוב, גוזמה לטעמי בעדותה.
כאמור, אני נתתי אמון בגרסתו של גנדלמן כי ביקורתו כוונה כלפי אביטן, שלטעמו היו לו קשרים בעייתים עם קבלנים בתקופת כהונתו כראש עיר, ובכללם רמי חסון, אך לא רק נגד רמי חסון. זאת כאמור הגזמה של שירלי שלא הוכחה כלל ועיקר.
123. אם בכך לא סגי – נפנה לעדותה של שירלי הן בפנינו, וביתר שאת לעדותה בתביעה הכספית, שהאמירות לא נאמרו לאוזניה בלבד אלא לאוזני רבים אחרים (עמ' 415 לת/6 שו' 5-9).
בחקירתה הנגדית בתביעה הכספית אף נקבה בשמות ששמעו לכאורה את האמירות, והם: מורן שגב (גם בעדותה בתביעה דנן הזכירה אותה כמי ששמעה את האמירות – עמ' 424 לפרו' שו' 5), ליאור אריה ועוד פעילים (עמ' 408 לפרו' ת/6 שו' 11-16).
אף לא אחד מהם הובא לעדות על ידי התובעים, ללא מתן כל הסבר לכך (וציינו זאת לעיל), תוך העדפה תמוהה להסתמך על עדותה הבעייתית משהו של שירלי, כמפורט לעיל. מחדל זה משמש לחובת גרסתם של התובעים בדבר אמירת האמירות על ידי גנדלמן מכח הכלל שבפסיקה לענין אי הבאת עד רלוונטי, אות הזכרנו בסעיף 106 לעיל.
ודוק – התובעת לא ציינה בסיכומיה כי עשתה אפילו מאמץ להביא לעדות מאן דהוא נוסף, מעבר לשירלי, להעיד על האמירות, והדבר בעייתי מאוד בעיניי.
נזכיר כי עסקינן בעילה הראשונה בלשון הרע. סעיף 18 לחוק לשון הרע העוסק בהפרכה של טענות הגנה קובע כי:
"הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין".
היו יכולים התובעים להביא עדים מלכתחילה ו/או עדי הזמה להכחשותיו של גנדלמן את האמירות המיוחסות לו, ולא עשו כן.
יותר מזה – אפילו ארז אלגון (להלן: "אלגון"), שהגיע לעדות מטעם התובעים בבקשת החסינות, והגיש תצהיר עדות ראשית מש/4 (נספח 4 לת/12) בו הצהיר כי ליווה את גנדלמן במשך כשש שנים וחצי, עד לבחירות 2013, לא ציין מילה בתצהירו על האמירות המשמיצות אותן הזכירה שירלי. כל תצהירו התמקד בחוברת ההשמצות, כפי שנראה להלן. דבר זה תמוה, שכן אם גנדלמן אמר את ההשמצות על רמי חסון בפני פעילים, במטה, בחוגי בית, סביר להניח כי אלגון, שליווה אותו כשש שנים וחצי עד מועד בחירות 2013 היה שומע על כך משהו, ומציין זאת בתצהירו. החסר הזה בתצהירו מחליש משמעותית מגרסתה של שירלי בנדון.
124. עוד חולשה בולטת בעדותה של שירלי, נוגעת לאמירתה בתצהירה (סעיף 4), כי גנדלמן תיאר את אביטן ורמי חסון כמי שנטלו חלק בפעולות פליליות (ראו סעיף 21 לעיל).
נשאלה שירלי על אותן "פעולות פליליות" ולא ידעה להשיב, ואף טענה כי לא מבינה את השאלה (ראו סעיף 23(ב) לעיל). בסוף הודתה כי אינה זוכרת מה עמד מאחורי הביטוי "פעולות פליליות" (ראו סעיף 112(ג) לעיל).
רק לאחר שבית המשפט התערב והסביר לה שוב את השאלה, השיבה תחילה תשובה די ערטילאית שפעולה פלילית מבחינתה זו פעולה שנעשית בניגוד לצדק ולנורמות חברתיות. בהמשך ובהקשר שלנו, ציינה כי גנדלמן אמר לה, שכל עסקות הנדל"ן בעיר חדרה הם כביכול של רמי חסון, והוא מקבל עבודות בניה כיוון שהוא חבר שלו (סעיף 112(ד) לעיל).
שוב הגזמה, כלליות (ללא פירוט עבודות הבניה הנטענות, נשוא האמירה) ושטחיות בעדותה של שירלי, תוך התעלמות מהעובדה, שבאותן שנים התובעת היתה הזכיינית של עיריית חדרה בעבודות בניה של מבני ציבור, ומכוח זה קיבלה עבודות מעיריית חדרה.
125. לסיכום, ובמענה לשאלה ב' לעיל, סבורני כי האמירות שיוחסו לגנדלמן בהסתמך על עדותה של שירלי לא הוכחו כנדרש.
זאת מעבר לעובדה, כי בהיות עדותה של שירלי עדות יחידה "של אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד", בסוגיית האמירות, אז בכדי להסתמך עליה יש צורך שתהא "איכותית" יותר מעדות רגילה (ואין עדותה של שירלי כך), תוך זיקה לסעיף 54(3) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1871, על פיה:
"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: ...
(3) העדות היא של אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד;
(ראו בנדון גם – ע"א 224/78 חמשה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ''ד לג(2) 90, 94).
כאן המקום להזכיר את טענתו של גנדלמן בסיכומיו (סעיף 11), וסבורני כי "אינה קלוטה מן האויר", שהשיהוי בהגשת תביעת לשון הרע בעילה הראשונה על ידי התובע מלמד כי גם הוא "חש" שאין באמת לשון הרע באיזכורו על ידי גנדלמן במסגרת מערכת הבחירות;
או, ואת זה אני מוסיף, התובע לא חש בטוח לגמרי בהסתמכות על עדותה של שירלי לבד בסוגיית האמירות ולכן השתהה בהגשת תביעתו. דא עקא, ככל הנראה לא מצא עד אחר, נוסף לשירלי, בכדי לחזק את עדותה.
התובעים ניסו בסיכומי התשובה (סעיף 4) לשכנע בכך, שאין חובה למהר בנדון, והגשת התובענה דנן כשנה לאחר פסק הדין בתביעה הכספית, אינה גורעת ממשקל התביעה.
אכן אין מחסום דיוני בהגשת התביעה הנדונה בגין שיהוי זה. יחד עם זאת עסקינן בשיהוי משמעותי שלא ברור מניעיו (לכאורה נודע לתובע על הדברים בשנת 2015, כעולה מסעיף 2 לתצהירו ת/12, אך המתין גם הגשת התביעה עד חודש 4/18) – כשלוש שנים תמימות. במיוחד כשעסקינן בתביעת לשון הרע בה יש להזדרז טרם "ישקעו" הדברים בתודעתו של הציבור.

שאלה ג' – האם עומדת לגנדלמן הגנה מהגנות החוק?
126. כאמור שוכנעתי כי האמירות שיוחסו לגנדלמן כלפי רמי חסון/התובע לא הוכחו. בכך הייתי יכול לסיים את פרק האמירות ולפנות לבדוק את שאלת הוכחת חוברת ההשמצות.
יחד עם זאת אבחן נקודה נוספת בהקשר זה כדלקמן – כאמור לעיל גנדלמן לא שלל שימוש במילה "שחיתות" בהתנהלותו של אביטן בתקופת כהונתו, ובין היתר קשריו הבעייתיים עם קבלנים, לרבות רמי חסון. היינו – גנדלמן לא שלל כי הזכיר את שמו של רמי חסון בין יתר הקבלנים, להם ייחס את הקשרים הבעייתים של ראש העירייה דאז אביטן, אם כי שלל התייחסות אישית לרמי חסון (ראו סעיף 115(ב)+(ג) לעיל).
כאן עולה השאלה – האם קישורו של רמי חסון לקבוצת הקבלנים, שאת קשריו של אביטן עימם ראה גנדלמן כ"קשרים בעייתיים" וכחלק מתופעת "השחיתות" שפשתה בתקופת הכהונה של אביטן, יכול להוות בסיס לתביעת לשון הרע של רמי חסון/התובע ?
לטעמי התשובה שלילית, כפי שאבהיר מיד.
127. דבריו של גנדלמן נאמרו בתקופת בחירות, וכוונו כלפי אביטן בלבד (וכבר עמדנו על הדברים לעיל), ולא כלפי רמי חסון אישית.
אכן גנדלמן דיבר על קבוצת קבלנים, בכללם רמי חסון, שאת קשריו של אביטן עימם כינה בעייתיים, והדבר עלה בעיניו כשחיתות בהתנהלותו של אביטן.
רמי חסון, מעבר לעובדה כי היה הבעלים של חברה שזכתה במכרז עבודות בניית מבני ציבור בתקופה הרלוונטית (ראו בהרחבה לענין זה בפסק הדין בתביעה הכספית(, גם היה בגדר "דמות ציבורית" הגם שאינו נושא בכל תפקיד פוליטי בעיר חדרה.
בת"א (חד') 7476-12-08 רמי חסון נ' חדווה יחזקאלי (2.5.13) – (להלן: "ענין יחזקאלי"), נדונה תביעת לשון הרע של התובע דנן (רמי חסון) נגד חברת מועצת העיר חדרה. שם נקבע, ועסקינן בפסק דין חלוט, כי רמי חסון הינו פעיל פוליטי (והכוונה פעיל במחנה של אביטן), ופועל בזירה הציבורית. אמנם הוא אינו נבחר ציבור אך בהיותו פעיל פוליטית המשייך עצמו לקבוצה פוליטית מסויימת יש להחיל עליו את מטריית "הענין לציבור" לגבי אמירות הנאמרות לגביו.
הוסיף וציין בית המשפט בפסק הדין שם כי:
"... מנגד התובע (רמי חסון – ח"ש), כאמור מחד אדם פרטי בעל חברה לקבלנות, אך במקביל פעיל במטה הבחירות של ראש העיר. חברת הבנייה שבבעלותו (התובעת – ח"ש) הפכה 'לזכיין שנתי' מטעם העירייה, ואין ספק למקרא המסמכים אשר צורפו לתצהיר הנתבעת כגון, מסמכי ביקורת העיריה וביקורת המדינה (נספחים ח' ו –י' לתצהיר הנתבעת) כי נמתחה ביקורת של ממש על זכייתו במכרזים שונים כאשר לא תמיד הצעתו היה, לדעת המבקרים, הזולה ביותר או מטעמים אחרים זכייתו במכרזים נראתה תמוהה. יש לציין עם זאת כי אין זה נכון שרק חברת התובע זכתה במכרזי עבודות עבור העיריה, אלא גם חברות אחרות זכו במכרזים שונים של עירית חדרה" (ציטוט מעמוד 19 לפסק הדין שם).
עמדו על הדברים גם המלומדים גנאים, קרמניצר ושנור בספרם "דיני לשון הרע הדין המצוי והדין הרצוי", מהדורה שניה ומורחבת, עמ' 139-141 תחת הכותרת "לשון הרע על דמויות ציבוריות שאינן עומדות לבחירת הציבור" (להלן: "גנאים, קרמניצר ושנור").
הבהירו המחברים כי עסקינן בדמויות ציבוריות, שעימן נמנים אנשים בשל עיסוקם, פעילותם או אופיים, ובהם גם בעלי הון. גם לגביהם, כאישי ציבור פוליטיים, יש שיקול הנוטה לצמצם את זכותם לשם טוב, שכן פועלם עשוי להוות "ענין לציבור" ולחשיבות ציבורית.
ואכן גם בית המשפט בענין יחזקאלי ציין בעניינו של התובע דנן כי :
" על פי הפסיקה, על העוסקים בפעילות ציבורית, להיות ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר האדם מן השורה" (ציטוט מעמ' 19).
ודברי בית המשפט שם כוונו לרמי חסון, התובע דנן.
128. נסיונות התובעים "לגמד" את העובדות והמסקנות העולות מענין יחזקאלי, תוך הבחנתו מהמקרה דנן אינם משכנעים (ראו סעיף 13 לסיכומי התשובה). נדגיש – ענין יחזקאלי משקף פסיקה עניפה ורבה , על פיה, על העוסקים בפעילות ציבורית, להיות ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר אדם פרטי מן השורה.
הדבר מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בפרסום שנעשה בתקופת בחירות, שאז המשקל של זכות חופש הביטוי מתגבר שכן בתקופה כזאת האדם הסביר אינו נוטה לייחס משקל רב לאמירות שנאמרות, תוך הנחה כי מדובר בחלק בלתי נפרד מ"המשחק הפוליטי".
ראו לעניו זה סיכום הדברים בע"א (י-ם) 42736-09-11 נעים נ' אלבוים (28.12.2011), שהוזכר בסיכומיו של גנדלמן:
"...אכן נכון, חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכויות אדם בסיסיות במשטר דמוקרטי ולענייננו זכות יסוד לשם טוב אל מול זכות יסוד לחופש ביטוי. שתיהן נגזרות מכבוד האדם וקיים ביניהן מתח מתמיד (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' (טרם פורסם), 4.8.2008 (להלן – "עניין נודלמן"); רע"א 4740/00 לימור אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' איילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 (2004); ע"א 6871/99 ששון נ' משה רום, פ"ד נו(4) 72 (2002); א' שנהר, דיני לשון הרע (1997) (להלן – "שנהר")). אין צורך להכביר במילים בדבר חשיבותו של חופש הביטוי, מן הזכויות הנעלות בזכויות האדם, אשר קיבל מעמד על בהלכה הפסוקה, מקדמת דנא, אף שלא נכלל במפורש בגדר זכויות אדם שנמנו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. יחד עם זאת, חרף חשיבותו הרבה, היקפו איננו בלתי מוגבל. גבולותיו נקבעים כפרי איזון בינו לבין זכויות אדם מוכרות אחרות, ובינו לבין אינטרסים ציבוריים חשובים אחרים. מכאן, כי תחום התפרשותו אינו אחיד והיקפו עשוי להשתנות מעניין לעניין, בהתאם לטיב ולמשקל הזכות או הערך שכנגדו הוא מתמודד (עניין נודלמן, פסקאות 12-13, רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (טרם פורסם), 12.11.2006)...
אם כן, בגדר ההליך שלפניי אנו נדרשים, פעם נוספת, בקביעת גבולות חופש הביטוי, אשר כנגדו עומד ערך ההגנה על כבוד האדם כפרט וזכותו להגנה על שמו הטוב. המתח בין ערכים נוגדים אלה מתקיים, בענייננו, במסגרת השיח הציבורי, בו מעורב איש ציבור – המערער, בעל מעמד ציבורי ופוליטי – כראש מועצה מכהן. בעניינם של אנשי ציבור, קיימים שיקולים כבדי משקל, המצדיקים את צמצומם של איסורי לשון הרע, בכל הנוגע לפרסומים העוסקים באנשי ציבור (שנהר, פרק 5). אכן נכון, תרופתו של איש הציבור המושמץ יכולה וצריכה להיות בפרסום נגדי, אשר יחשוף את הכזב שפורסם אודותיו (ע"א 214/89 לעיל, 864). מכאן יש להסיק, כי הסעד המשפטי צריך להינתן לו במידה פחותה מכפי שיינתן לאדם פרטי ששמו הטוב נפגע (ע"א 334/89 רבקה מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 571 (1992)). לשון אחר, נטילת הסיכון על ידי אנשי הציבור מהווה מעין הסכמה מכלל מצידם, לא רק למידה מסוימת של טעויות בנוגע לפרסומים אודותיהם, אלא גם מחשיפת ענייניהם הפרטיים (שנהר, שם). בהקשר זה יש כאמור ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור. דגש מיוחד יש ליתן במקרים בהם מתעוררת שאלת פרסומים על אנשי ציבור במהלך קיומן של בחירות ואשר עוסקים באלה המתמודדים בהן, כבענייננו. הפסיקה הכירה בחשיבותה המיוחדת של תעמולת הבחירות לקיום ההליך הדמוקרטי וגיבשה כללים המקנים מעמד מיוחד לפרסומי לשון הרע, הנעשים לקראת בחירות. כך למשל נפסק כי העובדה שפרסום נעשה תוך כדי תעמולת בחירות, מהווה ראיה לכאורה לכך שהוא נעשה בתום לב (בג"צ 206/61 המפלגה הקומוניסטית הישראלית נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד טו 1723, 1726 (1961); שנהר, שם). הנה כי כן, תועלת חברתית מיוחדת קיימת בנוגע לקבלת מידע על אנשים המצויים בעמדה ציבורית, שכן בחברה דמוקרטית זקוק ומעוניין הציבור במידע מלא, שיאפשר לו לגבש דעה על האנשים המשפיעים על חייו (לדיון מפורט לעניין האיזון הנדרש בעניינם של אנשי ציבור והשיקולים הנוגעים בדבר, ראה עניין נודלמן, פסקאות 29-33)" – (ציטוט מסעיפים 8-9 לפסק הדין).
כן ראו בענין זה:
ע"א (נצ') 13/10 שמעון גבסו נ' רונן פלוט, פסקה 13 (13.9.2010);
129. במצב דברים זה, הכללתו של רמי חסון במסגרת קבוצת הקבלנים, אליהם כוונה ביקורתו של גנדלמן נגד אביטן, אינה עולה כדי "לשון הרע". במיוחד כשעסקינן בתקופת בחירות, והדברים נאמרו גם כלפי רמי חסון שהוא "דמות ציבורית", ומהווים ביקורת המגלה "ענין לציבור".
130. בכל מקרה ולשם הזהירות, כך לטעמי, שוכנעתי כי עומדת לגנדלמן, בהתייחס להכללת רמי חסון לקבוצת הקבלנים שאת קשריו של אביטן עימם ראה כבעייתיים, הגנת תום הלב שבסעיף 15(4) לחוק הקובעת הגנה כש"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות";

131. הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15(4) לחוק חלה בהתקיים שלושה תנאים הקבועים בהוראה זו כדלקמן:
הראשון – מדובר בהתבטאות שהינה בגדר "הבעת דעה";
השני – הבעת הדעה נסבה על התנהגות בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של נושא התפקיד הציבורי;
השלישי – הפרסום נעשה בתום לב.
ההגנה הנ"ל אינה מותנית בכך שתוכן הפרסום המשמיץ היה אמת ואף אינה מותנית בכך שבפרסום היה עניין ציבורי (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337, בעמ' 348).
132. היסוד הראשון – הבעת דיעה ;
לצורך החלת ההגנה, וסיווג הפרסום כעובדה אובייקטיבית או כהבעת דעה, נקבע כי יש לעיין בכתבה כולה ולעמוד על "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, בעמ' 857). בהקשר זה, נאמרו בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, בפסקה 121 (8.2.12) הדברים הבאים :
" בעוד שפרסום עובדות אמור לשקף את המציאות האובייקטיבית כפי שהיא, אמירות בעלות יסוד סובייקטיבי, המתארות עמדה אישית בנוגע למצב דברים מסוים, יחשבו להבעת דעה (עניין בן גביר, בפס' 12 לפסק דינה של השופטת ארבל; ע"א 9406/96 קאקיש נ' ביארס, פ"ד נג(3) 352, 358 (1999); שנהר, בעמ' 309; ד"נ חברת החשמל, בעמ' 322). הבעת דעה כוללת על פי רוב ביטויים בעלי מטען ערכי מסוים או תיאור מצב עובדתי בדרך המנוסחת כדעה (שנהר, בעמ' 310-309). לרוב, כוללת הבעת הדעה ביטויים אשר לא ניתן לסווגם כ'אמת' או 'שקר'. פרסום ייחשב כהבעת דעה אם האדם הסביר יבין את האמור בו כהבעת דעתו של המפרסם (ע"א חברת החשמל, בעמ' 291). סיווגו של עניין כהבעת דעה ייעשה על פי מבחני השכל הישר ועל פי כללי ההיגיון (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55 (1992)). הבעת דעה תהיה מוגנת על-ידי הסעיף גם כאשר מדובר בעמדה בלתי נכונה, מופרזת או קשה לשמיעה. היא מוגנת גם כאשר היא משאירה לשומעיה לקרוא לתוכה רמזים מרמזים שונים".
במקרה דנן – העובדה שהדברים נאמרו בתקופת בחירות מלמדת, כי הדברים נאמרים כביקורת על ידי גנדלמן, ובגדר "הבעת דיעה" ולא קביעת עובדה. כך מבחני השכל הישר וההגיון מלמדים.
מעבר לכך נקבע בפסיקה כי:
"כי עובדת היותו של הנפגע איש ציבור צריכה לבוא לידי ביטוי, במקרים המתאימים, בין היתר גם בסיווג האמרה כהבעת דעה או כקביעת מציאות אובייקטיבית. מקום שהביטוי או האמרה נמצאים בתחום האפור שבין הבעת דעה לקביעת מציאות אובייקטיבית, יטה בית המשפט לסווג את האמרה כהבעת דעה, כאשר מדובר בנפגע שהוא איש ציבור או נבחר ציבור".
[ראו לענין זה – ת"א (נצ') 3598-07-08 דוד מרדכי הלפרן בן דב נ' חיים איצקוביץ, פסקה 23 (24.7.11)].
כבר עמדנו לעיל כי התובע היה בגדר דמות ציבורית בהווית העיר חדרה, ולכן ניטה לייחס את הכללתו על ידי גנדלמן עם הקבלנים עימם יש לאביטן קשרים בעייתיים כ"הבעת דיעה", המקימה ענין לציבור (ענין יחזקאלי שאוזכר לעיל).
133. היסוד השני – הבעת הדעה נסבה על התנהגות בקשר לעניין ציבורי
כאן נפנה לדברינו לעיל, כי רמי חסון הגם שאינו נבחר ציבור הוא "דמות ציבורית" שפעולותיו הקשורות לקרבתו לאביטן מגלות ענין לציבור או ענין ציבורי. במיוחד נכון הדבר בפעולותיו במסגרת החברה שבבעלותו, שזכתה במכרז לבניית מבני ציבור (ראו גם ענין יחזקאלי שאוזכר בסעיף 38 לעיל).
134. היסוד השלישי – יסוד תום הלב של המפרסם
אין בחוק כל הגדרה למהותו של מונח זה בגדר סעיף 15 לחוק. על אף זאת, בחוק לשון הרע נקבעו כללים מנחים שנועדו לשמש ככלי עזר לבחינת קיומו של תום לב בפרסום.
סעיף 16(א) לחוק קובע חזקה לפיה הפרסום נעשה בתום לב במידה שהמפרסם עשה את הפרסום באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות.
סבורני כי בכך עומדת אמירתו של גנדלמן בהכללתו של רמי חסון עם הקבלנים שלאביטן קשרים בעייתיים עימם.
בהתאם למתווה האמור על מנת לעמוד על קיומו של תום לב, בית המשפט נדרש לבחון את סבירותו של הפרסום. בבחינת תנאי הסבירות, שהינו עניין נורמטיבי-ערכי, על בית המשפט לבחון מערך רחב של שיקולים, כפי שנקבע ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, בפסק' 24 (12.11.06):
"יסוד הסבירות בחזקת תום הלב מחייב בחינה של מידתה ואיכותה של הפגיעה, על רקע נסיבות המקרה, והערכה נורמטיבית האם הפגיעה ראויה להגנה (ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' חלוץ פ"ד נה(5) 865, 900) (להלן – פרשת פלוס). להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בשעת הפרסום, ולאחריו משמעות בעלת משקל בהקשר לסבירות הפרסום. טיב הפרסום ותוכנו גם הם משליכים על סבירות הפרסום. פרסום שנועד כל כולו לפגוע, להעליב ולבזות עשוי להיחשב חורג מן הסביר".
שיקול נוסף שיש להביא בחשבון בעת שבאים לקבוע מידת סבירותו של הפרסום הוא זהותו של הנפגע. כך, נקבע כי כאשר מדובר בהבעת דעה על איש ציבור בעניין ציבורי, ירחיב בית המשפט גבולות מתחם הסבירות שבגדרו ניתן להתבטא מבלי שתאבד למפרסם חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק.
משמעות הדברים היא, כי היקף הגנת תום הלב רחב יותר כשענייננו בהבעת דעה על התנהגותו של איש ציבור, מאשר הבעת דעה על התנהגותו של אדם פרטי.
בלשון הפסיקה:
"היקף ההגנה הניתן לאמירה הפוגענית, הנאמרת בגדרו של השיח הציבורי, רחב יותר מזה הניתן לפגיעה המצטמצמת לתחום עולמם של פרטים ביחסיהם ההדדיים. חזקת תום הלב בפרסום לשון הרע במסגרת השיח הציבורי נגזרת מהיחסיות המיוחדת של הערכים הנוגדים, שמעורב בהם יסוד דומיננטי של שיח חברתי" (ע"א 89/04 ד"י יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, בפסק' 29 (פורסם בנבו, 4.8.08)).
אם בכך לא סגי – נציין, כי העובדה שהפרסום נעשה תוך כדי תקופת בחירות וכחלק מקמפיין בחירות, מהווה ראיה לכאורה כי נעשה בתום לב (בג"צ 206/61 המפלגה הקומוניסטית הישראלית נ' ראש העיר ירושלים, פד"י טו 1723).
בחינת הדברים דנן מלמדת, כי עיקר דברי הביקורת של גנדלמן הופנו כלפי אביטן ולא כלפי רמי חסון בתקופת בחירות וכחלק מקמפיין בחירות.
רמי חסון אוזכר בעקיפין, לא בצורה משמיצה, כקבלן שיחסי ראש העיר אביטן עימו בעייתיים.
בכל אופן נזכיר, כי הסקנו לעיל שרמי חסון, הגם שלא היה נבחר ציבור היה בגדר דמות ציבורית בעיר חדרה ובעליה של חברה שזכתה במכרז לעבודות בניית מבני ציבור. ככזה גם ביקורת עליו, ככל שניתן לראות את אזכרתו בעקיפין על ידי גנדלמן כביקורת, היא לגיטימית ובעלת ענין לציבור, במיוחד בתקופת בחירות (בה בכל מקרה ציבור השומעים מקבלים הדברים "בערבון מוגבל").
135. לסיכום שאלה ג' ייאמר – הזכרתו של רמי חסון, התובע דנן, על ידי גנדלמן במסגרת תעמולת בחירות, כחלק מהקבלנים איתם יש לאביטן קשרים בעייתיים, אינה עולה כדי לשון הרע. בכל מקרה עומדת לגנדלמן הגנת סעיף 15(4) לחוק .
136. בכלל אציין לגבי העילה הראשונה (ואומר זאת עתה הגם שטרם דנו בחוברת ההשמצות, מה שנעשה להלן), כי התובעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, בנוגע לעילה זאת (מה שלמשל טענו לגבי העילות הרביעית והחמישית), כי בנסיבות דנן חל סעיף 16(ב) הקובע חזקת פרסום שלא בתום לב באחד משלושה מקרים:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

חוברת ההשמצות
137. החלק השני של העילה הראשונה נוגעת לחוברת ההשמצות, שצורפה כנספח 2 לת/12.
מהי חוברת ההשמצות ומה מיוחס לגנדלמן בהקשרה?
138. בסעיפים 15-16 לכתב התביעה צויין לגבי חוברת ההשמצות כדלקמן:
"...גנדלמן פרסם, ולכל הפחות אישר לפרסם, במהלך קמפיין הבחירות שלו בשנת 2013, חוברת השמצות שקרית שהוציא מטה גנדלמן (בידיעת האחרון), ובה מצולם 'ביתו' של רמי חסון ומופיעה בו אמירה המייחסת לתובעים 'ניפוח' הצעת מחיר בנוגע לבניית מבנה איגוד ערים לאיכות הסביבה ...באותה חוברת – שכוונה נגד מועמדותו של המתחרה חיים אביטן והופצה בעשרות אלפי עותקים ובמימון עתק – הוצגו בין היתר 'המקורבים' לחיים אביטן, ועל מנת להמחיש כיצד אותם 'מקורבים' שיפרו את רמת חייהם בעקבות הקשרים עם חיים אביטן, הוקדשו כמה עמודים למקום המגורים של המקורבים, 'לפני' ו'אחרי'....כאן הציגה החוברת את 'ביתו' כביכול של התובע, שעה שאין קשר בין אותו הצילום לבין ביתו האמיתי של התובע באותה עת..." ועוד.
כן טוענים התובעים שאותה חוברת השמצות כללה שקר נוסף בעמוד נושא כותרת "סרחונות בחדרה", ובו ייחסו לרמי חסון הגשת הצעה לבניית מבנה איגוד ערים ב-20 מליון ₪, כשהבניה עלתה בסוף שבעה מליון ₪. כאשר לאמיתו של דבר התובעת שניגשה למכרז הציעה סכום שהיה קרוב מאוד לסכום בו זכתה החברה שזכתה במכרז.
139. השאלה העיקרית בנוגע לחוברת ההשמצות היא – האם התובעים הוכיחו את טענתם שבכתב התביעה, כי גנדלמן, אליו כוונה העילה הראשונה, פרסם או אישר לפרסם את חוברת ההשמצות, שהרי יסוד הכרחי בעוולת לשון הרע הוא "הפרסום"?
140. שאלת הקשר בין גנדלמן לחוברת ההשמצות משמעותית לאור עדותו ההחלטית של גנדלמן בחקירתו בבקשת החסינות בתחילת הדרך (16.1.2019) כי: לא מימן, לא הפיק ולא יזם את עריכת חוברת ההשמצות ו/או הפצתה (עמ' 24-25 לפרו'; עמ' 28 לפרו'; עמ' 32 פרו' שו' 22).
141. להוכחת שאלה זאת הסתמכו התובעים על ארבעה עדים:
שירלי;
אוהד מרחב;
ארז אלגון;
רחמים כובאני.
142. נפנה לבחינת עדים אלה אחד לאחד.
143. עדותה של שירלי:
א. ראוי לציין כבר בפתח הדברים, כי שירלי בתצהירה שניתן בתביעה הכספית ת/6 לא הזכירה במילה את חוברת ההשמצות ו/או את מעורבותו של גנדלמן אליה. רק בחקירתה הנגדית ביום 15.9.2020 היא נשאלה והתייחסה אליה לראשונה.
עובדה זאת תמוהה – הרי היתה יכולה במסגרת תצהירה בתביעה הכספית, בו ייחסה אמירות משמיצות לגנדלמן נגד התובע, להזכיר גם את חוברת ההשמצות עליה העידה בתובענה דנן ביום 15.9.2020 (כחמש שנים וחצי לאחר חתימתה על תצהירה שהוגש בתביעה הכספית).
בצדק טען גנדלמן בסיכומיו (סעיף 6) לענין עדותה בחוברת השמצות, כי עסקינן בעדות כבושה, שמשקלה אינו רב, שכן הכובש עדותו "חשוד" מטבע הדברים על אמיתותה (קדמי, על הראיות, תש"ע – 2009, עמ' 501, והאסמכתאות שם).
התובעים בסיכומי התשובה (סעיף 3), מעבר להפנייה לתצהירי עדי התביעה הקצרים, לא תירצו כלל את "כבישת" עדותה של שירלי.
לכן, עדותה הכבושה של שירלי בענין חוברת ההמצות מחייבת בחינה זהירה, זאת מעבר לזהירות בה יש להתייחס לעדותה של שירלי בהקשרו של גנדלמן כפי שהרחבנו לעיל.
ב. בחקירתה ציינה שירלי לגבי חוברת ההשמצות כדלקמן:
היא אינה יודעת מי ערך, יזם או הפיק את חוברת ההשמצות (עמ' 443 לפרו' שו' 1-10);
לטעמה החוברת הופצה מהמטה של גנדלמן (עמ' 443 לפרו' שו' 14);
גנדלמן לא הביע שאט נפש מחוברת ההשמצות, להיפך (עמ' 444 שו' 18).
היא ציינה כי גנדלמן דאג שחוברת ההשמצות תגיע לרדיו ולפיאצה (עמ' 435 לפרו' שו' 16-19);
כשנשאלה איך היא יודעת על כך השיבה כך:
"שירלי עודד: מורן אמרה שחסרים, שחסרות החוברות האלה.
השופט: היא אמרה למי?
שירלי עודד: לצביקה ולי.
כב' השופט: מתי היא אמרה לו את זה?
שירלי עודד: זה היה בוקר. במטה ברחוב הנשיא.
כב' השופט: כמה זמן לפני הבחירות?
שירלי עודד: זה היה אחרי העיתונים לדעתי, חילקנו קודם את העיתונים בלילות.
כב' השופט: כמה זמן לפני הבחירות?
שירלי עודד: כמה שבועות, חודש.
כב' השופט: מה היא אמרה בדיוק?
שירלי עודד: היא אמרה, היא אמרה משהו עם הרדיו, שנייה, אני רוצה להיזכר בדיוק איך חישבנו, היא אמרה עם הרדיו שצריך להשיג את החוברת לרדיו, הם אמרו שחסר להם, היא אמרה שחסר בפיאצה וכן, החוברת,
כב' השופט: לא שמעת את זה מגנדלמן, שמעת את זה ממורן.
שירלי עודד: אבל הייתי עם גנדלמן שלושתנו, היינו הרבה שלושתנו תמיד ביחד.
כב' השופט: מי אמר? מי שאמר את הדברים זו מורן.
שירלי עודד: כן, וצביקה הסכים אתה.
כב' השופט: מה זה הסכים אתה?
שירלי עודד: כי צביקה, מורן לא עושה שום צעד בלי צביקה גנדלמן, מה זאת אומרת? היא אמרה לו שצריך שיהיה חוברות, למה היא אמרה לצביקה שצריך? כדי שהוא יאשר לה" (עמ' 436 לפרו').
העולה מהאמור – מי שלכאורה יזם הפצה בפיאצה וברדיו היא מורן, אך לא גנדלמן.
כשבהמשך עדותה שוב ציינה כי גנדלמן ומורן הפיצו החוברת לרדיו, ובית המשפט העיר לה כי קודם ציינה כי רק מורן ציינה את הצורך בלמסור את חוברת ההשמצות לרדיו, תירצה זאת בכך ש:
"כי כל דבר שמורן שגב מדברת עם צביקה הוא צריך לאשר לה, אז הוא אמר לה כן את צודקת, כן נדאג, כן עושים, מורן שגב לא פועלת לבד, כל דבר אנחנו צריכים אישור מצביקה..." (עמ' 444 לפרו' שו' 3-10).
היא ציינה כי חוברת ההשמצות היתה במטה (עמ' 438 לפרו' שו' 3), אך היא לא יודעת להעיד כי פעילי המטה חילקו את חוברת ההשמצת (עמ' 438 לפרו' שורות 25-26).
היא גם לא אישרה את עדותו של עד התביעה רחמים כובאני (שלעדותו נתייחס להלן) כי אדם בשם יהודה פרץ סיפק לו חבילות מחוברת ההשמצות לצורך חלוקה בחדרה בתקופת הבחירות (עמ' 442 לפרו' שו' 23-26);
בהמשך עדותה שינתה את גרסתה הקודמת וציינה כי חוברת ההשמצות הופצה ממטה הבחירות של גנדלמן (עמ' 443 לפרו' שו' 14).
144. עדותו של אוהד מרחב
א. אוהד מרחב (להלן: "מרחב") הגיש תצהיר במסגרת בקשת החסינות שסומן מש/5 (צורף כנספח 3 לנ/12), בו ציין כי במערכת הבחירות 2013 שימש כמנהל מטה הבחירות וכמספר 2 ברשימתה של חדווה יחזקאלי (יריבה פוליטית של גנדלמן). עוד ציין בתצהירו כי "אני מכיר את החוברת שיצאה בגנותו של חיים אביטן ורמי חסון ולא היה לנו כל חלק בהפקתה" (סעיף 5 לתצהיר).
ב. אוהד נחקר בישיבת יום 16.1.2019, אך אין בה כל דבר רלוונטי לחוברת ההשמצות.
145. עדותו של ארז אלגון
א. אלגון אותו הזכרנו קודם, הגיש כאמור תצהיר עדות ראשית מש/4 (נספח 4 לת/12), בו הצהיר כי ליווה את גנדלמן במשך כשש שנים וחצי, עד לבחירות 2013.
ב. לדבריו בתצהירו, לפני בחירות 2013, שהתקיימו בחודש אוקטובר, הוא הגיע למטה של גנדלמן ברחוב הנשיא בחדרה, ושם ראה המולה מיוחדת. הוא ראה על אחד השולחנות ערימה גדולה של חוברות צבעוניות שחולקו בין התומכים. גם הוא קיבל מספר חוברות כאלה להפצה.
ג. הוא תיאר מה ראה וקרא בחוברת (ועסקינן בחוברת ההשמצות), ומהשמחה שהיתה במטה הוא הסיק "ברמת הסתברות גבוהה" כי מדובר "בהפקה של מטה הבחירות, שהוסתרה ממני ומרבים אחרים" (ציטוט מסעיף 9 לתצהיר).
ד. הנתבעים בחרו שלא לחקור נגדית את העד.
146. עדותו של רחמים כובאני
רחמים כובאני (להלן: "כובאני") נתן עדות בעל פה ביום 16.1.2019.
ניתן לסכם את עדותו של כובאני (עמ' 148-154 לפרו') כך:
בבחירות 2013 רץ ברשימה עצמאית למועצת העיר;
הוא ניהל מאבק בתקופת כהונתו של אביטן להנצחת בנו, שנהרג בשירות צבאי בשנת 2007;
במסגרת המאבק חילק פליירים בנושא ההנצחה המכוונים נגד סירוב העיריה בראשות אביטן לאפשר את הנצחת הבן שנפל;
בתקופת בחירות 2013 התקשר אליו מישהו שלא הזדהה ואמר לו "יש לך מתנה בחניה". האיש שהתקשר לא אמר לו מה לעשות בחוברות. כשהלך לראות מצא חוברות (חוברות ההשמצה) בה מנוגח אביטן וזה התאים למטרותיו. לכן כשחילק את הפליירים חילק גם את חוברות ההשמצות;
הדבר חזר על עצמו מידי יום, מישהו שם לו בחניה חוברות השמצה, והוא חילק אותן יחד עם הפליירים;
הוא לא יודע בוודאות מי התקשר אליו ושם לו את החוברות, אך הוא משוכנע כי זיהה את קולו של יהודה פרץ, שהיה מקורב לאביטן וקיבל ממנו תפקיד, ולאחר מכן כשלקח ממנו אביטן את התפקיד הוא היה נגדו.
הוא כמעט לא הכיר לפני כן את יהודה פרץ אך הוא יודע לזהות קולות;
כמו כן מספר ימים לאחר שהחל לחלק את חוברות ההשמצות יהודה פרץ התקשר אליו והזמין אותו לכוס קפה. לטעמו של העד יהודה פרץ ניסה בפגישה זאת "לרחרח" אם הוא יודע מי מביא לחנייתו של החוברות;
הוא ראה את החוברות אותן חילק (חוברות ההשמצות) כיומיים לפני בחירות 2013 במטה של גנדלמן ברחוב הנשיא בחדרה.
147. גנדלמן מנגד נתן את גרסתו לענין חוברת ההשמצות, בעדויותיו בבקשת החסינות ביום 16.1.2019 ובתובענה העיקרית במסגרת תצהירו נ/10.
148. גרסתו של גנדלמן כפי שבאה לידי ביטוי בחקירתו הנגדית בבקשת החסינות היא כדלקמן:
א. הוא לא מימן, לא הפיק ולא יזם את עריכת חוברת ההשמצות ו/או הפצתה (עמ' 24-25 לפרו'; עמ' 28 לפרו'; עמ' 32 פרו' שו' 22; עמ' 34 לפרו' שו' 10-11);
ב. הוא הכחיש את הטענה כי יהודה פרץ היה פעיל במטהו בבחירות 2013, וציין כי אין לו שום קשרי עבודה או חברות עימו (עמ' 25-26 לפרו');
ג. הוא לא מכחיש כי ראה את חוברת ההשמצות מסתובבת בעיר חדרה, והיא היתה אחת מכמה חוברות שהסתובבו בחדרה (עמ' 31 לפרו');
ד. הוא לא מכחיש שהחוברת הסתובבה גם במטהו (עמ' 31 לפרו');
ה. הוא לא אישר את עדותו של אלגון על פיה במטהו היתה ערימה גדולה של חוברות ההשמצות (עמ' 32 לפרו').
ו. לטענתו אלגון נוטר לו טינה כיוון שלא קיבל ממנו תפקיד כפי שציפה (עמ' 34 לפרו');
ז. בהתייחס לעדותו של כובאני הוא לא יודע לאשר או להכחיש, אין לו ידיעה על כך (עמ' 3 לפרו');
149. גרסתו של גנדלמן בתובענה העיקרית נתמכה בתצהירו נ/10.
בסעיפים 27-34 לתצהירו זה ציין לגבי חוברת ההשמצות כדלקמן:
א. שלל כל קשר לחוברת ההשמצות מבחית יזום, הפקה, מימון, עריכה והפצה;
ב. שלל עמידה מאחורי החוברת האמורה בכל צורה שהיא;
ג. חומרי תעמולה נוספים, דוגמת חוברת ההשמצות, הסתובבו "בשטח" בתקופת הבחירות;
ד. ציין כי את עדותו של מרחב יש לקחת בערבון מוגבל, שכן התמודד נגדו בבחירות 2018 לראשות העיר חדרה ונחל הפסד מוחץ. בנוסף בשנת 2016 התפטר מרחב מהנהלת העירייה ומתפקידו כמחזיק תיק הצעירים והספורט, ופנה אליו (אל גנדלמן) במכתב חריף ובו דרישה כי יתפטר ממתפקידו.
150. גנדלמן נחקר על תצהירו נ/10 אך לא נחקר על חוברת ההשמצות, ולדברי ב"כ התובעים, מסתמכים התובעים בנדון על חקירתו בבקשת החסינות (עמ' 1306-1307 לפרו').
151. בחינת העדויות האמורה שכנעה אותי לקבוע, כי לא נסתרה גרסתו של גנדלמן כי לא היה מעורב בכל דרך שהיא (יזום, הפקה, עריכה, מימון והפצה) במעשה חוברת ההשמצות.
152. גנדלמן לא הכחיש כי ראה את החוברת מסתובבת בעיר חדרה ואף במטהו, אך העיד שבמקביל ראה חוברות אחרות דומות שהסתובבו בעיר בתקופת בחירות 2013 (ראו סעיף 148(ד) לעיל).
ודוק – יסוד "הפרסום" שבעוולת לשון הרע דורש כי הפרסום יהיה אקטיבי ולא במחדל (למשל כשלא מנע את "הסתובבות" החוברת במטהו – שנהר, עמ' 87).
כשלעצמי סבורני כי לא סביר לדרוש מאיש פוליטי בתקופת בחירות לאסוף חומר משמיץ נגד יריב פוליטי המסתובב במטהו, או למנוע כניסה למטהו של חומר משמיץ על אודות יריבים פוליטיים, כשלא היה מעורב במישרין או בעקיפין ב"פרסומו".
לכן עדותה של שירלי כי גנדלמן לא הביע שאט נפש מחוברת ההשמצות אלא להיפך (סעיף 143(ב) לעיל), אינה סותרת את גרסתו של גנדלמן בנדון.
153. עדותו של מרחב לא סותרת את עדותו של גנדלמן כי לא היה מעורב בסוגיית חוברת ההשמצות בכל צורה שהיא, שכן כל שהעיד עליו היה כי הוא מכיר את החוברת, ולמטה בו עבד לא היה חלק בהפקתה (ראו סעיף 144(א)).
מרחב לא העיד על קשר כלשהו בין חוברת ההשמצות לגנדלמן;
154. עדותו של אלגון גם לא סותרת את גרסתו של גנדלמן. העובדה כי ראה, כעדותו, ואפילו נקבלה כמהימנה (ויש ספק בענין לנוכח אפשרות הטינה שרוחש כיום לגנדלמן – ראו סעיף 47(ו) לעיל), ערימה של חוברות השמצה במטהו של גנדלמן בתקופת הבחירות 2013, אינה מחדשת דבר. הרי גם גנדלמן העיד כי ראה את החוברת במטהו.
אלגון לא קשר בעדותו בדרך כלשהי בין חוברת ההשמצות לגנדלמן באופן אישי (ראו עדותו סעיף 145 לעיל). עדותו בכל הקשור לקשירת הדברים אינה בגדר עובדה עליה מעיד מידיעה אישית אלא עדות הסקה (ראו סעיף 145(ג)), שאינה קבילה, ולמצער משקלה נמוך.
בנוסף, את עדותו של אלגון כי קיבל לידיו מספר חוברות להפצה במטהו של גנדלמן סמוך למועד בחירות 2013 בחנתי בזהירות רבה, ולא נתתי לה משקל משמעותי משלוש סיבות עיקריות:
קטע זה בעדותו היה די סתמי. הוא לא פירט מי הפעיל במטה שמסר לו את החוברות להפצה, אלא טען בכלליות כי קיבל מספר חוברות להפצה. כך שלא ניתן לבחון את עדותו ואולי אף להזימה. נזכיר כי אלגון ציין בעדותו כי ליווה את גנדלמן עד לבחירות 2013 כשש שנים וחצי. כך שסביר כי מכיר את מרבית הפעילים אם לא את כולם, ומשכך היה יכול להצביע על זהות הפעיל שמסר לו את החוברות להפצה;
בכל מקרה אלגון לא העיד כי גנדלמן מסר לו את חוברות ההשמצה להפצה, ובכך למעשה לא סתר את גרסתו של גנדלמן כי לא היה מעורב ב"ייצור" ו/או הפצת החוברות.
ג. לקחתי בחשבון כי קיימת כיום טינה בין אלגון לגנדלמן, עליה עמד גנדלמן בעדותו והזכרתי זאת גם לעיל.
155. עדותו של כובאני (סעיף 146 לעיל) גם לא סותרת את גרסתו של גנדלמן. כובאני קיבל ממאן דהוא עלום, אותו חושב כי זיהה לפי קול בשיחה טלפונית, למרות שלא הכירו קודם לכן והוא אינו מומחה לזיהוי קולות.
הוא זיהה את הקול כקולו של "יהודה פרץ", אותו גנדלמן שלל כפעיל של מטהו (סעיף 148(ב) לעיל), וגם לו (ליהודה פרץ) יש "מטען אישי" נגד אביטן (סעיף 148(ו) לעיל). היינו לא ניתן לשלול כי האחראי לפרסום חוברת ההשמצות הוא בכלל יהודה פרץ, ככל שאכן הוא זה שהתקשר לכובאני (וגם זה לא הוכח כנדרש).
דא עקא – התובעים, שעליהם נטל הראיה בנדון, לא טרחו לזמן את יהודה פרץ לעדות בנקודה זאת, לאישור עדותו של כובאני, עליו הם מסתמכים.
נחיצות הבאתו של יהודה פרץ לעדות גם עולה לנוכח עדותה של שירלי (סעיף 143(ב) לעיל), כי אינה יודעת על ה"סיפור" של יהודה פרץ וחוברות ההשמצות, עליו העיד כובאני.
מחדל זה של התובעים מחליש את גרסתם לפחות לגבי עדותו של כובאני ו/או הקשר שניתן לקשור בינו לבין יהודה פרץ ו/או בין חוברת ההשמצות לגנדלמן, מכח הכלל שבפסיקה בנוגע לאי העדת עד רלוונטי ללא סיבה סבירה.
156. עדותה של שירלי גם לא היה בכוחה לסתור את גרסתו האחידה והיציבה של גנדלמן בדבר אי מעורבות ב"ייצור" ו/או הפצת החוברת.
הזכרנו כבר לעיל כי עדותה של שירלי בסוגיית חוברת ההשמצות היא בגדר עדות כבושה. ככזאת משקלה נמוך (ראו סעיף 143(א) לעיל);
עדות כבושה זאת מזכירה בכלל את הזהירות הרבה בה יש לבחון את עדותה של שירלי בהתייחס לגנדלמן לנוכח היריבות האישית הלא קלה הקיימת ביניהם. בחינה זהירה זאת יש להחיל גם בסוגיית חוברת ההשמצות.
157. עדותה לגופה (סעיף 143(ב) לעיל) גם לא סותרת את עדותו של גנדלמן, ונבהיר הדברים:
א. היא הודתה כי אינה יודעת מי יזם, הפיק או ערך את חוברת ההשמצות;
ב. היא אכן ציינה תחילה כי לטעמה החוברות הופצו מהמטה של גנדלמן (להבדיל מעצם הימצאותם שם), אך בהמשך עדותה כבר סייגה עדותה זאת וציינה כי אמנם חוברת ההשמצות היתה במטה, אך היא לא יודעת להגיד כי פעילי המטה חילקו את החוברות. בהמשך עדותה שוב עשתה "זיגזג" בעדותה וציינה כי חוברת ההשמצות הופצה ממטהו של גנדלמן (ראו שינויי הגרסה של שירלי בסעיף 143(ב) לעיל).
"זיגזוג" זה בעדותה גורע משמעותית ממשקל עדותה בנדון, ומטה את הכף לכיוון הדיעה האומרת כי עדותה מוטה לחובת גנדלמן מחמת יריבות אישית.
ג. עוד נקודה להמחשה מדוע לא ניתן לסמוך על גרסתה של שירלי ניתן למצוא בעדותה לענין הפצת החוברת. לטענתה מי שציין כי חסרות חוברות להפצה זו מורן, בת זוגתו של גנדלמן, והיא גם זאת שהעבירה את החוברת לרדיו.
כשבית המשפט העיר לה (ראו סעיף 143(ב) לעיל) כי מורן לכאורה הפיצה החוברת אך לא גנדלמן, ציינה, שמורן לא עושה שום צעד ללא צביקה. היינו כאן כבר מעידה על הסקה ולא מעובדה שבידיעתה, ועדות סברה שכזאת לגבי עד שאינו עד מומחה אינה קבילה, או למצער משקלה נמוך.
אולם גם בעדותה זאת לא נתתי אמון, שכן שוכנעתי כי יש אפשרות קרובה שפועלת ממניעים אישיים נגד גנדלמן, וקשה היה לי לסמוך על עדותה בנדון.
ד. מנגד עמדה עדותו של גנדלמן כבר מהישיבה בשאלת החסינות ביום 16.1.2109, כי אינו קשור בכל צורה שהיא לחוברת ההשמצות, גרסה עליה חזר בתצהיר עדותו הראשית נ/10 שנחתם ביום 2.8.2020.
מאז ועד ישיבת ההוכחות מיום 19.5.2021, תקופה ארוכה, לא רק שהתובעים לא מצאו עדים טובים יותר לסתירת גרסתו של גנדלמן, אלא בחרו שלא לחקור את גנדלמן שוב בישיבה זאת על חוברת ההשמצות.
158. אם בכך לא סגי – נזכיר את תצהירו של זגדון נ/8, מנכ"ל העירייה בתקופתו של גנדלמן וסביר כי ליווהו בתקופת הבחירות 2013, כי לא היה לו יד בפרסום חוברת ההשמצות, ולא ידוע לו מי פרסם החוברת (סעיף 4). לא ראיתי כי נחקר על דבריו אלה בחקירתו הנגדית.
159. הנתבעים עמדו בסיכומיהם על עיקרי הדברים שציינתי לעיל, וסבורני כי דברים של טעם הם. לכן שוכנעי לקבוע, כי התובעים לא הוכיחו את מרכיב "הפרסום" בעוולת לשון הרע שמייחסים לגנדלמן בהקשר של חוברת ההשמצות והעילה הראשונה.
מכאן כי דין טענת התובעים לביצוע עוולת לשון הרע בהקשר של "חוברת ההשמצות" מצד גנדלמן כלפי התובעים, או מי מהם, דינה להידחות.
160. סוף דבר העילה הראשונה – לאור כל האמור לעיל אני קובע כי דין העילה הראשונה, שכוונה נגד גנדלמן, להידחות, וכך אני מורה.

בחינת העילה השניה – נטילת עבודות שנמסרו לביצוע התובעת במסגרת הסכם המסגרת
161. עילה זאת תומצתה בעמ' 5 לכתב התביעה כך:
"פעולות שעשה גנדלמן, בתחילת הקדנציה, לנטילת עבודות שכבר נמסרו לביצועה של התובעת (למרות שבחלקן היתה העבודה בעיצומה) והעברתן לקבלנים אחרים ובמחירים יקרים יותר".
מרכיביה העיקריים והמרכזיים של עילה זאת, ואותם על התובעים להוכיח, הם כדלקמן:
זהות העבודות הנטענות;
נטילת העבודות היתה בהוראת ו/או ביוזמת גנדלמן;
נטילת העבודות היתה שלא כדין;

נבחן להלן אם התובעים הוכיחו את המרכיבים הנ"ל בעילה השניה.
על אודות טענות הצדדים בנוגע לעילה השניה עמדנו בהרחבה לעיל.

מרכיב א' בעילה השניה - זהות העבודות הנטענות
162. כאמור המרכיב הראשון לבירור במסגרת עילת התביעה השניה הוא – זהות העבודות הנטענות.
עיון בכתב התביעה ובתצהיריהם של רמי חסון ויוסי חסון (ת/12 ו-ת/13) מלמד כי תמונת המצב העובדתית אינה ברורה דיה, שלא לומר עמומה (ומיד נתייחס לכך).
יחד עם זאת, לכאורה בסיכומיהם התובעים תוחמים את תקופת הזמן המדוברת בכל הקשור לעבודות הנטענות בעילה השניה בין התאריכים 22.4.2013 (קבלת העבודות) ל-1.1.2014 (מועד בו נלקחו העבודות מהתובעת) – (ראו בנדון סעיפים 56-59 לסיכומי התובעים).
סיכמו התובעים הדברים בסעיף 59 סיפא לסיכומיהם במילים הבאות:
"כעת ברור, שמיום 18.11.2013 ועד 1.1.2014, התרחש אירוע מאז'ורי, אשר גרם לכך שביום 1.1.2014 הודיע מייזל (מפקח עבודה/בנייה מטעם העירייה – ח"ש) לתובעת במייל קצר ולקוני, על נטילת העבודות שהועברו לביצוע התובעת".
אם אכן כך הם פני הדברים, לכאורה במועד הגשת התביעה הכספית ביום 16.2.2014 התגבשה כבר עילת התביעה של התובעים בכל הקשור לעילה השניה (עבודות חדשות שניתנו וניטלו מהתובעת בין תאריכים 22.4.2013 – 1.1.2014), והם היו צריכים להכלילה במסגרת כתב התביעה הכספית (שעילתה נובעת מהסכם המסגרת, ובמסגרתה טענו טענות נגד העירייה הנובעות מעבודות שבוצעו, או התקבלו לביצוע, על פי הסכם המסגרת), אלא אם כן קיבלו מבית המשפט שם היתר לפיצול סעדים, אחרת יהווה הדבר השתק עילה. כידוע השתק עילה מקים מחסום דיוני בפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה, מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, ובמקרה דנן התביעה הכספית שהינה חלוטה [ראו למשל לענין זה: ע"א 1041/97 אבי סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642 (2000)].

כן ראוי לצטט בנדון מדברי בית המשפט העליון שעמד לאחרונה שוב על המונח השתק עילה [ע"א 8273/16 Fundacio Gala-Salvador Dali נ' וי. אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ , פסקה 41 (11.7.2021)] בציינו כדלקמן:
" כלל "השתק עילה" קובע כי כאשר תביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, לא ייזקק בית משפט לתביעה נוספת בין אותם צדדים (או חליפיהם), בהתבסס על עילה זהה (ראו למשל: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 265 (מהדורה 13, 2020) (להלן: גורן)). יסודותיו של כלל זה פורשו בפסיקה באופן מרחיב. כפי שציין רוזן-צבי בספרו:
'...המונח "עילה" הוגדר באופן שתחולתו משתרעת לא רק על טענות עובדתיות שנטענו בפועל ועל תאוריות משפטיות שהועלו לדיון במסגרת ההליך הראשון, אלא גם על טענות ותאוריות משפטיות הנוגעות לסכסוך נשוא התובענה, שניתן היה לרכזן יחדיו ולהביאן במאוחד בפני בית המשפט גם אם כלל לא נטענו במסגרת ההתדיינות הראשונה.' (רוזן-צבי, עמוד 491)".
התובעים הבינו או צפו מראש את הקושי הדיוני האמור, ולכן במסגרת כתב התביעה הכספית שהוגשה בסדר דין מקוצר (סעיף 94) ביקשה התובעת:
"בית המשפט הנכבד יתבקש לאפשר לתובעת לבצע פיצול סעדים, בשל נזקים כספיים נוספים (ישירים ועקיפים) שנגרמו לה ע"י הנתבעת (עיריית חדרה – ח"ש) וע"י מי מעובדי הנתבעת, אשר אינם ראויים להתברר במסגרת של סדר דין מקוצר ו/או שטרם התגבשו. מדובר בנזקים הנובעים מן הצורך ליטול הלוואות גדולות על מנת לממן את 'האשראי' הכפוי שניתן לעירייה, ומן ההתנהלות המעוולת, הרשלנית ואף הזדונית מצד עובדי הנתבעת וכן העומד בראשה בימים אלה (גנדלמן – ח"ש)...".
דא עקא – התובעת לא הגישה בקשה נפרדת לפיצול סעדים, סוגיה זאת לא עלתה במהלך דיוני התביעה הכספית ובסופו של דבר זנחה את בקשת פיצול הסעדים בסיכומיה שהוגשו בתביעה הכספית.
מעבר לאסמכתאות שציינה העירייה בסיכומיה בנקודה זאת, אפנה לפסיקה הבאה הרלוונטית לענין זניחת טענת פיצול הסעדים שנטענה בכתב התביעה בלבד – ע"א 2821/90‏ ‎אמיר שומרוני‎ ‎נ' אליעזר רוזנבלום, פ''ד מז(1) 201, 208, כדלקמן:
"תמוהה בעיניי הטענה שנטענה על-ידי בא-כוח המערער, בלשון רפה, בהודעת הערעור, לפיצול סעדים לפי סעיף 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. טענה זו אינה אלא טענה בעלמא, שמעולם לא נטענה כראוי לפני הדרגה הראשונה.
המערער, שעליו הנטל להראות לבית המשפט 'טעם מוצדק' המחייב פיצול סעדים, הביע את רצונו לבקש פיצול סעדים בצורה סתמית ולאקונית בהמרצת הפתיחה בלבד. מעולם לא הוגשה בקשה לפיצול סעדים, והבקשה לא נטענה לגופה בשום שלב של הדיונים לפני הדרגה הראשונה. לכן, ובצדק, לא מצאה לנכון הדרגה הראשונה להתייחס לסוגיה זו בפסק דינה.
יוצא איפוא מהאמור לעיל, כי אין המערער רשאי להעלות טענה זו לפנינו, כיוון שלמעשה הבקשה לא הובאה כלל לפני הדרגה הראשונה, והלכה ידועה היא, כי אין בית משפט לערעורים דן בנימוק ערעור שלא נטען בדרגה הראשונה.
יתרה מזאת, הבקשה הנ"ל של המערער, שנטענה לפנינו בכתב הערעור בלבד, נטענה שנית, בחצי פה וללא כל פירוט והסבר".
(כן ראו לענין זה – אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית עמ' 107).
לכן לכאורה בצדק טענה העירייה בסיכומיה כטענה מקדמית (פרק ב(2)) כי מוצתה עילת התביעה של התובעת לגבי כל טענותיה נגד העירייה (ו/או מי מעובדיה) הנובעת מהסכם המסגרת והעבודות שהתקבלו מכוחו, ובכלל זה העבודות שנמסרו לה והוצאו ממנה בתקופת הזמן המדוברת (4/2013 – 1/2014).
ודוק – יוסי חסון בעדותו טען כי את העבודות הנוספות בתקופת הזמן האמורה (4/2013 – 1/2014) התובעת קיבלה מכח הסכם המסגרת (עמ' 791 לפרו' יום 3.2.201 שו' 8-10);
לא מצאתי בסיכומי התובעים (הסיכומים העיקריים וסיכומי התשובה) כל טענת הגנה טובה נגד טענת השתק העילה הנדונה.
לכן את כל טענות התובעים בהקשר של העילה השניה, הנוגעות לעבודות שנמסרו והוצאו ממנה בין התאריכים 4/2013 ועד 1/2014 אני דוחה על הסף עקב השתק עילה, מיצוי עילה, והעדר רשות או היתר לפיצול סעדים.
מובן כי אם חלק מטענות התובעים במסגרת העילה השניה נוגעות לעבודות שנמסרו והוצאו ממנה שלא כדין לאחר מועד הגשת התביעה הכספית (ואת זה נברר להלן), הן מהוות עילת תביעה חדשה שאין מניעה להגישה בתובענה חדשה נגד העירייה.
איני מקבל בנדון את טענת העירייה בסיכומיה (סעיף 19) המתייחסת גם לעילה השניה, כי דין התביעה בעילה השניה להידחות על הסף הגם שנשענת על מסכת עובדתית מאוחרת יותר למועד הגשת התביעה הכספית, מהטעם שהתביעה כפי שהוגשה אינה מאפשרת להפריד בין חלקיה.
טענה זאת אינה מדוייקת, וניתן לבחון את מצב הדברים לגבי עבודות שנמסרו אפילו טרם הגשת התביעה הכספית, אך הוצאו מהתובעת שלא כדין לאחר הגשת התביעה הכספית. לגבי עבודות כנ"ל קמה ועולה עילה חדשה לתובעים שאין מניעה לתבוע מכוחה (ראו בנדון: ע"א 830/86 ס.א.ר. חרושת דפנה נ' ס.א.ר. סרט אלכסון בע"מ (בפירוק מרצון), פ''ד מב(4) 805).
163. כאן המקום להזכיר תובענה נוספת שהתנהלה בין הצדדים במסגרת ה"פ 57064-02-14 בבית משפט זה (להלן: "המרצת הפתיחה" ), כשהצדדים לה התובעת והעירייה דנן. התביעה הוגשה ביום 27.2.2014 ובמסגרתה ביקשה התובעת לאכוף הסכם בינה לבין העירייה מיום 21.4.2013 למסירת עבודות בניה נוספות לביצוע על ידי התובעת, כדלקמן:
א. פרויקט לבינוי חמישה גני ילדים (בוארון, ביל"ו, הטייסים, דניה (שני גנים));
ב. פרויקט לתוספת בניית כיתות בבית ספר "אילן רמון";
ג. פרויקט לבינוי אולם ספורט ליד בית ספר "אילן רמון";
ד. פרויקט לבינוי בית ספר "חופים";
ה. פרויקט לבינוי בית ספר דמוקרטי שלב ב' + עבודות פיתוח;
ו. בית הספר מדעים ויהדות – השלמת עבודות פיתוח;
ז. בית הספר גל-אור – השלמת עבודות פיתוח (35%).
לטענת התובעת, עבודות אלה שניתנו לה בחודש 4/2013 ניטלו ממנה ביום 1.1.2014 (סעיף 49 להמרצת הפתיחה).
הדמיון בין המרצת הפתיחה האמורה לעילה השניה דנן הוא ברור, אלא שבהמרצת הפתיחה ביקשו אכיפת הסכם ובמסגרת התובענה דנן מבקשים פיצוי כספי על העבודות שהוצאו על פי הנטען שלא כדין.
בסופו של דבר ביקשה התובעת בבקשה מיום 24.4.2014 למחוק את המרצת הפתיחה מהטעם כי עדיף לה כיום לרכז את טענותיה נגד העירייה במישור הכספי/נזיקי. אמנם התובעת ביקשה את מחיקת התובענה "בכפוף לשמירת זכויותיה וטענותיה... כנגד המשיבה (העירייה – ח"ש), הנובעות מן המערכת העובדתית שנפרשה בהמרצת הפתיחה", אך בית המשפט מחק בו ביום את המרצת הפתיחה ללא כל תנאי.
במצב דברים זה ראוי לשלול שתי טענות שלכאורה עולות מטענות הצדדים:
א. אין בהמרצת הפתיחה כדי "לעקוף" את החסר הקיים בהעדר פיצול סעדים לגבי עילות שהתגבשו עד מועד הגשת התביעה הכספית, עליו עמדנו לעיל. בית המשפט מחק את המרצת הפתיחה ללא כל תנאי וללא "שמירת זכויות" לתובעת להגיש בשלב מאוחר יותר (התובענה דנן) את העבודות שהוזכרו בה (בהמרצת הפתיחה) ושפורטו לעיל.
ב. אין בהמרצת הפתיחה כשלעצמה, שהוגשה ונמחקה זמן קצר לאחר הגשתה, כדי להוות מעשה בית דין בסוגיית העבודות שניתנו לתובעת וניטלו ממנה (לטענתה שלא כדין) נשוא העילה השניה.
בכל אופן – העבודות שצויינו בהמרצת הפתיחה פורטו בה בצורה ברורה, ממוקדת ותמציתית. זאת להבדיל מהתובענה דנן, שבכל הקשור לעבודות נשוא העילה השניה ננקטה כאמור לשון די עמומה ומסורבלת.
164. את העבודות נשוא העילה הראשונה נדלה בראש וראשונה מכתב התביעה, שכן מה שלא נטען בו מהווה ברגיל הרחבת חזית אסורה.
165. בסעיפים 21-34 לכתב התביעה הזכירה התובעת את העבודות הבאות שנמסרו לה מחודש 4/2013, ושניטלו ממנה שלא כדין (לגרסתה) ביום 1.1.2004, כדלקמן:
בינוי גני הילדים: דניה (שני גנים), ביל"ו ואוצר (המכונה גם הטייסים), בוארון;
תוספות בניה לבית ספר אילן רמון;
בית ספר דמוקרטי שלב ב';
בית ספר עמל לאומניות;
בית ספר חופים.
לטענת התובעת בסעיף 42 לכתב התביעה, אלה עבודות שנטען לגביהן בהמרצת הפתיחה שנמחקה.
כאמור עבודות אלה ניטלו מהתובעת כבר בחודש 1/2014, כטענתה, ולכן בהעדר היתר לפיצול סעדים מנועה כיום מלתבוע בגינן, הכל כמפורט בהרחבה לעיל.
166. ראוי לציין, כי לגבי העבודות דלעיל שנמסרו לתובעת החל מחודש אפריל 2013 וניטלו ממנה בחודש ינואר 2014 טענה התובעת שנכללו ב"תוכנית קימלדורף" לפרעון חוב העירייה לתובעת שבא לידי ביטוי לכאורה בתביעה הכספית.
מהי "תוכנית קימלדורף"?
ציינו התובעים בכתב התביעה (סעיפים 18-37) כי ביום 21.4.2013 התקיימה פגישה בנוכחות קימלדורף (מהנדס העיר חדרה דאז), נחשונוב (מנכ"ל אגף מבני ציבור דאז בעירייה), מייזל, יוסי חסון (אחיו של רמי חסון שהיה מהנדס התובעת דאז) ורמי חסון (ראו גם עמ' 700 לפרו' יום 1.2.2021). במסגרת הפגישה, הציע קימלדורף להזרים עבודות נוספות לתובעת ודרכן לשלם את חוב העירייה לתובעת. זה הרקע להעברת העבודות הנוספות החל מחודש 4/2013.
התובע שב על גרסה זאת בתצהירו ת/12, סעיפים 13-15, ואף ציין כי התוכנית לא יצאה לבסוף אל הפועל עקב חילופי השלטון בעירייה בבחירות 2013.
לכאורה – "תוכנית קימלדורף" מלמדת על קומבינה בין הצדדים לה, לרבות התובעת, ו"מריחה לא טוב", כיוון שבמסגרתה לכאורה הוסכם, כי העירייה תספק עבודות נוספות לתובעת תמורת "מחיר" גבוה מהרגיל, ובכך תפרע את חובה לתובעת (ראו עדותו של רמי חסון עמ' 704-716 לפרו' יום 1.2.2021).
אקדים ואציין כי "תוכנית קימלדורף" לא הוכחה על ידי התובעת, שכן אפילו יוסי חסון, אחיו של התובע ומהנדס התובעת באותה עת, הכחיש אותה במובנה זה (ראה עדותו בישיבת יום 3.2.2021 עמ' 791-793 ו-811-812 לפרו'). זאת מעבר להכחשות של קימלדורף (ראו סעיף ג(7) לסיכומי העירייה המסכמים היטב הסוגיה).
יחד עם זאת רמי חסון בעדותו, לכאורה הודה כי העבודות שהועברו לו החל מחודש 4/2013, כולן או רובן, נכללו בקומבינת "תוכנית קימלדורף". היינו העבודות האמורות נמסרו לתובעת בכדי להשיג מטרה לא כשרה ("העמסת" חובות על מחיר העבודות), ורק השלטון המקומי שהתחלף בבחירות 2013 עצר קומבינה זאת, על דרך של הפסקת הליך הזמנת העבודה.
זאת לכאורה סיבה מספיק טובה לשלול מהתובעת כל סעד בגין עבודות אלה.
התובעים בדיעבד הבינו כשל זה בגרסתם, לכן בסיכומיהם כבר הצניעו טענה זאת, וטענו כי בין אם הוכחה תוכנית קימלדורף ובין אם לאו, העבודות האמורות נלקחו מהתובעת שלא כדין (סעיף 56).
האומנם? כיצד ניתן לטעון כי הפסקת הזמנות העבודה על ידי שלטון מקומי חדש, שלכאורה ולגרסת התובעת ניתנו לה על דרך הקומבינה על ידי שלטון מקומי קודם, אינה כדין!! קשה לקבל טענה זאת של התובעים.
בכל אופן ההבהרה דלעיל רק מחזקת את המסקנה, כי טוב היתה עושה התובעת לו היתה כוללת רכיב תביעתה זה בכל הנוגע לעבודות דלעיל במסגרת התביעה הכספית, בה נדונו אחת לאחת העבודות נשוא החוב של העירייה לתובעת הנובעות מכח הסכם המסגרת, עד ליום הגשת התביעה הכספית.
167. עם זאת התובעת בכתב התביעה (סעיפים 43-44) טענה לעבודות נוספות שביצעה וניטלו ממנה לאחר הגשת התביעה הכספית, ולגביהן לכאורה אין מניעה מלהגיש תביעה מהטעם של העדר היתר לפיצול סעדים.
העבודות הן כדלקמן:
פרויקט בית ספר גלאור (להלן: "פרויקט גלאור" או "גלאור") – לגבי פרויקט זה הורתה העירייה בחודש אפריל 2013 להפסיק מיידית העבודה באתר הבניה בנימוק של מחסור תקציבי. במסגרת התביעה הכספית תבעה התובעת את שכרה עד הפסקת העבודה.
ביום 30.10.2014 קיבלה התובעת מכתב מהמפקח מייזל המורה לה לסלק את ידה מהפרויקט, וזאת לטעמה שלא כדין. בסופו של יום העירייה קיבלה לידיה את האתר האמור ביום 6.11.2014.
פרויקט בית ספר עמל מדעים ואומנויות רב תחומי (להלן: "עמל" או "פרויקט עמל") – העבודות באתר זה התבצעו על פי שלוש הזמנות עבודה, כדלקמן: הזמנה מקורית מחודש יולי 2013, ועוד שתי הזמנות עבודה בחודשים 6/2014 ו-7/2014. בחודשים האחרונים של שנת 2014 נאלצה התובעת להפסיק את העבודות באתר הבניה שכן נאמר לה על ידי העירייה שלא לחרוג מהזמנות העבודה המקוריות. בתחילת שנת 2015 התבקשה התובעת על ידי העירייה להכין כתבי כמויות, ניתוח מחירים ודוחות כספיים להשלמת העבודה בפרויקט, ועשתה מאמץ להכין זאת. דא עקא ביום 11.2.2015 הודיע מנהל אגף מבני ציבור החדש (שהחליף את נחשונוב) מר תמיר תוהמי (להלן: "תוהמי") לתובעת בהודעה לקונית על הפסקת ההתקשרות להשלמת הפרויקט.
בחודש מאי 2015 מסרה התובעת הפרויקט לעירייה.
168. לכן במסגרת העילה השניה נותר לברר את סוגיית העבודות הבאות שעל פי הנטען ניטלו מהתובעת שלא כדין (לאחר מועד הגשת התביעה הכספית):
פרויקט גלאור;
פרויקט עמל.
על שני פרוייקטים אלה נעמוד בהרחבה להלן.

מרכיב ב' בעילה השניה - נטילת העבודות היתה בהוראת ו/או ביוזמת גנדלמן
169. בסעיף 41 לכתב התביעה טענו התובעים כי:
"...גנדלמן נתן הוראה לקחת מיידית מהתובעת, את כל הפרויקטים המתוארים בפרק זה, ללא כל הבחנה או סיבה הגיונית. מעשים אלה, שהתרחשו תקופה קצרה לאחר שמר גנדלמן נבחר לתפקיד ראש העירייה, היו ביודעין, מתוך כוונה לגרום נזק לתובעת או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו...".
כפי שנראה מיד, כשלו התובעים בהוכחת טענתם, כי הפסקת העבודות היתה פרי הוראה אישית של גנדלמן או ביוזמתו, להבדיל מהחלטת הדרג המקצועי בעירייה.
170. נתחיל דווקא בגרסתו של גנדלמן, שהחלה להתברר במסגרת בקשת החסינות, ותומצתה בהחלטת החסינות מיום 19.3.2019 בסעיפים 34-41 במילים הבאות:
"34. טרם שנבחן עילה זו נקדים מספר מילים הנוגעות למחלוקת הכספית שהתגלעה בין העיריה לתובעת שהובילה לתביעה הכספית...
35. גנדלמן נכנס לתפקידו כראש עיריית חדרה באמצע חודש נובמבר 2013 לערך.
עם כניסתו לתפקיד החדש קיבל מכתב מהתובע נושא תאריך 13.11.2013 (הוגש וסומן מש/8).
במכתבו זה איחל התובע לגנדלמן הצלחה בתפקידו כראש העיריה, ופירט את חובותיה של העירייה לתובעת בגין בניית מוסדות חינוך וציבור "בשנים האחרונות" (סעיף 2 למכתב).
ציין התובע במכתב זה, כי סכום החוב הנותר הוא בשיעור של 22 מליון ₪ בצירוף מע"מ (היינו סך של למעלה מ-25 מליון ₪), אשר טרם שולם לתובעת עקב "חוסר תקציב וזאת כבר למעלה משנה" (סע' 3 למכתב).
עוד הדגיש התובע במכתבו כי:
'בישיבות שהתקיימו במשרדם של מנכ"ל העירייה ומהנדס העיר, וזאת בנוכחות כל גורמי העירייה הרלוונטיים, על מנת למצוא פתרון לבעיה זאת ולשלם את היתרות הפתוחות, היו מספר סיכומים' (סעיף 4 למכתב)'.
עוד הוסיף התובע במכתבו האמור כי:
'למרות עשרות המכתבים שנשלחו לכל גורם רלוונטי בעירייה, עד כה לא שולם חוב זה. לא אחת התרעתי שחוב בסדר גודל כזה עלול לסכן כל חברה...אך למרות זאת כל שקיבלתי היה התחייבות לעבודות עתידיות שבהם ישולם החוב הנ"ל ואישור להגשת חשבון על ריבית פיגורים' (קטע לפני אחרון בעמוד השני של המכתב).
וסיים התובע מכתבו בציינו:
'מבין אני שבימיך הראשונים לתפקיד יהיו נושאים רבים לטיפול, אולם אשמח אם תפנה זמן לפגישת עבודה לצורך קידום הנושאים שהעליתי'.
36. גנדלמן ציין בעדותו מספר פעמים, כי לאחר שקיבל את המכתב האמור (ומכתב נוסף שנשלח אליו באותה רוח דברים על ידי ב"כ התובע – עדותו של גנדלמן עמ' 46 לפרו' שו' 6), ולנוכח הסכום האדיר שנדרשה העירייה לשלם לתובעת בגין עבודות שלכאורה הוזמנו ובוצעו בתקופת השלטון המקומי הקודם (של אביטן), הוא פעל כדלקמן:
א. קרא לבירור את שלושת בעלי התפקידים המרכזיים בעירייה, שהיו בתפקידם זה גם בתקופה הרלוונטית לעבודות נשוא דרישת החוב, אשר הם:
מהנדס העירייה – קימלדורף;
גזבר העירייה – חריף;
היועצת המשפטית של העירייה – עו"ד שרוני.
ב. הוא שאל את שלושתם האם עליו לאשר את תשלום החוב הנדרש לתובעת ולחתום לה על שיק לתשלום, אך הם "זזו בכסא והתחילו לגמגם" (עמ' 23 לפרו' שורות 14-17).
ג. לנוכח כך נדלקו אצלו "נורות אדומות" בכל הקשור לחוב הנדרש על ידי התובעת, ומתוקף אחריותו הציבורית הוא הורה לצוות המקצועי (מנכ"ל העירייה, מהנדס העיר, גזבר העירייה והיועצת המשפטית של העירייה) לברר את כל סוגיית החוב לתובעת, נשוא המכתב (עמ' 23 לפרו' שו' 18-20; עמ' 94 לפרו' שו' 6-8).
ד. מבחינתו החוב לתובעת היה בגדר "פצצה", ולכן סבר שצריך לטפל בדרישת החוב בזהירות הראויה (עמ' 70 לפרו' שו' 2-8; עמ' 87 לפרו' שו' 10-13).
ה. הבירור הוביל להגשת תלונה במשטרה בנדון נגד התובעת (ובכך יורחב יותר בהמשך, כשנעסוק בעילות התביעה הנוגעות להגשת התלונה), וזאת גם בין היתר לאחר שעמד בפני העירייה מכתבו של המהנדס יהושוע בר זיו (להלן: "בר זיו") מיום 9.3.14 (נספח ז' לתגובת התובעים לבקשה – נסח 73 לת/12 – ח"ש ), אשר הצביע על ממצאים לא תקינים באישור חשבונות התובעת בהתייחס לאחד הגנים שנבנו ע"י התובעת (גן אלכסנדר) ושעלותו נכללה בדרישת החוב הנדונה של התובעת.
37. גנדלמן ציין, כי לא מצא לנכון להיפגש עם התובע לאחר קבלת מכתב (מש/8) מהטעמים הבאים:
א. הוא סבר כי עליו ראשית לכל לבדוק ולברר את סוגיית החוב הנדרש לתובעת עם הצוות המקצועי של העירייה, כדי שימליצו לו מה לעשות (עמ' 46 לפרו' שו' 9-16; עמ' 47 לפרו' שו' 6-15).
ב. הוא היה נכון להיפגש עם התובע על עניינים אחרים, אך לא על דרישת החוב הנדונה לנוכח סכומה החריג ואי-תשלומה על ידי השלטון הקודם. במצב דברים כזה סבר כאמור, כי טרם פגישה עם מאן דהוא בנושא החוב הנטען לתובעת, בין אם זה עם התובע ובין אם זה עם אביטן (ראש העיר הקודם), עליו לברר תחילה את העובדות הקשורות להיווצרות החוב הנטען ואי תשלומו עד כה על ידי השלטון הקודם, ולא למהר להיפגש עם התובעים או באי כוחם (עמ' 48 לפרו' שו' 12-22; עמ' 50 לפרו' שו' 9-12; עמ' 51 לפרו' שו' 16-20; עמ' 51 לפרו' שו' 24-25).
38. לאורך עדותו הדגיש גנדלמן מספר פעמים, כי נקט בדרך שנקט (בירור היווצרות החוב ואי תשלומו על ידי השלטון המקומי הקודם, על ידי הצוות המקצועי) לנוכח סכומו החריג. מבחינתו זה נוהל עבודה תקין (עמ' 52 לפרו' שו' 11-19).
לשאלה מדוע העירייה לא שילמה לתובעת סכום כלשהו על חשבון, השיב כי לא קיבל את אישור הגורמים המקצועיים בעירייה לחתום על שיק בסכום כלשהו לתובעת (עמ' 53 לפרו' שו' 10-12).
בנדון הוא נסמך על הצוות המקצועי של העירייה (עמ' 69 לפרו' שו' 8).
39. בסופו של יום הגישה התובעת את התביעה הכספית נגד העירייה ביום 16.2.2014, בה זכתה בחלקה, בשיעור של כ-58% מסכום התביעה, כפי שצויין בסעיף 218 לפסק הדין בתביעה הכספית.
40. לאור חומר רקע זה נבחן את העילה השניה, שתומצתה בסעיף 12(ב) לעיל.
בכתב התביעה פירטו התובעים את העבודות שקיבלו במסגרת הסכם המסגרת, ושניטלו מהם לגרסתם בהוראתו של גנדלמן במטרה לחסל את התובעת, כפי שהבטיח לבוחריו בקמפיין בחירות 2013.
41. נשאל על כך גנדלמן בחקירתו הנגדית וציין שלא ידוע לו על כך, וגם לא ידוע לו אם מישהו הורה כך (עמ' 90 לפרו' שו' 12-19).
בכל מקרה גנדלמן שולל את הגרסה כי הוא הורה כך (עמ' 93 לפרו' שו' 6).
גנדלמן הוסיף כי:
'יכול להיות שהדרג המקצועי קיבל שם החלטה בענין. אני לא הוריתי ולא עסקתי בזה...' (עמ' 93 לפרו' שו' 8-9).
בהמשך שב וציין גנדלמן כי כל החלטה להפסיק עבודה של התובעת התקבלה על ידי הצוות המקצועי, לנוכח דרישת החוב של התובעת בגין עבודות עבר, שהדליקו 'נורות אדומות'. בכל מקרה ההחלטה התקבלה על ידי הצוות המקצועי עצמאית מבלי שדיברו איתו קודם לכן בנושא זה (עמ' 94 לפרו' שו' 6-11).
הוא גם לא ידע כי הוצאו חלק מהפרויקטים מידי התובעת (עמ' 97 לפרו' שו' 10-12)".
171. לא בכדי ציטטתי קטעים נרחבים מהחלטת החסינות, בכדי להבין הרקע לגרסתו של גנדלמן בעדותו בבקשת החסינות, כי לא הורה, ואף לא כיוון את הדרג המקצועי בעירייה להוציא עבודות מהתובעת/ים. זאת היתה החלטה מ-א' ועד ת' של הדרג המקצועי בעירייה.
172. בתצהירו נ/10 במסגרת התביעה העיקרית חזר גנדלמן על הדברים, תוך הדגשה כדלקמן:
א. הוא הכחיש כל אמירות בתקופת בחירות 2013, כי "ינקה", את התובעת/רמי חסון מעבודות העירייה ככל שייבחר;
ב. הוא לא הורה לכל גורם בעירייה לפעול כך או אחרת בכל הקשור לעבודות התובעת. החלטות אלה התקבלו על ידי הגורמים המוסמכים לכך בעירייה בהתאם להסכמים בינם לבין התובעת ומשיקולים מקצועיים ולא אישיים, המכוונים נגד התובע. בעניינים אלה הוא סמך על הדרג המקצועי בעירייה.
173. בחקירתו הנגדית ביום 19.5.21 שב וחזר על הדברים, ונצטטם כלשונם:
"כב' השופט: אולי אני אשאל את השאלה הזאת אחרת. ידוע לך שהוציאו עבודות מרמי חסון?
צביקה גנדלמן: לא.
כב' השופט: מה?
צביקה גנדלמן: לא.
כב' השופט: לא ידוע לך.
צביקה גנדלמן: מה זאת אומרת, שבצורה יזומה הוא קיבל עבודות ומשכו אותם?
כב' השופט: הוא קיבל, כן.
צביקה גנדלמן: לא שאני יודע.
כב' השופט: לא שאתה יודע. ובדרך אחרת עבודות שלקחו מרמי חסון?
צביקה גנדלמן: לא שאני יודע.
כב' השופט: הבנתי. אתה לא נתת הוראה, אני שואל, זו שאלה, אתה לא נתת הוראה להוציא מרמי חסון עבודות לאחר שהתברר, התבררה הסוגיה הזאת של העבודות של גני הילדים?
צביקה גנדלמן: אני לא זוכר שנתתי הוראה, אני זוכר שבאיזשהו שלב שזה הפך להתדיינות משפטית, היה איזשהו ניסיון לעצור או להמשיך להתקשר עד שיתבררו הדברים. דרך אגב לראייה, רמי חסון מסיים בימים אלה עבודות בחברה הכלכלית שאני היושב ראש שלה, ואתמול בדקתי את עצמי עוד פעם עם מנכ"ל החברה הכלכלית מה שנקרא בחשבונות האחרונים, של בניית כמה גני ילדים של כמה מיליוני שקלים, עכשיו. לשאלתך השופט דרך אגב, פגשתי אותו באחד הסיורים, היינו ככה באותו שטח של הגן ילדים, בקשר עין. רק ללמד שאני לפחות בתפיסת העולם שלי לא סימנתי את רמי חסון ואמרתי הוא לא..." (עמ' 1229-1230 לפרו').
174. כשנשאל אם מגבה החלטות של עובדי עירייה, השיב בחיוב, אך בהנחה שכוונתם טובה והם עושים מלאכתם נאמנה (עמ' 1230 לפרו').
175. כאן אזכיר, כי את גרסתה של שירלי כי שמעה בתקופת בחירות 2013 את גנדלמן אומר שיש לנקות את רמי חסון מעבודות העירייה (ראו סעיף 4 לתצהירה) לא קיבלתי כמהימנה, ועמדנו על כך לעיל כשדנו בעילה הראשונה.

176. אז הכיצד מוכיחים התובעים כי גנדלמן נתן ההוראה להוציא עבודות מחסון?
בסיכומיהם (סעיף 55) הבהירו התובעים כי זו הסקה העולה מהנתונים שעלו מהראיות שנשמעו, כדלקמן:
א. מייזל, שממשרדו יצא הדואר האלקטרוני מיום 1.1.2014 בו נדרשו החזרת עבודות (נספח 18 לת/12), ציין בעדותו כי קיבל מנחשונוב ההוראה ליטול העבודות מהתובעת, וסביר כי החליט הדבר עם מהנדס העיר (עמ' 514-515 לפרו' יום 18.1.2021)
ב. נחשונוב העיד כי אינו זוכר שהורה למייזל לשלוח את המייל מיום 1.1.2014 (הוצאת עבודות מהתובעת), אבל יכול להיות שכן (עמ' 583-584 לפרו' יום 18.1.2021).
ג. זגדון, מנכ"ל העירייה החל מתקופתו של גנדלמן, שלל כי נתן הנחיה לנחשונוב להוציא עבודות מהתובעת. זגדון ציין כי נחשונוב כלל לא היה כפוף אליו אלא למהנדס העיר. לכן לא הוא נתן ההנחיה להוציא עבודות מהתובעת (פרוטוקול יום 15.3.2021 עמ' 1123-1127).
ד. קימלדורף, מהנדס העיר בתקופה הרלוונטית, נשאל על נטילת עבודות מהתובעת באמצעות הדואר האלקטרוני שנשלח ממשרדו של מייזל ביום 1.1.2014, וציין כי אינו זוכר "אקט של משיכת תיקים" מהתובעת שהיה לפני כשבע שנים. הוא גם לא הכיר את הדואר האלקטרוני האמור, לגביו גם לא היה מכותב (פרו' יום 21.2.2021 עמ' 1035).
ה. במצב דברים זה טענו התובעים בסיכומיהם (סעיף 55), כי אי הבהירות העולה מעדויות עדי התביעה בכל הקשור לזהות נותן ההוראה להוציא עבודות מהתובעת, כעולה מהדואר האלקטרוני מיום 1.1.2014, מלמדת כי ההנחיה באה מגבוה (גנדלמן), אחרת ניתן להסביר הדברים רק על ידי הוראה של "רוח הקודש" לעשות כן.
177. אני לא שותף לדעה זאת של התובעים.
מייזל העיד חד משמעית כי נחשונוב נתן לו ההוראה להוציא את מכתב נטילת העבודות שנשלח בדואר אלקטרוני ביום 1.1.2014.
נחשונוב לא שלל זאת, הגם שלא זכר העניין לאשורו (ראו לעיל).
מייזל העריך, כפי שפירטנו לעיל, כי נחשונוב החליט להורות כן בשיתוף עם מהנדס העיר דאז קימלדורף, לו היה כפוף (כעדותו של זגדון המהימנה עלי בנקודה זאת, שכן נחשונוב עצמו אישר בעדותו כי "אני בדרך כלל לא הייתי מתעסק עם אף אחד חוץ ממהנדס העיר – (עמ' 566 לפרו' שו' 26-27)).
קימלדורף בעדותו בנקודה זאת הציג גרסה די מתחמקת. מחד גיסא – לא זכר כלל אקט של משיכות תיקים מהתובעת, אך מאידך גיסא – ידע לומר כי העבודות המדוברות במכתב מיום 1.1.2014 ניתנו בסוף לקבלן אחר (עמ' 1035 לפרו'). היינו היה אקט של הוצאת תיקים מהתובעת. לכן "אי זכרונו" בנדון היא בגדר היתממות שלא במקומה;
נסיונו של קימלדורף לגלגל את ההוראה לנחשונוב להוציא התיקים מהתובעת לפתחו של זגדון לא שכנע אותי.
בנדון אציין, כי נתגלעה מחלוקת בין קימלדורף לזגדון מי אחראי על חלוקת עבודה לקבלנים השונים – האם מנכ"ל העירייה או מהנדס העיר. בעוד שקימלדורף טוען כי מנכ"ל העירייה מחלק העבודות (עמ' 1036 לפרו' יום 21.2.2021), זגדון שלל זאת מכל וכל (עמ' 1126 לפרו' יום 15.3.2021).
במחלוקת זאת, דעתי נוטה יותר כאמור להערכתו של מייזל כי נחשונוב קיבל ההוראה מקימלדורף להוציא עבודות מהתובעת, או לפחות קיבל ההחלטה האמורה ביחד עימו.
קימלדורף (ולא זגדון) היה מעורב מתחילת הדרך בסוגיית עבודותיה של התובעת במסגרת הסכם המסגרת והיה בקשר רציף עם התובעים, כפי שנחשונוב היה כך. ברגיל החלטות הנוגעות לעבודתה של התובעת במסגרת הסכם המסגרת התקבלו בישיבות של מייזל, נחשונוב וקימלדורף (עדותו של מייזל עמ' 511 לפרו' שו' 8).
בנוסף נחשונוב בעדותו לא שלל את סמכותו של מהנדס העיר לחלק עבודות, אלא ציין כי הגורמים המוסמכים לחלוקת עבודה בעירייה היו מנכ"ל העירייה ומהנדס העיר (עמ' 564 לפרו' שו' 19-20);
לומקה אקרון, אחד ממפקחי העבודות של התובעת בעבודות בתי הספר, העיד בפני כי הוא עבד בעיקר מול נחשונוב, אשר היה מתואם מול מהנדס העיר (פרו' יום 15.9.20 עמ' 476 שו' 30). היינו נחשונוב מקבל ההוראות בעיקר ממהנדס העיר ומתואם מולו.
קימלדורף היה מודע לתסבוכת נשוא החוב לעירייה שהובילה להגשת התביעה הכספית, ונדרש, יחד עם יתר גורמי העירייה המקצועיים (היועצת המשפטית וגזבר העירייה) לספק הסברים לשלטון החדש בעירייה (ראו ציטוט הדברים מהחלטת החסינות לעיל).
קיבלתי גם כמהימנה את גרסתו של זגדון כי נחשונוב היה כפוף מקצועית לקימלדורף ולא אליו.
בכל אופן, וגם אם אנוכי טועה בהערכתי זאת – כל שהוכח לי בנקודה זאת הוא, כי נחשונוב נתן את ההוראה למייזל לשלוח את המכתב מיום 1.1.2014 (העוסק בהפסקת עבודות שנמסרו לתובעת).
בין אם היתה זאת יוזמה עצמאית של נחשונוב, ובין אם הוראתו ניתנה עקב הוראותיהם של קימלדורף ו/או זגדון, לא הוכח לי על ידי התובעים (מעבר לתחושות והשערות) כי גנדלמן היה מעורב בקבלת החלטה זאת, של הוצאת עבודות מהתובעת נשוא המכתב של מייזל מיום 1.1.2014.
אכן לגבי פרויקט אחד שהופסק – עמל מדעים ואומנויות (אליו נתייחס בהרחבה להלן) – נחשונוב העיד כי "נדמה לו" שגנדלמן נתן הוראה להפסיקו, אך הודה כי שמע על כך כשכבר פרש מהעירייה והיה בפנסיה ולא שמע את גנדלמן באוזניו מורה כן (עמ' 570 לפרו' שורות 1-5; עמ' 571 לפרו' שו' 2-6). פשיטא כי על עדות שמועה שכזאת קשה להסתמך, ולכן משקלה נמוך בעיניי.
לגבי פרויקט אחר שהופסק, בית ספר גלאור, לא הובאה כל עדות כי גנדלמן היה מעורב בהוראה להפסקת העבודה באתר. מעבר לכך – הוראת הפסקת העבודות באתר גלאור ניתנה כבר ביום 11.4.2013 (נספח 22 לת/12). היינו עוד בתקופתו של אביטן כראש עיר.
על כן ובנוגע למרכיב ב' של העילה השנייה שוכנעתי לקבוע, כי התובעת לא הוכיחה כי גנדלמן נתן את הוראת הוצאת עבודות מהתובעת, נשוא העילה השנייה. בוודאי שלא הוכח כי עשה כן ביודעין במטרה לגרום נזק לתובעת ו/או בשוויון נפש לנזק כאמור.
בנדון העדפתי את גרסתו של גנדלמן, שנותרה אחידה וסדורה לכל אורך ההליך, כי לא היה לו חלק בהחלטת הדרג המקצועי בעירייה להוציא עבודות מהתובעת.
יותר מזה – גנדלמן בעדותו ביום 19.5.2021 העיד, כי לאחר שהוסרה העננה מהתובעים (לאחר מתן פסק הדין בתביעה הכספית וסגירת התלונה למשטרה שהגישה העירייה נגד התובעת בגין העבודות האמורות – ראו הדיון להלן בעילות הרביעית והחמישית), העירייה המשיכה לעבוד עם התובעים (עמ' 1281-1282 לפרו'). הדבר מהווה סתירה לתזה של התובעים, כי גנדלמן החליט שלא להעסיקם בעבודות העירייה ו/או להוציא עבודות התובעים.
כן נציין את עדותה של שרוני בישיבת יום 21.2.2021 כדלקמן:
"כב' השופט: זאת אומרת מה שאת אומרת לי, את לא התרשמת שישנה נקמנות אישית מצד גנדלמן, כלפי רמי חסון.
העדה: מעולם לא אדוני, מעולם לא, בשבועה, מעולם. לי, אני באוזניי, מעולם לא שמעתי שצריך משהו שקשור לפסים אישיים, שצריך לפגוע. פשוט נאמר שצריך לבדוק (את החשבונות שהגישה התובעת – ח"ש) ועל זה כיועצת משפטית במצב כזה, זה לא רק צריך, זה מחויב שצריך לבדוק" (עמ' 927 לפרו' שו' 21-26).
178. לא נעלמה מעיניי עדותו של הרב בנציון נורדמן, חבר מועצת העיר חדרה במועדים הרלוונטיים (להלן: "נורדמן").
נורדמן הגיש תצהיר עדות ראשית בתביעה הכספית עליו חתם ביום 30.4.2015, שהעתקו צורף כנספח 53 לת/12.
בתצהיר זה ציין נורדמן (בסעיף 8) כי כחודש וחצי לאחר כניסתו של גנדלמן לתפקידו כראש העיר, הוא ניפגש עימו וביקש את המשך עבודות הפיתוח בבית ספר מדעים ויהדות, וביקש כי רמי חסון (באמצעות התובעת) ימשיך המלאכה שהחל שם. אז גנדלמן אמר לו "רמי חסון לא יעבוד יותר בחדרה". כששאל מדוע, השיב גנדלמן "נגמרה התקופה של רמי חסון בחדרה, צריך לרענן ולהביא קבלנים אחרים לחדרה".
בחקירתו ביום 18.1.2021 סייג נורדמן במעט את דבריו וכבר לא התחייב לדברים המדויקים שנרשמו בסעיף 8 לתצהירו אלא ציין כי:
"משפט כזה או דומה, כן, כבר עבר המון זמן אבל משפט שרוח הדברים היתה בסגנון זה" (עמ' 599 לפרו' שו' 2-3).
בכל אופן, אפילו אמר גנדלמן את הדברים הכלליים האמורים, אין די בהם, ויש להוכיח באופן קונקרטי ופרטני את מרכיב ב' בעילה השנייה – כי נטילת העבודות, תוך פירוט העבודות, היתה בהוראת ו/או ביוזמת גנדלמן. זאת כאמור לא הוכיחו התובעים, כמפורט בהרחבה לעיל.
179. לסיום נקודה זאת אצטט מדבריי בסעיף 54 לפסק הדין בתביעה הכספית כדלקמן:
"54. קיפוח התובעת ממניעים פוליטיים או אישיים של ראש העירייה החדש, האומנם?
טענה התובעת כי יש סימנים לכך שהנתבעת סירבה לתשלום לתובעת, גם ממניעים אישיים של ראש העיריה החדש, מר גנדלמן, שהחליף את ראש העירייה מר חיים אביטן.
לשם כך אף הביאו לעדות את חברת המועצה הגב' שירלי עודד דורון, שציינה בתצהירה ת/6 כי ראש העיריה החדש כינה את רמי חסון בכינויי גנאי, ואף נחקרה על כך.
לא ראיתי לנכון להיכנס לכל אלה, שכן אין בהם בכדי להועיל לפתרון הסכסוך דנן, וגם לא מצאתי כי הוכחו ברמה הנדרשת.
בנדון אדגיש, את שציינה הנתבעת בסיכומיה (בפרק י'), כי מתום העבודות נשוא התובענה ועד חילופי השלטון בעירית חדרה חלפה תקופה של למעלה משנה, וכי ככל שניתן היה לשלם לתובעת ללא כל בעיה, סביר כי השלטון הקודם היה עושה זאת, אך הדבר לא נעשה.
טוב היו עושים הצדדים אם לא היו נכנסים לנושא זה, אך אנוכי לא רוצה להיגרר אחריהם, מה גם שלטעמי הטענות האמורות, המכוונות אישית נגד ראש העיר המכהן, לא הוכחו ברמה הנדרשת"
והדברים מדברים בעד עצמם.

מרכיב ג' בעילה השנייה - נטילת העבודות היתה שלא כדין
180. במרכיב ג' נדון בשתי העבודות שנותר לברר במסגרת העילה השנייה, פרויקט גלאור ופרויקט בית ספר עמל מדעים ואומנויות רב תחומי כמצויין בסעיף 167 לעיל.
181. יחד עם זאת פטור בלא כלום אי אפשר, בנוגע לעבודות האחרות שלטענת התובעים נמסרו לתובעת החל מחודש 4/2013 והוצאו מהתובעת בדואר האלקטרוני שנשלח ממשרדו של מייזל ביום 1.1.2014 (נספח 18 לת/12).
לא ראיתי כי הוצאו על ידי העירייה הזמנות עבודה חתומות כדין לגבי עבודות אלה. מייזל בעדותו (והובא לעדות על ידי התובעים) ציין כי עסקינן למעשה בטיוטות של הזמנות עבודה, וגם כשחלק מהטיוטות הבשילו להזמנות עבודה הן לא נחתמו כנדרש. לכן כגרסתו של מייזל, כל הטיוטות ו/או הזמנות העבודה הלא חתומות שהועברו לתובעת והמתייחסות לעבודות המדוברות "באופן רסמי... אין לזה מעמד, כל זמן שלא חתום על זה..." (עמודים 537-538 לפרו' יום 18.1.2021).

הדגיש מייזל בהמשך עדותו כי:
"יש חוק של הרשויות המקומיות, שחוזה חתום מרגע שיש את החתימה של מורשה החתימה שם... אם אתה מקבל הזמנה ממייל של העירייה, ללא חתימות (כבמקרה דנן – ח"ש) אז זה לא הזמנה" (עמ' 540 לפרו' שו' 1-15);
באשר לעבודות המדוברות, ציין מייזל כי לא היו הזמנות עבודה מהעירייה, אלא מסמך שהוא שלח לתובעת כמפקח עבודה (עמ' 542 לפרו' שו' 2).
כשנשאל אם זאת הדרך הראויה לעבודה, ושקבלן יצא לעבודה ללא הזמנה חתומה כדין השיב: "אני לא חושב שאני הכתובת לסיפור" (עמ' 542 לפרו' שו' 10).
כשנשאל האם הוא כמפקח עבודה לא כבול להוראות הדין, השיב שהקבלן לקח פה "ריסק" (סיכון) – (עמ' 542 לפרו' שו' 13-14).
יוסי חסון בעדותו ציין כי זה היה הנוהל בעבודה של התובעת מול עיריית חדרה, בהיותה "עירייה פחות מסודרת" (עמ' 802 לפרו' יום 3.2.2021 שו' 29-31).
נדגיש – התביעה הכספית נולדה, בין היתר, עקב עבודה לא מסודרת בין העירייה לתובעת בכל הקשור להזמנות עבודה והעמדת תקציב מתאים. גם הגדלות התב"רים (תקציבים מיוחדים) לא הועילו בנדון. עמד על כך בועז חריף בעדותו ביום 15.3.2021 בציינו כי לנוכח הכשלים בעבודה מסודרת של הזמנות ומולם תקציבים כדין, ולמרות שאושרו תב"רים, לא היתה כל דרך לשלם לתובעת את שכרה מעבר ל-150%, ולא היה מנוס מלהביא העניין לבית משפט להכרעה בכדי שיוציא "הערמונים מן האש" בעבור שני הצדדים (עמ' 1137-1139 לפרו' יום 15.3.2021).
למרות כל זאת, רוצה התובעת כעת לחזור על אותה טעות ולהמשיך לעבוד בצורה לא מסודרת (כהגדרתו של יוסי חסון שהוזכרה לעיל), בקבלה טיוטות של מסמכים ו/או הזמנות שלא נחתמו כדין בנוגע לעבודות מסוימות, תוך לקיחת סיכון שבסופו של יום העבודה תוצא ממנה ותימסר לקבלן והפעם כדין (ויש אפשרות על פי הסכם המסגרת לתובעת לעשות כן – ראו בנדון עדותו של רמי חסון המאשר הדברים, עמ' 640 לפרו' יום 1.2.2021).
עמד על כך מייזל בעדותו, כי התובעת לקחה סיכון על עצמה כשהתחילה לעבוד ולהשקיע כספים בעבודות הנ"ל שקיבלה ללא הזמנה כדין (עמ' 542 לפרו').
רמי חסון גם העיד כי הבין שלקח סיכון בנטילת עבודות ללא הזמנה כדין, אך לטעמו כך נהג במערכת יחסיו עם העירייה (עמ' 638-639 לפרו' יום 1.2.2021).
במילים אחרות, ובנוגע למרכיב ג' בעילה השנייה, נטילת העבודות המדוברות לא נעשתה שלא כדין, שכן לכאורה העבודות מלכתחילה לא נמסרו לתובעת כדין (הזמנות חתומות לאחר הבטחת תקציב).
בצדק ציינה הנתבעת בסיכומיה (סעיף 57) בהתייחס לעבודות המדוברות, כי:
"... התובעים כשלו מלהוכיח כי ניטלו מהם עבודות שכבר ניתנו להם באופן רשמי; התובעים כשלו מלהוכיח כי גם אם אכן ניטלו מהם עבודות, מדובר היה בפעולה שלא כדין מצד העירייה ו/או מי מטעמה".
למעשה התובעת רוצה כיום שבית המשפט יפסוק לה פיצוי על עבודה שלא קיבלה כדין ולא ביצעה בפועל, אלא קבלן אחר הוא שקיבל בסופו של דבר הזמנה כדין לעבודות אלה וביצע אותן.
דבר זה אינו סביר בעיניי, שכן בכך לכאורה בית משפט יתן יד או יהיה שותף לפעולות שאינן עולות בקנה אחד עם דרישות הדין.
שלא לדבר על "תוכנית קימלדורף" (אותה הזכרנו לעיל) במסגרתה, כך טוענים התובעים, ניתנו לתובעים העבודות המדוברות, שאינה אלא "קומבינה" בעייתית.
אגב קימלדורף – בעדותו ציין, כי לא היתה מניעה, כל עוד אין הזמנה חתומה, להעביר העבודות הנ"ל לקבלן אחר, זאת הגם שמייזל העביר לתובעת הפרויקטים הנ"ל לבדיקה ובחינה, אם מתאים לה לבצע אותם (עמ' 1031 לפרו' שו' 13-19; עמ' 1035 לפרו' יום 21.2.021 שו' 15-19);
אכן בסופו של יום אישרתי לתובעת תשלומים ניכרים (מיליוני ₪) במסגרת פסק הדין בתביעה הכספית. כך עשיתי, בין היתר, לנוכח המצב הנתון כי העבודות כבר בוצעו על ידי התובעת תוך שהעירייה (באמצעות נציגיה) ידעו כי חרגו מהתקציב ולא עצרו התובעת מהמשך ביצוע עבודות. בפסק דיני שם נעזרתי גם בדיני עשיית עושר ולא במשפט (סעיף 56).
יחד עם זאת, המקרה דנן, ובנוגע לעבודות החדשות שניטלו מהתובעת ביום 1.1.2014, הוא שונה.
עמדה על כך העירייה בצורה נכונה בסיכומיה (סעיף 49) בציינה כדלקמן:
"יודגש ויובחן כי אין המדובר במצב בו הקבלן החל לעבוד ללא הזמנת עבודה חתומה ביצע את הפרויקט וכעת הוא במחלוקת עם העירייה על זכותו לקבל תשלום בגין הפרויקט שהוא ביצע (ענין התביעה הכספית), אלא מדובר במצב בו הקבלן מתחיל להתכונן לביצוע הפרויקט מבלי שהעירייה קיבלה החלטה לתת לו את העבודה, ובסוף פרויקט זה ניתן לקבלן אחר לביצוע (והוא הקבלן שכמובן יקבל תשלום בגין כך)".
דברים כהווייתם ואני מסכים להם.
בכל אופן אין מקום להנציח שיטת עבודה לא תקינה כפי שהיתה בתקופתו של אביטן ביחסים עם התובעת, ונעצרה בתקופתו של גנדלמן כראש העירייה. כלשונו של קימלדורף בעדותו: "ועל טעות לא חוזרים פעמיים בראיה ציבורית אמפירית..." (עמ' 1069 לפרו' שו' 11-15);

פרויקט גלאור
182. הפרויקט הראשון מבין השניים שנותרו לבירור במסגרת העילה השנייה הוא פרויקט גלאור (בית ספר לילדים עם מוגבלות).
תמצתנו את טענות התובעים בסוגיית פרויקט זה בסעיף 65 לעיל. כעת נבחן בהרחבה את גרסת עדיהם לנדון.
183. נתחיל בגרסתו של רמי חסון כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו ת/12, בסעיפים 40-45, כדלקמן:
א. בחודש אפריל 2013 הורתה העירייה להפסיק העבודות באתר גלאור (בית ספר גלאור) בנימוק של חוסר תקציב. הפסקה זאת עמדה בעינה גם במועד הגשת התביעה הכספית, במסגרתה תבעה התובעת את שכר עבודתה החלקי עד לעצירת העבודה.
ב. התובעת נקטה אמצעים סבירים להגנה פיזית של אתר הבניה בגלאור, בכך שסגרה את האתר עם שערי ברזל ומנעולים, שנפרצו לאחר מכן בהוראת מנכ"ל העירייה זגדון, שפעל בכוחניות בלתי סבירה.
ג. הוראת העירייה להפסקת העבודה מחודש אפריל 2013 צורפה כנספח 22 לת/12. נספח זה נשלח ביום 11.4.2013 על ידי יוסף חיים עטיה מחברת מצוק (החברה של מייזל) והופנה לרמי, ובו נרשם כך:
"נא לעצור את כל עבודות הפיתוח בביה"ס הנ"ל ולסיים את המבנה".
בכותרת המכתב ברובריקת "הנושא", שנשלח בדאר אלקטרוני נרשם:
"חדרה ביה"ס גלאור, הפסקת עבודות הפיתוח!!".
ד בחודשים מאי-יולי 2013 ביצעה התובעת לבקשת מייזל ונחשונוב עבודה רבה בכדי להכין כתבי כמויות ואומדני ביצוע לפרויקט (להלן: "האומדנים"), הגם שזה אינו מתפקידה. האומדנים השתנו מספר פעמים עקב הצורך להתאים לתקציב מסויים. כל זאת נעשה כשברור לכל, גם לאחר עצירת העבודות, כי התובעת תמשיך את עבודת הפרויקט שהחלה, וכי עצירת העבודה נבעה מטעמים תקציביים זמניים בלבד.
להוכחת האמור צירף התובע לתצהירו את נספח 23 מכתבו של מייזל מיום 14.7.2013 נושא כותרת "פגישה בנושא חשבון גלאור". המכתב נשלח בדואר אלקטרוני באמצעות מזכירתו של מייזל (רויטל) ליוסי חסון (מהנדס התובעת באותה עת) ובו נרשם כך:
"אבקש להיפגש איתך ביום רביעי... במשרדי לסגירת חשבון/אומדן גלאור והשלכות על החשבונות האחרים".
צירף התובע לתצהירו (ת/12) את נספח 24, מסמך מתאריך 12.8.2014 שנשלח על ידי מייזל אל קימלדורף (מהנדס העיר דאז) נושא כותרת "מעון גלאור – אומדן תקציב". במסמך זה יש התייחסות לאומדני בניה חדשה בבית ספר גלאור ושיפוץ מבנה קיים. מסמך זה גם כותב (בהעתקים) לנחשונוב ותוהמי, שהחליף את גרשונוב בתפקידו כמנהל מחלקת מבני ציבור בעיריית חדרה.
(אעיר כבר כעת כי על גבי מסמך זה לא מופיע שמה של התובעת או מי מנציגיה, והיא אף לא כותבה למסמך זה).
התובע צירף מכתב נוסף (נספח 25 לת/12) שנשלח אליו על ידי נחשונוב נושא תאריך 19.10.2014 שנושאו: "בית ספר גל אור השלמת עבודות" (עם העתקים לגנדלמן, זגדון, בועז חריף, נועם גרייף מהנדס העיר הנכנס שהחליף את קימלדורף ועו"ד גראפי מהמחלקה המשפטית של העירייה) בו צוין כדלקמן:
"בזמנו הפסקנו את ביצוע העבודה עד שתגיש חשבון סופי לעבודות שבוצעו כולל חישובי כמויות, רשימות ברזל, ניתוח מחירי חריגים, מחירי דקל רלוונטיים, תיאום וקביעת פגישות עם המפקח מטעמנו לבדיקת החשבון.
כמו כן נחוץ לנו אומדן ריאלי להשלמת העבודות. נודה על המצאת הדרוש בתוך שבועיים ימים".
הדגיש התובע בתצהירו כי המכתב האמור נשלח אליו למרות הגשת התביעה הכספית, ומלמד הדבר על כוונה ברורה שהתובעת תהא הקבלן שימשיך בעבודה בפרויקט. אם לא נאמר כך יהא בכך משום ניצול בקבלת עבודה מקצועית ללא תמורה מהתובעת תוך ניצול מצוקתה התזרימית ורצונה להשלים את הפרויקט, תוך קבלת שכר עבודותיה.
ביום 23.10.204, השיב יוסי חסון לנחשונוב על המכתב דלעיל (עם העתקים לאותם מכותבים) בו ציין כי "אומדן העלויות לבי"ס גלאור כבר נערך על ידנו והועבר למפקח בחודש יולי 2013", ולמכתב צורף מסמך מיום 24.7.2013 נושא כותרת "ביה"ס גלאור ניתוח עלויות לסיום פרויקט".
מכתבו של יוסי חסון צורף כנספח 26 לת/12.
ביום 29.10.2014, כשבוע לאחר שהעירייה קיבלה את מבוקשה, כתב מייזל מכתב לתובעת (נספח 27), באמצעות רמי חסון, נשוא כותרת "חדרה, ביה"ס גלאור, מסירה", ובו ציין בראשית המכתב כדלקמן:
"ידוע לך היטב מי האוכלוסיה שלמענה מוקם המבנה הנ"ל וכן מה סבלה ומה רבות ההוצאות של העירייה בגלל אי הפעלת המבנה. לכן מאחר והמבנה לא הושלם ולא נמסר לשביעות רצוננו ומאחר ואין כל כוונה מצידך להתקדם להשלמתו, והמבנה עזוב וניזוק ע"י פולשים, נבקשך למסור לנו המבנה במצבו הנוכחי כדי לתעד את מה שבוצע ובמטרה להשמישו בהקדם ולצמצם נזקים".
באותו מכתב צוין כי המסירה תהא ביום 6.11.2014, ובאם לא יופיע תתבצע המסירה, תוך רישום פרוטוקול בהתאם.
לטענת התובע בתצהירו, דרישה זאת לסילוק ידה של התובעת מפרויקט גלאור אינה מוגנת בעיגון חוזי, ונעשתה על ידי העירייה בחוסר תום לב מובהק.
לאחר דין ודברים בין ב"כ התובעת לבין ב"כ העירייה קיבלה העירייה לידיה את אתר גלאור באופן חד צדדי ביום 6.11.2014 לאחר שנציג מטעם התובע לא התייצב ליום המסירה שנקבע על ידי העירייה, ולאחר פריצת מנעולי שערי האתר בהוראתו של זגדון, למרות שהיה שם ציוד של התובעת.
184. יוסי חסון בתצהירו ת/13, ובהקשר של פרויקט בית ספר גלאור, חזר על הדברים שנכתבו על ידי התובע בתצהירו ותומצתו בסעיף 183 לעיל (ראו סעיפים 25-32 לת/13).

185. מייזל, המפקח מטעם העירייה על פרויקט גלאור (עדותו עמ' 519 לפרו' יום 18.1.2021 שו' 27) ושהוזמן לעדות על ידי התובעים, נשאל לגבי פרויקט גלאור והשיב כדלקמן:
א. כשהוצג לו נספח 22 לת/12, מכתב הפסקת העבודה שנשלח לתובע על ידי משרדו (ראו סעיף 80(ג) לעיל), אישר שאכן היתה הפסקת עבודה באתר גלאור אך לא זכר את הסיבה לכך (פרו' יום 18.1.2021 שו' 22-26);
יחד עם זאת הדגיש, כי מכתב הפסקת עבודות זה התייחס לעבודות פיתוח בלבד ולא התייחס לעבודות המבנה, אותן התבקשה התובעת לסיים (עמ' 543 שו' לפרו' שו' 18);
ב. כשהוצג לו נספח 23 לת/12 (ראו סעיף 80(ה) לעיל), נשאל והשיב כדלקמן:
"ש. תעבור לנספח 23. זה מייל מיום 14 ביולי 2013, שיוצא ממך ליוסי חסון, אתה כותב לו.... זה מייל שאתה כתבת אז, למה?
ת: כי היינו באוויר, לא ידענו, לא קיבלנו חשבון, לא קיבלנו כתבי כמויות מסודרים והיינו בהרגשה שאי אפשר לתכנן את התקציבים בלי לקבל את האינפורמציה מהקבלן.
ש: אבל זה אותו עניין גלאור שכמה חודשים קודם, נעצרו העבודות כבר.
ת: לא, גלאור כן היה, אני לא זוכר בדיוק מה היה אבל לדעתי היה תחזית לחריגה גדולה בעבודות הפיתוח (עמ' 516 לפרו' שו' 1-10);
ג. הוצג לו נספח 27 לת/12 (סעיף 80(ט) לעיל), מכתבו בו דרש מהתובעת למסירת אתר גלאור לידי העירייה, ונשאל מי הנחה אותו לשלוח מכתב זה. השיב:
"עיריית חדרה...גרשון (נחשונוב – ח"ש)... הנחה אותי, הוא אמר לי בדיוק כמו שכתוב כאן, תכין ניתוח עלויות לסיום הפרויקט. וזה בגלל שינויים במתקנים, שייקרו את העניין וצריך תחזית של חריגה מהתקציב" (פרו' יום 18.1.2021 עמ' 516 שו' 19-25);
ציין כי בשלב שליחת המכתב נספח 27 לת/12 טרם נקבע קבלן שימשיך את עבודות הפרויקט. בשלב יותר מאוחר יצא מכרז השלמות, זכה קבלן שהשלים העבודות (פרו' יום 18.1.2021 עמ' 517 שו' 1-2);
כשנשאל האם בתקופת מכתבו נספח 27 התובעת לא ניהלה איזשהו משא ומתן להשלמת עבודות אתר גלאור השיב:
"ת. כן, היה משהו כזה. וזה איכשהו לא הגיע לידי מימוש. לכן אנחנו גם רצינו להזמין אותו (את רמי חסון – ח"ש) לפגישה, שהוא לא בא.
כב' השופט: נציגי חברת רמי חסון נעדרו מדוח המסירה כי הם לא רצו לבוא, הם הוזמנו?
העד: הם הוזמנו והם לא רצו לבוא.
כב' השופט: ידוע לך למה הם לא רצו לבוא?
העד: לא. אני לא זוכר פרטים למה.
כב' השופט: לא בדקתם בדיעבד, למה הם לא התייצבו?
העד: בטח שכן, דיברתי אתו אבל אני לא זוכר את הסיפור. היה נושאים כספיים שהוא, וויכוח על זה שאנחנו רוצים ממנו אימות של המחירים ולא קיבלנו ולא הגענו לכלל הבנה לגבי אומדן נכון של השלמת העבודה.
עו"ד י. רונן: רמי חסון בתצהיר שלו, אומר שמה שהכעיס אותו, שהעירייה בעצם החליטה קודם לסלק אותך (צריך להיות "אותו" – ח"ש) משם ואחרי זה נשב אתך על העניין הכספי. זה זכור לך?
העד: לא, אני לא יכול ל.
ש: אתה לא זוכר.
ת: לא יכול להעיד על זה" (עמ' 517 לפרו' שו' 12-26);
הוא אישר שביום המסירה (6.11.2014) נפרצו מנעולי האתר בהוראת זגדון והושמו מנעולים חדשים על השערים (עמ' 518 לפרו' שו' 1-2).
יחד עם זאת הוסיף כי:
"מי שנעל שם את השטח זה רמי וזה לא בהתאם להסכם. לפי ההסכם, ליזם צריכה להיות גישה חופשית. אז זה היה מין תפיסת בעלות כזאת, כאילו שלא יכנס אף אחד עד שלא יוסדרו העניינים. ואז לפי מיטב זכרוני, העירייה שברה את המנעולים ושמה מנעולים מטעמה. אבל הכניסה של קבלן אחר, החלפת לוחות וכן הלאה, זה הכול הליך הרבה יותר מאוחר, כשנכנס קבלן אחר. וזה היה אחרי הכנת מכרז... עם חידוש תוכניות, דיון והתקשרות עם הקבלן האחר. זה לא היה במהלך המשא ומתן על המשך העבודה של רמי" (עמ' 518 לפרו' שו' 13-19).
כשהופנה למכתבו של ב"כ התובעים אליו מיום 2.11.2014 (נספח 28 לת/12, שבא בעקבות מכתבו נספח 27 לת/12 שדובר לעיל), אישר כי קיבלו והוסיף:
"אני לא קראתי את כולו אבל הוא מתעלם מזה שהייתה חריגה תקציבית, שאי אפשר להתעלם ממנה" (עמ' 518 לפרו' שו' 23-24).
מייזל אף הוסיף שהחריגה מתקציב בעבודתה של התובעת אף היתה מעבר לתב"ר שאושר לעניין (עמ' 519 לפרו' שו' 1-11);
מייזל הכחיש את טענתו של התובע בתצהירו כי מכתבו נשוא נספח 27 לת/12 נשלח בחוסר תום לב. הוא הדגיש כי במכתב ההפסקה שנשלח לתובעת היא נדרשה להפסיק את עבודות הפיתוח בלבד ולהשלים את המבנה אך לא עשתה כן (כפי שרשם במכתבו נספח 27 לת/12). כך גם פריצת המנעולים היתה לגיטימית כיוון שאסור היה לתובעת לשים שם מנעולים כאמור (עמ' 544 לפרו');
186. נחשונוב, מנהל מחלקת מבני ציבור בעירייה, גם הובא לעדות על ידי התובעים, ונחקר בישיבת יום 18.1.2021. תמצית עדותו בהקשר לפרויקט גלאור היא כדלקמן:
א. באשר למכתבו של מייזל נספח 18 לת/12 (להפסיק את עבודות הפיתוח בגלאור), השיב כי הוא הורה להפסיק העבודות בגלאור כי לא הגדילו התקציב לכך, ולא היה תקציב להמשך עבודות (עמ' 565 לפרו' שו' 24-27);
ב. כשעומת עם טענת התובעים כי למרות מכתב הפסקת העבודות נספח 18 לת/12 התובעים המשיכו, לבקשתו ולבקשת מייזל בחודשים מאי ויולי 2013 להכין כתבי כמויות ואומדני ביצוע לפרויקט, השיב כך:
"לא, אני אתקן אותך. אחרי שהודענו לו (לרמי – ח"ש) שאין תקציב וכל זה, ביקשתי ממייזל יצחק ורמי גם ישב, שמעו, מהנדס העיר רוצה לדעת איפה, כמה כסף חסר פה, על מה מדובר. הפסקתם את העבודה, לא רוצה שתמשיכו, אתם טוענים שאין מספיק תקציב לבנייה, אני רוצה לדעת כמה בסוף הבניין הזה יעלה, כמה הוא יעלה, הפסיקו את העבודה" (עמ' 566 לפרו' שו' 6-10).
לשאלה האם התובעת/ים הכינו את שנדרשו השיב – "אני חושב שכן... נתנו את זה למהנדס העיר" (עמ' 566 לפרו' שו' 12-13);
ג. הוא אישר את מכתבו שנשלח לרמי נספח 25 לת/12 מיום 19.10.2014 (ראו סעיף 80(ו) לעיל).
כשנשאל אז הכיצד 10 ימים לאחר מכן נשלח לתובעת מכתב בו נדרשה למסור אתר גלאור לידי העירייה (נספח 27 לת/12), השיב כי מכתב זה לא זכור לו, יכול להיות שנשלח. לו לא היתה מעורבות בשליחת המכתב, ומבחינתו התובעת היתה יכולה להמשיך בעבודתה באתר לו היה תקציב (עמ' 568 לפרו' שו' 1-8; עמ' 585 לפרו');
ד. לגבי העבודות בגלאור ציין, כי עד הפסקת העבודות בהעדר תקציב, התובעת הספיקה לבצע העבודות הבאות:
"את השלד, את הפנים כמעט סיים הכול, חשמל סיים. היה צריך לעשות גידור, היה צריך לעשות את המזגנים לסיים, כל מיני דברים כאלה" (עמ' 571 לפרו' שו' 25-27);
187. יוסי חסון נחקר על תצהיר עדותו הראשית ת/13 בישיבת יום 3.2.2021, ובהקשר הרלוונטי לאתר גלאור ציין, כי לעיתים, בתור קבלן שעובד עם העירייה, הם היו עוזרים לעירייה בהכנת אומדנים וכתבי כמויות, הגם שזה לא תפקידם ולמרות שבסופו של דבר הפרויקט לא יצא לפועל על ידם. כדוגמא הביא אתרי בית ספר גלאור, עמל ועוד (עמ' 795 לפרו' שו' 16-20).
יחד עם זאת יוסי הבהיר קודם לכן בעדותו כי לטעמו העבודות נשוא העילה השנייה, לרבות התוספות של בתי הספר (גלאור ועמל), "הועברו אלינו לצרכי ביצוע" (עמ' 791 פרו' שו' 10).
היינו – ה"התנדבות" של התובעים לעזור בהכנת אומדנים וכתבי כמויות בגלאור ועמל נבעו מציפייתם לקבל את העבודות הנ"ל.
188. כעת נבחן את עדי הנתבעים בהקשר לאתר גלאור.
189. גרסתו של גנדלמן, עליה עמדנו בהרחבה לעיל, היתה כי לא היה מעורב בהחלטה על הפסקת עבודות אלא הדרג המקצועי בעירייה, ואתר בית ספר גלאור בכלל זה.

190. נתחיל בעדותו של קימלדורף מיום 21.2.2021, מהנדס העיר בתקופה הרלוונטית, שתמציתה כדלקמן:
א. את פרויקט גלאור שביצעה התובעת בחלקו הראשון (שלב א'), הנחה את נחשונוב לעצור, אחרי שהתייעץ עם מנכ"ל העירייה, כייון שנתקעו עימו בהעדר תקציב (עמ' 1024 לפרו' שו' 14-17; עמ' 1026 לפרו' שו' 20);
ב. הרעיון שלו היה, לפחות לגבי עבודות בתי הספר להם חצר גדולה, לפצל בין עבודות הבינוי לעבודות הפיתוח, כשאת עבודות הפיתוח (כמו בגלאור) לבצע כפרויקט חדש עם הזמנה חדשה, תוך השגת תקציבים מתאימים. זאת כיוון שעבודות הפיתוח לא תומחרו הגם שתוכננו (עמ' 1024 לפרו' שו' 5-11; עמ' 1055 לפרו' שו' 3-21; עמ' 1061 לפרו' שו' 17-26);
קימלדורף הדגיש שהזמנות העבודה לבתי הספר שהוצאו לתובעת כללו פיתוח צמוד בלבד, ולא את מלוא הפיתוח (עמ' 1060 לפרו' שו' 24-25);
191. זגדון, מנכ"ל העיריה בתקופת גנדלמן כראש עירייה, ציין בעדותו מיום 15.3.2021 לענין פרויקט גלאור כדלקמן:
א. על פרויקט גלאור שמע שכן עסקינן בבית לילדים עם מוגבלות והקבלן שם (התובעת) עיכב את סיום עבודות הבינוי. בלשונו:
"... זאת אומרת העבודות גם התעכבו, ילדים מסכנים, בכוונה אני אומר מסכנים, בגלאור בעיקר שזה ילדים מיוחדים, סבלו למעלה משנה כתוצאה מזה שהעבודות לא נמסרו. זה היתה ההתערבות שלי ולא בהקשר של איזה קבלן יבצע איזה עבודה כי גם אין לי מושג" (עמ' 1124 לפרו' שו' 18-21).
ב. בהמשך עדותו שב וציין כי עבודות המבנה בגלאור הופסקו על ידי התובעת (הגם שלא נכללו בהפסקת העבודה שניתנה לגבי אתר זה) והתובעת סירבה למסור הפרויקט חזרה לעירייה, עד שנאלץ להורות על מסירה חד צדדית לעירייה (עמ' 1127 פרו' שו' 24-36; עמ' 1128 לפרו' שו' 1-2);
192. אלה הנתונים עימם יש להכריע בשאלת פרויקט גלאור.
כשאני בוחן את סוגיית בית ספר גלאור ואת טענת התובעים כי המשך העבודות באתר זה הוצאו מהתובעת, אודה כי לא ירדתי לסוף דעתם בנדון.

אבהיר מיד את הדברים. אך לפני כן אציין שלוש עובדות חשובות להמשך הדיון:
א. נספח 22 לת/12, מכתב הפסקת העבודות שנשלח לרמי ביום 11.4.2013 לא התייחס לכלל העבודות בפרויקט גלאור, אלא רק לעבודות פיתוח, להבדיל מעבודות המבנה (בניה ושיפוץ). כך נרשם במפורש במכתב האמור (ראו נוסח המכתב, לרבות כותרתו ("הפסקת עבודות הפיתוח" בלבד, סעיף 80(ג) לעיל);
עמד על כך גם מייזל בעדותו (ראו סעיף 82(א)), תוך הדגשה כי התובעת התבקשה לסיים את עבודות המבנה.
ב. חוזה המסגרת נחתם ביום 5.8.2010. תקופתו היתה ל-24 חודשים, והוארכה פעמיים עד ליום 5.2.2014 (ראו סעיף 7 לעיל; כן ראו עדותו של רמי חסון מיום 1.2.2021 עמ' 637 לפרו' שו' 20-21);
ג. סבורני כי אין מחלוקת כי עבודות הפיתוח באתר גלאור הופסקו בחודש 4/2013 מחמת חוסר תקציבי.
אני אוסיף, בהתאם לעדותו של קימלדורף, כי הרעיון היה שאת עבודות הפיתוח של בתי הספר, לרבות גלאור, תוציא העירייה למכרז כעבודה חדשה, תוך השגת תקציבים מתאימים (ראו עדותו של קימלדורף בנקודה זאת בסעיף 87(ב), בה נתתי אמון בהיותה סבירה והגיונית ותואמת את המצב בשטח, של העדר משמעותי בתקציב לעבודות הפיתוח הנדרשות. עדותו גם תאמה את תיאור הדברים על ידי מייזל בעדותו בסעיף 82(ה)). בכך ניתן יהיה למצוא מוצא חוקי ל"בור התקציבי" אליו נקלעה העירייה בפרויקט זה.
קימלדורף הדגיש בעדותו, כי הזמנות העבודה שהוצאו לתובעת לבתי הספר (ובכללם גלאור) כללו פיתוח צמוד בלבד, ולא את מלוא הפיתוח. לכן ניתן היה לעשות את הפיצול האמור בנוגע לעבודות הפיתוח הנרחבות יותר, ולהוציא עבודות אלה במסגרת הזמנת עבודה חדשה שתלווה בתקציבים מתאימים ותצא למכרז חדש (סעיף 87(ב) לעיל).
193. כאמור ביום 11.4.2013 קיבל רמי חסון את המכתב נספח 22 לתצהירו על הפסקת עבודות הפיתוח בגלאור, ומשלב זה ואילך היתה יכולה התובעת להמשיך בעבודות המבנה בלבד בהתאם להזמנת העבודה שנמסרה לה, ולעצור את עבודות הפיתוח הנרחבות, שהיו אמורות לצאת בהזמנת עבודה חדשה, בצירוף מכרז חדש.

194. את מצב הדברים הנתון כמתואר לעיל ניתן היה לראות בשתי פריזמות, נקודות מבט, שונות:
א. לכאורה הפרה של הזמנת העבודה שנמסרה לתובעת על ידי העירייה בכל הקשור לפרויקט בית ספר גלאור, שכן הוצאו מהתובעת כבר במועד ההודעה על הפסקת העבודה ביום 11.4.2013 עבודות הפיתוח שיחייבו הזמנת עבודה חדשה כולל השגת תקציבים ויציאה למכרז חדש; או מסירת העבודה לזכיין החדש על פי הסכם מסגרת חדש שייחתם עימו (נזכיר כי הסכם המסגרת של התובעת עם העירייה פג ביום 5.2.2014 והתביעה הכספית הוגשה ביום 27.2.2014 והזמנת עבודה חדשה לעבודות הפיתוח בגלאור טרם יצאה את הפועל).
ב. הסכמה של התובעת לצמצום ההזמנה בכל הקשור לפרויקט גלאור בהתאם להודעת הפסקת העבודה (נספח 22 לת/12). היינו השלמת עבודות המבנה והסכמה כי עבודות הפיתוח הנרחבות/הנותרות יושלמו בעתיד בהתאם להזמנה חדשה על כל המשתמע מכך (מכרז או הוצאה לזכיין רלוונטי על פי הסכם המסגרת בעת הרלוונטית).
195. אקדים ואומר כי הראיות שבפני מלמדות כי התובעת ראתה את הדברים בהתאם לנקודת המבט השנייה (ומיד נראה זאת). היינו התובעת השלימה עם צמצום הזמנת העבודה בהתאם, וכל שנותר לה היה רק לסיים את עבודות המבנה בהתאם להזמנת העבודה הקיימת (למעט עבודות פיתוח נרחבות, להבדיל מפיתוח צמוד שהתבצע על ידי התובעת כפי שהעיד קימלדורף).
196. בכל אופן, אם יהיה מי שיטען כי נקודת המבט הראשונה היא המדויקת יותר, בניגוד לדעתי, כי אז יש לומר כי עילת תביעה זו חסומה בפני התובעים במחסום דיוני של השתק עילה, עליו עמדנו לעיל.
ככל שסברה התובעת כי מכתב הפסקת העבודות הוא בגדר הפרת הזמנת העבודה והסכם המסגרת על ידי העירייה, כי אז העילה גובשה כבר ביום משלוח המכתב בדואר אלקטרוני לרמי ביום 11.4.2013, וודאי שכך הוא הדבר נכון ליום הגשת כתב התביעה הכספית ביום 27.2.2014 (כ-10 חודשים וחצי לאחר מכן), שעילתה נעוצה בעבודות שנמסרו מכח הסכם המסגרת, ובית ספר גלאור בכלל זה.
ודוק, התביעה הכספית כללה את פרויקט גלאור, אלא שלטענת התובעים (שפורטה גם לעיל) הם כללו בה בהתייחס לגלאור רק את השכר המגיע להם עד מועד הפסקת העבודות, ולא מעבר כך. על כך נענה, כי אם נקודת המבט הראשונה היא המדויקת יותר, היינו מכתב הפסקת העבודות מהווה הפרת הזמנת העבודה והסכם המסגרת, היה על התובעת בתביעה הכספית גם לכלול רכיבי תביעה נוספים הנובעים ממכתב הפסקת העבודות האמור, אשר הם פיצויי קיום או פיצויי הסתמכות, הנובעים מחמת הפסקת העבודות שלא כדין (לגרסת התובעים). משלא עשתה כן התובעת בתביעה הכספית ללא קבלת היתר לפיצול סעדים כנדרש (שוב נפנה בדברינו לעיל בנקודה זאת), היא מנועה מלעשות כן כעת, במסגרת התובענה הנדונה, מחמת השתק עילה.
197. בכל מקרה, כך לדעתי, הראיות מלמדות כי התובעת הבינה את מכתב הפסקת העבודות (עבודות הפיתוח הנרחבות יותר) בפרויקט גלאור, כצמצום הכרחי של הזמנת העבודה בפרויקט הנובע מהעדר תקציב להמשך העבודות שם, ומיצוי העבודות בשלב זה (נקודת המבט השנייה אותה הצגתי בסעיף 194(ב) לעיל).
להלן אפרט את הראיות המלמדות על כך:
א. התובעים קיבלו את מכתב הפסקת עבודות הפיתוח בגלאור לכאורה בשוויון נפש. פשוט עזבו האתר אפילו מבלי לסיים את עבודות המבנה, למרות שלא נכללו במכתב הפסקת העבודות נספח 22 לת/12, נעלו את שעריו במנעולים (לטעמי שלא כדין, ולכך נתייחס להלן) ולא הוציאו כל מכתב לתובעת/ים בו מוחים על הפסקת העבודות כאמור. התובעים צירפו לתצהירו של רמי חסון (ת/12) מספר רב של נספחים, ובמהלך ניהול התובענה צירפו מספר רב נוסף של מסמכים (והמוצגים הרבים ילמדו על כך), אך לא הציגו כל מסמך אחד ששלחו כאמור במחאה על הפסקת העבודות האמור;
ב. התובעים מיהרו להוציא לעירייה "חשבון סופי" לפרויקט גלאור, עובדה שיש בה בכדי ללמד לכאורה על ראייתם את עבודתם בפרויקט כזה כתמה ונשלמה, בהתאם לצמצום הזמנת העבודה על פי מכתב הפסקת העבודות נספחח 22 לת/12. רק מייזל הוא ששינה את כותרת המסמך מ"חשבון סופי" ל"חשבון טרום סופי", כפי שעשה עם יתר החשבונות הנוגעים לפרויקטים אחרים שנכללו בתביעה הכספית (בנדון ראו נ/2, תצהירו של מייזל בתביעה הכספית, סעיף 13).
ג. פרויקט גלאור נידון בהרחבה בפסק הדין בתביעה הכספית, ובמיוחד נפנה לסעיפים 120-121 לפסק הדין, שלשונם כדלקמן:
"120. בית ספר גלאור (שיפוץ מבנה ישן)
אושר חשבון טרום סופי ביום 2/7/13 בחתימות מייזל ונחשונוב, בסכום של 1,602,303 ₪, כשסכום זה מגלם את סך כל הכספים המאושרים לתשלום במצטבר לפרויקט.
עד ליום הגשת התביעה שולם סך של 712,193 ₪, והיתרה לתשלום 890,110 ₪ בצירוף מע"מ.
(כאן נעיר כי יוסי חסון ציין בתצהירו, כי סכום צפי סופי של המפקח מייזל לסיום הפרויקט עמד על סך של 1,950,000 ₪, כעולה מנספח 2 לתובענה, ואף ציין כי דרישת התשלום של התובעת עמדה על 1,961,470 ₪. יחד עם זאת התובעת כאמור מבססת תביעתה על החשבונות המאושרים הטרום סופיים, וזה אושר לה לגבי הפרויקט בנדון בסך של 1,602,603 ₪, כמצוין בסעיף 244.2 ל-ת/1. זה הסכום הקובע לטעמי מבחינת התובעת לצורכי תובענה זו, המבוססת על החשבונות המאושרים הטרום סופיים).
121. בית ספר גלאור (הקמת מבנה חדש + פיתוח)
אושר חשבון טרום סופי ביום 8/7/13 בחתימות מייזל ונחשונוב, בסכום של 2,704,696 ₪ (זאת לעומת הכתוב ב-ת/1 כי אושר חשבון טרום סופי בשיעור של 3,005,218 ₪), כשסכום זה מגלם את סך כל הכספים המאושרים לתשלום במצטבר לפרויקט, לאחר הפחתה של 10% מן היתרה לתשלום.
עד ליום הגשת התביעה שולם סך של 2,704,981 ₪. מכאן כי אין יתרה לתשלום (ואפילו שולם לכאורה ביתר, עד ליום הגשת התביעה ובהסתמך על החשבון הטרום סופי המאושר, סכום של 285 ₪).
(כאן נעיר כי יוסי חסון ציין כי הצפי הסופי של המפקח מייזל לסיום הפרויקט הנ''ל עמד על סך של 6,079,500 ₪ מתוכם הם זכאים ל-3,760,920 ₪, שכן הפרויקט לא הסתיים. יחד עם זאת, היות שהתובענה דנן בוססה על החשבונות הטרום סופיים המאושרים, הם אלה הקובעים לחישוב היתרה לצורכי תובענה זו)".
היינו רואים התחשבנות המכוונת להיות סופית להזמנת העבודה המיוחסת לבית ספר גלאור, שהסתיימה – בהתאם לצמצומה על פי מכתב הפסקת העבודות מיום 11.4.2013 (נספח 22 לת/12).

ד. אם עוד נותר ספק בנדון נפנה לסעיף 77 סיפא לפסק הדין בתביעה הכספית, שלשונו כדלקמן:
"נספח 59 הוא מכתבו של נחשונוב מיום 24/7/13 לגב' יעל בלדב, חשבת אגף ההנדסה, על פיו עבודות בתי הספר אמורות להסתיים הרבה מעבר ל-15/8/12, כדלקמן:
פרויקט בית הספר מדעים ויהדות שלב א' – הסתיים ביום 15/9/12.
פרויקט בית הספר מדעים ויהדות שלב ב' –הסתיים ביום 31/12/12.
פרויקט בית ספר גלאור – הסתיים ביום 10/4/13.
פרויקט בית הספר הדמוקרטי – הסתיים ביום 1/9/12".
במכתב זה של נחשונוב (שהובא לעדות בתובענה דנן על ידי התובעים דווקא) מיום 24.7.2013 (כשלושה חודשים וחצי לאחר שליחת מכתב הפסקת העבודות נספח 22 לת/12) מציין נחשונוב בפני הגב' יעל בלדב חשבת אגף הנדסה בעירייה, כי פרויקט בית ספר גלאור הסתיים ביום 10.4.2013 (סמוך למועד שליחת מכתב הפסקת עבודות הפיתוח מיום 11.4.2013). הוא כותב כי פרויקט גלאור הסתיים, בין יתר פרויקטים אחרים שהסתיימו וגם לגביהם הוגשו חשבונות סופיים שמייזל תיקן לטרום סופיים.
היינו התובעים והעירייה ראו את פרויקט גלאור במועד שליחת מכתב הפסקת העבודות כ"פרויקט שהסתיים". אמנם פרויקט גלאור יזדקק להשלמות, אך לכך כבר יהיה צורך בהזמנה חדשה מגובה בתקציבים.
ה. נספח 23 לת/12 גם מלמד כי הצדדים ראו את מכתב הפסקת העבודות כצמצום ההזמנה הנוגעת לפרויקט גלאור (וגם זאת לנוכח העדר תקציב להמשיכו). נספח 23 הוא מכתבו של מייזל, שנשלח במייל ליוסי חסון ביום 14.7.2013 (כשלושה חודשים לאחר מכתב הפסקת העבודות), ובו מבקש להיפגש עימו "לסגירת נושא חשבון" בנוגע לפרויקט גלאור. ודוק – "סגירת חשבון" ולא "חשבון חלקי", תוך ציפייה להמשך. היינו – ראיית מכתב הפסקת העבודות (נספח 22 לת/12) כמיצוי הזמנת העבודה באתר גלאור.
ו. התובעת גם הבינה את מצב הדברים כך בכל הקשור לפרויקט גלאור לאחר קבלת מכתב הפסקת העבודות נספח 22 לת/12. התובעת גם הבינה שהיא צריכה למסור החזקה בפרויקט זה (לאחר השלמת עבודות המבנה שלא הופסקו כאמור מכח מכתב הפסקת העבודות) לעירייה. היא לא עשתה כן מסיבה אחת ויחידה, זכות עכבון שעומדת לה מכח סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974, ולא מהטעם כי ראתה בהפסקת העבודה כהפסקה זמנית שתימשך על ידה בעתיד. על כך אני למד ממכתבו של ב"כ התובעים למייזל מיום 2.11.2014 נספח 28 לת/12 (שבא בעקבות מכתבו של מייזל לתובעים ביום 29.10.2014 – נספח 27 לת/12, ראו סעיף 80(ח) לעיל).
בסעיף 11 לת/28 הנ"ל כותב ב"כ התובעים למייזל, בסעיף 11 כי:
"מרשתי מתנגדת ליטול חלק בסיור מסירה באתר, משום שבנסיבות הענין... אין כל סמכות לעירייה 'לזרוק' את מרשתי מן האתר ללא ביצוע מלא של יתרת החוב, ובה בעת עומדת למרשתי זכות עכבון בהקשר זה".
נזכיר כי מכתב זה של ב"כ התובעים נשלח למייזל ביום 2.11.2014, כ-19 חודשים לאחר מכתב הפסקת העבודות נספח 22 לת/12 שנלח כאמור ביום 11.4.2013. גם אז, כתשעה חודשים לאחר פקיעת תוקף הסכם המסגרת שבין העירייה לתובעת, כשכבר היה ברור לתובעים שהתובעת לא תמשיך בעבודות גלאור שיכללו בהזמנה החדשה (וימסרו כנראה לזכיין החדש של העירייה לעבודות מבני ציבור, שיבוא תחת התובעת), כל שטענה לו התובעת היה לזכות עכבון כדי לקבל את יתרת החוב שמגיע לה על עבודותיה בפרויקט גלאור עד מועד הפסקת העבודות בו. לא היתה במכתב זה כל טענה על זכותה או זכאותה של התובעת להמשיך בעבודות הפרויקט בגלאור.
יותר מזה – במכתב ב"כ התובעים לב"כ העירייה מיום 10.11.2014 (נספח 31 לת/12), כתשעה חודשים לאחר הגשת התביעה הכספית, התמצתה דרישתה של התובעת בכספים שמגיעים לה עד מועד הפסקת העבודות בגלאור, ולא מעבר לכך (סעיף 15 למכתב).
היינו – התובעת ראתה במכתב הפסקת העבודות את מיצוי הזמנת העבודות באתר זה, ללא כל טענה בנדון.
198. משכך הם פני הדברים, והזמנת פרויקט גלאור מוצתה או הסתיימה עם מכתב הפסקת העבודה באתר זה ביום 11.4.2013, הוגש חשבון סופי לגבי אתר זה (שהפך ל"טרום סופי" על ידי מייזל) ונדון והוכרע בתביעה הכספית, לא ניתן לדבר כיום על הוצאת פרויקט זה מהתובעת/ים שלא כדין (מרכיב ג' לעילה השניה).
199. התובעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי הובטח לה על ידי העירייה, ו/או כי העירייה התחייבה לה, כי המשך העבודות בגלאור בהתאם להזמנה החדשה יהיה שלה.
סבורני כי העירייה גם לא היתה יכולה להבטיח או להתחייב כאמור, שכן הדבר אינו תקין מנהלית, שלא לומר לא חוקי. הרי הזמנה חדשה כזאת צריכה היתה להימסר לזכיין החדש לפי הסכם המסגרת (ולא בטוח כי תהיה זאת התובעת, ואכן במועד הרלוונטי הסכם המסגרת עם התובע כבר פקע), או תצא למכרז בו ימצא זוכה כדין, ולא בטוח כי תהיה זאת התובעת.
אכן, התובעת הראתה כי העירייה התייעצה עימה לגבי אומדנים וכתבי כמויות להמשך עבודות בית ספר גלאור (ראו גרסתו של רמי חסון בתצהירו המסוכמת בסעיף 183 לעיל), ואני מוכן לצאת מנקודת הנחה כי התובעים "זרמו" עם בקשות העירייה בנדון, בציפייה כי הם יקבלו את עבודות ההמשך בפרויקט זה (ראו עדותו של יוסי חסון המוזכרת בסעיף 187 לעיל). יחד עם זאת היו יכולים התובעים לומר לעירייה ו/או נציגיה, כי כל עוד הזמנת עבודות ההמשך בפרויקט גלאור אינה "בכיסה" של התובעת, אין הם מוכנים להמשיך להשקיע זמן ומשאבים בפרויקט גלאור. במיוחד כשאז טרם שילמה להם העירייה את מלוא שכרם על העבודה שכבר בוצעה בגלאור (ראו התביעה הכספית).
לכן המשך עזרתם של התובעים לעירייה בתמחור עבודות ההמשך של פרויקט גלאור אינה מקנה לה כל זכויות בפרויקט זה. כל עזרתם בנדון היתה מרצונם הטוב והחופשי בבחינת "שלח לחמך על פני המים", ללא כל הקניית זכויות בפרויקט המשך זה.
200. יותר מזה – המשך התנהלות התובעים בפרויקט גלאור לאחר קבלת מכתב הפסקת העבודות נספח 22 לת/12 מתגלית לכאורה כלא תקינה בשתי נקודות לפחות, כדלקמן:
א. כפי שהסקנו וקבענו לעיל, מכתב הפסקת העבודה למעשה צמצם את הזמנת העבודה בבית ספר גלאור, באופן שהתובעת הגישה חשבון סופי לגביו, שהפך בהוראת מייזל לטרום סופי.
ביום 27.2.2014 הגישה התובעת את התביעה הכספית וכללה בה את תביעותיה הכספיות בנוגע לפרויקט זה התואמות (לגרסתה דאז) את הסכום המגיע לה עד מועד הפסקת העבודות. אם כך איזו הצדקה היתה להמשיך ולהחזיק באתר זה עד לאחר הגשת כתב התביעה ולטעון לזכות עכבון?! הרי בית המשפט כבר ידון ויכריע בתביעותיה בנדון במסגרת התביעה הכספית!
בנקודה זאת השיג ב"כ העירייה במכתבו לב"כ התובעים מיום 4.11.2014, ת/29 לת/12 (שנשלח בתגובה למכתבו של ב"כ התובעים למייזל מיום 2.11.2014, נספח 28 לת/12), ורשם בסעיף 9 למכתבו האמור את הדברים הבאים:
"זאת ועוד, מאחר שלטענת העירייה, מרשתך היא זו שהפרה את חוזה המסגרת (וטענתה זו גם היא מתבררת בימים אלה במסגרת תא"ק 31371-02-14), הרי שאף מטעם זה מנועה מרשתך מלהפעיל זכותה הנטענת לעכבון".
אמנם ב"כ התובעים במכתב תשובה ששלח לב"כ העירייה (נספח 31 לת/12) סבר כי פרשנות התנאים לקיומה של זכות עכבון אינה כנטען על ידי ב"כ העירייה, ונימק זאת. יחד עם זאת אנוכי סבור, כי המשך החזקת האתר על ידי התובעים מיום 11.4.2013 (מועד שליחת מכתב הפסקת העבודות) ועד ליום קבלת המסירה באופן חד צדדי על ידי העירייה ביום 6.11.2014 (נספח 30 לת/12), כשנה ושבעה חודשים, כששערי האתר נעולים ותביעה כספית הוגשה בנדון בחודש 2/2014, לא היה מעשה תקין.
אני סבור שמייזל, העד מטעם התובעים, תיאר את הדברים יפה בעדותו, ונפנה לדבריו שצוטטו בסעיף 185(ו) לעיל.
ב. כפי שציינו לעיל, מכתב הפסקת העבודות באתר גלאור התייחס רק לעבודות פיתוח ולא לעבודות מבנה, שהיו צריכות להסתיים כמתוכנן על פי הזמנת העבודה.
ברם, כעולה ממכתבו של מייזל לתובעת ביום 29.10.2014 (נספח 27 לת/12, שראשיתו צוטטה בסעיף 183(ט) לעיל), התובעת לא סיימה את עבודות המבנה של פרויקט גלאור, למרות שאלה כאמור לא הופסקו.
במעמד המסירה החד צדדית (ללא נוכחות נציגי התובעת) של אתר גלאור ביום 6.11.2014 נוהל פרוטוקול מסירה (נספח 30 לת/12), ושם פורטו ליקויי מבנה שלא תוקנו/הושלמו על ידי התובעת למרות שאלה לא הופסקו כאמור. גם נחשונוב עמד על העבודות שטרם הושלמו במבנה אתר גלאור (ראו סעיף 186(ד) לעיל).
ב"כ התובעים במכתב תשובתו למייזל מיום 2.11.2014 (נספח 28) הודה כי עבודות המבנה, הגם שכאמור לא הופסקו במכתב הפסקת העבודות, לא נמשכו והושלמו על ידי התובעת, ותלה זאת, לטעמי בטעות, במכתב הפסקת העבודות, שכאמור לא כלל הפסקת עבודות אלה (ראו סעיפים 5-6 לת/28).
לנוכח התנהלותה זאת של התובעת, ניתן היה להבין את הטרוניה של זגדון אותה ביטא בעדותו (אותה תימצתי בסעיף 191(א) לעיל) נגד התנהלות התובעים בכל הקשור לפרויקט גלאור לאחר קבלת מכתב הפסקת העבודות, ולאורך חודשים ארוכים עד למועד המסירה החד צדדית ביום 6.11.2014. דבריו אלה לטעמי אינם חסרי בסיס.
201. לסיכום פרק זה אומר, כי בכל הקשור לפרויקט גלאור לא הוכח על ידי התובעים המרכיב השלישי של העילה השניה אשר הוא - "נטילת העבודות היתה שלא כדין".
פרויקט עמל
202. כעת נבחן אם הוכח המרכיב השלישי של העילה השניה (נטילת העבודות היתה שלא כדין) לגבי הפרויקט הנוסף שטענה לו התובעת – פרויקט עמל.
203. נתחיל בבחינת תצהירו של רמי חסון (ת/12) בהתייחס לפרויקט זה (סעיפים 46-61), שתמציתם כדלקמן:
א. העבודות בפרויקט עמל התבצעו בהתאם לשלוש הזמנות עבודה חתומות כדלקמן (נספח 33 לת/12):
הזמנה מיום 9.7.2013 (בניית כיתות בית ספר עמל);
הזמנה מיום 13.6.2014 (השלמת הזמנת העבודה הראשונה);
הזמנה מיום 1.7.2014 (תוספת בגין עבודות קומת קרקע).
ב. העירייה שינתה את התוכניות של הפרויקט פעמים רבות. שוב חזרה בעיית תכנון לקוי ותקצוב לקוי של העירייה את פרויקט עמל.
ג. בחודשים האחרונים של שנת 2014 ועד חודש מאי 2015 נאלצה התובעת להפסיק את הבניה משום שהעירייה הורתה לה לא לחרוג מהזמנות העבודה המקוריות.
ד. בתחילת שנת 2015 התבקשה התובעת להכין כתבי כמויות, ניתוח מחירים ודוחות כספיים לשם השלמה מיידית של הפרויקט. בנדון אף צורף נספח 40 לת/12, סיכום פגישה עם תוהמי ממנה עלתה אפשרות שהתובעת תשלים את העבודות בפרויקט.
ה. בסופו של יום, בתאריך 11.2.2015 התקבלה הודעתו של תוהמי, שהחליף אל נחשונוב כמנהל מחלקת מבני ציבור, כי לא אושרה התקשרות עם התובעת להשלמת ביצוע פרויקט עמל. התובעת בתגובה, כתבה מכתב למהנדס העיר החדש מר נועם גרייף (שהחליף את קימלדורף) והשיגה על כך, תוך טענה כי קיים הסכם התקשרות בין העירייה לתובעת שהוארך פעמיים (והכוונה לשלוש הזמנות שצויינו בס"ק א' לעיל). עוד ציינה התובעת באותו מכתב לנועם גרייף כי "אין נימוק ענייני ומקצועי להחלטה הזו" (נספח 41 לת/12).
204. רמי חסון נחקר על תצהירו, ובהקשר לפרויקט עמל חזר על הדברים בחקירתו ביום 1.2.2021. הוא ציין כי לאחר שהתובעת השלימה עבודות שהן בגדר ליקויי בטיחות, ובעוד יוסי חסון ניהל משא ומתן על המשך העבודות באתר, העירייה הודיעה על הפסקת עבודתה של התובעת בפרויקט עמל, והכניסה קבלן אחר לפרויקט זה (עמ' 706 לפרו' שו' 1-14; עמ' 711-713 לפרו').
205. יוסי חסון בתצהירו ת/13 חזר על דבריו של אחיו רמי חסון בהתייחס לפרויקט עמל, תוך הדגשת הנספחים הבאים לת/12:
נספח 45 – מכתבו של יוסי חסון לנועם גרייף מהנדס העיר מיום 22.4.2015, בו מחה על הוראתו שניתנה להפסקת העבודות ביום 22.4.2015 ללא שום הנמקה עניינית ומקצועית.
נספח 46 – מכתבו של לומקה לתוהמי, בו צויינה טענתו של יוסי חסון כי "העירייה שילבה באתר קבלן אחר בניגוד להסכם".
נספח 47 – מכתבו של יוסי חסון לתוהמי בו צויין בהתייחס לפרויקט עמל, כי העירייה ביצעה כלפי התובעת הפרות של ההסכם ביניהן (הזמנות העבודה).
206. בחקירתו הנגדית הדגיש יוסי חסון, כי גם לגבי פרויקט עמל הם היו בקשר עם נציגי העירייה, גם בשנת 2015, על מנת להשלים האומדנים שנדרשו להשלמת העבודה (עמודים 795-797 לפרו').
207. המפקח מטעם העירייה על פרויקט עמל היה מר אקרון לומקה, אשר העיד בישיבת יום 15.9.20, ותמצית עדותו על נסיבות הפסקת עבודתה של התובעת בפרויקט זה, כדלקמן:
א. הוא אישר כי פרויקט עמל עבר בשלב כלשהוא, לקראת סוף הפרויקט, לחברה הכלכלית, ואף החליפו אותו בפיקוח במפקח אחר (עמ' 478 לפרו' שו' 22-26);
ב. הוא אישר כי היציאה לדרך בפרויקט עמל היתה בתקצוב חסר משמעותית, תוך ביצוע השלמות בהמשך הדרך (עמ' 486 לפרו' שו' 24-36; עמ' 487 לפרו' שו' 1-29);
ג. הוא תיאר את העבודות בפרויקט עמל, תוך שציין כי:
"הבנייה שם הופסקה לדעתי יותר מפעם אחת, כי זה היה תוספת בנייה עם שיפוץ קומה קיימת של מבנה מאוד ישן ותוך כדי עבודה היו צריכים לקבל הרבה מאוד החלטות, גם מקצועיות של היועצים וגם תקציביות של העירייה וכל תהליך קבלת החלטות הוא עיכוב, לקח זמן עד שקיבלו החלטה Go/No go או כל דבר אחר" (עמ' 487 לפרו' שורות 8-12);
ד. הוא אישר את גרסתם של רמי ויוסי חסון, כי לאחר שתוהמי נכנס לתפקידו כמנהל מחלקת מבני ציבור בעירייה, הוא ניפגש עם נציגי התובעת באוירה טובה במטרה לסיים את הפרויקט. בלשונו:
"אני זוכר כשתמיר נכנס ורצה לגמור את הבית ספר הזה הוא הצהיר שזה חשוב לו, היו מספר פגישות באמת באווירה טובה בשביל לחפש פתרונות בעיקר תקציביים מה עושים ומה לא עושים בשביל שנוכל לגמור את הפרויקט הזה" (עמ' 488 לפרו' שו' 6-8);
ה. הוא אישר את גרסתם של רמי ויוסי חסון כי מהנדס העיר החדש גרייף גם קיים פגישות עם נציגי התובעת במטרה לסיים את פרויקט עמל, ולא היתה כל אוירה אמוציונלית בפגישות אלא עניינית (488 לפרו' שו' 13-19);
ו. הוא אישר שעוד בחודש ינואר 2015 הוא סבר שהתובעת תמשיך בפרויקט עמל שכן:
ת. "לא היתה לי כל סיבה לחשוב אחרת, לא היה, זה לא עלה על השולחן בשום מקום.
ש. לא עלה על השולחן?
ת. אני לא ידעתי מזה כלום, אני ידעתי שאנחנו עובדים בשביל לגמור ולעשות אומדנים והערכות לאיך גומרים את העבודה" (עמ' 488 לפרו' שו' 22-26);
ז. כשנשאל אז מה קרה בסוף שפרויקט עמל נלקח מהתובעת, האם היה אירוע חריג שקרה, השיב בשלילה, ואף ציין כי הופתע ממהלך זה מאוד. כשפנה לתוהמי לבירור הענין, הנ"ל השיב לו כי הפרויקט עבר לחברה הכלכלית, והיא תמנה קבלן ומפקח מטעמם. היינו גם עבודתו של לומקה כמפקח בפרויקט זה הופסקה. הוא לא קיבל תשובה מסודרת מתוהמי למה כך התגלגלו הדברים, למעט העובדה כי העבודה עברה לחברה הכלכלית והיא באה עם קבלן ומפקח מטעמה (עמ' 488-489 לפרו');
ח. בהמשך עדותו ובמענה לשאלות בית המשפט השיב, כי תוהמי אמר לו במילים כאלה ואחרות, שכל מי שעבד בתקופת אביטן לא ימשיך לעבוד בעירייה (עמודים 493-494 לפרו').
208. כעת נבחן את עדי הנתבעים לסוגיית פרויקט עמל.
אציין כבר עתה, כי בלטה העובדה ששני גורמים רלוונטיים מאוד להבנת נסיבות הפסקת עבודתה של התובעת בפרויקט עמל והעברתו לחברה הכלכלית ולקבלן אחר, לא הובאו לעדות על ידי העירייה.
הכוונה למנהל מחלקת הבינוי הציבורי החדש תמיר תוהמי שהחליף את נחשונוב (שפרש לגמלאות בשנת 2015 – עמ' 582 לפרו' יום 18.1.2021 שו' 9), ונועם גרייף, שהחליף את קימלדורף (שפרש לגמלאות בחודש נובמבר 2014 – עמ' 961 לפרו' יום 21.2.2021 שו' 9-10). שני גורמים בכירים אלה בעירייה הוזכרו שוב ושוב על ידי עדי התביעה (רמי ויוסי חסון ואקרון לומקה) בכל הקשור להפסקת העבודות בפרויקט עמל.
כעולה מעדויות התביעה שני גורמים אלה בעירייה הם הרלוונטיים ביותר לשאלה האם הוצאת העבודה בפרויקט עמל, בו היו מעורבים ובתקופתם הוצא מן התובעת, נעשתה כדין. התובעים התייחסו בסיכומיהם למחדל ראייתי זה של הנתבעים, ואף ציינו כי אפילו בית המשפט שאל במהלך עדותו של לומקה אם תוהמי יעיד בתיק זה (עמ' 494 לפרו' שו' 10).
אי העדתם של שני העדים הנ"ל ללא סיבה סבירה משמשת לחובת גרסת העירייה כי הוצאת התובעת מהמשך פרויקט עמל נעשתה כדין, מכח הכלל שבפסיקה הנוגע להימנעות מהעדת עדים רלוונטיים ללא סיבה סביר, אותו הזכרנו לעיל.
209. למעשה עד ההגנה היחיד שפחות או יותר ניסה להסביר מדוע הוצא פרויקט עמל מהתובעת היה זגדון, מנכ"ל העירייה, שציין כי:
"אני מדווח כולל סיורים בשטח, אני זוכר את עצמי אפילו בגלאור בעמל בבתי ספר האלה וכולי, שהעבודות הופסקו. מה זה הופסקו? היינו צריכים אותם, זה לא איך שאתה אומר משהו שיכול להיעלם מעיניים של מנכ"ל. זועקת מנהלת תיכון עמל, הלו, מה עם השש כיתות שלי? כי זה שש כיתות שילדים היו צריכים לאכלס אותם, ואז הבנתי שהעבודה הופסקה והקבלן מסרב להשלים ולמסור את הבתי, זה בתי ספר כבר זה לא כיתות גן, זה כבר סכומים יותר רציניים, נתתי הוראה לעשות מסירה חד צדדית מתועדת, ואני מקווה נניח שזה נמצא באיזשהו מקום כמתועד, לקחנו את המקומות האלה..." (עמ' 1127 לפרו' שו' 31-36; עמ' 1128 לפרו' שו' 1-2).
210. בחינת העדויות הנ"ל שכנעו אותי לקבוע, כי התובעים הוכיחו לי שהמשך העבודות בפרויקט עמל הוצא מהתובעת שלא כדין (המרכיב השלישי בעילה השניה).
אבהיר את דבריי, תוך הבחנת פרויקט עמל מפרויקט גלאור עליו עמדנו לעיל (ולגביו דחינו את העילה השניה, כדי לחדד ההבדלים);
211. לכאורה פרויקט עמל המשיך להתנהל על ידי התובעת אף לאחר פקיעת הסכם המסגרת בחודש 2/2014. הראיה – שתי ההזמנות האחרונות הנוגעות לאתר זה התקבלו בחודשים 6-7/2014 (ראו סעיף 203(א) לעיל), לאחר פקיעת תוקפו של הסכם המסגרת.
היינו העירייה גילתה דעתה כי למרות פקיעת הסכם המסגרת היא מעוניינת כי פרויקט עמל ימשיך להתנהל אצל התובעת.
זאת להבדיל מפרויקט גלאור עליו עמדנו לעיל, שם העבודה הופסקה, ולמעשה צומצמה, כבר בחודש 4/2013, ולא התקבלה הזמנה חדשה אצל התובעת לשלב ב' טרם פקיעת הסכם המסגרת;
212. אמנם נכון כי העבודה בפרויקט עמל הופסקה, אך הגורם הדומיננטי בהפסקה היתה העירייה עקב בעיות תקצוב ואי תכנון נכון ומדויק של הפרויקט (הטיבו רמי ויוסי חסון לתאר את המצב בתצהיריהם). בפרויקט זה לא היה צמצום הזמנה, או פיצולה לשני שלבים, כפי שהיה בפרויקט גלאור (המשך עבודות מבנה והפסקת עבודות הפיתוח, שייערכו כהזמנה חדשה בעתיד, כמתואר בהרחבה לעיל). העירייה בעזרת התובעת ניסתה למצוא פתרונות תכנוניים ותקציביים להמשך ביצוע הפרויקט. במיוחד, כעדותו של לומקה, שהשלמת הפרויקט היה דחוף:
"אני אמרתי, היה רצון מאוד לגמור כי זה פרויקט שהתמשך הרבה זמן והיה צורך לגמור אותו להשלים אותו, עוד בבית ספר היו קרוואנים זמניים וזה לא בדיוק היה מצב אידיאלי" (עמ' 489 לפרו' שו' 17-19).
אף גורם בעירייה לא העלה בהתייחס לפרויקט עמל, כל הצעה לפצלו לגורמים להשגת תקצוב נוסף, כהצעת קימלדורף בנוגע לגלאור (פיצול עבודות מבנה מעבודות פיתוח, שיתבצע כשלב ב' לאחר תכנון ותקצוב, והינו למעשה בגדר עבודה חדשה). לפחות לא העידו בפני עדי העירייה על פיצול כאמור בהתייחס לפרויקט זה. פרויקט עמל היה ונשאר פרויקט אחד בהתאם לשלוש ההזמנות שבידי התובעת, שהחלה לבצען.
במצב דברים זה, אין זה דבר פשוט להוציא הפרויקט מידיה של התובעת, ויש צורך בסיבה טובה לכך (עדותו של רמי חסון עמ' 640 לפרו' יום 1.2.2021 שו' 8-9), וסיבה כזאת לא הוצגה בפני.
213. בפרויקט עמל, כך לטעמי, עזרתה של התובעת לעירייה בתכנון ותקצוב המשך ביצוע הפרויקט לא נעשתה לשם "שלח לחמך על פני המים" כפי שציינו לגבי גלאור, אלא לנוכח היותה חלק מהפרויקט ובבחינת המבצעת שלו. עצם פנייתה של העירייה אל התובעת בנדון, כשההזמנות לגבי פרויקט עמל לא בוטלו כדין (להבדיל מגלאור שם ההזמנה צומצמה, בוצעה ומומשה, ואף הוגש בגינה חשבון סופי, שהפך לטרום סופי שנדון והוכרע במסגרת התביעה הכספית – הכל כמתואר בהרחבה לעיל) מלמדת, כי גם העירייה ראתה את פני הדברים כך. לכן הפסקת עבודתה בפרויקט עמל ללא מתן הסבר כנדרש, מהווה פעולה שלא כדין.
214. סבורני גם כי התנהלות התובעים לאחר שנודע להם על הפסקת עבודתה של התובעת בפרויקט עמל מלמדת, כי בזמן אמת (ראו נספחים 41; 45; 46; 47 לת/12; כן ראו סעיפים 100-102 לעיל) ראו בכך הפרת הסכם המסגרת ו/או הפרת ההזמנות שנמסרו לביצועה של התובעת, והתרו על הפרה זאת בפני נציגי העירייה.
במילים אחרות נציגי התובעת ראו בהפסקת עבודתה של התובעת בפרויקט עמל פעולה חד צדדית שלא כדין מצד העירייה. זאת לעומת התנהלותם בהפסקת עבודת גלאור, שעל פי הראיות (שצויינו בהרחבה לעיל), לא מחו כנגדה בזמן אמת, לא טענו להפרת ההסכם עם התובעת בהפסקת עבודה זאת וכל טענתם היתה לזכאותם לשכר עבודתם (כשכר סופי) עד הפסקת העבודות ולזכות עכבון להבטחת התשלום.
215. לאור כל אלה שוכנעתי לקבוע לגבי פרויקט עמל, כי התקיים בו המרכיב השלישי בעילה השניה, שנטילת עבודה זאת מידיה של התובעת ומסירתה לחברה הכלכלית או לכל קבלן אחר, נעשתה שלא כדין, ובניגוד לחובת תום הלב הנדרשת בקיום חוזה מכח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.
216. סיכום הדברים בעילה השניה:
המרכיב הראשון – רק שני פרויקטים אמורים להיכלל לכאורה במסגרת בחינת עילה זאת ולידון לגופם: גלאור ועמל;
המרכיב השני – לא הוכח כי העבודות בשני הפרויקטים הנ"ל הוצאו בהתאם להוראתו של גנדלמן;
המרכיב השלישי – הוכח רק לגבי פרויקט עמל. הוכח לי כי העירייה הוציאה את פרויקט עמל מהתובעת שלא כדין.
במילים אחרות – העילה השניה ורק לגבי פרויקט עמל, הוכחה בהתייחס לעירייה בלבד.

בחינת העילה השלישית – החלטת ועדת השלושה
217. טענות התובעים והעירייה בנדון פורטו לעיל (סעיפים 28-34; 70 ו-72, בהתאמה, לעיל). כל שנותר לברר העובדות והטענות לאשורן.
פרוטוקול ועדת השלושה והחלטתה צורפו כנספח 52 לת/12. ציטוט החלק הרלוונטי בהחלטה הוא כדלקמן:
"הוועדה מחליטה להתקשר עם חברת ארזי בר שדה בע"מ בסך 7,446,826 ₪. עמלת משכ"ל 6.5% בלבד ולא 9% (יש להפחית התמורה בהתאם), למרות שאינה ההצעה הזולה ביותר, וזאת מהנימוקים הבאים:
עפ"י ריכוז הצעות המחיר שהועבר ממשכ"ל, עולה כי לנוהל הוגשו 2 הצעות.
ההצעה הזולה ביותר היא של רמי חסון בע"מ (להלן – "רמי חסון" או "רמי חסון בע"מ"),
לאחרונה התעורר חשש לליקויים ואי סדרים באשר להתקשרויות קודמות של העירייה עם חברת רמי חסון. החשש הינו להגשת חשבונות בגין עבודות נוספות והגדלות של היקף ההזמנות המקוריות בשיעורים של למעלה מ-100% לעבודה כמו גם להגשת חשבונות בגין כמויות שנמדדו, לכאורה, אולם עולות בעשרות מונים על הכמויות שהיו צפויות ומתוכננות לביצוע העבודה.
בשל החשש האמור, הוקפאו תשלומי העירייה לחברת רמי חסון.
חברת רמי חסון הגישה כנגד העירייה תביעה לתשלום סך של 21 מיליון ₪. כן הגישה רמי חסון בע"מ המרצת פתיחה בבקשה להצהיר כי היא זכאית לבצע את ההקמה של 9 גנים ילדים ברחבי העיר, ביניהם 5 כיתות הגן נשוא הליך זה, מכוח הסכמים והתחייבויות קודמות ואף ביקשה צו מניעה למנוע התקשרות של העירייה עם מאן דהוא לביצוע אותן עבודות...
מעבר לכך, בידי העיריה אינדיקציות ראשונות לכך שהחששות שהועלו על ידה – נכונות הן. לאור פרק הזמן הקצר שחלף מאז התעוררו החששות האמורות לראשונה, הבדיקה אמנם טרם הושלמה במלואה והעירייה, כמובן, תמתין להשלמת הבדיקה ובהתאם לתוצאותיה תכלכל את מעשיה. יחד עם זאת, ההתקשרות להקמת גני הילדים נשוא הליך זה דחופה ועל מנת שהגנים יהיו מוכנים לתחילת שנה"ל הבאה – יש לערוך את ההתקשרות בהקדם האפשרי ולא ניתן להמתין להשלמת הבדיקה.
היקף הסטיה בין הכמויות שהוערכו בעת הוצאת הזמנות העבודה השונות לרמי חסון בע"מ בהשוואה לכמויות המופיעות בחשבונות שהוגשו הוא קיצוני וחריג. מעבר לכך על סמך ניסיונה הקודם של העיריה בעבודות הרבות המבוצעות על ידה ברבות השנים ועל סמך דברים שנאמרו בע"פ ע"י היועץ המקצועי שנשכר ע"י העיריה לבדיקת טענותיה, דומה כי עבודות דומות אשר בוצעו ע"י קבלנים אחרים דרשו כמויות קטנות בהרבה מאלה שהופיעו בחשבונות שהוגשו ע"י רמי חסון בע"מ והעלות הכוללת ששילמה העיריה עבור אותן עבודות – נמוכה בצורה משמעותית מזו שנדרשה ע"י חברת רמי חסון.
בנסיבות אלה, ולאור העובדה שהבדיקה טרם הושלמה ולא הזימה את חששות העיריה, אשר, על פניו, נחזות להיות מוצדקות – ועדת השלושה סבורה כי העיריה איננה רשאית להתקשר עם חברת רמי חסון בע"מ בהסכם לביצוע גני הילדים נשוא הליך זה...".
218. נתחיל עם טענת העירייה כי בכל הקשור להחלטת ועדת השלושה קיים מעשה בית דין במובן של השתק פלוגתא, שכן טענותיהם של התובעים נגד ועדת השלושה והחלטתה מיום 9.3.2014 נבחנו ונדחו בפסק דין בעתירה מנהלית שהגישה התובעת נגד העירייה לבית משפט לעניינים מנהליים בחיפה, בתיק עת"מ 30185-03-14.
219. התובעים בסיכומיהם דחו טענה זאת של העירייה, מהטעם כי פסק דין בעתירה מנהלית אינו יוצר מעשה בית דין, ואינו מונע הגשת תביעה אזרחית בעילות מתאימות. בנדון בפנתה התובעת בסעיפים 62-64 לסיכומיה לפסיקה בנדון.
220. סבורני כי יש לעשות הבחנה בין קבלת עתירה מנהלית לבין דחייתה לענין מעשה בית דין לצורך תביעה אזרחית. בעוד שקבלת עתירה מנהלית לא תהווה ברגיל מעשה בית דין לצורך תביעה אזרחית, דחיית עתירה מנהלית (כבמקרה דנן) עשויה במקרים מסויימים להוות מעין מעשה בית דין לצורך תביעת פיצויים בתביעה אזרחית.
עמד על כך כב' השופט עמית ברע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל, פסקה 11 (19.1.2017), וזה לשונו:
"...דחיית עתירה בבג"ץ או בבית המשפט לעניינים מינהליים, עשויה במקרים מסויימים להוות מעין מעשה בית דין שיחסום תביעה כספית לפיצויים (ע"א 9211/09 איזוטסט בע"מ נ' ד"ר דריזין [פורסם בנבו] (4.7.2012) (להלן: עניין איזוטסט), מה שמצמצם את החשש ל'טרטור' ולתביעות כפולות. עם זאת, במצב הדברים הרגיל, קבלת עתירה בבג"ץ או בבית המשפט לעניינים מינהליים, לא תהווה מעשה בית דין לצורך תביעה אזרחית...".
221. כאמור השופט עמית הפנה בנדון לענין איזוטסט [(ע"א 9211/09 איזוטסט בע"מ נ' ד"ר דריזין (4.7.2012)]. שם הוגשה תביעה אזרחית בעילה נזיקית לאחר (וליתר דיוק תוך כדי בירור עתירה לבג"ץ) דחיית עתירה לבג"ץ, ונקבע כי פסק הדין בעתירה לבג"ץ הקים מעשה בית דין של השתק פלוגתא, לכן יש הצדקה לדחיית התביעה על הסף.
היות וענין איזוטסט חשוב לענייננו ואף דומה לו, ארחיב בו מעט מבחינת העובדות ונימוקי פסק הדין.
העובדות שם הן כדלקמן:
ועדת ההסמכה הפועלת מטעם המשיבה 2, הרשות הלאומית להסמכת מעבדות (להלן: "הרשות"), המליצה לשלול את ההסמכה שניתנה למערערת בשנת 1996 לנהל מעבדה לבדיקות איכות בענף הבנייה והסלילה.
על המלצה זו הגישה המערערת ערר לוועדת הערר. בחודש מרץ 2006 החליטה ועדת הערר להמליץ על השעיית הסמכת המעבדה של המערערת לתקופה של שישה חודשים, תוך מתן אפשרות לקצר את תקופת ההשעיה אם הליקויים יתוקנו.
החלטה זו אומצה על ידי המשיבה 1, שהייתה במועדים הרלוונטיים מנכ"ל הרשות.
בעקבות זאת, הגישה המערערת עתירה לבג"ץ. בעתירתה ביקשה המערערת שלושה סעדים:
ביטול החלטת ועדת ההסמכה להמליץ על שלילת הסמכתה לנהל מעבדה;
ביטול החלטת ועדת הערר להמליץ על השעיית הסמכתה לתקופה של שישה חודשים;
ביטול החלטת המשיבה 1 להשעות את הסמכתה לשישה חודשים.
כפי שנכתב בפסק הדין קמא, המערערת העלתה בעתירתה ארבעה טיעונים מרכזיים: ראשית, כי החלטת הרשות אינה מידתית לנוכח הליקויים שהתגלו בקבלתה;
שנית, כי קביעת הליקויים במעבדתה על ידי הרשות נעשתה בחריגה מאמת המידה הנדרשת;
שלישית, כי נפגעה זכות הטיעון המגיעה לה במסגרת ההליך;
רביעית, כי החלטות הרשות הן תוצאה של שיקולים זרים וניגוד עניינים הקשורים לקנוניה שנרקמה בין הרשות לבין חברה אחרת העוסקת בתחום בשם איזוטופ.
בפסק דין בעתירה לבג"ץ דחה בית המשפט את העתירה שהגישה המערערת. נקבע:
המערערת לא הצביעה על כל פגם בהחלטותיה ובדרך התנהלותה של הרשות וכי "הקו המאפיין את התנהלות הרשות ומוסדותיה בענייננו כאן הוא הקפדה יתירה בבדיקת העובדות הנוגעות לעותרת... בצד זהירות, מתינות ומידתיות בכל הנוגע לאמצעים שנבחרו לטיפול בליקויים שנמצאו, ולצורך בתיקונם" (בפסקה 54).
נדחתה טענת המערערת העוסקת ב"קנוניה" לכאורית ונקבע כי אין בטענה זו כל ממש ומוטב היה לולא נטענה.
נדחתה טענת המערערת בנוגע לחוסר מידתיות בהחלטת ההשעיה, זאת, בין היתר, כיוון שבמהלך הדיון החליטה הרשות להחזיר למערערת באופן חלקי את הסמכותיה והמשיכה לבחון את אופן יישום הדרישות והטמעת התיקונים הנדרשים על ידי המערערת.
בפסק הדין קמא בענין איזוטסט נדחתה התובענה על הסף מחמת השתק פלוגתא.
בהקשר זה קבע בית משפט קמא שם כי מתקיימים כל ארבעת התנאים שנקבעו בפסיקה לצורך החלת הכלל בדבר השתק פלוגתא:
מדובר באותה סוגיה, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים;
התקיים דיון באותה סוגיה, הדיון הסתיים בהכרעה מפורשת;
ההכרעה הייתה חיונית לצורך מתן פסק הדין;
נקבעו ממצאים עובדתיים אשר היו דרושים וחיוניים לצורך קבלת ההכרעה בעתירה. בין היתר, התייחס בית המשפט בבג"ץ לקביעה העובדתית לפיה הרשות הקפידה הקפדה יתרה בבדיקת העובדות הנוגעות למערערת והתנהלה בדרך זהירה ומידתית;
לאור האמור לעיל, קבע בית משפט קמא שם כי המערערת מנועה, מבחינה דיונית, מלטעון כעת כי התנהלותן של המשיבות מטילה עליהן אחריות בגין ביצוע עוולות נזיקיות, ומשכך יש לדחות את התביעה על הסף.
בסופו של דבר הערעור בענין איזוטסט נדחה תוך שבית המשפט (כב' השופט ג'ובראן, בהסכמת השופטים מלצר והנדל) קבע כדלקמן:
"ההלכה קובעת כי נדרשים ארבעה תנאים לצורך הוכחת קיומו של השתק פלוגתא: 'זהות הפלוגתא ברכיביה העובדתיים והמשפטיים; קיום התדיינות בפלוגתא בין הצדדים; סיום ההתדיינות בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט בקביעת מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא של חוסר הוכחה; ...ההכרעה בפלוגתא חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מהכרעה שאינה נדרשת לצורך פסק-הדין'...
עוד יש לציין כי אין מניעה להסיק קיומו של השתק פלוגתא כאשר פסק הדין הראשון ניתן במסגרת עתירה לבית משפט זה ביושבו כבית דין גבוה לצדק, וזאת למרות השוני הקיים בסדרי הדין...
... בענייננו, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה כל ארבעת התנאים המנויים לעיל מתקיימים. מעיון בעתירה ובתביעה האזרחית שהגישה המערערת עולה כי הטענות המועלות בשתי התובענות הן זהות בבסיסן, שכן הן מבוססות על טענותיה המרכזיות של המערערת לפיהן המשיבות לא נהגו כדין בהליך השבת ההסמכה למעבדות וכן כי החלטות המשיבות הן תוצאה של שקילת שיקולים זרים וניגוד עניינים...
טענות אלה של המערערת, בדבר הליך השבת ההסמכה ובדבר ה'קנוניה', נדחו על ידי בית משפט זה בבג"ץ..., בממצאים פוזיטיבים וחד משמעים שהיו חיוניים לצורך מתן פסק הדין, ולאחר שנשמעו טענות הצדדים בנוגע לסוגיות אלה, הן בעתירה ובתגובה לה, הן באמצעות הודעות עדכון משלימות שהגישו לאחר הדיון ובמהלך הליך החזרת ההסמכה למערערת...
בנוסף, נקבע בפסק הדין, אף זאת כקביעה פוזיטיבית הנחוצה להכרעה בעתירה, כי האמצעים שבהם נקטה הרשות בהליך החזרת ההסמכה למערערת, הם אמצעים מידתיים אשר אין כל עילה להתערב בהם ולא נפל בהם כל פגם...
משוכה נוספת ניצבת בפני המשיבות בטרם ניתן יהיה לקבוע כי דין הערעור להידחות. זאת, שכן אין די במקרה זה בקביעה לפיה קביעותיו הפוזיטיביות של בית משפט זה בבג"ץ... מהוות השתק פלוגתא במסגרת ההליך האזרחי שהגישה המערערת. יש להמשיך ולבחון מהי המסקנה המשפטית הנגזרת מקביעה זו. בהקשר זה יש לתת את הדעת להלכה לפיה אין זהות מוחלטת בין עילת הסבירות במשפט המינהלי לבין הסבירות הנבחנת במסגרת דיון בעוולת הרשלנות...
כך, יכול בית משפט זה, במסגרת עתירה לבג"ץ לקבוע כי אינו מתערב בהחלטה של רשות פלונית שכן זו אינה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. יחד עם זאת, אין להקיש מכך כי המסקנה בנוגע להתרשלותה של אותה רשות במסגרת בחינת עוולת הרשלנות תהיה, בהכרח, זהה. זאת, שכן 'לעומת אי-סבירות מנהלית הנתפסת בעיקרון כאי-סבירות קיצונית, מהותית, מפליגה, או כזו "היורדת לשורש העניין", אי-הסבירות הנזיקית, כביטויה במרכיב ההתרשלות של עוולת הרשלנות, היא אי-סבירות רגילה ושכיחה' (ישראל גלעד "דיני נזיקין – גבולות האחריות" 1038-1037 (2012); ראו גם: יואב דותן "האחריות הנזיקית של עובד-הציבור המפעיל סמכויות של שיקול-דעת" משפטים טו 245, 281-279 (תשמ"ו))...
יחד עם זאת, בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, יש לטעמי לקבוע כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי יש לדחות את תביעתה האזרחית של המערערת על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין. אכן, כאמור, לא בכל מקרה ישנה זהות בין הסבירות המנהלית לבין הקביעה כי הרשות לא התרשלה. אלא, שבמקרה זה, לא הסתפק בית משפט זה בפסק דינו בבג"ץ... בקביעה הנגטיבית כי פעולות הרשות לא חורגות באופן קיצוני ממתחם הסבירות ולפיכך אין להתערב בהחלטותיה. בית המשפט קבע קביעות פוזיטיביות, חד משמעיות ונחרצות באשר להתנהלותה של הרשות. קביעות שהיו נחוצות למתן הכרעה בעתירה. כך, נקבע כי המשיבות לא פעלו בניגוד עניינים ומתוך שיקולים זרים, כי לא נפל כל פגם בהחלטותיה של הרשות, וכי הרשות הקפידה בבדיקת העובדות והתנהלה בצורה זהירה ומתונה, תוך מודעות לחופש העיסוק של המערערת ולמעמדה העסקי. על בסיסן של קביעות אלה, וקביעות נוספות שהובאו בהרחבה לעיל, יהיה זה, לטעמי, קשה עד בלתי אפשרי לקבוע במסגרת הליך אזרחי כי הרשות התרשלה בהתנהלותה אל מול המערערת..." (ציטוט מסעיפים 11-14 לפסק הדין).
222. לאור הדברים האמורים נבחן המקרה דנן.
כאמור עסקינן בעת"מ 30185-03-14 רמי חסון בע"מ נ' עיריית חדרה ואח' (להלן: "העתירה").
פסק הדין בעתירה המנהלית ניתן ביום 8.4.2014 "על בסיס הטיעונים שהוגשו ונטענו בעל פה במהלך הדיון".
העתירה דנה בהחלטת ועדת השלושה מיום 9.3.2014 אליה התייחס בית המשפט בעתירה.
טרם שיעשה כן הבהיר בית המשפט בפסק הדין בעתירה את הרקע להחלטת ועדת השלושה, כדלקמן:
"המשיבה 1 (עיריית חדרה – ח"ש) הזמינה נוהל הצעת מחיר לתכנון רישוי וביצוע של שני גני ילדים דו כיתתיים וביצוע בלבד של גן חד כיתתי חופים. הגוף האחראי במשיבה 1 לבחירה בהצעת המחיר הזוכה מכונה 'ועדת השלושה' והוא מורכב ממנכ"ל העירייה, היועצת המשפטית לעירייה וגזבר העירייה. נוהל הצעת המחיר הופנה על ידי המשיבה 2 (החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ – ח"ש) ל-15 חברות בנייה וביניהן העותרת (התובעת דנן – ח"ש). העותרת הגישה הצעת מחיר לפרויקט שבנדון וכן תיקון להצעת המחיר באישור מנהלת הפרויקט מטעם המשיבה 2".
בסופו של יום החליטה ועדת השלושה בהחלטתה מיום 9.3.2014 שהצעתה של העותרת בעתירה לא התקבלה, אלא של מציע אחר (המשיב 3 – ארזי-בר שדה בע"מ) שהצעתו היתה יקרה יותר.
לכן בעתירה ביקשה העותרת (התובעת דנן) לבטל את "זכייתה של המשיבה 3 בהליך מסוג הצעת מחיר שאותו ניהלה המשיבה 1 באמצעות המשיבה 2 לתכנון, רישוי וביצוע של שני גני ילדים דו כיתתיים וביצוע של גן חד כיתתי חופים. העותרת מבקשת להכריז עליה כזוכה בהליך הצעת המחיר מאחר שלטענתה הצעתה היא הזולה ביותר" (ציטוט מעמ' 1 לפסק הדין בעתירה שו' 5-8).
טענות העותרת בעתירה פורטו בפסק הדין כדלקמן:
ועדת השלושה בחרה את הצעתה של המשיבה 3 חרף העובדה שהצעת העותרת לאותו פרויקט הייתה זולה מההצעה הזוכה;
מפרוטוקול ועדת השלושה מיום 9.3.14 עולה כי ועדת השלושה החליטה לפסול את הצעת העותרת ולבחור בהצעת המשיבה 3;
ועדת השלושה כתבה בהחלטתה כי איננה רשאית להתקשר עם העותרת;
ועדת השלושה לא היתה רשאית לשקול שיקולים ממעבר למחירה הכספי של הצעת מחיר. לכן פסילת הצעת העותרת על ידה נעדרת סמכות חוקית;
ככל שוועדת השלושה היתה רשאית לשקול שיקולים ממעבר למחירה הכספי של הצעת מחיר, הרי נשלל מהעותרת זכות הטיעון בטרם קבלת החלטה בעניינה;
העותרת הזכירה את התביעה הכספית והמרצת הפתיחה שהגישה נגד העירייה, תוך שטענה, כי שתי תובענות אלה הוגשו על רקע טענות קשות של העותרת כלפי התנהלותו של ראש העירייה הנוכחי (גנדלמן) אשר נבחר לתפקידו בבחירות האחרונות (בחירות 2013) ואשר העותרת טוענת כי הינו מתנער מהתחייבויות העירייה כלפי העותרת וברצונו להביא לידי כך שהעירייה תפסיק לעבוד עם העותרת;
ככל שוועדת השלושה סמכה ידיה על ניסיון רע קודם עם העותרת לא הייתה הצדקה או אפשרות לפסול קטגורית את הצעת העותרת.
טענת המשיבה 1 (העירייה) בעתירה היו כדלקמן:
א. בדין קבעה ועדת השלושה כי המשיבה 1 (העירייה) איננה רשאית להתקשר עם העותרת בהסכם לביצוע גני הילדים נשוא הליך זה;
ב. החשש אותו הזכירה ועדת השלושה בהחלטתה ביחס לליקויים ואי סדרים במהלך ביצועם של הפרויקטים שטופלו על ידי העותרת בעבר, לרבות החשש בדבר הגשת חשבונות מופרזים, חשש לגביו נמצאו אינדיקציות ראשונות עובר להחלטת ועדת השלושה, קרם עור וגידים עת נמסר למשיבה 1 מסמך שערך לבקשתה מהנדס המשמש כיועץ בודק חיצוני, שבחן את החשבוניות שהגישה העותרת ביחס לפרויקט אחד שביצעה עבור המשיבה 1 – גן אלכסנדר – ולגביו התגלו פערים כספיים בהיקפים גדולים, לא רק ביחס להזמנת העבודה המקורית ולכתב הכמויות הנוגעים לפרויקט, אלא גם ביחס לחשבונות שהגיש קבלן אחר שביצע עבודה דומה, זהה לחלוטין לעבודות הבנייה שבוצעו בגן אלכסנדר;
ג. העותרת נקטה בשני הליכים שונים וסותרים. מחד גיסא, במסגרת המרצת הפתיחה טענה העותרת כי נוהל הצעת המחיר פגום, מאחר שלשיטתה המשיבה 1 (העירייה) ממילא התחייבה להעביר אליה את ביצוען של אותן עבודות שלא באמצעות מכרז. מאידך גיסא, העותרת הגישה בעצמה הצעה בהתאם לנוהל.
ד. נחתם הסכם מסגרת בין העותרת לעירייה ביום 5.8.2010 שהוארך פעמיים עד ליום 5.2.2014. הוראות חוזה המסגרת נועדו להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי הציבור ולוודא כי העותרת המתקשרת בעסקה נהגה בזהירות הראויה, בחנה את העסקה ואת הזמנת העבודה כראוי ובדקה כי יש בידיה את האמצעים לצורך ביצוע התשלום בגין ההזמנה. דא עקא עבודות הועברו לעותרת על ידי העירייה במסגרת הסכם המסגרת. לאחר מכן התבקשה העירייה על ידי העותרת להגדיל משמעותית את התקציב לפרויקטים השונים.
בודק יועץ, המהנדס יהושוע בר זיו נשכר על ידי העירייה לבחון את ביצועם של הפרויקטים להקמת גני הילדים, בתי הספר והעבודות הנוספות שביצעה העותרת בפרויקטים שהועברו לביצועה, וזאת בשל אי ההתאמה שבין הסכומים הנקובים בהזמנות העבודה לבין התשלומים הנדרשים על ידי העותרת.
נטען כי עוד בטרם החל היועץ הבודק את בדיקתו כבר היו בידי העירייה סימנים ממשיים וממצאים מהותיים המרמזים כי החשבונות שהוציאה העותרת בגין הפרויקטים השונים הינם מנופחים ומופרזים בשיעור ניכר.
במצב דברים זה החלטת ועדת השלושה, שבחרה בהצעת המשיבה 3 הגם שהיתה גבוהה בכ-7% מהצעתה של העותרת, היא סבירה.
הוועדה נימקה את החלטתה לבחור במשיבה 3 בציינה, בין היתר, כי לאחרונה התעורר חשש לליקויים ואי סדרים באשר להתקשרויות קודמות של העירייה עם העותרת. עוד פירטה הוועדה את ההליכים בהם נקטה העותרת נגד העירייה ואת הבקשות לסעדים זמניים שהוגשו במסגרת אותם הליכים. ועדת השלושה ציינה כי בנסיבות אלה, כאשר בידי העירייה אינדיקציות ראשונות לכך שהחששות שהועלו על ידיה ביחס לעותרת נכונות, תוך הבהרה שהבדיקה טרם הושלמה, העירייה אינה רשאית להתקשר עם העותרת בהסכם לביצוע גני הילדים נשוא הליך זה, והוסיפה כי הובאה בחשבון גם העובדה כי הצעת העותרת זולה מזו של המשיבה 3 בשיעור של כ-7% בלבד. בהתאם לאמור הודע לעותרת כי המשיבה 3 היא זו שזכתה במכרז.
העירייה טענה עוד כי ביום 9.3.14, בו ניתנה החלטת ועדת השלושה, פנה היועץ הבודק אל מר קימלדורף במכתב בו פירט מספר ממצאים ראשוניים שעלו מבדיקות שקיים ביחס לאחד מהפרויקטים שביצעה העותרת – גן אלכסנדר – והתברר כי העותרת דרשה סכומים גבוהים וכן דרשה תשלום עבור פריטים שהיא איננה זכאית להם בניגוד לחוזה המסגרת. ב"כ העירייה פנה לב"כ העותרת במכתב, התייחס לממצאי הבדיקה של היועץ הבודק, והבהיר כי גם הכללים החלים על פסילת הצעה או מציע לפי דיני המכרזים חלים על הנוהל, וכי משמעה של ההנחייה לבחור בהצעה הזולה ביותר, משמעה לבחור בהצעה הכשרה הזולה ביותר.
ה. העותרת פעלה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים כאשר לא פירטה את מלוא השתלשלות הנסיבות הרלוונטיות והסתפקה באזכור קצר של העובדה שפתחה בהליכים נגד העירייה. הגשת עתירה זו, במסגרתה דורשת העותרת להכיר בה כזוכה ביחס לפרויקטים נשוא העתירה, בד בבד עם הגשת התביעה הכספית וההמרצה ויחד עם הבקשה לעיקול זמני במסגרת התביעה הכספית, מלמדת כי העותרת אינה בוחלת בשום טיעון גם אם אין בו הגיון.
ו. טענת העותרת לפיה העירייה ניסתה כביכול לפתותה, תוך כדי הליך הבירור לגבי תשלום החשבונות, בהתחלת ביצוע של פרויקטים נוספים, שיפצו לכאורה את העותרת על "הנזק" שהיא סופגת מאי ביצוע התשלומים, היא טענה שאינה אמת ונגועה בהיעדר חוקיות וחוסר תום לב.
ז. הניסיון השלילי של העירייה עם העותרת מצדיק את דחיית הצעתה חרף היותה ההצעה הזולה ביותר וכי מדובר בשיקול רלוונטי אף אם לא פורש בתנאי המכרז. נטען כי ממצאי היועץ הבודק, כמפורט במכתבו מיום 9.3.14, אימתו את חששות העירייה ביחס לחשבונות שהגישה העותרת לתשלום בגין פרויקטים שביצעה בעבר, והעירייה בעצמה הייתה מודעת לחלק מהממצאים שהציג היועץ הבודק.
ח. נוכח ההליכים התלויים ועומדים בין העירייה לעותרת ברי כי בין השתיים קיימות מחלוקות מהותיות וכי העירייה, וככל הנראה גם העותרת, אינן שבעות רצון מההתקשרות הקודמת ביניהן. בנסיבות אלה קשה לחשוב על קבלת הצעת העותרת ביחס לגנים נשוא העתירה.
ט. בנסיבות אלה אף לא היה טעם לזמן את העותרת לשימוע טרם ההחלטה לבחור בהצעת המשיבה 3.
י. ניסיון העבר של העירייה מלמד כי הצעת העותרת טרם תחילת העבודות נמוכה משמעותית מדרישותיה הכספיות לאחר ביצוען. לכן הצעת העותרת רק נדמית על פניה להצעה הזולה ביותר, בעוד שההצעה היקרה יותר לכאורה עשויה להיות הזולה יותר בפועל.
יא. הנימוקים שהביאה ועדת השלושה בבואה לדחות את הצעת העותרת ולקבל את ההצעה היקרה יותר של המשיבה 3 עולים כדי נסיבות מיוחדות המצדיקות לבכר את המשיבה 3 על פני העותרת.
יב. אותם כללים של הגינות ויושר לגבי מכרזים החלים עליה חלים גם על המציע כלפי הרשות המנהלית. כן נטען כי החלת דיני המכרזים הכלליים גם ביחס להתקשרות על פי מכרז משכ"ל מחייבת מתן משקל להיכרות מוקדמת של העירייה עם המציע, לניסיון השלילי לגביו ולכל נתון רלוונטי שיכול להשפיע בבוא העירייה לבחור את הזוכה. נטען כי אין לקבל את טענת העותרת לפיה משכ"ל כבר ערכה עבור העירייה את כלל הבדיקות של החברות הקבלניות אשר הגישו את הצעות המחיר, שכן משכ"ל לא ידעה ולא הביאה בחשבון את הניסיון הרע הספציפי של העירייה עם העותרת ולכן אין בכך כדי למנוע מהעירייה להביא בחשבון את הלקחים והניסיון האישי השלילי שלה מהתקשרות ישירה קודמת עם העותרת.
יג. המונח "ההצעה הזולה ביותר" משמעו בהכרח "ההצעה הכשרה הזולה ביותר" שהוצעה מטעמו של "מציע כשר" וכי מקום בו מציע או הצעה נמצאו פסולים או לא כשרים, הצעתם אינה רלוונטית ואין להביאה במניין ההצעות שהוגשו.
יד. בית המשפט אינו יושב כוועדת מכרזים עליונה וכל עוד פעלה ועדת השלושה בתחום הסבירות והחלטתה עניינית וסבירה, לא יחליף בית המשפט את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו.
פסק הדין בעתירה:
בית המשפט דחה את העתירה, בציינו כדלקמן:
"לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהובאו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה מאחר שלא נפל בהחלטת ועדת המכרזים פגם המצדיק התערבות. אדגיש לענין זה כי שקלתי והבאתי בחשבון את כל טענות העותרת, לרבות טענות עובדתיות שנטענו לראשונה בדיון בפני, זאת הגם שלא נתמכו בתצהיר, והתיחסתי אליהן כאילו הוגש תצהיר בעניינן" (עמ' 9 לפסק הדין).
בית המשפט ניתח ניתוח רחב את החלטת ועדת השלושה על נימוקיה, וציין כדלקמן:
"במקרה זה, לאור ניסיון עבר שלילי שהיה למשיבה 1 באופן ישיר עם העותרת בהתקשרויות קודמות, ולאור הליכים משפטיים שהוגשו על ידי העותרת נגד המשיבה 1 על רקע מחלוקת הנוגעת לביצוע פרויקטים קודמים על ידי העותרת, סבורה הייתה הוועדה כי העותרת לא תוכל לעמוד בתנאי המכרז ולכן יש לפסול את הצעתה. בידי המשיבה 1 היו ראיות מנהליות סבירות התומכות במסקנותיה כי בין המשיבה 1 והעותרת מחלוקות בנוגע להתקשרויות קודמות וכי קיים חשש מהותי כי הצעת העותרת, על אף שנחזית להיות הזולה יותר, אינה למעשה הזולה יותר מאחר שלאור ניסיון העבר כאשר בוצעו הפרויקטים חוייבה המשיבה 1 בסכומים גדולים משמעותית מהסכומים הנקובים בהצעת המחיר של העותרת.
הזמנה להצעת הצעות במסגרת נוהל הצעת מחיר אינה מכרז, אלא היא חריג למכרז, אך חלים עליה חלק מהדינים החלים על מכרזים. על פי דיני המכרזים, רשאי בעל מכרז שלא לקבל את ההצעה הזולה ביותר, ובלבד שעשה כן מתוך נימוקים ענייניים ורלבנטיים.
ההצעות המוצעות במסגרת נוהל הצעת המחיר מועברות להכרעתה של ועדה המורכבת ממנכ"ל הרשות המקומית (או מזכיר הרשות מקום שאין מנכ"ל), גזבר הרשות והיועץ המשפטי של הרשות, לשם קבלת החלטה בדבר ההצעה הזוכה, על פי הוראות סעיף 7 (הוראות סעיף 5 לחוזר המנהל הכללי 3/2013). לא ניתן לקבוע כי לוועדה בהרכב כזה אין כל סמכות מלבד בחירת ההצעה הזולה ביותר, כפי שטוענת העותרת, שכן לשם כך אין צורך בהרכב כזה של ועדה אלא לגזבר בלבד. הוועדה יושבת בהרכב כזה משום שיש לה את הסמכות לשקול שיקולים מלבד השיקול הכלכלי, כגון שיקולים לטובת הרשות ותושביה ושיקולים משפטיים. בסמכותה של הוועדה לפסול הצעה כאשר היא סבורה כי המציע אינו יכול לעמוד בתנאי המכרז. על כן, בנסיבות העניין, יש לקבוע כי ועדת השלושה של המשיבה 1 הייתה מוסמכת לקבוע כי הצעתה של העותרת פסולה וכי בנסיבות העניין העותרת לא תוכל לעמוד בתנאי המכרז. כן יש לקבוע כי הוועדה שקלה במקרה זה שיקולים המהווים נסיבות מיוחדות המצדיקות את פסילת הצעתה של העותרת וקביעה כי המשיבה 3 היא הזוכה.
עוד יצויין לעניין זה כי הטענות הנטענות על ידי העותרת בדבר שיקולים פסולים של ראש העיר הן טענות הנטענות בעלמא ואין להן כל אחיזה בראיה כלשהי.
בנסיבות העניין אין לקבל את טענת העותרת כי לא ניתנה לה זכות הטיעון והשימוע שכן ועדת השלושה הייתה מודעת לטענות העותרת ביחס לעבודות הקודמות שבוצעו על ידה ואף פירטה את ההליכים המשפטיים בהם נקטה העותרת נגד העירייה (ובמסגרתם פירטה את טענותיה) במסגרת החלטתה. טענות העותרת אף מצאו ביטוי בהחלטת הוועדה ולא ניתן לקבוע כי ועדת השלושה לא הייתה מודעת לטענות העותרת. בנסיבות העניין, נראה כי ועדת השלושה הייתה מודעת הן לטענות העותרת והן לניסיון הקודם של העירייה באופן ישיר עם העותרת בפרויקטים דומים.
... בנוסף לאמור לעיל, ומעבר לקביעה כי ועדת השלושה רשאית הייתה לשקול את השיקולים ששקלה ולקבוע כי הצעתה של העותרת הינה פסולה, יש לקבל גם את טענת המשיבה 1 לפיה אין להשלים עם התנהלות של מציע הסבור כי נפל פגם במכרז, אך משתתף בו ואינו טוען נגדו אלא לאחר שנודע לו כי לא זכה...
עם זאת, במקרה זה העותרת פעלה במסגרת הליכים אחרים כדי למנוע את המשך הליכי המכרז ולכן אין בהשתתפותה של העותרת במכרז משום חוסר תום לב המצדיק דחיית טענותיה.
סיכום:
במקרה שבפני יש לקבל את טענות המשיבות 1 ו-3 לפיהן ועדת השלושה של המשיבה 1 הייתה רשאית לשקול את השיקולים ששקלה, לקבוע כי הצעתה של העותרת הינה פסולה בנסיבות העניין ולקבל את הצעתה של המשיבה 3.
לא נפל בהחלטת ועדת המכרזים (ועדת השלושה – ח"ש) פגם המצדיק את התערבות בית המשפט בהחלטה. כידוע, אין בית המשפט שם עצמו בנעליה של ועדת המכרזים ומחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה. רק סטייה מהותית מעקרונות יסוד של ניהול מכרז תקין תצדיק התערבות שיפוטית בהחלטת הוועדה...
העתירה הוגשה בחוסר נקיון כפיים כאשר העותרת נמנעת מלצרף את כל המסמכים הרלוונטים להצעתה ואינה מגלה את כל העובדות לבית המשפט. די היה בכך כדי שהעתירה תידחה. ואולם מעבר לאמור, ולגופו של עניין, לא נפל בהחלטת המשיבה 1 פגם המצדיק את התערבות בית המשפט בהחלטות, כפי שהתקבלו. ועדת השלושה שקלה את השיקולים הרלוונטיים ולא סטתה מעקרונות היסוד של ניהול מכרז תקין" (עמ' 10-13 לפסק הדין בעתירה המנהלית).
223. את העילה השלישית בתובענה דנן הגדירו התובעים בכתב התביעה כך:
"עילה מס' 3 – החלטת ועדת השלושה בעירייה (בהנחייתו הישירה ומחוסרת הסמכות של גנדלמן) מייד ובסמוך לאחר הגשת התביעה הכספית, לפסול את התובעת מזכייתה במכרז של החברה חמשק וכלכלה בשלטון המקומי לבניית גני ילדים בחדרה, חרף העובדה שהתובעת נתנה אז הצעה כספית שזולה ביותר מחצי מליון ₪ מההצעה שנבחרה לבסוף".
224. אין מחלוקת כי החלטת ועדת השלושה נשוא העילה השלישית היא אותה החלטה מיום 9.3.2014 נשוא העתירה.
מרכיבי העילה השלישית הם כדלקמן:
פסילת הצעת התובעת במסגרת ההחלטה;
פסילת הצעת התובעת הגם שהיתה זולה בכחצי מליון ₪;
ההחלטה ניתנה בהנחייתו הישירה ומחוסרת הסמכות של גנדלמן;
ההחלטה ניתנה בסמוך לאחר התביעה הכספית.
את סיכום טענות התובעים בנדון, גם בהסתמך על סיכומיהם, פירטנו לעיל.
(בתצהירו ת/12 רמי חסון התייחס לעילה זאת בסעיפים 62-87 לת/12, ואת עיקר הדברים ציינו בסיכום טענות הצדדים לעיל, וגם אתייחס אליהם בסעיף 230 להלן).
התובע אף הוסיף בתצהירו כי לא ניתנה לתובעת זכות טיעון לפני החלטת ועדת השלושה והטיל דופי אישי בחברי ועדת השלושה (מנכ"ל העירייה, היועצת המשפטית וגזבר העירייה).
המעיין בתצהירו של רמי חסון בחלק הנוגע לעילה השלישית, יווכח כי רובו הועתק מכתב הטענות בעתירה;
225. למעשה שאלות אלה עמדו לדיון בעתירה, ובית המשפט שם בפסק דינו, כמפורט בהרחבה לעיל, הכריע בדיוק בשאלות אלה. ניתן לומר בהקשר של פסק הדין בעתירה והעילה השלישית דנן, כי "הפוך בה והפוך בה והכל בה" (משנה אבות ה', כב').
למעשה בפסק הדין בעתירה (ולא בכדי הרחבתי לעיל בנימוקי פסק הדין) התקיימו כל ארבעת המרכיבים הנדרשים להשתק פלוגתא בעילה השלישית (ראו ענין איזוטסט);
נקבעו בפסק הדין בעתירה לא רק קביעה נגטיבית כי החלטת ועדת השלושה לא חרגה ממתחם הסבירות המנהלי (ולכן לא היה מקום להתערב בה), אלא גם קביעות פוזיטיביות לגבי התנהלות ועדת השלושה כדלקמן:
בידי העירייה היו ראיות מנהליות סבירות התומכות במסקנותיה, כי בינה לבין העותר מחלוקות בנוגע להתקשרויות קודמות;
קיים חשש מהותי שהצעת העותרת, הגם שנחזית להיות הזולה ביותר, אינה כזאת למעשה, לאור נסיון העבר שבין הצדדים;
הוועדה היתה מוסמכת שלא לקבל את ההצעה הזולה ביותר;
ועדת השלושה שקלה במקרה הנדון שיקולים המהווים נסיבות מיוחדות המצדיקות את פסילת הצעת התובעת (העותרת);
הטענות בדבר שיקולים פסולים של ראש העיר גנדלמן, הן טענות בעלמא ללא כל אחיזה בראיות כלשהן;
לא נשללה מהעותרת זכות טיעון ושימוע, תוך שוועדת השלושה מודעת לטענות העותרת מחד גיסא, ולנסיון הקודם של העירייה עם העותרת בפרויקטים קודמים דומים;
226. העובדה כי בדיעבד, ולאחר ניהול הוכחות ממושכות ופסק דין בתביעה הכספית, חלק מטענות וחששות העירייה לענין "ניפוח" חשבונות לא הוכחו, לא שולל את סבירות ונכונות ועדת השלושה בעת נתינתה, וודאי שלא מטיל דופי אישי בחבריה (כפי שטען רמי בתצהירו ת/12 והוסיף החרה אחריו יוסי חסון בתצהירו ת/13).
לטעמי החלטת ועדת השלושה ככזו צריכה להיתקף, ככל שבוחרים לתקוף אותה גם בעילה נזיקית לאחר הכרעה בעתירה, תוך בחינת הדברים בהתאם לנסיבות והידוע במועד הינתנה (השוו לענין זה את עוולת לשון הרע, הנבחנת כדין רצוי לפי גישת "האמת לשעתה", במועד הפרסום היינו האחריות המשפטית נקבעת לפי מועד הפרסום, בעת ביצוע המעשה – ראו לענין זה גנאים, קרמניצר ושנור, עמ' 105-106).
(לענין "האמת בשעתה" אעיר, כי הפסיקה קבעה שבכל הקשור להגנת "אמת הפרסום" שבסעיף 14 לחוק, תיבחן ההגנה לא לפי האמת בשעתה, אלא לפי האמת האבסולוטית הידועה בדיעבד, שכן אמת רק אחת. עמדתי על כך בסעיף 336 להלן. למרות זאת המלומדים גנאים, קרמניצר ושנור סבורים בספרם, בעמ' 105-106, כי גם בהגנה זאת של "אמת הפרסום" או "אמת דיברתי", יש לבחון את מצב הדברים לפי "האמת בשעתה").
לכן בהיקש ובהשוואה ניתן לומר כי את פעולותיה וסבירותה (במובן הנזיקי של המילה) של ועדת השלושה יש לבחון לפי מה שהיה ידוע לה ואמונתה ביום 9.3.2014.
היועצת המשפטית של העירייה, עו"ד שרון שרוני, גם עמדה בצדק על נקודה זאת בעדותה. כשנשאלה בנדון אם מסכימה היום, לאחר פסק דין בתביעה הכספית, עם החשש שהעלה בר זיו בדבר פער בין כמיות ההזמנות המקוריות לבין הכמויות בחשבונות, השיבה שלא נכון לבדוק את הדברים בראיה לאחור, למפרע לאחר פסק דין בתביעה הכספית. לכן היא גם לא מכה על חטא (עמ' 846 לפרו' שו' 11-34)/
פסק הדין בתביעה הכספית (ואנוכי המותב שנתן את פסק הדין בתביעה הכספית) לא לימד כי העירייה לא האמינה בשעתו בטענותיה כפי שהביאה אותם בפני ועדת השלושה, אלא בית המשפט הכריע אחרת לאחר שמיעת ראיות.
תיאור התובעים במסגרת העילה השלישית כי החלטת ועדת השלושה התקבלה על פי הוראה או הנחיה של גנדלמן, לא רק שנדחתה בהעדר ראיה בפסק הדין העתירה, אלא נדחתה אף על ידי בתביעה הכספית בסעיף 54 המצוטט בסעיף 179 לעיל.
יותר מזה – גם מסקנתי בתובענה הנוכחית כי גנדלמן נתן ההנחיה להוציא מהתובעת עבודות (מתקשר גם לעילה השלישית) לא הוכחה.
227. אם בכך לא סגי – סבורני כי טענת העירייה בדבר "ניפוח חשבונות" בפרויקטים דומים, דבר שהוביל לחשדנות בין הצדדים, זהו שיקול שנשקל גם על ידי ועדת השלושה במסגרת החלטת פסילת הצעת התובעת ואושר כשיקול ראוי בפסק הדין בעתירה, ולא נסתר גם בדיעבד לאחר מתן פסק הדין בתביעה הכספית.
בנדון נפנה לשתי נקודות בפסק הדין הכספי:
התובעת, ועל אף שעסקינן בתביעה על פי חשבונות טרום סופיים מאושרים, זכתה ב-58% בלבד מסכום תביעתה (סעיף 218 לפסק הדין בתביעה הכספית);
חלק לא קטן בתביעה הכספית שנדחה, היה רכיב התביעה בגין החשת קצב בשיעור של 5,335,664 ₪, כ-25% מסכום התביעה (סעיף 95.2 לכתב התביעה הכספית), לגביו העברתי ביקורת לא פשוטה בפסק הדין בתביעה הכספית (ראו ציטוט הדברים בסעיף 9 לעיל).
228. על כן ובמכלול הדברים, סבורני כי יש טעם והצדקה בטענת העירייה בתובענה זאת, כי בכל הקשור לעילה השלישית קיים מעשה בית דין לנוכח פסק הדין בעתירה במובן של השתק פלוגתא, ודין עילה זאת להידחות מטעם זה בלבד.
נסיונם של התובעים לטעון כנגד השתק הפלוגתא האמור בסיכומי התשובה (סעיף 23) אינו משכנע. גם לא הפנייתם לסוגיית הגדלת התב"רים בשנת 2013. נשכחו כנראה מהתובעים נימוקי ועדת השלושה שנבחנו בעתירה, לרבות הישענותם על ממצאיו הראשונים של בר-זיו, שהקימו את חשדם בנדון, ולכך לא יעזרו הגדלת התב"רים כלל וכלל. ההיפך – לכאורה שרוני וחריף, חברי ועדת השלושה, שהיו מודעים לכאורה להגדלת התב"רים (השתתפו בישיבות מועצת העיר הנוגעות להגדלת התב"רים – ראו: ת/14; ת/18), יכולים בסבירות לקשור זאת לחשדותיו של בר זיו בדבר הגדלת כמויות החומר בפרויקטים שהובילו לצורך בהגדלת תקציבי ההזמנות באמצעות הגדלת התב"רים המדוברים (וראו גם התייחסותם של שרוני וחריף לסוגיית הגדלת התב"רים להלן, שם עסקתי בבחינת העילה השלישית גם לגופה – ודבריהם מלמדים כי גם סוגיית הגדלת התב"רים בנסיבות דאז אינה פשוטה).
229. למען הזהירות ולמען הסר ספק אבחן את טענות התובעים בנוגע לעילה זאת גם לגופן. אקדים ואומר כי גם בבחינת העילה לגופה שוכנעתי כי יש לדחותה.
230. טענותיו של רמי בתצהירו ת/12 בנוגע לעילה השלישית (סעיפים 62-87), הן כדלקמן:
א. בסעיפים 62-74 לתצהירו מפרט רמי חסון הרקע להחלטת ועדת השלושה והחלטת ועדת השלושה, בדומה מאוד לעתירה המנהלית;
ב. בסעיף 74 לתצהיר ציין רמי חסון, כי החלטת ועדת השלושה התקבלה על פי דרישתו האישית של גנדלמן במטרה "ליירט" (כך נכתב) כל פרויקט פעיל או שנקשר לתובעת;
ג. הוזכרה עובדת היותה של הצעת התובעת ההצעה הזולה במכרז, וזה היה צריך להיות האלמנט היחיד לבחירה בהצעתה;
ד. לא ניתנה לה זכות טיעון טרם החלטת ועדת השלושה;
ה. הוזכר פסק הדין בעתירה ונימוקיו;
ו. צויין כי כיום ולאחר ניהול התביעה הכספית וההכרעה בה, נראה כי ועדת השלושה הוליכה שולל את כל המעיין בנימוקיה;
ז. נטען כי שלושת חברי ועדת השלושה עשו שקר בנפשם, מעלו באמון הציבור ובתפקידם, שכן הם ידעו לנוכח תפקידם, כבר במועד ישיבת ועדת השלושה (9.3.2014) כי לא נפל רבב בהתנהלות התובעת בפרויקטים שביצעה בעבור העירייה ושנמסרו לביצועה מכח הסכם המסגרת. זאת בכדי לשמור על כסאם בתקופת גנדלמן.
231. יוסי חסון בתצהירו ת/13 לא הוסיף או חידש דבר מעבר לאמור בתצהירו של רמי חסון בנוגע לעילה השלישית (ראו סעיפים 47-48 לתצהירו);
232. נבחן כעת את עדויות חברי ועדת השלושה (ושלושתם העידו בפני), תוך שימת דגש על מהות ידיעתם בנוגע לתובעת ובפרויקטים שביצעה עד מועד הישיבה, נשוא התביעה הכספית (וכאמור ועדת השלושה התכנסה כ-10 ימים לאחר הגשת התביעה הכספית).
אנתח כל עדות בפני עצמה, מיד לאחר התייחסותי אליה.
233. נפתח בעדותו של מנכ"ל העירייה זגדון:
א. בתצהירו נ/8 ציין זגדון לענין החלטת ועדת השלושה כדלקמן:

  • הוועדה שקלה שיקולים עצמאיים, ענייניים, בהתאם לסמכותה והוראות הדין (סעיף 14);
  • ראש העירייה אינו יושב כחבר ועדת השלושה ולא לקח כל חלק בישיבה המדוברת ביום 9.3.2014 (סעיף 15);
  • ראש העירייה לא ידע מראש על התכנסות הוועדה, ולא נתן לחבריה כל הוראה ביחס לנושא הנדון בישיבה (סעיף 16);
  • כעולה מפרוטוקול החלטת ועדת השלושה, נימוקי פסילת הצעת התובעת היו ענייניים ולגופם של דברים (סעיף 17);
  • הזכיר את העתירה ופסק הדין בה על נימוקיו (סעיפים 18-21);

ב. זגדון נחקר על תצהירו ביום 15.3.2021, ותמצית עדותו בהתייחס להחלטת ועדת השלושה היא כדלקמן:
  • הוא מאשר כי ועדת השלושה פסלה את הצעת התובעת, בין היתר בגלל "חשדות בפער בכמויות שלא קיימות בשטח" (עמ' 1090 לפרו' שו' 34);
  • הוסיף זגדון בנדון וציין כך:

"... יש בדיקה של בר זיו והבדיקה היא בדיקה התחלתית, הוא לא בדק את כל היקפי הפרויקטים של רמי חסון. בדק מה שבדק, עוד פעם, אל תתפוס אותי במילה, גן אחד, שני גנים, אין לי מושג, היו שם פערים משמעותיים שהעלו חשד לגבי כל השאר. ואז הופעלה חברת שבח מהנדסים שבדקה את כל השאר ומצאה פערים משמעותיים הרבה יותר" (עמ' 1091 לפרו' שו' 6-10);
  • ציין כי חברי הוועדה לא עיינו, טרם קבלת החלטתם, בחשבונות הטרום סופיים המאושרים, וגם סבר שלא סביר כי יעיינו בחשבונות אלה שאינם קשורים לוועדת השלושה (עמ' 1091 לפרו' שו' 15-27);
  • הוא מניח כי היועץ ששכרה העירייה לבחינת הכמויות בבפרויקטים של התובעת, המהנדס בר זיו, שוחח גם איתו על ממצאיו באותה עת (חשד לפער בכמויות) בגן אלכסנדר (עמ' 1092 לפרו' שו' 1-9);
  • הוא אישר כי נפגש עם בר זיו בתאריכים הבאים: 6.3.2021 (לפני מועד ועדת השלושה) ו-27.3.2021. הוא לא זוכר את תוכן הפגישות. הפגישות לא תועדו בפרוטקולים שכן אלה נרשמים רק בוועדות סטטוטוריות (עמ' 1104 לפרו' );
  • ציין כי בעת קיום הוועדה ביום 9.3.2014 החשדות נגד התובעת היו משמעותיים, והוסיף:

"ההיקף הכספי, 21.5 מיליון, העיתוי, העיתוי, שנה וחצי לאחר מסירת גנים, אני לא מכיר שום קבלן סביר בסדר גודל הזה, לא מדובר פה על אפרידר או על שיכון ופיתוח, מדובר על קבלן מקומי, על יזם מקומי, לא סביר ששנה וחצי לאחר סיום בניית הגנים, שיש לו כל כך הרבה הוצאות, יהיה מוכן לספוג 21.5 מיליון. כל זה ועוד הדיווחים הראשוניים של בר זיו, שמשום מה הפסיק את עבודתו, ואל תשאל אותי למה, עד רגע זה אין לי מושג למה הפסיק את עבודתו, כל זה מעלים חשד מאוד כבד לאי סדרים. ממשיך בזה שאומר לי מנהל אגף מבני ציבור, גרשון נחשונוב, שהוא לא בדק את הדוחות הכספיים, ועל זה אני סיימתי את תפקידו בעירייה, על זה שהוא מנהל אגף, שאומר לי כמנכ"ל, רק שאני שואל אותו מה זה החשבונות האלה? הוא אומר לי אני בכספים לא מבין... ואני אומר לו מנהל אגף מבין גם בלבנות וגם בכספים, הוא לא יכול לא להבין בזה, זה המקצוע שלו והתפקיד שלו" (עמ' 1093 לפרו' שו' 16-30);
  • כשנשאל על החשש של הוועדה, שההצעה של התובעת שהיתה נמוכה בכחצי מליון ₪ תתברר בדיעבד כיקרה יותר, שהינו חשש שווא נוכח היותה של ההצעה פאושלית דרך משכ"ל, השיב: "זו פרשנות שלך, מעוותת ולא נכונה" (עמ' 1095 שו' 7);
  • הגם שישיבת החלטת ועדת השלושה התקיימה כ-12 ימים לאחר התביעה הכספית הוא לא קרא את התביעה הכספית (עמ' 1095 שו' 35);
  • כשהופנה לישיבות מועצה בנוכחותו, במסגרתן ביקשו הגדלת תקציב (תב"ר) לחלק מהפרויקטים של התובעת עוד טרם החלטת ועדת השלושה, מהן היה יכול להבין כי הפרויקטים שהתובעת עבדה עליהם תוקצבו בחסר מלכתחילה (ת/22, ת/23, ת/24, ת/25, ת/41), שאחרת למה התבקש התב"ר, השיב כי הדבר נבע מדרישת מהנדס העיר "שאמון ומופקד על התחום של מחלקת מבני ציבור שהיא אחת המחלקות שלו, ודרש תוספת כנראה משינוי כזה או אחר" (עמ' 1098 לפרו' שו' 8-10);

עוד הוסיף:
"... תפרידו בין עלות קבלנית. מה שרמי מכיר זה עלות קבלנית. כל שאר התוספות זה באמת לא עניין שלו, זה עניין של העירייה. ולכן יש פערים גם קראתי חלק מהפרוטוקולים, וראשי עיר שהעידו פה ומנכ"לים וכולי. חלק מחוסר ההבנה זה כמה זה עולה, כי בסוף מה שמעניין אנשי מקצוע זה כמה עולה מטר בנייה. גן סטנדרטי זה 128 מטר. אז אתה בא שואל את עצמך, איך יכול להיות גן שאנחנו משלמים עליו 1,800,000-1,900,000 מיליון, אותי מעניין כמנכ"ל העירייה לא רק הגן, רגע, יש פה ציוד, יש פה משחקים, צריך לזווד אותו, זה לא נגמר בארבע קירות. ולכן גן עולה עלות קבלנית כ-1,200,000 מיליון" (עמ' 1099 לפרו' שו' 22-30);
לשון אחרת – הגדלת התב"ר לא מלמדת בהכרח על תקצוב בחסר של עבודת הקבלן (התובעת) בפרויקטים האמורים, אלא על תוספות/ השלמות שנדרשו בגן לאחר עבודות הקבלן.
לכן לטעמו הכמויות שנדרשו על ידי התובעת בחשבונותיה חייבו "לצלול לכתב הכמויות" (עמ' 1100 לפרו' שו' 9);
  • כשהופנה לפסק הדין הכספי שבגדול אישר את החשבונות שהגישה התובעת וכונו "טרום סופיים" השיב: "אני מכבד את כבוד השופט" (עמ' 110 לפרו' שו' 32);
  • כן ציין כי בתחילת 2014, כשנכנס לתפקידו כמנכ"ל העירייה, מצא כי תקציבי הפיתוח בעירייה היו בכאוס, לא מאורגנים ולא מסודרים (עמ' 1099 לפרו' שו' 11-41);
  • כשעומת עם הטענה כי כלל לא הכיר את טענות התובעת בכתב התביעה הכספית, השיב שעצם העובדה שהתובעת המתינה עם החשבונות כשנה וחצי לאחר שהגנים נמסרו, ומגישה חשבון על סך של 21.5 מליון ₪ עורר תהייה (עמ' 1101 לפרו' שו' 20-22);
  • הוא ציין כי אף אחד בעירייה לא אמר לו, גם לא קימלדורף מהנדס העיר, שעם כתב הכמויות המקורי לא ניתן היה לבנות גן ילדים (עמ' 1103 לפרו' שו' 30-36; עמ' 1104 לפרו' שו' 29);

234. כשאני מעיין בעדותו של זגדון, כמפורט לעיל, לא שוכנעתי כי החלטתו בוועדת השלושה נבעה ממניעים פסולים (זדון), ו/או עקב הוראתו של גנדלמן (שלא הוכחה) ואף לא מהתרשלות.
דומה כי התובעים סבורים שוועדת השלושה היתה צריכה להתנהל בעניינה של התובעת כמו שבית המשפט התנהל בבירור התביעה הכספית – ואין הדבר כך. לכן גם עיון מדוקדק בחשבונות של התובעת במועד ועדת השלושה לא היה מועיל להפגת החששות. זאת לנוכח ממצאיו של בר זיו בדו"ח יום 9.3.2014 לגבי גן אלכסנדר (ונזכיר כי זה היה הדו"ח הראשון לגבי אחד הפרויקטים שלכאורה לימד על הכלל) ושיעור החוב לעומת סכום ההזמנות המקוריות.
הבהיר זגדון בעדותו את שיקוליו, וכיצד הוא ראה את הדברים בעניינה של התובעת, ומדוע הגדלות התב"רים לא הפיגו את חששותיו בנדון.
זגדון לא הסתיר כי שוחח עם בר זיו כבר ביום 6.3.2014, כשלושה ימים טרם קיומה של ועדת השלושה, וקיבל התרשמותו לענין החריגה בכמויות, כפי שבאו לידי ביטוי בדו"ח שהכין ביום 9.3.2014 (יום התקיימות ועדת השלושה) בנוגע לגן אלכסנדר.
הבהיר זגדון כי עם כניסתו לתפקיד בחודש ינואר 2014 מצא כאוס ואי סדר בהתנהלות תקציבי הפיתוח של העירייה, וקשה לומר כי אינו צודק לנוכח התנהלות העירייה בסוגיית הפרויקטים שנמסרו לתובעת מכח הסכם המסגרת.
לשון אחרת – היה בסיס לחששות ואפילו לחשדות של זגדון בסכום החוב לתובעת בגין עבודותיה בפרויקטים שהועברו לביצועה במסגרת הסכם המסגרת, וסבורני כי פסק הדין בתביעה הכספית אימת חשש זה בחלקו (ראו דברינו בסעיף 227 לעיל).
235. אעבור לבחון את עדותו של גזבר העירייה, מר בועז חריף, שגם היה חבר בוועדת השלושה:
א. חריף נתן תצהיר עדות ראשית נ/9, בו ציין לגבי החלטתו בוועדת השלושה מיום 9.3.2014 כי "פעל בהתאם להוראות החוק ובהתאם לסמכויותי, כאשר ההחלטה נעשתה משיקולים ענייניים בלבד,ולא ניתנה לו כל הוראה מראש בענין" (סעיף 2).
ב. חריף נחקר על תצהירו ביום 15.3.2021, ובהקשר של החלטת ועדת השלושה ציין כדלקמן:
* כשנשאל אם נכון הדבר כי בפרויקטים של התובעת נדרשו הגדלת תב"רים כיוון שהעירייה לא ביצעה התאמות עדכון של הזמנות העבודה המקוריות שנמסרו לתובעת, השיב שאין קשר בין הדברים (עמ' 1136 לפרו' שו' 31-35);
הוא הוסיף כי:
"רציתי להגיד שאין קשר, אמר עורך דין בומבך שברגע שאישרו את התב"רים במועצה צריך לעדכן את ההזמנות, אין קשר בין שני הדברים. עורך דין בומבך אמר בעצמו שהגדלת התב"ר אין לה שום משמעות כספית, אי אפשר לעשות בזה שום שימוש זה צריך לעבור למשרד הפנים והוא צריך לאשר אותו...
...אם יש אישור של משרד הפנים לתב"ר ספציפי צריך לאשר את ההזמנות אם יש צורך, סליחה, יש להגדיל את ההזמנות...
...אם יסתבר לדוגמה שהחשבונות שהוגשו והעבודות שבוצעו חרגו מהמסגרת, יכול להיות שיעצרו את התשלום ואת הגדלת ההזמנה...
כעיקרון צריך לאשר את ההזמנה, להגדיל את התב"ר, אבל אם יסתבר במהלך הדרך במעלה הדרך, כשבודקים את החשבונות שהוגשו ויש בעיות עם החשבונות שהוגשו, אני לא חושב שהייתי מאשר את ההזמנה, את הגדלת התב"ר" עמ' 1137-1138 לפרו').
* עוד הוסיף חריף, כי בשעתו כשהביא את התב"רים הנוגעים לפרויקטים של התובעת לאישור המועצה, הוא לא ידע כי הוא:
"מביא תב"ר על חצי מהסכום של הגן. ההקצבה של משרד הפנים אמורה לאפשר לך לגמור לבנות את הגן, השאלה מה אתה בונה...
אם זה עומד במסגרת החוק שיכול להגדיל עד ה-50% אני מניח שאפשר, אם זה מעבר לזה לא תוכל להגדיל את ההזמנה... (עמודים 1138-1139 לפרו').
הדגיש חריף כי מעבר להגדלה של 50% אין מנוס מהכרעה שיפוטית בנדון (עמ' 1139 לפרו' שו' 7-8).
בכל אופן ציין כי במועד ישיבת הוועדה הוא לא ידע שהערכה ריאלית של גן ילדים היא כמעט כפולה מהכתוב באומדן המקורי (עמ' 1147 לפרו' שו' 25-30);
  • הוא שלל הטענה כי הגיע לוועדת השלושה, כשהחלטתה כבר היתה מוכנה מראש (עמ' 1142 לפרו' שו' 18-19);
  • כשנשאל מה היה החומר שעמד בפני ועדת השלושה אמר שכל אחד מחברי הוועדה אמר את דברו. הוא עצמו התייחס לחשבונות שהגיעו מהתובעת מעל סכום ההזמנות, ודובר על אינדיקציות ראשונות לחששות בנוגע לחשבונות. מעבר לזה אינו זוכר מה עמד בפני הוועדה (עמ' 1144 לפרו' שו' 1-9);
  • כשצויינה באוזניו גרסתה של עו"ד שרוני בדבר החומר שעמד בפני ועדת השלושה (מסמך ריכוז הצעות מחיר משכ"ל וכתבי בית דין בתביעה הכספית ובהמרצת הפתיחה) השיב שאינו זוכר. כך גם לגבי מכתבו של בר זיו מיום 9.4.2014 (עמ' 1144 לפרו' שו' 1018);

הוא גם לא זכר אם עיין בחשבונות הטרום סופיים טרם ישיבת הוועדה (עמ' 1146 לפרו' שו' 13);
  • הוא ציין כי בר זיו לא נכח בוועדה (עמ' 1146 שו' 19);
  • כשנשאל לגבי החשש לליקויים ואי סדר כמצויין בהחלטת הוועדה, השיב:

"מהבחינה שלי בנושא של הגזברות זה החשבת של אגף ההנדסה, אבל יכול להיות שגם המנכ"ל היו לו חששות אחרים" (עמ' 1144 לפרו' שו' 21-22);
הוא שמע על דברי בר זיו מהמנכ"ל ומהיועצת המשפטית של העירייה וסמך עליהם בנדון (עמ' 1146 לפרו' שו' 30-33);
* כשנשאל לגבי תב"רים כאלה ואחרים שהתבקשו ואושרו לפני ועדת השלושה, עובדה שהיה בה בכדי לשלול חשש לניפוח מחירים, כפי שציינה ועדת השלושה בהחלטתה, השיב:
"הוצגו מסמכים או נאמר בוועדת השלושה על ידי מי שבדק שיש ניפוח של המחירים ולזה התייחסנו" (עמ' 1149 שו' 14-15).
כשנשאל על ידי מי נאמר – השיב שנאמר בוועדה על ידי המנכ"ל זגדון, שציין את ממצאי מכתבו של בר זיו מיום 9.3.2014, זאת הגם שבר זיו לא שוחח עימו במישרין (עמ' 1149 לפרו' שו' 15-23);
* כשהופנה לת/19, מכתבו של מייזל לחשבת העירייה הגב' בלדב נשוא כותרת "עדכון אומדן" בנוגע לגני ילדים, עוד לפני קבלת חישובי כמויות, וממנו עולה כי הערכת בניית גני ילדים גבוה מהאומדן המקורי, השיב:
"יעל בלדב היא רואת חשבון שמתעסקת בחשבונות, לא בכמויות ולא בשום דבר אחר, והוא היה צריך להפנות את המכתב למהנדס העיר, לאיש הטכני, לא לאיש שמתעסק עם החשבונות" (עמ' 1150 לפרו' שו' 8-109);
* כשהופנה לת/23, מכתבו לראש העיר גנדלמן מיום 26.1.2014 ובו הודיעו על הבאת תב"רים לאישור המועצה בפרויקטים של התובעת, השיב, כי זה נעשה לבקשת מהנדס העיר, והתוספות בהתאם לגודל ואיכות הגן (עמ' 1150 לפרו' שו' 11-309);
לטעמו הדבר אינו מלמד על סבירות מחיר גן שכן:
"כל גן יש לו את המחיר שלו, אתה כבר שולח לי שלושה טפסים שבכל גן רשום מחיר אחר" (עמ' 1156 לפרו' שו' 10-11);
* כשנשאל למקור התסבוכת עם התובעת שדורשת מעל 150% על עבודותיה – האם בהטעיה של התובעת בניפוח כמויות או טעות של מי מהעירייה, השיב:
"יכול להיות שילוב שלהם, בכל מקרה רמי חסון היה צריך לדעת שהוא לא יוצא לעבודה בלי הזמנה חתומה, הוא יודע את זה, הוא עובד הרבה זמן ברשויות, בעוד כמה רשויות. הוא יודע שאסור לו לצאת, כתוב לו בחוזה שלו שאסור לו לצאת לעבודה בלי הזמנה חתומה כדין, והזמנה חתומה כדין זה לא של גרשון נחשונוב ולא של מייזל ולא של אף אחד" (עמ' 1155 שו' 10-14);
* הוא היה מודע בוועדת השלושה כי פסילת הצעת התובעת תביא לבחירת הצעה הגדולה בחצי מליון ₪ מהצעתה, אך לדבריו:
"שהיו אינדיקציות ראשונות לכך שהחששות שהועלו נכונות הם, זאת אומרת כבר היו איזשהם אינדיקציות, אני לא זוכר מי הציג את זה, כנראה שהמנכ"ל הציג אותם, אינדיקציות של הבודק שבדק את הדברים האלה" (עמ' 1159 לפרו' שו' 9-12);
בנדון שאל בית המשפט את חריף מספר שאלות:
"כב' השופט: האם היה איזשהו מסמך שמעיד על זה או רק שיחה בעל פה שהתקיימה בין מנכ"ל העירייה לבין המהנדס בר זיו, אלו האינדיקציות?
מר בועז חריף: כבודו אני לא זוכר, אמר אחד משני עורכי הדין ששרון שרוני הציגה איזשהו מסמך, אני לא זוכר, באמת שאני לא זוכר. אני מאז עשיתי עוד עשרות ועדות שלושה, אני לא זוכר, מה, איזה מסמך הוצג, אני גם לא זוכר אם אבישי היה שם מהנדס העיר, כתוב בפרוטוקול שהוא הוזמן, אם הוא היה אני לא יודע.
כב' השופט: האם ידעתם או אתה ידעת באופן אישי, מהם האינדיקציות לדברים הלא נכונים שנעשו שם, הלא חוקיים שנעשו?
מר בועז חריף: ממה שדובר שכמויות הברזל לא היו נכונות, שמחירון דקל אתה יכול להסתכל עליו בכמה צורות, אתה יכול לקנות דלת ב-2,000 שקל ואתה יכול לפרק את הדלת לגורמיה צירים בנפרד וידית בנפרד ודלת בנפרד ותגיע ל-3,000 שקל, זה הדיבורים היו, אני לא ראיתי את המסמכים האלה.
כב' השופט: עכשיו תראה, למעשה הנימוק האחרון שאתה עכשיו העלית, אני יכול לספר לך שזו מחלוקת לגיטימית בין קבלן מבצע לבין מזמין, יש תמיד מחלוקת. יש קבלן שרוצה לנפח את החשבון בצורה לגיטימית, ויש מזמין שרוצה להוריד את החשבון בצורה מינימלית שאפשר להפחית את החשבון ויש מפקח. שאלתם, דיברתם עם המפקח מייזל על העניין הזה?
מר בועז חריף: אני לא דיברתי עם המפקח מייזל.
כב' השופט: הבנתי. לא דיברת אתו.
מר בועז חריף: לא" (עמ' 1159 לפרו').
* עוד הוסיף וציין כי:
"...עוד הפעם, אתה חוזר על אותם דברים. ועדת השלושה דנה בגנים מסוימים והיו לה אינדיקציות שמשהו לא התנהל כשורה עם רמי חסון, ועכשיו זה בכלל לא משנה מה היה כתב הכמויות ובאיזה, רמי חסון אסור היה לו לבצע את העבודה מעבר להזמנה שיש לו. כבר ההתנהלות הזאת היא לא בסדר שצריכה לעצור אותנו בוועדת השלושה. איך יתכן שקיבלת הזמנת עבודה למיליון ועשית גן של שני מיליון? לא משנה מי אשם כרגע ואם יש אשמים בכלל. איך אתה עושה כזה דבר? מראה שמשהו בהתנהלות שלו לא בסדר" (עמ' 1178 לפרו' שו' 3-9).
הוא גם הוסיף כי – אפילו הנחו את התובעת לבנות עוד ועוד במהלך עבודותיה, הדבר לא תקין שכן:
"ת. מי, מי מנהל את העירייה, מייזל? לא הבנתי. מי מנהל? היתה לו דלת חופשית אצל ראש העיר, היה יכול להגיד לו אדוני ראש העיר, כבר ב-13 שורת החריגה הזאת, היה אומר לו אדוני ראש העיר תראה מה קורה פה, למה זה לא נעשה?
ש. כלומר לפי התזה שלך על רמי חסון היה לעצור את העבודות.
ת. בוודאי, בוודאי. יש סעיף 203 לפקודה אתה מכיר אותו, צריך חתימה של ראש העיר והגזבר על כל מסמך. הוא עשה עבודות בלי לקבל את המסמך הזה? אין בית משפט שיפסוק לו את המאה אחוז על זה..." (עמ' 1178 לפרו' שו' 15-23);
* הדגיש חריף כי במועד ועדת השלושה ידע מה התובעת תבעה בתביעה הכספית (עמ' 1155 לפרו' שו' 31-32).
236. כשאני מעיין בעדותו של חריף, כמפורט לעיל, לא שוכנעתי כי החלטתו בוועדת השלושה נבעה ממניעים פסולים (זדון), ו/או עקב הוראתו של גנדלמן (שלא הוכחה) ואף לא מהתרשלות.
למעשה, את הדברים שאמרתי בסעיף 132 לעיל בהתייחס לעדותו של זגדון ניתן לומר על עדותו של חריף.
עובר לדיון בוועדת השלושה חריף היה מודע:
א. להתרשמותו של המהנדס בר זיו כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו מיום 9.3.2014 בדבר חריגה משמעותית בכמויות ברזל והערכות ברזל ואופן תמחור העבודה, זאת הגם שלא שוחח אישית עם בר זיו. אמנם עסקינן בשלב ההוא רק בגן אחד מכלל הפרויקטים בהם עבדה התובעת, אך הדבר היה בגדר אינדיקציה ראשונית, סבירה בשעתה לטעמי, לבעיה עם חשבונות התובעת;
ב. להתנהלות לקויה של התובעת (ויתכן אף של גורמים מהעיריה) בביצוע הפרויקטים. היו לו השגות כי בכל הקשור לעבודות שנמסרו לתובעת (נשוא התביעה הכספית) התנהלו הצדדים (התובעת אף גורמים בעירייה) בניגוד לחוק (פקודת העיריות). לטעמו הגדלת התב"רים בנדון לא "ריפאה" מחדלים אלה, שכן תקצוב ממשרד הפנים לא יגיע למרות הגדלת התב"רים מעבר ל-150%;
ג. לטענות התובעת בנדון, שכן ראה את התביעה הכספית, אך מאידך, סביר להניח, שכגזבר העירייה היה מודע גם לטענותיה נגד התביעה הכספית (הגם שטרם הוגש אז כתב הגנה). לכן טענות התובעת בכתב התביעה והיותה מבוססת על חשבונות טרום סופיים מאושרים, לא היה בהן כדי להפיג את חששותיו בנדון;
אכן הוא לא נפגש עם מייזל, אך פגישה כזאת לא היה בה, כך לטעמי, להפיג החששות. שכן מה ציפה שמייזל יאמר לו, כי אישר חשבונות "מנופחים"?! לכן הסתמכותו באותה עת על התרשמותו של בר זיו יותר סבירה והגיונית.
כפי שציינתי לעיל, לא מצופה היה מחברי ועדת השלושה לנהל את התביעה הכספית ולהכריע בה, כפי שעשה בית משפט זה לאחר ניהול ישיבות הוכחות ארוכות ומפרכות. גם אז, כפי שמלמד פסק הדין בתביעה בכספית, רק 58% מתביעת התובעת אושר, עם ביקורת לגבי רכיב "החשת הקצב" שניפח התביעה בכ-25%. היינו חששותיו של חריף, יחד עם שני חברי הוועדה האחרים, לא היו "קלוטים מן האויר".
התובעים בסיכומיהם התייחסו להקלטתו של חריף על ידי יוסי חסון ביום 5.11.2013, לפני קיומה של ישיבת ועדת השלושה (תמלול ההקלטה צורף כנספח 54 לת/12, להלן: "התמלול"). מההקלטה האמורה עולה כי הגזבר חריף הודה, שבכל הקשור לעבודות נשוא כתב התביעה הכספית, התובעת היתה בסדר גמור (סעיף 104 לסיכומים).
עיון מדוקדק בנספח 54 מלמד כי לא כך הדברים.
ההיפך – חריף מבהיר ליוסי חסון באותה שיחה כי "מה שצריך לשלם נשלם". מעבר לכך כשנדרש לשלם חשבונות נוספים שלא הוצאו על פי הזמנות כדין השיב:
"אני לא עושה את הטעות הזאת. אחתום היום ואחרי תן הסברים למה חתמתי היום על עבודות שכבר בוצעו" (עמ' 2 לתמלול שו' 21-22);
כשיוסי אמר לחריף כי הוא מתנהג כאילו הוא מבקש ממנו לעשות משהו לא חוקי, השיב לו חריף:
"ודאי שלא חוקי... אתה רוצה שאני אעבוד שלא לפי הנוהל זה הכל, יש נוהל שמחייב אותי לא לגנוב" (עמ' 4 לתמלול שו' 2-7);
בהמשך התמלול רואים כי חריף מציין לנוכח ההתנהלות הלא מסודרת של העירייה מול התובעת כי:
"עזוב ראיתי שלקחו כבר מישהו שיבדוק את הכל ההתנהלות. ראיתי...אז זהו שיבדקו. אני לא עושה כל שום שינויים בנהלים ואחרי זה אני אקבל את האש..." (עמ' 7 לפרו' שו' 24-27);
ה"מישהו" שנלקח לבדיקת עבודות התובעת היה בר-זיו, כך סביר להניח כיוון שלא ידוע על מישהו אחר שנלקח באותה עת לבדיקה.
רואים בתמלול האמור, כי חריף ראה בהתנהלות העירייה עם התובעת התנהלות לא חוקית, עד כדי כך שהשתתפותו באישור חשבונות העירייה תהיה בגדר גניבה.
חששותיו אלה עלו גם בעדותו בפני, כעולה מהמצויין לעיל, מתוך עדותו.
חריף למעשה המתין גם לממצאי בדיקותיו הראשוניות של בר-זיו, שהגיעו כאמור ביום 9.3.2014, יום הוועדה ולאחר ההקלטה האמורה (שהקבצעה ביום 5.11.2013) לגבי גן אחד. ממצאי בר זיו עוררו בליבו חשש או חשד ראשוני כי יש בעיות עם חשבונות התובעת. כאמור על אף שלא נפגש עם בר שזיו הוא היה מודע לתוצאות בדיקתו כפי שפורט במכתבו האמור.
כך שאין סתירה בין דבריו בהקלטתו (נשוא נספח 54 לת/12) לבין עדותו בפני. ההיפך – יש התאמה בין שני הממצאים האמורים.
בכלל אציין לגבי עדותו של חריף, שהתרשמתי מכנותה. הוא לא ניסה ליפות דברים (כעולה מעדותו). מה שלא ידע – אמר כי אינו יודע; מה שלא זכר – אמר כי לא זכר. בכל אופן עדותו לימדה כי החלטתו בוועדת השלושה לא נבעה ממניעים זרים ואף לא מהתרשלות. במיוחד לנוכח סכום התביעה הכספית אל מול פני ההזמנות וחוות דעתו הראשונית של בר זיו, שעמדה בתוקפה במועד ישיבת ועדת השלושה, ולמרות הגדלת התב"רים.
237. כעת אבחן את עדותה של היועצת המשפטית של עיריית חדרה, שגם ישבה בוועדת השלושה, עו"ד שרון שרוני:
א. שרוני הגישה תצהיר עדות ראשית נ/6, בו ציינה כי היא ויתר חברי ועדת השלושה פעלו משיקולים עניינים, בהתאם לסמכותם על פי דין, ולא על פי הוראות ראש העירייה.
ב. שרוני נחקרה בשתי ישיבות בית משפט, בתאריכים 3.2.2021 ו-21.2.2021. בכל הקשור לוועדת השלושה, ציינה כדלקמן:
  • ניסוח החלטת ועדת השלושה היה על ידי כל חברי הוועדה, לאחר שחברי הוועדה דיברו בניהם בנדון (עמ' 839 לפרו' שו' 35; עמ' 840 לפרו' שו' 5);
  • היא אישרה את דבריה בת/13 (תצהיר משלים שלה לפי הוראת בית המשפט), כי החומר שעמד בפני ועדת השלושה היה: מסמך ריכוז הצעות מחיר שהעבירה משכ"ל וכתבי בית דין של התביעה הכספית והמרצת הפתיחה על נספחיהם (עמ' 840 לפרו' שו' 24);
  • אישרה כי בעת הדיון בוועדה מכתבו של בר זיו מיום 9.3.2014 לא עמד בפניהם, אך היא ראתה אותו טרם ישיבת ועדת השלושה (עמ' 840 לפרו' שו' 28; עמ' 841 לפרו' שו' 28-29);

יחד עם זאת ציינה כי הבסיס לחשדות נגד הנתבעת היה פגישתו של בר זיו עם מנכ"ל העירייה טרם מועד הישיבה בנוכחותה, והטענות שנטענו על ידו בדבר דיווחים כוזבים בחשבונות שהגישה התובעת (עמ' 841 לפרו' שו' 8-16)
היא השתתפה כאמור בישיבה שבין מנכ"ל העירייה לבין בר זיו כשבוע לפני ישיבת ועדת השלושה (עמ' 849 לפרו' שו' 18-22);
בר זיו לא זומן לועדת השלושה (עמ' 850 לפרו' שו' 6-7);
כן ציינה כי היתה יותר מפגישה אחת עם בר זיו עובר לוועדת השלושה, ברם בפגישה בה השתתפה בר זיו הועלה הנושא ובה הביע עמדתו, כפי שהוזכר בהחלטת ועדת השלושה (עמ' 885 לפרו' שו' 8-10);
אין לה הסבר למה לא נערך פרוטוקול של הישיבה. מי שאמור להיות אחראי לכך הוא מנכ"ל העירייה שניהל את הישיבה (עמ' 842 לפרו' שו' 1-16);
בנדון אף הפנתה לפרוטוקול ישיבת ועדת השלושה (נספח 53 לת/129) שם צויינה עובדת שכירת היועץ המקצועי ששכרה העירייה ומסקנותיו (עמ' 841 לפרו' שו' 20);
* לשאלה איך זה שמכתבו של בר זיו לא עמד בפני הוועדה או כל רישום בכתב על ממצאיו, השיבה בשניים: ראשית – המידע נשוא מסקנותיו של בר זיו היה בפני הוועדה; שנית – טענה זאת כבר נטענה בעתירה ונדחתה (עמ' 842 לפרו' שו' 21-28);
לשאלת בית המשפט השיבה, ששמו המפורש של בר זיו לא הוזכר בהחלטת ועדת השלושה אלא רק על דרך של "יועץ מקצועי" ללא סיבה מיוחדת (עמ' 844 לפרו' שו' 25-27);
היא לא ידעה לומר אם התובעים ידעו באותה עת כי מדובר בבר זיו, אך היו יכולים לשאול. לטעמה מי שהיה בקשר עם התובעים הוא מנכ"ל העירייה (עמ' 845 לפרו' שו' 1-3);
* כשנשאלה אם מסכימה היום, לאחר פסק דין בתביעה הכספית, עם החשש שהעלה בר זיו בדבר פער בין כמיות ההזמנות המקוריות לבין הכמויות בחשבונות, השיבה שלא נכון לבדוק את הדברים בראיה לאחור, למפרע לאחר פסק דין בתביעה הכספית. לכן היא גם לא מכה על חטא (עמ' 846 לפרו' שו' 11-34);
כן הוסיפה כי:
"תחילת הבדיקה של בר זיו שישב ודיבר על דיווחים כוזבים. על כמויות שלא יכול להיות בפועל שהתקיימו. אמירות כאלה. ואני כיועצת משפטית שבוועדת שלושה זה האינפוט שלי הנושא הזה של חשד כזה לדיווחים כוזבים, יש הבדל בין דיווח כוזב לבין זה שלא היה חתימה על הזמנה. זה לא הטענה הייתה שההזמנות לא היה חתימות, חתומות. הטענה בפני הוועדה, המידע שהיה בפני הוועדה לא דיבר על אי תקינות ניהולית, דיבר על דיווחים כוזבים. אז כן, לפי מיטב ידיעתי, לפי האחריות המקצועית שלי כיועצת משפטית כשיש בפני תחילת חוות דעת שמדברת על דיווחים כוזבים מחייב אותי להתייחס לזה וכך התייחסתי בוועדה.
והנושא עלה בעתירה מנהלית ובית המשפט קיבל שהשיקולים האלה היו שיקולים עניינים. ששקלנו שיקולים עניינים" (עמ' 884 לפרו' שו' 10-16);
"אז איזה רשלנות אדוני מדבר?" (עמ' 884 לפרו' שו' 20);
* כשנשאלה אם ועדת השלושה, עובר למתן החלטתה ביום 9.3.2014, ידעה כי העירייה אישרה תשלומים טרום סופיים השיבה בשלילה והוסיפה:
"ועדת השלושה מורכבת משלושה בעלי תפקידים; מנכ"ל שהוא אחראי על התהליכים, יועץ משפטי שמביא את האינפוט החוקי וגזבר שמביא את האינפוט הכלכלי.
...לא מתפקידי בוועדה לבדוק את החשבונות, זה תפקיד הגזבר ולכן צריך לשאול את השאלה הזאת את הגזבר. כשהגזבר מציג את הנתונים כפי שהם אני לוקחת אותם כפי שהם, זה תפקידו של גזבר. זה תפקיד בכיר, התפקיד בעירייה" (עמ' 848 לפרו' שו' 27-32);
כן הוסיפה, כי הגם שעיינה תביעה הכספית על נספחיה, ואלה כללו גם את החשבונות הטרום סופיים המאושרים, הרי לא היתה לה מעורבות באישור החשבונות האמורים וגם לא ידעה על אישורם (עמ' 849 לפרו' שו' 1-9);
* עוד הוסיפה לענין חששות העירייה באשר להתנהלות התובעת בפרויקטים קודמים כי:
"קודם לשכירה של בר זיו הסתבר שהרבה מאוד מהעבודות בוצעו ללא הזמנות, כך שלא ניתן לדעת בעצם האם יש תיאום בין העבודות שנדרשו לעבודות שבוצעו בפועל והיה איזשהו חשש, וכשלאחר שכירתו של בר זיו לא הוזם החשש אלא להיפך, נאמר בפיו שיש, על פניו נראה שיש פה דיווחים כוזבים של הקבלן וזה משמעות האמירה הזאת (חששות העירייה, כנרשם בהחלטת ועדת השלושה – ח"ש)" – (עמ' 850 לפרו' שו' 23-26);
כשנאמר לה שעד הגשת התביעה הכספית לא היה כל חשש בעירייה מהתנהלות התובעת, ציינה:
"אני אסביר. המעורבות שלי בכל הדבר הזה היא ממש, קודם לוועדת השלושה אני מדברת, היו ממש יחסית משנית. זה התחיל בזה שאני לא הייתי מעורבת בשום שלב בפרויקט, בביצוע. אני לא מלווה פרויקטים, אנחנו יועצים משפטיים פנימיים וככל שנדרש פונים אלינו ומבקשים התייחסויות. ככל שנדרש. אנחנו כמובן יוצאים מנקודת הנחה שהחוזה מבוצע כלשונו ומקוים כלשונו ואנחנו לא מלווים את זה בצורה צמודה.
ובאיזשהו תאריך במהלך 2013 הגיעה אלי חשבת אגף ההנדסה עם ערימה של חשבונות ושאלתי אותה במה מדובר, אז היא אמרה לי יש פה חשבונות ללא הזמנות. אני לא זוכרת אם הניסוח היה ללא הזמנות או ללא הזמנות חתומות, ואז אמרתי לה תקשיבי, עם כל הכבוד אם אין אז תבדקו ותעשו מה שצריך. אם אין הזמנות אין פה, אין בקרה על תהליך אז צריך לבדוק את התהליך כי לא הייתה בקרה. כל המשמעות של הזמנה,
כב’ השופט: זאת פעם ראשונה,
ת. פעם ראשונה,
כב’ השופט: שידעת שאין הזמנות כדין?
ת. ידעתי שבכלל יש בעיה בפרויקט... אז כשיוצא מצב שאין בקרה בתהליך זה בהחלט טבעי שיעלה חשד... (עמ' 851 לפרו' שו' 5-21);
* כן הוסיפה לגבי הזמנות התובעת כי:
"אני לא עסקתי בכלל בנושא ההזמנות. אני לא ראיתי הזמנות ולא עסקתי בהזמנות עובר לישיבות המועצה. כמו שאמרתי הגיעה אלי החשבת עם ערימה של ניירת, אני לא בדקתי, זה לא תפקידי, הבהירה לי שיש פה חשבונות שאין לגביהן הזמנות. הבהרתי לה שאני בעניין הזה לא יכולה לטפל אם לא הייתה הזמנה, מי שצריך לתקן ולסדר את כל מה שצריך ועם כל הכבוד אם יש דברים שהם מצריכים איזושהי בדיקה אז יש לעשות אותה. זה לא התפקיד שלי. ולאחר מכן הבהרתי למהנדס העיר מה המסגרת החוקית. וזאת הייתה המעורבות שלי (עמ' 875 לפרו' שו' 12-17);
כן ציינה לגבי ההזמנות ואישור החשבונות כי:
"ש. ...מה שבעצם כבר בית המשפט הזה קבע (בפסק הדין בתביעה הכספית – ח"ש) שעד אשר הגיע בר זיו אף אחד מהעירייה, ובכלל זה גם לא את, לא העלה שום טענה שקשורה לניפוח או למרמה או לדברים חמורים כאלה על סף הפלילי. האם גם את ידעת שזה היה המצב?
ת. אני לא ידעתי ולא הייתי מעורב(ת). אתה שואל האם גם את ידעת, הופך את השאלה, לא ידעתי ואני חוזרת ואומרת לאורך ואני אמשיך ואומר כי זאת האמת ואין בילתה שלא הייתה לי שום מעורבות במהות ההזמנות, מה בוצע ולא בוצע, מה אושר. אני לא מלווה צמודה של הפרויקט, אני יועצת משפטית של העירייה, אני עוסקת בכל העניינים המשפטיים שקשורים בעירייה ואני לא מלווה בצמידות פרויקטים. בשביל זה יש מפקחים, בשביל זה יש בעלי תפקידים שזה תפקידם לעשות וככל שיש צורך ואני נדרשת אז אני נותנת מענה ספציפי.
ושתי פעמים היו ואני חוזרת, האחת זה חשבת שהגיעה עם ערימה ובבירור התברר שאין הזמנות וברגע זה פסקתי מלעסוק בנושא. ולאחר מכן חוות הדעת שנתתי לאבישי. זה העניין. פה במועצה יש מסגרת תקציב, יש נתונים שהוצגו ואם יש שאלות צריך להפנות את זה לבעלי התפקידים שחתומים ושעסקו בזה ונימקו את זה" (עמ' 882 לפרו' שו' 22-34);
* כשבית המשפט שאל אותה האם נכון שזו היתה שיטת העבודה עם התובעת, השיבה שלה זה לא היה ידוע (עמ' 851 לפרו' שו' 34-35);
מהמקרה הזה עם התובעים הפיקה העירייה לקחים ונקבע נוהל מסודר לגבי הזמנות. על פי הנוהל חייבת להיות הזמנה חתומה מראש שניתנת במסגרת חוזה מסגרת. כך תהיה בקרה ועצירת עבודות במקרה של חריגה מתקציב (עמ' 852 לפרו' שו' 4-13; עמ' 954 לפרו' יום 21.2.2021 שורות 6-12);
* סיכמה שרוני, כי חששות ועדת השלושה בגינן לא אישרה את הצעת התובעת, לא נבעו רק מממצאי בר זיו, אלא גם מאי הימצאות הזמנות עבודה חתומות מראש לעבודות נשוא החשבונות. בכל אופן לגביה באופן אישי עובדות אלה עוררו חששות רבים בנוגע להתנהלות התובעת והחשבונות שהגישה (נשוא התביעה הכספית). באשר להתנהלות הלא תקינה של התובעת היא מטילה את האחריות על כל הצדדים, גם על העירייה (עמ' 853 לפרו' שו' 1-33);
כשהופנתה להחלטת ועדת השלושה, שם אין מילה על התנהלות גורמי העירייה ביחסיה מול התובעת, השיבה, שכל שהיה רלוונטי לצורך החלטת ועדת השלושה פורט בהחלטתה, ובית המשפט בעתירה אישר את ההחלטה (עמ' 857 לפרו' שו' 27-35);
* כשנשאלה על הגדלת התב"רים בפרויקטים של התובעת, השיבה – "זה לא רלוונטי לוועדת השלושה" (עמ' 860 לפרו' שו' 23);
כשעומתה עם העובדה כי ראתה את בקשות הגדלות התב"רים בישיבות מועצת העיר עובר לישיבת ועדת השלושה, השיבה:
"אינני מבינה בעלויות. זה מסגרות תקציב" (עמ' 864 לפרו' שו' 13); וכי "אני משערת שהיה צורך. אם הגזבר ומהנדס העיר העלו את זה אז היה צורך... אני עוד פעם מדייקת, אני מדברת על הגדלת מסגרת תקציב" (עמ' 868 לפרו' שו' 13-16);
בכלל ציינה לגבי הגדלת תב"רים כי:
"זה לא דבר מיוחד שמסגרות תקציב גודלות. יש לפעמים מצבים שבהם נפתחת מסגרת תקציב קטנה לפי שלביות העבודה ואז יש כל הזמן הגדלות. יכולות להיות סיבות מסיבות שונות להגדלות תקציב, ואני משערת שבעלי התפקידים הרלוונטיים עושים עבודתם כהלכה וכשהם מבקשים הגדלת תקציב זה מבוסס על מידע עובדתי" (עמ' 868 לפרו' שו' 20-23);
כן הוסיפה כי – " כמו שאמרתי כן, מה לעשות שלכל בעל תפקיד יש תחום של מומחיות, מקצועיות ואחריות. כשמי שמבקש, מעלה תב"רים למועצה זה מהנדס העיר וגזבר העירייה. הם מבקשים לאשר מסגרת.
מה שעומד מאחורי הבקשה זה כל מיני תהליכים שמבוצעים על ידם של בקרות כספיות. אני לא עוסקת בזה וכשנדרשת הגדלת תקציב אני יוצאת מנקודת הנחה ולא הייתה שום סיבה שלא אצא מנקודת הנחה שכל הפעולות שצריכות להתבצע כדי שהתקציב הזה יאושר בוצעו. זאת ההנחה שלי" (עמ' 875-876 לפרו').
* כשנשאלה אם ידוע לה שבשנת 2013, בד בבד עם הגדלת התב"רים, העירייה לא ביצעה עדכון הזמנות העבודה המקוריות, השיבה:
"כמו שהבהרתי קודם לראשונה אני מודעת לדבר הנושא של ההזמנות האלה מחשבת אגף ההנדסה. למיטב זכרוני זה היה במועד שבין שתי הישיבות. עכשיו הישיבות מדברות על מסגרות תקציב ולא על הזמנות. שני דברים שונים. אמנם בישיבה של מאי (2013 – ח"ש) כבר הייתה התייחסות לנושא ההגדלה כי כמו שאמרתי חשבת אגף ההנדסה הגיעה אלי ואז העלתה בפני שאין הזמנות ולאחריה פנה אלי מהנדס העיר והבהרתי לו את הוראות החוק לגבי הגדלת הזמנות או התקשרויות. אבל נושא של מסגרות תקציב זה מסגרות תקציב, זה לא, זה שני דברים שונים" (עמ' 874 לפרו' שו' 13-18);
כן הוסיפה – במענה לשאלת בית המשפט, אם אושר תקציב של 750,000 ₪ לבניית גן ילדים, שלאחר הוגדל בתב"ר בעוד 700,000 ₪, כי:
"מה שמצופה בגלל שזה חוזה מסגרת אז לפני תחילת עבודה נחתמת הזמנה שצריך בסמוך לאותו מועד, גם אם עושים את זה קצת אחרי לא הייתי, אבל בסמוך צריכה להיות מסגרת תקציבית שתואמת לזה. זאת אומרת אני מבחינתי כשמגיעות בקשות להגדלות תקציב במועצה בהחלט יוצאת מנקודת הנחה שנושא ההזמנה מוסדר" (עמ' 874 לפרו' שו' 23-26).
במקרה כזה צריך להוציא הזמנה חדשה או מעדכנים הזמנה קיימת (עמ' 874 לפרו' שו' 27-34). בכל מקרה חייבת להיות מסגרת תקציבית להגדלת העבודה (עמ' 875 לפרו' שו' 2-3);
עוד ציינה כי אפילו לאחר אישור התב"רים במועצת העיר היתה הצדקה לבדוק את הגדלת התב"רים אפילו בדיעבד, כי לה היו הזמנות חתומות ובקרה מראש (עמ' 878 לפרו' שו' 18-23);
* היא לא ידעה לומר אם הגדלת התב"רים היו על עבודות התובעת שכבר בוצעו, אבל לא שללה זאת (עמ' 876-877 לפרו');
יחד עם זאת אם נניח שעסקינן בעבודות שבוצעו, בתב"רים שאושרו ובחשבונות טרום סופיים שאושרו, היא אינה יודעת מדוע החשבונות האמורים לא שולמו (עמ' 877 לפרו');
יחד עם זאת ציינה כי:
"אינני יודעת להשיב לשאלה למה לא שולם. אני רק יודעת שבנוכחות שלי עם בר זיו וכמו שזה עלה בוועדת השלושה העובדה, עוד פעם העובדה שאין הזמנה מראש שמייעדת לזה תקציב, כן? מחייבת איזושהי בחינה, איזושהי בדיקה" (עמ' 877 לפרו' שורות 26-28);
כשבית המשפט שאל מדוע כל הבדיקות לא בוצעו טרם אישור התב"רים השיבה שאינה יודעת (עמ' 878 לפרו' שו' 1). יחד עם זאת הוסיפה שבמועד ועדת השלושה, מעבר לאי סדר בהתנהלות הזמנות התובעת והגדלתן ללא מסגרת תקציב מתאימה, היו חששות שנבעו מאמירותיו של בר זיו בדבר דיווחים כוזבים בנושא כמויות (עמ' 878 לפרו' שו' 10-13);
וכן –
"העובדה שלא היו הזמנות זה, שוב ההזמנה היא סוג של בקרה. ועצם העובדה שקבלן עובד ללא הזמנה חתומה מחייבת בדיקה. זה כן, זה חשש..." (עמ' 878 לפרו' שו' 15-17).
* לקראת סיום חקירתה ביום 3.2.2021 ציינה כי:
"אנחנו המידע שעמד בפני ועדת השלושה כפי שאמרתי זה עניין של דיווחים כוזבים. זה לא חובות לרמי חסון או לחברה, לא הזמנות. העניין הוא שיש חשד, ושוב אני אומרת אני מבחינתי ברגע שלא היה הליך של בקרה מראש לתהליך פלוס אמירות של בר זיו על העניין הזה שיש, על פניו נראה שיש שם דיווחים כוזבים זה היה מה שעמד בבסיס ההחלטה. ולא נושא החובות ולא נושא ההזמנות. זה לא היה בסיס ההחלטות של ועדת השלושה...כמו שאמרתי הטיעון העיקרי היה נושא של דיווחים כוזבים...את הטענות שלו כבר ראינו בתביעות שהוא טען על פניו שהעבודות בוצעו. שני הדברים האלה הגיעו לבית המשפט המנהלי ושם טענתם שלא ידענו ולא אמרנו ונקבע שם במפורש המידע היה.
בעניין של דיווחים כוזבים הוא טוען שהוא ביצע ויש לי מפקח או יועץ חיצוני שהוא מסתכל במבט לכל התהליך, הוא מבקר את כל הגורמים ואומר שיש חשד לדיווחים כוזבים אני חושבת שהתעלמות מאמירה כזאת ובמידה ולאחר מכן הבדיקה הייתה מבססת דיווחים כוזבים, זה היה חוסר אחריות מקצועית בשבילי... להתעלם מאמירות כאלה בעת הוועדה זה היה חוסר אחריות" (עמ' 889-890 לפרו');
"... מה שעמד בפני ועדת השלושה זה לא העובדה שהייתה או לא הייתה הזמנה או המחירים היו כאלה או מחירים אחרים. היה תחילת בדיקה שהעלתה חשד לדיווחים כוזבים. זאת אומרת על עבודות שבכלל לא בוצעו. גם אם יש חשבונות לגביהם, יש חשד שהם לא בוצעו מבחינת הכמויות, מבחינת טיב החומר וכו'. אלה הדברים. אלה הדברים ולכן זה לא רלוונטי לדיון בוועדה" (עמ' 892 לפרו' שו' 21-25);
* בהתייחסה לשאילתה שהעלה חבר המועצה נורדמן בקשר החלטת ועדת השלושה בישיבת המועצה ביום 26.3.2014 (סעיף 83 לת/12), ציינה בישיבת יום 21.2.2021, כי:
"... מדובר בשאילתה. שאילתה בישיבת מועצה, אין עליה אפילו דיון. יש שאלה ויש את התשובה. זה שאילתה, זה המשמעות שלה. כתוב במפורש בפקודת הראיות, שלא דנים אפילו, אין דסקוס. השאלה הייתה על נימוקי וועדת השלושה, זו השאלה. למה וועדת השלושה לא בחרה בחברת רמי חסון וזאת התשובה. היו מספר נימוקים לוועדה והנימוקים נגעו לאי סדר, לאו דווקא לדוח או למשהו, לאי סדרים שעלו בדוח, לאו דווקא נקודה מסוימת בדוח וזה גם מה שאמרתי, שהיו אי סדרים. היה כאוס, כולם מכירים את הכאוס הזה מהתביעה העיקרית, היה כאוס. לא היה את המקום של דרישות העירייה ואז איך אפשר היה לבדוק, איך אפשר לבדוק בכלל, שאין לי את מה שאני מבקשת. כשאתה יכול לבדוק מה מגיע לך זה מה אני רציתי. מאני רציתי, מה נתת לי ואז משווים. אבל אם אין את מה שאני רציתי אז יש חור מאוד מאוד גדול בתוך התהליך הזה, שצריך להשלים אותו בבדיקות. וועדת השלושה... והנימוקים היו מגוונים ולאו דווקא נושא הדוח" (עמ' 917-918 לפרו');
* עוד ציינה בישיבת יום 21.2.2021 כי:
"אז אני רוצה לדייק. אם תראה את נימוקי וועדת השלושה, יש חמישה נימוקים מאוד ברורים. המהות היה שכבר יש סכסוך בין הצדדים, שזה בהחלט כשיש סכסוך ויש פרויקט שנמצא בכאוס. כשאתה יושב בוועדת שלושה וצריך להכריע על אותה חברה שבה אתה נמצא בסכסוך, שעובדת בלי הזמנות, שרב הנסתר על הגלוי ולהחליט האם אני ממשיך להתקשר עם קבלן כזה, כן או לא, השיקולים שלך הם שיקולים מסוג מסוים ולא שיקולי הדוח. הדוח היה מרכיב אחד, יש ממש חמישה נימוקים מפורטים, שמדברים על סכסוך משפטי, שמדברים על שיש הסתייגות בתוך אפרופו, תסתכל גם בנימוק של בית המשפט. בית המשפט נותן משקל מאוד גדול לסיפור הזה של ההסתייגות בהצעה, על סתירה על העובדה שמחד, הוא הגיש הצעה אלינו אבל הגיש עתירה לבית משפט, שהעבודות האלה שלו. זאת אומרת בעצם פעל בשני מישורים מקבילים שסותרים האחד את השני ודחיפות העניין. והדבר האחרון היה תחילת ממצאים. זאת אומרת שיקולי וועדת השלושה בכלל לא היו במהות הדוח. זה היה התחלה של ממצאים. יש הרבה מאוד נימוקים.." (עמ' 924-925 לפרו');
וכן:
"הידע שלי הוא שיש עבודות שאין לגביהן הזמנות. עכשיו עוד פעם, ההזמנות זה הכול, זה הכול. הזמנות, הרי כשאני עושה מכרז אז אני אומרת, אני רוצה א', ב', ג', ד', ה' ואז אני בודקת מה קיבלתי ועושה את ההשוואות. אין לי את המסמך הזה, אני אפילו לא יודעת מה נדרש ולכן הכאוס הזה חייב בדיקה ואז אמרתי, צריך לבדוק" (עמ' 927 לפרו' שורות 4-8);
* ציינה כי כשגנדלמן שאל אותה לגבי חשבונות התובעת, השיבה לו שיש איתם בעיות. היא לא יודעת להסביר למה גנדלמן בעדותו (בבקשת החסינות) ציין לגבי בעלי התפקידים בעירייה (קימלדורף, חריף ושרוני) כי כששאל על החשבונות הם זזו בכסאם באי נחת, והיא גם לא זוכרת סיטואציה כזאת (עמ' 927 לפרו' שו' 4-18);
יחד עם זאת הוסיפה לגבי השיחות עם גנדלמן כי:
"ת. ... השיחות אתו היו מקצועיות. מעולם, מעולם לא שמענו איזה משהו שצריך לחפש וצריך לעשות. אנחנו לא, אנחנו כולנו אנשים עם מקצוע.
כב' השופט: זאת אומרת מה שאת אומרת לי, את לא התרשמת שישנה נקמנות אישית מצד גנדלמן, כלפי רמי חסון.
העדה: מעולם לא אדוני, מעולם לא, בשבועה, מעולם. לי, אני באוזניי, מעולם לא שמעתי שצריך משהו שקשור לפסים אישיים, שצריך לפגוע. פשוט נאמר שצריך לבדוק ועל זה כיועצת משפטית במצב כזה, זה לא רק צריך, זה מחויב שצריך לבדוק" (עמ' 927 לפרו' שו' 19-26);
* כשהופנתה לפרוטוקול ועדת השלושה, ממנו עולה כי קימלדורף, מהנדס העיר דאז, הוזמן להשתתף בוועדה, ונשאלה האם אכן קימלדורף נכח בישיבה, והשיבה:
"אם הוא היה כתוב אז הוא נכח. כתוב שהוא מוזמן אז כנראה שהוא נכח... אני לא אמרת שהוא דיבר על הפרויקט..." (עמ' 955 לפרו' שו' 11-27);
יחד עם זאת היא לא זכרה אם קימלדורף דיבר על התובעת במהלך הישיבה (עמ' 956 לפרו' שו' 1).
(כאן אעיר כי קימלדורף בעדותו מיום 21.2.2021 אישר כי ברגיל אם הוא מוזמן לוועדת שלושה הוא מגיע לישיבה, או נציג מטעמו. בישיבה דנן מיום 9.3.2014 הוא לא חושב שנכח, הוא גם לא זוכר שנכח ואין תיעוד בפרוטוקול הוועדה כי נכח – עמ' 965 לפרו' שו' 1-7);
238. אקדים ואומר כי חקירתה של שרוני על ידי ב"כ התובעים היתה ארוכה מאוד ומכבידה, לטעמי שלא לצורך.
לדידי הדברים שאמרתי לעיל לגבי שני חברי הוועדה האחרים, זגדון וחריף, תקפים אף לגבי הגב' שרוני.
היא העידה בפירוט על שיקולי הוועדה, כפי שאף באו לידי ביטוי בפרוטקול הוועדה, שאושרו כלגיטימיים על ידי בית המשפט בפסק דינו בעתירה.
היא הבהירה כי החששות של ועדת השלושה בכל הקשור לפעילות התובעת ביחסיה עם העירייה ופרויקטים שביצעה עבורה (נשוא התביעה הכספית) התבססו על התרשמויותיו של בר זיו כפי שבאו לידי ביטוי במכתבו מיום 9.3.2014 ביחס לגן אחד (ובבחינת הפרט שבא ללמד על הכלל), אך לא רק על כך; אלא גם על התנהלות עבודה לא מסודרת בין התובעת לעירייה, ללא הזמנות עבודה חתומות ומסודרות.
התובעים הדגישו בסיכומיהם את העובדה כי מסמך בר זיו מיום 9.3.2014 לא היה מונח בפני הוועדה ביום התקיימותה ביום 9.3.2014. יחד עם זאת, שוכנעתי מעדותם של שלושת חברי הוועדה, וכפי שאף צויין בעדותה של שרוני (כמצוטט לעיל), כי כל חברי הוועדה היו מודעים לממצאיו עד אותו מועד בהתייחס לגן אחד, כפי שהועלו על הכתב במסמך שרשם ביום 9.3.2014.
נזכיר את שציינו זגדון ושרוני בעדותם, כי מספר ימים לפני הוועדה בר זיו ניפגש עם מנכ"ל העירייה ועם שרוני ושטח בפניהם את ממצאיו החמורים לאותה עת בענין חשבונות התובעת (והעובדה כי בסופו של יום נמצא כי ממצאיו אינם מדוייקים לגבי אותו גן, אינה רלוונטית. אנו בוחנים את סבירות פעולות והחלטות הוועדה נכון ליום 9.3.2014). לכן העדר הימצאותו של המסמך בכתב של בר זיו בפני הוועדה ביום 9.3.2014 אינו מלמד על כשל בעבודת הוועדה, שהרי תוכנו של המסמך אינו סותר את הנחת העבודה של הוועדה ואת שידעה על מסקנות בר זיו באותה עת (כהערת אגב אציין, כי לא ברור אם בשעת התכנסות ועדת השלושה ביום 9.3.2014 מסמך בר זיו מאותו יום כבר נוצר).
בנדון אדגיש – כעולה מעדותו של מייזל מיום 18.1.2021, לפני שבר זיו כתב את המסמך האמור מיום 9.3.2014, בר זיו ישב איתו. אמנם מייזל ציין כי בר זיו, כך לטעמו, הוציא דו"ח חלקי ולא השלימו ואז עזב עבודתו בלי לקבל את מלוא הסבריו לשיטת חישוב הכמויות, "איך מחשבים קורה או תקרה" (עמ' 521 לפרו' שו' 7-16), אך הנקודה החשובה שבר זיו רשם את הדו"ח החלקי האמור לאחר פגישה עימו (ונזכיר כי מייזל היה המפקח על גן אלכסנדר בו עוסק הדו"ח);
לומקה גם העיד על לפחות שתי פגישות עם בר זיו בחודש מרץ 2014, כשהאחרונה בהן היתה ביום 18.3.2014, אז מכאן ניתן להניח כי הראשונה היתה לפני יום 9.3.2014 (ראו סעיף 293 להלן).
נחשונוב גם העיד על שתי פגישות עם בר זיו, כשאחת, כך יש להסיק (גם מעדותם של מייזל ולומקה) היתה לפני יום 9.3.2014 (ראו סעיף 291 להלן).
מעדויות אלה של נחשונוב (מנהל אגף הבינוי הציבורי בעירייה) והמפקחים מייזל ולומקה עולה, כי כשבר זיו העביר את ממצאיו לעיריה, ובכללם לזגדון ושרוני בפגישתם עימו טרם ישיבת ועדת השלושה, היה זה לאחר פגישה עם הנ"ל, שלא גרמה לו לסטות מהערכתו הראשונית שבאה לידי ביטוי במסמך מיום 9.3.2104, וכפי שמסרהּ בעל פה גם לגורמי העירייה. היינו הערכה ראשונית שיש להתייחס אליה ברצינות.
כן ניתן להניח בסבירות ראויה, כי היה מצופה אז בעיני ועדת השלושה ועוד גורמים בעירייה, שתובאנה חוות דעת נוספות מבר זיו לגבי פרויקטים נוספים שילמדו על חריגות ניכרות גם בהם. בבחינת הפרט שיצא ללמד על הכלל (כפי שהעידה עו"ד שרוני, היועצת המשפטית של העירייה, שעל עדותה נעמוד להלן).
עו"ד שרוני ציינה כי הגדלת תב"רים אין משמעותה תקציב מאושר, ובכל מקרה ניתן לבדוק הצדקת הגדלת תב"רים גם בדיעבד. לכן אישור הגדלת תב"רים כבר בסוף שנת 2013 לא היה בו כדי להפיג את החששות עליהן דיברה הוועדה.
היא שללה כל הוראה של גנדלמן, ראש העיר, לחברי הוועדה להחליט כפי שהחליטו, ועדותה זאת לא נסתרה (ולהלן נתייחס לעדותו של גנדלמן בנדון).
סבורני כי עדותה, שחלקים רלוונטיים ממנה ציינתי וציטטתי לעיל מדברת מבעד עצמה, ויש בה בכדי להסיק, כי לא היתה קיימת התרשלות מצידה, ולמעשה גם לא מצד מי מחברי הוועדה האחרים, בעת קבלת ההחלטה ובמועד שבה נתקבלה, 9.3.2014.
ודוק – הוועדה לא היתה צריכה לנהל את התביעה הכספית בפניה, ואין מקום לבקר את החלטתה בדיעבד לאחר ניהול ארוך ומפרך של התביעה הכספית (וגם בה נמצא בסופו של יום, כי חלק לא קטן (42%) מדרישותיה הכספיות של התובעת, כפי שבאו לידי ביטוי בתביעה הכספית, לא הוכח – ראו סעיף 227 לעיל).
הסתירה בין עדותה של שרוני לבין עדותו של קימלדורף לענין נוכחותו בישיבת ועדת השלושה אינה סותרת את ההתרשמות האמורה. נזכיר כי עדותה של שרוני היתה בחודש 2/2021 בעוד שהוועדה התקיימה בחודש 3/2014, שבע שנים לפני. יתכן מצב של אי זכירה. אם נתבונן היטב בעדותה בנדון (וציטטתי את חלקה) נמצא כי היתה זהירה בתשובתה וציינה כי קימלדורף הוזמן לישיבה ולכן מניחה כי קימלדורף נכח בה (קימלדורף עצמו ציין בעדותו כי ברגיל מתייצב לישיבות הוועדה אם הוזמן, ואם לא יכול היה להגיע שלח נציג מטעמו – עמ' 963 לפרו' שו' 1). יחד עם זאת ציינה כי לא זכרה שאמר משהו בנוגע לתובעת באותה ישיבה. היינו לא ייחסה לו משהו שלא אמר.
הוועדה, כך לטעמי, נהגה כשורה כשהזמינה את קימלדורף לוועדה, וחבל שהוא או נציגו לא התייצבו. יחד עם זה סבורני גם, כי התייצבותו של קימלדורף לישיבת הוועדה לא היתה מועילה להפגת החששות לנוכח תמונת המצב שהיתה בפני הוועדה באותה עת – שכללה את התרשמות בר זיו והתנהלות לא מסודרת של התובעת מול העירייה בכל הקשור לביצוע הזמנות מכוחו של הסכם המסגרת; ואפילו חלק מהמחדלים בנדון מונחים לפתחם של גורמי העירייה, וקימלדורף בכללם. אתייחס לנקודה זאת גם להלן ביתר הרחבה.
לסיכום ייאמר, כי עדותה של שרוני, כעדותם של זגדון וחריף, חברי ועדת השלושה, סותרת את טענות התובעים במסגרת העילה השניה.
239. היות שהתובעים ייחסו את החלטת ועדת השלושה לגנדלמן, בכך שהנחה אותם לכך, נבחן כעת את גרסתו של גנדלמן לעילה השלישית.
בהחלטת החסינות ציינתי בסעיפים 53-58 את הדברים הבאים הנוגעים לעילה השלישית:
" 53. נשאל גנדלמן בחקירתו הנגדית על החלטת ועדת השלושה נשוא עילה ג' והשיב, כי לא ידוע לו מתי התכנסה בנדון ועדת השלושה. לגרסתו ועדת השלושה היא ועדה עצמאית ואין לו חלק בהליך ובשיקולים שלה. את החלטתה בעניינה של התובעת היא קיבלה בצורה עצמאית לחלוטין ללא כל מעורבות שלו (עמ' 97 לפרו' שו' 14-19; עמ' 99 לפרו' שו' 13-20).
54. תשובתו זאת חוזקה על ידי עדותו של זגדון, מנכ"ל העירייה ומי שהשתתף בוועדת השלושה האמורה, אשר ציין כי גנדלמן לא ידע על החלטת ועדת השלושה לפני קבלתה אלא רק לאחר קבלתה (עמ' 133 לפרו' שו' 19-26).
55. חיזוק נוסף לנדון אנו מקבלים מפרוטוקול ישיבת מועצת עיריית חדרה מיום 26.3.2014 (נספח י' לתגובת התובעים). שם נדונה בזמן אמת שאילתה הנוגעת להחלטת ועדת השלושה נשוא עילה ג', ושם ציין גנדלמן כי ראש העיר אינו חלק מוועדת השלושה, וכי ועדה זו היא בראשותו של מנכ"ל העירייה (עמ' 10 לפרו' הישיבה).
באותה ישיבה אף הרחיבה עו"ד שרוני, היועצת המשפטית של העירייה, וציינה, כי ועדת השלושה מורכבת משלושה חברים, מנכ"ל העירייה, הגזבר והיועצת המשפטית של העירייה. הדגישה עו"ד שרוני כי לוועדה יש שיקול דעת עצמאי (עמ' 11-12 לפרו' הישיבה).
56. בסיכומיה טענה העירייה כי גרסתם זו של גנדלמן וזגדון לא נסתרה, וכי התובעים בחרו שלא להעיד, באשר למעורבתו האפשרית של גנדלמן בהחלטת ועדת השלושה הנדונה, את שני חברי הוועדה האחרים, מעבר לזגדון.
57. מעניין לציין כי לא מצאתי בסיכומי התובעים כל התייחסות ממוקדת וברורה לעילה ג' הנוגעת להחלטת ועדת השלושה, כפי שנעשה הדבר לגבי יתר העילות. אין זאת אלא כי גם התובעים השתכנעו כי לגנדלמן לא היתה מעורבות בקבלת ההחלטה נשוא עילה ג'.
התובעים בסיכומיהם התייחסו רק בעקיפין (בחלק מהסעיפים) להחלטת ועדת השלושה כדלקמן:
א. סעיף 43 – שם ציינו כי אם השופט שפירא, שדן בעתירה המנהלית נגד החלטת ועדת השלושה (כמצויין לעיל), היה יודע על התנכלות והתעמרות העירייה בתובעת, הוא לא היה דוחה העתירה.
ב. סעיף 44.4 - הזכירו את עדותו של זגדון לענין שיקוליו בועדת השלושה, שהצדיק את ההחלטה אפילו אם בעקבותיה נבחרה הצעה יקרה יותר. כן הזכירו את עדותו של זגדון, כי הוא סבור שהצעתה של התובעת היתה גרעונית (עמ' 123 לפרו' שו' 17-24).
ג. סעיף 44.11 - הזכירו את עדותו של זגדון, כי עד כה לא זכור לו מקרה נוסף בוועדת השלושה, שהחליטו להעדיף הצעה היקרה בכחצי מליון מאחרת (עמ' 133 לפרו' שו' 13-19). בכך, כך לגרסת התובעים, אינדיקציה נוספת ל"טיפול המיוחד" שקיבלה התובעת בקדנציה של גנדלמן.
58. בכל הכבוד, אזכור זה של העילה השלישית (החלטת ועדת השלושה) בעקיפין בסיכומי התובעים אין בו בכדי לסתור את העדויות, והחיזוקים להן (שהזכרנו לעיל), בדבר קבלת החלטת ועדת השלושה בצורה עצמאית ע"י חבריה ללא מעורבותו של גנדלמן, שאינו חבר בועדת השלושה".
240. בתצהירו נ/10 שניתן כתצהיר עדות ראשית בתיק, התייחס גנדלמן לעילה השלישית בסעיפים 49-58 ושלל כל התערבות במישרין או בעקיפין בהחלטת ועדת השלושה מיום 9.3.2014 נשוא העילה השלישית.
הוא הזכיר בתצהירו גם את הנתונים הבאים:
הוא כלל אינו חבר בוועדת השלושה;
חברי הוועדה, בהחלטתם הנדונה, שקלו שיקולים עצמאיים, ענייניים, בהתאם לסמכותם ולדין;
סוגיה זאת כבר הוכרעה בפסק הדין בעתירה.
241. גנדלמן נחקר על תצהירו בישיבת יום 19.5.2021, ובנוגע לעילה השלישית ציין כדלקמן:
  • הוא אישר כי ביום 13.11.2013 קיבל את מכתבו של רמי חסון (נספח לת/10) בדבר חוב העירייה הקיים כלפי התובעת. במכתב ננקב סכום של 22 מליון ₪ בצירוף מע"מ. הוא ביקש הסברים משלושת גורמי המקצוע בעירייה (מהנדס העיר, הגזבר ןהיועצת המשפטית) שהורו לו לא לשלם. אז העביר הענין לבדיקת מנכ"ל העירייה זגדון (עמ' 1209 לפרו');
  • בהמשך הבין מדו"ח ביניים של בר זיו לגבי גן אחד שיש בעיה עם עבודת התובעת (עמ' 1222 לפרו' שו' 21-26).

242. מעבר לכך גנדלמן לא נשאל על מעורבתו בחלטת ועדת השלושה. לכן לא הוכחה מעורבתו בנדון, בנגוד לנטען על ידי התובעים במסגרת העילה השלישית.
243. התובעים בסיכומיהם ניסו לטעון, כי ועדת השלושה היתה צריכה להסיק ו/או לדעת מהגדלת התב"רים בישיבות מועצה בהן השתתפו קימלדורף ושרוני, כי החששות בדבר כמויות מנופחות (חששו של בר זיו) וחוסר התאמה בין הזמנות המקור לכמויות הביצוע בפועל אינם מבוססים, ולהימנע מפסילת הצעתם שהיתה הזולה ביותר במכרז המדובר. משכך מדובר בהתרשלות של הוועדה או של מי מגורמי העירייה האחרים, דוגמת קימלדורף, שלא התייצב לוועדה למרות שהוזמן. אם היה מתייצב היה יכול להפריך את חשש ההפרשים בכמויות ולהסביר הפערים בין הזמנות המקור לכמויות הביצוע בפועל.
לא שוכנעתי מטענה זאת משלושה טעמים עיקריים:
א. הוכח כי העבודה מול התובעת, בכל הקשור לעבודות נשוא התביעה הכספית, התנהלה בצורה לא מסודרת. עמדו על כך זגדון, חריף ושרוני (חברי ועדת השלושה) בעדותם.
הוכח כי העבודות הוגדלו באופן שאף הגדלת התב"רים לא הועילה בנדון, ולא היה מנוס מ"הוצאת הערמונים מן האש" ותשלום לתובעת מעבר ל-150% מסכום ההזמנה המקורית על ידי בית המשפט בלבד במסגרת התביעה הכספית;
הוכח כי מי שהיה מעורב בהתנהלות לא מסודרת זאת היו התובעת ונציגיה, מהנדס העיר קימלדורף, מנהל מחלקת מבני ציבור בעירייה נחשונוב והמפקחים מייזל ולומקה;
לכן אפילו היתה מובאת עמדתם בפני ועדת השלושה, לעומת ממצאי בדיקת הביניים של בר זיו שהם לכאורה אובייקטיביים, בצירוף ההתנהלות הלא מסודרת ביחסי התובעת-עירייה בעבודות המדוברות, סביר כי לא היה בה להפיג את החששות/חשדות במועד הוועדה בתאריך 9.3.2014;
ב. קימלדורף עצמו בחקירתו מיום 21.2.2021 ציין לגבי ממצאי בר זיו, איתו נפגש לפחות פעמיים לפני הוועדה וממנו התוודע לממצאיו, כי "הוא הביע חשש לגבי ליקויים בחשבונות... אני נסמכתי על דעתו, אין לי ידע יותר ממנו בכתבי כמויות" (עמ' 966 לפרו' שו' 9-16).
היינו – הוא נסמך על ממצאיו באותה עת (כנראה האמין בהם או לא שלל אותם בשעתו), ולא היה סותר את ממצאיו החלקיים ביום הוועדה (9.3.2014) אפילו היה נוכח בוועדת השלושה במועד האמור.
בית המשפט שאל את קימלדורף האם יתכן שלו נכח בועדת השלושה, כפי שהוזמן, היה מציע לבדוק הנתונים לעומקם מעבר לממצאיו של בר זיו השיב "יכול להיות שכן, אבל לא הייתי שם אז אני לא יודע להגיד" (עמ' 968 לפרו' שו' 26). התובעים ציינו זאת בסיכומיהם כהוכחה, בין היתר, לרשלנות העירייה ולא שוכנעתי בכך. כפי שנראה בסעיף קטן ג' להלן, החששות לגבי חשבונות התובעת התעוררו עוד בימי תקופת אביטן וקימלדורף היה מודע לכך. מנכ"ל העירייה הקודם ביקש ממנו למצוא בודק חיצוני לחשבונות התובעת. כשנמצא הבודק בר זיו והגיעו ממצאיו הראשוניים, הוא נסמך עליהם כאמור. כך שאפילו היה נוכח בועדת השלושה, סביר כי לא היה מתערב בחששותיה/חשדותיה של הוועדה, והחלטה המדוברת היתה נותרת על כנה;
ג. החשבונות של התובעת ישבו "על שולחנו" של ראש העיר הקודם אביטן חודשים ארוכים (למעלה משנה) ולא שולמו. הסיבה ברורה, כך לטעמי, שכן אף התב"רים שהוגדלו לא היה בהם בכדי לכסות את עליות הביצוע נשוא חשבונות התובעת מעבר ל-150%. הדבר אכן לימד על אי סדר בהתנהלות התובעת והעירייה גם יחד (וחברי ועדת השלושה היו מודעים לכך, וגם זו היתה אחת הסיבות לחשש שהתגבש בליבם ושהוביל בסופו של יום להחלטתם המדוברת).
עד כדי כך הגיעו הדברים והחששות שאפילו נחשונוב, מנהל מחלקת מבני ציבור בעירייה דאז, הציע בתקופת אביטן לקחת בודק חיצוני לדברים. היינו היו לכאורה חששות כבר אז בכל הקשור לחשבונות התובעת.
נפנה לדבריו בעדותו:
"ש: ... האם נכון שהסיבה שהעירייה שכרה בודק חיצוני, כרגע לא חשוב מי, זה נוכח חריגות גבוהות בתקציב, בפרויקטים של רמי חסון, נכון?
ת: אחרת לא היו מביאים אותו, היו חריגות והכול, הוא רצה לבדוק אם זה נכון, לא נכון.
ש: האם נכון שאפילו אתה, שוב, עוד בתקופה של אביטן, הצעת לקחת בודק חיצוני לבדיקה שכזו?
ת: נכון. הרבה פעמים, אני זוכר את זה, אני הרבה פעמים אמרתי, תיקחו מישהו שיבדוק, שיעשה, חוץ ממפקחים, שעוד מישהו יהיה. לא שחלילה אמרתי שמישהו משקר אותי אבל אני רציתי להיות בטוח שהדברים מתבצעים" (פרו' יום 18.1.2021 עמ' 596 שו' 12-21);
קימלדורף גם העיד שאף בתקופתו של ראש העיר הקודם אביטן והמנכ"ל העיר הקודם איקי צור, ניתנה הנחיה לבודק שיבדוק את חשבונות התובעת.
בלשונו:
"כב' השופט: אמרת שהוטל עליך יועץ מונה חצי שנה קודם?
אבישי קימלדורף: כן כן, היועץ הזה,
כב' השופט: בתקופתו של חיים אביטן?
אבישי קימלדורף: בוודאי, היועץ הזה מונה בוועדת יועצים, אם אינני טועה בתחילת אוגוסט 2013, בתקופה שהיה ראש עיר קודם, ומנכ"ל קודם, וזה היה לאחר שבאמת התגלו מחלוקות בין היועצים שלנו לבין מגישי החשבונות מטעם הקבלן. והמנכ"ל הקודם, לא המנכ"ל הנוכחי, המנכ"ל הקודם הנחה למצוא בודק שיבדוק את החשבונות, דרש שהוא ייתן הצעת מחיר. הוא עמד בראש ועדת היועצים שבחרה את אותו יועץ, שנבחר באוגוסט (בר זיו – ח"ש). אגב כשהוא נבחר העברנו לו את החומרים על מנת שהוא יבדוק אותם, אחרת הוא לא יכל לתת הצעת מחיר, אוקיי? זה שאותו יועץ בסופו של דבר נחתם אתו הסכם מבחינה רשמית בסמוך ולאחר הבחירות, זה לא אומר שהוא לא הופעל או לפחות נבחר כבר באוגוסט על ידי המנכ"ל הקודם. זאת אומרת ידענו שיש פערים, ידענו שצריך לבדוק אותם, ידענו שצריך לבחון אותם, הכל היה ידוע..." (עמ' 981 לפרו' שו' 14-27);
היינו הקשר עם בר זיו לבדיקה החל כבר בתקופתו של אביטן, רק העסקתו בפועל החלה בתקופתו של גנדלמן. כבר אז, בתקופת אביטן, הועלו חששות בענין חשבונות התובעת על אף שאושרו על ידי המפקחים מטעם העירייה.
עוד ציין קימלדורף בעדותו כי:
"... אגב, בזמנו לא ידענו בדיוק מה, לא היו את כל הנתונים על הברזלים וכיוצא בזה, שאפשר היה להגיד סופיות הדיון, והמנכ"ל (הקודם, איקי צור – ח"ש) החליט להמשיך לעבוד עם רמי חסון, מבחינתו לא היתה שום מניעה. והוא אגב ידע את כל המחלוקות. הוא גם ביקש ממני למצוא בודק לחשבונות, זו החלטה ניהולית, זו לא החלטה של מהנדס עיר עם כל הכבוד" (עמ' 1025-1026 לפרו').
לכאורה מכאן דווקא עולה התנהלות בעייתית של המנכ"ל הקודם של העירייה איקי צור, שלמרות החששות שהיו בו, במסגרתן ביקש בודק חשבונות חיצוני, החליט להמשיך לעבוד עם התובעת ורמי חסון ללא כל סייג.
244. לסיכום הדברים, וככל שבוחנים את העילה השלישית לגופה (מעבר לסילוקה על הסף מחמת מעשה בית דין השתק פלוגתא, כדברינו לעיל) יש לומר כי לא הוכחה על כל מרכיביה, לרבות מעורבותו של גנדלמן בהחלטה זאת במישרין או בעקיפין.
החלטת ועדת השלושה בהתאם למפורט לעיל, ובשעתה , היתה סבירה ולא מצאתי כל מעשה או מחדל בהתנהלותה המקים את התרשלותה, כטענת התובעים, בהחלטה מיום 9.3.2014.

העילה הרביעית – ההחלטה להגיש תלונה למשטרה ביום 31.3.2014 ופרסומה
245. העילה הרביעית הוגדרה בכתב התביעה (עמ' 15 לכתב התביעה) כך:
"החלטתו המודעת של גנדלמן להגיש תלונת כזב למשטרה כנגד התובעת, ביום 31.3.14, והוראתו להוציא – על דבר הגשת התלונה ותמצית עיקריה – הודעת דובר מסודרת שהופצה לכל אמצעי התקשורת (על מנת לפגוע קשה ככל הניתן בתובעת)".
246. על אודות עילה זאת וטענות הצדדים לגביה, לרבות הנטען בסיכומיהם, הרחבנו לעיל.
כעת נפרט את ראיות הצדדים בהתייחס לעילה זאת.
247. לשם הנוחות נחלק את העילה הרביעית לשני חלקים, ונדון בהם לפי סדרם, כדלקמן:
החלק הראשון – עצם הגשת התלונה;
החלק השני – פרסום הגשת התלונה.

חלק ראשון (בעילה הרביעית) – עצם הגשת התלונה ביום 31.3.2014
248. בחלק זה נבחן את השאלות הבאות:
א. מי בעירייה החליט על הגשת התלונה במשטרה?
ב. במה עוסקת התלונה ומה עלה בגורלה?
ג. האם התלונה הוגשה תוך כוונת זדון לפגוע בתובעים, ולמצער בהתרשלות, או שמא
בתום לב וממניעים סבירים?
ד. האם קיימת לענין הגשת התלונה הגנה בחוק לשון הרע?

שאלה ראשונה – מי החליט על הגשת התלונה
249. סבורני כי אין מחלוקת כי מי שהגיש את התלונה במשטרה היה זגדון מנכ"ל העירייה, כשעו"ד שרוני, היועצת המשפטית של העירייה, התלוותה אליו.
כך עולה מתצהירו של זגדון נ/8 סעיף 24, ומתצהירה של שרוני נ/6 סעיף 3.
250. המחלוקת בין הצדדים היא, מי החליט על הגשת התלונה במשטרה נגד התובעת ביום 31.3.2014, האם גנדלמן או שמא זגדון, כיוזמה עצמאית שלו.
251. הספיקות בנדון נובעים מהעובדות הבאות:
א. גנדלמן בתצהירו נ/10 מציין כי היוזמה להגשת התלונה היתה של זגדון מכח תפקידו (מנכ"ל העירייה), סמכותו ושיקול הדעת שלו. יחד עם זאת זגדון עדכן אותו מראש על כוונתו להגיש תלונה בעירייה בעניין חשבונות התובעת. הוא גיבה, ומגבה, את החלטתו של זגדון בהגשת התלונה (סעיפים 60-61 לנ/10).
ב. לעומת זאת בהחלטת החסינות, ובהסתמך על עדותם של גנדלמן וזגדון, כתבתי הדברים הבאים:
"62. הן גנדלמן והן זגדון נשאלו ארוכות על אודות הגשת התלונה נגד התובעת מיום 31.3.14, וציינו כי את ההחלטה על הגשת התלונה ביום 31.3.2014 קיבל זגדון עצמאית, ללא כל הנחיה או עידוד מגנדלמן (עמ' 57 לפרו' שו' 12; עמ' 59 לפרו' שו' 4-5; עמ' 60 לפרו' שו' 14עמ' 61 לפרו' שו' 13-17; עמ' 127 לפרו' שו' 11-12; עמ' 128 לפרו' שורות 19-25; עמ' 129 לפרו' שו' 5-6; עמ' 138 לפרו' שו' 22-23).
63. יותר מזה, זגדון העיד ברורות וחד משמעית, כי טרם הגשת התלונה לא התייעץ כלל עם גנדלמן (עמ' 130 לפרו' שו' 2-7).
64. הדגיש זגדון, כי את ההחלטה להגיש התלונה במשטרה נגד התובעת ביום 31.3.2014 הוא קיבל, לאחר שהתייעץ עם פרקליט מחוז חיפה (אזרחי) דאז עו"ד איתן לדרר. הוא ניפגש עימו באותה תקופה, סיפר לו על המקרה והראה לו מסמכים, ועו"ד לדרר המליץ לו להגיש תלונה במשטרה.
65. לכאורה גרסתם זו של גנדלמן וזגדון אינה עולה בקנה אחד עם תשובתו (לשאלה 41) של גנדלמן לשאלון שהופנה אליו בתביעה הכספית (נספח יב לתגובת התובעים לבקשה). בתשובה זו ציין גנדלמן, כי לאחר קבלת מכתבו של בר זיו מיום 9.3.2014 (ראו סעיף 36(ה) לעיל), ולאחר שנפגש עם בר זיו בנוכחות הצוות המקצועי, הוא הבין שהנושא מורכב ומלמד לכאורה על התנהלות בלתי תקינה, בלשון המעטה, של התובעת. לכן הנחה את המנכ"ל (זגדון) להגיש תלונה במשטרה על נושא זה.
גנדלמן נשאל על סתירה זאת, והשיב כי הנחייתו היתה לגבי התלונה השניה משנת 2015, שלמעשה אינה תלונה אלא הוספת חומרים חדשים לתלונה הראשונה ממרץ 2014 (עמ' 59 לפרו' שו' 22). בכל מקרה הוא מגבה את החלטת המנכ"ל להגשת התלונה במרץ 2014 (עמ' 58 לפרו' שו' 9-12; עמ' 60 לפרו' שו' 16-17).
היות שגרסתו של גנדלמן בנקודה זאת לא היתה ברורה (שכן זגדון העיד כי גם לגבי הפניה למשטרה בשנת 2015 לא קיבל הנחיה מראש מגנדלמן – עמ' 138 לפרו' שו' 20), אצא מנקודת הנחה לצורך בחינת ההכרה בחסינות בנושא הגשת התלונה מיום 31.3.2014, כי גהדלמן הנחה את זגדון להגיש התלונה, כגרסתו בתשובה 41 לשאלון שנשלח אליו במסגרת התביעה הכספית".
252. בחקירתו הנגדית מיום 19.5.2021, חזר גנדלמן על עיקרי עדותו כפי שהעידם בחקירתו בבקשת החסינות, ותומצתו בהחלטתי המצוטטת לעיל.
הוא שב וציין כי מי שיזם את התלונה היה זגדון על סמך בדיקות ובירורים שערך (עמ' 1236-1237 לפרו') והוא גיבה ההחלטה. בלשונו:
"אני אמרתי שזגדון על סמך מה שהוא בדק, ולראייה לא נחה דעתו, הלך גם לפרקליט המחוז, קיבל שמה גם את המלצתו של פרקליט המחוז, בא עם זה אלי, אמרתי אם אלה הנתונים וזה מה שפרקליט המחוז אומר לך תגיש תלונה, אני מגבה את התלונה" (עמ' 1237 לפרו' שו' 6-9).
וכן:
"עוד פעם התלונה במשטרה, ברגע שהמנכ"ל בא ושם את הנתונים כולל את המלצתו של עורך דין איתן לדרר הוא קיבל ממני את הגיבוי ללכת להגיש תלונה. אם הוא דיבר עם היועצת המשפטית או לא דיבר לא זוכר" (עמ' 1252 לפרו' שו' 10-12);
וכן:
"כשאנחנו נמצאים בתוך האירוע, שמתחילים לראות שיש לנו פה כל מיני פערים, וכאשר זגדון שהוא אמון עלי אמר לי תשמע, המלצתו של פרקליט המחוז להגיש תלונה, אני תמכתי שצריך לגשת, אסור לנתק את זה מהקונטקסט שאנחנו נמצאים פה באירוע שמבחינתי הוא אירוע בסדר גודל, קיבלתי את ה, גיביתי את זגדון וללכת ושהמשטרה תבדוק מתוך הבנה שכשהמשטרה תבדוק היא תבדוק את כלל המערכת" (עמ' 1256 לפרו' שו' 12-17);
וכן:
"בסוף בסוף, בסוף בסוף אני נסמך על אנשי המקצוע, זה אחד מהם (עו"ד איתן לדרר פרקליט מחוז חחיפה – אזרחי, דאז – ח"ש)...ומבחינתי מנכ"ל העירייה, מנכ"ל העירייה...משוחח גם עם איתן לדרר" (עמ' 1262 לפרו' שו' 1-6);
253. למען הסר ספק ציין גנדלמן בעדותו את עובדת אי מעורבותה של שרוני, היועצת המשפטית של העירייה, ביוזמה להגיש התלונה ביום 31.3.2014. בלשונו:
"היועצת המשפטית לא אמרה לי להגיש תלונה... היועצת המשפטית כפי שאני מכיר אותה גם לא עמדה על הרגליים האחוריות לא להגיש תלונה..." (עמ' 1261 לפרו' שו' 19-22).
254. אם נסכם את עדותו של גנדלמן נאמר כך:
א. מי שיזם את הגשת התלונה ביום 31.3.2014 היה זגדון, לאחר בדיקות ובירורים שערך, ובהמלצת פרקליט מחוז חיפה – אזרחי דאז, עו"ד איתן לדרר (לגבי מהות הבדיקות והבירורים שערך זגדון נתייחס להלן);
ב. הוא התייעץ עימו מראש, והוא גיבה את החלטתו, ומגבה עד היום.
255. על אודות גרסתו של זגדון לעניין היוזמה בהגשת התלונה מיום 31.3.2104 בחקירתו בבקשת החסינות כבר עמדנו בסעיף 251(ב) לעיל, בציטוט קטע מהחלטת החסינות. בקטע זאת עולה סתירה מסוימת בין גרסתו של גנדלמן לבין גרסתו של זגדון לעניין היידוע מראש של גנדלמן על הגשת התלונה או התייעצות עימו מראש על כך, וגם על נקודה זאת עמדנו בהחלטת החסינות (ראו הציטוט הנ"ל לעיל).

256. נבחן כעת את עדותו של זגדון לעניין היוזמה בהגשת התלונה ויידוע מראש של גנדלמן, כעולה מחקירתו ביום 15.3.2021, כדלקמן:

  • הוא לא התייעץ עם שרוני לגבי החלטתו להגיש את התלונה במשטרה ביום 31.3.2014 (עמ' 1107 לפרו' שו' 13);
  • הוא חזר על תשובתו זאת, והבהיר את יוזמתו להגשת התלונה (עמ' 1109 לפרו' שו' 5-20);
  • הוא הבהיר כי נקט ביוזמה זאת גם לאחר שיחה בעל פה עם עו"ד איתן לדרר, והוא מניח כי הציג בפניו מסמכים (עמ' 1112 לפרו' שו' 1-21);

257. נבחן בקצרה גם את גרסתה של שרוני לגבי היוזמה להגשת התלונה. לטעמה היא לא היתה מעורבת ביוזמה להגשת התלונה, אלא זגדון יזם התלונה בהתאם לשיקול דעתו העצמאי.
בנדון נצטט קטע רלוונטי מפרוטוקול חקירתה מיום 3.2.2021 כדלקמן:
"כב’ השופט: מה הבסיס לתלונה?
ת. אינני יודעת. אני נדרשתי להתלוות למנכ"ל העירייה לצורך הגשת תלונה. הוא רצה שאני אגיע אותו, שאני אלווה אותו. זה הכול.
כב’ השופט: כשאתם הלכתם,
ת. לא שקלתי את השיקול, הוא מנכ"ל העירייה, יש לו שיקול דעת עצמאי, יש לו ראיה אחרת מהראיה שלי.
כב’ השופט: מה שאת באה ואומרת למעשה לא אני יזמתי את התלונה,
ת. לחלוטין לא.
כב’ השופט: יזם מנכ"ל העירייה ואני רק התלוויתי"
ת. בדיוק. הוא פשוט ביקש שאני אתלווה יום לפני או יומיים לפני, אני כבר לא זוכרת, הוא אמר לי אני הולך להגיש תלונה ואני מבקש ממך להתלוות אלי. והתלוויתי.
כב’ השופט: הוא הסביר לך למה הוא הולך להגיש תלונה?
ת. לא. לא נאמר בצורה מפורטת. צריך לשאול אותו" (עמ' 896 לפרו' שו' 5-18).
258. בהמשך עדותה שבה שרוני וציינה, כי התלוותה אל זגדון בהגשת התלונה לפי בקשתו (עמ' 901 לפרו' שו' 1-5).
259. לשאלה האם כשהתלוותה לזגדון בהגשת התלונה היא הבינה שהדבר נעשה על דעתו של גנדלמן, השיבה שרוני בחיוב.
בנדון נפנה לעדותה מיום 21.2.2021, שם ציינה כך:
"ש: האם כאשר נסעת עם מר זגדון להגיש את התלונה, את הבנת שהיא מוגשת למשטרה באותו היום, על דעתו של גנדלמן?
ת: למיטב ידיעתי, כן. מנכ"ל לא יגיש תלונה לפני שראש העיר יודע ממנה" (עמ' 943 לפרו' שו' 16-19).
260. שמיעת העדויות הנ"ל מלמדת אותי בסבירות ראויה כי ההחלטה להגיש את התלונה ביום 31.3.2104 היתה משותפת לגנדלמן וזגדון.
למעשה לא משנה מי הגה את הרעיון של הגשת התלונה, החשוב הוא – מי החליט על הגשת התלונה האמורה, במועד בה הוגשה.
בנדון הסבירות מלמדת, וגם הראיות, כי ההחלטה להגיש תלונה הייתה משותפת כאמור.
שרוני העידה ברורות, כי זגדון לא היה מגיש את התלונה לפני שראש העיר יודע ממנה, ואני אוסיף – ללא "ברכת הדרך" של גנדלמן.
גנדלמן בעצמו העיד כי נתן מראש את ברכת הדרך לזגדון להגיש התלונה (בלשונו – הוא גיבה את זגדון ותמך בהגשת התלונה ביום 31.3.2014).
יותר מזה, גנדלמן בעדותו מיום 19.5.2021 השתמש מספר פעמים בלשון רבים, ממנה עולה לכאורה, כי ראה, ורואה, עצמו שותף מלא בהחלטה על הגשת התלונה.
כך למשל (ומדובר בדוגמא אחת, אך יש עוד מספר דוגמאות לכך) בעמוד 1279 לפרו' שו' 22-25 ציין גנדלמן כי:
"אני לא יודע לאשר דבר כזה. לא יודע לאשר דבר כזה, לא יודע מה היה שם, מה עורכי הדין הציגו. אני יודע להגיד דבר אחד, שאנחנו הגשנו את התלונה (ההדגשה שלי – ח"ש), תמונת העולם שלנו, שלי לפחות היתה, שמשהו לא תקין פה, ומכאן יוצאים גלגלי השיניים ומתחילים לבדוק".
261. שוכנעתי מעדותה של שרוני, שנתמכה בעדותו של גנדלמן שהוזכרה לעיל, כי היא לא היתה מעורבת בקבלת ההחלטה להגיש תלונה כאמור.
זאת בניגוד לאמור בתצהירו של התובע, כי התלונה ביום 31.3.2104 הוגשה "בגיבויה של היועמ"שית שרוני" (סעיף 89 לת/12).
262. לסיכום – הגם שיתכן, והדבר אינו ברור עד תום כעולה מהחלטת החסינות שחלקה הרלוונטי מצוטט לעיל, שאת רעיון הגשת התלונה יזם זגדון, הרי הוכח כי גנדלמן היה שותף לרעיון זה, והחלטת שניהם הובילה להגשת התלונה בפועל.

שאלה ב' – במה עוסקת התלונה למשטרה מיום 31.3.2014?
263. התובע בתצהירו ציין לענין התלונה המדוברת כדלקמן (סעיף 89 לת/12):
א. התלונה הוגשה נגד התובעים;
ב. היא כללה ייחוס של שתי עבירות לתובעים, כדלקמן:

  • קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (סעיף 415 סיפא לחוק העונשין);
  • זיוף בנסיבות מחמירות (סעיף 418 סיפא לחוק העונשין).

ג. התלונה נסבה על הפערים בין דרישות התשלום של התובעת לבין הזמנות העבודה שהעירייה הוציאה במקור עבור התובעת.
(כך גם נטען בסעיף 73 לכתב התביעה);
264. התובע הפנה בתצהירו גם להודעת הדוברות העירייה מיום 31.3.2014 על אודות הגשת התלונה (נספח 55 לת/12) – (להלן: "הודעת הדוברות"). בהודעה זאת נרשם כי:
"עיריית חדרה הגישה הבוקר תלונה למשטרת ישראל נגד הקבלן רמי חסון בשל חשד לקבלת דבר במרמה...".
היינו מההודעה לכאורה עולה כי התלונה הוגשה רק בגין חשד לעבירה של קבלת דבר במרמה, אך לא גם בגין חשד לעבירת זיוף בנסיבות מחמירות.
גם הפרסומים שבאו באמצעי תקשורת שונים בעקבות הודעת הדוברות, וצורפו כנספחים 56-63 לת/12 מלמדים לכאורה, כי התלונה הוגשה רק בגין חשד לקבלת דבר במרמה.
265. כאמור העירייה מצידה לא פירטה בעדויותיה את פרטי התלונה והעבירות שיוחסו לתובעים. ההיפך – בסעיף 117 לכתב הגנתה העירייה הכחישה את פרטי התלונה, למעט עצם הגשת התלונה על ידי זגדון.
266. לאחר כל אלה, צירף התובע לתצהירו ת/12 את נספח 64, מסמך משטרתי נושא כותרת "אישור בדבר הגשת תלונה", וכן את נספח 65 תשובת המשטרה למכתבם של רמי ויוסי חסון, מהם עולים פרטים על אודות התלונה השונים מהאמור בתצהירו של התובע, כדלקמן:
א. התלונה לא הוגשה נגד התובעים כהצהרתו של התובע, אלא רק נגד התובעת – רמי חסון בע"מ. כך עולה ברורות מנספח 65, בו מצויין ברורות כי התלונה הוגשה נגד התובעת בלבד.
עמדה על נקודה זאת גם שרוני, בציינה כדלקמן:
"...אני מבקשת לדייק, אין שום מקום בתלונה, שהוגשה תלונה נגד רמי חסון. הוגשה תלונה על פעולה שהעלתה חשד מאוד חמור, זה גם לא מצוין בתלונה שכתוב רמי. הרי אתה לא יודע. כשאומרים המפקחים, התלונה הייתה על הכול, נדרש לבודק את הכול, כולל את המפקחים. שאומרים איך לא שאלת את המפקחים. איך אני אשאל את המפקחים כשכל הדבר הזה צריך בדיקה אז לא היה פה איזה משהו. אתם הולכים כל פעם לנתיב הזה שיש משהו נגד רמי. הסיפור היה שהיה כאוס טוטלי וכל הכאוס הזה העלה חשדות קשים שהלכו למשטרה. אז הבדיקה הייתה רוחבית אמורה להיות, לא בדיקה פרסונלית אז ז(ה) הסיפור" (עמ' 944 לפרו' שו' 11-18);
עוד צויין בתשובת המשטרה (נספח 65 לת/12) כי:
"תיק החקירה נסגר (נגד התובעת – ח"ש) מאין אשמה פלילית בתאריך 18.12.2014... אף אחד מהמעורבים בחברת רמי חסון לא הוגדר כחשוד ו/או מעורב" .
היינו – מתחילת הדרך ועד סגירת התיק בהעדר אשמה, רמי ויוסי לא הוגדרו בתיק כחשודים או כמעורבים.
זאת בניגוד למתואר בסעיף 89 לת/12, כאילו התלונה הוגשה גם נגד התובע (הגם שהשפעתה מבחינת לשון הרע היא גם על התובע, כטענתו, וכפי שאבהיר בסעיפים 338 ו-348 להלן. במיוחד כשבהודעת הדוברות של העירייה, נספח 55 לת/12 פורסם, תוך טעות, כי התלונה הוגשה נגד רמי חסון, וגם לכך אתייחס בסעיף 348 להלן).
ב. בנספח 64 לת/12 צויין כי התלונה הוגשה בחשד לעבירת קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 רישא לחוק העונשין. לעומת זאת התובע בתצהירו ת/12 (סעיף 89) טען כי התלונה הוגשה בגין חשד לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין.
ההבדל משמעותי.
סעיף 415 לחוק העונשין קובע כדלקמן:
"המקבל דבר במרמה, דינו – מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים".
ג. התובע בסעיף 8 לת/12 טען כי התלונה הוגשה גם בחשד לזיוף בנסיבות מחמירות (סעיף 418 סיפא לחוק העונשין). דא עקא שנספח 64, כמו גם הודעת הדוברות (נספח 55 לת/12) והפרסומים מכוחה, מלמדים לכאורה שאין הדבר כך. התלונה מיום 31.3.2014 לא כללה בחובה גם חשד לעבירת זיוף בנסיבות מחמירות.
267. טוב היו עושים התובעים לו היו מביאים את העובדות בהקשר לתוכן התלונה ונגד מי הוגשה, כהווייתם.
268. לסיכום שאלה ב' ייאמר כדלקמן:
א. התלונה ביום 31.3.2014 הוגשה נגד התובעת בלבד (הגם שהשפעתה מבחינת לשון הרע היא גם על התובע, כפי שאבהיר כאמור להלן);
ב. התלונה היתה בחשד לקבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 רישא לחוק העונשין;
ג. התיק נשוא התלונה נסגר בהעדר אשמה פלילית ביום 18.12.2014.

שאלה ג' – האם התלונה הוגשה תוך כוונת זדון לפגוע בתובעים, ולמצער בהתרשלות, או שמא בתום לב וממניעים סבירים?
269. כעולה מהעדויות, ונראה זאת מיד, התובעים מייחסים זדון לעירייה בהגשת התלונה, ולמצער התרשלות בהגשתה. זאת לעומת העירייה שטוענת כי פעלה כמתחייב וכפי שהיה מצופה ממנה בנסיבות הענין, היינו בסבירות ובתום לב.
נבחן את גרסאות הצדדים במחלוקת זאת, ואף נכריע בה על פי התרשמותנו.
270. בחינתנו זאת תיעשה תוך בחינת הדברים ומניעי העירייה בהגשת התלונה נכון ליום הגשת התלונה בתאריך 31.3.2104.
גם שרוני העידה כי ראוי לבחון את שיקולי מגישי התלונה נכון ליום הגשתה (ראו סעיף 285(יא) להלן).
271. נתחיל בבחינת גרסתו של התובע בתצהירו ת/12, לענין עצם הגשת התלונה, כדלקמן:
א. התלונה הוגשה עוד טרם הגשת בקשת רשות להגן על ידי העירייה בתביעה הכספית;
ב. התלונה היתה כוזבת, והיא הוגשה במכוון וביודעין, על מנת לגרום לתובעת ולו (לרמי חסון) נזק רב ככל הניתן;
ג. התלונה אף הוגשה כ"מענה" ראשוני לתביעה הכספית;
ד. בשלב בירורה של התביעה הכספית, נודע לתובעים לראשונה, כי ביום הגשת התלונה כבר ידע בר זיו, ואף עדכן בכך את כל הגורמים הרלוונטיים בעירייה, כי בתובעת לא דבק כל רבב מקצועי או אחר, וכי יש לאשרר את החשבונות הטרום סופיים עליהם כבר חתמה העירייה כשנה קודם לכן;
ה. התלונה שהוגשה היתה חסרת יסוד והתבססה על בדיקה ראשונית ושגויה בעליל של בר זיו. ברם התלונה התעלמה מתיקונים שהכניס בר זיו בבדיקתו הראשונית ומכך שהוא ניקה את התובעת מכל רבב שגנדלמן או שלוחיו ניסו להטיל בה. דו"ח הניקוי של בר זיו הונח על שולחנו של גנדלמן ביום 27.3.2014 (להלן: "דו"ח הניקוי") ארבעה ימים לפני הגשת התלונה, בפגישה שהתקיימה במשרדו של גנדלמן בה נכחו בר זיו, זגדון ושרוני;
ו. הטענה כאילו דו"ח הניקוי התייחס לגן אחר (דניה), כעולה מהדיונים בבקשת החסינות, בעוד שבר זיו בדק את גן אלכסנדר, אינה מדוייקת. זאת כיוון שנתוני גן דניה לימד או השליך על גן אלכסנדר, שכן נתוני שני הגנים זהים לחלוטין, והיווה דו"ח ניקוי מייצג לכל הגנים;
ז. בר זיו נפגש עם הצוות המקצועי בעירייה ביום 18.3.2014, שם העלה שאלות ראשוניות וקיבל הסברים ממפקחי הפרויקט (מייזל ולומקה). בפגישה מסכמת, נוספת ואחרונה, ביום 31.3.2014, הגיש בר זיו לצוות המקצועי של העירייה את מסקנותיו הסופיות, בהן אישר שהכמויות בחשבון שהגישה התובעת אכן נכונות;
ח. על אף זאת, מיד לאחר אותה פגישה מקצועית וממש באותו יום (31.3.2104) הוגשה התלונה במשטרה. דבר המלמד כי העירייה וגנדלמן פועלים בזדון נגד התובעת תוך שימוש לרעה בסמכויותיהם;
התלונה הוגשה כבר בשלב זה, ואף טרם המתנה לדו"ח סופי ומסכם של בר זיו;
ט. ככל הידוע לתובעת, בר זיו הגיש התפטרותו לעירייה לאחר שהבין כי העירייה, בראשותו של גנדלמן, עושה בו שימוש לאו דווקא מקצועי.
י. גנדלמן, ומי מטעמו, הגישו התלונה, אך לא טרחו קודם לכן לשמוע את הסברי התובעת לדו"ח הראשוני של בר זיו, או את הסברי מפקחי העירייה ו/או נחשונוב (הגורם האחראי מקצועית על העבודות מטעם העירייה), למרות אישור החשבונות הטרום סופיים;
יא. התלונה לוותה בשקט גמור, ואף בגיבוי שומרי הסף חריף, קימלדוף ושרוני, הגם שידעו האמת אך העדיפו להחריש, תוך כניעה לראש העיר החדש גנדלמן;
יב. בנוסף, הזדון בהגשת התלונה בא לידי ביטוי אף בעובדה, כי התלונה הוגשה נגד התובעת ולא נגד מי מבעלי המקצוע ו/או עובדי העירייה האחרים שפיקחו ואישרו את החשבונות שהגישה התובעת.
272. יוסי חסון בתצהירו ת/13 עמד בעיקר על התרשלותם לכאורה של שומרי הסף: קימלדורף, חריף ושרוני (מהנדס העיר, גזבר העירייה והיועצת המשפטית של העירייה בזמנים הרלוונטיים להגשת התלונה), מטעמים כדלקמן:
א. שלושת הגורמים המקצועיים הנ"ל שותפים במעשה ו/או במחדל להגשת התלונה;
ב. הם ידעו בזמן אמת על הגדלת התב"רים ואת עבודת התובעת האמיתית מבחינת היקף וכמויות. למרות זאת ישבו בשקט ולא מנעו את הגשת התלונה. ההיפך, שיתפו פעולה במסע החיסול של גנדלמן את התובעים;
273. בחקירתו הנגדית ביום 3.2.2021 ציין יוסי כי:
א. הוא לא נחקר במשטרה בגין התלונה, וגם לא מי מעובדי התובעת האחרים, למעט רמי חסון שנחקר (עמ' 821-822 לפרו');
ב. לטעמו, העובדה שרק רמי חסון נחקר בגין התלונה ולא הצוות המקצועי של התובעת מלמדת כי נעשתה שם "מניפולציה לא מקצועית" (עמ' 822 לפרו' שו' 24);
274. כעת נבחן את עדויות ההגנה ויתר העדים שנשמעו, הרלוונטיים לעצם הגשת התלונה.
275. נתחיל בגנדלמן, ראש העירייה, שלהערכתנו לעיל היה שותף להחלטה להגיש התלונה ביום 31.3.2014 נגד התובעת.
276. את ממצאי חקירתו של גנדלמן בבקשת החסינות לענין עצם הגשת התלונה ביום 31.3.2014 סיכמנו בסעיף 68 להחלטת החסינות, ונצטט הדברים (תוך שנפנה תחילה לסעיף 170 לעיל, המתאר את רקע הדברים, גם תוך ציטוט מהחלטת החסינות):
"68 . באשר לעצם התלונה ביום 31.3.2014:
אבחן להלן את שלוש השאלות המוזכרות בסעיף 24 לעיל, הנחוצות לשם הכרעה בשאלת ההכרה בחסינות:
א. שאלה ראשונה – האם בעת ביצוע המעשה הנטען (31.3.2014) היה גנדלמן "עובד ציבור"?
התשובה חיובית. במועד זה (כמו גם בשנת 2015 עת הוגשו חוות דעת שבח למשטרה) היה גנדלמן ראש עיריית חדרה. ככזה הוא בגדר "עובד ציבור" על-פי הפקודה.
ב. שאלה שניה – האם המעשה הנטען (הגשת תלונה למשטרה ביום 31.3.2014 נגד התובעת) נעשה על ידי גנדלמן בעת מילוי תפקידו השלטוני כ"עובד ציבור"?
סבורני כי מכלול הראיות מלמד כי התשובה לשאלה השניה היא חיובית.
בנדון נפנה לרקע הדברים שפורט בסעיפים 35-39 לעיל. בינתיים נוסף מכתבו של בר זיו שפורט בסעיף 36(ה) שהגביר החשד לכאורה, כי דרישת החוב של התובעת, החריגה בהיקפה, אינה תקינה, ואולי אף מעבר לכך.
גנדלמן העיד כי ראה חובה, במסגרת תפקידו, לא להשאיר את בירור דרישת החוב האדירה של התובעת בד' אמותיה של העירייה, אלא להעבירה למשטרה. אם לא היה עושה כן היו יכולים לבוא אליו בטרוניה בעתיד מדוע לא הגיש תלונה במשטרה (עמ' 59 לפרו' שו' 7-16; עמ' 61 לפרו' שו' 13-17).
זגדון חיזק אמירות אלה של גנדלמן, בציינו כי הגיש את התלונה כי סבר שפעולותיה של התובעת בנדון היו פליליים, ומן הראוי כי המשטרה תחקור אותם.
כך חשב זגדון לאחר שלא הצליח לקבל מהצוות המקצועי בעירייה, לרבות מהמפקחים החיצוניים על העבודות נשוא הדרישה, הסברים ראויים ו/או מבוססים לדרישת החוב של התובעת בסכום כה גבוה (עמ' 124 לפרו' שו' 7-8; עמ' 132 לפרו' שו' 5-8).
במצב דברים זה, שוכנעתי לקבוע, כי מעורבותו של גנדלמן בהגשת התלונה למשטרה נגד התובעת ביום 31.3.2014 נעשתה בעת ובמסגרת מילוי תפקידו השלטוני כראש העיר.
כך הוא הדבר גם אם הורה או הנחה את זגדון להגיש בשנת 2015 את חוות דעת שבח למשטרה, לחיזוק התלונה שהוגשה ביום 31.3.2014.
ג. שאלה שלישית – האם חל בנושא הגשת התלונה ביום 31.3.2014 אחד משני טעמי השלילה, כהגדרתם לעיל, השוללים הכרה בחסינותו של גנדלמן כ"עובד ציבור".
נבחן את שני טעמי השלילה בהקשר הגשת התלונה ביום 31.3.2014.
טעם שלילה א' – גנדלמן הנחה להגיש את התלונה למשטרה ביום 31.3.2014 ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק לתובעת.
סבורני כי התובעים לא עמדו בנטל הראיה להוכחת קיומו של טעם שלילה זה.
רקע הדברים מבחינת גנדלמן להגשת התלונה תואר בהרחבה לעיל.
ציינו כי גנדלמן היה מעורב בהגשת התלונה במסגרת תפקידו השלטוני כראש העירייה.
עיקר טענת התובעים היא, כי גנדלמן לא טרח כלל להיפגש עם התובע טרם הגשת התלונה, למרות שחסון ביקש זאת במכתבו מש/8 (הוזכר לעיל).
סבורני כי אין בטענה זו של אי-פגישת גנדלמן עם התובע בכדי ללמד על כוונה ביודעין מתוך מטרה לגרום נזק לתובעת, לנוכח נימוקיו של גנדלמן לאי-פגישה עם התובע בנושא דרישת החוב, המפורטים בסעיף 37 לעיל.
גנדלמן אף הדגיש מספר פעמים בעדותו, כמצויין בסעיף 38 לעיל, כי מבחינתו זה נוהל העבודה התקין לנוכח סכומה החריג של דרישת החוב.
חשדו של גנדלמן התחזק כאמור עם קבלת מכתבו של בר זיו מיום 9.3.14, והשוואת הנתונים הכספיים מול שני יזמים שונים באותם פרויקטים של בניית מבני חינוך, שאחד מהם היא התובעת. היו פערי מחירים משמעותיים בין דרישת התובעת לדרישת היזם האחר שהגבירו חשדותיו בכשרות דרישותיה הכספיות של התובעת (עמ' 72 לפרו' שו' 8-11).
התובעת ניסתה לטעון בתגובתה לבקשה, כי במועד הגשת התלונה כבר ידעו העירייה וגנדלמן כי קיים מסמך אחר הקשור בבר זיו מיום 31.3.2014 (נספח יא לתגובה), יום הגשת התלונה, הנוגע לבדיקת פרויקט אחר של התובעת. במסמך זה לא נמצא דופי בחשבונות התובעת (סעיף 99 לתגובה).
אין בידי לקבל טענה זאת כמשליכה על טעם שלילה א'. מעבר לעובדה כי גנדלמן ציין שלא ידוע לו על כך והוא לא מכיר את נספח יא האמור (עמ' 72 לפרו' שו' 17-22), אין בו לכאורה באותו שלב, לאיין את מכתבו של בר זיו מיום 9.3.2014, הנוגע לגן אלכסנדר. גם אין במסמך זה בכדי לאיין את חשדותיו של גנדלמן בנדון, שלא מקבל עד למועד הגשת התלונה כל הסבר לחוב והיווצרותו מהצוות המקצועי של העירייה.
לא זו אף זו – גנדלמן הבהיר כי אמנם הגיש את התלונה נגד התובעת בלבד ולא נגד יתר המעורבים באישור החשבונות לתובעת, אך זאת תוך הנחה כי בתובעת זה מתחיל אך לא מסתיים. היינו חקירת המשטרה היא דבר מתפתח וממנה יכולים להיות מוזמנים לחקירה גורמים נוספים. גנדלמן אף ציין כי להשקפתו, הגם שהתלונה הרשמית היא נגד התובעת, למעשה היא תלונה בגין "אירוע" אשר המשטרה בחקירותיה, כך היה מקום לקוות, תגיע לכל המעורבים באירוע זה (עמ' 78 לפרו' שו' 20-27; עמ' 79 לפרו' שו' 14-25).
הדגיש גנדלמן, כי לטעמו באירוע בסדר גודל כזה שלא היה יכול להישאר בין כתלי העירייה. בנדון הוא דרש לקבל הסברים לא רק מהצוות המקצועי בעירייה, אלא אף מגורמים נוספים שהיו בקשר עם התובעת בכל הקשור לעבודות הבניה נשוא דרישת החוב, וביניהם מנהל מחלקת מבני ציבור מר גרשון נחשונוב, שנדרשו לתת הסברים, והוא לא קיבלם (עמ' 68 לפרו' שו' 14-20).
בנוסף נזכיר את עדותו של זגדון, כי הגיש התלונה בהמלצתו של פרקליט מחוז חיפה (אזרחי) דאז עו"ד איתן לדרר. היינו גורם בר סמכא שהצדיק הגשת תלונה למשטרה בגין מערכת החשדות הנדונה.
ראוי לציין כי בית המשפט שאל את גנדלמן בצורה ישירה, האם התכוון לגרום לנזק לתובעים בתלונות למשטרה, והשיב:
'...לא רבתי...אני רוצה להוסיף...עיריית חדרה...מתנהלת זו השנה החמישית...באיזון תקציבי שנתי. עלתה ברמות של הניהול הכספי שלה...הכסף הוא כסף של הציבור, אנחנו מחוייבים לציבור וכל דבר ייבדק לגופו ולמציאותו ולדקדוק הכי אפשרי...אין לי כלום עם רמי חסון, לא שמתי לי אותו באיזשהו יעד. מה שמעניין אותי מתחילת הדרך, מכניסתי לתפקיד – טובת הציבור...' (עמ' 111 לפרו' שו' 16-25).
במצב דברים זה שוכנעתי, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח, כי גנדלמן פעל להגשת התלונה ביום 31.3.2014 ביודעין מתוך מטרה לגרום נזק לתובעים.
כך הוא המצב גם בכל הקשור להגשת חוות דעת שבח למשטרה בשנת 2015.
טעם שלילה ב' – גנדלמן הנחה להגיש את התלונה למשטרה ביום 31.3.2014 בשוויון נפש לאפשרות גרימת נזק בכך לתובעת.
סבורני כי רקע הדברים המפורט בסעיפים 35-39 לעיל, כמו גם דברינו שציינו לעיל בכל הנוגע לשלילת טעם שלילה א' בכל הקשור למעורבותו של גנדלמן בהגשת התלונה ביום 31.3.2014, רלוונטיים גם בכל הקשור לשלילת טעם שלילה ב'.
נפנה גם לדברינו בענין אטדגי בכל הקשור לבחינת טעם שלילה ב' (ראו סעיף 49 לעיל).
מכל הנ"ל לא שוכנעתי כי גנדלמן פעל בנדון באדישות לגרימת נזק לתובעים.
הדגש הוא על ביצוע המעשה (ההנחיה להגיש תלונה או אפילו הגשת התלונה עצמה) תוך אדישות על מנת לגרום נזק.
איני חושב כי התובעים הוכיחו יסוד נפשי זה אצל גנדלמן.
רקע הדברים כמפורט לעיל שולל זאת.
גנדלמן סבר כי חובתו הציבורית כראש העיר להגיש התלונה האמורה. מבחינתו (ועמדנו על זה לעיל) זה נוהל עבודה תקין.
ודוק – התלונה לא הוגשה רק בהסתמך על שיקול דעתם של גנדלמן וזגדון, אלא לאחר התייעצות עם פרקליט מחוז חיפה (אזרחי) דאז, עו"ד איתן לדרר, שהנחה לנהוג כך.
דבריו של גנדלמן ואורח מחשבתו בנדון חוזקו משמעותית על ידי זגדון, שעמד בעדותו על חומרת החשדות, או לפחות אי-התקינות, שהיו בכל הקשור לדרישת החוב של התובעת בסכום של כ-25 מליון ₪. כשכל אלה התחזקו עם קבלת מכתבו של בר-זיו מיום 9.3.14, המפורט בסעיף 36(ה) לעיל (עמ' 121 לפרו' שו' 15-22; עמ' 122 לפרו' שו' 7-19; עמ' 124 לפרו' שו' 7-19;עמ' 127 לפרו' שו' 5-12 ושו' 21-26; עמ' 128 שו' 3-9)
הדגיש זגדון כי לאחרונה הגיש נגד קבלן נוסף שעבד עם העירייה תלונה למשטרה בגין דרישת חוב של 400,000 ₪. במקרה זה הגיש התלונה לאחר שימוע שערך לקבלן. במקרה דנן לא ערך שימוע לתובע לנוכח סדרי הגודל האדירים של סכומים שתבע מהעירייה (עמ' 118 לפרו' שו' 1-12; עמ' 130 לפרו' שו' 22-27;עמ' 13 לפרו' שו' 1-6).
יותר מזה – זגדון העיד כי בעקבות דרישת החוב האדירה של התובעת ולנוכח החשדות הרבים בכל הקשור לדרך אישור חשבונות התובעת, הפסיקה העירייה להעסיק את עבודתם של המפקחים החיצוניים שאישרו את החשבונות של התובעת, ה"ה מייזל ולומקה, והופסקה גם עבודתו של מנהל מחלקת מבני ציבור בעירייה, מר גרשון נחשונוב (עמ' 132 לפרו' שו' 1-2; עמ' 133 לפרו' שו' 2-3).
היינו לכאורה לא היתה התנכלות נקודתית לתובעים, לפחות כך התמונה מצטיירת בשלב זה של ההליך, לא במכוון ואף לא על דרך של שוויון נזק לגרימת נזק לתובעים, עם הגשת התלונה במשטרה ביום 31.3.2014.
במצב דברים זה שוכנעתי, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח, כי גנדלמן פעל להגשת התלונה ביום 31.3.2014 בשוויון נפש לאפשרות גרימת נזק לתובעים.
כך הוא המצב גם בכל הקשור להגשת חוות דעת שבח למשטרה בשנת 2015.
277. האם השתנתה מסקנתנו מתצהירו נ/10 וחקירתו הנגדית של גנדלמן ביום 19.5.2021? נבחן הדברים להלן.
278. בתצהירו נ/10 ציין גנדלמן לעניין עצם הגשת התלונה ביום 31.3.2014, את הדברים הבאים:
א. ביום 22.10.2013 הוא נבחר לכהן כראש עיריית חדרה תחת ראש העיר שכיהן עד אז, חיים אביטן;
ב. הגשת התלונה במועדה נעשתה לאחר בירורים שעשה מנכ"ל העירייה זגדון באשר לדרישותיה הכספיות של התובעת בגין העבודות שביצעה מכוח חוזה המסגרת, שלא שולמו בתקופתו של אביטן הגם שלכאורה העבודות הסתיימו למעלה משנה קודם לכן, ולאחר שהתייעץ בנדון עם פרקליט מחוז חיפה דאז עו"ד איתן לדרר;
ג. טרם הגשת התלונה גם הוגש לעירייה דו"ח בודק חיצוני, המהנדס בר זיו, מיום 9.3.2014 שהעלה ממצאים חמורים לכאורה ביחס להתנהלות התובעים.
ההחלטה להביא בודק חיצוני שיבדוק חריגות בפרויקטים שביצעה התובעת בעבור העירייה, התקבלה עוד בתקופת כהונתו של אביטן כראש עירייה.
בנדון התקיימה ישיבה מסכמת עם הבודק החיצוני בר זיו ביום 27.3.2014 במסגרתה התקבלו הבהרות על אודות ממצאיו, שלאחריה החליט המנכ"ל זגדון לערב המשטרה בממצאים החמורים על דרך של הגשת תלונה (כפי שיעץ לו פרקליט המחוז לדרר לנהוג).
טענת התובעים כי ביום בו הוגשה התלונה כבר היה "דוח הניקוי" של בר זיו אינה נכונה. לא היה מעולם דוח ניקוי טרם מועד הגשת התלונה למשטרה. למיטב הידיעה גם לא הוצג דו"ח ניקוי בפניו או בפני גורם מקצועי אחר בעירייה.
ההיפך הוא הנכון. בישיבת מועצת העירה ביום 26.3.2014, כחמישה ימים טרם הגשת התלונה, חברי מועצה הפצירו בו להגיש תלונה למשטרה.
ביום 27.3.2014 הגיע בר זיו לפגישה בלשכתו, שהתקיימה בנוכחות גורמי מקצוע נוספים. בישיבה זאת לא התקבל כל מסמך אחר מבר זיו, ודאי שלא התקבל דו"ח ניקוי כלשהו לחשדות נגד התובעת. בישיבה זאת בר זיו השיב לשאלות שנשאל בהתייחס לדו"ח שלו מיום 9.3.2014, והתקבלו ממנו הבהרות שחיזקו את הצורך בהגשת התלונה.
ה. ההחלטה על הגשת התלונה גם נבעה מסכום הדרישה הכספית, אותו כינה "סדר גודל מפלצתי" של התובעת בסכום של כ-22 מליון ₪, שגרם לו לסבור כי אין זה נכון להשאיר את בירור הענין בד' אמותיה של העירייה;
כך נהג בהתייחס לתובעת, ובמצב דברים דומה כך היה נוהג בהתייחס לכל ספק אחר של העירייה.
ו. במצב הדברים הנתון הגשת התלונה נתפסה בעיניו כחובה, במיוחד כשהשקיפות בפעולות העירייה הינה נר לרגליו;
ז. זאת ועוד – התלונה אכן הוגשה רשמית נגד התובעת, אך למעשה התלונה היא בגין "אירוע" אשר המשטרה בחקירותיה היתה יכולה להרחיב ככל שנדרש הדבר. כך גם מצופה היה מהמשטרה כי תעשה. היינו תחקור את כלל המעורבים בעבודות התובע, לרבות עובדי עירייה או מפקחים מטעם העירייה או כל גורם אחר מטעם העירייה.

279. גנדלמן נחקר על תצהירו נ/10 ביום 19.5.2021, ובהתייחס להחלטה על הגשת התלונה ציין כדלקמן:
א. הוא מאשר כי לא ניפגש עם התובע לאחר הבחירות בנושא החוב, ולמעשה לא פגשו כלל לעניין החוב (עמ' 1219-1220 לפרו');
הוא ידע על הגשת התביעה הכספית על ידי התובעת, והוא ציפה כי תגיע, שכן עיריית חדרה לא נעתרה למכתב הדרישה הכספי של התובע (עמ' 1240 לפרו' שו' 14-24);
ב. לשאלה על אודות הבירורים שערך זגדון עובר להגשת התלונה, השיב:
"ת. אני לא יודע מה הבירורים, עשה את הבירורים עם אנשי המקצוע, חלקם הוא עדכן אותי, אני לא זוכר כל בירור, הלך והתייעץ עם פרקליט המחוז, הלך והתייעץ עם פרקליט המחוז ואחר כך בא אלי עם ההמלצות שלו שאמר צביקה תקשיב, זה נראה לא טוב, יש הרבה באגים, איתן לדרר המליץ שזאת דרך הפעולה, אמרתי אם כך צא לדרך ותפעל,
ש. מי סיפר לך שהוא התייעץ עם פרקליט המחוז זגדון?
ת. בזמנו, אני חושב שכן, לא רק אתו דרך אגב.
ש. עם מי הוא התייעץ?
ת. אני חושב שעם אנשי המקצוע.
ש. עם היועצת המשפטית שרון?
ת. היא היתה אתו לדעתי לכל אורך הדרך, להערכתי גם היא וגם שאר בעלי מקצוע.
ש. כולם אמרו לו,
ת. אני לא אמרתי את זה,
ש. אז מה כן?
ת. אני אמרתי שזגדון על סמך מה שהוא בדק, ולראייה לא נחה דעתו, הלך גם לפרקליט המחוז, קיבל שמה גם את המלצתו של פרקליט המחוז, בא עם זה אלי, אמרתי אם אלה הנתונים וזה מה שפרקליט המחוז אומר לך תגיש תלונה, אני מגבה את התלונה" (עמ' 1236-1237 לפרו').
ג. הוא לא היה שותף לשיחתו של זגדון עם פרקליט המחוז, והוא גם לא ידע לומר בבירור איזה חומר הוצג לפרקליט המחוז לדרר, והאם הוצגה לו גם התביעה הכספית שהוגשה כחודש עובר להגשת התלונה (עמ' 1237 לפרו' שו' 10-20);
לשאלה למה הפרקליט לדרר לא הוזמן לעדות על ידי העירייה, השיב שפרקליט המחוז לא עובד אצלו (עמ' 1249 לפרו' שו' 5), אך עמד על דעתו כי "פרקליט המחוז המליץ למנכ"ל את המלצתו" (עמ' 1249 לפרו' שו' 9).
יחד עם זאת הוסיף וציין כי:
"חזקה שאם זגדון הולך לפרקליט המחוז הוא יציג לו את תמונת המצב כפי שהוא רואה אותה" (עמ' 1238 לפרו' שורות 1-2).
ד. לשאלה האם הוא יודע מה התרחש בין בר זיו לבין נחשונוב ושני המפקחים (מייזל ולומקה) בין תאריך 9.3.2014 (עת יצא הדו"ח הראשוני של בר זיו) לבין הפגישה המסכמת עם בר זיו בלשכתו ביום 27.3.2014, השיב בשלילה (עמ' 1239 לפרו' שו' 2-4);
ה. לשאלה למה לא זימן לפגישה המסכמת עם בר זיו את קימלדורף ונחשונוב, השיב, כי לא מצא לנכון להזמינם לפגישה האמורה (עמ' 1241 לפרו' שו' 20-25);
כשנשאל האם לא היה רצוי שגורמים נוספים מקצועיים יהיו באותה פגישה, השיב:
"כבוד השופט, עכשיו אני לא סתם רציתי לראות, אמרתי, שיטת העבודה שלי באופן כללי, אני עובד מול מנהלי האגפים שלי, אני לא מקיים פגישות שבשגרה עם הכפוף לכפוף או השני כפופים מתחת. יש מקרים, אני לא אומר, יש מקרים שאני יכול לקחת מנהל מחלקה במקרה הזה יושב פה מהנדס העיר, שמבחינתי הוא נושא באחריות לכל מה שקורה בתחומי ההנדסה בעיר חדרה" (עמ' 1243 לפרו' שו' 14-18);
בהמשך השיב כי זגדון ושרוני היו בפגישה המסכמת האמורה ביום 27.3.2014. עם קימלדורף נפגש באותו יום בשעה מוקדמת יותר, אך אינו יודע אם השתתף גם בפגישה עם בר זיו. למרות שברגיל בנושאים הנדסיים יושב מהנדס העיר (עמ' 1245 שו' 2-12);
ו. באשר להנחיותיו לזגדון לברר ולפעול בהתאם לאפשרויות העומדות בפניו, ציין כי האפשרות הפשוטה היא לשלם לתובעת אם הכל תקין בביצוע העבודות נשוא הדרישה הכספית. אם יש חשש שהענין לא תקין, יש לפנות לבדיקת בעלי מקצוע. הוא ציפה שזגדון ירכז את בדיקת כל האירוע הזה עם כל הגורמים הרלוונטיים. לאחר כל אלה, זגדון בא אליו:
"עם תשובות לא מספקות ומקבל עצה מפרקליט המחוז, אז זה מה שצריך לעשות, כי אילולא הייתי עושה את זה יש סיכוי שמישהו היה בא ושואל אותי רגע, הניחו בפניך את כל הדברים, למה לא הלכת והגשת תלונה במשטרה, ואז מה הייתי עונה?" (עמ' 1247-1248; הציטוט מעמ' 1248 שו' 13-16);
לשאלה למה מיהרו להגיש תלונה ולא המתינו עד להכרעה בתביעה הכספית, או לפחות עד לאחר הגשת בקשת רשות להגן מטעם העירייה, ולשמוע אולי הערות מצד השופט בתביעה הכספית לאחר דיון או שניים, במיוחד כשבדיקתו של בר זיו רק בראשיתה, השיב:
"כבוד השופט, כשמגיע המנכ"ל ומציג לי את הדברים ולאחר מכן בא ואומר לי תשמע, הייתי בפגישה עם פרקליט המחוז וזה לא פגישה, אנחנו, פרקליט המחוז עורך דין איתן לדרר עבדנו אתו ועובדים אתו מהיום הראשון, בא ואומר לי זאת גם המלצתו של איתן, אני אומר את זה גם היום בדיעבד, אני בנושא הזה, באירוע הזה לא שם סימני שאלה בכלל, לא שם כי אני עוד פעם אומר, תאר לך שאני אומר אוקיי, תשהו ומחר בבוקר אני צריך להסביר למה לא הלכתי למשטרה. ומבחינתי, אמרתי ואני אומר, זה אירוע בסדר גודל, אני עברתי בחיים שלי מצבי קיצון, גם תחת אש, אבל זה אירוע שאני נכנס וזה מונח סכום כזה, שאף אחד מאנשי המקצוע שלי, עכשיו, זה לא אנשי מקצוע חדשים שהתחילו אתי את התפקיד, הם היו שם, כולם, מכירים את זה. לא בא ונותן לי את הביטחון, לא אומר לי אתה יכול לחתום. וזהו, זאת הסיטואציה" (עמ' 1250 לפרו' שו' 14-24);

וכן:
"אני אמרתי ואני חוזר ואומר, ברגע שהתחלתי הבנתי, שיש לנו, אני לא מקבל תשובות, בדרישה לשלם את הכסף, וביקשתי שיתחילו לבדוק ומתחילים לבדוק, ומתחילים להגיע ממצאים ראשונים ואחר כך יש גם את המלצתו על פי מה שהמנכ"ל אומר לי של איתן לדרר שאני מאוד מעריך אותו כיועץ משפטי, גם התייעצתי אתו נעזרתי בו... לא בענין (הזה – ח"ש) אבל כשאומר לי את זה המנכ"ל, שלושת הדברים האלה מביאים אותי למסקנה שעל מנת לבדוק מה הסיפור, דרך אגב חזרתי ואני חוזר, לא רק אצל רמי חסון, מה הסיפור בכלל המערכת, איך הגיעו למצב הזה, איך הגיעו למספרים האלה? כך תקבל המשטרה תבדוק את המערכת מא' עד ת', (עמ' 1254 לפרו' שו' 3-12);
בהמשך אף ציין גנדלמן שסכום הדרישה הכספית של התובעים בסך של כ-22 מליון ₪ הבהיר לו כי מדובר באירוע חריג. כך היה מהרגע שקיבל את מכתבו של התובע, סמוך לאחר כניסתו לתפקיד ראש העיר. אז:
"קראתי לשלושת אנשי המקצוע שלי (מהנדס העיר קימלדורף, הגזבר חריף והיועצת המשפטית שרוני – ח"ש) , ושהם לא נתנו לי את האוקיי לחתום ולא נתנו לי ביטחון שהם מגבים את המכתב הזה, מה שנותר לי לעשות זה ללכת ולבדוק את זה הן באמצעים המקצועיים, ולאחר מכן כשהמנכ"ל לא קיבלנו תשובות מספקות והמנכ"ל בא והתייעץ עם עורך דין איתן לדרר קיבל את עצתו, אני עם שני הדברים האלה היה ברור לי שהיה צריך ללכת למשטרה שהמשטרה תבדוק את זה" (עמ' 1251 לפרו' שו' 1-13);
בנדון גם בית המשפט שאל את גנדלמן, וזה דו השיח:
" כב' השופט: או שזה סכסוך אזרחי או שהיה כאן חשד לפלילים של מישהו. היה כאן חשד לפלילים? יש כאן, היה חשד בלבכם של אנשי העירייה ולך אישית שרמי חסון רימה את העירייה, למשל בכמויות?
צביקה גנדלמן: אני, היה חשד שמישהו בתהליך עשה פה את עבודתו לא כפי שצריך. עכשיו, אני אומר עוד פעם, רמי חסון כי רמי חסון הוא מגיש את המכתב, הוא ה, הוא התובע, הוא עשה את העבודה והוא דורש את הסכום הזה. כשלי לא יודעים להסביר מהו הסכום או לשלם או לא לשלם, ובתהליך,
כב' השופט: האם התלונה שהוגשה, האם התלונה שהוגשה היתה על רמי חסון באופן אישי או על רמי חסון כולל כל התהליך לרבות גם אנשי העירייה?
צביקה גנדלמן: התלונה מבחינתי הוגשה, זאת אומרת נתתי את הגיבוי למנכ"ל וזה גם בשיח ביני לבין המנכ"ל, כאשר הבנתי שהאירוע הוא אירוע, הוא לא רק אירוע של רמי חסון, עם רמי חסון עבדו אנשים מתוך העירייה, חלקם הוא נקב בשמם,
כב' השופט: זאת אומרת כשהוגשה התלונה לפחות אתה באופן אישי הבנת שהמשטרה תחקור לא רק את רמי חסון אלא גם את אנשי העירייה מסביב,
צביקה גנדלמן: בוודאי, דרך אגב, חלק מאנשי העירייה הבינו את זה ונעלבו גם.
כב' השופט: הבנתי. מי נעלב?
צביקה גנדלמן: אם אני לא טועה איך קוראים לו, נחשונוב" (עמ' 1254-1255 לפרו').
וכן:
"כשאנחנו נמצאים בתוך האירוע, שמתחילים לראות שיש לנו פה כל מיני פערים, וכאשר זגדון שהוא אמון עלי אמר לי תשמע, המלצתו של פרקליט המחוז להגיש תלונה, אני תמכתי שצריך לגשת, אסור לנתק את זה מהקונטקסט שאנחנו נמצאים פה באירוע שמבחינתי הוא אירוע בסדר גודל, קיבלתי את ה, גיביתי את זגדון וללכת ושהמשטרה תבדוק מתוך הבנה שכשהמשטרה תבדוק היא תבדוק את כלל המערכת" (עמ' 1256 לפרו' שו' 12-17).
וכן:
"אני מבחינתי לא תקין זה כאשר מוגשת הצעה כזאת או דרישה, אני חוזר עוד פעם, שמתחילה עוד טרם זמני, טרם זמני, לדעתי כשנה טרם זמני וזה מונח על שולחני. אז אני אין לי את הכלים לשפוט אלא לפנות לכלים שאני מבין שהם יכולים" (עמ' 1280 לפרו' שו' 1-4);
הדגיש גנדלמן כי האמין שלמשטרה יש את הכלים לבדוק לעומק את הדברים, בכל הקשור לסוגיית העבודות נשוא חשבונות התובעת (עמ' 1256 לפרו' שו' 18-20);
הוא לא זכר לומר איזו עצה נתנה שרוני בנדון, כשהתביעה הכספית כבר הוגשה ולאחר הפגישה המסכמת עם בר זיו ביום 27.3.2021. הוא גם לא ידע לומר אם זגדון התייעץ עם שרוני טרם הגשת התלונה (עמ' 1252 לפרו' שו' 2-12);
בהמשך ציין כי שרוני לא אמרה לו להגיש תלונה במשטרה, ולא עמדה "על הרגליים האחוריות להגיש תלונה" (עמ' 1261 לפרו' שו' 19-22);
היות שגנדלמן סמך על עו"ד לדרר בסוגיית הגשת התלונה, הוא נשאל על היכרותו עימו וציין כי התייעץ עימו עוד כשהיה חבר מועצת העיר, ויצא לו אז לדבר איתו (עמ' 1255 לפרו' שו' 21-27);
לשאלה אם סבר שחקירת משטרה עדיפה על פני בירור בית המשפט בתביעה הכספית, השיב, כי לאור מה שהונח על שולחנו, הוא סבר בשעתו כי הגורם המוסמך במדינה לחקור את סוגיית חשבונות התובעת וביצוע העבודה היא המשטרה, ולא בית המשפט (עמ' 1258 לפרו').
הוא העדיף שלא לדבר במישרין עם הפרקליט לדרר ולהסתמך של שיחתו בנדון של מנכ"ל העירייה, כי לא רצה להיות מעורב, שכן גם גורמי עירייה ומערכת עירונית שלמה מעורבת בכך. החשש לא היה נקודתי ומכוון לעבר רמי חסון או התובעת אלא רחב יותר (עמ' 1259 לפרו' שו' 1-16).

כן הוסיף:
"ש. יכול להיות שחשבת שיש פה איזה יד אחת שמישהו עשה עם גורמים בעירייה, אולי היה פה שוחד, אולי היה פה גורמים חמורים אחרים, יכול להיות שזה היה החשד?
ת. תשמע, אני אומר לך שוב, אני מה ש, כשזה הונח לפניי, עם סימני השאלה, עם השאלות שלא קיבלתי עליהם תשובות, לי זה נראה מריח לא טוב.
ש. איזה שאלות לא קיבלת תשובות?
ת. בדרישה לתשלום, אז עוד פעם,
ש. אז שאלת,
ת. אנשי המקצוע שלי, רמי חסון לא עובד אצלי, שואלים אותי אנשי המקצוע... אנשי המקצוע שלי אומרים לי או לא יודעים להגיד לי צביקה אתה יכול לשלם, אנחנו אחראים,
ש. אז אני מנסה בכל זאת להבין, חשד למה, היתה פה עבירה פלילית של מה, של שוחד, של מה?
ת. אני אומר עוד פעם היתה פה דרישה מהעירייה,
ש. אז היתה דרישה, אז אל תשלמו אותה, נו אז מה?
ת. בסכום בסדר גודל,
ש. מבררים אותה בהליך אזרחי, איפה הבעיה?
ת. אני חושב שהיא לא, היא, אז חשבתי שהיא לא ברת בירור רק בתוך החצר של העניין המשפטי ואולי הדחיפות לזה יותר גדולה" (עמ' 1259-1260 לפרו');
כן הוסיף – כי המנכ"ל אמר לו ש "העסק פה הוא יותר מדי מסובך" (עמ' 1261 לפרו' שו' 8-9); לכן הוא התחיל לדאוג במיוחד כששמע מזגדון שהפרקליט לדרר המליץ על עירוב המשטרה בענין (עמ' 1261 לפרו' שו' 11-18).
הוא גם לא קיבל כל הסבר מגורמי המקצוע בעירייה לדרישת החוב האמורה בסכום אסטרונומי של 22 מליון ₪ (עמ' 1270 לפרו' שו' 1-5).
הדגיש גנדלמן כי הוא היה בראשית תפקידו כראש עיר, אנשי המקצוע בעירייה לא היו יכולים להסביר את פשר החשבונות האמורים, ולכן מבחינתו הוא לא קיבל הסבר לחוב האמור (עמ' 1270 לפרו' שו' 7-9);
לכן תמך בהחלטה על הגשת תלונה למשטרה. זאת בהסתמך כאמור על ממצאי המנכ"ל זגדון, אי קבלת הסברים מאנשי המקצוע בעירייה והמלצתו של הפרקליט לדרר כפי שנמסרה לזגדון (עמ' 1262 לפרו' שו' 1-6);
הוא שלל את התזה, כי התלונה הוגשה כדי ליצור לתובע תדמית עבריינית שתקל על העירייה את ניהול התביעה הכספית, ואף ציין כי תזה זאת "לא שווה התייחסות" (עמ' 1262 פרו' שו' 16-23);
כשנשאל אם ידע שביום הגשת התלונה העירייה היתה חייבת לתובעת סכום של כחמישה מליון ₪ וזאת לפי הרשום בספרי העירייה, השיב שאינו זוכר אם ידע אז אם לאו. כל שידע – שהתובעת הגישה דרישה כספית לתשלום 22 מליון ₪ וזה היה סכום חריג מבחינתו (עמ' 1263 לפרו' שו' 1-2);
כן הוסיף:
"אני אז, מהרגע שהבנתי שבמפגש עם בר זיו, על הגן הראשון, שיש בעיה, אני מבין וזה תמונת העולם שיש לי בעיה..." (עמ' 1264 לפרו' שו' 19-20);
על ממצאיו של בר זיו שמע בעל פה מזגדון. יש אפשרות שבישיבת יום 27.3.2014 גם הוצג דו"ח בכתב מטעמו של בר זיו או לפחות סיכום כשלהו בכתב שנערך על ידי בעלי המקצוע. הוא אינו זוכר לאשורו. הממצא המשמעותי שהוצג על ידי בר זיו בישיבת יום 27.3.2014 היה, שיש הבדל בכמויות בין המתוכנן לבין מה שנדרש בחשבונות שהגישה התובעת (עמ' 1266 לפרו').
כשהופנה לת/24, פרוטוקול מועצת העיר מיום 26.3.2014, הפנה להמלצתו של הרב בנצי נורדמן בישיבה זאת להגיש תלונה למשטרת ישראל על אי הסדרים שהתגלו בעבודת התובעת (עמ' 1267 לפרו' שו' 21-22);
לשאלה למה לא פנה לבירור הענין לרמי חסון טרם הגשת התלונה, השיב:
"כי אני אומר שוב רמי חסון מבחינתי, ברגע שיש לי אתו, יש לעירייה מחלוקת כזאת בסדר גודל הזה, ולאחר מכן יש גם כתב תביעה, אני בהמלצה דרך אגב היועצת המשפטית שלי, לא מהיום מקדמת דנן, ברגע שתובע תובע את העירייה ואנחנו נמצאים בהליך משפטי אני מנתק מגע. אליבא דה היועצת המשפטית שלי, בכל דבר ועניין אפשר לבדוק את זה לכל אורך הדרך" (עמ' 1269 לפרו' שו' 12-16);
וכן, במענה לשאלת בית המשפט מדוע בעצם לא נפגש עם רמי חסון לאחר קבלת מכתבו עם כניסתו לתפקיד, השיב:
"כבוד השופט אני אומר שוב, כשאני נכנס לתפקיד ומונח מה שמונח בפניי, ואנשי המקצוע לא נותנים לי את הלגיטימציה לחתום, אני מבין שיש בעיה, עכשיו, אני לא יודע להגיד אם הבעיה היא רמי חסון הבעיה היא המהנדס הבעיה היא נחשונוב, הבעיה, לא יודע להבין" (עמ' 1269-1270 לפרו');
כשנשאל, אם יש בעיה אז אנשי המקצוע הם חלק מהבעיה, אך הוא ממשיך לעבוד עימם (דוגמת שרוני וחריף) עד היום, השיב:
"אני לא, אני תראה, אני בא למנכ"ל ואומר למנכ"ל תבדקו. המנכ"ל פונה בודק אתם, הולך לבודקים או איך זה נקרא שמה בר זיו, אנשי המקצוע שהם לא עובדי העירייה, הוא בודק שם, זה הכלים שיש לו לבדוק. אתה יודע מה? כאשר גם עם זה הוא מבין שהוא, אני ככה מעריך, אנחנו יודעים שהוא נכנס פה לדרך ללא מוצא, אז הוא פונה גם מקבל עוד חוות דעת מגורם משפטי שעורך דין בומבך לא יהיה לו קשה, גורם משפטי בעל מעמד במחוז שלנו. ושכל זה יחד אני מבין שהדרך היחידה לבדוק את זה, לתת לגוף מוסמך ללכת ולבדוק את זה" (עמ' 1271 לפרו' שו' 5-11);
לשאלה האם ידע במועד הגשת התלונה כי לא ניתן היה לבנות את הגנים בכתבי הכמויות המקוריים, השיב בשלילה, והוסיף – "אני לא מבין בזה" (עמ' 1272 לפרו' שו' 6).
כשנשאל אם קימלדורף הציג לו את ת/32, סיכום ישיבה עם רמי ויוסי חסון מיום 18.11.2013, השיב שאינו זוכר (עמ' 1272 לפרו' שו' 9);
לשאלה האם נערך פרוטקול או סיכום ישיבה לפגישה המסכמת עם בר זיו מיום 27.3.2014 השיב שאינו יודע, אך הוסיף שאם היה נערך כזה הוא מניח שהתובעים היו מקבלים אותו (עמ' 1272 לפרו' שו');
אין לו הסבר למה לא נערך סיכום ישיבה לפגישה זאת (עמ' 1273 לפרו' שו' 9).
גנדלמן ציין כי בישיבת יום 27.3.2014 הוא שוחח במישרין עם בר זיו, ותמונת המצב העגומה לענין אי התאמת הכמויות בתוכניות המקוריות לבין הדרישה הכספית התבהרה עוד יותר, והפעם על ידי גורם חיצוני לאנשי המקצוע של העירייה (עמ' 1273 לפרו' שו' 21-27);
במהלך הפגישה האמורה נשאל בר זיו על כמויות ועלויות של העבודות שביצעה התובעת (עמ' 1274 לפרו' שו' 5-9);
גנדלמן לא זכר לומר אם במהלך הפגישה ביום 27.3.2014 אמר להם בר זיו כי נקבעה לו ליום 31.3.2014 פגישה עם המפקח לומקה ומנהל הבינוי נחשונוב (עמ' 1274 לפרו' שו' 14-20);
כשהוצג לו נספח 77 לת/12 (דוח הניקוי כהגדרתו לעיל) סיכום פגישה בכתב שערך לומקה, בין בר זיו, לומקה ונחשונוב לבדיקת גני דניה (עליהם פיקח לומקה) ממנו עולה כי הכמויות בגני דניה היו ברובן תקינות ותואמות את החשבונות, השיב כי אינו זוכר שראה מסמך זה בזמן אמת. הוא גם לא זוכר שמישהו מגורמי המקצוע בעירייה, ואף לא בר זיו עצמו, הפנה תשומת ליבו כי החשדות נגד התובעת אינם "כצעקתה". בלשונו של גנדלמן "אני לא זוכר דבר כזה" (עמ' 1277 לפרו' שורות 22-26);
לשאלת בית המשפט, האם ידע טרם הגעת דוחות חברת שבח בשנת 2015 (חוות דעת המומחים שהוגשו בתביעה הכספית) כי יתכן שהחשדות נגד התובעת אינן מבוססות דיין, השיב בשלילה. לדבריו אף אחד מעובדי העירייה לא סיפר לו על כך (עמ' 1278 לפרו' שו' 1-6);
הוא אינו יודע לומר אם פגש את בר זיו לאחר יום 27.3.2014 (עמ' 1278 לפרו' שו' 17);
הוא לא יודע גם לומר מדוע בר זיו לא השלים עבודתו בבדיקת עבודות התובעת. הוא לא בדק זאת (עמ' 1278 לפרו' שו' 26; עמ' 1279 לפרו' שו'1);
בהמשך הדרך עדכנו אותו שבר זיו עזב (עמ' 1279 לפרו' שו' 5);
לשאלת בית המשפט, היום בראיה לאחור של כ-7 שנים, מה המסקנות של הערייה, השיב – "להזיז כמה מבעלי התפקידים וגם לשנות את שיטת העבודה" (עמ' 1280 לפרו' שו' 24-25);
על החלטת סגירת תיק התלונה נגד התובעת מחוסר אשמה העירייה לא הגישה ערר (עמ' 1283 לפרו' 20);
280. כעת נבחן את גרסתו של זגדון, השותף השני להחלטת הגשת התלונה (השותף הראשון נזכיר, כקביעתנו לעיל, היה גנדלמן).
281. בהחלטת החסינות ציינו לגבי זגדון וההחלטה על הגשת התלונה, את שצוטט בסעיף 276 לעיל.
282. בהליך העיקרי הגיש זגדון תצהיר עדות ראשית נ/8, בו ציין לגבי ההחלטה להגיש תלונה במשטרה נגד התובעת ביום 31.3.2014, כדלקמן:
א. התלונה הוגשה לאחר קבלת ממצאיו של הבודק החיצוני בר זיו, בדבר דיווחים כוזבים לכאורה של התובעת ביחס לעבודות שביצעה, ודרישתה לקבל סכומים החורגים משווי העבודות (עובדה שהתבררה כנכונה גם בפסק הדין בתביעה הכספית, בו הפחית בית המשפט כ-10 מליון ₪ מסכום תביעתה של התובעת, המחזק את הבסיס להגשת התלונה).
ב. התלונה הוגשה לאחר הצטברות ממצאים לפיהם התובעת מנסה לכאורה לקבל לידיה כספי ציבור שלא כדין. התלונה הוגשה על ידו כשטובת הציבור לנגד עיניו.
ג. התלונה הוגשה מכח תפקידו כמנכ"ל העירייה, לאחר הפעלת שיקול דעת עצמאי, ולאחר התייעצות עם פרקליט המחוז לדרר, שהמליץ לו לנהוג כך, לאחר שפירט בפניו את עובדות המקרה והציג בפניו מסמכים.
ד. דו"ח הניקוי מיום 31.3.2014 לא הונח על שולחנו של ראש העירייה או גורם אחר מהעירייה לפני הגשת התלונה. ההיפך הוא הנכון – ביום 27.3.2014 הגיע בר זיו לפגישה בלשכת ראש העיר ועמד על ממצאיו, ללא אזכור של דו"ח ניקוי כלשהו. הפגישה עימו עסקה בדו"ח הביניים שלו מיום 9.3.2014, במסגרתה קיבלו מבר זיו הבהרות שחיזקו הצורך בהגשת התלונה.
283. זגדון נחקר חקירה נגדית על תצהירו ביום 15.3.2021, ובהתייחס להגשת התלונה במשטרה ביום 31.3.2014 ציין כדלקמן:
א. במקרה דנן היו לו השגות על אישורו של מייזל, המפקח מטעם העירייה, את החשבונות. לטענתו בכל הקשור לאישור החשבונות מייזל לא דיבר אמת. לכן, כך לגרסתו:
"זו בדיוק הסיבה שהגשתי תלונה, אני סובר וסברתי שיש שיתופי פעולה בין עובדים מטעם העירייה, עובדי עירייה ביחד עם קבלנים חיצוניים כדי לנפח מחירים, כדי להוציא מהציבור סכומים של מיליונים, ואני שמח שכבוד השופט שרעבי הפחית את זה בכמה מיליונים טובים (בפסק הדין בתביעה הכספית – ח"ש) וזה עוד יימשך" (עמ' 1076 לפרו' שו' 7-10);
ב. ציין כי תלונתו במשטרה כוונה נגד כל המעורבים בעבודות התובעת. כך גם ציין במשטרה כשהגיש התלונה, לרבות מייזל. נגד רמי חסון באופן אישי לא הגיש תלונה (עמ' 1076 לפרו' שו' 16-18);
לשאלה מדוע אם כן התלונה הוגשה נגד התובעת בלבד, השיב:
"אחד זה לא דווקא עליהם, אני כן חוזר פחות או יותר על מה ש, אתם אפילו לא צריכים לצטט לי (מעדותו בבקשת החסינות – ח"ש), אני מבטיח לכם שאני אחזור כמעט על אותם דברים שאמרתי, כי כשמדברים אמת אני אפילו לא צריך לזכור מה אמרתי. אני כן קיבלתי ירייה שהמילה כאוס היא מילה עדינה. לא היו נהלי עבודה מסודרים, לא היו מסגרות ותהליכים סגורים להוצאות. עובדה שקרה מה שקרה וכאשר כל, כמעט כל דבר שנגעתי בו קצת התעמקת בו והגעתי לגילויים של ריקבון... חברת רמי חסון והסיפור הזה הוא ממש לא הסיפור היחיד" עמ' 1078-1079 לפרו');
הוא הוסיף כי המעורבים באותו הרקבון היו, בין היתר, מייזל, התובעת, אביטן (ראש העיר הקודם), קימלדורף (שהיה לדבריו מעורב ברשלנות, להבדיל מזדון. בהמשך חזר בו מייחוס רשלנות לקימלדורף, כפי שנראה להלן) ואיציק צור (מנכ"ל העירייה הקודם). הוא לא רוצה לכנותם מושחתים, אבל לדבריו:
"הייתי מגדיר שיש פה חשד רציני ובשביל זה צריך משטרה לשיתוף פעולה בין גורמים עסקיים לבין גורמים פנים עירוניים. בין אם זה באוזלת יד, בין אם זה בורות, בין אם רשלנות בין אם בכוונה תחילה... כל הפעלים האלה זה בדיוק התפקיד של משטרת ישראל לברר לא שלי" (עמ' 1079-1080 לפרו');
הוא סבר בעת הגשת התלונה כי מייזל אישר כמויות שלא היה צריך לאשר. בלשונו:
"בפירוש כן. עכשיו, אני אוכיח בלוגיקה הכי פשוטה למה מייזל לא דיבר אמת. אם הוא שינה מספרים שלוש פעמים, זה אומר שלפחות פעם אחת הוא דיבר לא אמת. אתם, אתה החלטת איפה הוא דיבר אמת איפה לא, אבל לפחות פעם אחת הוא דיבר לא אמת, כי בפניי אחרי שהיינו בשיחה אתי הוא הוריד את הסכום של החשבוניות במיליונים, לא באיזה טעות של מאה אלף שקל, במיליונים. לכן אי אפשר להגיד שמייזל דיבר אמת בכל המצבים והאפשרויות. ואנחנו מדברים על מהנדס שמאשר דברים פיזיים. לא, זה לא הערכות, זה לא אומדני. היה או לא היה, זה כל הסיפור" (עמ' 1077 לפרו' שו' 24-30);
לאור ההתנהלות הקלוקלת כאמור, הפיקו בעירייה לקחים. כיום העירייה "בעולם אחר לגמרי, עולם ניהולי תקין, עולם ניהולי מקצועי" (עמ' 1080 לפרו' שורות 26-27);
בעקבות הפרשה הזאת נחשונוב סיים עבודתו בעירייה (עמ' 1117 לפרו' שו' 11);
קימלדורף גם עזב עבודתו בעירייה עקב קידום בתפקיד לסמנכ"ל פיתוח של שיכון ובינוי. לטעמו אבישי "צח כשלג פה". לטעמו קימלדורף לא היה צריך לרדת לרזולציות של בדיקת חשבונות התובעת אלא מנהל האגף נחשונוב והמפקחים (עמ' 1117 לפרו' שו' 20-29); כשבית המשפט העיר כי קודם ייחס לו רשלנות – השיב "בשוב פנים ואופן לא" (עמ' 1117 שו' 30-31);
לגבי הפגישה עם בר זיו ביום 27.3.2014, כארבעה ימים לפני הגשת התלונה, ציין כדלקמן:
השתתפו בה גנדלמן, הוא, שרוני ובר זיו;
מי שזימן את הפגישה היה גנדלמן;
הוא לא יזם את הפגישה ולכן לא הוא היה צריך להזמין מי מהמפקחים או את קימלדורף לפגישה, אלא ראש העיר;
באותה פגישה לא זכור לו כי בר זיו אמר לו שהוא מצוי בבירור העובדות מול המפקחים;
הוא לא זוכר אם הפגישה האמורה היתה האחרונה עם בר זיו לפני הגשת התלונה ביום 31.3.2014 (עמ' 1106-1107 לפרו');
הוא לא התייעץ עם שרוני עובר לקבלת החלטתו על הגשת התלונה (עמ' 1107 לפרו' שו' 13);
הוא הדגיש כי אין קשר בין התביעה הכספית שהגישה התובעת זמן קצר לפני הגשת התלונה, לבין הגשת התלונה (עמ' 1107 לפרו' שו' 13-15);
לשאלה האם טרם הגשת התלונה ניסה לקבל תשובות מקצועיות ממייזל ולומקה, השיב כי זוכר שנפגש עם מייזל, אך לא זוכר אם לפני או אחרי הגשת התלונה. עם לומקה אינו חושב כי נפגש (עמ' 1107 לפרו' שו' 20-22);
הוא לא זוכר אם קרא את מכתבו של בר זיו מיום 9.3.2014 שהופנה לקימלדורף (נספח 73 לת/12) בו פירט את ממצאיו הראשונים לגבי גן אלכסדר. יחד עם זה אמירותיו אלה של בר זיו שנרשמו במכתב זה נאמרו גם לו על ידי בר זיו בפגישותיו עימו. בלשונו:
"ת. אני לא זוכר אם קראתי אותו, אני רק כן זוכר אמירות, לדוגמה, אמירה כמו אין שום סיכוי שבעולם שהקיר המסוים הזה יכיל את כמות הברזל שנכתבה בכתב הכמויות דוגמה, משפטים כאלה אני זוכר, לא זוכר את הפרוטוקול,
ש. אתה זוכר משפטים בעל פה או בכתב?
ת. אני עוד פעם, בהתרשמות בעל פה כדוגמה, זה אתה שואל מה זוכרים מאירועים כאלה? לא את הנייר הזה שאני לא יודע אם ראיתי אותו או לא, אני זוכר ביטויים מאוד חדים, מאוד ברורים, שאין סיכוי שיהיו כאלה כמויות בהתאם למה שאתם נדרשים לשלם.
ש. יש לך משמעות גדולה אם אתה כן קראת את המסמך הזה לפני התלונה או לא.
ת. אני לא זוכר אם קראתי" (עמ' 1108 לפרו' שו' 1-11);
י. כשנשאל על הממצאים שהצטברו והובילו אותו להגיש התלונה, השיב:
"אני אחזור. אחד, העיתוי שנה וחצי אחרי שגנים נמסרו. שניים, ההיקף הכספי. שלוש, עצם זה שהמועצה מעולם לא דנה בהגדלת הסכומים ולא, ולא אישרה אותם. ארבע, לא היה כסף בקופה לשלם. חמש, הדוח הראשוני של בר זיו בין אם הוא בעל פה בין אם הוא בכתב לא רלוונטי, אני מדבר על הרושם שנוצר אצלי. שש, זה שבעלי תפקידים בעירייה כמו גרשון נחשונוב לא ידעו להגיד לי מה הסיפור פה של הכסף, מה פתאום דורשים מאתנו עכשיו 21.5 מיליון באמירות שאני מצטט כבר את עצמי, שגרשון אומר אני בכסף לא מבין. כל הדברים האלה, הצטברות של הסך הכל ביחד עם דברים אחרים שקרו בעירייה, שלא קשורים לחברת רמי חסון, וגיליתי שם דברים שבאמת עזבו, בואו לא נלאה אתכם בדברים האלה, הביאו אותי למסקנה שהגעתי לאיזשהו מקום שלא ברור לי מה הוא, זה לא עניין של תרבות ארגונית, זה עניין של תרבות שאי אפשר לחיות, אני בא מהמגזר הממשלתי, אני יודע איך עובד המגזר הציבורי, הייתי שמונה שנים במגזר הממשלתי, ככה לא עובד מגזר ציבורי. לא ייתכן שיד לוחצת יד ולא בסכומים צנועים נו ברצינות, מדובר פה על היקפים, בין אם זה מתן עבודות ובין אם זה תשלומים עבור עבודות. לכן החלטתי להגיש את התלונה. לא קיבלתי שום הנחיה מאף אחד. לא התייעצתי גם עם יועצת משפטית אם זה מה ששאלת אותי קודם ואני החלטתי להגיש את התלונה, נקודה. זה על סמך...עוד פעם, סך הכל הדברים האלה ולא משהו נקודתי של איזה דוח כזה או אחר" (עמ' 1109 לפרו' שו' 5-24);
בנוסף:
"כשהגענו לעירייה קיבלנו תדריך ממפקד המחוז המשטרתי, שמנה לנו, בטח אני לא אפרט פה את כל עולם הפשע בחדרה איך הוא בנוי מה הוא בנוי המשפחה, מי נמצא בפרונט של מי וכולי וכולי, כמובן זה גם מסווג שאי אפשר לחזור עליו פה. אחת הפגישות היתה עם איתן לדרר שהוא היה פרקליט המחוז, וגם שם הוא עדכן אותנו, אותנו זה אומר את ראש העיר ואותי על כל מה שנעשה בחדרה, היה שם באמת דברים, מסעדות בחוף הים, ירי, טילי לאו, סיפורים ואגדות, שמבחינתי זה סיפורים ואגדות באמת זה לא מעניין אותי כי זה קרה לפני נובמבר 2013. כשהתחילו להיחשף בפניי דברים מה קורה בעירייה, הרמתי טלפון לאיתן וסיפרתי לו, זה קורה, זה לא מקרה אחד...
השיחה למיטב זיכרוני עם איתן ותכף תבקש גם פרוטוקול של השיחה ולא תמצא, היתה שיחה כללית על כל הדברים שקורים בחדרה שפחות או יותר נחשפתי אליהם. אני רק בגלל ממרומי גילי גם אני יודע וזה ככה במציאות, כי על כל מקרה שנחשף יש עשרה שאני לא יודע אותם. ופחות או יותר הלכתי באמת לשאול לעצתו, "רבאק" לאיפה הגעתי, מה זה השכונה הזאת? ואחד הנושאים היה הנושא הזה, זה לא היה הנושא היחיד. אמרתי, היו נושאים רבים אחרים שאני לא רוצה לפרט אותם עכשיו, חלקם עוד רצים עד עכשיו. ולכן זה לא היה, הלכתי לקבל חוות דעת משפטית מעורך דין, הוא בכלל פרקליט היה לאזרחי הוא לא הפלילי, ואז הוא אמר לי אני מציע לך, עוד פעם אל תתפוס אותי במילה, תפנה למשטרה, לנדמה לי שהוא הפנה אותי למפלג הונאה של מחוז חוף, על מנת שיקבלו את התלונה שלי. ושם כן פרטתי את כל מה שידעתי עד לאותו זמן כמובן" (עמ' 1110-11112 לפרו').
כן הוסיף כי ההתייעצות עם עו"ד לדרר פרקליט מחוז חיפה-אזרחי (דאז) היתה בפגישה בעל פה ולא בשיחת טלפון, והוא הציג לו מסמכים שאינו זוכר כעת מה הם. הוא לא נכנס עימו לפרטים של הגדלת תב"רים, התקצוב החסר וכד' (עמ' 1111-1112 לפרו').
זגדון הדגיש כי ההחלטה להגיש התלונה לא הסתמכה רק על המלצת עו"ד לדרר, אך ההמלצה חיזקה את ההחלטה להגיש תלונה. בלשונו: "ואיתן היה רק החלק האחרון בפאזל השה בשביל להבין איפו(א) אני חי" (עמ' 1112 לפרו' שו' 29);
יא. לשאלה האם יתכן שחוסר נסיונו כמנכ"ל עירייה גרם לו למהר להגיש התלונה, השיב כך:
"כבודו זה, כנראה קשה להסביר את עצמי. זה לא בדיוק עובד ככה בחיים, המילה חסר ניסיון היא, אני ממש לא מקבל אותה. ממש לא מקבל. אמרתי, אני, תכף תגידו היה בצבא זה לא אותו דבר וכולי. סליחה, זה לא רלוונטי, זה לא חסר ניסיון בניהול, אני רק 45 שנה מנהל, מפקד/מנהל. מתוך זה באזרחות, כמה שנים זה כבר? שמונה-חמש עשרה-שש עשרה שנה, בתפקידי ניהול בלבד. אז אי אפשר להגיד חסר ניסיון בניהול. מגיע לשטח חדש, ודרך אגב המומחיות שלנו, ופרטתי לך פעם קודמת קצת את ההיסטוריה הקצרה, בצבא כל שנתיים אתה מחליף תפקיד, זאת אומרת אתה מפתח מיומנויות של איך לקבל תפקיד, איך ללמוד נושא חדש, מקום חדש בצורה מהירה. כי אתה תוך כמה חודשים כבר מתחיל להסתכל על התפקיד הבא" (עמ' 1114 לפרו' שורות 10-19);
לשאלה האם היה נוהג היום אחרת במקרה דומה, השיב:
"לא, כי אני חושב שהחומר שהיה בפניי, העדויות, הדברים שנחשפו הם כל כך קשים, כל כך כואבים, כל כך בולטים, שחייבים חקירה משטרתית, כי זה לא מספיק שאני יודע, אז מה אם אני יודע? אני יכול רק לחשוד, אני יכול רק לשער, הכל נחמד. אין לי שום סמכויות חקירה. ולכן אני פניתי למשטרת ישראל ולא רק בנושא הזה, גם בנושאים אחרים, אם זה, אני גם פניתי ליח"א דרך אגב, לא בהקשר הזה, יש עוד, ברוך השם העירייה זה דבר גדול, על קבלני אשפה, רק זה, עסקאות רק של 40 מיליון שקלים בשנה, וזה להרבה שנים, זה חמש שנים ועוד אופציות וכולי, פניתי ליח"א הממונה על ההגבלים העסקיים, כי הרגשתי שאני נמצא במקום וצר לי שאני לא מקבל את הגיבוי של מערכת האכיפה במדינה" (עמ' 1114-1115 לפרו').
כן ציין כי לא רק נגד התובעת הגיש תלונה. מאז תחילת כהונתו כמנכ"ל העירייה (שהחלה רשמית בחודש ינואר 2014 – עמ' 1082 לפרו' שו' 19-23), הגיש תלונה נגד עוד חברה קבלנית, לאחר שראה מעשה שנראה לא תקין בעיניו בו היתה החברה הקבלנית מעורבת. המשטרה עדיין חוקרת הענין. במקביל העירייה גם הגישה תביעה אזרחית נגד החברה הקבלנית הנדונה להחזרת כספים שלטענת העירייה שולמו לחברה שלא כדין (עמ' 1073 לפרו');
עוד נתן להבין כי לא ממהר להגיש תלונות אלא רק במקרים חריגים ממש, שכן לאורך כל כהונתו בתפקיד מנכ"ל העירייה, כשבע שנים, הגיש כאמור רק שתי תלונות למשטרה (עמ' 1115 שו' 12);
יב. הוא לא קיבל כל הודעה מהמשטרה כי תיק התלונה נסגר מחוסר אשמה, ולטעמו הדבר "קצת לא מנומס". בכל אופן לא הגיש תלונתו כאדם פרטי אלא כמנכ"ל עירייה. אם היו מודיעים לו על הסגירה היה מבקש מהמשטרה הסבר לכך (עמ' 1117 שו' 5-10);

284. שרוני גם העידה לענין הגשת התלונה ביום 31.3.2104, וזאת לאחר הגשת תצהיר עדות ראשית מטעמה (נ/6), בו ציינה כי:
"כל חלקי בהגשת התלונה למשטרה היה בכך שהתלוויתי למנכ"ל העירייה, לבקשתו של המנכ"ל, לתחנת המשטרה. לא יזמתי את הגשת התלונה במשטרה ולא לקחתי חלק בנוסח התלונה" (סעיף 3).
285. שרוני נחקרה בענין הגשת התלונה (חקירותיה בכלל התפרשו על פני שתי ישיבות, 3.2.2021 ו- 21.2.2021), ובכל הקשור לעצם הגשת התלונה (הגם שלכאורה לא היתה מעורבת ביוזמה להגישה) היא אמרה כדלקמן:
א. כשנשאלה מדוע הוגשה התלונה על חריגות בכמויות, לעומת ההזמנות המקוריות, כשהיה ידוע גם לה וגם לזגדון כי הוגדלו תב"רים לנוכח הגדלת הכמויות שנדרשו לבניית הגנים, השיבה שבכל הקשור לתלונה היא רק התלוותה למנכ"ל שהגיש התלונה. היא לא היתה מעורבת בשיקולי המנכ"ל שהחליט להגיש התלונה. היא לא יזמה את הגשת התלונה (עמ' 896 לפרו' שו' 7-16);
ב. עובר להגשת התלונה זגדון לא פירט באוזניה את שיקוליו להגשת התלונה (עמ' 896 לפרו' שו' 15-18);
ג. היא לא יודעת פרטים על הפסקת עבודתו של בר זיו בבדיקת חשבונות התובעת (עמ' 896 לפרו' שו' 19-35; עמ' 922 לפרו' שו' 11-14);
ד. באשר לישיבת יום 27.3.2014 עם בר זיו, היות שלא היא כינסה הישיבה עימו, היא אינה יודעת לומר אם יצא פרוטוקול אם לאו (עמ' 898 לפרו' שו' 24-32); יחד עם זאת קודם לכן ציינה כי לא לכל הישיבות יוצא פרוטוקול. ככל שהישיבות הן להעברת מידע בלבד לא יוצא פרוטוקול (עמ' 897 לפרו' שו' 33-35);
ה. באשר לפגישה עם בר זיו ביום 27.3.2014, ציינה כי בפגישה זאת:
"בר זיו אמר שיש על פניו נראה שבכמויות בדברים מסוימים יש דיווחים שעל פניו לא נכונים והוא הציג בצורה בולטת את הנושא של כמויות הברזל. זה מה שזכור לי... שלא יכול להיות שבמבנה הזה הכמויות הן כפי שנקבעו" (עמ' 898 לפרו' שו' 33-36);
היא לא זוכרת לומר אם בר זיו באותה ישיבה אמר להם שהוא בעיצומו של בירור העובדות מול המפקחים מייזל ולומקה ומול מנהל האגף נחשונוב (עמ' 901 לפרו' שו' 23-34);
היא גם לא זוכרת לומר אם לפגישה האמורה בר זיו הביא עימו מסמך כתוב כלשהו, או אם כבר סיים לבדוק באותו מועד (27.3.2014) את גן אלכסנדר אותו החל לבדוק (עמ' 902 לפרו' שו' 27-36);
כן הוסיפה לגבי ישיבת יום 27.3.2014 לגבי ממצאיו של בר זיו:
"הייתה הערכה ראשונית ושוב, אם הערכה ראשונית מצדיקה תלונה במשטרה כן או לא זה באמת, הרי בסופו של דבר מה שעמד, אני משערת, עוד פעם זאת השערה, אני לא יודעת, לא נכנסתי למוח שלו (של המנכ"ל זגדון – ח"ש) וניסיתי לבדוק מה עמד בבסיס ההחלטה, אבל כשיש חשד לדיווחים כוזבים, בסך הכול המהות של הגשת התלונה היא להכניס גורם שהוא בקיא ויודע לבחון את הדברים האלה. זה בגדול. לכן לא היה פה איזה משהו על פניו לא היה איזו עובדה או איזשהו מידע על פניו שדווקא היטה את הכף לומר לו אל תלך להגיש את התלונה, אלא להיפך..." (עמ' 905-906 לפרו');
כשנשאלה האם בר זיו באותה פגישה מיום 27.3.2014 נתן הערכה ראשונית של דיווח כוזב בכמויות והוא ממשיך לבדוק, השיבה:
"אני לא זוכרת. אני זוכרת מהפגישה אצל המנכ"ל שנאמרו שזה מבדיקה ראשונית עולים חשדות כבדים לאור העובדה שיש דברים, מה שנקרא דברים מדברים בעד עצמם. זאת אומרת איך שהוא בדק, היה שם איזשהו גן מסוים שהוא בדק" (עמ' 906 לפרו' שו' 15-17).
יחד עם זאת השיבה, כי כשהתלוותה לזגדון בהגשת התלונה, העירייה לא התכוונה שבר זיו יפסיק את בדיקותיו, אלא ימשיך בהן (עמ' 906 לפרו' שו' 18-19);
היינו העירייה לא התכוונה בהגשת התלונה, כי המשטרה תיכנס במקומו של בר זיו בבדיקות, אלא במקביל לו (עמ' 908 לפרו' שו' 19-30);
ו. כשהוצג לה דו"ח הניקוי (נספח 77 לת/12) מיום 31.3.2014 ונשאלה האם מכירה מסמך זה, השיבה בשלילה (עמ' 902 לפרו' שו' 23-36). היינו לא ידעה עליו לפני הגשת התלונה;
ז. היא לא זכרה לומר אם פגשה את בר זיו לאחר יום 27.3.2014, אבל היא לא סבורה שפגשה אותו לאחר מכן (עמ' 903 לפרו' שו' 1-6);
ח. כשנשאלה כיצד נתנה ידה להגשת תלונה טרם הגשת בקשת רשות להגן בתביעה הכספית, השיבה:
"אתה בעצם עכשיו מנסה לקבל ממני תשובה על מה עמד בבסיס רצונו של המנכ"ל להגיש תלונה. אבל את זה אתה צריך לשאול אותו כי המנכ"ל סוברני לקבל מידעים ולבסס את ההחלטות שלו על מיטב הידיעה שלו ושיקול הדעת שלו ויש, היו חשדות והוא הפעיל שיקול דעת. זו החלטתו. אני לא מחליפה את שיקול דעתו בשיקול דעתי, זה לא עניין של חוקי, לא חוקי, זה עניין של תחושות ואחריות שיש לו כמנכ"ל עירייה ולכן אתה צריך לשאול אותו למה הוא סבר שיש מקום ללכת ולהגיש תלונה ולדרוש את מעורבות המשטרה בעניין הזה" (עמ' 904 לפרו' שו' 10-15);
כשהוטח בה שהיא, כיועצת המשפטית של עיריית חדרה, לא יכולה להיות שחקן אדיש להגשת התלונה, השיבה:
"אם היית מכיר אותי לא היית אומר שאני שחקנית אדישה... אני יודעת מתי אני צריכה להתערב ומתי לא. יש הרבה מאוד החלטות של מקבלי החלטות שהן החלטות במסגרת שיקול הדעת שלהם. כמו שבית המשפט לא תמיד מתערב בכל דבר שהוא במסגרת שיקול דעת של גורם מקצועי, כנ"ל אני. יש החלטות, מנכ"ל נושא באחריות כוללת על כל הראיה, יש לו ראיה כוללת, יש לו הסתכלות מסוימת, יש לו סטנדרטים, יש לו ערכים מסוימים והוא מנכ"ל וזה במסגרת שיקול הדעת שלו. וזה, אין פה עניין, אני לא מחליפה את שיקול דעתי בשיקול דעתו" (עמ' 904 לפרו' שו' 18-25);
ט. זו פעם ראשונה שהתלוותה למנכ"ל עירייה להגשת תלונה במשטרה, והיא בעצמה לא הגישה במסגרת תפקידה תלונה נגד מישהו (עמ' 905 לפרו' שו'1-6);
משכך נשאלה, אם מדובר בארוע כה חריג, האם לא ראתה לנכון להתריע בפני זגדון ולחקור אותו על הסיבות שגרמו לו להחליט על הגשת תלונה ועל מה הוא מתבסס, השיבה:
"כמו שאמרתי ערב העניין הזה כן עמדה אמירה של, לפחות בידיעה שלי, של בר זיו שיש חשש, חשד לדיווחים כוזבים בגלל עניין של פערים בכמויות. עכשיו עוד פעם במסגרת שיקול הדעת, אני לא יודעת איזה מידע נוסף הועבר למנכ"ל ומה הוא בדק. אני יוצאת מנקודת הנחה שהוא ביסס את זה על החשדות האלה ומבחינתי זה שיקול דעת שאני לא מחליפה אותו. אני לא מחליפה את שיקול דעתי בשיקול דעתו" (עמ' 905 לפרו' שו' 11-15);
היא לא זוכרת ששאלה את זגדון, טרם הגשת התלונה, אם נפגש עם רמי חסון, היא לא מצאה לנכון להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה, מה גם שבאותה עת:
"... כבר היה תחילת מידע של בר זיו על דיווחים כוזבים וברור באותה נקודת זמן שאם לאחר מכן יסתבר שאכן היו דיווחים כוזבים אז היו באים ושואלים למה לא הוגשה תלונה? הרי חברי מועצה בעצמם שאלו את..." (עמ' 905 לפרו' שו' 24-26; כן ראו עמ' 919 לפרו' שו' 11-13);
לשאלה למה לא המתינו עם הגשת התלונה עד לאחר קבלת ממצאים יותר מבוססים מבר זיו, השיבה כי את השאלה הזאת יש לשאול את זגדון שהחליט על הגשת התלונה, אבל הוסיפה כי:
"העניין הוא שוב, אני אומרת ההתייחסות למידע שהיה שם, עוד פעם זה, עוד פעם זה חוכמה שבדיעבד כי כשאתה נושא באחריות ובמשרה ויכול להיות שחלק מהעניין זה היה באמת הרצון שלו לדווח במיידית כדי שלא יהיה אחר כך כל מיני שינויים וכל מיני השפעות על התהליכים. יכול להיות שהוא רצה שהדברים מלכתחילה יהיו במשטרה כדי שלא יהיו אחרי זה דברים שאולי ישבשו את היכולת של הבדיקה של המשטרה. זאת אומרת מיד לערב אותה בתחילת התהליך ולא להמתין שיהיו כל מיני אולי תיאומי גרסאות. אני לא יודעת. זה באמת צריך לשאול אותו" (עמ' 908 לפרו' שורות 13-18);
וכן:
"ת: ...ובנסיבות האלה כשהתקבלה ההחלטה, היו דברים חמורים. וכמו שאני אומרת ואני חוזרת ואומרת, בדיוק, בדיוק יכול היה להיות מצב, שכשהדברים היו מתפתחים ואם לא היה המנכ"ל הולך למשטרה, היו אומרים לו בסוף, כן? חבל שלא באת קודם כי עכשיו כבר הדברים הושמדו,
ש: מי היה אומר לך?
ת: המשטרה, המשטרה.
ש: המשטרה הייתה אומרת לך?
ת: כן, המשטרה, זה סינריו שיכול להתקיים. אף אחד לא יכול בשנת 2021 לעמוד פה ולהגיד שזה סינריו שלא יכול היה להתקיים כי יש הרבה דברים שלא יודעים אבל יש גם מה שיודעים. ומה שיודעים מבחינת האחריות של המנכ"ל, לקח אותו להביא את התלונה. אני לא ראיתי באותו מקום את היכולת שלי, עם הידע שלי והיכולות חקירה שלי, לבוא ולהגיד לו עדיף לחכות כשאחרי זה היה מקבל תיק כזה חמור. (צועקת) מה הוא היה אומר? בגללך חיכינו, בגללך המשטרה אומרת שעכשיו אי אפשר לחקור, בגללך עכשיו דברים כבר נסגרו מאחורי הקלעים, קרו דברים מעולם גם בעיריית חדרה, שדברים כאלה נעשו אז גם זה יכול היה להיות מבחינת סבירות.
ש: זה שקרו דברים, יופי, גילית לנו.
ת: מבחינת סבירות, גם זה יכול להתקיים וגם זה יכול להתקיים" (עמ' 926 לפרו').
עוד הוסיפה, בכדי להצדיק את הגשת התלונה עוד טרם סיום בדיקותיו של בר זיו, כי:
"זה לא היה סתם חשש. זה לא היה סתם חשש. הוא אמר את זה במפורש, הוא אמר שהמבנים או המבנה שהוא בדק זה לא יכול להיות, זאת אומרת לא יכול להיות שהכמויות שנדרשו הם בתוך המבנה הזה. זאת אומרת יש פה איזושהי אמירה, זה לא אמירה בעלמא, זה אמירה שיש בה איזושהי תחילה של עובדה. וזה לא סתם אמירות שהוא אמר ראיתי ונראה לי אלא הוא אמר במבנה בסדר גודל כזה לא יכולות להיות כאלה כמויות" (עמ' 909 לפרו' שו' 1-5);
היא גם ציינה, כי יש לבחון את שיקול דעתו של המנכ"ל בהגשת התלונה על פי מה שהיה ידוע אז, בעת הגשתה, ולא כיום (עמ' 909 לפרו' שו' 24-26);
והוסיפה לגבי מה שראה זגדון בכניסתו לתפקידו בחודש ינואר 2014:
"אז שוב, השבתי על זה כבר בפעם הקודמת. ואני רוצה לומר, אני לא חושבת שללכת ולקבל החלטה אם להגיש תלונה במשטרה, כשאתה מנכ"ל עירייה ויש לך אחריות אישית על כל המערכת, היא עניין של ניסיון או לא עניין של ניסיון, היא עניין של נסיבות. הרי וודאי שאם הוא היה רואה עבירה מוחלטת מול עיניו, זה לא משנה מה הניסיון שלו. נניח סתם, היה רואה תקיפה אז זה שאין לו ניסיון בתחום או משהו, זה עדיין לא אומר שהוא לא עדיין נושא באחריות לכל מה שמתרחש מסביבו. כנ"ל בעניין הזה וכבר הסברתי ואמרתי בישיבה הקודמת. צריך להבין את הקונטקסט כל מה שקורה. לא לנטרל ולהגיד אין לו ניסיון ברשויות מקומיות אז לכן הוא צריך לבדוק. המקרה הוא כזה ואני אדייק. אנחנו גילינו כאוס, כאוס בפרויקט, זה מה שהיה אז, פשוט כאוס. וצריך להבין, כל אחד מבעלי התפקידים, לא סתם נושא באחריות אישית ולא סתם יש נוהל חיוב אישי, לבעלי תפקידים ברשויות המקומיות כי דורשים מהם להיות קפדניים ולבדוק את הדברים. ברגע שנודע לי שיש כאוס, הכאוס הזה מה זה מצריך, כשרשות ציבורית מגלה כאוס, בלי להיכנס עכשיו איך זה קרה כי אנחנו עוד לא יודעים איך זה קרה. מה נדרש מאתנו? לבדוק, פשוט לבדוק, לעצור ולבדוק. אז גם אם יש את הסיכון שבעקבות הבדיקה, עלולים להיות נזקים, זה לא יכול למנוע את הצורך בבדיקה, אי אפשר לקבל החלטות בלי לבדוק. נכון, היה לחץ לגמור את הפרויקט וכולי וכולי אבל עדיין, אי אפשר לשלם תשלומים, בטח שלא בעשרות מיליוני שקלים, בלי לבדוק" (עמ' 912-913 לפרו');

וכן:
"... אי אפשר לשבת שבע שנים אחרי ולבודד את הסיטואציות. לשים סיטואציה פה, פה, פה ולהגיד אני הייתי עושה את זה אחרת, חייבים לראות את הכול ביחד. מה שאדם רואה לפני שהוא מקבל החלטה, וזה גם לעניין המשטרה וזה גם לעניין הבדיקה וזה גם לעניין אם לשלם או לא לשלם ולגמור אתו בשנייה, זה עניין של הסתכלות על הכול, על הכול. כולל על באיזה סיטואציה אנחנו נמצאים של כאוס. שאין, לא יודעים אפילו מה העירייה רצתה בפרויקט הזה. כל הדרישות האלה, לא היה ידוע מהן כי לא היו הזמנות. ואני חוזרת לזה אדוני, אני חוזרת לזה ועומדת על זה, הסדר זה הניקיון בתהליך, זה החוקיות בתהליך, זה הסדר, זה לא סתם סדר כדי שיהיה נעים וכדי שיהיה לנו נוח" (עמ' 913 לפרו' שו' 16-25);
וכן:
"הכאוס הזה חייב בדיקה וזה בדיוק הייתה התשובה שלנו לרמי. שאנחנו הולכים לעשות בדיקה ואנחנו נשיב לו. ובסופו של דבר הבדיקה הזאת העלתה, מעבר לנושא הטכני של לא כתוב פה, כתוב שם, דברים שלא היו צריכים להיות, זה דברים שנאמרו בפגישה עם בר זיו, דברים שלא היו צריכים בכלל לא להיות שם ודברם שספק שנמצאים שם וספק גדול שנמצאים שם. עכשיו, העובדה שאין הזמנות... איך אני אבדוק, איך אני אבדוק?" (עמ' 914 לפרו' שו' 9-16);
סיכמה שרוני את החלטת גנדלמן וזגדון ונסיבותיה בהגשת התלונה, במילים הבאות:
"אני בישיבה אצל ראש העירייה, יחד עם המנכ"ל ויחד עם בר זיו (ביום 27.3.2014 – ח"ש) , נאמרו דברים חמורים ביותר, שבסופו של דבר ההחלטה נפלה של ראש העיר ושל המנכ"ל, ללכת ולהגיש תלונה. ואני יכולה לומר שבהחלט יכול להיות מצב, הדברים היו חמורים, כן? דברים של כמו שאמרתי, דיווחים כוזבים. של דברים שלא יכול להיות, שהם רשומים בכתבי כמויות ולא יכול להיות שהם נמצאים במבנה, אמירות כאלה. ובהחלט, ההחלטה ללכת למשטרה, עוד פעם, אמרתי, אני לא מכניסה את עצמי ואומרת אם אני הייתי הולכת למשטרה כן או לא כי זו החלטה של מנכ"ל והאחריות שלו היא הרבה יותר גדולה משלי. וכמו שאומרים שאפשר היה לחכות ולבדוק אז אפשר היה לחכות ולבדוק ולא להגיש תביעה כי בפברואר נטרפו הקלפים. הרי אנחנו היינו באמצע בדיקה אז אותו דבר אפשר היה להגיד גם על הצד השני. וגם אפשר להגיד שבמידה והיינו מחכים ואם היה בסופו של דבר דוח מאוד מאוד חמור אז הדבר הראשון שהיה נאמר לנו במשטרה זה למה חיכיתם ולא באתם על ההתחלה כי היה התאמות ושיבוש, זה בדיוק הטענה, זה עניין של סבירות. באותה מידה שאפשר היה להגיד ככה, אפשר היה להגיד גם ככה" (עמ' 915 לפרו' שו' 11-24);
היא ציינה שאין קשר בין הגשת התביעה הכספית להגשת התלונה, וגם אלמלא הגשת התביעה הכספית יש סבירות שהתלונה היתה מוגשת (עמ' 919 לפרו' שורות 14-21);
היא הבהירה את ההבדל בין החלטת ועדת השלושה לבין הגשת התלונה במשטרה (הגם שהיו באותו חודש – חודש מרץ 2014) במילים הבאות:
"... שיקולי וועדת השלושה בכלל לא היו במהות הדוח. זה היה התחלה של ממצאים. יש הרבה מאוד נימוקים. לעומת זה, החלטה ללכת למשטרה, נגעה במסמכים ובשיחות שעלו מול בר זיו, שאמר דברים מאוד חמורים לגבי העובדה שיש סיכוי יותר מסביר, שמה שנבנה זה לא מה שנדרש בחשבונות הסופיים או הטרום סופיים, אני לא זה. זה בעצם היה הסיפור, זה שני דברים שונים לחלוטין. פה אתה מפעיל שיקול דעת אחד ופה אתה מפעיל שיקול דעת אחר. לכן מה זה רלוונטי. הרי באותו זמן של הגשת התלונה, היה מידע שביסס מבחינת המנכ"ל, מבחינת אחריות שלו להגיש את התלונה" (עמ' 925 לפרו' שו' 1-9);
בהתייחס לעדותו של גנדלמן גם בבקשת החסינות, כי לא קיבל תשובות ברורות לדרישות הכספיות של התובעים ("זזו בכסאם באי נוחות"), היא לא זוכרת זאת, אבל כשהיא נשאלת שאלה היא לא מגמגמת ולא נעה בכסאה באי נוחות (עמ' 925 לפרו' שו' 13-27).
הוסיפה כי אולי גנדלמן ראה משהו בזווית עיניו (עמ' 92 לפרו' שו' 18-20);
כן הוסיפה שעם כניסתו של גנדלמן לתפקדיו בשנת 2013 הוא שאל לגבי הסיפור עם רמי חסון:
"והסברנו שיש ממש בלגן שלם...אני הסברתי מהידע שלי... הידע שלי הוא שיש עבודות שאין לגביהן הזמנות. עכשיו עוד פעם, ההזמנות זה הכול, זה הכול. הזמנות, הרי כשאני עושה מכרז אז אני אומרת, אני רוצה א', ב', ג', ד', ה' ואז אני בודקת מה קיבלתי ועושה את ההשוואות. אין לי את המסמך הזה, אני אפילו לא יודעת מה נדרש ולכן הכאוס הזה חייב בדיקה ואז אמרתי, צריך לבדוק" (עמ' 927 לפרו' שורות 1-8);
היא שללה את טענת התובעים, כי במסגרת התביעה הכספית, ביקשו אורכה להגשת בקשת רשות להגן על מנת להספיק להגיש התלונה (עמ' 933 לפרו' שו' 13-14);
286. קימלדורף, מהנדס העיר דאז, גם הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו (נ/7), בו ציין כי:
"לא לקחתי חלק בהחלטה על הגשת התלונה או בפרסומים אודותיה בתקשורת".
287. קימלדורף נחקר חקירה נגדית ביום 21.2.2021, ובהתייחס להגשת התלונה ביום 31.3.2014 ציין כדלקמן:
א. לגבי טענת גנדלמן כי עם כניסתו לתפקידו ביקש תשובות מגורמי המקצוע בעירייה, והוא בכללם, לחוב הנדרש על ידי התובעת והם זזו בכסאם באי נחת והתחילו לגמגם, השיב:
"... ראשית לא גמגמתי ולא זזתי באי נוחות בכיסא ואם מישהו, לא יודע, יש עוד אנשים בחדר אני מניח שאפשר להכליל אבל אני לא חושב שזה מעיד עלי, אחד. שתים, הצגתי לו את התמונה לאשורה, לדעתי הצגתי לו את זה עוד לפני כן, הוא היה בתקופת חפיפה עם ראש העיר הקודם, הוא ישב במשרדים אחרים, הקצו לו משרד כדי ללמוד את התוכן, לדעתי אני הצגתי לו את זה קודם לכן, את כל הנושא... את הוויכוח, את הדיון... בכל אופן, בכל אופן הנושא הזה הוצג לראש העיר, המחלוקות הכספיות, החשבונות הלא סופיים, העובדה שעד אותו הרגע בכלל לא היו בידינו כל הנתונים לגבי החשבונות, היו חסרים בכתבי הכמויות אלמנטים מהותיים, הכל הוצג. הוצגה גם העובדה שיש יועץ חיצוני שבודק את הדברים. אל תשכחו שהחוזה עם היועץ החיצוני נחתם בתקופת ראש העיר החדש..." (עמ' 985-086 לפרו');
עוד לפני ישיבת מועצת העיר מיום 26.3.2014 (ת/24) בה ציין גנדלמן את ענין בדיקת היועץ החיצוני, הוא הבהיר לגנדלמן את הויכוח עם התובעת לענין כתבי הכמויות, אלא שיכול להיות שהוא לא הבין אז התמונה לאשורה. בלשונו של קימלדורף "יכול להיות שהוא לא הבין עד הסוף את כל הנתונים" (עמ' 994-995 לפרו').
ב. את סוגיית היועץ הבודק החיצוני, בר זיו, הזכיר עוד מספר פעמים בעדותו, ותמצתנו את עדותו בנדון כשעסקנו בעילה השלישית – ועדת השלושה (ונפנה לשם);
ג. סיכום דבריו לענין בדיקתו של בר זיו היא:
"לפי מיטב זיכרוני התשובה היתה שנמצא כרגע מהנדס בודק שבודק את הסוגיה הזאת, א'. ב' שחסרים נתונים בתוך כתבי הכמויות כדי לתת תשובה חד משמעית אלו סכומים עוד נותר ככל ונותר לשלם או לחילופין לקזז עם סכומים ששולמו בגין חשבונות שהיו אז חסרים מנתונים. אלה הדברים שנאמרו... אני לא ידעתי אם מגיע לחסון כסף ביתר או לא. חששתי שזה המצב. חששתי שזה המצב ולכן הפעלנו בודק, כדי לראות האם זה נכון או לא נכון שהדרישות הכספיות מעבר לסכומים ששולמו היו מוצדקות או לא מוצדקות, לחילופין היה גם מצב שיהיה קיזוז אחורה, של דברים שביקש אותם ביתר כי ביקש אותם בלי כל כתבי הכמויות המלאים (עמ' 986 לפרו');
ד. קימלדורף ציין בהגינות, כי גם אם ממצאי בדיקתו של בר זיו, לו היה ממשיך בעבודתו, היו מלמדים כי לא היתה חריגה בכמויות, העירייה לא היתה יכולה לשלם לתובעת מעבר ל-150% מסכום ההזמנות המקוריות ולא היה מנוס מהגשת התביעה הכספית (עמ' 990 לפרו' שו' 7-12);
ה. בפגישת יום 27.3.2014 שבין גנדלמן לבר זיו בנוכחות זגדון ושרוני הוא לא השתתף, למרות שהיה בפגישה עם גנדלמן כשעה קודם לכן באותו יום (עמ' 999 לפרו' שו' 1-11);
לשאלה למה שגנדלמן לא ירצה אותו בפגישה האמורה, השיב:
"הנושא הזה עבר לטיפולו של המנכ"ל מהרגע שהיתה פה תביעה משפטית והוא ניצח על התזמורת, והוא גם ישב עם בר-זיו לפני כן, הוא הזמין אותו לראש העיר אני לא הייתי בישיבה, עכשיו, אני לא הייתי בישיבה נקודה. למה לא הייתי? אני לא יודע להשיב, אולי היה לי משהו אחר באותו זמן, אני לא יודע" (עמ' 999 לפרו' שו' 13-16);
אין לו גם הסבר מדוע לישיבת יום 27.3.2014 לא הוזמנו המפקחים מייזל, לומקה ומנהל האגף נחשונוב (עמ' 1001 לפרו' שו' 3);
ו. לשאלה האם לא ראוי היה שטרם קבלת החלטה על הגשת תלונה, שגנדלמן וזגדון יקיימו ישיבה עם המפקחים החיצוניים ועם מנהל האגף נחשונוב, השיב:
"אין לי יכולת לענות עכשיו, לא הייתי אז מנכ"ל עירייה, אני לא יודע בדיוק איך היתה תפיסת העולם שלו ומה הוא ראה לנגד עיניו. יכול להיות שהוא מאוד מאוד סמך על חוות הדעת של בר-זיו והזמין אותו להציג, הרי ממילא הצגנו אותה למנכ"ל או בר-זיו הציג אותה למנכ"ל בצורה מסודרת, אני לא זוכר את התאריך, אוקיי? זמן מה, אם הוא כמנכ"ל עירייה עשה את העבודה המקצועית עם הצוות שלו, שמע את כל בעלי התפקידים, תכלל את האירוע ובא לראש העיר להציג לו את זה, הוא מחליט את מי הוא מביא אותו, אני באמת לא, כבודו, לא ידעתי על הישיבה הזאת, לא הוזמנתי לישיבה הזאת, וממילא את כל הנתונים הצגתי למנכ"ל. אני חושב שלגיטימי שהוא לוקח אחריות כמנהל העירייה, שומע את כולם, רושם לעצמו את כל הנתונים ואחר כך מציג את זה לראש העיר. אם אני צריך להיות שם או לא אין לי דעה על זה עכשיו כי לא בכל ישיבה ... נמצא תמיד" (עמודים 1002-1003 לפרו').

וכן:
"אם לא הייתי מציג את זה קודם למנכ"ל בצורה מסודרת ועושים עבודה סדורה עבודת מטה בסופו של דבר מציגים דוח מסודר, היית יכול לטעון איפה היית בתהליך אבל הייתי בתהליך, לקחנו אחריות על הבדיקה, השלמנו אותה לאורך כל הדרך. הרי עבודתו של בר-זיו היא לא עבודה של יום-יומיים כבודו, זו היתה עבודה של חודשים. הוא ישב בסך הכל על יחסית מעט מבנים הרבה מאוד זמן, וירד לשיטתו לעומק העניין ולכן גם הגיש בסופו של דבר את הדוח הסופי. סוף התהליך הסופי היה אצל המנכ"ל. המנכ"ל יכול להמשיך את התהליך הזה בסופו של דבר אל מול ראש העיר גם בלי כל מי שהיה בתהליך, זכותו, אני באמת לא הייתי באירוע הזה, בכלל לא ידעתי על התלונה במשטרה לא ידעתי שעומדים להגיש אותה, זה לא היה... בבית שלי" (עמ' 1003 לפרו').
ז. עובר להגשת התלונה דיבר עם בר זיו ואף מסר פרטים לזגדון, ולא ידוע לו אם מישהו אחר מסר פרטים לזגדון על עבודות התובעת (עמ' 1004 לפרו' ש'ו 17-23). יחד עם זאת:
"... כשיש לך מנהל שמקבל החלטות הוא שוקל הרבה מאוד שיקולים, אני חושב שמבחינה הנדסית הוא שמע את הצוות ההנדסי, את מהנדס העיר, את גרשון נחשונוב, אגב הוא נפגש עם מייזל ולונקה, הוא שמע את האנשים, אוקיי? הוא גם שמע את בר-זיו שמע את האירוע, קיבל מסמכים..." (עמ' 1005 לפרו' שו' 12-16);
ודוק – לגרסתו של קימלדורף, לפני הגשת התלונה זגדון נפגש עם המפקחים ועם נחשונוב, הגם שלא בטוח או אינו חושב שהיה נוכח בפגישות האמורות (עמ' 1005 לפרו' שו' 16-27; עמ' 1006 לפרו' שו' 1-2);
לגבי הגשת התלונה הדגיש שוב:
"לא התייעצו אתי לגבי התלונה במשטרה גיליתי אותה בדיעבד, לא ידעתי עליה לפני כן. אני מניח שאירוע כזה מנכ"ל רוצה להתייעץ לא רק עם גורמים הנדסיים...
מה שאני יודע שהוא שמע את גורמי המקצוע, הוא כמנכ"ל רואה תמונה רחבה יותר, מתייעץ עם אנשים לא מתחום ההנדסה, זכותו אתה יודע מה? חובתו. מה הוא אחר כך מציג לראש העיר זו אחריות שלו" (עמ' 1006 לפרו' שו' 7-14);
כשנשאל אם היה נוכח בישיבת יום 27.3.2014 והיו מתייעצים איתו אם להגיש תלונה, מה היה מיייעץ, השיב:
"אני לא יודע לענות כי אני לא מנכ"ל העירייה ולא הייתי מנכ"ל העירייה ואני לא יודע עם מי הוא התייעץ, עם מי הוא שאל ואיזה, לא, ואלו משקולות הוא נתן לכל אחד מהנתונים, אני לא יודע לענות על זה, באמת שלא. אני מעולם לא הגשתי תלונה במשטרה נגד אף אדם וגם מעולם לא הוגשה נגדי, אני לא מכיר את התהליך, לא, אני באמת לא יודע לענות על שאלה היפותטית בכובע שאינני חובש" (עמ' 1006 לפרו' שו' 20-24);
לשאלה האם היום בדיעבד, נהג זגדון נכון כשהגיש התלונה, השיב:
"אני לא יודע להתייחס להגשת תלונה במשטרה שלא אני הגשתי ושלא ידעתי עליה בכלל, לא יודע להתייחס לזה, לא מכיר את כל השיקולים שעמדו בפני מקבל ההחלטות. אגב, אני חושב שאירוע כזה הוא נשפט לשעתו, הוא נשפט לאותה תקופה, לאותן נסיבות, לאותם שיקולים, לאותם התייעצויות שהיו באותה תקופה, אני לא יודע לשפוט את זה היום שבע שנים לאחר מכן" (עמ' 1007 לפרו' שו' 10-14);
288. בועז חריף, גזבר העירייה, גם נתן תצהיר עדות ראשית (נ/9), בו ציין כי לא היתה לו נגיעה להגשת התלונה והפרסומים בעקבותיה.
289. חריף נחקר חקירה נגדית על תצהירו בישיבת יום 15.3.2021, ובהתייחס לתלונה במשטרה ביום 31.3.2014, ציין:
א. הוא ידע על הגשת התלונה לאחר הגשתה. הוא לא זוכר במדוייק מתי. הוא גם לא ראה את התלונה או הפירוט שלה (עמ' 1157 לפרו' שו' 30-35);
ב. כשנשאל האם הוא סבר בשעתו, לאור מה שידע, כי יש מקום להגיש תלונה נגד התובעת, השיב שדעתו בנדון אינה משנה. כי מי שהחליט על הגשת התלונה היה המנכ"ל. היו לו את השיקולים שלו והוא לא התייעץ עימו טרם הגשת התלונה (עמ' 1158 לפרו' שו' 8-12).
כשנשאל מה היה מייעץ למנכ"ל אם היה מתייעץ איתו על הגשת תלונה, השיב:
"לא יודע, אם היו פורשים לי את כל החומר מה שהוא הגיש על מה הדברים שהוא הגיש, הייתי אומר את דעתי אבל מכיוון שלא ראיתי את כל הדברים שהוא ראה אני באמת לא יודע, באמת ובתמים" (עמ' 1158 לפרו' שו' 14-16);
הוא לא נפגש עם בר זיו באופן אישי (עמ' 1164 לפרו' שו' 9-10);
את תוכנית קימלדורף, כשהוצגה לו בחקירתו, כינה "להטוט" (עמ' 1170 לפרו' שו' 32-33); התנהלות לפי תוכנית קימלדורף, כפי שהציגה בפניו יוסי חסון, כינה כהתנהלות של משפחת פשע (עמ' 1174 לפרו' שו' 19-24); כן כינה אותה גניבה (עמ' 1176 לפרו' ש'ו 7-8);
כן הוסיף כי:
"כן, אם הסיפור הזה נכון, אני, עוד הפעם, אם הסיפור הזה נכון שיוסי (יוסי חסון – ח,ש) מספר לי שהוא קיבל הזמנות על סכומים יותר נמוכים כדי לצאת לעבודה או שהוא ואבישי הבטיח לו שהוא יוציא לו הזמנות נוספות על פרויקטים נוספים ביניהם הוא יגבה את הכסף, זה להטוטים, בוודאי שזה להטוטים, זה מילה עדינה למילה אחרת, כן" (עמ' 1171 לפרו' שו' 5-9);
וכן:
"אמרתי לגבי אבישי שהוא מלהטט, יכול להיות שיש פה עוד אנשים שלהטטו במערכת, המפקחים או כל מי שמתעסק עם העבודה הזאתי, כל מי שהיה לו יד בדבר הזה, (עמ' 1172 לפרו' שו' 18-20);
הוא ציין את העובדה כי החשבונות נשוא התביעה הכספית אושרו כטרום סופיים עוד בימי אביטן, ולמרות זאת אביטן לא הורה לו לשלמם (עמ' 1173 שו' 24-27);

על העובדה כי התובעת יצאה לעבוד בכמויות חסרות, ציין:
"... במקרים כאלה שיבוא קבלן ויטען שהזמנה שהוא קיבל לא תואמת את כתב הכמויות שלו, הוא היה צריך לדעת את זה שהוא, הרי הוא יצא לעבודה הזאת הוא נתן את הצעת המחיר לפי כתב הכמויות. הוא היה צריך לראות שההזמנה שהוא קיבל נמוכה מהחשבון שלו של כתב הכמויות שלו, מפורטת כל שורה כמה היא עולה. אם הוא אישר הקבלן לאבישי או לכל אחד אחר, אם היה כזה דבר להוציא לו הזמנה על סכום יותר נמוך זה רע מאוד. גם מבחינת הקבלן וגם מבחינת העירייה" (עמ' 1176 לפרו' שו' 25-31);
על התייחסותו להגדלת התב"רים ומשמעותם כבר עמדנו בתמצית חקירתו בעילה השלישית (ועדת השלושה), וזה רלוונטי גם לעילה הרביעית ובנושא התלונה. לשם הקיצור נפנה לשם.
רק נציין בנקודה זאת – כשנשאל אם ידע על הגדלת התב"רים מדוע לא פנה לזגדון בשאלה למה הגיש תלונה, והשיב, שהגדלת התב"רים אין משמעותה בהכרח שהכסף נכנס לכיסה של התובעת. יתכן שמיועד לדברים נוספים שעושים בגן ללא קשר לתשלום לתובעת. היינו – הגדלת התב"רים כשלעצמה לא מבטלת מיניה וביה את הצורך בבדיקה/חקירה של חשבונות התובעת (עמ' 1160-1161 לפרו');
290. אבחן כעת בהקשר של התלונה את עדותם של נחשונוב, מייזל ולומקה, שהובאו לעדות בעל-פה (ללא תצהיר) על ידי התובעים.
291. נחשונוב בעדותו מיום 18.1.2021 ציין לענין התלונה כדלקמן:
א. הוא הכחיש את טענתו של זגדון כי נאלץ לפרוש בגלל אי הסדרים בעבודת התובעת, שהובילה להגשת התלונה. לטענתו אף הוצע לו לעבור לעבוד בחברת המתנ"סים, אך הוא החליט לפרוש (עמ' 561 לפרו');
ב. את בר זיו פגש לראשונה לאחר שגנדלמן או זגדון שלחו אותו אליו לבדיקת חשבונות התובעת. בר זיו לקח ממנו מספר מסמכים. אחרי זמן הוא חזר אליו ואמר שהוא לא רוצה להמשיך לעבוד בבדיקת חשבונות התובעת, ולא פירט הסיבה לכך (עמ' 572 לפרו');
הוא ניפגש עם בר זיו פעמיים (עמ' 573 לפרו' שו' 10);
ידוע לו כי בר זיו מונה כבודק חיצוני לנוכח החריגות הגבוהות בתקציב בפרויקטים של התובעת (עמ' 596 לפרו' שו' 8-18);
אפילו הוא עצמו הציע לגורמים בעירייה, עוד בתקופת אביטן, לקחת בודק חיצוני לבדיקת חשבונות התובעת והחריגות הגבוהות בתקציב (עמ' 596 לפרו' שורות 9-21)
ג. כשהוצג לו מכתבו של בר זיו מיום 9.3.2014, השיב כי לא ידע שהוא עושה בדיקה לגן אלכסנדר, בו עוסק המכתב. מכתב זה לא הגיע אליו (עמ' 572-573 לפרו');
ד. בפגישות עם בר זיו הוא ציין באוזניו כי:
"אמרתי יש פה חריגות, יש פה זה, צריך לבדוק את החשבונות, לבדוק אם זה ריאלי, אם זה לא זה, תבדוק את החשבונות. יש תיקים פה, כל מה שאתה רוצה תיקח, אמרתי לך, כל מה שאתה רוצה, לרשותך, אפילו אם לא אהיה במשרד, יש פה מזכירה, תיתן לך מה שאתה רוצה... הכול, הכול, מה שהוא רוצה, מה שהוא רוצה" (עמ' 574 לפרו' שו' 1-6);
כן ציין כי בר זיו בדק את עבודות התובעת, אם החשבונות נכונים, הוא לא זוכר אם בר זיו נפגש עם נציגי התובעת. נדמה לו שלא רצה להיפגש עימם (עמ' 575 לפרו' שו' 8-15);
ה. הוא לא ידע על הגשת התלונה על ידי זגדון מראש. זגדון הודיעו על הגשת התלונה בדיעבד. הוא לא שאל את זגדון למה הגיש תלונה. זה לא עניין אותו (עמ' 575-576 לפרו');
הוא לא יודע מה הבסיס לתלונה (עמ' 577 לפרו' שו' 24);
ו. הוא לא ראה לנכון באופן אישי להגיש תלונה נגד התובעת, שכן לדבריו רמי חסון לא תקף אותו ולא הרביץ לו אז למה להגיש תלונה (עמ' 576 לפרו' שו' 11-12);
כן הוסיף כי:
"אני לא ראיתי שום דבר שמדאיג אותי. אני יודע שהבחור עשה את העבודה. היו צריכים להגדיל את התב"ר, כל מה שאמרו לי ואני באמת שלא יודע שהיה פה איזה דבר שמישהו גונב משהו, לפי מה שאתה אומר, באמת שלא, אפילו לא חשבתי על דברים האלה. כי היו יועצים, בדקו את החשבונות, בדקו את הדברים. היו שלוש, ארבע יועצים בעניין" (עמ' 576 לפרו' שו' 23-27);
ז. הוא לא זוכר פגישה בלשכתו של גנדלמן ביום 27.3.2014, מספר ימים לפני הגשת התלונה, ולא ידוע לו על כך דבר (עמ' 577 לפרו' שו' 4);
הוא לא זוכר לומר מה השווה ומה הזהה בין גן דניה לגן אלכסנדר (עמ' 577 לפרו' שו' 5-7);
הוא הדגיש כי הוא לא בדק אף פעם את החשבונות של התובעת. זה היה התפקיד של המפקחים מייזל ולומקה (עמ' 578 לפרו' שו' 10-15);
הוא אף פעם לא הגיש תלונה במשטרה נגד מאן דהוא במסגרת עבודתו בעירייה (עמ' 578 לפרו' שו' 16-17);
העירייה לא הגישה נגדו עד כה כל תביעה שהיא (עמ' 578 לפרו' שו' 22);
הוא נחקר במשטרה, לא תחת אזהרה (עמ' 596-597 לפרו');
292. מייזל בעדותו מיום 18.1.2021 ציין לענין התלונה כדלקמן:
א. הוא נשאל לגבי היכרותו עם מכתבו של בר זיו מים 9.3.2014 (נספח 73 לת/12), והשיב:
"אני לא יכול פה לענות על סעיף סעיף אבל הייתה לנו ישיבה עם בר זיו, זה היה גרשון והיה שם גם המפקח השני לונקה, שעבד במקביל אלי והוא בא והראה לנו טעויות לכאורה, בבדיקת החשבון הטרום סופי ואנחנו אמרנו לו שהוא טועה והוא חזר הביתה והתשובה הייתה שהוא לא ממשיך להיות בורר. זה מפי השמועה שכיוון שאשתו שופטת, זה לא נוח לו וכן הלאה. ובנוסף, אני שאלתי אותו, אתה יודע, אתה נתת לעירייה מסמך, לא חיכית לתשובות שלי, לא חיכית לתשובות של הקבלן וטעית בגדול והעירייה עצמה עשתה שימוש במסמך שלך והגישה תלונה נגד הקבלן. אז הוא אומר, אני לא אחראי למה שהעירייה עושה עם המסמכים שאני נותן לה, זה מה שהוא ענה לי" (עמ' 520 לפרו' שורות 13-22);
ב. לפני שבר זיו כתב את המסמך האמור מיום 9.3.2014 הוא ישב איתו. בר זיו הוציא דו"ח חלקי ולא השלימו, ואז עזב עבודתו בלי לקבל את מלוא הסבריו לשיטת חישוב הכמויות, "איך מחשבים קורה או תקרה" (עמ' 521 לפרו' שו' 7-16);
ג. היו לו לפחות שתי פגישות עם בר זיו (עמ' 522 לפרו' שו' 6);
ד. באשר לדו"ח הניקוי המתייחס לגני דניה שבפיקוח לומקה, והאם יש לכך השפעה גם לגנים שבפיקוחו, השיב שאינו יודע, הוא אינו מכיר או לפחות אינו זוכר את דו"ח הניקוי (עמ' 523-524 לפרו');
ה. הוא לא ראה כל דו"ח נוסף של בר זיו (עמ' 524 לפרו' שו' 24);
ו. על התלונה ידע מקריאה בעיתון (עמ' 526 לפרו' שו' 12);
הוא גם ידע לומר כי התלונה הוגשה על בסיס ממצאיו של בר זיו, כפי שבאו לידי ביטוי במכתבו מיום 9.3.2014, שלטעמו שגוי (עמ' 526-527 לפרו');
ז. נגדו לא הוגשה כל תלונה בנשוא אישור חשבונותיה של התובעת, והוא גם לא נתבע בנדון על ידי העירייה (עמ' 527 לפרו' שו' 5-8);
הוא גם לא נחקר במשטרה בעקבות התלונה (עמ' 547 לפרו' שו' 16);
ח. לשאלה האם לפני יום הגשת התלונה ביום 31.3.2014 ישב עם גורמי העירייה, השיב בחיוב. ציין כי ישב עם המנכ"ל, היועצת המשפטית, נחשונוב, רמי חסון ואבישי קימלדורף. הפגישה עסקה בטענת העירייה לחריגות בתקציב. הוא לא זוכר אם זה היה לפני שגנדלמן נבחר או לאחר מכן (עמ' 528-529 לפרו');
ט. הוא אישר כי באיזשהו שלב, כשהתובעת לא העבירה רשימות ברזל, הוא ויתר לה על כך בהסכמת נחשונוב (עמ' 546 לפרו').
הוא ציין כי חשבונותיה של התובעת הוגשו כסופיים, אך הוא קבע אותם כטרום סופיים, כיוון שהיו חסרים בהם נתונים (עמ' 547 שו' 6);
י. הוא מצא בחשבונות של התובעת גם כמויות שלא תאמו את המציאות אך לא בצורה חריגה. ביחוד בתחום האפור, שם התווכחו והגיעו להסכמות. בלשונו: "לא היה שם גזל או משהו כזה" (עמ' 548 לפרו' שו' 23-27);
293. לומקה בעדותו מיום 15.9.2020 ציין לענין התלונה כדלקמן:
א. הוא נפגש עם בר זיו פעמיים בחודשים פברואר-מרץ 2014. בפגישות אלה הוא העלה נקודות לבדיקה שהשתקפו בנספח 74 לת/12 מיום 18.3.2014 (עמ' 479 לפרו' שו' 25-27);
ב. נספח 74 עוסק בגני דניה, והוא לא עסק כלל בגן אלכסנדר נשוא נספח 73 לת/12 (המכתב של בר זיו מיום 9.3.2014), אותו אינו מכיר (עמ' 479 לפרו' שו' 5);
ג. אחת הפגישות היתה ביום 18.3.2014 בה השתתפו מייזל ונחשונוב (עמ' 480 לפרו' שו' 20);
ד. הוא לא יודע מתי בר זיו החל בעבודתו (עמ' 481 לפרו' שו' 18);
יחד עם זאת כשבר זיו נפגש עימם הוא הבהיר הצורך בבדיקתו, כדלקמן:
"הוא הסביר למה הוא התמנה לתפקיד הזה כי זה לא דבר סטנדרטי שהעירייה לוקח על המפקח שלה מישהו שיבדוק אותה, הוא הסביר לי שיש מחשבה שהחשבונות מוגזמים או לא נכונים או טעות, אני לא זוכר את המילים שלו אבל זו בערך היתה, הסביר למה אנחנו נפגשים בכלל כי מעולם לא קרה לנו דבר כזה, (עמ' 485 לפרו' שו' 3-5);
ה. הוא אינו יודע דבר על הפגישה ביום 27.3.2014 שנערכה בלשכתו של גנדלמן עם בר זיו (עמ' 481 לפרו' שו' 22-23);
ו. דו"ח הניקוי (נספח 77 לת/12) מיום 31.3.2014, משקף התשובות שניתנו לבר זיו ביחס לגני דניה, שהתקבלו על ידו. הפגישה נשוא נספח 77 היתה בשעות העבודה של יום 31.3.2014, שהינו יום הגשת התלונה (עמ' 482 לפרו');
כל המידע שהוא מסר לבר זיו נגע רק לגני דניה (עמ' 499 לפרו' שו' 11);
בפגישה זאת מיום 31.3.2014 מייזל לא השתתף (עמ' 498 לפרו' שו' 34);
ז. בהמשך הודיע להם נחשונוב כי בר זיו הפסיק עבודתו בעירייה (עמ' 483 לפרו' שו' 32-33); לכן בר זיו לא ביצע בדיקה נוספת שנדרשה גם לפי דו"ח הניקוי (סעיף 19) לגבי חישוב כמויות ברזל (עמ' 484 לפרו' שו' 3-4);
ח. עובר להגשת התלונה הוא לא נפגש עם שרוני או זגדון בנדון (עמ' 485-486 לפרו').
לכן הופתע כשהוגשה התלונה (עמ' 438 לפרו' שו' 13-15);
ט. עיריית חדרה לא הגישה נגדו תלונה למשטרה על עבודתו בפיקוח עבודות התובעת (עמ' 486 לפרו' שו' 26);
י. בהסכם המסגרת זכו שניים: התובעת וקבלן (או חברה קבלנית) נוסף בשם קן-תור, והחשבונות של התובעת היו גבוהים יותר משל קן-תור. הוא אישר את שני החשבונות למרות הפערים בפרויקטים דומים. כשנשאל על כך השיב שאישר חשבונות כפי שהוגשו, ולעיתים קן-תור הגיש חשבון חסר, ולא דרש כל מה שמגיע לו, והוא לא טרח לתקנו, בעוד שהתובעת הגישה חשבונות מדוייקים יותר (עמ' 454-455 לפרו').
294. אלה העדויות מכוחן נבחן את שאלה ג', כהגדרתה לעיל.
נקדים ואומר כי התובעים הרחיבו בצורה חריגה בחקירות העדים בנדון ובית המשפט נאלץ להעיר להם על כך לא אחת לאורך הדיונים. הדבר אף בא לידי ביטוי בהערות בית המשפט לאורך פרוטוקולי ישיבות ההוכחות הרבות שהתקיימו בתיק זה, ויש להצטער על כך.
295. שוכנעתי שהתלונה מיום 31.3.2014 הוגשה על ידי זגדון, לאחר החלטה משותפת עם גנדלמן, בתום לב וממניעים סבירים, ולא חלילה בכוונת זדון לפגוע בתובעים, או מי מהם, ואף לא תוך התרשלות.
שוב אדגיש, בחינת הדברים היא לשעתה, בעת הגשת התלונה, ולא בדיעבד לאחר בירור ארוך ומתיש של התביעה הכספית, שגם הוא, לאור תוצאתו מבחינת הסכום שנפסק לעומת הסכום שנתבע, אינו מאיר באור השלמות את טענותיה הכספיות של התובעת כלפי העירייה בשעתו. עמדנו על כך לעיל, ועמד על כך גם זגדון בתצהירו (ראו סעיף 282(א) לעיל).
296. בחינת הדברים לשעתם מחייבת להציג כהוויתם את הנתונים העובדתיים שהוצבו בפני גנדלמן וזגדון עם כניסתם לתפקידם (כראש עיר וכמנכ"ל העירייה) בסוף שנת 2013 תחילת 2014, כדלקמן:
א. החשבונות של התובעת בסכום של כ-22 מליון ₪ הונחו על שולחנם של אביטן, ראש העיר הקודם, וצוותו (שכלל אז גם את שרוני, קימלדורף וחריף) למעלה משנה טרם כניסת גנדלמן לתפקידו ולא שולמו. הדבר מלמד לכאורה על בעייתיות בדרישת התובעת בנדון (סבורני כי הטיב להבהיר הדבר חריף הגזבר בעדותו – סעיף 289(ה) לעיל);
ב. עסקינן בדרישה כספית בסכום גבוה מאוד (בלשונו של גנדלמן סכום אסטרונומי/מפלצתי), שלא שולם על ידי הממשל העירוני הקודם, תוך השארת "תפוח אדמה לוהט" זה לממשל ההעירוני החדש (בעדותו, הן בבקשת החסינות והן בתיק עיקרי, כעולה מהמסוכם לעיל, חזר גנדלמן על עובדת גובה הסכום, שהיה חריג בכל קנה מידה שהוא. ראו למשל סעיף 278(ה) לעיל);
ג. תוך זמן קצר לאחר כניסתם לתפקיד, הבחינו גנדלמן וזגדון כי העירייה התנהלה בכלל בצורה לא מסודרת בעבודתה עם קבלנים/ספקים, ובפרט עם התובעת (הזמנות עבודה שאינן מסודרות וחתומות; אין קשר בין סכום החשבון הסופי, או הטרום סופי במקרה דנן, לבין סכום ההזמנות המקוריות). אפילו יוסי חסון בעדותו, ועמדנו על כך לעיל, הגדיר את עיריית חדרה כעירייה שעבדה בצורה פחות מסודרת. הדבר מדרך הטבע, ובמיוחד לנוכח סכום החשבון "המפלצתי", כגדרתו של גנדלמן, עורר בליבם של גנדלמן וזגדון חשש רב, שלא לומר חשד בנכונות חשבונותיה של התובעת (ראו עדויותיהם של גנדלמן וזגדון המסוכמים לעיל לכל אורכם);
ממצאים אלה אף חוזקו לכאורה (ועמד על כך בר זיו במכתבו מיום 9.3.2014, נספח 73 לת/12, סעיף 3 בעמ' 1) לאור העובדה כי הקבלן האחר על פי הסכם המסגרת (המקביל של התובעת) קן-תור לא חרג בחשבונותיו כמו התובעת כאן [אעיר כי לומקה בחקירתו תירץ זאת בכך שקן-תור לא ערך חשבונותיו בצורה מטבית כפי שעשתה התובעת, ולכן הגיש חשבונות חסרים ונמוכים מהמגיע לו (סעיף 293(י) לעיל). יחד עם זאת הסבר זה אז לא היה ידוע למגישי התלונה, ולפחות בשלב ההוא לא היה בכוחו, כך לטעמי, להסיר החשד או החשש, שכן התירוץ שקן-תור לא ידע להכין חשבונות כראוי הוא עצמו אינו מובן מאליו, אינו שגרתי אלא חריג].
ד. גורמי המקצוע בעירייה (מהנדס העיר קימלדורף, היועצת המשפטית שרוני והגזבר חריף) התבקשו על ידי גנדלמן ליתן הסבר לחשבונותיה ודרישותיה הכספיות של התובעת, ולא היו יכולים לעשות כן (ראו עדותו של גנדלמן הן בבקשת החסינות והן בתיק העיקרי, כמסוכם לעיל);
מדרך הטבע גם עובדה זאת גרמה לגנדלמן וזגדון שלא לבטוח במאת האחוזים בגורמי המקצוע הנ"ל העירייה, שהיו מעורבים בדרך זו או אחרת עם עבודות התובעת, ולשכור בודק מקצועי חיצוני (ראו בנקודה זאת דברינו בסעיף 303(ה) להלן);
בנוסף – עובדי העירייה האמורים, קימלדורף, שרוני וחריף, הם עצמם נחשפו לממצאיו של בר זיו וסברו כי מקים חשש/חשד לנכונות חשבונות התובעת המחייב בדיקה/חקירה. עמדנו על כך בהרחבה במסגרת העילה השלישית.
נזכיר כי חריף (ראו תמצות עדויותיו לעיל ובמסגרת הדיון לעיל בעילה השלישית) כינה חלק מהדברים/רעיונות שהוצגו לו בפגישתו עם יוסי חסון (התמליל) כי עסקינן במעין "גניבה", או עסקינן בהתנהלות של "משפחת פשע". הוא אף הביע מורת רוח רבה מהתנהלות מסירת ההזמנות ודרך ביצוען, עד קבלת החשבונות הטרום סופיים.
נפנה גם לעדותה של שרוני, כי לטעמה, הגם שלא היתה שותפה בהחלטה על הגשת התלונה, הרי היה לכך מקום לנוכח העובדה שהחשש לאמיתות החשבונות שהגישה התובעת היה מבוסס (ראו סיכום תשובותיה של שרוני בנדון לאורך החקריתה הארוכה מאוד – סעיף 285(י) לעיל);
העירייה החליטה להעסיק בודק חיצוני לבדיקת חשבונות התובעת (נשוא התביעה הכספית). תחילה את בר זיו ולאחר מכן (כשהפסיק עבודתו מסיבה שלא התבררה) את שבח (לגביה נעסוק להלן בעילה החמישית).
יודגש כי העירייה תחת כהונתו של אביטן, שהגורמים בה גם הבינו כי יש צורך בבודק חיצוני לבדיקת חשבונותיה של התובעת (וכתבנו על כך לעיל, כשעסקנו בעילה השלישית), היא שיצרה את הקשר הראשוני עם בר זיו, וממשל גנדלמן חתם על העסקתו (ראו העדויות לעיל);
ממצאיו הראשונים החמורים, בהתייחס לגן אחד (גן אלכסנדר שבפיקוחו של מייזל) הועברו לזגדון, שרוני וחריף, חברי ועדת השלושה עוד טרם כינוסה של ועדת השלושה ביום 9.3.2014 (ראו דברינו בהרחבה לעיל, כשעסקנו בעילה השלישית). ממצאיו הראשונים היו חמורים לענין אי התאמת כמויות בפועל למפורט בחשבונות (ועמדנו על ממצאיו לעיל). אכן עסקינן בגן אחד מיני מספר פרויקטים שביצעה התובעת, אך מבחינת גנדלמן וזגדון הדבר היה בבחינת "הפרט שיצא ללמד על הכלל", וטרף את מנוחתם בכל הקשור לכשרות החשבונות. במיוחד כשבר זיו קבע את ממצאיו הראשוניים לאחר שפגש את המפקחים מייזל ולומקה ומנהל אגף הבינוי נחשונוב. היינו לכאורה ממצאים ראשוניים מבוססים;
בפגישת יום 27.3.2014, לאחר שכבר יצא מכתבו של בר זיו מיום 9.3.2014, שהתקיימה בלשכתו של גנדלמן בנוכחותם של בר זיו, זגדון ושרוני (כעולה מעדויותיהם של גנדלמן, זגדון ושרוני כמפורט לעיל), בר זיו שכבר היה עמוק בבדיקות לא חזר בו ממצאיו נשוא מכתבו מיום 9.3.2014 אלא עמד מאחוריהם;
ליתר בטחון וטרם קבלת החלטה על הגשת התלונה, העיד זגדון (והאמנתי לעדותו זאת, ואעמוד על כך גם להלן), כי הציג את הדברים בפני פרקליט מחוז חיפה-אזרחי (דאז) עו"ד איתן לדרר, עימו התייעץ מידי פעם בעניינים הקשורים לעירייה, וזה ייעץ לו להגיש תלונה במשטרה לחקירת חשבונות התובעת;
רק אז ובהתבסס על נתונים אלה, החליטו גנדלמן וזגדון על הגשת תלונה נגד התובעת. התלונה אמנם הוגשה רק נגד התובעת (על חשד לקבלת דבר במרמה), אך האמנתי לגנדלמן וזגדון בעדותם כי התכוונו שהחקירה תכלול את כל הגורמים ב"בלגאן" שנוצר בסוגיית ההזמנות מהתובעת, בדיקת החשבונות ואישורן באופן שהגיעו לכדי סכום של כ-22 מליון ₪, לרבות עובדי עירייה והמפקחים החיצוניים. היינו לא היתה פה התנכלות אישית נגד התובעת ו/או התובע. לראיה – נחשונוב אישר כי אכן הוא נחקר על ידי המשטרה בגין התלונה האמורה.
האמנתי לגנדלמן בציינו כבר בעדותו בבקשת החסינות, כי ראה חובה, במסגרת תפקידו, לא להשאיר את בירור דרישת החוב האדירה של התובעת בד' אמותיה של העירייה, אלא להעבירה למשטרה. אם לא היה עושה כן היו יכולים לבוא אליו בטרוניה בעתיד מדוע לא הגיש תלונה במשטרה (ראו סעיף 276 לעיל).
297. זאת תמונת המצב העובדתית לאשורה ובקצרה כפי שהוכחה לי, ערב הגשת התלונה. במצב דברים זה, שוכנעתי לקבוע כי התלונה הוגשה בסבירות ובתום לב, ולא חלילה תוך כוונת זדון לפגוע בתובעים, ואף ללא התרשלות של מי מעובדי העירייה.
298. כעת אתייחס לטענות התובעים בנדון, שכוונתן ללמד גם על התרשלות מי מעובדי העירייה בעצם הגשת התלונה.
299. טוענת התובעת כי הגשת התלונה נעשתה בפזיזות, אף טרם הגשת בקשת רשות להגן, ואף טרם קיום כל ישיבה מקדמית בתביעה הכספית (שמא המותב בה ירמוז לגבי כיוון כלשהו).
לנוכח תשובותיהם של גנדלמן, זגדון, שרוני וחריף לא שוכנעתי כי ההחלטה על הגשת התלונה בעיתוי בו הוגשה (31.3.2014) היתה נמהרת או פזיזה (הגם שיתכן שראש עירייה אחר או מנכ"ל עירייה אחר היו מגישים את התלונה, אם בכלל, במועד מאוחר יותר), ובהתאם לשיקול דעתם המצוי במתחם הסבירות.
נבהיר את דברינו:
א. גנדלמן הבהיר כבר בעדותו בבקשת החסינות כי ראה צורך להגיש התלונה בעיתוי שהגיש ללא המתנה נוספת, לנוכח אי קבלת תשובות מספקות לחשבונות התובעת מגורמי המקצוע בעירייה, הממצאים שהתקבלו (בר זיו) והמלצתו של לדרר, כפי שנמסרה לו על ידי זגדון, ועוד נקודות (בנדון ריכזתי את תשובותיו של גנדלמן בסעיף 279(ז) לעיל). לא מצאתי בשיקוליו אלה מתום, והם כולם במתחם הסבירות;
ב. זגדון אמר דברים דומים (נפנה לחקירתו שתומצתה בסעיף 283 לעיל). הוא שלל את הטענה כי חוסר נסיונו כמנכ"ל העירייה באותה עת הוא שגרם לו להגיש התלונה, תוך שהדגיש את נסיונו בניהול (גם במסגרות צבאיות) במשך כ-45 שנים. יותר מזה – בראיה לאחור ציין, כי התנהלותו בהגשת התלונה ועיתויה היתה ראויה, ולא היה נוהג כיום אחרת (נפנה בנדון לסעיפים 283(ב) לעיל);
ג. שרוני בעדותה (סעיף 285) ציינה, כי הגם שלא היתה מעורבת בהחלטה על הגשת התלונה, הרי אם הוחלט להגיש תלונה כאמור, מן הראוי להגישה בהקדם עקב חשש לשיבוש הליכי חקירה (שינוי נתונים ו/או תיאומי גרסאות וכד').
תשובותיהם אלה של גנדלמן, זגדון ושרוני לגבי עיתוי הגשת התלונה מצויות במתחם הסבירות, אינן מופרכות וגם האמנתי לשיקוליהם אלה.
ודוק – ידו של זגדון אינה "קלה על ההדק" בהגשת תלונות למשטרה נגד ספקי/קבלני העירייה, ועושה זאת רק בדלית ברירה. לראיה מאז כניסתו לתפקידו כמנכ"ל העירייה הגיש רק עוד תלונה נוספת נגד חברה קבלנית שעבדה עם העירייה (ראו סעיף 283 (יב) לעיל);
300. טענה התובעת כבר בתחילת סיכומיה למחדל לכאורי של העדר פרוטוקולים לישיבות שעסקו בענין התובעים, שגרמו לתובעים נזק ראייתי. סבורני כי עיקר החוצץ של התובעים יצא נגד אי הצגת פרוטוקול/סיכום ישיבה לישיבת יום 27.3.2014 עם בר זיו.
על כך נענה בשניים:
א. התובעים לא הצביעו על מקור החובה לנהל בישיבה כזאת, או בכל ישיבה פרטנית אחרת בעניינם של התובעים פרוטוקול/סיכום ישיבה. נפנה בנדון לעדותה של שרוני, היועצת המשפטת של העירייה, כי על ישיבה דוגמת זאת שהתקיימה ביום 27.3.2014 להעברת מידע בלבד, אין חובה לערוך פרוטוקול (ראו סעיף 285(ד) לעיל), ועדותה זאת לא נסתרה.
זגדון אמר דברים דומים (בהקשר לאי עריכת פרוטוקול לפגישותי עם בר זיו בתאריכים 6.3.2014 ו-27.3.2014, ובלשונו:
"עם כל הכבוד אם הייתי עושה פרוטוקול על כל מה שאני עושה הייתי מעסיק צוות שלם רק בלתעד דברים. פרוטוקולים נרשמים רק בוועדות סטטוטוריות, רק באירועים פורמליים. כן נרשמות החלטות. החלטות כן פרוטוקולים לא" (עמ' 1104 לפרו' יום 15.3.2021 שורות 15-17);
עדותו זאת של זגדון גם לא נסתרה על ידי התובעים, באופן שיציגו מקור חוקי לחובת עריכת פרוטוקולים/סיכום ישיבה לפגישות כאמור.
ב. אני מבין את חששם של התובעים, שמא בפגישה עם בר זיו ביום 27.3.2014 בלשכתו של גנדלמן, בר זיו "זימר" זמירות אחרות, באופן שגימד או שלל את ממצאיו החמורים כפי שהשתקפו במכתבו או בדו"ח הביניים שלו מיום 9.3.2014, במיוחד לנוכח דו"ח הניקוי מיום 31.3.2014 (שגם לגביו נאמר מספר מילים להלן). ברם אפשרות זאת נסתרה על ידי גנדלמן, שרוני וזגדון, כמפורט לעיל בעדויותיהם. שלושת הנ"ל העידו שגם בישיבת יום 27.3.2014 בר זיו שב וחזר, והשמיע באוזניהם, את ממצאיו החמורים בנוגע לחשבונות התובעת.
התובעים לא עשו דבר להפיג או לאמת חששם זה, והיתה להם "דרך המלך" לעשות כן, על ידי הזמנת המהנדס בר זיו כעד מטעמם (כפי שהזמינו לעדות מטעמם את המפקחים מייזל ולומקה ואת מנהל הבינוי דאז נחשונוב), ולמצער כעד הזמה. משלא עשו כן הדבר משמש לחובת גרסתם או חששם כי בר זיו חזר בו ממצאיו החמורים באוזני משתתפי ישיבת יום 27.3.2104.
נזכיר כי עסקינן בעילה הרביעית בלשון הרע. סעיף 18 לחוק לשון הרע העוסק בהפרכה של טענות הגנה קובע כי:
"הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין".
הוא אשר אמרנו – היו יכולים התובעים להביא עדי הזמה לטענות ההגנה (בר זיו ועו"ד לדרר), ולא עשו כן.
301. ודוק – התובעים בסיכומיהם מדגישים את מחדל העירייה באי הבאתם לעדות את בר זיו ועו"ד לדרר (שיעץ, כך לגרסת זגדון, להגיש התלונה למשטרה נגש התובעת).
אני מסכים שטוב היתה עושה התובעת אם היתה מביאה לעדות את שני הנ"ל (בר זיו ולדרר) לחיזוק גרסתם של עדי העירייה. יחד עם זאת על ממצאיו של בר זיו כפי שהציגם בפגישות יום 6.3.2104 ו-27.3.2014 עם גורמי העירייה, העידו גורמי העירייה עצמם, גנדלמן, זגדון ושרוני; אפשר להאמין להם ואפשר לא להאמין להם (ואני שוכנעתי להאמין להם, שכן גם חוזקו במכתבו מיום 9.3.2014 על הממצאים שנרשמו בו). כך גם לגבי המלצתו או יעוצו של עו"ד לדרר להגיש התלונה, כפי שהעיד זגדון (ושוכנעתי להאמין לזגדון בנקודה זאת).
יחד עם זאת חשיבות עדותם של אלה (בר זיו ולדרר) היא במיוחד, או בעיקר לתובעים, להפרכת גרסתם של עדי העירייה בהתייחס אליהם (ראו סעיף 18 לחוק לשון הרע שצוטט לעיל). באופן מפתיע בחרו התובעים שלא להעיד את בר זיו ולדרר מטעמם, בין כעדים מטעמם ובין כעדי הזמנה, ומחדל ראייתי זה פועל לחובת גרסתם מכח הכלל שבפסיקה שהוזכר לעיל, בדבר אי העדת עדים רלוונטיים ללא סיבה סבירה. סיבה סבירה כזאת לא ניתנה על ידי התובעים;
אגב, אם התובעים היו מביאים את בר זיו לעדות אולי גם היתה מתבררת להם לאשורה סיבת הפסקת עבודתו עם העירייה בסוגיית חשבונות התובע. האם משום שמצא כי חשבונות התובעת תקינים (אפשרות שלא הוכחה כלל ועיקר), או שמא משום שהבין כי יתכן שדו"ח סופי מטעמו ייאלץ אותו להגיע לעדות בבית משפט זה, בו אשתו כיהנה באותה עת כשופטת, ורצה להימנע מכך (כעדותו של מייזל מפי השמועה – ראו סעיף 292(א) לעיל; כן ראו אפשרות זאת אליה התייחסו ב"כ הצדדים בהתכתבות ביניהם בחודש אפריל 2014, היינו בזמן אמת – ראו למשל נספח 69 לת/12, מכתבו של ב"כ העירייה לב"כ התובעים, סעיף 3);
302. התובעים שמו יהבם על דו"ח הניקוי מיום 31.3.2014 (נספח 77 לת/12), יום הגשת התלונה, וטוענים כי ממנו עולה לכאורה כי כל ממצאיו של בר זיו נשוא מכתבו מיום 9.3.2014 התפוגגו. לכן הגשת התלונה ביום בו יצא דו"ח הניקוי, או אי ביטול התלונה סמוך לאחריו מהווה זדון, ולמצער התרשלות, מצד העירייה.
לא שוכנעתי מטענה זאת של התובעים ממספר טעמים, כדלקמן:
דו"ח הניקוי עסוק בגני דניה שבפיקוחו של לומקה בעוד שממצאיו של בר זיו נשוא
מכתבו מיום 9.3.2014 עוסק בגן אלכסנדר שבפיקוחו של מייזל.
התובעים ניסו בסיכומיהם לטעון כי כל הגנים נבנו אותו דבר, אז אם הממצאים בגני דניה הם תקינים כך צריך להסיק לגבי גן אלכסנדר. לא שוכנעתי מהשוואה זאת, שכן לא אושרה על ידי נחשונוב והמפקחים עצמם מייזל ולומקה, הגם שב"כ התובעים ניסה בחקירתם להובילם למסקנה זאת (ראו סעיפים 291(ח), 292(ד) ו-293(ב) לעיל);
(ראו בנדון גם דברינו בסעיף קטן ג' של סעיף זה להלן).
ב. עיון בדו"ח הניקוי מלמד כי הגם שרוב השאלות שבוררו בו נמצאו תקינים, עדיין לא הושלם. נותרו בו נקודות לבירור, לרבות בסוגיית לב ליבם של ממצאי בר זיו בגן אלכסנדר – סוגיית חישובי כמויות החומרים, בטון וברזל, שנותרה פתוחה. לגביה נרשם בדו"ח הניקוי ש"תבוצע בדיקה חוזרת על ידי הפיקוח" (סעיף 19 );
ג. לא ברור אם ומתי הגיע דו"ח הניקוי לידיהם או לידיעתם של גנדלמן או זגדון.
גנדלמן הכחיש כי היה מודע לדו"ח הניקוי עובר להגשת התלונה (ראו סעיף 279(יט) לעיל).
זגדון בתצהירו מסר כי דו"ח זה לא הגיע לידיו טרם הגשת התלונה, וגם בפגישה מיום 27.3.2014 לא הוזכר על ידי בר זיו (סעיף 282(ד) לעיל).
שרוני גם העידה כי אינה מכירה את דו"ח הניקוי ומכך גם לא ראתה אותו טרם הגשת התלונה (סעיף 285(ו) לעיל).
יותר מזה. אפילו מייזל בעדותו ציין כי אינו מכיר את דו"ח הניקוי, או לפחות אינו זוכר אותו (סעיף 292(ד) לעיל). לטעמי מעדותו זאת של מייזל עולה לכאורה בדיוק ההיפך מטענת התובעים, לענין השלכת מסקנותיו ליתר הגנים שבנתה התובעת. מעדותו של מייזל עולה, כי לא השליך ממנו על גנים שהיו בפיקוחו (דוגמת גן אלכסנדר אותו החל לבדוק בר זיו). אחרת מסמך זה לא היה נעלם מעיניו, שכן היה בו לכאורה (כגרסת התובעים) להכשיר את החשבונות שאישר לתובעים בגנים שבפיקוחו.
303. התובעים שמו יהבם על הגדלת התב"רים בנוכחות גורמי העירייה דאז (קימלדורף, שרוני וחריף) כמאיינים מראש את כל חשדותיהם של גנדלמן וזגדון, ולמצער כמשקל נגד הגשת התלונה. לטענת התובעים (בכתבי טענותיהם וסיכומיהם) היה בהגדלת התב"רים כדי ללמד על הנסיבות הנכונות של החריגות מהתקציב המקורי של ההזמנות, ובכך להביא לאי הגשת התלונה. בנדון מלינים התובעים, כי הגורמים הנ"ל בעירייה, אותם כינו "שומרי הסף", היו יכולים למנוע את הגשת התלונה לו רק לא היו מתרשלים, אלא טורחים ומביאים הדברים לידיעת ראש העירייה ומנכ"ל העירייה בזמן אמת, וטרם הגשת התלונה.
בשקילת הדברים, ולנוכח הראיות שבפני, לא שוכנעתי מטענה זאת של התובעים, ממספר טעמים:
א. "שומרי הסף" האמורים ראו את ממצאיו של בר זיו, כפי שהשתקפו במכתבו מיום 9.3.2014 ולא שללו אותם. ההיפך, סברו שיש בהם ממש. עמדנו על כך בהרחבה כשדנו בעילה השלישית שעסקה בהחלטת ועדת השלושה;
כן ראו פירוט עדותם בעילה הרביעית כפי שפורטו לעיל. כך גם קימלדורף לא שלל את ההצדקה בהגשת התלונה בשעתה לנוכח מכלול הנתונים שעמדו בפני המנכ"ל (ראו סעיף 287 בכלל, וסעיף 287(י) בפרט, לעיל);
לכן שלושתם (קימלדורף, חריף ושרוני) לא שללו חקירת משטרה. שרוני אפילו צידדה בכך כעולה מעדותה, ואפילו באופן מיידי מהחשש לשיבוש החקירה (תיאום גרסאות, שינוי נתונים וכד'), ועמדנו על כך לעיל (ראו גם סעיף 285 לעיל);
ב. חריף בעדותו לא חסך מילים חריפות מהתנהלות התובעת (וגורמים אחרים בעירייה) בנוגע לחשבונות התובעת, לרבות תוכנית קימלדורף. הוא קרא לדרך ההתנהלות "גניבה" ו-"התנהלות של משפחת פשע" (ראו עדותו בסעיף 289 בכלל ובסעיף 289(ד) בפרט);
כן ראו את עדותו של חריף בנוגע לעילה השלישית לעיל.
יותר מזה – חריף ידע שיש בעיות עם החשבונות של התובעת שכן הם הונחו על שולחנו של אביטן כבר למעלה משנה והוא לא הורה לשלמם (עמדנו על כך גם לעיל);
ג. שרוני בעדותה גם עמדה על חומרת הדברים כפי שהשתקפה במיוחד מממצאיו של בר זיו שחייבה חקירת משטרה מיידית מחשש לשיבוש חקירה (ראו סעיף 285 לעיל לכל רוחבו, ויהא בכך להבהיר את הלך מחשבתה של שרוני באותה עת).
ד. הגדלת התב"רים כשלעצמם לא שללו את החשדות הקיימים, שכן החשד של "ניפוח החשבונות" הוליד בסופו של יום את הגדלת התב"רים. לכן כשיש חשש וצורך לחקור "מהיכן צומחות הקרניים" (ניפוח החשבונות) הגדלת התב"רים כשלעצמם לא מרפאת חשש/חשד זה (ראו בנדון התייחסותי לנקודה זאת גם בסעיף 228 לעיל);
בנוסף התייחסנו לסוגיית הגדלות התב"רים גם כשדנו בעילה השלישית, החלטת ועדת השלושה, ומדוע לא היה בכוחן להסיר החששות שהיו בפני ועדת השלושה. אותם דברים רלוונטיים גם לכאן.
בנוסף נפנה לדבריו של הגזבר חריף, עליהם גם עמד זגדון בכל הקשור לעילה השלישית (ונפנה לשם), כי הגדלת תב"ר אין משמעה בהכרח כי הכסף נכנס לכיסו של הקבלן, אלא יש אפשרות כי ההגדלה נעשתה לצורך פיתוח ושיפור תנאיי הגן (ראו סעיף 289(ז) לעיל). היינו, הגדלת התב"רים אינה מבטלת מיניה וביה את הצורך בבדיקה/חקירה של חשבונות התובעת.
ה. כפי שציינו לעיל באותה עת גם רמת האמון שנתן ראש העיר בגורמי המקצוע שהיו בפניו לא היתה מושלמת. הוא לא קיבל מהם, כך לגרסתו בה נתתי אמון, תשובות מספקות בנוגע לחשבונות התובעת.
נמחיש זאת בעדותו של זגדון שדיבר על "רקבון" ששרר אז בעירייה, כך להתרשמותו, בכל הקשור לעבודתה של התובעת ואישור חשבונותיה, בו היו מעורבים המפקחים החיצוניים (מייזל ולומקה), קימלדורף ונחשונוב (ראו סעיף 283(ב) לעיל).
בהמשך הדרך אף הצטרפו לכך ממצאיו של בר זיו שלא לימדו טובות על חשבונותיה של התובעת.
במצב דברים זה, אפילו היו ניגשים "שומרי הסף" המדוברים (קימלדורף, חריף, שרוני, נחשונוב), ואומרים דבריהם לזגדון ו/או גנדלמן בנושא הגדלת התב"רים, סביר כי דבריהם לא היו מונעים את הגשת התלונה, לנוכח ממצאיו של הבודק החיצוני בר זיו. במקרה כזה סביר כי גנדלמן וזגדון היו סוברים כי "שומרי הסף" הנ"ל מנסים לחפות על מחדליהם בסוגיית ההתנהלות מול התובעת בפרויקטים המדוברים.
מטעמים אלה גם לא ראיתי כמחדל את אי פגישתם של גנדלמן ו/או זגדון עם רמי חסון טרם הגשת התלונה. שוב, יתכן שניתן היה לנהוג אחרת, אך במצב הדברים שנוצר, הדבר היה במתחם הסבירות.
נזכיר, כי הגשת התלונה הסתמכה גם על ממצאיו של בר זיו, ואלה גובשו לאחר פגישה עם נחשונוב, מייזל ולומקה.
304. לא הוכחה גם טענת התובעת כי התלונה הוגשה כמשקל נגד לתביעה הכספית, שהוגשה כחודש וחצי טרם הגשת התלונה, במטרה להציג את רמי חסון, מנהלה של התובעת כעבריין.
בנדון נפנה לעדויותיהם של זגדון ושרוני שדחו תזה זאת מכל וכל, ועדותם בנדון אמינה בעיניי (ראו סעיף 283(ז) ו-285(יג) לעיל).
305. היה ניתן להמשיך ולהמשיך ולגעת בעוד נקודות על מנת לחזק את מסקנתי, כי התלונה הוגשה על ידי זגדון, בהחלטה משותפת עם גנדלמן, בתום לב, ללא כוונת זדון, ואף ללא התרשלות של מי מעובדי העירייה.
הדיונים היו ארוכים וכך גם הפרוטוקולים. על הדברים העיקריים שהובילו למסקנתי הנדונה עמדתי לעיל, ואם החסרתי משהו תמצית העדויות פורטו לעיל וניצבים בפני הקוראים פסק דין זה. למען הסר ספק אדגיש – את עדותם של גנדלמן, זגדון ושרוני בנוגע להגשת התלונה ועיתויה קיבלתי כמהימנות.

שאלה ד' - האם קיימת לענין הגשת התלונה הגנה בחוק לשון הרע?
306. במצב דברים זה, כמסקנתי בשאלה ג' לעיל, האם עומדת לעירייה הגנה לפי חוק לשון הרע בהתייחס לעצם הגשת התלונה?
307. העירייה עונה על שאלה זאת בחיוב, כעולה מטענותיה לעיל, וכך גם בסיכומיה, תוך הפניית אצבע לסעיף 15(8) לחוק לשון הרע, שלשונו כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".
במקרה דנן הקטע הרלוונטי הוא הגשת תלונה "לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה", קרי – הגשת תלונה למשטרה.
308. על ההגנה האמורה ציין שנהר בספרו (עמ' 302-303), תוך סיכום הפסיקה הרלוונטית, כדלקמן :
א. ההצדקה להגנה זאת נעוצה באינטרס הציבורי החשוב בכך שהרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים עליהן הן מופקדות;
ב. מידע כזה עלול להיות שגוי ולגרום לנפגע נזק רב, אולם החוק מניח כי הרשות החוקרת תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים על פיו. היינו – הרשות החוקרת משמשת ליצירת מעין נתק בקשר הסיבתי שבין הגשת התלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום;
ג. הגשת תלונה למשטרה היא מקרה מובהק של הגשת תלונה לרשות מוסמכת במקרים של חשדות לביצוע עבירות פליליות;
ד. הגשת תלונה למשטרה עדיפה על אדישות לאי סדרים, השתקת עניינים או טיפול פנימי בהם;
ה. הגנת סעיף 15(8) לחוק לשון הרע מותנית בכך שהתלונה הוגשה בתום לב;
ו. לתום הלב הנדרש במסגרת סעיף 15(8) הנ"ל יש מאפיינים ייחודיים, הנובעים מהצורך לאזן בין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע מהציבור על עבירות ומעשים פסולים, לבין האינטרס בשמירה על שמו הטוב של אדם.
ז. כוונה לפגוע בנפגע וזדון מצידו של המתלונן (המפרסם) ישללו בדרך כלל את קיומו של מרכיב תום הלב הנדרש בסעיף 15(8). יחד עם זאת נקבע בפסיקה, כי כוונה לפגוע בנפגע לא תשלול כשלעצמה את ההגנה החלה על הגשת תלונה במשטרה, וזאת כשהמתלונן האמין באמיתות הפרסום.
ח. האמונה הכנה באמיתות הפרסום מהווה תנאי חשוב והכרחי לתחולת הגנת סעיף 15(8) לחוק. יחד עם זאת אין לדרוש מאדם לנקוט אמצעים לפני הגשת תלונה כדי לבדוק את אמיתותה.
309. בע"א 7699/11 ‏ ‏ אברהם פלקסר נ' חנינא ברנדס (25.12.2013) – (להלן: "ענין פלקסר") ציין בית המשפט כי:
"על-פי אמות מידה אלו (שסוכמו בסעיף 308 לעיל – ח"ש), יש לבחון האם חשדו של המשיב במערער היה סביר. כאמור, בחינת שאלה זו אינה צריכה להיות מושפעת מהעובדה שבסופו של יום תיק החקירה כנגד המערער נסגר ותלונת המשיב לא הבשילה כדי הגשת כתב אישום כנגדו" (פסקה 11).
בענין דניאל, פסקה 69, ציין כב' השופט עמית, כי הגישה הפרשנית הנכונה לעניין הגשת התלונה, צריכה לבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד.
310. סבורני כי המפורט בדיון ומסקנתנו בשאלה ג' לעיל, מלמד כי הגנת סעיף 15(8) לחוק לשון הרע עומדת לעירייה בכל הקשור לעצם הגשת התלונה:
א. לא היתה כוונת זדון בהגשת התלונה, ואף לא התרשלות;
ב. לכאורה במצב הדברים שעמד בפני גנדלמן וזגדון בעת כניסתם לתפקידם (סוף שנת 2013 תחילת שנת 2014), אותו ניסיתי לסכם בסעיף 296 לעיל, שוכנעתי כי היתה סבירות בהגשת התלונה בעיתוי שהוגשה (וגם עמדנו על העיתוי בהגשת התלונה לעיל). שוכנעתי כי גנדלמן וזגדון ראו בהגשת התלונה כממלאת אחר האינטרס הציבורי כי דברים ייבדקו לעומקם;
נדגיש שוב את שצויין בפסיקה, ועליו עמדתי בסעיף 308(ד) לעיל, כי הגשת תלונה למשטרה עדיפה על אדישות לאי סדרים, השתקת עניינים או טיפול פנימי בהם;
ג. התלונה הוגשה בתום לב, תוך העדפת האינטרס הציבורי (שכספי ציבור לא יילקחו שלא כדין מקופת העירייה בהסתמך על חשבונות מנופחים, כפי שהיה החשד אז);
ד. מגישי התלונה, זגדון וגנדלמן, האמינו באמיתותה והחשד היה סביר, שהרי התבססו בנדון על ממצאיו של בודק חיצוני (בר זיו), וזאת מעבר ליתר ממצאיהם כמפורט לעיל, לרבות המלצתו של עו"ד לדרר להגיש תלונה כאמור;
ה. העובדה כי תיק התלונה נסגר במשטרה בחודש 12/2014 מחוסר אשמה, אין בה בכדי לגרוע מתום ליבם של גנדלמן וזגדון בעת הגשת התלונה (ראו ענין פלקסר לעיל).
311. משאלה הנתונים והמסקנות, ממילא לא מתקיימים במקרה דנן נתונים שיהא בהם בכדי להקים את חזקת שלילת תום ליבם של גנדלמן וזגדון בהגשת התלונה, מכוח הוראת סעיף 16(ב) לחוק לשון הרע (בו ניסו התובעים להיעזר בכדי לשלול את תום הלב גנדלמן וזגדון בהגשת התלונה), הקובע כדלקמן:
16(ב). חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.
אין טעם לחזור על הדברים והנתונים עליהם עמדנו לעיל לענין העדר הזדון ותום הלב של גנדלמן וזגדון בהגשת התלונה במועד בו הוגשה, הבדיקות והממצאים שעשו טרם הגשת התלונה (לרבות התייעצות עם בודק חיצוני ועו"ד לדרר) ואמונתם באמיתותה בעת הגשתה.
312. סיכום ביניים החלק הראשון בעילה הרביעית – עצם הגשת התלונה
את החלק הראשון בעילה הרביעית ניתן לסכם כך:
א. גנדלמן וזגדון – הם שהחליטו על הגשת התלונה, שהוגשה ביום 31.3.2014;
ב. התלונה עוסקת בחשד לקבלת דבר במרמה, נוכח חשבונות התובעת כפי שהגישה לעירייה בגין עבודותיה, בסכום של כ-21 מליון ₪, והחשד כי החשבונות מנופחים (בעיקר עקב אי התאמה בין כמויות שבחשבונות לבין סכומי ההזמנות).
ג. התלונה הוגשה בתום לב וממניעים סבירים, ללא כוונת זדון או התרשלות;
ד. על עצם הגשת התלונה עומדת לתובעת הגנת סעיף 15(8) לחוק לשון הרע.
[כאן אעיר, כי לטעמי עומדת לעירייה גם הגנת סעיף 15(3) לחוק, כפי שציינתי בהערת אגב בסעיף 367 להלן, ואפנה לשם; ראו בנדון גם ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי , פד"י ל(1) 389, 391) – (להלן" "ענין שטרית")].

חלק שני (בעילה הרביעית) – פרסום הגשת התלונה
313. אם נתבונן היטב בלשונו של סעיף 15(8) לחוק לשון הרע, נראה כי בסיפא שלו הוא מציין כי:
"... ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".
היות שנטען על ידי התובעים, כי התובעת פרסמה את דבר הגשת התלונה ותוכנה, יש לברר, אם על הפרסום עומדת לעירייה הגנה אחרת של החוק (שהרי הגנת סעיף 15(8) לחוק אינה חלה על פרסום התלונה האמור).

314. הפרסום המדובר צורף כנספח 55 לת/12 ולהלן תוכנו:
"עיריית חדרה הגישה תלונה במשטרה נגד הקבלן רמי חסון
חשד לחריגות קיצוניות בבקשות התשלום מצידו ובכוונה תחילה (הכתב הגדול הוא במקור – ח"ש)
עיריית חדרה הגישה הבוקר תלונה למשטרת ישראל נגד הקבלן רמי חסון בשל חשד לקבלת דבר במרמה. התלונה הוגשה על ידי מנכ"ל העירייה במשטרת מרחב חוף.
חסון זכה במכרז תחת השלטון הקודם בעיר, לבנייה ושיפוץ של שמונה גני ילדים ובית ספר. בספטמבר 2012 הסתיימה עבודתו, עליה קיבל תשלום בסך מצטבר של כ-30 מליון שקלים.
לאחרונה, הגיש חסון תביעה נגד העירייה על סך של 22 מליון שקלים, שהם, לטענתו, הפרשים שחייבת לו העירייה. ראש העיר גנדלמן הורה לצוות מקצועי לבחון לעומק את בקשת התשלום המופרזת ובכלל זה לבחון האם הסכומים שכבר אושרו לקבלן, מוצדקים ועומדים בכפיפה אחת עם הביצוע בפועל.
לצורך הענין מינתה העירייה מהנדס בודק (יהושע בר זיו) אשר השווה בין כתבי הכמויות והאומדנים המקדימים לבין התוצאה הסופית וגילה כי ההבדלים מגיעים לעיתים לגידול של 100% בהיקפי התשלום.
כך לדוגמא ב'גן אלכסנדר' כמויות הטיח והברזל שדרש חסון וקיבל עליהם תשלום, גדולות משמעותית מכמות הטיח והברזל שעשה בהם שימוש בפועל או שניתן מבחינה הגיונית לעשות בו שימוש במבנה מסוג זה, המבוסס על סטנדרטים קבועים של משרד החינוך. יתרה מזאת, בגנים אחרים, זהים מבחינת סדר הגודל, היו הכמויות נמוכות משמעותית.
בגן אלכסנדר עמד כתב הכמויות שהגיש חסון על 1.5 מליון שקלים, דרישת התשלום היתה כפולה... 2.9 מליון שקלים.
צביקה גנדלמן, ראש עיריית חדרה: 'נבחרתי כדי להגן על הקופה הציבורית וככל שאנחנו מעמיקים בתביעה שהגיש הקבלן חסון, נחשפת לעינינו תמונת מצב מדאיגה לפיה הקופה הציבורית היתה להפקר. הפערים בין דרישות התשלום לבין העבודות בפועל מעלים חשד לקבלת דבר במרמה וחייבו אותנו לנהוג כגוף ציבורי שומר חוק ולהגיש תלונה למשטרה. לא ברור לי כיצד אושרו הסכומים שכבר שולמו בעבר ולא נהסס לדרוש אותם בחזרה במידה ויתגלו חריגות או הפרות חוק כלשהן'".
315. הפרסום הנדון, שהתבצע ביום 31.3.2104, יום הגשת התלונה (כפי שנרשם בגוף הפרסום), מקורו לכאורה בעירייה (כפי שנראה להלן), ובהסתמך עליו פרסמו כלי תקשורת נוספים את תמצית הידיעה (ראו נספחים 56 עד 63 לת/12).
316. בתצהירו ת/12 מציין התובע לענין פרסום התלונה האמור (נספח 55 לתצהירו), כדלקמן:
א. בפרסום האמור צויין כי "כתב הכמויות שהגיש חסון עומד על 1.5 מליון שקלים", בעוד שגנדלמן ואנשי העירייה ידעו היטב, ולפחות היה עליהם לדעת, כי התובעת מעולם לא הגישה כל הצעת מחיר/אומדן/כתב כמויות כלשהו לבניית גני ילדים ובתי ספר. כל אלה בוצעו על ידי נציגי העירייה מאגף ההנדסה, שהיו אחראים בלעדית על התכנון, הנפקת כתבי הכמויות ויצירת הבסיס התקציבי;
ב. כוונת הזדון של גנדלמן בהגשת התלונה באה לידי ביטוי בפרסומה המיידי בכל קצוות הארץ, במיוחד כשידע שממצאיו של בר זיו, עליהם סמך, היו בחיתוליהם;
ג. מיד לאחר הפרסום, ביום 1.4.2014, פנתה התובעת לגנדלמן, באמצעות בא כוחה, במכתב (נספח 68 לת/12), פירטה את טענותיה גם לענין הפרסום האמור, וביקשה כי יפנה לכלל אמצעי התקשורת אליהם פנה ביום 31.3.2014 באמצעות דובר העירייה, ויתנצל על פרסום התלונה;
גנדלמן לא עשה כן, ותחת זאת השיב, באמצעות בא כוחו, במכתב תשובה מיום 3.4.2014 (נספח 69 לת/12), ולענין הפרסום הנדון ציין (בסעיף 8) כדלקמן:
"לענין תוכנו של הפרסום...לפיו מבוקש, בין היתר, לבדוק כיצד אושרו סכומים שכבר שולמו בעבר, הרי שהאמור בו ממילא אינו מטיל דופי חד משמעי במרשתך.
על כל פנים, כל פעולות מרשיי בוצעו כמובן בתום לב ומתוך אמונה שלמה כי הם פועלים להגן על הקופה הציבורית. בנסיבות אלה, אין ולא היה לשון הרע בעצם הפרסום, מה גם שבהתאם לס' 15 לחוק..., הפרסום מוגן, בין היתר (אך לא רק), בשל חובה חוקית, מוסרית וחברתית לפרסם את הדברים, גם בהתחשב בתפקיד הציבורי של העירייה, ובהיות הפרסום משום הבעת דעה על התנהלות מרשתך בקשר לענין ציבורי, המשמש גם נושא לחקירה...".
317. נבחן כעת את שאלת פרסום התלונה בהתאם לגרסת עדי העירייה.
318. תחילה נבחן את גרסתו של גנדלמן, שהחלה בחקירתו בבקשת החסינות. התייחסתי אליה בהחלטת החסינות, בסעיף 69, ונצטט מתוכה כדלקמן:
"ג. גרסתו של גנדלמן, כפי שנמסר לעו"ד סלמן, בכל הקשור לפרסום הפניות למשטרה, צויינו בסעיפים 16(ג+ד) לעיל, ותמציתה כדלקמן:
באשר לפרסום התלונה מיום 31.3.2014 באמצעות דוברות העירייה – הוא לא יזם את הפרסום, אך היה מודע לתוכן ההודעה טרם פרסומה...;
ד. בחקירתו הנגדית ציין גנדלמן, כי מחלקת הדוברות בעירייה לא מקבלת ממנו אישור על כל פרסום שהיא יוזמת. את פרסום הגשת התלונה ביום 31.3.2014 הוא לא יזם. הוא לא יודע מי החליט על הפרסום (עמ' 107 לפרו' שו' 123-26; עמ' 108 לפרו' שו' 3-6).
יחד עם זאת כשנודע לו טרם הפרסום על אודות הפרסום הצפוי הוא לא מנע זאת, מהטעם הבא:
'היות ומדובר פה באירוע בסדר גודל, ומדובר ...בכספי ציבור, ואני נוהג בשקיפות...זו לא זכותי, זו חובתי להציג לציבור... בטח ובטח בסדרי גודל האלה ...זו שקיפות ציבורית" (עמ' 65 לפרו' שו' 13-18)' ".
319. בתצהירו נ/10 בתביעה העיקרית גם התייחס גנדלמן לסוגיית פרסום התלונה שהוגשה ביום 31.3.2014, ותמצית דבריו כדלקמן:
א. התלונה הוגשה בגין אירוע חריג שהיה על העירייה בזמן כהונתו להתמודד עימו. המחלוקת בנדון היתה בין העירייה לבין התובעת, שהינה בבעלותו של רמי חסון;
ב. מחלקת הדוברות של העירייה היא האמונה על הפרסומים מטעם העירייה ובעלת שיקול הדעת בתחום התקשורתי, והיא פרסמה את הודעתה הנדונה (נספח 55 לת/12);
ג. הוא היה מודע לתוכן ההודעה לתקשורת טרם פרסומה, אך הוא לא יזם או ניסח או הורה לדוברות העירייה כיצד לנסח או לפרסם ההודעה האמורה;
ד. הודעת הדוברות האמורה היתה מוצדקת. היה מדובר בחשד לקבלת כספי ציבור בהיקפים עצומים בדרכי רמיה. בנסיבות אלה ראוי היה כי ציבור תושבי חדרה ידע על הגשת התלונה. קל וחומר כשרמי חסון בעצמו "דאג" שנושא החוב הלכאורי בשיעור של 21 מליון ₪ יהיה נחלת הכלל. הוא פרסם בעצמו באמצעי/אתרי תקשורת ובעמוד הפייסבוק שלו ושל התובעת את דבר הגשת התביעה הכספית נגד העירייה (דוגמא לכך צורפו העתקי הפרסומים כנספחים 5-7 לנ/10);
בחלק מהפרסומים התובע כינה אותו (את גנדלמן) "שקרן"; "מושחת"; מתחבא מאחורי הסינר", ואף הבטיח להילחם בו עד תום. ובמילותיו של התובע: "הייתי כאן לפניך ואשאר גם אחריך".
ה. כאמור הפרסום לא היה בהוראתו ו/או במטרה לפגוע בו, כטענת התובעים. יחד עם זאת כאמור היה מודע לו מראש. דבריו שצוטטו בפרסום האמור נועדו לחדד הצורך ולהצדיק ההחלטה להגיש את התלונה, שמניעיה מקצועיים בלבד. בכל מקרה הדברים שבפרסום, לרבות הציטוט מפיו, תואמים את מהות התלונה שהוגשה;
ו. באשר לפרסומים באתרי תקשורת אחרים שבאו בעקבות פרסום הודעת הדוברות על הגשת התלונה, העירייה אינה אחראית לכתבות אלה ולא היתה שותפה להן לרבות הוא אישית, בכל דרך. העירייה אחראית רק להודעת הדוברות הרשמית שלה.
ז. לסיכום ציין כי נבחרי ציבור, כמותו, רשאים במסגרת תפקידם לקיים קשר עם הציבור, להתנהל בשקיפות, וזאת אף באמצעות אמצעי התקשורת.
320. גנדלמן נחקר על תצהירו ביום 19.5.21, ותמצית עדותו בהתייחס לפרסום נשוא התלונה מיום 31.3.2104, כדלקמן:
א. הגם שבסעיף 118 לכתב ההגנה מטעם העירייה נמסר כי נספח 55 נוסח כהודעה לאמצעי התקשורת הוא לא יודע לאשר זאת, אך גם לא שלל זאת (עמ' 1284 לפרו' שו' 17);
ב. הוא לא רואה בהכרח כל הודעה שמוציאה דוברות העירייה אלא הודעות חשובות, אבל לא מכחיש את ציטוט דבריו בפרסום המדובר (עמ' 1283 לפרו' שו' 21-26);
באשר לידיעתו מראש על ההודעה האמורה, הוא מניח שראה מראש, אך אינו זוכר בוודאות (עמ' 1286 לפרו' שו' 14; עמ' 1289 לפרו' שו' 1);
ג. הדגיש כי ההודעה האמורה היא של עיריית חדרה, אך לא שלו אישית למרות ציטוט דבריו בה, אליהם אינו מתכחש (עמ' 1284 לפרו' שו' 10-15; עמ' 1285 לפרו' שו' 24);
ד. לשאלה מדוע בפרסום האמור מוזכר רק רמי חסון ולא גורמים נוספים, אף מהעירייה, השיב כי יש להפנות השאלה לעורך הפרסום. קרי דובר העירייה (עמ' 1284 לפרו' שו' 6);
ה. דובר העירייה במועד הפרסום היה "שלומי", והכוונה לשלומי לאופר (עמ' 1286 לפרו' שו' 26);
ו. לשאלה מדוע אף אחד ממחלקת דוברות העירייה לא הוזמן לעדות, השיב שאינו יודע (עמ' 1287 לפרו' שו' 2);
ז. לשאלה מי יזם את ההודעה לעיתונות, נספח 55 לת/12, שיצאה ביום שהוגשה התלונה, השיב שדוברות העירייה, לאחר שהוא או זגדון מסרו לדוברות את עובדת הגשת התלונה (עמ' 1289 לפרו' שו' 15-23);
יחד עם זאת ניסוח הודעת הפרסום נעשה על ידי הדוברות (עמ' 1290 לפרו' שו' 13);
ח. הוא שב והזכיר את שציין בתצהירו, כי רמי חסון בפרסומים שונים מטעמו או ביוזמתו מציג את העירייה ועובדיה כמושחתים וחסרי תום לב. יחד עם זאת הפרסום הנדון לא נועד לבלום את פרסומי רמי חסון נגד העירייה ועובדיה (עמ' 1296 לפרו');
ט. הוא שב והדגיש את חשיבות פרסום הגשת התלונה. בלשונו:
"קודם כל צריך לפרסם, כשהעירייה עושה פעולה צריך לפרסם לידיעת הציבור, זה לא עסק פרטי שלי... שנעשתה פעולה, שהוגשה תלונה, שלקחו חוות דעת של מישהו, כן...שפועלים בעניין... כי ברגע שבאה דרישה של 22 מיליון שקל הציבור צריך לקבל תשובות, גם הוא צריך לקבל תשובות" (עמ' 1296-129 לפרו');
י. לשאלה אם ידע כי הודעת הדוברות האמורה קיבלה הד נרחב בתקשורת המקומית האזורית והארצית, השיב בחיוב. בלשונו:
"אני ידעתי שהיא קיבלה, נדמה לי שאני יודע על פרסום באחד מהעיתונים הכלכליים ובעיתונות המקומית" (עמ' 1297 לפרו' שו' 7-8);
הוא חזר על האמור בתצהירו, כי נבחרי ציבור, כמותו, רשאים במסגרת תפקידם לקיים קשר עם הציבור, להתנהל בשקיפות, וזאת אף באמצעות אמצעי התקשורת (עמ' 1297 לפרו' שו' 15-26);
הוא לא זכר לומר כמה זמן הקדיש ביום 31.3.2014 להודעת הדוברות (שפורסמה ביום הגשת התלונה). למעשה גם לא זכר לומר שהתעסק בהודעת הדוברות באותו יום (עמ' 1298-1299 לפרו');
הוא לא זכר לומר אם סגירת תיק התלונה נגד התובעת הביא להוצאת הודעת התנצלות מטעם העירייה (עמ' 1298 לפרו' שו 1-10);
321. זגדון גם מסר גרסתו לסוגיית פרסום התלונה. גרסתו הראשונה נמסרה בבקשת החסינות, ולגביה ציינתי בהחלטת החסינות (סעיף 69(ה)) כדלקמן:
"זגדון ציין בעדותו, כי בכל הקשור לפרסומי הדוברות אין צורך בהנחיית מי מגורמי העירייה. למחלקת הדוברות בעירייה יש יועץ תקשורת, פרילנסר, שעושה עבודתו לרוב ללא הנחיה שהיא, והוא עצמאי בעבודתו. במקרה דנן אינו יודע מי, אם בכלל, נתן לדוברות הנחיה לפרסם את הגשת התלונה ביום 31.3.2014 (עמ' 113 לפרו' שו' 113 שו' 27; עמ' 114 שו' 1-24).
לשאלה כיצד ידעה דוברות העירייה על הגשת התלונה ביום 31.3.2014, השיב כי מקורות המידע האפשריים הם: הוא עצמו, היועצת המשפטית של העירייה או ראש העיר (עמ' 115 לפרו' שו' 13-14).
הוא לא הנחה את הדוברות לפרסם את דבר התלונה והוא גם לא יודע מי הנחה (עמ' 115 לפרו' שו' 19-21)".
322. בתצהירו נ/8 בתביעה העיקרית ציין זגדון לענין פרסום התלונה מיום 31.3.2014, כדלקמן:
א. לאחר הגשת התלונה דוברות העירייה ניסחה ומסרה לאמצעי התקשורת את ההודעה בדבר הגשת התלונה;
ב. הפרסום המדובר נעשה לנוכח הענין לציבור ומטעמים ענייניים בלבד;
323. בחקירתו הנגדית ביום 15.3.2021 נחקר זגדון על תצהירו נ/8, ובסוגיית פרסום התלונה ציין כדלקמן:
א. לשאלה מתי ומי ניסחו את הפרסום המדובר, השיב:
"אין לי מושג מתי, אין לי מושג מי, אני משער שזה יועץ התקשורת, יש לו גם, היתה לו יש לו עדיין עוזרת שם והכל מפורט בעדות הקודמת. לא בהנחיה שלי, לא באישורי, זאת אומרת זה לא מצב שמביאים לאשר. העירייה מוציאה כל שבוע בוא נגיד עשרות הודעות בכל אמצעי המדיה לא רק לזה, גם לדיגיטלי. אין מצב שאנחנו רואים כל הודעה שיוצאת לתקשורת, לא אני ולא ראש העיר, אני מניח שהוא יגיד לכם את זה" (עמ' 1119 לפרו' שו' 21-27);
ב. לשאלה מי הנחה את הדובר שניסח את ההודעה, השיב:
"... יועץ תקשורת זה אדם מקצועי ועצמאי. הוא מדברר מה שהוא מוצא לנכון, מה שהוא מוצא לנכון הוא גם בא להתייעץ, אפילו שכתוב פה צביקה גנדלמן תשאלו אותו הוא יבוא, אני מניח שהוא כותב עבורו והוא בא, מקסימום במקרה הכי טוב הוא יבוא אליו ויגיד לו ראש העיר זו התגובה שלך, תאשר לי או לא תאשר לי. ככה זה עובד. אנחנו לא יושבים כל היום ובטח לא מנסחים הודעות או מאשרים אותם..." (עמ' 1119 לפרו' שו' 28-33);
ג. הוא מציין כי לא קרא את הודעת הפרסום טרם פרסומה (עמ' 1120 לפרו' שו' 1);
ד. לשאלה מי אישר את הפרסום השיב כי אין צורך באישור הפרסום, והוא לא יודע לומר אם ראש העיר אישר אותה מראש. ברם, הוא לא אישר את הפרסום (עמ' 1120 לפרו' שו' 2-7).
ה. לסיכום סוגיית הפרסום ציין כי:
"... לא הנחיתי, לא בדקתי אותה ולא אישרתי אותה" (עמ' 1120 לפרו' שו' 8);
324. עדי העירייה האחרים – שרוני, קימלדורף וחריף – ציינו בתצהיריהם (נ/6, נ/7 ו-נ/9, בהתאמה) כי לא היו מעורבים בפרסום התלונה מיום 31.3.2014.
לא מצאתי כי חריף וקימלדורף נשאלו על הפרסום נספח 5 לת/12, אלא רק שרוני, בישיבת יום 21.2.2012, ולהלן תמצית עדותה:
שלומי לאופר היה יועץ תקשורת חיצוני של העירייה (עמ' 940 לפרו' שו' 13-14);
לשאלה אם נספח 55 לת/12 היה הודעה לעתונות שללה והגדירה כ"שקר". זאת כיוון שלא כתוב שזאת הודעה של עיריית חדרה ו/או כי ניסחה אותה (עמ' 941 לפרו' שו' 22-26);
בנדון הוסיפה העדה כי:
"עיריית חדרה מעולם לא פרסמה שום דבר לתקשורת, בידיעתי שום דבר, לי אין שום ידיעה שעיריית חדרה פנתה לתקשורת, שהיא הגישה, שהיא ניסחה הודעה לתקשורת, שקר וכ(ז)ב" (עמ' 941 לפרו' שו' 13-15);
היא לא מכירה אישית את נספח 55 לת/12 (עמ' 943 לפרו' שו' 8);
לשאלה האם פורסמה הודעה אחרת על אודות הגשת התלונה מיום 31.3.2014 השיבה כך:
"אני לא יודעת על שום הודעה ושום מידע שעבר באופן רשמי מעיריית חדרה כעיריית חדרה, לעיתונות, בנושא הזה... אני לא יודעת, אני, אני לא יודעת על שום תגובה לתקשורת, שום הודעה לתקשורת, שום דבר" (עמ' 943 לפרו' שו' 11-15).
לשאלה האם בדרך חזור מהגשת התלונה (שהרי התלוותה אל זגדון בהגשת התלונה) הבינה שדבר הגשת התלונה יפורסם, השיבה:
"אני כשישבתי בדרך חזרה, המחשבות שלי היו אחרות לגמרי...לא זוכרת מה דיברנו (היא וזגדון – ח"ש). אנחנו מדברים על הרבה דברים, אנחנו מדברים גם עניינים אישיים, על הילדים, על הרבה דברים" (עמ' 944 לפרו' שורות 6-9).
325. טענות הצדדים באשר לעילה הרביעית סוכמו בהרחבה לעיל בחלק הראשון לפסק דין זה. יחד עם זאת אזכיר בקצרה את עיקר טענות ההגנה של העירייה, עליהן יש לשים דגש.
עיקר טענת ההגנה של העירייה בנוגע לפרסום התלונה הוא – טענת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק לשון הרע.
טענות העירייה בסיכומיה לענין הפרסום האמור, בתמצות, הן כדלקמן:
חלק מהפרסום עוסק בעצם הגשת התלונה, תוך הדגשה כי עסקינן בחשד בלבד;
מעבר לכך, קריאת נוסח הפרסום מלמדת כי כל האמור בפרסום היה אמת לשעתה;
בנוסף – עסקינן גם בפרסום של נושא (הגשת התלונה והחשדות שהובילו להגשתה) בו יש ענין לציבור, המצדיק את פרסומו.
במצב דברים זה מתמלאים תנאי הגנת סעיף 14 לחוק לשון הרע.
326. כן טענה העירייה (סעיף 113 לסיכומיה), שמעבר להגנת אמת הפרסום (הקבועה בסעיף 14 לחוק) עומדת לעירייה הגנת תום הלב הקבועה בסעיפים 15(2) ו/או (3) ו/או (4) לחוק לשון הרע (נפרט ההגנות להלן, כשנדון בהן).
327. עוד טענה העירייה בסיכומיה, כי ביחס לפרסום הנדון לא מתקיימות נסיבות סעיף 16(ב), המקימות חזקה השוללת את תום ליבה של העירייה.
328. בהינתן כל אלה, סבורני כי אלה השאלות הדורשות הכרעה בשאלת פרסום התלונה:
א. מי מסר ליועץ התקשורת או מחלקת הדוברות של העירייה את המידע על הגשת התלונה?
ב. מי ניסח את הודעת הפרסום?
ג. האם גנדלמן היה מודע לנוסח הפרסום טרם פרסומו?
ד. האם ניתן לראות את העירייה כאחראית לפרסום האמור, בהקשר של לשון הרע?
ה. האם יש לראות את העירייה כאחראית ליתר הפרסומים שבאו לעולם בעקבות הפרסום נספח 55 לת/12?
ו. האם לעירייה עומדת הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק?
ז. האם לעירייה עומדת הגנת תום הלב שבסעיפים 15(2) ו/או 15(3) ו/או 15(4) לחוק?

שאלה א' – מי העביר המידע לדוברות העירייה על הגשת התלונה?
329. התשובה לשאלה זאת די פשוטה להכרעה.
גנדלמן בעדותו מסר כי הוא או זגדון מסרו המידע למחלקת דוברות של העירייה (סעיף 320 (ז) לעיל);
זגדון מנגד מסר שלושה גורמי מידע אפשריים לדוברות בדבר הגשת התלונה: גנדלמן, שרוני והוא עצמו (סעיף 321 לעיל). יחד עם זאת מעדותו של זגדון (ראו סעיפים 321 ו-323 לעיל) עולה, או ניתן להסיק, כי הוא לא מסר המידע על הגשת התלונה לדוברות העירייה.
שרוני בעדותה בנדון (ראו סעיף 324 לעיל) גם הרחיקה עצמה מהפרסום האמור.
330. מכאן עולה מסקנה בסבירות ראויה, כי גנדלמן מסר את דבר הגשת התלונה לדוברות העירייה.
331. בכל מקרה, וגם אם איני מדייק במסקנתי האמורה, מבחינת אחריות העירייה לפרסום בהתאם לחוק, ככל שתמצא, הדבר אינו משנה. הרי גנדלמן העיד שהוא או זגדון, מנכ"ל העירייה, מסרו את דבר הגשת התלונה למחלקת דוברות העירייה. מכאן כי מקור המידע הוא מי משניהם. הם פעלו בסוגיית הגשת התלונה, כפי שאף הציגו זאת לכל אורך הדרך, כגורמים מוסמכים מטעם העירייה, ובתוקף תפקידם.
יותר מזה, אפילו איננו יודעים לאשורו מי מסר את דבר הגשת התלונה למשטרה, הדבר אינו פוטר העירייה מאחריות נזיקית/לשון הרע לפרסום הדוברות המדובר. אפילו גנדלמן בתצהירו הבהיר כי העירייה אחראית לפרסום הדוברות שלה (ראו סעיף 319(ו) לעיל).

שאלה ב' - מי ניסח את הודעת הפרסום?
332. הן גנדלמן והן זגדון העידו כי לא היו מעורבים בניסוח התלונה (ראו עדותם לעיל);
שרוני העידה כי כלל לא הכירה את נספח 55 (ראו עדותה בסעיף 323 לעיל), וממילא לא היתה מעורבת בניסוח הפרסום האמור;
333. אכן לא הובא כל עד מטעם מחלקת הדוברות של העירייה להעיד גם בנקודה זאת, אך עדותם בנדון של גנדלמן וזגדון היא מסתברת. הרי חלק מרכזי מתפקידה של מחלקת הדוברות בכל עירייה הוא לנסח הודעות כאלה ואחרות, וגם הודעות לתקשורת דוגמת ההודעה דנן. לכן נתתי אמון בעדותם הנדונה, כי לא היו מעורבים בניסוח ההודעה האמורה (נספח 55 לת/12). יחד עם זאת כאמור, אחריות העירייה קיימת אפילו ניסוח הדברים נעשה על ידי מאן דהוא ממחלקת הדוברות של העירייה (וגנדלמן, כאמור, הודה בכך בתצהירו – סעיף 319(ו) לעיל);

שאלה ג' - האם גנדלמן היה מודע לנוסח הפרסום טרם פרסומו?
334. לא בכדי את השאלה הנדונה הצגתי רק לגבי גנדלמן, שכן עדותו בנדון לא היתה ברורה דיה, כפי שנראה להלן;
לעומתו, זגדון לכל אורך הדרך, החל מעדותו בבקשת החסינות וכלה בחקירתו הנגדית בתיק העיקרי, ציין כי לא קרא את נוסח הפרסום המדובר טרם פרסומו ולא היה מודע לו (ראו סעיפים 321 ו-323(ג) לעיל).
335. גרסתו הראשונה של גנדלמן ניתנה דווקא ליועץ המשפטי של עיריית תל אביב, עו"ד סלמן, שאישורו שניתן בתמיכה בהענקת חסינות, צורף לבקשת החסינות. באישור זה צויין, כי גנדלמן לא יזם את פרסום התלונה מיום 31.3.2014, אך היה מודע לתוכנה טרם פרסומה (ראו גם סעיף 69(ג) להחלטת החסינות);
כך אף ציין בתצהירו נ/10 בתביעה העיקרית (סעיף 319(ג) לעיל);
רק בחקירתו הנגדית לא זכר להגיד אם היה מודע לתוכן הפרסום מראש, אם כי לא שלל זאת (סעיף 320(ב) לעיל).
336. במצב דברים זה ניתן לקבוע בסבירות ראויה, כי גנדלמן היה מודע לתוכן הפרסום נספח 55 לת/12 טרם פרסומו.

שאלה ד' - האם ניתן לראות את העירייה כאחראית לפרסום האמור, בהקשר של לשון הרע?
337. אקדים ואומר את שסבורני כי ברור מאליו. מחלקת דוברות העירייה, היא חלק אינטגרלי מהעירייה. לכן ככל שיימצא כי הפרסום המדובר (נספח 55 לת/12) הוא בגדר "פרסום" העולה כדי "לשון הרע" (ראו הגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק, אליה התייחסנו גם בדיון בעילה הראשונה), תקום גם אחריותה של העירייה בעוולת לשון הרע. עמדנו על נקודה זאת בעקיפין גם בדברינו לעיל, תוך הפניה לדבריו של גנדלמן בתצהירו, כי העירייה אחראית לפרסומי הדוברות שלה (שוב, ראו סעיף 319(ו) לעיל).
338. סבורני כי אין מחלוקת כי הודעת הדוברות מיום 31.3.2014 היא בגדר "פרסום", כהגדרתו בסעיף 2 לחוק.
אכן הפרסום הזכיר את רמי חסון בלבד ולא את התובעת רמי חסון בע"מ. יחד עם זאת השתמעות הפרסום כלפי התובעת היא ברורה. רמי חסון הוא בעל מניות יחיד בחברה, והעובדות נשוא התלונה והפרסום התייחסו לתובעת. לכן הפרסום משתמע גם כלפי התובעת ומהווה אף לגביה לשון הרע. זאת כעולה מסעיף 3 לחוק הקובע כדלקמן:
"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות (ההדגשה שלי – ח"ש) או מקצתן מזה ומקצתן מזה" .
סבורני גם כי הצדדים עצמם התייחסו לתובע ולתובעת כחד הם לעניין הפרסום בהקשר של לשון הרע. נמחיש זאת במכתבו של ב"כ התובעת אל גנדלמן מיום 1.4.2014 (נספח 68 לת/12), שם התייחס אל התלונה והפרסום (נספח 55 לת/12) כמתייחסים לתובעת;
כן ראה תשובתו של ב"כ העירייה לב"כ התובעים מיום 3.4.2014, שגם מייחס התלונה ופרסום הודעת הדוברות לתובעת;
כך גם תצהירי הצדדים, בהם לא עשו אבחנה בין התובעת לתובע בהקשר לפרסום לנספח 55 לת/12;
339. שוכנעתי גם כי פרסום הודעת הדוברות הנדונה היא בגדר "לשון הרעה" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק, שכן יש בו בכדי להשפיל את התובעים או לבזותם או לעשותם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג בעיני הבריות; או לפגוע במשלח ידם. זאת בהתאם להוראות סעיפים 1(1)+(3) לחוק.
340. לכן ככל שלא תימצא הגנה מכוחו של החוק לעירייה בסוגיית הפרסום נשוא נספח 55 לת/12, אקבע כי בפרסום זה ביצעה העירייה את עוולת לשון הרע כלפי התובעים.

שאלה ה' - האם יש לראות את העירייה כאחראית ליתר הפרסומים שבאו לעולם בעקבות הפרסום, נספח 55 לת/12?
341. התובע ציין בתצהירו ת/12, כי בעקבות הודעת הדוברות, התפרסם תוכן ההודעה באמצעי תקשורת נוספים, כעולה מנספחים 56 עד 63 לתצהירו (שמונה פרסומים נוספים).
עיון בנספחים אלה מלמד אכן, שמקורם בהודעת הדוברות לתקשורת מיום 31.3.2104 נספח 55 לת/12.
האם לפרסומים אלה אחראית העירייה, ככל שיימצא כי אין לה הגנה מכח החוק בהתייחס להודעת הדוברות?
342. תחילה אבהיר, כי ככל שאמצא כי לעירייה הגנה מכוח החוק לפרסום הודעת הדוברות, ממילא כל פרסום אחר הנסמך על הודעת הדוברות, וככל שיהיה נאמן לתוכנו (אם לאו – האחריות יכולה להימצא לפתחו של אותו אמצעי תקשורת, ולא לפתחה של העירייה), לא תקום אחריות לעירייה מכח החוק בגין פרסומים אלה.
343. באשר לשאלה הנדונה – ככל שאמצא כי לעירייה אין הגנה מכח החוק שוכנעתי כי ניתן לייחס לה אחריות על הפרסומים האחרים, נספחים 56-63 לת/12, מכח סעיף 11(א) לחוק, הקובע כדלקמן:
"פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת".
עמדו על כך התובעים בסיכומיהם (סעיף 176) ובצדק. הודעת הדוברות היא שהביאה, וגם היתה מכוונת להביא, את "דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו", ומכאן אחריותה בעוולת לשון הרע גם לפרסומים אלה [יחד ולחוד עם גורמים נוספים המוזכרים בסעיף 11(א) הנ"ל (שנהר, עמ' 98-99), שלא נתבעו בתובענה דנן].

שאלה ו' - האם לעירייה עומדת הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק?
344. כאמור טוענת התובעת כי עומדת לה בנושא פרסום הגשת התלונה (נספח 55 לת/12) הגנת "אמת הפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק, שלשונו כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
345. נעמוד בקצרה על עיקרי ההגנה האמורה, ותנאיה, כעולה משנהר, פרק שבעה עשר כדלקמן:
א. ההגנה כוללת שני יסודות:

  1. יסוד ראשון – עובדתי בעיקרו. נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית. קרי – אמיתות הפרסום ("הדבר שפורסם היה אמת");
  2. יסוד שני – האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. שאלה זאת היא ערכית בעיקרה, ותוכרע על ידי בית המשפט ("היה בפרסום ענין ציבורי");

ב. שני יסודות ההגנה האמורים הם מצטברים, ובהתקיים האחד בלעדי רעהו לא יהא בכך להועיל לנתבע.
ג. השאלה האם הפרסום היה אמת והאם היה בו ענין ציבורי מוכרעת על פי מבחן אובייקטיבי;
ד. הגנת סעיף 14 לא תחול על פרסום שגוי אפילו המפרסם פעל בתם לב והאמין בכנות באמיתות הפרסום;
ה. ההגנה לא תחול אף אם טעותו של המפרסם היתה סבירה והוא לא התרשל;
ו. ההגנה תעמוד גם אם המפרסם לא עשה את הפרסום בתום לב. היינו למניעי המפרסם ומטרותיו אין חשיבות, ובלבד שמתקיימים שני היסודות של סעיף 14;
ז. באשר ליסוד ענין הציבורי – כפי שציינו לעיל, שאלה זאת היא ערכית בעיקרה, ותוכרע על ידי בית המשפט. בנדון ישקול בית המשפט גם את התועלת הציבורית שבפרסום, וכל מקרה ידון על פי נסיבותיו;
346. נדגיש שבהקשר של הגנת סעיף 14, להבדיל למשל מחלק מסעיפי הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק, ה"אמת" שביחס אליה נבחנת אמיתות הפרסום היא אמת אחת. היינו לא "אמת לשעתה" אלא אמת אבסולוטית. לכן אם בדיעבד מתברר כי העובדות שפורסמו אינן משקפות את המציאות כפי שהייתה בעת הפרסום, הרי שלא תעמוד למפרסם הגנה זו. זאת, להבדיל כאמור מהגישה של "אמת לשעתה" שיכולה להיות רלוונטית להגנת תום הלב בחלק מסעיפיה [רע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ, פסקה 60 (8.1.2020); דנ"א 2121-12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, סז(1) 667].
נזכיר כאמור לעיל, כי בספרות המשפטית יש הסבורים כי גם הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק, ראוי לה להיבחן כדין רצוי לפי גישת "האמת לשעתה", במועד הפרסום. היינו האחריות המשפטית צריכה להיקבע לפי מועד הפרסום, בעת ביצוע המעשה (ראו לענין זה גנאים, קרמניצר ושנור, עמ' 105-106).
347. נבחן כעת אם התמלאו יסודות ההגנה במקרה דנן.
לשם כך נחלק את הודעת הדוברות למספר חלקים, ונבחן חלק חלק. למען הסר ספק נבחן את תוכן הפרסום גם לפי "האמת לשעתה" (כדעת המלומדים הסבורים כך), וגם לפי האמת כפי שהתבררה בדיעבד (כנקבע בפסיקה).

יסוד ראשון – הפרסום שיקף את המציאות העובדתית ("הפרסום היה אמת")
348. חלק ראשון של הפרסום :
"חשד לחריגות קיצוניות בבקשות התשלום מצידו ובכוונה תחילה (הכתב הגדול הוא במקור – ח"ש)
עיריית חדרה הגישה הבוקר תלונה למשטרת ישראל נגד הקבלן רמי חסון בשל חשד לקבלת דבר במרמה. התלונה הוגשה על ידי מנכ"ל העירייה במשטרת מרחב חוף".
שוכנעתי כי חלק זה של הפרסום שיקף המציאות העובדתית כפי שהיא. ההדגשה היא על "חשד" בלבד. בשתי השורות הראשונות המוגדלות, הוגדלה גם המילה "חשד".
נצטט בנדון משנהר, 236 בנקודה זאת כדלקמן:
"קיים הבדל מהותי בין פרסום המייחס לאדם ביצוע עבירה לבין פרסום המייחס חשד לביצוע עבירה...".
ראו גם הפסיקה בהערת שוליים 127 לשנהר, שם.
בחלק זה של הפרסום גם תואר מהות החשד (קבלת דבר במרמה) שמשקף את התלונה (התלונה הוגשה על חריגות קיצוניות בחשבונות התובעת בכוונה, ולא עקב טעות).
חלק זה גם מתאר את מגיש התלונה, היכן הוגשה ומתי – ואלה משקפים המציאות.
אי דיוק מסויים ניתן למצוא בחלק זה של הפרסום בכך שצויין בו כי התלונה הוגשה נגד הקבלן רמי חסון בעוד שהתלונה הוגשה נגד חברת רמי חסון בע"מ, ולא נגד רמי חסון אישית (עמדנו על כך לעיל), אך נפנה בנדון לדברינו בסעיף 338 לעיל.
בכך ניתן אף לראותו "פרט לוואי שגוי שאין בו פגיעה של ממש" (סייפת סעיף 14 לחוק), שאינו שולל את תחולת הגנת סעיף 14.
להבנת הדברים נפנה למבחן העולה מהפסיקה, שפרסום פרט שגוי ייחשב ככזה שאין בו פגיעה של ממש, אם הפגיעה שנגרמה מפרסום הפרט השגוי אינה שונה באופן מהותי ומשמעותי מהפגיעה שהיתה נגרמת לנפגע אילו תיאר הפרסום את המציאות העובדתית בצורה מדוייקת (שנהר, עמ' 221 והפסיקה תחת הערת שוליים 37).
כפי שציינו בסעיף 338 לעיל, התובעים ראו את התובעת ואת רמי חסון כחד הם. כך אפילו היה מפורסם שהתלונה הוגשה נגד התובעת, הפגיעה הלכאורית בתובע לא היתה שונה באופן מהותי, שכן התובע התובעת זוהו כגוף אחד מבחינת הפגיעה בהם מהפרסום.
349. חלק שני של הפרסום:
"חסון זכה במכרז תחת השלטון הקודם בעיר, לבנייה ושיפוץ של שמונה גני ילדים ובית ספר. בספטמבר 2012 הסתיימה עבודתו, עליה קיבל תשלום בסך מצטבר של כ-30 מליון שקלים".
שתי השורות הראשונות של חלק שני זה בפרסום הוא אמת – כידוע לנו מהפירוט עד כה בפסק דין זה, וכן מהמפורט בפסק הדין בתביעה הכספית.
באשר לשורה וחצי האחרונות של קטע זה (תשלום מצטבר ל כ-30 מליון ₪), לא נטען על ידי התובעת בכתב התביעה או בתצהירו של רמי או בסיכומיה, כי קטע זה בפרסום אינו משקף המציאות, או שאינו אמת. לכן יש להתייחס אליו כמשקף המציאות.
כך שגם לקטע השני יש להתייחס כמשקף המציאות העובדתית.
350. חלק שלישי של הפרסום:
"לאחרונה, הגיש חסון תביעה נגד העירייה על סך של 22 מליון שקלים, שהם, לטענתו, הפרשים שחייבת לו העירייה. ראש העיר גנדלמן הורה לצוות מקצועי לבחון לעומק את בקשת התשלום המופרזת ובכלל זה לבחון האם הסכומים שכבר אושרו לקבלן, מוצדקים ועומדים בכפיפה אחת עם הביצוע בפועל".
שוכנעתי, לאור כל המפורט עד כה בפסק דין זה, כי גם קטע זה משקף המציאות העובדתית. יש כאן אזכור של התביעה הכספית על סכומה המדויק; אזכור הבודק החיצוני (בר זיו) לבחינת בקשת התשלום המופרזת (ובפסק הדין בתביעה הכספית אכן הוכרע כי התובעת תקבל רק 58% מסכום תביעתה, ואף הועברה ביקורת על סכום החשת הקצב שנתבע, ועמדנו על כך לעיל); נזכיר כי הקבלן קן-תור הגיש חשבונות על סכומים פחותים יותר, ונכון לאותה עת (מועד הפרסום), הדבר חיזק החשד לחשבונות מופרזים או מנופחים.
351. חלק רביעי של הפרסום:
"לצורך הענין מינתה העירייה מהנדס בודק (יהושע בר זיו) אשר השווה בין כתבי הכמויות והאומדנים המקדימים לבין התוצאה הסופית וגילה כי ההבדלים מגיעים לעיתים לגידול של 100% בהיקפי התשלום".
חלק זה בפרסום אינו משקף המציאות, לא האמת העובדתית ולא האמת לשעתה.
חלק זה היה משקף המציאות כמות שהיא לו היה נרשם בו כי הוא:
מתייחס לגן אחד מכלל העבודות שביצעה התובעת, נשוא החשבונות של התביעה הכספית; וגם בו הבדיקה חלקית בלבד, וממצאיו של הבודק אינם החלטיים.
לעומת זאת עולה לכאורה מקטע זה של הפרסום כי הבודק בר זיו בדק את כל כתבי הכמויות של כל הפרויקטים של התובעת (נשוא התביעה הכספית), ומצא בהם אי התאמה בין כתבי הכמויות לבין האומדנים המקדימים. ברם תיאור זה כאמור אינו אמת אפילו לשעתו (בזמן הפרסום), ולא שיקף המציאות כאמור, שכן בעת הפרסום בר זיו הספיק לבדוק פרויקט אחד בלבד (גן אלכסנדר), כעולה ממכתבו מיום 9.4.2014 נספח 73 לת/12.
פרט שגוי זה אינו פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש, שאינו שולל את תחולת הגנת סעיף 14, שכן הפגיעה שנגרמה ממנו לתובעים רבה יותר. זאת לעומת אם היה נרשם בקטע זה של הפרסום את האמת לאמיתה, כפי שאף היתה האמת לשעתה, כי עסקינן בבדיקת פרויקט אחד בלבד מבין הפרויקטים שביצעה התובעת, וגם בו הבדיקה חלקית בלבד (ראו בנדון המבחן בסעיף 348 לעיל, בדבר פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש).
נקודה נוספת בחלק זה של הפרסום שלא שיקפה המציאות אפילו בשעתה – ההחלטיות לכאורה שהשתקפה ממנו של ממצאי הבודק. זאת לעומת המצוין במכתבו של בר זיו מיום 9.3.2014 בדבר ממצאיו בגן אלכסנדר (נספח 73 לת/12) כי עסקינן בבדיקה חלקית בלבד (סעיף 13 למכתב). דבר זה, לו היה נרשם כאמור בקטע זה של הודעת הדוברות (שעסקינן בבדיקה חלקית ולא מוחלטת) היה יכול להפחית מעוצמת הפגיעה בתובעים מקטע זה של הפרסום האמור.
352. חלק חמישי של הפרסום:
"כך לדוגמא ב'גן אלכסנדר' כמויות הטיח והברזל שדרש חסון וקיבל עליהם תשלום, גדולות משמעותית מכמות הטיח והברזל שעשה בהם שימוש בפועל או שניתן מבחינה הגיונית לעשות בו שימוש במבנה מסוג זה, המבוסס על סטנדרטים קבועים של משרד החינוך. יתרה מזאת, בגנים אחרים, זהים מבחינת סדר הגודל, היו הכמויות נמוכות משמעותית.
בגן אלכסנדר עמד כתב הכמויות שהגיש חסון על 1.5 מליון שקלים, דרישת התשלום היתה כפולה... 2.9 מליון שקלים".
קטע זה רק ממחיש את אי הדיוק בתיאור בשיקוף המציאות שבחלק הרביעי של הפרסום אפילו בשעתו, עליו עמדנו לעיל.
הוא מביא את גן אלכסנדר כדוגמא. מזה משתמע, כי כל הפרויקטים נבדקו ונמצאה הפרזה בכמות הטיח והברזל, אך בפרסום הביאו רק את גן אלכסנדר כדוגמא לכך. זאת במקום לומר ולהדגיש גם בקטע זה של הפרסום, כי בשלב זה (מועד הפרסום) נבדק רק גן אלכסנדר, ובהתאם לממצאים חלקיים נמצאה בו לכאורה אי התאמה בכמויות החומרים.
בנוסף גם הקטע האחרון של קטע זה בפרסום אינו תואם המציאות, לא לשעתה ולא לאמיתה. הכוונה לשתי השורות האחרונות בקטע זה, שאומר כי כתב הכמויות של פרויקט גן אלכסנדר הוגש על ידי רמי חסון. בעוד שהנתון העובדתי המדויק יותר, עליו גם עמד רמי חסון בתצהירו (ראו סעיף 316(א) לעיל), כי מחלקת ההנדסה של העירייה הכינה את כתב הכמויות של גן אלכסנדר, כמו גם ביתר הפרויקטים בהם עבדה התובעת (דבר שגם נקבע בפסק הדין בתביעה הכספית).
לכן יש לומר כי גם חלק חמישי זה של הפרסום, אינו משקף את המציאות, לא בשעתה ולא בכלל.

353. חלק שישי של הפרסום:
"צביקה גנדלמן, ראש עיריית חדרה: 'נבחרתי כדי להגן על הקופה הציבורית וככל שאנחנו מעמיקים בתביעה שהגיש הקבלן חסון, נחשפת לעינינו תמונת מצב מדאיגה לפיה הקופה הציבורית היתה להפקר. הפערים בין דרישות התשלום לבין העבודות בפועל מעלים חשד לקבלת דבר במרמה וחייבו אותנו לנהוג כגוף ציבורי שומר חוק ולהגיש תלונה למשטרה. לא ברור לי כיצד אושרו הסכומים שכבר שולמו בעבר ולא נהסס לדרוש אותם בחזרה במידה ויתגלו חריגות או הפרות חוק כלשהן'".
עסקינן למעשה בהבעת דעה של גנדלמן מהנתונים אליהם נחשף והיה מודע ביום הפרסום, שהוא גם יום הגשת התלונה (31.3.2014). שוכנעתי כאמור כי גנדלמן האמין בנתונים אלה והגיש את התלונה בתום לב, וגם הגדירם בציטוט הנ"ל כ"חשד" בלבד.
בשנהר (עמ' 219) צוין כי נתבע בתביעת לשון הרע רשאי להסתמך על הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק, גם כאשר הפרסום מנוסח בדרך של הבעת דעה, ובלבד שהבעת הדעה תהיה מושתתת על עניינים עובדתיים הניתנים לאימות.
במקרה דנן – התשתית העובדתית להקמת החשד של העירייה, לרבות של גנדלמן, היתה סבירה, נכון למועד הגשת התלונה והפרסום הנדון, ועסקנו בכך עת דנו בהצדקת הגשת התלונה לעיל.
לכן חלק זה של הפרסום שיקף המציאות כהבעת דעה.
354. אם נסכם את הדברים נאמר, כי פרסום הודעת הדוברות לא שיקפה המציאות בחלקים הרביעי והחמישי של הפרסום, שהינם מהותיים ומשפיעים על הבנת הקורא הסביר את הפרסום כולו, והמבחן כאמור הוא אובייקטיבי (עמדנו על כך בסעיף 345(ג) לעיל). ודוק – הפרסום בקטעים הנ"ל לא שיקף המציאות אפילו בבחינת "האמת לשעתה", ואין עסקינן באי אמיתות של פרטי לוואי, כמפורט לעיל.
355. אם כך הם פני הדברים בבחינת "האמת לשעתה", כל שכן בחינת האמת בדיעבד מלמדת כי אין שיקוף המציאות בכל חלקי הודעת הדוברות (הפרסום דנן).
נזכיר שבהתאם לפסיקה, הגנת סעיף 14 לחוק אינה מתקיימת אם מסתבר בדיעבד כי העובדות שפורסמו בה אינן משקפות המציאות שנודעה מאוחר יותר (ראו סעיף 346 לעיל);
כיום לאחר פסק הדין בתביעה הכספית נמצאנו למדים כי העובדות נשוא חשדות העירייה (שהובילו להגשת התלונה) לענין חריגות קיצונית בבקשות התשלום ו/או בכמויות החומר (טיח וברזל כדוגמת גן אלכסנדר) ועוד נקודות כפי שפירטתי לעיל (חלקים רביעי וחמישי לפרסום) לא שיקפו המציאות לאמיתה. למעשה התברר כי היתה הגדלת כמויות לגיטימית נוכח חסר בכמויות בהזמנות המקוריות שנערכו על ידי מחלקת הנדסה של העירייה, או גורם אחר מטעם העירייה, ואף בוצעו הגדלות תב"רים שלא הספיקו, הכל כמפורט בפסק הדין בתביעה הכספית;
356. לאור כל זאת יש לומר, כי היסוד הראשון של הגנת סעיף 14 לחוק בדבר אמיתות הפרסום, לא מתקיים לגבי פרסום זה (נספח 55 לת/12).
משזו מסקנתנו מתייתר הצורך לבחון את התקיימותו של היסוד השני של סעיף 14 לחוק (ראו סעיף 345(א)(2) לעיל), שכן (כפי שציינו בסעיף 345(ב) לעיל) שני יסודות ההגנה האמורים הם מצטברים, ובהתקיים האחד בלעדי רעהו לא יהא בכך להועיל לנתבע.
357. בהינתן כל אלה אני קובע, כי הגנת סעיף 14 לחוק, טענת ההגנה העיקרית של העירייה בהקשר לפרסום התלונה (נספח 55 לת/12) אינה מתקיימת.

שאלה ז' - האם לעירייה עומדת הגנת תום הלב שבסעיפים 15(2) ו/או 15(3) ו/או 15(4) לחוק?
358. טענה גם העירייה להגנות תום הלב הקבועות בסעיפים 15(2) ו/או 15(3) ו/או 15(4) לחוק, הקובעות כדלקמן:
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) ...
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(5) ...".
359. סעיף 15 לחוק מתנה את הגנות סעיף 15 רק אם הנתבע עשה את הפרסום ב"תום לב". החוק אינו מגדיר את מהותו של "תום הלב" הנדרש. התייחסות לתום הלב ניתן למצוא בסעיפים 16-17 לחוק (שנהר, 255);
360. לענייננו קובע סעיף 16 לחוק כדלקמן:
"16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
לחזקות שבסעיף 16 לחוק חשיבות רבה בענין נטל הוכחת "תום הלב" המהותי. הכלל הוא שנטל הוכחת יסוד "תום הלב" מוטל על המפרסם. כאשר קמה החזקה שבסעיף 16(א) לחוק עובר הנטל אל התובע, ואם כפות המאזניים בשאלת תום הלב יהיו מאוזנות, יפסוק בית המשפט לטובת המפרסם. כאשר קמה החזקה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק חוזר נטל הוכחת תום הלב אל המפרסם, אפילו אם הוכחו הנסיבות המקימות את החזקה שבסעיף 16(א). מצב המפרסם שנגדו קנה החזקה של העדר תום לב יהיה קשה מכפי שהיה אלמלא הוכחה החזקה, שכן הוא צריך להתמודד עם חזקה הקובעת כי הפרסום נעשה בפועל שלא בתום לב (שנהר, 257);
361. בע"א 89/04‏ ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.2008), עסק בית המשפט במהותו של "תום הלב" ובחזקות סעיף 16 לחוק, וציין כדלקמן:
"26. מהותו של מושג תום הלב בהגנת תום הלב בחוק איסור לשון הרע אינה בהכרח תואמת בתכניה את משמעותו של מושג זה בהקשרים אחרים של המשפט. הגנת תום הלב בדיני איסור לשון הרע עניינה דרך התנהגות ומצב נפשי מסוים של המפרסם, אשר בנסיבות מסוימות, בהצטרפן לפרסום לשון הרע, יצדיקו מתן פטור למפרסם מאחריות (שנהר, 260; ענין בן גביר, פסקה 22 לפסק דיני). המחוקק הינחה, באמצעות הוראות סטטוטוריות בדבר נטל ההוכחה, מתי מתקיימת דרישת תום הלב ומתי היא נשללת. סעיף 16 לחוק קובע...
27. הפן החיובי של החזקה בוחן האם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הרלבנטיות לענין, שאז חזקה כי נתקיים במפרסם תום לב, אלא אם הוכח אחרת; הפן השלילי של החזקה בוחן האם הדבר שפורסם לא היה אמת, והמפרסם לא האמין באמיתותו או לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתותו, שאז חזקה כי לא מתקיים תום לב לגביו. חלופה נוספת לשלילה, לכאורה, של תום לב היא מקום שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב. הפן החיובי של חזקת תום הלב, עניינו יסוד אובייקטיבי של סבירות הפרסום, בהינתן נסיבותיו של הענין. הפן השלילי של החזקה עניינו יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים משולבים אלה באלה, הבנויים מנתון אובייקטיבי שעניינו בכך שדברי הפרסום אינם אמת, וקיום אמונה סובייקטיבית של המפרסם שהם אינם אמת, או אי נקיטת אמצעים סבירים על ידיו לברר את אמיתותם; לחלופין, בין אם הדברים הם אמת, ובין אם לאו, קיומה של כוונה סובייקטיבית במפרסם לפגוע בנפגע בדרך החורגת מהמידה הסבירה האובייקטיבית, הנדרשת להגנת הערכים המוגנים מכוח הגנת תום הלב (ענין מזרחי, 201; פנינה להב, "על חופש הביטוי בפסיקת בית המשפט העליון", משפטים ז (תשל"ו) 374, 385)".
362. כעת נשליך את האמור על הפרסום דנן, ונראה אם חלה לגביו אחת מחזקות סעיף 16 לחוק.
363. על מנת שתחול חזקת תום הלב שבסעיף 16(א) לחוק, על נתבע להוכיח כי "הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות". בדיקת שאלה זאת נעשית בעיקר באמצעות בחינת הפרסום עצמו.
שנהר, 265-266, נותן מספר נקודות לבחינה שננקטו בפסיקה, כקנה מידה להכרעה בשאלה זאת, כדלקמן:

  • לשונו של הפרסום מהווה קנה מידה מרכזי לסבירות הפגיעה שנעשתה בו, בוטה או מתונה;
  • האם לא ניתן היה להשיג את המטרה הלגיטימית של הפרסום בדרך שתפגע פחות בנפגע;
  • האם כל הפרטים הרלוונטיים נמסרו בפרסום, או שמא נאמרו בפרסום דברים גורפים מדי.

בחינת השאלות האמורות על הפרסום דנן, וליתר דיוק על החלק הרביעי והחמישי שלו, בהתאם למפורט בסעיפים 351-352 לעיל, מלמדת כי לא כל הפרטים הרלוונטיים נמסרו בפרסום, בו הדברים הוצגו בצורה גורפת והחלטית כעוסקים בכל פרויקטי התובעת (ונפנה לדברינו שם).
כן סבורני, כי ניתן היה להשיג את מטרת הפרסום, ליידע את הציבור על הגשת התלונה נגד התובעת בגין החשדות הקיימים, אם היו מפרסמים דברים כהוויתם, ולא בצורה כוללנית והחלטית. היינו להדגיש כי החשדות מבוססים על בחינת גן אחד בלבד, וגם בו ממצאי הבודק החיצוני הם ראשוניים ולא מוחלטים.
במצב דברים זה סבורני כי הפרסום חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, ולא ניתן להחיל את חזקת תום הלב על העירייה בגין פרסום זה, הקבועה בסעיף 16(א) לחוק.
364. על מנת שחזקת חוסר תום הלב של הנתבע בפרסום תחול כקבוע בסעיף 16(ב), התובע צריך להוכיח אחת מחלופות סעיף 16(ב) לחוק (שנהר, 266), אותן נבחן כעת אחת לאחת.
חלופה ראשונה – "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו".
חלופה א' קובעת שני תנאים הכרחיים: הדבר שפורסם לא היה אמת (תנאי א'), והמפרסם לא האמין באמיתותו (תנאי ב') – (שנהר, 267).
במקרה דנן, לאור דברינו על החלקים הרביעי והחמישי של הפרסום, כמפורט בסעיפים 351-352 לעיל, ברור כי חלקים אלה בפרסום אינם אמת והעירייה גם לא האמינה באמיתותם. היינו ידעה, בניגוד למוצג בחלקים אלה בפרסום, כי אין עסקינן בממצאים החלטיים אלא רק ראשוניים, ובהסתמך על בדיקה של גן אחד בלבד. כמו כן ידעה כי את כתב הכמויות המקורי של גן אלכסנדר לא הכינו התובעים, אלא העירייה עצמה, באמצעות עובדיה או בעלי מקצוע מטעמה (דוגמת המפקחים החיצוניים).
שנהר בעמ' 268, מדבר על מקרה בעל מאפיינים מיוחדים בו המפרסם חייב לדעת העובדות לאשורן. זה יכול להיות המקרה דנן. הרי דו"ח הביניים של בר זיו מיום 9.3.2014 או ממצאיו עמדו בפני העירייה טרם הפרסום. נרשם בו ברורות כי בדק נכון לאותו מועד רק את גן אלכסנדר מתוך כלל פרויקטי התובעת נשוא התביעה הכספית, ועסקינן בבדיקה חלקית וראשונית בלבד. לכן לא ניתן לדבר במקרה דנן, כי המפרסם (העירייה) האמינה באותה עת באמיתות החלקים הרביעי והחמישי של הפרסום.
במצב דברים זה שוכנעתי לקבוע כי החלופה הראשונה של סעיף 16(ב) לחוק מתקיימת בפרסום דנן.
חלופה שניה - " הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא".
גם פה, כבחלופה הראשונה, יש לומר כי החלקים הרביעי והחמישי בפרסום לא היו אמת.
במסגרת חלופה זאת יש להוכיח תנאי נוסף והוא – אי נקיטת אמצעים סבירים להיווכח אם אמת אם לא.
כפי שציינו לעיל, שוכנעתי כי גנדלמן היה מודע לנוסח הודעת הפרסום טרם פרסומה. גנדלמן גם היה מודע לממצאיו הראשונים של גנדלמן בהסתמך רק על בדיקת גן אלכסנדר ולא על בדיקת כלל הפרויקטים שביצעה התובעת (נשוא החשבונות שנתבעו בתביעה הכספית). מכאן כי גנדלמן ידע ו/או צריך היה לדעת כי הפרסום אינו מדוייק בחלקים הרביעי והחמישי שלו, ולהורות על תיקון או השמטת קטעים אלה.
שנהר, 270 – ציין כי אמצעים סבירים עשויים לבוא לידי ביטוי גם בפניה לאנשים המכירים את העובדות או בדיקה ואיתור של מסמכים רלוונטיים.
כאמור במקרה דנן הענין הרבה יותר פשוט. ממצאיו של בר זיו היו בפני גנדלמן טרם הפרסום. מכתבו או דו"ח הביניים שלו היו מצויים בפניו, ואם לאו – לפחות היה מודע לממצאים בעל-פה שקיבל מפיו גם במהלך פגישת יום 27.3.2014, כארבעה ימים טרם הפרסום.
מעבר לכך גנדלמן היה יכול לפנות לבר זיו טרם הפרסום, ולמצער לשרוני וזגדון שגם היו מודעים לממצאיו של בר זיו, ולוודא כי תוכן פרסום מחלקת הדוברות (הפרסום דנן) תואם למציאות העובדתית הקיימת ("אמת לשעתה").
משלא נעשה הדבר, יש לומר כי הוכח שמתקיימת החלופה השניה של סעיף 16(ב).
חלופה שלישית - "הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
בהתאם לחלופה זאת אין דרישה כי הפרסום לא היה אמת. הדגש בחלופה זאת היא על כוונתו של המפרסם לגרום באמצעות הפרסום לפגיעה מעבר לסביר. כוונה כזאת יכולה להיות בין אם הפרסום חרג מהסביר ובין אם לאו. על כוונת המפרסם אפשר ללמוד מהפרסום עצמו. לכן כאשר קיימת בפרסום הגזמה בולטת וחריפה או הגזמה בלתי נכונה בסגנון סנסציוני חסר טעם, ניתן ללמוד מכך על קיום החזקה האמורה. כן ניתן ללמוד על כוונות המפרסם גם מיחסים מיוחדים שבין המפרסם לנפגע, כמו יחסים היכולים ללמד על נטייה לחיסול חשבונות באמצעות הפרסום (שנהר, 272 – 273).
לטעמי החלקים הרביעי והחמישי של הפרסום, שלא היו מדויקים ולא שיקפו המציאות, נועדו לטעמי לפגוע מעבר לנדרש בתובעים (ראו דבריי בסעיף 351 לעיל). חלקים אלה בפרסום נוסחו בצורה כוללנית והחלטית, באופן שהקורא הסביר (וכאמור המבחן הוא אובייקטיבי, ועמדנו על כך לעיל) עלול לטעות ולחשוב כי כל הפרויקטים שביצעה התובעת בעבור העירייה, נשוא התביעה הכספית, נבדקו ונמצאו חריגים. בעוד שהמציאות היא שנבדק רק גן אחד וגם זאת באופן ראשוני בלבד (ראו נספח 73 לת/12, מכתבו של בר זיו מיום 8.9.2014).
לכן סביר כי ניסוח כזה של מצב הדברים גרם לפגיעה גדולה יותר מהנדרש בתובעים.
לטעמי קשה לנתק את פרסום הדברים כמות שהם (בנספח 55 לת/12) מהתביעה הכספית שהוגשה ביום 16.2.2014, כחודש וחצי לפני הפרסום המדובר (שאף הוזכרה בפרסום הנדון).
כפי שציינתי לעיל כשדנו בעצם הגשת התלונה, שוכנעתי כי התלונה הוגשה ללא קשר לתביעה הכספית. ברם קשה לי לומר את אותם דברים לגבי פרסום הגשת התלונה במתכונתה היא, על החלקים הלא מדוייקים שבה, המשפיעים כאמור על הפרסום או הבנת הפרסום כולו על ידי הקורא הסביר. זאת – תוך הגברת הפגיעה בתובעים (ראו גם דברינו בסעיף 453 להלן).
ניתן לטעמי לקבוע בסבירות ראויה, כי יש קשר בין נוסח הפרסום לבין הגשת התביעה הכספית, באופן שנועד לפגוע מעבר לנדרש בתובעים.
העירייה היתה יכולה להסתפק בהודעה קצרה על הגשת התלונה ותוכנה [ודוגמא לכך נמצא בפסיקה שהביאה העירייה עצמה בסיכומיה, בסעיף 106, בע"א (חי') 62262-01-17 בן עזרא נ' עיריית עכו (3.7.2017)], תוך הדגשה כי עסקינן בחשד בלבד, ובכך לצאת ידי חובת הגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15 לחוק. משהרחיבה מעבר לכך תוך אי דיוקים בולטים בשיקוף המציאות, יש לומר כי הוכחה החלופה השלישית שבסעיף 16(ב) לחוק.
365. לאור כל זאת יש לומר כי התובעים הוכיחו את התקיימות חזקת חוסר תום ליבה של העירייה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק.
יחד עם זאת, עסקינן בחזקה שאינה חלוטה, והעירייה יכולה להביא ראיות לסתור אותה (שנהר, 266);
לכן נבחן עת את טענות העירייה להתקיימות ההגנות שבסעיפים 15(2), 15(3) ו-15(4) לחוק.
366. הגנת סעיף 15(2) לחוק:
התקנה מצוטטת בסעיף 358 לעיל.
האם הגנה זאת התקיימה בענייננו?
הגנה זאת כוללת ארבעה מרכיבים מצטברים, כדלקמן:
על המפרסם להראות שהיתה עליו חובה לפרסם;
החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום;
תוכן הפרסום (להוכיח שהחובה חייבה הנתבע לפרסם את הפרסום המסויים);
הפרסום נעשה בתום לב;
העדרו של מרכיב אחד מתוך ארבעת המרכיבים ישלול מהמפרסם את תחולת ההגנה (שנהר, 282).
על פי דברינו עד כה כבר ניתן לומר, כי לא מתמלאים המרכיבים השלישי והרביעי של ההגנה האמורה. היינו הפרסום היה יכול להיות, גם בהינתן חובת הפרסום לגבי התובעים (המרכיבים הראשון והשני), מצומצם ומדויק יותר. קרי – יזכיר את עצם הגשת התלונה ותוכנה, תוך הדגשה כי עסקינן בחשד בהתבסס על ממצאים ראשוניים של גן אחד המחייבים חקירה.
ברם, כפי שהראינו לעיל, הפרסום היה כוללני ולא שיקף המציאות המדוייקת בחלקיו הרביעי והחמישי כפי שהרחבנו לעיל.
גם התקיימותם של התנאים הראשון והשני להגנה זאת אינם נקיים מספק.
אני מוכן לקבל כי על העירייה היתה מוטלת חובה להגיש תלונה במשטרה נגד התובעת לנוכח חשדותיה בסוגיית החשבונות שהגישה לעירייה. יחד עם זאת נזכור כי עסקינן בתלונה שהוגשה על בסיס נתונים חלקיים לאחר בדיקת גן אחד בלבד, שאינם החלטיים ויכולים להשתנות (כפי שארע בפועל בהמשך לגבי חלק ניכר מהחשדות). במצב כזה, איני משוכנע כי היתה מוטלת על העירייה חובה (חוקית, מוסרית או חברתית), להבדיל מהיותה רשאית , לפרסם את דבר הגשת התלונה ו/או להביאה לידי הציבור המקומי (תושבי חדרה) או בכלל, ועוד בפרסום שאינו משקף המציאות בחלק משמעותי ממנו. דווקא בגלל הפגיעה בשמו הטוב של אדם או במשלח ידו יש לנקוט בזהירות רבה ולהכיר בחובה כאמור רק במקרה מתאים (ראו לענין זה סיכום הדברים, שנהר, 282-2859);
כאמור, יש להבדיל בנדון בין חובת פרסום לבין האפשרות (לפי בחירה) לפרסם. בלשונו של שנהר, 282-283 – "העובדה שאדם רשאי לפרסם אינפורמציה מסוג מסויים לא מעידה על כך שהוא חייב לעשות כן". אלא שהעדר חובת פרסום, לא תעניק את ההגנה האמורה.
לכן ניתן לסכם ולומר כי הגנת 15(2) לחוק אינה עומדת לעירייה בהתייחס לפרסום הנדון.
367. הגנת סעיף 15(3) לחוק:
התקנה מצוטטת בסעיף 358 לעיל.
האם הגנה זאת התקיימה בענייננו?
לתחולת הגנה זאת יש ארבעה תנאים מצטברים, כדלקמן:
ענין אישי כשר כלשהו שהצדיק את הפרסום;
תוכן הפרסום נועד להגן על אותו ענין;
הפרסום הופנה רק לאנשים מסויימים שזהותם מתחייבת מהוראת הסעיף;
הפרסום נעשה בתום לב.
נבחן אם המרכיבים הנ"ל מתקיימים במקרה דנן:
ענין אישי כשר שהצדיק את הפרסום – חשדה של העירייה כי התובעת נוטלת ממנה כספים שלא כדין בהסתמך על חשבונות מנופחים, הוא ענין אישי כשר (שנהר, 294).
אך בכך לא די, ויש לשאול האם ענין זה הצדיק את הפרסום במתכונתו?
לטעמי התשובה שלילית. ענין זה הצדיק אכן הגשת תלונה במשטרה (ובכך הגנה נוספת לכאורה לעצם הגשת התלונה, בכפוף לקיום רכיב תום הלב, שכבר ציינו לעיל כי קיים כשדנו בנדון בעצם הגשת התלונה – וראה בנדון אף הסכמה לכאורית מטעם התובעים בסיכומיהם, סעיף 186, להערה זאת). ברם לנוכח הממצאים הראשונים של הבודק החיצוני ובהסתמך על גן אחד בלבד, לא שוכנעתי כי הדבר הצדיק בנסיבות דנן את הפרסום במתכונתו (הלא מדויקת) או בכלל בשלב המיידי שלאחר הגשת התלונה. היה ראוי להמתין זמן מה ולראות האם הבודק החיצוני בבדיקותיו או המשטרה בחקירותיה, מחזקים ולו במעט, את החשדות הראשונים שהובילו להגשת התלונה.
מכאן כי התנאי הראשון להגנת סעיף 15(3) לא התקיים במקרה דנן.
תוכן הפרסום נועד להגן על אותו ענין – במרכיב זה יש להקפיד שהפרסום לא יעבור את השיעור להגנת הענין האישי הכשר מבחינה הגיונית (שנהר, 296).
כפי שהרחבנו לעיל, הפרסום לטעמי עבר את השיעור הנדרש, בוודאי כשאינו מדוייק בחלקיו הרביעי והחמישי. סבורני כי מידת הצניעות היתה יכולה להועיל במקרה דנן על נסיבותיו (ממצאים ראשונים ובהסתמך על פרויקט אחד), ולהוביל את העירייה להימנע מפרסום הגשת התלונה, או להציג בצורה קצרה ומדוייקת, כפי שגם הבהרתי לעיל.
מכאן כי גם התנאי השני להגנת סעיף 15(3) לא התקיים במקרה דנן.
הפרסום הופנה רק לאנשים מסויימים שזהותם מתחייבת מהוראת הסעיף – מרכיב זה עוסק בתפוצת הפרסום, והמטרה היא שתהיה מוגבלת כהוראת הסעיף. ככל שהתפוצה רחבה יותר יש לבחון אם ההגנה על העניין האישי חייבה תפוצה רחבה (שנהר, 297);
במקרה דנן מדרג התפוצה יכול להיות כדלקמן:
תלונה במשטרה בלבד;
פרסום לקהל המקומי בעיר חדרה בלבד;
פרסום כלל ארצי;
הפרסום דנן הינו פרסום של מחלקת הדוברות של העירייה לעתונות/אמצעי התקשורת. במצב כזה העירייה צפתה או היתה יכולה לצפות כי הפרסום יגיע לתפוצה ארצית (כפי שאירע בפועל. כך למשל נספח 57 לת/12 מלמד כי הודעת הדוברות הגיעה לרשת ב' של הרדיו. היינו – תפוצה ארצית).
מענין לציין כי גנדלמן בתצהירו נ/10 ציין, כי בפרסום רצה להביא לציבור המקומי את דבר הגשת התלונה (ראו סעיף 319(ד) לעיל). הייינו גנדלמן סבר כי תפוצת הפרסום תהיה מוגבלת, לתושבי חדרה בלבד. דא עקא שהודעת הדוברות (נספח 55 לת/12) הובילה בסופו של יום לפרסום ארצי של התלונה, ובכך נגרם נזק מוגבר לתובעים.
תפוצה ארצית צפויה כזאת אינה נכללת לטעמי עם המרכיב השלישי הנדון, ולכן גם הוא לא תקיים בענייננו.
תום הלב בהגנה על ענין אישי כשר – במסגרת בחינת תום הלב בנדון, ישים בית המשפט דגש על השאלה אם המפרסם נקט באמצעים הנדרשים כדי לוודא שהוא עומד לפרסם דברים נכונים. כמו כן תיבחן מידת הפגיעה בפרסום ( שנהר, 298).
במקרה דנן ולאור דברינו לעיל לענין החלקים הרביעי והחמישי של הפרסום, למרות שבידי העירייה היה את כל המידע לדייק בהם, שוכנעתי כי מרכיב תום הלב לא התקיים.
לכן ניתן לסכם ולומר כי הגנת 15(3) לחוק אינה עומדת לעירייה בהתייחס לפרסום הנדון.
368. הגנת סעיף 15(4) לחוק:
התקנה מצוטטת בסעיף 358 לעיל.
האם הגנה זאת התקיימה בענייננו?
נקצר ונאמר, כי החלקים הרביעי והחמישי של הפרסום הנדון, על אי הדיוקים שבהם, במטרה להשחיר את תמונת המצב העובדתית לחובת התובעים, אינה בגדר הבעת דעה כלל ועיקר.
במצב דברים זה גם מרכיב תום הלב הנדרש בהגנה זאת נשלל.
לכן ניתן לסכם ולומר כי הגנת 15(3) לחוק אינה עומדת לעירייה בהתייחס לפרסום הנדון.
369. לאור כל האמור לעיל, ניתן לסכם ולומר כי בכל הקשור לפרסום הגשת התלונה (נספח 55 לת/12), לא הצליחה העירייה להוכיח כי קיימת לה הגנה מכוח החוק.
370. סיכום העילה הרביעית
לאור כל האמור לעיל יש לומר בהתייחס לעילה הרביעית כדלקמן:
עצם הגשת התלונה מוגנת מכח סעיף 15(8) לחוק (ואף לפי סעיף 15(3) לחוק, כפי שהערנו לעיל);
פרסום התלונה במתכונתה, באופן הכולל את החלקים הרביעי והחמישי שבה (כחלוקת הקטעים לעיל על ידי), אינו מקים לעירייה כל הגנה.

העילה החמישית – החלטתו של גנדלמן להגיש תלונה שניה למשטרה נגד התובעת בחודש דצמבר 2015, לאחר קבלת חוות דעת מומחים (שבח) בתביעה הכספית, והוראתו לפרסמה
371. העילה החמישית של כתב התביעה הוגדרה בכתב התביעה כהחלטת גנדלמן להגיש תלונה שניה למשטרה נגד התובעת בחודש דצמבר 2015, בגינה הוצאה הודעת דוברות מסודרת שהופצה לכל אמצעי התקשורת.
372. בסיכומיהם כבר נקטו התובעים גישה מרוככת קמעא, והודו שבחודש דצמבר 2015 לא הוגשה תלונה חדשה בענין התובעת/ים אלא עסקינן "בהרחבת התלונה מיום 31.3.2014 או 'החייאתה' בחודש דצמבר 2015, ופרסום הדברים" (ראו הכותרת מעל סעיף 210 לסיכומי התובעים).
373. את טענות הצדדים בנוגע לעילה החמישית פירטננו בהרחבה לעיל, בחלק הראשון של פסק דין זה.
יחד עם זאת, להבנת רקע הדברים נציין כי במסגרת התביעה הכספית הגישה העירייה שתי חוות דעת מומחה, שבח, מחודשים ספטמבר ונובמבר 2015. הראשונה עסקה בגני הילדים והשניה בבתי הספר, והכל בנוגע לביצוע עבודות התובעת במסגרת הסכם המסגרת ונשוא התביעה הכספית.
מטרת חוות הדעת היתה בדיקת חשבונות סופיים לעבודות שביצעה התובעת בבתי הספר ובגני הילדים, נשוא התביעה הכספית. במסגרת חוות הדעת האמורות ניסתה העירייה בתביעה הכספית להוכיח כי החשבונות אינם משקפים המציאות, והינם מנופחים.
בפסק הדין בתביעה הכספית דחיתי טענות העירייה בהסתמך על חוות דעת שבח, ואף הבעתי דעתי שלא לקבל ממצאי חוות דעת אלה. כך פסקתי לאחר שמיעת מומחה (וחקירתו) מטעם שבח.
לשם הקיצור נפנה לדבריי בסעיפים 117-202 לפסק הדין בתביעה הכספית.
374. רמי חסון ציין בתצהירו ת/12 לענין העילה החמישית כדלקמן:
א. העירייה החליטה להעביר את חוות דעת שבח למשטרה, במקום להשאירם לבירור במסגרת התביעה הכספית האזרחית;
ב. בחודש 12/2015 הגישה העירייה תלונה נוספת נגד התובעת, בהסתמך על שבח;
ג. דבר הגשת התלונה השניה פורסם במקומון "חדשות חדרה" ביום 25.12.2015 ובאתר blinker ביום 24.12.2015. בכתבות נרשם כי התלונה השניה הוגשה על ידי מנכ"ל העירייה זגדון (נוסח הפרסום צויין במלואו בסעיף 165 לת/12. כן צורפו הכתבות כנספחים 80 ו-81 לת/12).
ד. בכתבות צויין גם כדלקמן:
"סגנית ראש העיר, חדווה יחזקאלי, מסרה השבוע: 'נעשתה כאן עבודת בדיקה יסודית ומקתועית שחשפה מצב מזעזע בו מליוני שקלים מכיסו של משלם המיסים, כמעט ונשדדו. כותבי הדו"ח (שבח – ח"ש) לא רק שעומדים מאחורי הבדיקה, אלא גם מעידים במטרה על הממצאים שלהם. אנחנו מאמינים כי הצדק ייצא לאור מבל שתושבי חדרה יינזקו'".
ה. ביום 1.1.2016 פרסם המקומון "חדשות חדרה" כתבת המשך לענין הגשת התלונה ונשואת כותרת "בקרוב מצעד נחקרים בעירייה", שצורפה כנספח 82 לת/12.
ו. ביום הגשת התלונה השניה כבר הוגש בתביעה הכספית תצהירו של מייזל, והעירייה ידעה כי החשבונות הטרום סופיים נשוא התביעה הכספית כבר נבדקו ואושרו על ידי המפקחים החיצוניים.
ז. התלונה השניה הוגשה על ידי זגדון, כעולה מחקירתו בבקשת החסינות, במטרה לפגוע בתובעת, הגם שהתלונה הראשונה מיום 31.3.2014 נסגרה כבר ביום 18.12.2014 מחוסר אשמה.
ח. גרסתו של גנדלמן בחקירתו בבקשת החסינות, כי לא היתה כל תלונה חדשה בחודש 12/2015 אלא הוספת ממצאים חדשים לתלונה מחודש 3/2014, אינה אמת.
ט. בנוסף, בתגובה לפרסומים האמורים לא ציינה העירייה או מי מטעמה, כי אין עסקינן בתלונה חדשה. בנוסף – בכתבות (נספחים 80-81 לת/12) גם צוטטו דבריה של סגנית ראש העיר חדווה יחזקאלי כמובהר לעיל, מהם עולה לכאורה כי עסקינן בהגשת תלונה שניה ולא הרחבת התלונה הראשונה (שוב נעיר, כי בסיכומיה כבר חזרו התובעים מהטענה כי הוגשה תלונה שניה חדשה).
י. בחודש יולי 2016 רמי חסון זומן לחקירה באזהרה שנמשכה יום שלם במשטרת עכו בקשר לתלונה השניה. עם סיום החקירה צולם מכל כיוון ונלקחו ממנו טביעות אצבעות, וההשפלה היתה גדולה.
375. נבחן כעת את גרסת עדי העירייה באשר להגשת ה"תלונה" השניה בחודש 12/2015.
376. גנדלמן נחקר במסגרת בקשת החסינות גם על ה"תלונה" מחודש 12/2015.
גרסתו סוכמה בסעיף 16(ד) להחלטת החסינות במילים הבאות:
"הגשת תלונה נוספת בחודש דצמבר 2015 ופרסומה – לדברי גנדלמן הוא לא יזם ולא הורה על הגשת תלונה נוספת במשטרה. למיטב ידיעתו גם אין מדובר בתלונה נוספת, אלא הגשת ממצאים חדשים המתייחסים לתלונה מיום 31.3.2014 (חוות הדעת של חברת שבח). באשר לפרסום ה"תלונה" השניה, לא ידוע לגנדלמן על פרסום האמור באמצעות דוברות העירייה. בכל מקרה הוא לא הורה על הוצאת הודעה כאמור".
377. בתצהירו נ/10 מסר גנדלמן לענין הגשת ה"תלונה" בשנת 2015 את העובדות הבאות:
א. לצורך ניהול התביעה הכספית שכרה העירייה את שבח לבדיקה יסודית של חשבונות התובעת. לאחר בדיקות מעמיקות הגישה שבח את חוות דעתה לעירייה בחודש 12/2015. מחוות הדעת עלה כי דרישות התשלום של התובעת היו גבוהות ולא תאמו המציאות. חוות הדעת אף כללו ממצאים שתאמו את ממצאי הבודק בר זיו, שהובילו להגשת התלונה ביום 31.3.2014;
ב. במצב דברים זה, ולאחר לימוד חוות הדעת של שבח על ממצאיהן החליט זגדון, מנכ"ל העירייה, על פי שיקול דעתו, למסור את חוות הדעת בשלמותן למשטרה במסגרת התלונה שכבר הוגשה נגד התובעת בחודש 3/2014 (היינו אין מדובר בהגשת תלונה חדשה);
ג. החלטתו של המנכ"ל האמורה היתה עצמאית, ללא הנחיה או הוראה שלו (של גנדלמן), והוא מגבה את החלטתו, ורואה בה דבר שהיה נכון לעשות.
ד. בניגוד לטענת התובעים בכתב התביעה, דוברות העירייה לא הוציאה הודעה כלשהי לתקשורת בדבר הגשת חוות הדעת או הגשת תלונה נוספת למשטרה.
ה. הפרסומים שציינו התובעים על אודות הגשת "תלונה" בשנת 2015 (נספחים 80-82 לת/12) לא נעשו ביוזמתו ו/או בידיעתו ו/או על דעתו ו/או על דעת העירייה. הוא ו/או העירייה אינם אחראים עליהם או על תוכנם. תגובתה של חדווה יחזקאלי שצוטטה בחלק מהכתבות, לא ניתנה בהוראתו ולא התבקש אישורו לדבריה. זאת הגם שמסכים לדברים המצוטטים מפיה, ככל שאמרה אותם;
ו. גנדלמן מפנה לכתבה נספח 82 לת/12, כתבת ההמשך, מיום 1.1.2016 בחדשות חדרה. שם נרשמה עובדת שליחת מכתבו של רמי חסון בן 10 עמודים למבקר המדינה עם העתק לפרקליט המחוז, בו השתלח בצורה חסרת תקדים בגזבר העירייה חריף וביועצת המשפטית שרוני, על אישור עבודות לתובעת כשלא היה כסף בקופת העירייה. דבר זה מלמד לכאורה כי רמי חסון הוא שיזם את פרסום הכתבה;
ז. רמי חסון הוא שהגיש נגדו (נגד גנדלמן) תלונה במשטרה, וכך גם נגד זגדון ובכירים נוספים בעירייה, ודאג לפרסם זאת ברבים. תלונה זאת נסגרה ללא חקירת מי מהנילונים באזהרה. זאת בהעדר תשתית ראייתית מספקת המבססת חשד לביצוע עבירה פלילית (ראו מכתב פרקליטות מחוז חיפה בנדון – נספח 79 לת/12);
378. גנדלמן נחקר חקירה נגדית על תצהירו בישיבת יום 19.5.2021 ובהקשר לעילה החמישית אישר כי בחודש 12/2015 חדווה יחזקאלי היתה סגן ראש העיר בשכר (עמ' 1300 לפרו' שו' 18-22).
379. זגדון גם התייחס לפנייה למשטרה בשנת 2015 כבר בחקירתו בבקשת החסינות. הוא ציין גם שם כי אין עסקינן בתלונה חדשה אלא בעיבוי חומרים לתלונה מיום 31.3.2014.
זגדון ציין בחקירתו בבקשת החסינות, כי לאחר קבלת חוות דעת שבח, הוא הלך למשטרה ומסרן לידיה, כחומר חיזוק לתלונה שהגיש ביום 31.3.2014 (עדותו של זגדון עמ' 129 לפרו' שו' 8; עמ' 130 לפרו' שו' 1; עמ' 137 לפרו' שו' 10).
380. בתצהירו נ/8 חזר זגדון על הדברים, בציינו כדלקמן:
א. הפנייה למשטרה בשנת 2015 לא היתה "תלונה שניה" כטענת התובעים, ולא מדובר בתלונה כלל. לאחר קבלת חוות הדעת של שבח והממצאים החמורים שבהם בנוגע לחשבונות התובעת, "ובהתאם לבקשת המשטרה להעביר לה ראיות נוספות ככל שיגיעו לידינו" (סעיף 28), החליט להעביר את חוות הדעת לידי המשטרה. זו היתה מטרת פנייתו למשטרה בחודש 12/2015;
העתקי חוות הדעת צורפו כנספח 5 לנ/8.
ב. פנייתו למשטרה היתה בתום לב מתוך אמונה כנה בנכונות חוות דעת שבח והממצאים החמורים שבה;
ג. באשר לפניה הנדונה למשטרה בחודש 12/2015 – לא הוצאה כל הודעת דוברות של עיריית חדרה. העירייה או מי מהנתבעים אינם אחראים לפרסומים שבוצעו באמצעי תקשורת פרטיים.
381. זגדון נחקר על פנייתו הנדונה למשטרה בחודש 12/2015 בישיבת יום 15.3.2021, ותמציתה כדלקמן:
א. לטעמו העובדות מדו"ח הביניים של בר זיו ולאחר מכן מחוות דעת של שבח, היו קשות בכל הקשור להתנהלות התובעת (עמ' 1115 שו' 35-36);
ב. הוא לא ידע בזמן אמת על סגירת התלונה הראשונה מחוסר אשמה. למיטב הבנתו התיק לא נסגר לגמרי.
נצטט דבריו במדויק:
"... למיטב הבנתי התיק לא נסגר לגמרי מפני שמאוחר יותר מה שאתם קראתם תלונה שנייה, הרי ברור לכם שאין תלונה שנייה. היה סיכום עם רב פקד סופר או עם החוקר שלו אני כבר לא זוכר עם מי, ככל שיהיו חומרים נוספים נא תעביר לנו. ברגע שהתבשל החומר של שבח מהנדסים אני הגעתי למשטרה עוד פעם על מנת לתת להם את הספר עב הכרס של שבח מהנדסים. מפני שהיו שם דברים שהם לא עניינים של התפלפלות משפטית, עניינים עוד פעם שחור לבן. יש שורות ביוב או אין שורות ביוב, יש מתקני משחקים או אין מתקני משחקים" (עמ' 1116 לפרו' שו' 5-11);
כשנשאל אם נכון שהוגש ערר על ההחלטה לסגור התלונה השנייה מחוסר אשמה, השיב:
"אני לא זוכר אם זה ערר אבל אני חושב שצריך היה לפתוח את התיק, והעובדה שהלכתי עוד פעם כפי שהתבקשתי כשיש חומר חדש, ואני אשמח לדעת שהתלונה שרירה וקיימת (עמ' 1120 לפרו' שו' 14-16);
הוא אישר כי ביומנו (ת/13) נרשמה פגישה עם רב פקד אלי סופר ליום 16.12.2015 בשעה 09:00 להגשת חוות דעת שבח. הוא לא התייעץ עם כל גורם בעירייה טרם העברת חוות דעת של שבח למשטרה (עמ' 1120);
באשר לפרסומי הפניה למשטרה בשנת 2015, השיב:
"אני לא זוכר שהיו פרסומים, נדמה לי שאמרו לי שהיה משהו כזה. וגם פה לא הכוונו, לא ביקשנו, לא אישרנו, לא יודע על מה מדובר" (עמ' 1121 לפרו' שו' 12-13);
כשהופנה לנספחים 80-82 לת/12, שם גם רואים תגובה של חדווה יחזקאלי סגן ראש העיר בשכר אז, ונשאל האם קיבלה אישור להתראיין השיב, שברגיל עובד עירייה לא יכול להתראיין על דעת עצמו אלא באישור יועץ התקשורת של העירייה (מחלקת דוברות). במקרה הנדון, תגובתה של חדווה יחזקאלי הדבר שונה. היא נבחרת ציבור. בלשונו:
"נבחרי ציבור זה עולם בפני עצמו, ממש לא קשורים לדרך המקצועי. יכולה לעשות גברת יחזקאלי סגנית ראש עיר באותה תקופה מה שהיא רוצה, בטח בתחום התקשורתי, היא לא כפופה לא לפקודת העיריות..." (עמ' 1121 לפרו' ש'ו 31-35).
הדגיש זגדון כי כך הם פני הדברים אפילו כשחדווה יחזקאלי היתה באותה עת סגן ראש עיר בשכר. היא אינה כפופה להוראות, אפילו לא שלו כמנכ"ל העירייה. ככזאת היא לא צריכה לקבל אישור להתראיין לתקשורת, אפילו אישור ראש העיר (עמ' 1122 לפרו' שו' 1-5).
הוא אינו יודע מהיכן חדווה יחזקאלי יודעת את הפרטים שמסרה בתגובתה לכתבות, והמליץ לב"כ התובעים לזמן אותה לעדות ולשאול אותה שאלה זאת. הוא אינו זוכר שסיפר לה זאת (עמ' 1122 לפרו' שו' 17-21);
382. שרוני, חריף וקימלדורף, שהובאו לעדות על ידי העירייה, שללו בתצהיריהם כל קשר לפניה למשטרה בשנת 2015 ולפרסום הדברים.
383. שרוני בחקירתה מיום 21.2.2021 ציינה כי לא ידעה על פנייתו של המנכ"ל זגדון למשטרה עם חוות הדעת של שבח. הוא לא אמר לה על כך דבר מראש (עמ' 948 לפרו' שו' 8-17).
384. אלה העדויות עימן אכריע בעילה החמישית.
385. בבחינת עילה זאת גם נבחין (כפי שעשינו בעילה הרביעית) בין עצם הפניה הנוספת למשטרה לבין הפרסום הנטען על דבר הפניה הנוספת בשנת 2015.

עצם הפניה למשטרה בשנת 2015 עם חוות דעת שבח
386. כאמור התובעת בסיכומיה כבר ריככה טענתה במסגרת העילה החמישית, והסכימה להודות, במה שטענו גנדלמן וזגדון כבר בחקירתם בבקשת החסינות, כי אין עסקינן בתלונה חדשה, אלא בהרחבת התלונה הראשונה או עיבויה. היינו פנייתו של זגדון למשטרה עם חוות דעת שבח בחודש 12/2015 היתה במסגרת התלונה הראשונה.
387. נזכיר כי התלונה הראשונה נסגרה מחוסר אשמה כבר ביום 18.12.2014. זגדון לא ידע לומר בצורה ברורה וחד משמעית אם ידע על סגירת תיק התלונה מיום 31.3.2014 מחוסר אשמה בזמן אמת ו/או אם הוגש ערר על ידי העירייה על החלטת הסגירה. לטענתו הוא סבר כי התיק לא נסגר סופית (ראו סעיף 381(ב) לעיל).
זאת לעומת הרשום במכתבו של ב"כ העירייה וגנדלמן מיום 16.6.2015 לב"כ התובעים (נספח 71 לת/12), שם ציין בסעיף 5 כי:
"על כל פנים, ולמען הסדר הטוב, יובהר כי מרשיי אמנם מכבדים את החלטת המשטרה לסגור את תיק החקירה, אך סבורים כי לא היה מקום לסגור את התיק, ולפיכך הגישה העירייה ערר על ההחלטה לפרקליט המחוז".
מכאן ניתן לקבוע בסבירות ראויה, כי העירייה ידעה כבר במחצית שנת 2015 כי תיק התלונה מיום 31.3.2014 נסגר.
נציין כי הגם שצוין במכתב האמור כי הוגש ערר על החלטת הסגירה, העתק ממנו לא הוגש כלל כראיה בתיק הנדון. יותר מזה – גנדלמן בעדותו ציין כי לא הוגש ערר על החלטת סגירת תיק התלונה מיום 31.3.2014 (ראו סעיף 279(כב) לעיל).
388. האם במצב כזה מסירת חוות דעת של שבח למשטרה, כחלק מהתלונה מיום 31.3.2014 שנסגרה בחודש 12/2014 והדבר היה ידוע לעירייה, שוללת הגנה מכח חוק?
לטעמי התשובה שלילית.
שוכנעתי כי ההגנה שמצאנו, שקיימת לעצם הגשת התלונה מיום 31.3.2014, קיימת גם לגבי מסירת מסמכי חוות דעת שבח למשטרה על ידי זגדון בחודש 12/2105. כאמור עסקינן במסמכים שהוגשו במסגרת אותה תלונה, ואין עסקינן בתלונה חדשה, כפי שאף הודו בכך התובעים בסיכומיהם.
נבהיר מיד הנימוקים לכך.
389. בפסיקה אכן נקבע, כי מתלונן החוזר חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כמוטעית לא ייהנה מהגנת סעיף 15(8) לחוק. זאת כיוון שאז יישלל תום ליבו.
שנהר, עמ' 304;
ענין שטרית;
ענין דניאל, פסקה 69.
במקרה דנן איני סבור כי עסקינן במתלונן (העירייה באמצעות זגדון) החוזר חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כמוטעית, ואפילו תוך הנחה כי במועד הפניה למשטרה בחודש 12/2015 כבר ידע זגדון על סגירת התיר מחוסר אשמה. זאת מטעמים כדלקמן:
זגדון לא הגיש תלונה חדשה. הוא רצה להפנות תשומת ליבה של המשטרה לחוות דעת שבח, בהן לכאורה היו ממצאים חמורים נגד התובעת והחשבונות שהגישה, נשוא התביעה הכספית;
עסקינן בחוות דעת שהגיעו לידי העירייה רק סמוך להגשתן למשטרה.
זגדון פעל כך בהתאם להנחיית המשטרה, כי כל חומר חדש בסוגיית התלונה מיום 31.3.2014 יוגש למשטרה (ראו האמור בסעיפים 380(א) + 381(ב) לעיל). גרסתו זאת של זגדון לא נסתרה.
זגדון האמין, עת מסר את חוות הדעת של שבח למשטרה בחודש 12/2015, באמיתות ממצאי חוות דעת שבח, שהצטרפו לטעמו לממצאיו של בר זיו (ראו בנדון סעיפים 380(ב)).
390. מכאן לטעמי, לא ניתן לומר כי בפנייתו של זגדון למשטרה בחודש 12/2015 עם חוות דעת שבח (שהיו חדשות לאותו מועד) עסקינן "בחזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כמוטעית" השוללת את הגנת סעיף 15(8) לחוק, כפי שצוין בפסיקה ובספרות שהוזכרו לעיל.
הפנייה נעשתה על בסיס חומר חדש ועדכני אז (חוות דעת שבח) שהאמין באמונה תמימה כי מחזק החשדות נגד התובעת עליהן התלונן ביום 31.3.2014.
391. נדגיש שוב – האמנתי בכנות פנייתו של זגדון למשטרה בחודש 12/2015, וכי האמין כי חוות דעת שבח יכולים לחזק, ולעבות, את תוכן תלונתו מיום 31.3.2014 (נפנה לעדותו בסעיפים 379-381 לעיל).
אמונתי גם נובעת מהעובדה כי זגדון עשה בדיוק כפי שהתבקש על ידי המשטרה בדבר הגשת חומר חדש, ככל שיגיע, לידיו והנוגע לתלונה שהגיש ביום 31.3.2014.
בידה, ובשיקול דעתה של המשטרה, היה לא להמשיך ולחקור את החשדות האמורים, למרות קבלת חוות דעת שבח כפי שנמסרו לידיה על ידי זגדון בחודש 12/2015 לנוכח סגירת תיק התלונה מיום 31.3.2014; או להמשיך ולחקור למרות סגירת התיק מחוסר אשמה (והמשטרה, כעולה מתצהירו של התובע, בחרה באפשרות השנייה).
392. במצב דברים זה סבורני, כי פנייתו של זגדון למשטרה בחודש 12/2015 במטרה למסור להם את חוות דעת שבח, נכללת בהגנת סעיפים 15(8) או 15(3) שפורטו בהרחבה לעיל בכל הקשור לעצם הגשת התלונה מיום 31.3.2014. זאת כיוון שפניה זאת היתה חלק מהתלונה האמורה, כגרסת העירייה בסיכומיה (סעיף 138). כל דברינו בעילה הרביעית לעניין עצם הגשת התלונה רלוונטיים גם לפניה משנת 2015, לרבות דברינו בנוגע ל"שומרי הסף" לגביהם גם טענו התובעים בהתייחס לעילה החמישית.

פרסומים בדבר פנייתו של זגדון למשטרה בשנת 2015
393. בכתב התביעה ייחסו התובעים את המקור לפרסומים באמצעי התקשורת בדבר הפניה של זגדון למשטרה בשנת 2015 למסירת חוות דעת שבח, להודעה שנמסרה על ידי דוברות העירייה (ראו סעיף 371 לעיל).
הן גנדלמן והן זגדון הכחישו כי הוּצאה הודעת דוברות העירייה בעניין פנייתו של זגדון למשטרה בשנת 2015 (ראו סעיפים 376, 377(ד) ו- 380(ג) לעיל).
394. בתצהירו ת/12 של התובע כבר הושמטה העובדה הנטענת, כי הפרסום הנדון נעשה באמצעות הודעת הדוברות, אלא צוין רק כי הפניה למשטרה בשנת 2015 פורסמה (ראו סעיף 374(ג) לעיל).
395. במצב דברים זה אני קובע כי מקור הפרסומים לפנייתו של זגדון למשטרה בשנת 2015 (נספחים 80-82 לת/12) אינם בהודעת דוברות של העירייה, כטענת התובעים בכתב התביעה.
396. התובעים הבינו את חולשת טענתם כי מקור הידיעות בדבר הפניה של זגדון למשטרה בשנת 2015 היא הודעת דוברות, ולכן טענו בסיכומיהם כי מקור הפרסומים הוא זגדון ו/או העירייה, כיוון שמצויים בהם פרטים מוכמנים שיכולים להימסר רק מפי מקור יודע דבר בעירייה (סעיף 214 לסיכומים). לכן העירייה ביצעה כלפי התובעים את עוולת לשון הרע מכוחו של סעיף 11(א) לחוק (עליו עמדנו גם לעיל).
טענה זאת חדשה היא ועלתה לראשונה רק בסיכומים. היא לא נטענה בכתב התביעה (שם המקור יוחס לדוברות העירייה) ואף לא בתצהירו של התובע (ת/12).
ידועה ההלכה כי אין לשעות לטענה הנטענת לראשונה בסיכומים [ראו לעניין זה: ע"א 1184/04 גרשון קרויזר נ' אנטשיל שוורץ, פסקה 18 (15.4.07)].
זאת מעבר לעובדה כי עדי העירייה, גנדלמן וזגדון בראשם, הכחישו כל קשר לפרסומי הפניה למשטרה בשנת 2015, ולא נשאלו בחקירתם על פרט מוכמן כזה או אחר (להבהיר כי אכן מדובר בכלל בפרט מוכמן) בפרסומים האמורים, שיכולים לכאורה ללמד על מקור מוסר המידע לאמצעי התקשורת.
התובעים היו יכולים להגיע אולי למקור הידיעה, אם היו מזמנים לעדות את הגב' חדווה יחזקאלי שתגובתה הלכאורית לכתבות הופיעה בכתבות עצמן (נספחים 80 ו-81 לת/12, כמפורט ומצוטט בסעיף 374(ד) לעיל). אך אפילו את הגב' יחזקאלי התובעים לא טרחו להזמין לעדות, ללא סיבה סבירה.
יותר מזה – אפילו לא ניתן לאמת אם אכן התגובה המיוחסת לגב' יחזקאלי בחלק מהכתבות, אכן ניתנה על ידה. נפנה בנדון לעדותו של גנדלמן (סעיף 377(ה) לעיל) בה התייחס לתגובתה הלכאורית של הגב' יחזקאלי, ככל שאכן אמרה אותה. היינו קיים ספק אם התגובה המופיעה בחלק מן הכתבות אכן ניתנה על ידי הגב' יחזקאלי.
עובדה זאת (אי זימונה של הגב' יחזקאלי לעדות על ידי התובעים) יש בה לפעול לחובת גרסתם של התובעים, כי מקור המידע לפרסומים הוא מהעירייה.
397. בכל אופן תגובתה של חדווה יחזקאלי שהופיעה בשתי כתבות אינה מלמדת בהכרח או בסבירות ראויה כי היא מקור המידע לכתבות בדבר פניית זגדון למשטרה בשנת 2015. תגובתה ניתנה לכתבות, וניתן להניח בסבירות ראויה, כי תגובתה ניתנה לאחר פניה של אמצעי התקשורת אליה להגיב על הכתבות (אך לא כיוזמת את פרסומן או כמקור המידע לכתבות, אחרת לא היה צריך לפנות אליה לקבלת תגובה).
כאמור היו יכולים התובעים לברר נקודה זאת מול הגב' יחזקאלי, אך לא זימנו אותה לעדות.
מעניין כי התובעים בסיכומיהם מלינים דווקא, כי העירייה נמנעה מלהעיד את חדווה יחזקאלי, ורוצים להסיק מכך הסקות לחובתה. ברם נזכיר כי העירייה, באמצעות גנדלמן וזגדון ויתר עדיה, הכחישו כל קשר לפרסומי פנייתו של זגדון למשטרה בחודש 12/2015. על התובעים היה להפריך הכחשות אלה, ולכך נועד סעיף 18 לחוק עליו עמדנו גם לעיל, בקבעו:
"הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות...".
ברם התובעים לא עשו המאמץ אף להביא את הגב' יחזקאלי לעדות, כפי שציינו לעיל. העיר להם על כך זגדון בחקירתו (ראו סעיף 381(ו) לעיל), תוך הדגשה כי הוא אינו מקור המידע של הגב' יחזקאלי.
לכן שוכנעתי לקבוע, לא הוכח על ידי התובעים כי חדווה יחזקאלי היא המקור לכתבות.
398. כאמור, עצם תגובתה של הגב' יחזקאלי לכתבות אינה מלמדת כי היא המקור למידע המופיע בהם.
כאן נציין, כי בכתבת ההמשך מיום 1.1.2016 צוינה תגובה של "גורם המקורב מאוד לקבלן חסון", על פיה:
"חבל מאוד שהם עושים את הבדיקות האלה אחרי שהם מגישים תלונה. היה עדיף שהם יבדקו קודם את עצמם ומה הם עשו לא בסדר. הרי רמי חסון לא הכריח אף אחד לתת לו עבודה, ובטח שלא לשלם לו. אם לא היה כסף בקופה, איך יכול להיות שהעירייה התחייבה?".
לכאורה ניתנה פה תגובה מטעמו של המקורב לרמי חסון, אז האם על אותו משקל (בהתייחס לתגובתה של הגב' יחזקאלי) נאמר כי המקור לכתבות זה אותו מקור מקורב מאוד לרמי חסון?!
נזכיר כי באותה כתבת המשך אף צוינה עובדת שליחת מכתבו של רמי חסון למבקר המדינה, עם העתק לפרקליט המחוז (ראו סעיף 377(ו) לעיל) שגרמה לגנדלמן לסבור, כי אולי המקור לכל הכתבות הנ"ל הוא רמי חסון עצמו!
399. העובדה כי הגב' יחזקאלי הגיבה לכאורה לכתבות אין פרושה כי תגובתה אושרה על ידי מחלקת דוברות העירייה. בנדון ראו דבריו של זגדון בסעיף 381(ה) לעיל, ודבריו בנדון משכנעים.
גנדלמן גם הכחיש, והכחשתו לא נסתרה, כי היה מעורב במישרין או בעקיפין בתגובתה של הגב' יחזקאלי (ראו סעיף 377(ה) לעיל).
בכל אופן תמוהה העובדה כי התובעים בחרו שלא לתבוע את הגב' יחזקאלי באופן אישי במסגרת תובענה זאת, על חלקה בפרסומים האמורים, ככל שסברו שהיא המקור להם (תמיהה זאת הוזכרה בסיכומי העירייה, סעיף 137). משלא עשו כן – כנראה יודעים או סבורים הם כי איננה המקור להם.
400. אציין כי בכתבת ההמשך בחדשות חדרה מיום 1.1.2016, (נספח 82 לת/12) צוינה לכאורה תגובת עיריית חדרה כדלקמן:
"נזכיר כי כל פרשת רמי חסון נמצאת בחקירת מחלק ההונאה של מרחב חוף. באשר לטענותיו של רמי חסון נדגיש כי אין בכוונתנו לשבש הליכי חקירה וברור לנו כי מר חסון לא פעל לבד והוא וחבריו מהקדנציה הקודמת יצטרכו לתת את גרסתם במשטרה. צר לנו כי מר חסון בוחר לפגוע ולהאשים עובדים נאמנים בעירייה בטענות שונות".
העירייה בכתב הגנתה הכחישה תגובה זאת, ועל הכחשה זאת יצאו התובעים חוצץ בסיכומיהם (סעיף 219). דא עקא שהתגובה מטעם "עיריית חדרה" היא אנונימית. לא נאמר בה מי הגיב מטעם העירייה, והתובעים אף לא הוכיחו את זהות המגיב מטעם העירייה.
לכן לא ברור מדוע יצא קצפם של התובעים על הכחשה זאת של התגובה מטעם עיריית חדרה!
בכל אופן, דווקא מתגובה זאת עולה לכאורה, כי העירייה אינה מקור הפרסומים בשנת 2015, שהרי גם בתגובתה (ודוק "תגובה", כפי שניתנה לחלק מהכתבות תגובה לכאורית של חדווה יחזקאלי ושל מקורב לרמי חסון) העדיפה העירייה, באמירה די לקונית (להבדיל מהודעת הדוברות לאחר הגשת התלונה מיום 31.3.2014, נספח 55 לת/12), להשאיר העניין לחקירת המשטרה ולא לשבש חקירה בנדון.
יותר מזה, הכותרת של כתבת ההמשך האמורה היא – "בקרוב מצעד נחקרים בעירייה". בגוף הכתבה נרשם שבקרוב יזומנו חלק מעובדי העירייה, ביניהם גם עובדים בכירים, לחקירה בנוגע לעבודות וחשבונות התובעת. סבורני כי לעירייה אין אינטרס לפרסם כתבה שכזאת על עובדי עירייה בכירים. בכך תמיכה נוספת לגרסת עדי העירייה, כי העירייה אינה מעורבת בפרסום פנייתו של זגדון למשטרה בשנת 2015.
401. מעבר לצורך אציין כי תגובתה הלכאורית של הגב' יחזקאלי לגופה וכשלעצמה (מצוטטת במלואה בסעיף 374(ד)), שהינה תמציתית, יכולה לטעמי לחסות תחת הגנת סעיף 15(4) לחוק שהזכרנו לעיל. היינו הבעת דעה על התנהגותם של התובעים בקשר לעניין ציבורי. דברינו לעניין הגנה זאת בעילה הראשונה יפים גם לעניין תגובה זאת.
בכל אופן, ככל שהתובעים לא סבורים כך ויש להם טענות בהקשר של לשון הרע לעניין עצם תגובתה הלכאורית של הגב' יחזקאלי כפי שמופיעה בחלק מהפרסומים, היתה בפניהם האפשרות לתבוע את הגב' יחזקאלי באופן אישי במסגרת תביעה זאת או אחרת, והם לא עשו כן.
402. על כן כאמור, שוכנעתי לקבוע כי התובעים לא הוכיחו לי, שמקור המידע בדבר הפניה של זגדון למשטרה בחודש 12/2015 מקורם בעירייה ו/או במי מעובדיה.
מכאן שאין מקום לייחס לעירייה את מקור המידע לאותם פרסומים נספחים 80 עד 82 לת/12. לכן גם אין מקום להקמת כל עילה מכוח החוק נגד העירייה בגין פרסומים אלה לפי סעיף 11(א) לחוק.
403. משאלה ממצאינו ומסקנותינו, אני מורה על דחיית העילה החמישית נגד העירייה.

סיכום עילות התביעה
404. לאור כל דברינו לעיל, ובהתייחס לעילות התביעה יש לומר כדלקמן:
א. עילות התביעה הראשונה (נגד גנדלמן אישית), השלישית (ועדת השלושה) ו החמישית (מסירת חוות דעת שבח למשטרה בחודש 12/2015 על ידי זגדון כחלק מהתלונה מיום 31.3.2014 ופרסומה, ו/או היות העירייה או מי מעובדיה המקור לפרסום הפניה למשטרה) נדחות בזאת;
ב. העילה השנייה מתקבלת בחלקה, בהתייחס לפרויקט עמל, ונדחית לגבי יתר העבודות שפורטו במסגרת עילה זאת;
ג. העילה הרביעית נדחית לעניין עצם הגשת התלונה ביום 31.3.2014 ומתקבלת לעניין פרסום הגשת התלונה בהודעת דוברות העירייה (נספח 55 לת/12) וממנה ליתר אמצעי התקשורת שפרסמו את דבר הגשת התלונה (כפי שהרחבנו לעיל).

שאלת הנזק
405. את הסעדים הכספיים הנתבעים בתובענה זאת פירטנו בסעיפים 16-19 לעיל. זאת כמובן בהנחה שכל העילות נשוא התובענה היו מוכחות כדבעי במסגרת התובענה הנדונה.
406. התובעים טוענים כי בהתאם לחוות דעת מומחה מטעמם, רואה החשבון עופר מנירב (צורפה לכתב התביעה, נספח 19, ואף הוגשה וסומנה ת/1), פעולותיהם ומחדליהם של גנדלמן והעיריה גרמו לתובעת נזק כספי המסתכם ב- 17,336,000 ₪, אשר הועמד בכתב התביעה על סך של 10,000,000 ₪.
407. התובע בתצהירו ת/12 חוזר למעשה על עקרי חוות דעת מנירב, שעיקריה כדלקמן:
בחוות דעתו המומחה הסתמך על המסמכים והנתונים הבאים:

  • פסק הדין בתביעה הכספית
  • התקשרויות של התובעת עם לקוחות וצדדים שלישיים לביצוע עבודות שונות;
  • דוחות מבוקרים של התובעת לשנים 2008-2016 (הגם שלא צירפם לחוות דעתו);
  • אישורי גופים חיצוניים;
  • ניתוח פרויקט ובדיקת רווחיות באמצעות דו"ח שמאי המקרקעין גיל אברהמי, על אודות פרויקט הקמת מבנה ברחוב הגיבורים 98 בחדרה (שהינו פרויקט בוקשטיין, כפי שנראה להלן);
  • מסמכים ודוחות שונים שהופקו על ידי התובעת;
  • כתבי התביעה בתובענה הנדונה (טרם הגשתה);
  • שיחות עם גורמים בתובעת (בעיקר רמי חסון, כפי שיתברר להלן);

ב. אחד מנתוני הבסיס על פיהם בנה המומחה את חוות דעתו, היתה טענת התובעים בתובענה זאת, כי לאחר בחירות 2013 התובעת סולקה מכל אתר בו עבדה, סבלה מהכפשות באמצעי התקשורת, הוצאו עבודות מידיה וכו' (ראו סעיף 2.5 לחוות הדעת). היינו בסיס הנתונים היה, בין היתר, טענות התובעים בכתב התביעה הנדון במלואן.
ג. בפרק העוסק באובדן רווח עתידי ונזק כספי, מבהיר המומחה מנירב, כי כתוצאה מפעולות העירייה, נקלעה התובעת לקשיי נזילות עד כד סכנת קריסה וכינוס נכסים. מחזור ההכנסות של התובעת ירד כתוצאה מעצירת תשלומי העירייה, וכתוצאה מכך נמנעה ממנה היכולת לגשת למכרזים חדשים. כך למעשה נסתם הגולל על המשך פעילותה של התובעת.
המומחה ציין אף, כי קשיי הנזילות עקב אי תשלום חוב העירייה (נשוא התביעה הכספית) גרמו לתובעת לפטר עובדים ולא לקבל עבודות משמעותיות. כתוצאה מכך הסיווג הקבלני שלה נעצר.
שילוב כל הנ"ל, כך לגרסת המומחה בחוות דעתו, הביא לעצירת פעילות התובעת ולאובדן רווח מיידי ועתידי.
הוסיף עוד המומחה, כי מעבר לתובעת, גם לתובע (רמי חסון) נגרם נזק כספי משמעותי. הוא נאלץ למכור נכסים אישיים ולהזרים כספים לתובעת. נזק זה אינו מבוטא בערכים כספיים בחוות הדעת בגלל הקושי לאמוד את גובה הנזק.
כן ציין המומחה, כי ההאטה בפעילות העסקית של התובעת באה לידי ביטוי בדוחות הכספיים שלה. הכוונה לדוחות כספיים מבוקרים של התובעת לשנים 2008-2016. בשנים אלה רואים את עליית מחזורי ההכנסה של התובעת, עד ירידה בהכנסות עקב אי תשלום חובותיה של עיריית חדרה נשוא התביעה הכספית.
ניתן לראות כי בשנת 2014 יש גידול בהלוואות שלקחה התובעת עקב קשיי נזילות, ובמיוחד עקב נזק כספי שנגרם לתובעת עקב שינויי מתווה פרויקט בניה של התובעת ברחוב הגיבורים 98 בחדרה, מעסקת קומבינציה לעסקת מזומן רגילה. זאת כתוצאה מהכפשות העירייה את התובעת (עסקת בוקשטיין, אליה יש התייחסות נפרדת להלן של המומחה מנירב).
עסקת בוקשטיין הנזכרת לעיל, היתה אמורה להיות עסקת קומבינציה, והתובעת היתה צריכה לבצעו כקבלן מבצע. דא עקא שערב החתימה על הסכם בין בעלי המקרקעין לבין התובעת, בחודש אפריל 2014, הודיעו בעלי המגרש (משפחת בוקשטיין) לתובעת, כי בעקבות הפרסומים בעיתונות ובמדיה האלקטרונית בדבר הגשת תלונה למשטרה נגד התובעת ופרסום ההאשמות בה, הם דורשים לבטל את העסקה. בסוף התרצו בעלי הקרקע להפוך את העסקה, מעסקת קומבינציה לעסקת מזומן (תשלום מלא של התובעת את מחיר המגרש), שהינו רווחי פחות בעבור התובעת. זאת כאמור כיוון שהפכה מקבלן מבצע לקבלן בונה, והדבר גרם לה נזקים כספים שפורטו וחושבו בחוות הדעת (סעיף 3.5).
לאור כל האמור, הנזקים סוכמו בסעיף 4 לחוות הדעת כדלקמן:
  • אובדן רווח עתידי (מפעילות כקבלן מבצע) – 13,716,000 ₪;
  • נזק כספי מעסקת בוקשטיין (מפעילות כקבלן בונה) – 3,620,000 ₪;

סך הכל – 17,336,000 ₪.
408. המומחה מנירב נחקר על חוות דעתו ת/1 בישיבת יום 9.9.2020, ותמציתה כדלקמן:
א. ידוע לו כי הסכם המסגרת שבין העירייה לתובעת הוארך עד לחודש 2/2014. הוא גם יודע, כי לא היה כתוב בו שהעירייה מחוייבת להמשיך ולהאריכו עם התובעת (עמ' 254 לפרו');
ב. הוא לא יודע לומר איזה חלק מתביעת התובעת התקבל במסגרת פסק הדין בתביעה הכספית (עמ' 255 לפרו' שו' 14-15);
יחד עם זה הוסיף, כי אפילו תביעת התובעת לא התקבלה במלואה אלא בחלקה, נגרם נזק לתובעת עקב תשלומים שלא הועברו. בכל אופן בחישובי חוות הדעת הוא לקח בחשבון את הסכום שהתובעת זכתה בו בפועל בתביעה הכספית (עמ' 261 לפרו' שו' 4-13);
ג. את המידע בדבר הסיווג הקבלני שנעצר לגבי התובעת לנוכח ההאטה מפעילותה, הוא קיבל כהערכה של התובע רמי חסון (עמ' 257 לפרו' שו' 4-13);
ד. את המידע לגבי מכירת נכסים של התובע אישית (עמ' 6 לחוות דעתו), קיבל מהתובע (עמ' 257 לפרו' שו' 14-23);
ה. הסדר הכרונולוגי לקשיי התובעת הוא כך – תחילה היתה עצירת תשלומים מהעירייה, שגרמה ללחץ כספי לתובעת, ולאחר מכן גידול הלוואות של התובעת (עמ' 260 לפרו' שו' (1-13);
ו. אין לו מושג אם התובעת משתתפת היום במכרזים, ובכלל מה היא או התובע עושים היום (עמ' 260 לפרו' שו' 16-18);
ז. הוא עבר על דוחות התובעת עד שנת 2016. הוא לא צירפם לחוות דעתו (עמ' 261 לפרו' שו' 15-17);
ח. התובעת ביצעה שינוי מקבלן מבצע לקבלן בונה כדי להשיג עוד תחום, אחרת היתה קורסת (עמ' 262 לפרו' שו' 14-16);
השינוי האמור נתן לה אפשרות להמשיך ולהעסיק עובדים ולהתגלגל הלאה עסקית. אלמלא ביצעה השינוי התובעת היתה מגיעה לפירוק, כיוון שלא היתה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה. כן הוסיף כי ההתחייבויות של התובעת עקב השינוי קטנו. הוא לא יודע לומר בכמה קטנו, משום שאין לו את הדוחות של השנים שלאחר 2016 (עמ' 263 לפרו). היינו אין לו מידע על הפעילות של התובעת לאחר שנת 2016;
כשבית המשפט הקשה על המומחה ושאל איך ניתן לוודא את הערכתו, כי אלמלא השינוי מקבלן מבצע לקבלן בונה התובעת היתה נכנסת להליכי פירוק, במיוחד כשאחוז ההלוואות שהתובעת לקחה באותן שנים גדל (כמצויין בחוות הדעת), השיב כי הדבר ניתן לבדיקה ואימות רק לאחר שנים. בלשונו:
"תראה, זה לא במידי באותו רגע. ברגע שהחברה עושה את השינוי מקבלן מבצע לקבלן בונה החיסכון הוא לא מידי כבודו, משום שקבלן בונה הוא בונה לפני מספר שנים, זה לא שאתה רואה את זה בשנה אחת, אתה רואה את זה, פרויקט לוקח שלוש שנים לצורך הדוגמה, אתה בונה בניין לוקח שלוש שנים? אתה תראה אם היה רווח או לא היה רווח רק אחרי שלוש שנים, אתה לא תראה אותו בשנה הראשונה והשנייה משום שזה שלב הביצוע, אתה לא יודע את זה, לעומת קבלן מבצע שהסיפור הוא אחר, אני מקבל פרויקט, ביצעתי 20% מהפרויקט יש לי רווח של 20%, ביצעתי 40% יש לי 40%" (עמ' 263-264 לפרו');
תשובתו זאת של המומחה מנירב, לא עולה בקנה אחד עם תשובתו כי התובעת הפכה מקבלן מבצע לקבלן בונה ללא קשר לאירועים העירייה (עמ' 309 לפרו' שו' 11-15);
הרוב הגדול של עיסוקי התובעת בשנים המדוברות היה מפרויקטי הסכם המסגרת (התביעה הכספית) – (עמ' 265 לפרו' שו' 7-18);
כשנשאל האם כשזכתה התובעת בתביעה הכספית בסכום של כ-12 מליון ₪ מצבה של התובעת לא התאזן, השיב בשלילה. המומחה הסביר זאת כך:
"... מה שהוא קיבל הוא קיבל עבור עבודה שהוא ביצע בתקופה של עד 13'-14', זה הוא קיבל עבור עבודה שהוא ביצע, זה דבר אחד. עכשיו, מה שהנזק שנגרם לו כתוצאה מכל ההתנהלות הזאת הוא לא יכול היה להמשיך לעבוד בתחום שבו הוא עבד קודם, ומכיוון שהוא לא יכול היה להמשיך לעבוד בתחום שבו הוא עבד קודם, נגרם לו נזק וזה הנזק שיש פה, הוא בכלל לא קשור למה שהוא קיבל, אין שום קשר" (עמ' 266 לפרו' שו' 21-26);
כשנשאל, הרי התובעת נטלה הלוואות ניכרות כדי להמשיך "להתגלגל" עסקית בזמן עצירת תשלומי העירייה, ולכן לכאורה העכוב בתשלומי העירייה לא היה צריך הפריע להמשך עיסוקיה וסיווגה הקבלני, השיב:
"ת. הנזק נגרם, אני אנסה להסביר עוד פעם אולי לא הסברתי טוב, הנזק הזה נגרם לא רק בגלל הלוואות, ההלוואות שהוא לקח אפשרו לו להמשיך להתנהל בכלל אבל ההלוואות שהוא לקח לא נותנות לו לקבל עבודות משום שכדי לקבל עבודות ולהמשיך להתנהל בתחום שבו הוא מתעסק הוא צריך לעמוד בשני תנאי סף שהוא לא עומד בהם, וברגע שהוא לא עומד בהם הוא לא יכול לקבל עבודות.
ש. שום עבודה?
ת. בהיקפים שקטנים מאוד שזה לא משמעותי ולא מתאים לסוג העבודות שהוא רגיל לעבוד בהם.
ש. אבל קבלנים עם סיווגים יותר נמוכים משל רמי חסון עובדים.
ת. עובדים, כן אבל בתחום אחר, תשמע, אני יכול לעסוק הרבה דברים שאני יכול לעסוק בהם, תשמע, אני גם יכול להיות גננת, אני יכול, ואני אעבוד בתור גננת אני יכול, תאמין לי יש לי שישה נכדים אני יודע אני אדע להיות גננת אבל זה לא קשור, הוא מתעסק בתחום מסוים, בתחום של עבודה ציבורית,
ש. אתה משווה את ההשוואה להפוך להיות גננת? עם כל הכבוד למקצוע.
ת. תן לי לסיים, תן לי רק לסיים. הוא עובד בעבודה, עיקר העבודות שלו הם עבודות ציבוריות לא עבודות בשוק הפרטי, בעבודות ציבוריות נחסם. הייתה לו איזה שהיא עבודה עם עיריית תל אביב, אפרופו שאמרנו, הוא עשה עבודה עם עיריית תל אביב היתה עבודה אבל גם זה אחר כך נחסם, למה? משום שלא היה לו יותר היקף פעילות שיכול היה להמשיך לקבל עבודות נוספות, הוא לא יכול" (עמ' 266 לפרו').
יא. כשציין שצמצום הפעילות של התובעת גרם להקטנת הסיווג הקבלני שלה, נשאל האם אין זה סיכון של כל קבלן שהיקף פעילותו מצטצמם, והשיב כי אצל התובעת היקף הפעילות הצטמצם דרמטית, ממחזור של 20 מליון ₪ (בשנת 2012 שהינה שנת שיא חריגה גם אליבא דהמומחה) למחזור של 3-4 מליון ₪, ירידה של כ-90% (עמ' 267 לפרו');
יב. כאמור שיא הגידול של התובעת היה בשנת 2012 (עמ' 269 לפרו' שו' 1-2). לצרכי חישוביו עשה המומחה ממוצע רווח של השנים 2012, 2013 ו-2014 (עמ' 269 לפרו' שו' 11-12);
כשבית המשפט שאל את המומחה מדוע לא הכניס לממוצע הכנסות התובעת גם שנים קודמות לשנת 2012, טרם הסכם המסגרת, נניח משנת 2009, השיב כי לצרכי תחשיבים נהוג לקחת שלוש שנים אחרונות (עמ' 269 לפרו' שו' 17);
כשעומת המומחה עם הטענה, כי אם היה לוקח לצרכי חישוביו מספר שנים גדול יותר, במיוחד כשהוא עצמו מודה ששנת 2012 היתה חריגה בהיקף מחזורי התובע, נזקי התובעת המחושבים בחוות דעתו היו פוחתים כדי חצי, השיב "אז בוא ניקח 28 שנה אחורה" (עמ' 276 לפרו' שו' 17);
אבל הודה כי בשנים שקדמו לשנת 2012 המחזורים של התובעת היו משמעותית נמוכים יותר. כך למשל הנתונים של השנים 2010 ו-2011 מלמדים על מחזורים שהיו בערך חצי ממחזור שנת 2012, בו היתה קפיצה מוסברת עקב עבודות (הסכם המסגרת) – (עמ' 270 לפרו');
יג. כשבית המשפט שאל את המומחה, שמא שנת 2012 חריגה כי סכום הפיצוי של התביעה הכספית נכלל בה, ובכלל איך נוכל לדעת אם התובעת היתה שומרת על אותו קצב גידול בעתיד כבשנות הסכם המסגרת (שבשלב מסויים הסכם המסגרת היה מסתיים), השיב שלא ניתן לנתק זאת ממה שקרה לאחר מכן נשוא התביעה הנדונה (ראו עדותו של המומחה ושאלות שנשאל גם על ידי בית המשפט, עמודים 270-273);
כשבית המשפט ציין בפני המומחה שהתובענה דנן בנושא פרסומי התלונה היא תביעת לשון הרע, בעוד שחלק לא מבוטל מחוות דעתו עוסק בכלל בנזקים שנוצרו עקב אי-תשלומי חוב העירייה במועד (נשוא התביעה הכספית), השיב המומחה כי אכן כך הדבר בחלקו (עמ' 273-274 לפרו');
כשבית המשפט שאל את המומחה אם בחוות דעתו לקח בחשבון את מצב שוק הבניה בכללותו, השיב בשלילה (עמ' 272 לפרו' שו' 19-20);
בנדון נצטט מדו השיח שבין בית המשפט למומחה בנקודה זאת:
"כב' השופט: עכשיו תאמר לי, האם לקחת בחשבון את מצב השוק בכללותו במסגרת חוות הדעת שלך?
ת. לא.
כב' השופט: מה?
ת. לא.
כב' השופט: למה? איך אני יכול לדעת היום שרמי חסון אלמלא האפיזודה עם העירייה הוא היה באמת ממשיך באותו קצב גידול? אולי יש תנאי שוק אחרים שהיו פוגעים ברווחיות של החברה?
ת. אני אתן לכבודו תשובה בחוות הדעת שאנחנו נותנים היום לא רק אני, כולנו, בתקופה של הקורונה. אנחנו לא משנים הערכת שווי בגלל הקורונה משום שאנחנו אומרים יש דברים שעולים ויורדים, יש לפעמים שוק פעם שנה יותר טוב פעם פחות טוב, גם אירוע דרמטי כמו הקורונה לא משנה, בהגדרה, בעיקרון לא אמור לשנות שווי של חברה.
כב' השופט: תראה, כשאני הולך לפסוק פיצוי מאוד משמעותי כפי שנקבע נגד גוף ציבורי כמו עיריית חדרה אני רוצה לדעת, אני רוצה להיות משוכנע בתוך תוכי, זה כספי ציבור, שבאמת מלוא הנזק שטוען לו רמי חסון הוא באמת בגין אותם עיכוב תשלומים. אני לא רוצה שייווצר מצב שיסתבר לי ש-30% מאובדן הרווח זה בגלל איזשהם תנאי שוק כלליים שגם קבלנים אחרים לא רק רמי חסון שלא היה להם שום עניין עם עיריית חדרה אלא גם כן נפגעו ממצב השוק. אני כן חושב שהיית צריך להתייחס לזה בחוות הדעת.
ת. כבודו, אני אענה לכבודו, קודם כל אם מותר לי להעיר לכבודו, אני חושב שחוות דעתי אומרת לא מה שכבודו אמר, אני לא אומר, שבגלל שעיריית חדרה לא שילמה לו בגלל זה נגרם לו הנזק, זה לא חוות הדעת שלי. זה מה שעיריית חדרה שילמה או לא שילמה מתי שהיא שילמה היא שילמה וזה השתקף פה חזרה אני מדבר על נזק שנגרם לו לאחר מכן. אני מתייחס לנזק שנגרם לו לאחר מכן בגלל שהוא לא יכול היה להמשיך לעשות עבודות בגלל מה שקרה, כל האירועים שקרו מול עיריית חדרה, לא בגלל הכסף שהוא לא קיבל אלא בגלל הקטע שעיריית חדרה עשו לו שיימינג, הגיע למצב שהוא לא יכל לקבל עבודות בצורה הזאת, היקף העבודות שלו בגלל התנהלות עיריית חדרה ירד והוא לא יכל לקבל מכרזים גם במקומות אחרים כבודו. עכשיו, הנושא,
כב' השופט: לא, זה סיפור אחר, זה כבר עילה אחרת, זה אתה בא ואומר בגלל לשון הרע שנגרם לו אז העבודה שלו נפגעה, זה כבר תביעה אחרת, זו עילה אחרת, זאת תביעת לשון הרע, זה אנחנו נברר, זה חלק מהעילות של התובע. אני דווקא כן מתייחס, הרי חוות הדעת שלך כפי שאני רואה אותה בסעיף 1, הרי אתה הגדרת כאן במבוא, אתה הגדרת בדיוק מה התבקשת לבדוק, בין היתר עבור העובדה שהוא לא קיבל את הכסף במועד או משהו בסגנון, אי העברת תשלומים המגיעים לחברה בגין עבודות שביצעה עבור העירייה.
ת. בין השאר, בין השאר,
כב' השופט: אמרתי, ודאי שזה,
ת. בין השאר עקב אי העברת,
כב' השופט: אני הייתי מצפה בחוות הדעת שלך גם לבוא ולראות מה מצב השוק בכללותו. בלי קשר לעילות, אני מבין ואתה צודק במה שאתה אומר וגם התובעים טוענים את זה, הם טוענים תדעו לכם, בגלל השיימינג שעשו לו לרמי חסון בסופו של יום עבודתו נפגעה, אנחנו לוקחים את זה בחשבון והוא יצטרך להוכיח את הטענה הזאת. אבל שוב אני אומר, תשמע,
ת. אני אחלק את תשובתי לכבודו לשניים, כפי שאמרתי קודם בעקבות השאלות ששאלו אותי, יש לי לקוחות קבלנים, אני לא מכיר בשנים האחרונות בעיה בתחום הזה של שונות מהותית בין השנים, לא מכיר ויש לי עוד קבלנים אחרים לקוחות שלי שאני עובד אתם חלקם כבר 30-40 שנה. אם הייתי חושב שיש איזשהו משהו אז חזקה שהייתי רואה אצל הלקוחות שלי, חזקה שהייתי רואה את זה בעיתונות, חזקה שהייתי מודע לזה באיזושהי צורה ואז כבודו צודק הייתי אומר צריך לבדוק גם את הקטע הזה. אבל מכיוון שהקטע הזה לא קיים, או לפחות למיטב ידיעתי לא קיים מתוך ניסיוני גם עם לקוחות שלי וגם מתוך כל הפרסומים שיש, אז לא סברתי לנכון שצריך לעשות את זה, זאת דעתי כבודו. דבר נוסף שאני רוצה להתייחס ופה זה עניין של רמי למה הוא עשה את זה ולמה לא עשה את זה, רמי אפילו לא הגיש תביעה על כל הסכום שאני הערכתי, רמי הגיש תביעה סכום שהרבה הרבה פחות מהסכום שהערכתי זה לדעתי טעות שלו אבל זה כבר עניין שלו. אני עומד מאחורי הסכום שלי שהוא הנכון חד משמעי, אני לא יודע למה הוגש פחות" (עמ' 272-274 לפרו');
טז. הוא לקח בחשבון לגבי ההפסד העתידי של התובעת כי הסכם המסגרת לא יחודש עם התובעת (עמ' 275 לפרו' ש'ו 1-5);
הוא לא יודע אם התובעת השלימה את בניית הפרויקט ברחוב הגיבורים בחדרה, נשוא עסקת בוקשטיין (עמ' 277 לפרו' שו' 1-7);
הוא נשאל על עסקת בוקשטיין, ולא שלל כי התובעת הרוויחה בסוף מעסקת בוקשטיין כקבלן בונה (להבדיל מקבלן מבצע בעסקת קומבינציה שלא יצאה אל הפועל). יחד עם זאת הוסיף, כי התובעת נאלצה להוציא מכיסה כ-3.6 מליון שקלים נוספים, וזה הנזק שלה מהפיכת עסקת בוקשטיין מעסקת קומבינציה לעסקת מזומן (עמ' 279 לפרו');
כשנשאל האם לא היה חשוב לבחון בעסקת בוקשטיין את הרווח הסופי ממכירת הדירות על ידי התובעת (להבדיל מעסקת קומבינציה) ולראות בכמה פחת הרווח, אם בכלל, וזה למעשה יהיה נזקה האמיתי של התובעת, השיב כי יכול להיות שהרווח גדל, למרות ההוצאה העודפת של 3.6. מליון ₪, השיב –
"זה לא שזה לא רלוונטי, לדעתי זה לא רלוונטי לצורך התביעה משום שמה שרמי חסון עובד עכשיו במשך איקס שנים מרוויח או מפסיד זה עניין של רמי חסון. כמו שהעירייה לא תשלם לו אם הוא יפסיד כסף אני לא חושב שהיא צריכה להגיד לו אם הוא הרוויח כסף, וזה נורא קל לי משום שאני לא יודע אם העסקה נגמרה בכלל, אני לא יודע בכמה מכרו אין לי נתונים כלום, אני מדבר הכל תיאורטית לגמרי" (עמ' 280 לפרו' שו' 9-14);
כשבית המשפט הקשה, וביקש לדעת אם בסופו של יום עסקת הבניה ברחוב הגיבורים בחדרה (עסקת בוקשטיין), הסתיימה ברווח לתובעת, הודה כי אין לו הנתונים, כי לא בדק זאת (עמ' 281 לפרו' שו' 15-20);
כשנשאל לגבי עסקאות שהיו לתובעת ובוטלו עקב פרסומי העילה הרביעית השיב, שאין לו אסמכתא לכך, אלא התובע סיפר לו על כך (עמ' 289 לפרו' שו' 7-17);
כשנשאל אם התובעת נגשה למכרז ב-2014 מול עיריית תל אביב, אמר שהוא יודע שהתובעת עבדה עם עיריית תל אביב והוא משער שעם מכרז (עמ' 292 לפרו');
הוא לא ידע לומר כמה עובדים החזיקה התובעת בשנת 2016, אין לו הסבר למה לא רשם נתון זה בחוות הדעת (עמ' 293 לפרו');
בנוסף נשאל לגבי הסקתו על האטה בפעילות התובעת בשנים המדוברות מהעובדה שבשנת 2012, כשהתובעת עבדה במלוא התפוקה היא החזיקה 73 עובדים, וב-2015 נתון זה ירד ל-20 עובדים. הרי לכאורה מספר העובדים לא משקף כל אינדיקציה להאטה הנובעת מאירועים הקשורים לעירייה. הרי היה צפוי שיסתיים הסכם המסגרת בחודש 2/2014 או סמוך לכך (ולכאורה המומחה לקח נתון זה בחשבון חוות דעתו), ואז גם היה צפוי שהתובעת תפטר עובדים שהחזיקה לצרכי עבודות הסכם המסגרת בלבד. המומחה הסכים לכך (עמ' 297 לפרו' שו' 22);
לכן בית המשפט הבהיר למומחה כי היה חשוב לפרט מספר עובדים בכל שנה משנות בדיקתו (2008-2016), והשיב שאין לו תשובה לכך (עמ' 298 לפרו' שו' 1-3);
409. לאחר בחינת הדברים שוכנעתי כי חוות דעתו של המומחה מנירב, לנוכח מסקנותיי דלעיל בדבר קבלה חלקית בלבד של עילות התביעה (ראו סעיף 404), מאבדת ממשקלה הראייתי.
עולה מחוות הדעת ומחקירתו הנרחבת של המומחה, כי יצא מנקודת הנחה שכל עילות התביעה, אליהן היה מודע, יתקבלו – שהרי כתב התביעה הנדון, טרם הגשתו, עמד בפניו, בין יתר המסמכים.
410. יותר מזה, סבורני כי חוות הדעת החטיאה משהו ממטרתה.
יש לטעמי להבדיל בין נזקי התובעת עקב אי תשלום תשלומי החשבונות נשוא כתב התביעה הכספית, לבין נזקי התובעת הנובעים מעילות התביעה דנן.
את נזקי התובעת עקב אי תשלום החשבונות נשוא התביעה הכספית, היתה צריכה התובעת לתבוע במסגרת התביעה הכספית, אלא אם כן קיבלה היתר לפיצול סעדים. דא עקא שהתובעת לא קיבלה היתר לפיצול סעדים כאמור, לכן קיים בנדון השתק עילה (ראו דברינו בהרחבה לעיל, סעיף 162, וטענות העירייה בפרק ב(1) לסיכומיה).
התובעים הבינו או צפו מראש את הקושי הדיוני האמור, ולכן במסגרת כתב התביעה הכספית שהוגשה בסדר דין מקוצר (סעיף 94) ביקשה התובעת:
"בית המשפט הנכבד יתבקש לאפשר לתובעת לבצע פיצול סעדים, בשל נזקים כספיים נוספים (ישירים ועקיפים) שנגרמו לה ע"י הנתבעת (עיריית חדרה – ח"ש) וע"י מי מעובדי הנתבעת, אשר אינם ראויים להתברר במסגרת של סדר דין מקוצר ו/או שטרם התגבשו. מדובר בנזקים הנובעים מן הצורך ליטול הלוואות גדולות על מנת לממן את 'האשראי' הכפוי שניתן לעירייה, ומן ההתנהלות המעוולת, הרשלנית ואף הזדונית מצד עובדי הנתבעת וכן העומד בראשה בימים אלה (גנדלמן – ח"ש)...".
על כך בדיוק עמד המומחה מנירב בחוות דעתו, בציינו את נזקי ההלוואות, ירידה בתזרים מזומני התובעת וכו' שנגרמו לתובעת עקב העכוב בתשלומי העירייה, נשוא התביעה הכספית, אותה קרא (ראו סעיף 407(א) לעיל).
המומחה הודה במפורש שחלק מהנזקים נשוא חוות דעתו, הוא מייחס לאי העברת התשלומים לתובעת על ידי העירייה במועדם, נשוא התביעה הכספית (סעיף 408 (יד) לעיל). נזקים אלה לטעמי לא היו צריכים להופיע כלל בחוות דעתו, שכן אינם קשורים לתובענה הנדונה על עילותיה, ובכל מקרה לא ניתן לגביהם פיצול סעדים. הרי עילת התביעה הנובעת מהאיחור בתשלום כבר קמה ועמדה לתובעת עובר להגשת התביעה הכספית. הרי דווקא בגלל אי תשלום החשבונות המאושרים הוגשה התביעה הכספית.
דא עקא כאמור – התובעת לא הגישה בקשה נפרדת לפיצול סעדים, סוגיה זאת לא עלתה במהלך דיוני התביעה הכספית ובסופו של דבר זנחה את בקשת פיצול הסעדים בסיכומיה שהוגשו בתביעה הכספית.
בית המשפט העיר על כך למומחה במהלך חקירתו (ראו את הדו שיח בין בית המשפט למומחה שצוטט בסעיף 408(טו) לעיל);
411. בכלל סבורני כי המומחה בחוות דעתו סמך יותר מידי על דבריו של התובע (רמי חסון) ופחות על בדיקות שערך בעצמו, או היה צריך לעשות או לבצע בעצמו, כדלקמן:
א. המומחה היה צריך לטעמי לבחון ביתר פירוט ודיוק את מצבה של התובעת מבחינת גידול והיקף תזרימי בשנים שלפני הסכם המסגרת ולראות את הגידול של התובעת הנובע במישרין מהסכם המסגרת, שהסתיים בכל מקרה בחודש 2/0214. אז היה רואה איזה חלק מהגידול של התובעת נובע מהסכם המסגרת, שהסתיים, ובכך היה מעריך ביתר דיוק את הנזקים שגרמו מעשיה או מחדליה הנטענים של הנתבעים. בחינת הנזקים בהסתמך על השנים 2012-2014 בלבד לא נותנת, כך לטעמי, שיקוף אמיתי של מצב התובעת לאחר הסכם המסגרת, ללא קשר לתובענה הנדונה (במיוחד כשאחת משלוש השנים בהן השתמשו לבחינת ממוצע הנזקים, שנת 2012, היא חריגה אפילו לגרסת המומחה);
ב. בנדון אף קיימים תנאי שוק הבניה ומצב קבלני הבניה או חברות הבניה בכלל בשנים שלאחר הסכם המסגרת. באופן תמוה המומחה לא בדק נתונים אלה (ראו סעיף 408(טו) לעיל), וניסה לייחס הכל, בצורה לא מבוססת מספיק לטעמי (בהעדר הנתונים החסרים הנ"ל), בין היתר לאירועים נשוא התובענה הנדונה (שכאמור חלקים נרחבים בה נדחו);
ג. תשובתו של המומחה כי לצרכי תחשיבים נהוג לקחת שלוש שנים אחרונות (סעיף 408 (יב) לעיל) לא שכנעה אותי. לטעמי המומחה היה צריך לבחון את הפסקת ההשפעה של הסכם המסגרת על התובעת גם לנוכח היקף עיסוקיה ומצבה התזרימי (ממנה גם נגזר הסיווג הקבלני שלה) עובר להסכם המסגרת.
הרי לא ניתן היה לשלול כי בכל מקרה, לאחר תום הסכם המסגרת היקף עבודתה של התובעת היה פוחת.
זאת במיוחד כשגם המומחה בעצמו מציין כי נתוני שנת 2012 היו חריגים (408(יב));
זאת ועוד. אם היינו לוקחים, כפי שההגיון והסבירות מחייבים, ובוחנים את ממוצע הכנסות התובעת ורווחיה לאורך יותר שנים אחורה, חישובי הנזק המופיעים בחוות הדעת היו קטנים עד כדי חצי.
נשאל בנדון המומחה, ותשובתו לא שכנעה אותי (ראו סעיף 408(יב) לעיל).
בנדון התחברתי יותר לאמור בסעיפים 164-166 לסיכומי העירייה, כדלקמן:
"במסגרת חוות דעתו ביקש רו"ח מנירב להציג כי הרווח השנתי של התובעת בשנים 201-2014 עמד על סך של 4.5 מליון ₪ בממוצע. כשעומת עם העובדה כי נתוני שנת 2013 היו חריגים באופן קיצוני כלפי מעלה (ולמעשה גרמו להטיית הרווח השנתי הממוצע באופן חד כלפי מעלה), הודה כי אכן נתוני שנת 2012 חריגים מאוד, אך עדיין בחר להתעלם מעובדה זו שהם חריגים) ואפילו לא שקל בנסיבות אלה לבצע חישוב על פני 4 או 5 שנים במקום רק 3 השנים הללו (דבר שמטבע הדברים היה יכול למתן במידת מה את ההטייה... החריפה כלפי מעלה של הנתונים).
על פי הנתונים המופיעים בחוות דעתו של רו"ח מנירב (לוח 3 בעמוד 10 לחווה"ד), ניתן לראות כי ביצוע חישוב פשוט של ממוצע הרווח השנתי על פני 4 שנים (2011-2014) במקום רק 3 שנים, מוריד את הממוצע השנתי מסך של 4.5 מליון ₪ ל-3.7 מליון ₪...
ביצוע אותו חישוב ממוצע רווח שנתי על פני 5 שנים (2010-2014)... מוביל לתוצאה של רווח שנתי ממוצע בסל של 3 מליון ₪...
נראה שרו"ח מנירב העדיף להישאר במתחם אותן 3 שנים... וזאת כדי להימנע מהורדת הרווח הממוצע השנתי מסך של 4.5 מליון ₪ לסך של 3 מליון ₪...".
ד. גם לא שוכנעתי עד תום שמצבה של התובעת לא התייצב או לא היה אמור להתייצב משמעותית לאחר קבלת סכום הזכיה המשמעותי בתביעה הכספית בתחילת שנת 2017 (פסק הדין בתביעה הכספית ניתן ביום 28.2.107).
הרי בגלל העכוב בתשלום נאלצה התובעת לקחת הלוואות (כך נרשם במפורש בחוות דעת המומחה). הלוואות אלה היו צריכות לאפשר לה להמשיך להתגלגל עסקית למרות העכוב בתשלומי העירייה (נשוא התביעה הכספית). ברם לאחר מכן זכתה התובעת בסכום של כ-12 מליון בתביעה הכספית (לרבות ריבית פיגורים). אז כיצד מצבה לא התייצב?
תשובתו של המומחה לשאלה זאת (סעיף 408(י') לעיל), לא הניחה את דעתי, ולטעמי לא ענתה עניינית לשאלה האמורה.
בכלל הסתמכותו של המומחה על נתונים שמסר לו התובע, ללא קבלת אסמכתאות לדברים, לא היתה במקומה. נבהיר את דברינו:
חלק מנתוני היקף פעילותה של התובעת, הערכה בדבר הפגיעה בסיווג הקבלני עקב האטת הפעילות העסקית (לרבות קושי לגשת למכרזים), מכירת נכסים אישיים של התובע, ביטולי עסקאות עם התובעת עקב פרסומי הגשת התלונה המומחה קיבל מפיו של התובע, ללא אסמכתאות שבדק (ראו סעיפים 408(ג)+(ד)+(כ) לעיל).
אפילו את מספר העובדים שהחזיקה התובעת עובר להסכם המסגרת ולאחריו לא בדק המומחה. הוא רק ידע לומר כי בשנת 2012 (שנת השיא שהיתה חריגה כאמור אף בעיניי המומחה) החזיקה התובעת 73 עובדים, ובשנת 2015 (לאחר תום הסכם המסגרת) החזיקה רק 20 עובדים. המומחה בחר לראות בכך מדד לפגיעה בהיקף עיסוקה של התובעת. בסופו של דבר, במהלך חקירתו הודה המומחה כי יתכן וההפחתה במספר העובדים היתה נגרמת בכל מקרה עקב סיום הסכם המסגרת, שבתקופתו היתה התובעת זקוקה לעובדים נוספים ורבים יותר (ראו סעיף 408(כב) לעיל).
בצדק עמדה העירייה בסיכומיה על נקודה זאת (סעיף 180).
המומחה אף לא בדק אם התובעת זכתה במכרז בשנת 2014 מול עיריית תל אביב, הגם שמניח כי כך הוא הדבר (ראו סעיף 408(כא) לעיל). זאת בניגוד למידע שמסר לו התובע כי לתובעת יש קושי לגשת למכרזים.
המומחה אפילו לא ידע שחצי שנה לפני פרויקט בוקשטיין התובעת נכנסה לעסקת בניה של בנין בן 11 יחידות (או קומות – סעיף 182 לסיכומי העירייה) כעדותו של רמי (עמ' 659 לפרו' מיום 1.2.2021 שו' 21-25). אז על בסיס מה קבע כי התחייבויותיה של התובעת קטנו מאז הפכה לקבלן מבצע?! (סעיף 408(ח)).
אפילו בעסקת בוקשטיין שהתבצעה כעסקת מזומן, בחן המומחה רק צד אחד של המטבע – שהתובעת הוציאה כ- 3.6 מליון ₪ עודפים לעומת מצב בו היתה ממשיכה בעסקת קומבינציה כקבלן מבצע. אך באופן תמוה לא בחן את הצד השני של המטבע, שמא עסקת המזומן כקבלן בונה הניבה לתובעת רווח גדול יותר שאיין את ההוצאה העודפת (סעיף 408(יט) לעיל).
בכלל יש לתהות מדוע ראה המומחה בעסקת בוקשטיין את הטריגר או הגורם למעבר התובעת מקבלן מבצע לקבלן בונה, כשציין במפורש כי מעבר כזה היה ביוזמת התובעת ללא קשר לאירועים שקרו עם העירייה (ראו סעיף 408(ח) לעיל)!
בצדק ציינה העירייה בסיכומיה (סעיף 183) כי התובעת פנתה לתחום היזמות (קבלן בונה) ביוזמתה ללא קשר לעילות התובענה דנן. לכן גם דברי התובע בעדותו, כי פנה לתחום הנ"ל כתוצאה כתוצאה ממעשי העירייה ופרסומי התלונה (עמ' 660 לפרו' יום 1.2.2021 שורות 3-6) אינם מדוייקים, ואף אינם עולים בקנה אחד עם עדותו של המומחה מנירב (מטעם התובעים) כי התובעת פנתה לתחום היזמות ללא קשר למעשי העירייה.
לא זו אף זו – בכלל יתכן כי המעבר של התובעת ליזמות יעשה לה רק טוב בעתיד. עובדה שלא נשללה על ידי המומחה, רק שסבר כי הדבר יוודע בעוד מספר שנים (ראו סעיף 408(ח) לעיל).
412. במצב הדברים האמור, עליו גם עמדה העירייה בסיכומיה, ובמיוחד כאמור לנוכח דבריי בסעיפים 409-410 לעיל, התקשיתי לסמוך על חוות דעתו לקביעת נזקי התובעים לנוכח קבלת התביעה בחלקה, כמסוכם בסעיף 404 לעיל.
התובעים בסיכומיהם מבקשים ליתן משקל רב לחוות דעתו של המומחה מנירב לאור העובדה כי לא הציגו חוות דעת נגדית מטעמם, והסתפקו בחקירתו הנגדית של המומחה.
על כך נשיב לתובעים, כי כל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, היא אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט, אשר בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול דעתו [ראו לענין זה ע"א 1156/92 דורינה סגל נ' נחום סגל, פסקה 3 (7.3.1995)].
וכן – ע"א 1822/18 יצחק פלד נ' מוריס ביטון, פסקה 9 (1.5.2019):
"בית משפט אינו כבול לממצאים שנקבעו בחוות דעת מומחה, אף אם מדובר בחוות דעת יחידה שמונחת לפניו".
נדגיש כי נימוקיי ומסקנותיי, בדבר הקושי במקרה דנן להתבסס להוכחת נזקי התובעים על חוות דעתו של המומחה מנירב, ניתנו לאחר שמיעה ארוכה של המומחה במסגרת חקירתו הנגדית.
בכלל אזכיר לתובעים, כי במסגרת התביעה הכספית דחיתי את חוות הדעת של שבח שהוגשה מטעם העירייה, הגם שהתובעת לא הגישה חוות דעת נגדית מטעמה, והסתפקה בחקירת המומחה שם. הכל לגופם של דברים.
413. עדותו של רמי חסון לענין נזקי התובעים, כמשתקף מתצהירו ת/12, היא חזרה למעשה על חוות דעתו של מנירב (ראו סעיף 195 לת/12, על סעיפי המשנה שלו).
414. רמי חסון הרחיב בסעיף 196 לת/12 על סעיפי המשנה שלו, על נזקי התובעת בעסקת בוקשטיין. לטעמי, בשורה התחתונה, ולאחר שמיעת עדים, לא הצליח להראות ולשכנע באשר לעסקת בוקשטיין שתי נקודות מרכזיות:
א. כי העסקה היתה קרובה להבשלה להסכם;
ב. כי התובעת הרוויחה בסופו של יום מהבניה כחברה יזמית ברחוב הגיבורים חדרה (במגרש בוקשטיין) פחות משהיתה מרוויחה בעסקת קומבינציה, באופן שהפער הכספי הנטען לתובעת בגלל שינוי אופי העסקה (כ-3.6 מליון ₪), עליו עמד המומחה מנירב בחוות דעתו, היה מתאיין או לפחות מצטמצם משמעותית.
נבחן נתונים אלה מיד.
415. האם עסקת בוקשטיין היתה קרובה להבשלה או לחתימת הסכם קומבינציה:
א. התובע בתצהירו ת/12 טען כי מתווה העסקה התגבש, ונותרה רק חתימה על חוזה (סעיף 196.3 לת/12);
ב. ראובן בוקשטיין (להלן: "ראובן") נציג הבעלים ממשפחת בוקשטיין העיד בפני בישיבת יום 9.9.2020.
הוא הגיש תצהיר עדות ראשית ת/2 בו ציין כי מתווכת בשם ריטה דרורי (להלן: "המתווכת דרורי") הציעה לו את רמי חסון כקונה לרכישת מבנה ומגרש ברחוב ברחוב הגיבורים בחדרה. תוך כדי ניהול משא ומתן מול רמי חסון במסגרתו נבחנה עסקת קומבינציה בין הצדדים, ראו הוא ואחיו (הבעלים של הנכס) כתבות בעתונות על תלונה במשטרה שהגישה עיריית חדרה נגד התובעת. הם חששו לנוכח הפרסומים כי התובעת לא תעמוד בהתחייבות הקומבינציה, וסגרו עם התובעת על מתווה של עסקת מזומן, שנחתמה בסופו של דבר.
ג. בחקירתו הנגדית ציין ראובן דברים שונים בכל הקשור להתקדמות הצדדים לעבר עסקת קומבינציה, כדלקמן:
"אנחנו היינו במשא ומתן עם כמה קבלנים, זה עוד התחיל כשהדוד שלי היה בחיים אבל היינו במשא ומתן עם קבלן בשם אני חושב אברהם היכרי על עסקת קומבינציה, והיה עוד קבלן אחד בשם עמרם שאני לא זוכר את השם" (עמ' 321 לפרו' שו' 12-15);
בהמשך ראובן אף ציין, כי התובע היה אחד מתוך ארבעה קבלנים עימם ניהלו, הוא ומשפחתו, משא ומתן על רכישת הנכס שבבעלותם (עמ' 321 לפרו' שו' 20-23);
בסופו של דבר נפלו הקבלנים האחרים ונשארה רק הצעת התובע (עמ' 322 לפרו' שו' 1-2);
כשנשאל ראובן, אם רצו הבעלים עסקת קומבינציה אך הפרסומים הפיחו בהם חשש מפני התובעים, אזי מדוע לא פנו לקבלן אחר לעסקת קומבינציה, השיב:
"הרעיון היה של רמי להפוך את זה לעסקת מזומן כי אנחנו לא האמנו ואז הוא הציע הצעה כזאת ואנחנו בסוף נענינו לעסקה הזאת" (עמ' 322 לפרו' שו' 9-10);
(זה בניגוד לגרסתו של התובע בת/12, סעיף 196.3, כי הרעיון של הפיכת עסקת בוקשטיין מעסקת קומבינציה לעסקת מזומן היתה של הבעלים; כך גם בניגוד לגרסתו של עו"ד אורי עמרני אליו פנו התובעים בנוגע לעסקת הקומבינציה המתגבשת, שציין בתצהירו ת/4, סעיף 5, כי את הצעת עסקת המזומן הציע עו"ד גדיש שהחל לייצג התובעים);
הבהיר ראובן כי הפיכת עסקת הקומבינציה עליה דיברו הצדדים לעסקת מזומן לא חייבה שינויים גדולים, שכן אפילו לא החליפו טיוטות, הם רק דיברו על עקרונות מסחריים (עמ' 322 לפרו' שו' 12);
עדותו הנ"ל של ראובן עלתה בקנה אחד עם עדותו של עו"ד עמרני (שנתן תצהיר עדות ראשית ת/4, והובא לעדות על ידי התובעים) על השלב בו עמדו הצדדים עת שינו את אופי העסקה, מעסקת קומבינציה לעסקת מזומן.
בנדון עו"ד עמרני העיד, כי התובע הגיע אליו לאחר ש"התרקמה הבנה בינו לבין בעלי הקרקע" (סעיף 2 לת/4);
יחד עם זאת עו"ד עמרני הודה כי בשלב זה למשפחת בוקשטיין טרם היה עו"ד שייצג אותם בעסקת הקומבינציה, ואז התפרסמו הכתבות על אודות הגשת התלונה נגד התובעת (סעיף 3);
שוב – עסקת קומבינציה המצויה בחיתוליה.
עיננו הרואות כי "עסקת" הקומבינציה המדוברת היתה בחיתוליה, ולא בטוח כי בכלל היתה מבשילה לכדי עסקה כזאת בכל מקרה.
לא בכדי זה הרושם שאני מקבל, ואבהיר את דבריי.
מחד גיסא – התובעים רצו אולי לחסוך במס במסגרת עסקת קומבינציה לעומת עסקת יזמות (ואולי עוד הטבות כספיות – ראו דברי התובע סעיפים 196.3 ו-196.6 לת/12);
מאידך גיסא – התובעים הציעו לבעלים עסקה כנראה מאוד משתלמת במסגרת עסקת קומבינציה (6.5 יחידות דיור), שקבלנים אחרים לא הסכימו לתת להם (עדותו של ראובן עמ' 322 לפרו' שו' 22-25). היינו הגדלת הוצאותיהם בצורה משמעותית בעסקת הקומבינציה המדוברת.
משכך, ומשאפילו לא הוחלפו טיוטות בין הצדדים, לא בטוח כי ניתן לומר על העסקה כי היתה מתבשלת לכדי עסקת קומבינציה בין הצדדים. במיוחד כשלתובעת לא היה עד אז כל נסיון קודם בעסקת קומבינציה, ואף לא אחרי כן, עד היום (עדותו של התובע, עמ' 659 לפרו' שו' 1-2 ו-שו' 18; עדותו של עו"ד פלדמן מטעם התובעים עמ' 345-346 לפרו' יום 9.9.2020);
לא מן הנמנע, כי בסופו של יום, העסקה בכל מקרה היתה מנותבת לעסקת יזמות (עסקת מזומן) ולא עסקת קומבינציה, כיתר עסקאות התובעת עד אז, מתום הסכם המסגרת (כפי שהניחה במידה רבה של צדק העירייה בסיכומיה – בסעיף 193). במיוחד כשהתובע תכנן, וביצע, הגדלת מספר יחידות הדיור המתוכננות לקום על המגרש מ-34 יחידות ל-37 יחידות (כפי שנראה להלן).
416. עסקת בוקשטיין – עסקה במזומן, והרווח שלה:
א. הנתון השני שיש לבדוק, האם התובעת לא הרוויחה בסופו של יום מהבניה ברחוב הגיבורים חדרה (במגרש בוקשטיין) יותר משהיתה מרוויחה בעסקת קומבינציה על אותו מגרש תוך מסירת 6.5 יחידות דיור לבעלים (ראו ת/2, תצהירו של ראובן), באופן שהפער הכספי לתובעת (כ-3.6 מליון ₪, אותו ציין המומחה מנירב בחוות דעתו) היה מתאיין או לפחות מצטמצם משמעותית.
ב. נזכיר את שציינו בסעיף הקודם, כי התובעים הציעו לבעלים עסקה כנראה מאוד משתלמת במסגרת עסקת קומבינציה (6.5 יחידות דיור), שקבלנים אחרים לא הסכימו לתת להם (עדותו של ראובן עמ' 322 לפרו' שו' 22-25). היינו הגדלת הוצאותיהם בצורה משמעותית בעסקת הקומבינציה המדוברת. זאת לעומת חסכון במס במסגרת עסקת קומבינציה (ראו תצהירו של עו"ד פלדמן ת/3) אל מול עסקת יזמות (ואולי עוד הטבות כספיות – ראו דברי התובע סעיפים 196.3 ו-196.6 לת/12);
ג. נזכיר כי התובעת לא בנתה עד אז במסגרת עסקות קומבינציה (עמדנו על כך בסעיף הקודם) ואולי היתה מוכנה לשלם מחיר מסויים, על חשבון הרווח שלה (לעומת עסקת מזומן) בכדי להיכנס לתחום. הראיה – כפי שהעיד ראובן, וגם עמדנו על זה לעיל, אף קבלן אחר לא הציע להם עסקה כה משתלמת עם 6.5 יחידות דיור, כפי שהציעו התובעים במשא ומתן ביניהם.
ד. מכאן עולה השאלה הרלוונטית בכל הקשור לפרויקט מגרש בוקשטיין – מה הרווח שהיה יוצא לתובעת מעסקת קומבינציה לעומת עסקת יזמות (עסקת מזומן) שנחתמה בסופו של דבר עם משפחת בוקשטיין בהקשר למגרש ברחוב הגיבורים בחדרה. ככל שאין פער, או הפער נוטה לכיוון עסקת מזומן, אין נזק משינוי העסקאות (מקומבינציה לעסקת מזומן) בכל מקרה.
ה. באופן תמוה המומחה לא בחן שאלה זאת (ועמדנו על כך לעיל).
ו. התובע בחקירתו העדיף להתחמק מליתן תשובה ברורה לשאלה זאת. נצטט בנדון מעדותו ביום 1.2.2021, עמ' 665-666, כדלקמן:
"כב' השופט: הרווחת מעסקת בוקשטיין?
העד: תראה, עדיין לא מכרתי את כל הדירות.
כב' השופט: שאלתי אם הרווחת ואם כן, מה שיעור הרווח?
העד: אני לא יודע כי לא מכרתי את כל הדירות אבל זה לא,
כב' השופט: מה שיעור הרווח הצפוי?
העד: בוא נגיד ככה, זה מבחינה רווחית איך שאני רואה את זה, הפרויקט עדיין לא נגמר, אולי לא הצדיק את המלחמה שלי מבחינה רווחית אבל החזיק את החברה ככה נושמת ומחזיק את ההוצאות שלה.
כב' השופט: לא הפסדת בעסקת בוקשטיין.
העד: תראה, לפעמים כשאתה לא מפסיד או מרוויח 20%, יש הבדל ב-20% האלה, זה גם הפסד.
כב' השופט: אם אתה מציג את בוקשטיין כנזק אז אני חייב לשאול אותך האם הפסדת או הרווחת מבוקשטיין?
העד: אני לא יודע להגיד עכשיו כי אין לי מאזן לעסקת בוקשטיין, עדיין לא מכרתי את כל הדירות, אין לי את הדוח רווח והפסד של עסקת בוקשטיין כי הפרויקט נגמר לא מזמן והדירות לא מכורות שם, נשארו עוד דירות למכירה.
עו"ד א.רייכקינד: כמה נשארו בערך?
העד: יש עוד פנטהאוזים ועוד חמישה, לפחות שש או שבע דירות, שזה משמעותי.
עו"ד א.רייכקינד: מתוך כמה?
העד: 37 בסוף אבל לצורך העניין, דבר כזה עושים את הסיכומים של רווח, הפסד, עושים רק בסוף הפרויקט.
כב' השופט: כן אבל יש לך צפי.
העד: הצפי שלי שלא הרווחתי במתווה הזה, כמו שבניתי להרוויח ובניתי להרוויח כי זה אזור טוב בחדרה ואם הייתי נשאר במתווה הראשון,
כב' השופט: על איזה שיעור רווח בנית?
העד: במתווה הראשון?
כב' השופט: כן.
העד: על לפחות, לפחות 25%, לפחות.
כב' השופט: רווח קבלני?
העד: כן, כן, כן.
כב' השופט: וכמה הרווחת בסופו של יום?
העד: אני לא אגיע אפילו ל-5-6 אחוז".
עינינו הרואות, מלים בעלמא של התובע, ללא אסמכתאות, ללא גיבוי של מומחה לנדון הגם שעסקינן בעדות עם נתונים חשבונאיים המחייבת פרשנות ובדיקה על ידי מומחה (שכבר נתן חוות דעת מטעם התובעים אך השמיט נקודה זאת).
ברם, אפילו לפי עדותו של התובע הוא הרוויח מעסקת בוקשטיין שנחתמה בסוף, אבל פחות (וקיים ספק בליבי בנקודה זאת, לנוכח העמימות בה בחרו התובעים להשאיר את סוגיית הרווח של עסקת בוקשטיין שנחתמה לעומת עסקת הקומבינציה).
בנדון אף העירה העירייה בסיכומיה (סעיף 172 לסיכומים), כי העובדה שהתובע דיבר בעדותו על אחוזי רווח יכולה להטעות. חשוב לדעת מה מידת ההשקעה הכספית של הקבלן בפרויקט. אם למשל למשל השקיע בפרויקט 150 ₪ והרוויח 20% הרווח שלו הוא 30 ₪. לעומת זאת אם ישקיע בפרויקט 100 ₪ וירוויח 25% הרווח יהיה סך של 25 ₪ בלבד.
לכן בעסקת מזומן בה התובעת משקיעה הרבה יותר כספים (כפי שהעידו על כך המומחה מנירב והתובע עצמו), לרבות מימון רכישת המגרש, אחוזי רווח נמוכים יותר (כטענת התובע בחקירתו דלעיל) יכולים להיות רווחיים יותר מאחוזי רווח גבוהים יותר בעסקת קומבינציה.
לכן חשובה שורת הרווח, בכסף, של עסקת המזומן מול עסקת הקומבינציה, ונתון זה התובעים בחרו של למסור עד כה.
לא זאת אף זאת – בעסקת הקומבינציה המדוברת עם בוקשטיין היתה צריכה התובעת לתת לבעלים 6.5 יחידות דיור מתוך 34 יחידות דיור שתוכננו להיבנות. בסופו של יום, משהפכה התובעת לבעלים של המגרש בעסקת מזומן, היא הצליחה לקבל היתר לשלוש יחידות דיור נוספות (סך הכל 37 יחידות), דבר שמדרך הטבע משפיע על הרווח של התובעת בעסקת המזומן לעומת עסקת הקומבינציה (ראו עדותו של עו"ד פלדמן בנקודה זאת עמ' 338-340 לפרו' יום 9.9.2020);
גם עו"ד אורי עמרני שהובא כאמור לעדות על ידי התובעים ציין בעדותו כי התובע נכנס לעסקת המזומן עם משפחת בוקשטיין כי העריך שישביח את המקרקעין:
"... רמי רצה את העסקה היא היתה לו (כדאית – ח"ש) מבחינה כלכלית הוא רצה לעשות אותה. הוא יזם הוא קבלן הוא בנה על זה שהוא יגיש, שהוא ישביח את הקרקע, הוא יוציא יותר היתרי בנייה יותר יחידות דיור ומשם הוא ירוויח את הכסף על זה הוא בנה. אבל כרגע לעשות את העסקה הוא החליט שהוא יעשה אותה למרות שהוא הוציא מכיסו הרבה יותר כסף" (עמ' 350-351 לפרו' יום 9.9.2020).
אני מניח כי המומחה מנירב לא היה מודע לנתון זה עת ערך את חוות דעתו, שכן הוא ציין לגבי פרויקט בוקשטיין כי כלל 34 יחידות דיור בלבד (עמ' 11 לת/1).
נזכיר כי את הנזק של עסקת בוקשטיין העריך המומחה בכ-3.6 מליון ₪. כעת מתברר כי נוספו שלוש יחידות דיור לפרויקט, שכל אחת מהן נמכרת בסכום של כ-1.5 מליון ₪ (עדותו של עו"ד פלדמן, עמ' 342 לפרו' שו' 10-13).
האם אין פה איון או לפחות צמצום משמעותי של הנזק הנטען לנוכח חילופי העסקאות במגרש בוקשטיין?! סביר שהתשובה לשאלה זאת חיובית.
אפילו עו"ד עמרני ציין בעדותו, במענה לשאלה "האם רמי לקח בחשבון את העובדה שאולי לא כדאי לו לעשות את העסקה (עסקת המזומן במגרש בוקשטיין – ח"ש)", והשיב:
"רמי הוא קבלן הוא יזם הוא איש שבונה ומתעסק במקרקעין הוא יודע מצוין מה הוא עושה, הוא אדם חריף כתער, ורמי הגיע לשיקולים למסקנה ולהחלטה שהעסקה טובה וכדאית לו גם בנסיבות האלה אדוני, ואני מניח שגם שרמי בפרויקט הזה שהוא בנה ומכר עדיין הרוויח כסף הוא לא יצא מופסד מהפרויקט, עם כל זה שהוא שילם את המס שבח והיטל ההשבחה של הקונים אדוני, נורא פשוט" (עמ' 352 לפרו' שו' 2-7);
אכן לכאורה פשוט. זו הסיבה שהיה על התובעים לתמוך טענתם להפסד בעסקת בוקשטיין עם נתונים לענין הרווח שבעסקת המזומן לעומת עסקת הקומבינציה. הדבר היה בהישג ידם של התובעים, שהרי כבר עמד לרשותם מומחה, שהיה יכול לעשות החישובים המדוייקים בנדון, אך הדבר לא נעשה.
בהינתן כל אלה, שוכנעתי לקבוע כי לא ניתן ללמוד, ולמעשה לא הוכח לי, כי הפיכת עסקת בוקשטיין לעסקת מזומן פגעה ברווחיות של התובעת מפרויקט זה, לעומת עסקת קומבינציה. היינו – לא הוכח נזק בנדון.
417. רמי חסון טען עוד בתצהירו ת/12, כי לפחות שלוש עסקאות נדל"ן (רחוב הרצוג, רחוב הנשיא ורחוב ירושלים בחדרה) לא יצאו אל הפועל, כתוצאה מחשש ממשי של המתקשרים מהתקשרות עם התובעת עקב פרסום התלונה. בנדון הפנה התובע לתצהירה של המתווכת דרורי ת/5 שניתן בנדון.
המתווכת דרורי ציינה בתצהירה ת/5 כי הפרסומים השליליים על התובעים הנוגעים להגשת התלונה הביאו לכך שלפחות שלוש עסקאות נדל"ן לא התקדמו ולא יצאו אל הפועל. העסקאות הן ברחובות הרצוג, הנשיא וירושלים בחדרה. בשלושת מקרים אלה היא הציעה את שמה של התובעת ונתקלה בסירוב ובהתחמקות "שלהערכתי נבעו נטו מהפרסומים השליליים" (סעיף 17 לת/5).
בחקירתה הנגדית ריככה המתווכת דרורי את רושם הדברים שבתצהירה וציינה כדלקמן:
א. אף אחד מבעלי הנכסים הנ"ל לא אמר לה במפורש את הדברים, אבל היה סוג של התחמקות (עמ' 374 לפרו' שו' 9-12).
ב. לא היתה גם אמירה מפורשת של מי מהבעלים נגד התובעים (עמ' 375 לפרו' שורות 7-8).
ג. אנשים הביעו חששות, אך אף אחד לא בא ואמר לה דברים מפורשים נגד רמי חסון או התובעת (עמ' 412 לפרו' שו' 21-23).
ד. בסוף אף הודתה המתווכת דרורי ששלוש העסקות הנ"ל לא נסגרו דרכה, כך שאין לה דרך לדעת שמא העסקות נסגרו עם קבלנים אחרים כיוון שהתקבלו מהם הצעות טובות יותר משל התובעת (עמ' 375 לפרו' שו' 24-25; עמ' 376 לפרו' שו' 6-13).
במילים אחרות וקצרות יותר – לא ניתן לסמוך על עדותה של המתווכת דרורי לגבי אובדן שלוש העסקות הנ"ל עקב פרסומי התלונה. יתכן שזו תחושתה הסובקייטיבית, אך לא שוכנעתי להסתמך עליה בלבד. כאמור יכולות להיות סיבות נוספות לסגירת העסקאות האמורות עם קבלנים אחרים (דוגמת הצעה אטרקטיבית יותר, נסיון טוב עימם בעבר ועוד);
היו יכולים התובעים להביא לעדות את הבעלים של שלושת הנכסים הנ"ל (שזהותם מוכרת למתווכת דרורי, שהרי הציעה בפניהם את התובעים לביצוע העסקות), או לפחות מי מהם, להתרשמות מהם במישרין לסיבת סגירת העסקות עם קבלנים אחרים, ולא עם התובעת.
משלא עשתה זאת התובעת, ובחרה להסתמך על תחושה אישית בלבד של המתווכת דרורי, הגם שהודתה כי אף אחד מבעלי שלושת הנכסים הנ"ל לא פסל בפניה את התובעים במפורש בהקשר לפרסומים הנטענים, יש לפרש זאת לחובתה מכח הכלל שבפסיקה בדבר הימנעות מהבאת עדים רלוונטיים.
לכן שוכנעתי לקבוע, כי התובעת לא הוכיחה את אובדן שלוש העסקות האמורות עקב פרסומי התלונה במשטרה, בהסתמך על עדותה של המתווכת דרורי בלבד.
לא נעלם מעיניי כי המתווכת דרורי הוסיפה בעדותה, כי לאחר שהרגישה בשלוש העסקות הנ"ל שיש חששות מהתובעים, היא הפסיקה להציע להם מגרשים לעסקות (עמ' 376 לפרו' שו' 13).
יחד עם זאת ראוי להעמיד בנדון דברים על מכונם:
המתווכת דרורי היא שהציעה לתובעים את עסקת בוקשטיין (סעיף 2 לת/5);
לפני כן כלל לא הכירה את התובע (עמ' 382 לפרו' שו' 25-26);
היינו הפרסומים במשטרה לא קטעו איזו פעילות עסקית מוכחת שהיתה בין המתווכת דרורי לתובעים. לא היתה פעילות עסקית כאמור, אלא עסקה אחת בודדת (עסקת בוקשטיין), הא ותו לא!
418. נחזור לטענת עסקות שלא יצאו אל הפועל עקב פרסום התלונה (כטענת התובעים) בעדותו של התובע.
מעבר להפניה לתצהירה של המתווכת דרורי (כאמור לעיל) לא ידע התובע לומר לנו בחקירתו מעבר לכך.
התובע הודה כי אף אחד משלושת בעלי המגרשים שהזכירה המתווכת דרורי, לא ציין באוזניו שהם לא מוכנים לעשות עסקות עמו (עמ' 674 לפרו' מיום 1.2.21 שו' 7-10);
בהמשך שינה קצת מעדותו ואמר שהבעלים של הנכס ברחוב הנשיא כן אמרו לו במפורש שהם לא רוצים להתקשר עמו בעסקה כי הם מפחדים מיחסיו הלא טובים עם גנדלמן (אגב, גם בעדותו זאת לא קשר הדברים לפרסום התלונה אלא ליחסיו הלא טובים עם ראש העיר) – (עמ' 674 לפרו' שו' 13-19);
כשנשאל מי הם בעלי הקרקע ברחוב הנשיא, השיב: משפחת בלן, וציין כי אמרו לו הדברים בשנת 2014 (עמ' 674 לפרו' שו' 19-23);
כשנשאל מדוע לא הביאם לעדות השיב – "תגיד לי, באנו לפה 13 אנשים, מה אתה רוצה, אני אביא את כל חדרה לכאן?" (עמ' 674 לפרו', שו' 25-26).
שוב, תמיהה מדוע התובעים לא הביאו לעדות את בעלי המגרשים הנ"ל במקום להסתפק בתחושותיה של המתווכת דרורי. בכל אופן גם עדותו של התובע לא קושרת, מעבר לתחושות, בין פרסום התלונה לאי קשירת עסקות עם התובעים.
419. סבורני כי סיכום הדברים משתקף היטב בסעיף 163 לסיכומי העירייה, כדלקמן:
"הלכה למעשה, התובעים כשלו מלהוכיח כי אכן היו עסקאות שלא נחתמו עם התובעת בשל אותה תלונה במשטרה. בחירתם המודעת של התובעים... שלא להביא לעדות את אותם אנשים, מחזקת עוד יותר את המסקנה כי אין לקבל טענה זו...".
420. טענה מעניינת נוספת היתה בפיו של התובע בחקירתו הנגדית, שאף לא עלתה בכתב התביעה ואף לא בתצהירו, כי עצם הגשת התלונה נגד התובעת מנעה ממנה האפשרות להשתתף במכרזים (עמ' 652 לפרו' שו' 24-26);
מענין שטענה זאת של התובע אף לא נמסרה למומחה מנירב, שציין בחוות דעתו, כסיבה יחידה, את אי יכולתה של התובעת לגשת למכרזים, כקשור למצבה התזרימי הקשה (ראו סעיף 407(ג) לעיל);
כשנשאל היכן טענה זאת מופיעה בתצהירו, הודה למעשה כי לא מופיעה אך הוא מכריז זאת לפרוטוקול (עמ' 655 לפרו' שו' 10);
מעבר לשאלה האם אין בטענה זאת הרחבת חזית (ראו פרק ו' לסיכומי העירייה) ו/או אם אכן עצם הגשת תלונה נגד חברה קבלנית מונע ממנה לגשת למכרזים (זגדון לא אישר את הדברים, וציין כי לא מוכר לו תנאי סף כזה – עמ' 1116 לפרו' מיום 15.3.21), הרי כבר קבענו לעיל שבגין עצם הגשת התלונה ביום 31.3.2014 (או עיבוייה בחודש 12/2015) לא קמה עילת תביעה נגד העירייה (להבדיל מפרסום התלונה מחודש 3/2014).
לכן ככל שיש תנאי סף כאמור כטענת התובע בחקירתו הנגדית (ואין לי צורך להכריע בכך), אין מקום לכל טענת נזק נגד העיריה בגין עצם הגשת התלונה, אפילו אם בכך נמנעה מהתובעת אפשרות לגשת למכרזים.
421. התובע אף ניסה לטעון בתצהירו לנזקים אישיים עקב מימוש נכסים אחרים בכדי להזרים כספים לתובעת (סעיף 197 לת/12), אך המומחה מנירב כבר ציין כי נזק זה לא ניתן לכימות ולא כלל אותו בחוות דעתו (ראו סעיף 3.1 סיפא לת/1).
לכן יש לומר כי נזק נטען זה, אותו העריך התובע בכ-1.5 מיליון ₪ (סעיף 197.1 לת/12), נטען בעלמא ללא הוכחה של ממש, ולא ניתן לקבלו.
422. בכלל יש להדגיש:
א. יש להבחין בין עצם הגשת התלונה ביום 31.3.2014 לבין פרסומה. כפי שהרחבנו לעיל, לעניין עצם הגשת התלונה יש הגנה לעירייה ולכן אין כנגדה עילת תביעה בנדון. לעניין הפרסום של התלונה יש אכן עילת תביעה נגד העירייה לפי החוק, אך נזכור שהתלונה נסגרה כבר ביום 18.12.2014 (כמצוין לעיל), והיתה בתוקף כשמונה חודשים וחצי. זמן מוגבל.
ב. לעניין הרחבת התלונה בשנת 2015 ופרסום הדברים, אין כל עילת תביעה לתובעים כדברינו לעיל.
ג. סבורני כי התובעים בכתב תביעתם, בתצהירי העדות הראשית מטעמם וסיכומיהם לא עושים האבחנה הנדרשת בין הדברים. יחד עם זאת, משלא שוכנעתי כי התובעים הצליחו להוכיח נזק מיוחד כתוצאה מפרסום התלונה שהוגשה ביום 31.3.2014 (לפי דברינו עד כה), לא ארחיב בנדון.
423. אם נסכם הדברים נאמר כך:
א. לא ניתן לסמוך על חוות דעת מנירב להוכחת נזקי התובעת בעקבות פרסום התלונה מיום 31.3.2014;
ב. טענות בדבר אובדן עסקות ו/או הפסדים מעסקת בוקשטיין בעקבות פרסום התלונה מיום 31.3.2014 לא הוכחו לי.
ג. למעשה – לא הוכחו לי נזקים מיוחדים על ידי התובעים בהקשר לתובענה דנן.
424. נבחן כעת את זכותה של התובעת לקבלת פיצוי מכח דיני החוזים (בגין פרויקט עמל שהוצא ממנה שלא כדין – חלק מהעילה השנייה) ומכח החוק – פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק כקבוע בסעיף 7א לחוק (בגין פרסום התלונה מיום 31.3.2014 תוך ביצוע עוולת לשון הרע – חלק מהעילה הרביעית).
425. אקדים ואומר, כי בקשתם החלופית של התובעים (שפורטה בסעיף 19 לעיל) לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים פיצוי בגין נזק כללי-בלתי ממוני, בהתאם להערכת בית המשפט, בשיעור של 1,000,000 ₪ מכוח כלל עילות התביעה, כבר אינו רלוונטי בעיניי. זאת, בין היתר, לנוכח דחייה די נרחבת של חלק מעילות התביעה, כמפורט בהרחבה לעיל.
לא נעלמו מעיניי דברי כב' השופט עמית בענין דניאל כדלקמן:
"בעניין שרנסקי הובהר כי הפיצוי שנקבע בסעיף 7א איננו מגביל את האפשרות לפסוק פיצוי גבוה יותר בגין נזק מיוחד או נזק כללי, אם התובע הוכיח שנגרם לו נזק כזה (שם, פסקאות 47-43). כלומר, הפיצוי ללא הוכחת נזק ב"מסלול הסטטוטורי" הקבוע בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, אינו מונע מבית המשפט לילך במקום זאת ב"מסלול הפסיקתי" הרגיל ולפסוק פיצוי בגין נזק ממוני ובלתי ממוני בסכום העולה על זה הקבוע בסעיף 7א ...
אדגים את האפשרויות הפתוחות בפני בית המשפט בבואו לפסוק פיצוי בעוולת לשון הרע. ראובן פרסם לשון הרע והכפיש את שמו של שמעון, "שלא בכוונה לפגוע", בשני אירועים שונים ונפרדים. על פי המסלול הסטטוטורי, רשאי בית המשפט לחייב את ראובן בסכום מקסימלי של 50,000 ₪ (בצירוף הצמדה) בגין כל פרסום, וזאת גם אם לא עלה בידי שמעון להוכיח את הנזק שנגרם לו (ס' 7א(ב)). לחלופין (ולא במצטבר), פתוח בפני בית המשפט גם המסלול הפסיקתי. במסלול זה, יעריך בית המשפט את הנזק הכולל שנגרם לשמעון, הן נזק ממוני והן נזק לא ממוני, כאשר הפיצוי על פי מסלול זה איננו מוגבל בסכום".
אני מניח כי בהתבסס על הלכה זאת מבקשים התובעים כי אפסוק להם כפיצוי בגין נזק כללי מכח כל העילות, סך של מליון ₪ על פי "המסלול הפסיקתי". דא עקא שחלק ניכר מהעילות נדחה, ועל היתרה אין מקום לפסוק כנזק כללי סך של מליון ₪ על פי המסלול הפסיקתי (זאת הגם, כפי שנראה להלן, בסופו של יום פסקתי לתובעים, בהתאם לחלקי העילות שהכרתי בהם, לרבות פיצוי לפי סעיף 7א(ג) לחוק בגין שמונה פרסומים ב"כוונה לפגוע", סך כולל פיצוי של מליון ₪, הכל כפי שיפורט להלן).
לכן אפנה לבחינת הנזקים בגין חלקי העילות שהוכחו.

פיצוי בגין הוצאה שלא כדין של פרויקט עמל מידיה של התובעת
426. כפי שהרחבנו במסגרת העילה השניה, הוכח לי רק לגבי פרויקט עמל, כי העירייה הוציאה אותו מידי מהתובעת שלא כדין (ראו לעיל).
427. בהתייחס לעילה השניה, ציינו לעיל (סעיף 88) כי עילתה יכולה להיות נזיקית או חוזית, אך לא מכח חוק לשון הרע.
בהתברר הדברים לאחר שמיעת ראיות, שוכנעתי כי בכל הקשור להוצאת פרויקט עמל מידי התובעת העילה היא חוזית בלבד, תוך הפרת הסכם המסגרת. בנדון נפנה לדברינו בסעיפים 202 – 215 לעיל העוסק בפרויקט עמל. מהדברים שם עולה שאף התובעים ראו בהוצאת פרויקט עמל מידיהם את הפרת הסכם המסגרת, במסגרתו נמסרה לתובעת ביצוע פרויקט עמל.
בגין הפרה זאת זכאית התובעת לפיצוי. נפנה בנדון לסעיף 88 לעיל, שם ציינתי כי:
"במצב דברים זה, וכשהתובעת גם הגדירה תביעתה כתביעה כספית, הרי ככל שתוכח עילה חוזית כשהנתונים המרכיבים עילה זאת יוכחו, ניתן להתבסס עליה לצורך פסיקת פיצוי".
428. דא עקא – התובעת לא הוכיחה את הנזק המיוחד שנגרם לה מהוצאת פרויקט עמל מידיה שלא כדין.
התובעת בנדון לא טענה לפיצויי הסתמכות, או לפיצויי קיום באופן ספציפי בהתייחס לנזק שנגרם לה כתוצאה מהוצאת פרויקט עמל מידיה שלא כדין.
התובעת אף לא טענה לפיצויים מוסכמים בגין הפרת הסכם המסגרת.
429. משלא הוכיחו התובעים נזקים מיוחדים כלל, לא ניתן להשאיר הענין לפתחו של בית המשפט בבחינת "אומדנא דדיינא".
ראו לענין זה:
ע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פד"י לה(2), 800;
רע"א 3327/08 מתד תעשיות בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פסקה ז' (9.4.2008);
ע"א 9145/18 שירות מזור נ' שירות פלוס בע"מ, פסקה 21 (24.1.2021).
430. יחד עם זאת לבית המשפט יש סמכות לפסוק לנפגע ההפרה (ובמקרה דנן התובעת, שהיא שהתקשרה בהסכם המסגרת עם העירייה) נזק שאינו נזק ממון (היינו נזק כללי), מכוחו של סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"), הקובע כדלקמן:
"גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין".
כבר נאמר בפסיקה על אודות סעיף 13, כי הוא מעניק לנו כלי לסעד נזיקי במסגרת דיני החוזים.
כך למשל:
ע"א 7731/11 ‏ צוריאל אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ נ' משה אביטן, (15.8.2013). שם דובר על "אובדן האוטונומיה" שבית משפט קמא הרחיב וייבא מתחום הנזיקין לתחום דיני החוזים. על כך מתח השופט עמית ביקורת, באמרו (פסקה 20):
"כשלעצמי, ומבלי לקבוע מסמרות, איני סבור כי יש טעם להעביר ראש נזק מיוחד זה בדיני הנזיקין, אל דיני החוזים. בכל טעות או הטעייה חוזית יש פגיעה באוטונומיה, מאחר שבעקבות ההטעיה נשללה 'ההסכמה מדעת' של המתקשר, שאילו ידע את העובדות לאשורן, לא היה מסכים להתקשר בהסכם. אין צורך להידרש בדיני החוזים לראש הנזק של פגיעה באוטונומיה, נוכח הקשת הרחבה של תרופות ופיצויים שניתן להעניק למי שנפגע עקב ניהול משא ומתן בחוסר תום לב או עקב התנהלות שלא בדרך מקובלת ובתום-לב בקיום החוזה על פי סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים. במסגרת סעדים אלה ניתן לפסוק ממילא פיצוי גם בגין נזק לא ממוני לפי סעיף 13 לחוק התרופות".
כך גם:
כב' השופט דנציגר ע"א 3807/12 ‏ מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (להלן: "ענין שמואל"), פסקה 74 (22.1.2015):
"לעומת זאת, כאשר מדובר בתביעת פיצויים בגין נזק לא ממוני, קובע סעיף 13 לחוק התרופות כי במקרים בהם הפרת החוזה גרמה לנזק לא ממוני 'רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין'... במילים אחרות, פסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני, המכונים לרוב פיצויים בגין עגמת נפש, הינה סמכות שבשיקול דעת בית המשפט – הן לעניין עצם פסיקתם והן לעניין שיעורם. מבחינה היסטורית מקורם של פיצויים אלו בדיני הנזיקין, בתביעות בגין נזקי גוף שכללו פריטים כגון כאב וסבל, אבדן הנאת חיים וכיו"ב, אך עם הזמן 'נקלטו' פיצויים אלו גם בדיני החוזים – תחילה במקרים של הפרת חוזה שגרמה לנזקי גוף, ובהמשך גם במקרים שבהם לא נגרמו נזקי גוף אך נגרמו נזקים אחרים כגון פגיעה בשם הטוב, עלבון, עגמת נפש וכיו"ב. יתרה מכך, את הגישה המסורתית שמקורה במשפט האנגלי, שלא לפסוק בחוזים מסחריים 'רגילים' פיצויים בגין נזקים לא ממוניים, החליפה במשפט הישראלי גישה גמישה יותר שלא נרתעה עקרונית מפסיקת פיצויים בגין נזקים לא ממוניים גם בסיטואציות חוזיות מסחריות [ראו: פרידמן וכהן 677-676]. במיוחד ניכרת בפסיקת בתי המשפט הנטייה לפסוק פיצויים בגין עגמת נפש במסגרת תיקים שעוסקים בתביעות רוכשי דירות כנגד הקבלנים-המוכרים, כגון תביעות בגין עיכוב במסירת הדירות או בגין ליקויים שנתגלו בדירות שנמסרו [ראו: פרידמן וכהן בעמ' 679]. עם זאת, נקבע גם שעל אף שכמעט כל הפרת חוזה עשויה לגרום לאכזבה לנפגע, הרי שלא כל אכזבה מצדיקה פסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני.
ראוי להדגיש כי בניגוד לנזק הממוני, שנטל ההוכחה לקיומו מוטל על כתפי התובע, הן לעניין עצם קרות הנזק והן לעניין גובה הנזק, הרי שיתרונו של הנזק הלא ממוני הינו בכך שהוא 'אינו טעון הוכחה של ממש, ובית המשפט יכול להסיקו מהנסיבות ולפסוק לפי שיקול דעתו' [פרידמן וכהן בעמ' 680]. יתרה מכך, בעניין רובינוביץ שהוזכר לעיל קבע בית משפט זה בדעת רוב כי יש לדחות את תביעתה של התובעת לפיצויים על נזקיה הממוניים עקב הפרת חוזה, כיוון שלא הצליחה להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לה, אך מצא לנכון לפסוק לה פיצוי בגין נזק לא ממוני, על אף שדובר שם בחוזה מסחרי 'רגיל'. בקשר לפסק הדין בעניין רובינוביץ העירו פרידמן וכהן כי "הרושם הוא שהפיצוי ניתן בשל התחושה שנגרם לתובעת נזק כלכלי כלשהו...אלא שממדיו של נזק זה לא הוכחו, כך שהפסיקה בשל הנזק הלא ממוני פיצתה את התובעת על כישלונה בהוכחת הנזק הממוני. בכך משתקף יתרונו של הנזק הלא ממוני לעומת הנזק הממוני" [שם, בעמ' 681-680].
431. במקרה דנן נסיבות הפרת הסכם המסגרת שבין התובעת לעירייה בכל הקשור להוצאת פרויקט עמל פורטו בהרחבה לעיל.
סיכמתי את הדברים בסעיף 215 לעיל, כדלקמן:
"לאור כל אלה שוכנעתי לקבוע לגבי פרויקט עמל, כי התקיים בו המרכיב השלישי בעילה השניה, שנטילת עבודה זאת מידיה של התובעת ומסירתה לחברה הכלכלית או לכל קבלן אחר, נעשתה שלא כדין, וניגוד לחובת תום הלב הנדרשת בקיום חוזה מכח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973".
432. בע"א 9784/05 ‏ עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עו"ד (12.8.2009) – (להלן: "ענין ידידיה"), ציין בית המשפט לענין סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, כדלקמן (פסקה 32):
"סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) אינו מורה אותנו כל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מכך שצד לחוזה אינו מקיים את החוזה בתום לב ובדרך מקובלת. המשמעות של העדר הוראה בעניין זה מקורה בעובדה שהתוצאות הנובעות מהפרת חובת תום הלב אינן אחידות, אלא הן משתנות לפי ההקשר שבו מתעוררת השאלה. עמד על כך השופט (כתוארו אז) א' ברק בבג''צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 839-838 (1980):
'לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת'".
לטעמי פשיטא שפסיקת פיצויים, ואפילו כנזק כללי לפי סעיף 13 לחוק התרופות, היא אחת הדרכים להתמודד עם הפרת תום הלב הנדרש בביצוע הסכם. כך הדבר כשהמפר הוא אדם פרטי, וכל שכן כשהינו רשות ציבורית, המחוייבת בחובת תום לב מוגברת.
עמד על נקודה זאת בית המשפט בענין ידידיה, פסקה 24, בציינו כדלקמן:
"שהלקוח בו עסקינן הוא רשות ציבורית, חלה על יחסי הצדדים ועל ההתקשרות ביניהם בנוסף לדיני החוזים גם מערכת כללים ועקרונות מן המשפט המנהלי (גבריאלה שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית 13, 44-42 (1999) (להלן: שלו, חוזים ומכרזים)). מערכת כללים ועקרונות זו משמיעה לנו חובה מוגברת המוטלת על הרשות לנהוג ביושר, בהגינות ובסבירות בכל הליכותיה (ראו: עע"ם 8582/05 מועצה מקומית סאגור נ' המרכז לטניס בישראל, פסקה ו(2) (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 13.12.2006); בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289, 321-315, 347-345 (1998); אהרון ברק שיקול דעת שיפוטי 491-478 (1987); מנחם מאוטנר "תום לב ותנאים מכללא" דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג 313, 341 (2003))".
433. במקרה דנן הפרה כאמור העירייה, בנסיבות המפורטות לעיל, את הסכם המסגרת עם התובעת, ובכך גם הפרה חובת תום הלב המוגברת החלה עליה כרשות ציבורית ביחסיה עם התובעת.
אכן התובעת לא הצליחה להוכיח את נזקיה המיוחדים עקב הפרה זאת, אך הדבר אינו מונע לפסוק לה פיצוי בגין נזק לא ממוני מכוחו של סעיף 13 לחוק התרופות.
ראו בנדון:
ע"א 153/04 חיותה רובינוביץ נ' יוסף רוזנבוים, פסקה 13 (דעת רוב), (6.2.2006) – (להלן: "ענין רובינוביץ");
ענין שמואל, פסקה 74 (שם מתייחס השופט דנציגר בהסכמה לנקודה זאת שנקבעה בדעת ברוב בענין רובינוביץ).
434. בנסיבות דנן שוכנעתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני מכוחו של סעיף 13 לחוק התרופות. תיאור התנהלות העירייה בפרויקט עמל עד להוצאתו שלא כדין מהתובעת, פורט בהרחבה לעיל במסגרת העילה השניה.
435. השאלה היא – כיצד נעריך את סכום הפיצויים הכלליים האמורים?
על כך השיב בית המשפט בענין רובינוביץ, פסקה 14, במילים הבאות:
"אמת הדבר, 'קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא. הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה... בה בעת, העיקרון של החזרת המצב לקדמותו, חולש גם על ראש נזק זה ומחייב, על כן, פיצוי הולם בגינו' (ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מ"י (טרם פורסם), פסקה 22 לפסק הדין)".
אם נשליך את הדברים למקרה דנן, ובזהירות ראויה, אומר כי סך של 150,000 ₪ יהא בו משום פיצוי הולם להפרת חובת תום הלב המוגברת של העירייה בהפרת ההסכם עם התובעת בפרויקט עמל.
אוסיף – אפילו תסבור התובעת כי סכום זה לא יהא בו כדי להשיב המצב לקדמותו, אשיב לה כי זה המירב שהייתי יכול לעשות למענה, בהעדר מסירת נתונים מספיקים על ידה בנדון, אך תוך הבנה ושכנוע כי נזק מסויים נגרם לה כתוצאה מהוצאת הפרויקט האמור מידיה.
436. לסיכום ייאמר, כי בגין הוצאת פרויקט עמל מידי התובעת שלא כדין ותוך הפרת הסכם המסגרת, תפצה העירייה את התובעת בפיצויים כלליים מכוחו של סעיף 13 לחוק התרופות, בסך של 150,000 ₪.

פיצויים סטטוטוריים בגין פרסום התלונה מיום 31.3.2014
437. כפי שקבענו לעיל, העירייה חבה מכוחו של החוק לפיצוי התובעים בגין פרסומי הגשת התלונה מיום 31.3.2014 (חלק מהעילה הרביעית).
438. התובעים לא הוכיחו את נזקם המיוחד הנטען בתובענה, אך עדיין הם זכאים לפיצויים הסטטוטוריים הקבועים בחוק ללא הוכחת נזק.
התובעים גם ביקשו כסעד חלופי את פסיקת הפיצויים האמורים (ראו סעיף 17 לעיל);
439. הפיצויים הסטטוטוריים קבועים בסעיף 7א לחוק, שזה לשונו:
"7א. (א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה הוא כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.
(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".
(ד)לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.
(ה)הסכומים האמורים בסעיף זה יעודכנו ב-16 בכל חודש, בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי
סכומי הפיצוי בשערוך ליום מתן פסק הדין לפי חישובי, הם כדקלמן:
פרסום ללא כוונה לפגוע – כ-72,500 ₪;
פרסום בכוונה לפגוע – כ-145,000 ₪.

פרסום בכוונה לפגוע
440. שאלה ראשונה שיש לשאול היא – האם הפרסום דנן, והכוונה לנספח 55 לת/12 (הודעת דוברות העירייה) שהיווה, כדברינו לעיל, את המקור לפרסומי הגשת התלונה מיום 31.3.2014 באמצעי התקשורת השונים (נספחים 56-63 לת/12) נעשה "בכוונה לפגוע", כטענת התובעים בכתב התביעה ובתצהיר עדותו של התובע (ראו למשל סעיף 123 לת/12).
441. הפסיקה בנדון סוכמה היטב ברע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (8.9.2013) במילים הבאות (פסקה 8):
"... מעל לדרוש אציין, מבלי להכריע, כי יש היגיון רב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; שכן אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפרסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פרסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה 'של ממש' לפגוע, שקיומו לא הוכח במקרה דנא...".
היינו – כדי להוכיח "כוונה לפגוע" יש צורך להוכיח התנהגות זדונית, כוונה של ממש לפגוע.
האם רכיבים אלה מתקיימים במקרה דנן?
442. טענות הצדדים לעניין הודעת הדוברות פורטו בהרחבה לעיל במסגרת הדיון בעילה הרביעית, ולא נחזור עליהן.
נפנה גם לדבריי לעיל לעניין הודעת הדוברות כשדנו בתוכן הלא מדויק שלא שיקף המציאות, אפילו בבחינת "אמת לשעתה", בחלקים הרביעי והחמישי, בהתאם לחלוקתנו לעיל.
אף הסקנו כי במקרה דנן קיימת חזקת חוסר תום לב בפרסום (סעיף 16(ב) לעיל), שלא נסתרה על ידי העירייה.

הוספנו אף (בסעיף 364 לעיל) את הדברים הבאים:
"לטעמי החלקים הרביעי והחמישי של הפרסום, שלא היו מדוייקים ולא שיקפו המציאות, נועדו לטעמי לפגוע מעבר לנדרש בתובעים (ראו דבריי בסעיף 351 לעיל). חלקים אלה בפרסום נוסחו בצורה כוללנית והחלטית, באופן שהקורא הסביר (וכאמור המבחן הוא אובייקטיבי, ועמדנו על כך לעיל) עלול לטעות ולחשוב כי כל הפרויקטים שביצעה התובעת בעבור העירייה, נשוא התביעה הכספית, נבדקו ונמצאו חריגים. בעוד שהמציאות היא שנבדק רק גן אחד וגם זאת באופן ראשוני בלבד (ראו נספח 73 לת/12, מכתבו של בר זיו מיום 8.9.2014).
לכן סביר כי ניסוח כזה של מצב הדברים גרם לפגיעה גדולה יותר מהנדרש בתובעים.
לטעמי קשה לנתק את פרסום הדברים כמות שהם (בנספח 55 לת/12) מהתביעה הכספית שהוגשה ביום 16.2.2014, כחודש וחצי לפני הפרסום המדובר (שאף הוזכרה בפרסום הנדון).
כפי שציינתי לעיל כשדנו בעצם הגשת התלונה, שוכנעתי כי התלונה הוגשה ללא קשר לתביעה הכספית. ברם קשה לי לומר את אותם דברים לגבי פרסום הגשת התלונה במתכונתה היא, על החלקים הלא מדוייקים שבה, המשפיעים כאמור על הפרסום או הבנת הפרסום כולו על ידי הקורא הסביר. זאת – תוך הגברת הפגיעה בתובעים...
ניתן לטעמי לקבוע בסבירות ראויה, כי יש קשר בין נוסח הפרסום לבין הגשת התביעה הכספית, באופן שנועד לפגוע מעבר לנדרש בתובעים".
עוד הוספתי לעיל (סעיף 367) כי:
"כפי שהרחבנו לעיל, הפרסום לטעמי עבר את השיעור הנדרש, בוודאי כשאינו מדוייק בחלקיו הרביעי והחמישי. סבורני כי מידת הצניעות היתה יכולה להועיל במקרה דנן על נסיבותיו (ממצאים ראשונים ובהסתמך על פרויקט אחד), ולהוביל את העירייה להימנע מפרסום הגשת התלונה, או להציג בצורה קצרה ומדוייקת, כפי שגם הבהרתי לעיל".

443. במצב דברים זה, כשהפרסום (להבדיל מעצם הגשת התלונה) נעשה :
כמשקל נגד לתביעה הכספית שהוגשה כחודש וחצי עובר להגשת התלונה (ראו גם דברינו בסעיף 453 להלן);
כשהעירייה ידעה כי חלקיו הרביעי והחמישי של הפרסום אינו משקף אף את המציאות בשעתה (והרחבנו על כך לעיל), ויש בו פגיעה מוגברת בתובעים;
כי הבסיס לתלונה בראשיתו, ומחייב השלמות ובדיקות נוספות (ראו מכתבו של בר זיו מיום 9.3.2014 שהוזכר רבות לעיל) ולא ציינה זאת בתלונה בכדי להקטין את נזקם של התובעים;
כשהפרסום בוצע תוך ידיעה או ציפייה ברורה כי יגיע אף לאמצעי התקשורת הארציים ולא רק המקומיים (כפי שארע בפועל);
קשה שלא להסיק בסבירות ראויה כי היתה מצידה של העירייה בפרסום זה (נ/55 לת/12) התנהגות זדונית. קרי כוונה של ממש לפגוע, וכך אני קובע.

סכום הפיצוי הכולל בגין הפרסום
444. כבר בסעיף 343 לעיל ציינתי, כי ככל שאמצא שלעירייה אין הגנה מכח החוק, ניתן לייחס לה אחריות על הפרסומים האחרים, נספחים 56-63 לת/12, מכח סעיף 11(א) לחוק, הקובע כדלקמן:
"פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת".
עמדו על כך התובעים בסיכומיהם (סעיף 176) ובצדק. הודעת הדוברות היא שהביאה, וגם היתה מכוונת להביא, את "דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו". מכאן אחריות העירייה בעוולת לשון הרע גם לפרסומים אלה [יחד ולחוד עם גורמים הנוספים המוזכרים בסעיף 11(א) הנ"ל (שנהר, עמ' 98-99), שלא נתבעו בתובענה דנן].
445. יחד עם זאת ובמקביל קיימת הוראת סעיף 7א(ד) הקובעת כי:
"לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת".
מכאן לכאורה, כי כל הפרסומים שבאו בעקבות הודעת הדוברות, שמונה במספר, הם "בשל אותה לשון הרע". לכן לכאורה התובעת אינה הזכאית, למרות שמונת הפרסומים שבאו בעקבות הודעת דוברות העירייה על דבר הגשת התלונה (נספח 55 לת/12), אלא פעם אחת בלבד (ראו בנדון טענת העירייה בסעיף 204 לכתב הגנה, כי בכל מקרה עסקינן "במסכת אחת של פרסומים").
האמנם כך הם פני הדברים?
446. לשאלה זאת התייחס השופט עמית בהערת אגב ב"ענין דניאל, פסקה 81, בציינו כדלקמן:
"במסגרת 'המסלול הסטטוטורי', יש לזכור את הוראת סעיף 7א(ד) אשר לפיה הנפגע מהוצאת לשון הרע זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק רק פעם אחת 'בשל אותה לשון הרע'. לכאורה הוראת הסעיף מובנת מאליה, אך יישומה מעורר שאלות פרשניות. ניתן לשאול מהי 'אותה לשון הרע': האם ההבחנה בין פרסום אחד למספר פרסומים תלויה בתוכן הפרסום, במועדו, בזהות המפרסם או בזהות השומעים. כך למשל, האם אדם שמספר לשון הרע זהה לשלושה אנשים שונים בשלוש הזדמנויות תוך זמן קצר, עשוי להתחייב בפיצוי ללא הוכחת נזק בגין שלושה פרסומים שונים או שמדובר ב'אותה לשון הרע'? למיטב ידיעתי, שאלה זו טרם הוכרעה בבית משפט זה, ואף במקרה הנוכחי אינני נדרש להכריע בה...".
447. יחד עם זאת קיימת פסיקה של בתי משפט מחוזיים לגבי שאלה זאת, וממנה עולה כי השאלה צריכה להיות מוכרעת על פי מבחני שכל ישר שבעזרתו נבחן את מהות הפרסום, משך הזמן שחלף בין הפרסומים, הפצתם בין אותו חבר בני אדם או הרחבת הפרסום גם לאחרים וכיוצ"ב.
ראו לענין זה:
ע"א (ת"א) 9712-12-13‏ "קר" שרותי רפואה בע"מ נ' א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ (13.4.2015) – (להלן: "ענין קר");
ע"א (מחוזי חי') 19393-05-13 מויאל נ' בן אברהם (2014).
448. ניישם את גישת הפסיקה האמורה למקרה דנן, תוך לקיחת הנתונים מת/12, תצהירו של התובע, שלא נסתר בנדון, כדלקמן:
א. יש את הודעת הדוברות מיום 31.3.2014 (נספח 55 לת/12) – המהווה את המקור ליתר הפרסומים, כדברינו לעיל;
ב. יש פרסום באתר האינטרנט של מגזין המושבות מיום 31.3.2014 (נספח 56 לת/12);
ג. יש פרסום ביום 1.4.2014 במסגרת כתבה ששודרה בשעה 14:03 במהדורת החדשות של רשת ב' (נספח 57 לת/12);
ד. פרסום נוסף ביום 1.4.2014 באתר האינטרנט הרשמי של רשת ב', במדור "פלילים ומשפט" (נספח 58 לת/12);
ה. פרסום נוסף ביום 2.4.2014 באתר "חדרה שלנו" (נספח 59 לת/12);
ו. פרסום נוסף ביום 3.4.2014 בגליון "מבט מקומי – העיר חדרה והסביבה" (נספח 60 לת/12);
ז. פרסום נוסף ביום 4.4.2014 במקומון "חדשות חדרה" (נספח 61 לת/12);
ח. פרסום נוסף ביום 4.4.2014 ב"ידיעות חדרה", מקומון של ידיעות אחרונות המופץ לקוראי העיתון באיזור חדרה בסופי שבוע (נספח 62 לת/12);
ט. פרסום נוסף שודר כאייטם בתוכנית "דו"ח אזורי" בתחנת הרדיו "אמצע הדרך", המשדרת בין תל אביב לחיפה ביום 4.4.2014 (נספח 63 לת/12).
449. אלה הפרסומים אותם יש לבחון בגין פרסום התלונה מיום 31.3.2014.
סבורני כי הודעת הדוברות (נספח 55 לת/12) שהיוותה את המקור ליתר שמונת הפרסומים, "נבלעת" בהם בבחינת "אותה לשון הרע" כהוראת סעיף 7א(ד) לחוק. אפילו התובעים לכאורה סוברים כך, שכן בכתב תביעתם ביקשו פיצוי בגין 11 פרסומים (סעיף 162.2 לכתב התביעה), כדלקמן:
שמונת פרסומי התלונה מיום 31.3.2014, המפורטים בסעיפים 448(ב-ט) לעיל;
שלושת פרסומי הפניה למשטרה בשנת 2015 (שלא הוכרו על ידינו כבני פיצוי, כמפורט בהרחבה לעיל במסגרת העילה החמישית), נספחים 80-82 לת/12.
450. כעת נבחן את שמונת הפרסומים האחרים המפורטים לעיל בנוגע לתלונה מיום 31.3.2014 לפי המבחן שבסעיף 447 לעיל.
כל שמונת הפרסומים המדוברים הם בני תקופה סמוכה (מיום 1.4.2014 ועד ליום 4.4.2014);
כולם בעלי תוכן דומה כאמור (אם כי לא זהה), המסתמך על הודעת הדוברות (נספח 55 לת/12);
חמישה מהם מיועדים לתחומי חדרה והסביבה (448(ב)+(ה)+(ו)+(ז)+(ח)). לכאורה אותו חבר בני אדם – תושבי חדרה והסביבה;
שלושה מהם מיועדים לתחום רחב יותר, נגדיר אותו ארצי. לכאורה חבר בני אדם רחב יותר (448(ג)+(ד)+(ט)).
מכאן עולות שתי אפשרויות:
א. את חמשת הפרסומים המיועדים לתחומי חדרה והסביבה, ומיועדים לחבר בני אדם שהינם תושבי חדרה והסביבה – נראה כפרסום אחד הנובע מאותה לשון הרע, ואת שלושת הפרסומים המיועדים לחבר בני אדם רחב יותר (ארצי) נראה כפרסום אחד הנובע מאותה לשון הרע.
במקרה כזה – לפי סעיף 7א(ד) לחוק, עסקינן ב"אותה לשון הרע", ויש לפנינו שתי חטיבות פרסומים השקולים לשני פרסומים בני פיצוי.
את כל שמונת הפרסומים באמצעי התקשורת השונים נראה כשמונה פרסומים שונים, וכמקימים שמונה עוולות נפרדות בנות פיצוי. הגם שחלק מהפרסומים כוון לתושבי חדרה והסביבה וחלק למישור הארצי, אין לומר כי עסקינן באותו חבר בני אדם. יש אפשרות קרובה וסבירה כי בכל אחד מן המישורים, המישור המקומי (חדרה והסביבה) והמישור הארצי, יהיו אנשים שונים שיקראו הכתבות השונות. היינו, כל כתבה תוסיף מאגר חדש של קוראים שנחשפו לכתבה הפוגעת (הגם שיהיו גם קוראים חופפים, וסביר אף במספר לא מבוטל, ולכך יכולה להיות השפעה על סכום הפיצוי שייקבע, אך לא על עצם הפרסום כמקים עוולה נפרדת). בכך מתקיים בכל אחת מן הכתבות אלמנט הפרסום שבהגדרת לשון הרע (סעיף 1 לחוק), ואלמנט הפרסום שבסעיף 2 לחוק ("הגיעה לאדם אחר זולת הנפגע").
במקרה כזה אין עסקינן ב"אותה לשון הרע" לפי סעיף 7א(ד) לחוק, ויש לפנינו שמונה פרסומים נפרדים בני פיצוי.
כפי שציין כב' השופט עמית בענין דניאל, עסקינן בשאלה פרשנית שאינה פשוטה. כשלעצמי, העדפתי את האפשרות השניה מהטעם שפורט בה.
סבורני, כי שיקולי מדיניות משפטית ראויה מובילים לבחירה באפשרות השניה (השווה לענין זה ענין קר, סעיפים 33-35). אם לא נאמר כך, כל אדם הרוצה להפיץ לשון הרע על חברו, יפרסם זאת באמצעי תקשורת מקומיים ו/או ארציים, יגביר הפגיעה בנפגע, ויטען כי הפיצוי צריך להיות מוגבל מכח סעיף 7א(ד) לחוק כיוון שעסקינן ב"אותה לשון הרע". קשה לקבל זאת.
יחד עם זאת, במקרה דנן על נסיבותיו, סבורני כי האפשרות הראשונה דלעיל תשפיע על סכום הפיצוי הכולל שאפסוק בגין שמונת הפרסומים הפוגעים הנ"ל, שיתבצע בהתאם לאפשרות השניה.
היות שעסקינן בפרסומים בעלי תוכן דומה שהתפרסמו בתאריכים סמוכים, ויש סבירות כי חלק לא מבוטל של קוראים זהים נחשפו לפרסומים השונים בנדון או חלקם, ניתן להשתמש בנימוק זה כהצדקה שלא ליתן את מלוא הפיצוי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק. ודוק – סכום הפיצוי שבית המשפט רשאי לפסוק הוא עד הסכום הנקוב בסעיף, כסכום מירבי (ראו הציטוט מ ענין דניאל בסעיף 425 לעיל) על פי שיקול דעתו; שיקול זה, כך לטעמי, יכול להוות הצדקה שלא לפסוק את מלוא סכום הפיצוי הסטוטטורי כאמור (נעמוד על כך גם בסעיף 453 להלן, העוסק בסכום הפיצויים הראוי לפסוק לתובעים).
451. האם יש מקום במקרה דנן להקל בפסיקת הפיצויים עם העירייה?
סעיף 19 לחוק קובע כדלקמן:
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לנפגע;
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים."
סעיף קטן (1) אינו רלוונטי למקרה דנן;
סעיף קטן (2) אינו מתקיים בענייננו – הבהרנו בהרחבה לעיל, כי החלקים הרביעי והחמישי של הפרסום לא שיקפו אפילו את האמת לשעתה, וכל שכן את האמת לאמיתה. משכך שוכנעתי כי העירייה, בהקשר לחלקים הרביעי והחמישי של הפרסום, שהשליכו על כל הפרסום כולו בעיניי הקורא הסביר, לא היתה משוכנעת באמיתות הפרסום במועד הפרסום שכן לא שיקף המציאות שהיתה ידועה לה, כעולה מממצאיו של בר זיו באותו מועד.
סעיף קטן (3) אינו רלוונטי למקרה דנן.
סעיף קטן (4) אינו מתקיים בענייננו – בנדון נפנה לסעיף 316(ג) לעיל, שם ציינו כי מיד לאחר הפרסום, ביום 1.4.2014, פנתה התובעת לגנדלמן, באמצעות בא כוחה, במכתב (נספח 68 לת/12), פירטה את טענותיה גם לענין הפרסום האמור, וביקשה כי יפנה לכלל אמצעי התקשורת אליהם פנה ביום 31.3.2014 באמצעות דובר העירייה, ויתנצל על פרסום התלונה. גנדלמן ו/או העירייה לא נענו לפניה, ולא התנצלו (ראו שם);
אם כן, יש לומר, כי מכוחו של סעיף 19 לא זכאית העירייה להקלה בסכום הנזק שייפסק לזכות התובעים.
452. לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי ישנם שמונה פרסומים בני פיצוי לזכות התובעים.
מצאתי כי המקור לפרסומים, הודעת הדוברות, נוסחה כפי שנוסחה בכוונה לפגוע.
453. האם אכן יש מקום לפסוק לתובעת את מלוא סכום הפיצוי הסטטוטורי האמור?
אכן עסקינן בשמונה פרסומים הנובעים מהודעת הדוברות שנוסחה בכוונה לפגוע, בעיקר לנוכח היותה משקל נגד לתביעה הכספית, שפגעו בתובעים מעל הנדרש, או הגבירו את הפגיעה בהם (חיזוק לכך ראו את אחת השורות המוגדלות בכותרת הכתבה נספח 62 לת/12, בה נרשם כי "לאחר שחסון הגיש תביעה נגד העירייה בגין הפרשים שהיא חייבת לו לטענתו... הגיעה התשובה. מנכ"ל העירייה הגיש נגדו תלונה במשטרה...". היינו הפרסום היווה משקל נגד לתביעה הכספית. כך לטעמי אנשים הבינו את הפרסומים).
יחד עם זאת, וכדבריי בסעיף 450 לעיל, היות שעסקינן בפרסומים בעלי תוכן דומה שהתפרסמו בתאריכים סמוכים, ויש סבירות כי חלק לא מבוטל של קוראים זהים נחשפו לפרסומים השונים בנדון או חלקם (בין אם במישור המקומי של חדרה והסביבה ובין אם במישור הארצי – ראו האפשרות הראשונה בסעיף 450 לעיל), ניתן להשתמש בנימוק זה כהצדקה שלא ליתן את מלוא הפיצוי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק.
בע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור , פסקה 61 (22.7.2015), עמד בית המשפט על שיקולי בית המשפט בפוסקו פיצוי ללא הוכחת נזק מכוחם של סעיפים 7א(ב) או 7א(ג) לחוק. אחד השיקולים הוא בהיקף התפוצה של הפרסום והפגיעה הנובעת ממנו (כן ראו: גנאים, קרמניצר ושנור, עמ' 445).
עוד שיקול משיקולי בית המשפט הוא – משך זמן הפרסום, היקפו, תוכנו, השלכותיו, זהות הנמענים [ראו לענין זה: ת"א (מרכז) 50565-06-11 ספייס-יט בע"מ נ' ג.ג.י. ריהוט משרדי גלובל ישראל שותפות מוגבלת, פסקה 175 והפסיקה המוזכרת שם (28.7.2021)].
מכאן כי אם הפרסומים דנן, שפורסמו בתאריכים סמוכים והם בעלי תוכן דומה היונק מהודעת הדוברות, מיועדים בשתי חטיבותיהם (ראו אפשרות א' בסעיף 450 לעיל) לקהלי יעד דומים, ניתן לראות בכך שיקול שלא לפסוק את מלוא סכום הפיצוי הסטטוטורי אלא פחות מכך, בהתאם להערכת בית המשפט ושיקול דעתו. זאת כיוון שאז היקף התפוצה וזהות הנמענים (קהלי יעד), הגם שמדובר בשמונה פרסומים, הינם דומים בחלק מן הפרסומים.
עוד סיבה שלא לפסוק את מלוא הסכום הסטטוטורי המלא נעוצה בכך, שבחלק מן הפרסומים המדוברים מופיעה תגובתו של רמי חסון המאזנת הדברים ומפחיתה מהפגיעה הנובעת מהם. כך בפרסומים הבאים שצורפו לת/12: נספח 60, נספח 61, נספח 62 ונספח 63.
454. במצב דברים זה, אם היינו פוסקים לתובעים את מלוא הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק בסכום של 145,000 ₪ (נכון ליום מתן פסק הדין) עבור כל פרסום בכוונה לפגוע, היה הפיצוי מגיע לסכום של 1,160,000 ₪ (שמונה פרסומים כפול 145,000 ₪);
יחד עם זאת מהטעם המפורט בסעיף 453 לעיל, אפחית ואעמיד הפיצוי על סך כולל של 850,000 ₪, בגין שמונת הפרסומים הפוגעים.
455. לאור האמור לעיל, אני מחייב את העירייה לשלם לתובעים פיצויים בגין פרסום התלונה מיום 31.3.2021, בסכום של 850,000 ₪.

סיכום שאלת הנזק
456. אם נסכם את שאלת הנזק נאמר כדלקמן:
א. התובעת זכאית לפיצוי מהעירייה בגין הוצאת פרויקט עמל מידיה שלא כדין – סך של 150,000 ₪;
ב. התובעים זכאים לפיצוי מהעירייה בגין פרסומי התלונה – סך של 850,000 ₪;
457. סך הפיצוי לו זכאים התובעים מהעירייה בהתבסס על התובענה הנדונה – הינו סך של 1,000,000 ₪.

סיכום התביעה העיקרית
458. לאור כל המפורט לעיל, ובהתייחס לתביעה העיקרית, אני קובע כדלקמן:
א. התביעה האישית נגד הנתבע 1 (גנדלמן) בעילה הראשונה – נדחית בזאת;
ב. העילה השנייה התקבלה בחלקה (הוצאת פרויקט עמל מידיה של התובעת שלא כדין);
ג. העילה השלישית (ועדת השלושה) – נדחית בזאת;
ד. העילה הרביעית התקבלה בחלקה (דחייתה לעניין עצם הגשת התלונה, וקבלתה בכל הקשור לפרסומים הנובעים מהודעת הדוברות);
ה. העילה החמישית (עיבוי התלונה מיום 31.3.2014 ופרסום הדבר) – נדחית בזאת;
459. בגין חלק התביעה שהתקבל, אני מחייב הנתבעת 2 (העירייה) לשלם לתובעים, באמצעות בא כוחם, סך של 1,000,000 ₪ תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין זה. לא ישולם הסכום במועדו, יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק דין זה ועד ליום התשלום המלא בפועל.
460. התובעים, יחד ולחוד, יישאו בהוצאות המשפט של הנתבע 1 (גנדלמן) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל, בתוספת שכר טרחת בא כוחו בסכום של 55,000 ₪.
461. העירייה תישא בהוצאות המשפט של התובעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל, כיחס שבין סכום הזכייה (1,000,000 ₪) לסכום התביעה (10 מליון ₪). היינו בשיעור של 10%.
העירייה אף תישא בשכר טרחת באי כוח התובעים בסכום של 230,000 ₪.
462. סכומי ההוצאות ושכר טרחת עורכי הדין שנפסק לעיל ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ההודעה לצד שלישי
463. כאמור העירייה הגישה הודעה לצד שלישי על סך של 1 מליון ₪ נגד הצד השלישי, הפניקס חברה לביטוח בע"מ.
464. טענות הצדדים, כעולה מכתבי הטענות ומסיכומיהם, פורטו בהרחבה בסעיפים 79-81 ו-83 לעיל.
465. אקדים ואציין כי צד ג' (הפניקס) היה פסיבי לכל אורך התנהלות התביעה העיקרית. בא כוחו לא חקר מי מהעדים, לא הביא עדים מטעמו ובחלק מישיבות ההוכחות אף לא היה נוכח.
466. בסופו של יום הוגשו סיכומי העירייה והפניקס בהודעה לצד ג', ללא שמיעת עדים בה.
467. לגופם דברים שוכנעתי לדחות את ההודעה לצד ג' מטעמים כדלקמן:
א. העילה השנייה התקבלה בחלקה וציינו כי עסקינן בעילה חוזית (ראו לעיל).
על כך טען צד ג' בכתב ההגנה (סעיף 1(כח) תוך הפניה לסעיף 4 לפרק סייגי הפוליסה בעמ' 47 לפוליסה) ובסיכומיו, ואין הכחשת הדבר בסיכומי התשובה של העירייה, כי הפוליסה אינה מכסה הפרת חובות חוזיות מצד העירייה (ראו סעיף 81(יד)(2) לעיל);
מכאן כי העירייה אינה מכוסה ביטוחית מכח הפוליסה על פסיקת הפיצוי שנפסק לתובעת בגין הוצאת פרויקט עמל מידיה שלא כדין, תוך הפרת הסכם המסגרת.
באשר לפיצוי שנפסק לתובעים בגין פרסומי הגשת התלונה (העילה הרביעית), סכומו נקבע תוך הדגשה כי היתה כוונה לפגוע. היינו זדון בפרסום הודעת הדוברות בנוסחה היא. פרסום שכזה בכוונה לפגוע אינו מכוסה בפוליסה, כטענת הפניקס (ראו גם סעיף 1(כז) לכתב ההגנה של הפניקס, המפנה לסייג 2 בעמ' 58 לפוליסה), ואפילו העירייה מודה בזאת בסיכומי התשובה שלה (ראו סעיף 83(ג) לעיל).
מכאן כי העירייה אינה מכוסה ביטוחית מכוח הפוליסה על פסיקת הפיצוי שנפסק לתובעים בגין פרסומי התלונה מיום 31.3.2014.
468. על כן אני מורה על דחיית ההודעה לצד שלישי.
469. הנתבעת 2, המודיעה בהודעה לצד שלישי (העירייה), תישא בהוצאות המשפט של צד ג' בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל, בתוספת שכר טרחת בא-כוחה בשיעור של 40,000 ₪ (לקחתי בחשבון סכום זה כי לאורך ההליך בא כוחה של צד ג' היה פסיבי לחלוטין, כפי שכבר ציינתי לעיל).
סכום ההוצאות ושכר טרחת עו"ד בהודעה לצד ג', ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

הערה לסיום
470. עסקינן בפסק דין ארוך מאוד, על כך אני מתנצל.
אך נבהיר כי עסקינן בחמש עילות לא פשוטות (שכל אחת מהן היתה יכולה להוות עילה בפני עצמה לכתב תביעה מורכב), שצורפו להן יחדיו בכתב תביעה אחת, 12 ישיבות בית משפט מתוכן 10 ישיבות הוכחות ומעל 1300 עמודי פרוטוקול.
471. נקווה שפסק דין זה יהווה סוף פסוק לסכסוך המתמשך בין התובעים לבין עיריית חדרה והעומד בראשה כיום (גנדלמן), סכסוך שסביר כי תרם לסיבוך בירור התובענה הנדונה.

המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ו טבת תשפ"ב, 30 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.