הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 56290-02-16

לפני כבוד השופטת ישראלה קראי-גירון

התובע
עיזבון המנוחה פטום מוסטפא חליל קבלאוי ז"ל
באמצעות יורשה:
מוחמד אברהים נאיף חג'וג', ת"ז XXXXXX556

נגד

הנתבעת
מדינת ישראל - רשות הפיתוח

פסק דין

1. זוהי תביעה לתשלום פיצויי הפקעה בהתאם לחוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953 (להלן: "חוק רכישת מקרקעין"). בתביעה נטען כי פיצויים כאלה מגיעים להקדש שיצרה המנוחה פטום מוסטפא קבלאוי (להלן: "המנוחה פטום"), בגין הפקעתם של מקרקעין שהם הקדש משפחתי. מדובר במקרקעין הידועים כחלקה 9 בגוש 18161 (להלן: "המקרקעין" שהזכויות בהם היו רשומות על שם המנוחה פטום, והיא ציוותה אותם להקדש המנוהל כיום על ידי התובע. התובע מונה לתפקיד זה על ידי בית הדין השרעי בפסק דין מיום 14.6.2012). נטען כי הזכויות במקרקעין נרכשו על פי חוק רכישת מקרקעין, ובשל כך קמה להקדש זכאות לפיצוי.

2. במהלך ניהול ההליך צומצמה המחלוקת בין הצדדים ובפסק דין זה נדרש בית המשפט להכריע רק בשאלה האם המקרקעין הם בבחינת הקדש נפקד כהגדרתו בחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 (להלן: "חוק נכסי נפקדים"), ואם לא, האם קיימת זכאות לתבוע פיצוי על פי חוק רכישת מקרקעין באמצעות התובע. בקשר לכך קימת מחלוקת האם התובע רשאי להתמנות ולשמש כממונה כדין על ההקדש בהתאם להוראות שטר ההקדש ובשל כך זכאי גם לתבוע בשמו קבלת פיצויים. שאלת גובה הפיצוי המגיע לא עמדה להכרעה כי בנוגע אליה הושגה הסכמה.

העובדות
3. המנוחה פטום הייתה בחייה הבעלים היחיד של הזכויות במקרקעין. שטחם הכולל של המקרקעין הוא 70 דונם.

4. בשנת 1852 חתמה המנוחה פטום על שטר הקדש משפחתי. העתק השטר ותרגום פונקציונאלי שלו צורף לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע.

5. מוסד ההקדש ("הווקף") מקורו בדין השרעי ואחת מצורותיו הנפוצות היא הקדשת זכויות בעלות במקרקעין לטובת הכלל והקדשה לאל. הזכות לנהל נכס הקדש עוברת לממונה הראשון שמונה בשטר ההקדש ("המותוולי") ואחר כך לידיו של מי שמתמנה כדין כממונה על ההקדש על פי תנאי ההקדש. הממונה אמור לנהל את המקרקעין בנאמנות עבור המטרה לשמה הוקדשו הזכויות במקרקעין. ההקדש הוא נצחי ואסור להעבירו או לסיימו.

6. מושג ההקדש מוכר בחקיקה הישראלית וקיימת לגביו התייחסות ספציפית למשל בחוק נכסי נפקדים. החוק מגדיר בסעיף 4 מיהו הגורם אשר אם יוכרז כנפקד, יהפוך גם נכס ההקדש לנכס נפקד. כך גם בסעיף 29 לחוק נכסי נפקדים נקבעו הוראות לעניין ניהול נכסי נפקדים וכאלה שהוגדרו נכסי נפקדים ושוחררו אחר כך, והמטרות שלשמן ישמשו נכסי הקדש כאלה.

ראה לעניין זה:
ע"א 8954/06 ווקף מוחמד ואברהים עבדלרבו מעו נ' האפטרופוס הכללי, (פסק דין מיום
26.09.2010).

7. ביום 30.5.1954 הוצאה תעודה לפי חוק רכישת מקרקעין, ובה נקבע כי לנתבעת, רשות הפיתוח (להלן: "הרשות"), הוקנו הזכויות במקרקעין בהתאם לחוק רכישת המקרקעין. קודם לכן, ביום 12.11.1953, העברת הזכויות במקרקעין פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 319.

8. ביום 14.6.2012 ניתנה החלטה על ידי בית הדין השרעי בעכו (להלן: "בית הדין השרעי") ולפיה מונה התובע כממונה על ההקדש המשפחתי במקרקעין על מנת לנהל את ענייני ההקדש, לשמור עליו ולדאוג לענייניו על פי תנאי צוואת המנוחה פטום. קודם לכן שימשה אמו של התובע, המנוחה באקזה ראג'ב קבלאווי (להלן: "המנוחה באקזה") כממונה על ההקדש.

9. ביום 16.12.2014 פנה התובע לנתבעת וביקש כי ההקדש יקבל את הפיצויים המגיעים לו בגין הפקעת הזכויות במקרקעין, וזאת בהתאם להוראות נוהל 44.03 שפרסמה הרשות ,ושעניינו מתן פיצויים לפי הוראות חוק רכישת מקרקעין (להלן: "הנוהל המיטיב").

10. משפניית התובע לא נענתה, ביום 23.2.2015 הגיש התובע לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעה לקבלת פיצויי הפקעה וזאת במסגרת ת"א 51408-02-15. בשל מיקום המקרקעין הועבר הדיון לבית המשפט המחוזי בחיפה (להלן: "ההליך הראשון"). בהמשך הצדדים הגיעו להסכמות לפיהן התביעה בהליך הראשון תימחק וינוהל בין הצדדים משא ומתן בניסיון לפתור את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. ביום 17.8.2015 הורה בית המשפט על מחיקת ההליך הראשון.

11. התובע טען בכתב תביעתו הנוכחי כי מאחר שעד ליום הגשת התביעה דנן לא התקדם המשא ומתן בין הצדדים, והרשות אפילו לא הזמינה שומה לצורך אומדן הפיצויים המגיעים בגין הפקעת הזכויות במקרקעין, ובשל התיישנותה הצפויה של התביעה ביום 20.3.2016, הוגשה התביעה דנן.

12. להשלמת התמונה יצוין כי עוד בראשית שנות ה-90 נעשתה פניה לרשות על ידי עו"ד עלי חמוד בבקשה לקבלת הפיצוי המגיע על פי חוק בגין הפקעת הזכויות במקרקעין. הרשות השיבה לפניה במכתב מיום 6.11.2011 שצורף לכתב ההגנה, והבהירה לעו"ד עלי חמוד כי בעבר כבר הוגשה בקשה דומה על ידי עו"ד נסיב שאנן, אשר התבקש להמציא מסמכים נוספים לתמיכה בפנייתו. הרשות טענה במכתבה כי מאחר שהמסמכים הנוספים שהתבקשו לא הומצאו, הטיפול מטעמה בפנייה נפסק. הרשות ציינה עוד במכתבה לעו"ד עלי חמוד כי על מנת שהטיפול בבקשה יימשך יש להמציא, בין היתר, את שטר ההקדש, פרטים אודות המותוולי (הממונה) של ההקדש ביום 29.11.1947 ומקום מגוריו בצירוף הצהרה כי לא עזב את גבולות המדינה למדינות ערב הגובלות במדינת ישראל. לטענת הרשות, גם לדרישה זו לא התקבל כל מענה והפנייה לרשות בבקשה לקבלת פיצויים בגין הפקעת המקרקעין נזנחה.

תמצית המחלוקת

13. כאמור, תמצית המחלוקת בין הצדדים הינה השאלה האם הזכויות במקרקעין הינם נכס של הקדש נפקד ,בהתאם להגדרתו בחוק נכסי נפקדים. הצדדים חלוקים בעניין זה בשאלה האם הוכחה כנדרש שרשרת העברת הזכויות בהקדש בין הממונים השונים ממועד יצירת ההקדש והיום, ובמיוחד האם הוכח כי הממונה על ההקדש במועד הרלוונטי לחוק נכסי נפקדים (29.11.1947) לא היה נפקד.

לעניין זה קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלת נטל ההוכחה.

14. עוד טענה הרשות כי דין התביעה להידחות בשל שיהוי ובשל היעדר יריבות. זאת, הן בשל אי הוכחת שרשור הזכויות בהקדש עד להעברתן לתובע על פי החלטת בית המשפט השרעי מיום 14.6.2012, והן בשאלה מי מוסמך לשמש, לפי האמור בשטר ההקדש, ממונה, וככזה זכאי לתבוע זכויות בשם ההקדש. לטענת הרשות, התובע אינו זכאי לשמש כממונה, משום שאינו יורש כדין של המנוחה פטום.

ההליך
15. בדיון הראשון, שהתקיים ביום 23.11.2017, הצדדים הגיעו להסכמה לפיה שטר ההקדש המתורגם יוגש לבית המשפט בצירוף המסמכים התומכים בטענת התובע באשר לזכויות אמו המנוחה של התובע, המנוחה באקזה ראגב קבלאוי במקרקעין, בהיותה ממונה.

16. ביום 7.3.2018 לאחר שלא הוגשו המסמכים כנדרש נמחק ההליך מחוסר מעש.

17. ביום 29.4.2018 הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין ובהעדר התנגדות מטעם הנתבעת, ובכפוף להמצאת המסמכים הנדרשים בוטל פסק הדין. זאת, בהחלטה מיום 22.5.2018. בהתאמה הדיון בהליך חודש.

18. ביום 28.5.2018 הגיש התובע לבית משפט העתק של שטר ההקדש משנת 1856 בצירוף תרגום פונקציונאלי של השטר (להלן: "שטר ההקדש").

19. בדיון מיום 29.4.2018 חודדו המחלוקות הרלוונטיות בין הצדדים והובהר כי סירוב הרשות להיעתר לתביעה נובע בעיקר מטענתה כי המקרקעין הם נכס נפקד לאור הגדרתו כאמור בסעיף 4 לחוק נכסי נפקדים. זאת, בהיעדר מידע מספק מי היו הנהנים - היורשים במועד הרלוונטי לחוק נכסי נפקדים, ומי היה הממונה על ההקדש באותו מועד.

בהתאמה, סוכם כי יומצא מידע רלוונטי בנוגע לזהות מנהל ההקדש בין השנים 1946-1973, ויובהר לגבי כל אחד ממנהלים אלו מדוע הוא היה ראוי לשמש כממונה ,לאור הדרישה האמורה בשטר ההקדש, לפיה הממונה יהיה האדם המכובד ביותר מבין יורשי או צאצאי המנוחה פטום.

20. בישיבה נוספת שהתקיימה ביום 28.10.2018 סוכם בין הצדדים, לאחר שב"כ התובע המציא לעיון ב"כ הרשות תשובות לשאלון ומידע בדבר זהות הממונה על ההקדש בתקופה הרלוונטית, כי תינתן ארכה לב"כ הרשות להגיש בקשה לדחייה על הסף. זאת לאור טענתה כי לתובע אין זכות לתבוע בשם ההקדש את המבוקש בתביעה.

בסופו של יום, לא הוגשה בקשה מקדמית לסילוק על הסף, ובישיבת יום 20.3.2019 סוכם על שמיעת ראיות בהליך בשאלה העיקרית העומדת למחלוקת בין הצדדים, והיא:

"מאחר והשאלה העיקרית העומדת במחלוקת בין הצדדים היא זכותו של התובע לתבוע בשם הבעלים הרשום של המקרקעין ומעמדו לצורך כך ושאלת זכויותיה של הבעלים הרשום בנכס, כאשר המחלוקות לעניין סכום הפיצוי, אם מגיע, יוסדר בין הצדדים או יועבר להכרעה על ידי המנהלת, מוסכם, דבר העולה בקנה אחד עם סעיף 3(ב) לחוק, כי בשלב זה לא יוגשו חוות דעת הצדדים ולא תועלה טענה כי עצם ניהול ההליך מונע אפשרותו של ב"כ התובעים לפנות למנהלת או לעתור לקבלת פיצויים במסגרת הליך זה, בהתאם לנוהל, והכול בכפוף לצורך אם יבחרו התובעים לנהל הליך קביעת גובה הפיצוי במנהלת להביא לסיום ההליך בתיק זה".

21. עוד הסכימו הצדדים עובר לשמיעת הראיות בתיק זה כי המחלוקת בעניין שיעור הפיצויים, ככל שיגיעו לתובע, תוסדר בין הצדדים או תועבר להכרעת המנהלת, ועל כן לא יוגשו חוות דעת לעניין שוויים של הפיצויים, המגיעים, אם מגיעים, לפי חוק רכישת זכויות במקרקעין.

ראיות הצדדים
22. מטעם התובע הוגש תצהירו בו נטען כי :

א. התובע הוא בנה של המנוחה באקזה אשר היתה ביתו של המנוח ראג'ב אברהים קבלאוי (להלן: "המנוח ראג'ב") אשר נפטר לפני קום המדינה. המנוח ראג'ב, סבו של התובע היה בנו של המנוח אברהים קבלאוי (להלן: "המנוח איברהים") אשר היה נשוי למנוחה פטום, יוצרת ההקדש כאמור בסעיף 4 לעיל.

ב. ביום 5.5.1942 הוגשה על ידי מוסא מוחמד חסן קבלאוי המנוח (להלן: "המנוח מוסא"), אשר היה ממונה על ההקדש, תזכורת תביעה בעניין המקרקעין (להלן: "תזכורת התביעה"). בתזכורת התביעה שצורפה לתצהיר נרשם כי זו מוגשת על ידי המנוח מוסא מתוקף תפקידו כממונה על ההקדש. המנוח מוסא המשיך לכהן כממונה על ההקדש גם לאחר קום המדינה. המנוח מוסא היה אזרח ישראלי תושב עכו ונשא ת"ז XXXXXX019.

ג. תזכורת התביעה שהוגשה על ידי המנוח מוסא הוכרעה וזכויות ההקדש במקרקעין כאמור בתזכורת התביעה הוכרו.

ד. ביום 6.5.1973 בית הדין השרעי בעכו קבע, במסגרת תיק 56/73, כי המנוחה באקזה, אמו של התובע, היא הממונה על ההקדש.

מתרגום החלטת בית הדין השרעי בתיק 53/73, שצורף כנספח ב' לתצהירו של התובע עולה כי התבקש מינוי של המנוחה באקזה על הקדש סבתה המנוחה פטום בשל היותה של המנוחה בקאזה "המתאימה ביותר מבין יורשי המקדישה המנוחה פטום קבלאווי הנ"ל ובהיותה אמינה וישרת דרך ובעלת יכולת לנהל את ענייני ההקדש...". בית הדין השרעי, לאחר שעיין בשטר ההקדש, קבע בהתאם לאמור בשטר כי על מנהל ההקדש המשפחתי להיות המכובד ביותר מבין "צאצאי המקדישה", ולפיכך אושרה הבקשה למנות את המנוחה בקאזה כממונה על ההקדש.

ה. ביום 14.6.2012 בית הדין השרעי בעכו קבע, במסגרת תיק 1519/2012, כי הממונה על ההקדש יהיה התובע, וזאת בהתאם ל"תנאי הצוואה של המנוחה פטום...".

ו. בהתאם לאמור בתצהיר, הממונים על ההקדש שמונו על פי דין ועל פי החלטת בית הדין השרעי, החל משנת 1942 ועד היום היו: המנוח מוסא, המנוחה באקזה וכיום משמש בתפקיד התובע.

ז. כל הממונים על ההקדש שפורטו לעיל, החל משנת 1942 ועד היום, הינם מכובדים בעלי שם טוב, כנדרש בתנאי ההקדש, והינם ילידי הארץ, שחיו ונפטרו בארץ. המנוח מוסא חי בישראל לפני קום המדינה ואף לאחר מותו נקבר בעכו. כל הממונים היו או הינם אזרחי מדינת ישראל, בעלי תעודת זהות ישראלית, ואף אחד מהם לא היה נפקד.

ח. אין כל חובה על פי תנאי ההקדש כי הממונה יהיה יורש של המנוחה פטום, ופרשנות נכונה של תנאי ההקדש היא כי הממונה לנהל את ההקדש יכול להיות אחד מצאצאי בעלה של המנוחה פטום, הוא המנוח איברהים, ומשכך משתייך לשושלת קבלאוי, שעבורה נוצר ההקדש על ידי המנוחה פטום. התובע הוא נין של המנוח איברהים, שהיה בחייו בעלה של המנוחה פטום, ומשכך הוא מצאצאי המנוחה פטום ומתאים לשמש כממונה, וכך גם קבע בית הדין השרעי.

ט. מטרתו של ההקדש המשפחתי הוא להעניק את היכולת להשתמש ולהנות מהנכס, ללא קשר או זיקה ליורשים על פי דין. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם האמור בשטר ההקדש עצמו ומהחלטות בית הדין השרעי, שקבע כי המנוחה פטום ביקשה כי הממונה יהיה בעל שם טוב ומכובד.

23. התובע נחקר על תצהירו בישיבת יום 10.7.2019. במסגרת החקירה הוגש גם תצהיר תשובות לשאלון עליו חתם התובע (נ/1). בחקירתו אישר התובע כי ההקדש נוצר לפני מועד הגשת תזכורת התביעה בשנת 1942. התובע טען כי המנוחה פטום הקדישה את ההקדש למשפחה, לדורי דורות, לא כירושה אלא כהקדש משפחתי, כאשר היא ביקשה בתנאי ההקדש כי המכובד מבין בני המשפחה ימונה להיות הממונה על ההקדש. בעדותו דחה התובע את פרשנות המדינה לתנאי שטר ההקדש, לפיה על הממונה על ההקדש להיות הכשיר מבין יורשי המנוחה פטום. התובע טען כי ההקדש אינו עניין של ירושה, אלא של שושלת משפחתית. לטענת התובע, המנוחה רצתה שההקדש ינוהל על ידי ובעבור שושלת משפחת קבלאוי לדורי דורות, ללא התייחסות לחובת המנהל להיות יורש כמשמעותו של מונח משפטי זה בחוק הישראלי. התובע טען עוד בעדותו כי לצורך מינוי כממונה על ההקדש, הוא בהחלט יורש, למרות שאינו יורש של המנוחה פטום על פי דין, אלא של המנוח איברהים, שהיה נשוי למנוחה פטום. זאת, משום שלהבנתו המונח הרלוונטי בשטר ההקדש מתייחס למילה שושלת משפחתית ולא לירושה (וראה עדות התובע בעמ' 12 לפרוטוקול).

באשר למנוח מוסא ,מנהל ההקדש בשנת 1947, הודה התובע כי לא הכיר אישית את המנוח מוסא, וכל המידע לגביו ידוע לו מסיפורים ששמע מאמו וממר חסן סרואן, יו"ר הווקף בעכו. משכך, וכפי ש יתואר להלן, הוגש גם תצהיר מטעם מר חסן סרואן.

24. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר רונן ברוך, האפוטרופוס לנכסי נפקדים החל משנת 2005 (להלן: "מר ברוך"), ולפיו:

א. על פי הרישום בנסח ההיסטורי, רכישת הזכויות במקרקעין, שהופקעו לאחר מכן, נרשמו על שם הממונים על ההקדש המשפחתי. בנסח ההיסטורי לא נרשמו שמו או זהותו של הממונה על ההקדש.

ב. תזכורת התביעה שהוגשה ביום 5.5.1942 הוגשה על ידי המנוח מוסא "כאחד היורשים האחראים" ולא ידוע מי היה הממונה על ההקדש בשנת 1942 בעת הגשת תזכורת התביעה. כמו כן לא ידועה זהותו של מנהל ההקדש בשנים 1948-1947.

ג. בבדיקת קובץ מרשם התושבים ( מאגר גחלת - נ/3), רשום כי המנוח מוסא, שנטען שהיה הממונה על ההקדש, הוא בסטטוס של "חדל להיות תושב 54", כאשר תאריך תחילת הסטטוס הוא 1.7.1963, דבר המעלה שאלה לגבי מעמדו בישראל. העד לא יכול היה לסתור הטענה כי המנוח מוסא חי בעיר עכו ואף קבור בה.

ד. בהחלטת בית הדין השרעי מיום 6.5.1973, אשר מינתה את המנוחה בקאזה, אמו של התובע, כממונה על ההקדש, לא צוין מי היו הממונים הקודמים לאותו הקדש, ושמו של המנוח מוסא לא הוזכר כמי שניהל קודם את ההקדש. זאת, בניגוד למכתבי ניהול אחרים שבהם נהוג, לדעתו של העד, לציין את סיבת החלפת הממונים ו/או המנהלים. דוגמה למכתבי ניהול כאלה לא צורפה לתצהיר. לא ברור מניין נובעת הכרת העד מכתבי ניהול הקדש אחרים.

ה. התובע לא המציא כל מסמך בקשר לזהות מנהל ההקדש בשנים 1948-1947 ומידע בנוגע לזהות הנהנים, ובהיעדר נתונים אלה לא ניתן לבחון האם במועד הרלוונטי היו הממונה או הנהנים על ההקדש נפקדים.

25. בעדותו ביום 10.7.2019 חזר מר ברוך על טענת הרשות כי לאור הוראות סעיף 4 לחוק נכסי נפקדים, כדי לקבוע שההקדש הרלוונטי אינו הקדש נפקד, יש צורך בהוכחת מעמדם של הממונה והנהנים על פי שטר ההקדש במועדים הרלוונטיים לחוק נכסי נפקדים. העד טען כי יש צורך להוכיח שבמועדים הרלוונטיים לחוק נכסי נפקדים הם לא היו נפקדים. העד טען גם כי גם אם יוכח שכל הממונים על ההקדש לא היו נפקדים במועד הרלוונטי, הרי היעדר מידע רלוונטי בנוגע לזהות הנהנים בהקדש מספיק כדי לקבוע שעסקינן בהקדש נפקד.

בנוסף, העד סבר שפרשנות התובע למילות שטר ההקדש אינה נכונה. לדעתו, לשון שטר ההקדש מחייבת כי הנהנים מההקדש יהיו רק הצאצאים של המנוחה פטום בדור הראשון, ולאחר מכן רק יורשים חוקיים. לטענתו של מר ברוך, בשביל ליהנות מההקדש יש להוכיח מעמד של יורש במובן המשפטי (ראה עדות העד בעמ' 17 לפרוטוקול). יצוין עם זאת כי בעדותו בעמ' 15 לפרוטוקול מסכים העד כי יורשים רלוונטיים הם גם יורשי בעלה של המנוחה פטום ולאו דווקא יורשי המנוחה בלבד.

26. לאור המחלוקת בין הצדדים באשר למקום מושבו של המנוח מוסא ולזהות הנהנים על פי ההקדש ביקש התובע ביום 17.7.2019 לצרף תצהיר עדות ראשית נוסף של מר חסן סרואן. ביום 2.10.2019 נעתרתי בהחלטה מנומקת בבקשה 17 לבקשת התובע, ובהתאמה הוגש תצהיר נוסף של העד, מר חסן סרואן, יליד 1936, סגן מזכיר העיר עכו ומ-1982 מזכיר נאמני הווקף המוסלמי בעכו. מתצהיר עד זה עלה כי הוא מכיר את כל ההקדשים הקיימים בעכו. עוד הצהיר העד כי הכיר היטב את המנוח מוסא ואת בני משפחתו, הן בשל קירבה משפחתית ויחסי חברות בין המשפחות והן במסגרת תפקידו כסגן מזכיר העיר עכו. בנוסף טען מר סרואן כי אמו המנוחה של התובע , המנוחה באקזה ,הייתה בקשרי ידידות עם אמו המנוחה והן היו חברות בחייהן. מר סרואן טען כי המנוח מוסא היה יליד הארץ, שגדל ונפטר בארץ בהיותו אזרח ישראל וכי הוא היה הממונה על ההקדש שהגיש את תזכורת התביעה שהוגשה ביום 5.5.1942. לטענת מר סרואן, בבית הדין השרעי בעכו, עובר למינויו של התובע כממונה על ההקדש, הוצגו מסמכים לפיהם המנוח מוסא כיהן כממונה על ההקדש עד לפטירתו והוא מעולם לא היה נפקד. בעניין פרשנות שטר ההקדש טען מר סרואן כי שטר ההקדש אינו מחייב כי ממונה יהיה רק יורש חוקי של המנוחה פטום. לדעתו, הסמכות למנות ממונה להקדש נתונה אך ורק לבית הדין השרעי והמינוי יתבצע רק לאחר קבלת המלצה מפורשת מנכבדי העדה. עוד טען מר סרואן כי כל הממונים שמונו על ההקדש לאחר פטירת המנוחה פטום היו תושבי ישראל, ולאחר הקמת המדינה אזרחי מדינת ישראל. המנוח מוסא המשיך לכהן אחרי קום המדינה עד לפטירתו, ולאחריו מונתה המנוחה באקזה עד לפטירתה. העד טען כי הן המנוח מוסא והן המנוחה באקזה קבורים בעכו וכי הוא נכח בלוויית שניהם.

27. בישיבת יום 28.11.2019 נחקר מר סרואן על תצהירו. העד הבהיר כי עובר להקמת המדינה הייתה עכו עיר דלת אוכלוסין שהיו בה 14,500 תושבים בלבד, ולאחר הקמת המדינה נותרו בה רק 3,100 תושבים, ולא הייתה מניעה להכיר את כולם. מחקירתו עלה כי הכיר את המנוח מוסא כשהיה בן 12, כאשר היה מגיע לאביו. הוא ידע שהוא הדומיננטי מבין אנשי ההקדש של משפחת קבלאווי.

28. לאחר סיום שמיעת הראיות, השמיעו הצדדים סיכום טענותיהם. קודם לכן ניתן לבקשת ב"כ התובע צו המורה למשרד הפנים למסור תמצית רישום המנוח מוסא. זאת, לאור המחלוקת בין הצדדים, כאשר התובע טען כי המנוח מוסא קבור בעכו והרשות טענה כי הוא פסק מלהיות אזרח ישראלי בשנת 1963.

29. מאחר שב"כ הרשות התקשה לבצע הצו לצורך המצאת המבוקש בכל הנוגע למנוח מוסא, הושגה בין הצדדים ביום 24.5.2020, במסגרת דיון נוסף שנקבע, הסכמה למתן ארכה להמצאת תעודת פטירה של המנוח מוסא.עוד הוסכם כי לא יהיה צורך בקיום ישיבה נוספת ופסק הדין יינתן על סמך החומר, גם בהתחשב בעובדה שהצדדים השמיעו עוד ביום 6.1.2020 סיכום טענות בעל פה. יובהר כי עד מועד כתיבת פסק דין זה לא הומצאה תעודה נוספת כלשהי בנוגע למנוח מוסא. עד מועד כתיבת פסק דין זה לא הומצא מידע נוסף בעניין ממשרד הפנים.

דיון והכרעה

30. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את חומר הראיות והמצב המשפטי, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל ויש לקבוע כי אין לקבל הטענה שהנתבעת פטורה מתשלום פיצויים בגין רכישת הזכויות במקרקעין על פי חוק רכישת מקרקעין, משום שהמקרקעין הם הקדש נפקד. לטעמי, נטל הוכחת טענת הגנה זו הוא של הרשות, ועליה להוכיחה לאור טענתה כנתבעת לפטור מתשלום חובת פיצויים. לטעמי, בדיקת הראיות שהובאו בהליך מלמדת כי נטל זה לא הורם. לטעמי, עסקינן במקרה דנן בטענה הגנה שמעלה נתבע כנגד חובה חוקית המוטלת עליו לשלם פיצוי, ולא טענה שמעלה תובע כדי לדרוש שחרור נכס נפקד לצורך החזרת הבעלות בו למי שהוכרז, לטענתו שלא כדין, כנפקד. לפיכך, יש שוני בנטלי ההוכחה בין שתי הטענות, ובמקרה דנן, הנטל להוכחת טענת ההגנה הוא על הנתבע.

כמו כן, יש לדחות טענת היעדר יריבות שהעלתה הנתבעת, ולטעמי לאור ההסמכה של התובע לשמש ממונה על הקדש על ידי בית הדין השרעי, שהוא בית משפט מוסמך לעניין זה, יש לראות את התובע כמי שמונה כדין כממונה על ההקדש על פי החלטה חלוטה של בית הדין השרעי. לכן התובע הוכיח זכאותו לתבוע ולקבל בשם ההקדש פיצויים, כפי שנתבעו בהליך. זאת, מכח ההלכה בדבר כיבוד ערכאות, וגם משום שלא הורם הנטל להוכיח טענת הנתבעת לעניין זה.

נטל ההוכחה להוכחת קיומו של הקדש נפקד

31. כאמור לעיל, ביום 12.11.1953 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה בדבר הפקעתם של המקרקעין כך שהחל מיום 8.10.1953 הבעלות במקרקעין עברה באופן אוטומטי לרשות הפיתוח. בהתאם להוראות ס' 3 לחוק רכישת מקרקעין, בעליהם של הזכויות במקרקעין זכאיים לקבלת פיצויים בהתאם למנגנון הפיצוי שנקבע בתיק.

32. על מנת שבית משפט זה יוכל לקבוע האם התובע זכאי לפיצויים לפי חוק רכישת במקרקעין ובאיזה שיעור יש צורך להכריע במחלוקת הצדדים בקשר לבעלות בזכויות מקרקעין – מצד אחד הנתבעת טוענת כי "יתכן" והמקרקעין הם בבחינת הקדש נפקד, ומנגד התובע טוען לזכויות בקרקע כממונה על ההקדש אשר מונה כדין וממשיך שושלת מפוארת של ממונים, שאף אחד מהם לא היה נפקד.

33. אין מחלוקת כי הנתבע, הרשות וכל גורם רלוונטי אחר, לא פעלו בזמן אמת מתוך ההנחה שהזכויות במקרקעין שייכות להקדש נפקד. שהרי לו היו הם סבורים כך, לא היה צורך בהפעלת הזכות להפקיע מקרקעין מכח חוק רכישת מקרקעין. ונזכור, עד מועד כתיבת פסק דין זה, לא הוצגו ולא נטען כי הוצאו תעודות נדרשות בהתאם לסעיף 30 לחוק נכסי נפקדים, ולא ניתן אישור אפוטרופוס על נפקדות.

אכן, עסקינן בתעודה שמשמעותה ראייתית בלבד. בהתאם להוראות חוק נכסי נפקדים, קיומה של נפקדות נלמדת מהוראות החוק המגדיר מהו נכס נפקד ומהו נכס מוקנה, ומעמדו של נכס נגזר ממעמד בעל הזכות בו. משכך, נכס נפקד כהגדרתו בחוק מוקנה לאפוטרופוס מבלי שזה צריך לבצע פעולה כלשהי ואינו תלוי בקיומה של תעודה כלשהי.

34. ואולם, במקרה דנן אין עסקינן בהקניית נכס לאפוטרופוס או בבקשה לשחרר נכס נפקד על פי האפשרות הקיימת לכך בחוק נכסי נפקדים. במקרה דנן לא הוקנו הזכויות במקרקעין לאפוטרופוס מכח חוק נכסי נפקדים, ולא הוצאה תעודה כלשהי הקובעת שהזכויות במקרקעין הן נכס נפקד. במקרה דנן הופקעו הזכויות מכח חוק אחר המחייב תשלום פיצויים, ושאלת היות הזכויות במקרקעין נכס נפקד התעוררה רק כטענת הגנה, כאשר הנתבע או הרשות או כל גורם רשמי אחר, מבקשים להשתחרר מחובתם החוקית לשלם פיצויים בגין הפקעת מקרקעין. זאת, תוך הסתמכות על העובדה שלדורש הפיצוי אין זכויות בנכס, משום שמדובר בנכס נפקד.

35. במצב עניינים זה, יש לטעמי מקום לקבוע כי ההלכה בדבר הטלת נטל ההוכחה על הדורש לשחרר נכס נפקד מנפקדותו על פי חוק נכסי נפקדים אינה רלוונטית לענייננו. בנסיבות המקרה דנן, יהיה זה נכון לקבוע עניינית ומוסרית כי על הטוען להיעדר חובת פיצוי הנטל להוכיח הסיבה בגינה לדעתו קיים לו פטור כזה, מקום בו הוא עצמו בחר להפקיע זכויות במקרקעין מכוח חוק המחייב תשלום פיצויים. לכן, באם טוענת הרשות במקרה דנן כי דורש הפיצוי אינו הבעלים של הנכס במקרקעין משום שעסקינן בנכס נפקד, עליה הנטל להוכיח זאת לצרכי ההתדיינות כאן, שהרי במקרה דנן התובע אינו מבקש לבטל הגדרת נפקדות או לשחרר נכס נפקד. הוא אף אינו מבקש לבטל רכישת הזכויות במקרקעין שנעשתה בדרך של הפקעה על פי חוק רכישת מקרקעין. התובע במקרה דנן מבקש כי משעה שבחרה הרשות לרכוש זכויות במקרקעין, שקודם היו של ההקדש, מכוח חוק רכישת מקרקעין, המטיל חובת תשלום פיצוי על הגורם המתנער מחובת הפיצוי, יוטל עליה הנטל להוכיח טענותיה.

36. כל הגיונם של החוקים הרלוונטיים, הן חוק נכסי נפקדים והן חוק רכישת זכויות במקרקעין, אינו מחייב במקרה דנן את מתן הפטור והגנה הנרחבת שניתנה בהם לרשות אשר בחרה להפקיע זכויות במקרקעין לצרכים מוצדקים וצרכי ציבור. במקרה דנן, בבואנו לדון בחובת תשלום פיצוי בגין הפקעת זכויות שאיש אינו טוען נגדה, יש מקום להסס מעט בטרם תתפרש הגנת חוקים אלו גם על הצורך לשלם פיצוי למי שזכויות הקניין שלו נפגעו ונלקחו ממנו זכויותיו במקרקעין, גם אם פעולה זו מוצדקת ונעשתה לצרכי ציבור.

37. מקום בו בחרו הגורמים הרשמיים להפקיע זכויות במקרקעין בהתאם לחוק המטיל עליהם חובת תשלום פיצוי, אין הם יכולים לחסות בצל חוק אחר, בו בחרו הם שלא להשתמש לצורך הפקעת אותן זכויות, ולטעון להיעדר חבות לשלם פיצויים בשל היות הנכס נפקד על פי אותו חוק בהם הם עצמם בחרו לא להשתמש, ובשל העובדה שהנטל להוכיח שהנכס אינו נפקד לא מוטל עליהם.

38. ראוי היה במקרה כזה שלא לטעון טענה שכזו, או למצער לטרוח ולהוכיח הטענה בדבר נכס נפקד, ולא להטיל נטל ההוכחה על הצד השני. בוודאי אין מקום לכך בנסיבות שהוכחו בפני, שעה שהתובע המציא ראיות מספקות להוכיח כי אין עסקינן בנכס נפקד, ואילו הרשות, שכל מאגרי המידע הרלוונטיים פתוחים בפניה, כשלה אפילו לסתור את העובדה שמידע המצוי במאגר "גחלת" (נ/2) אינו נכון, ולסתור את העובדה הפשוטה שהמנוח מוסא לא היה נפקד במועדים הרלוונטיים, והוא היה אזרח ישראלי שחי ומת בישראל וקבור בישראל. מה גם שב-נ/3 יש רק פרטים כלליים אודות המנוח מוסא, ואין בו מידע המאמת את טענות הנפקדות הנטענות.

39. בנוסף, ראוי היה שלא להערים קשיים נוספים בדמות הטלת חובת הוכחה על התובע דווקא, להוכיח שכל הנהנים על פי ההקדש לא היו נפקדים. אכן, הגדרת סעיף 4 לחוק נכסי נפקדים ברורה, אולם היא נועדה לקבוע כללים כל אימת שנדונה דרישה לשחרר נכס נפקד מנפקדותו. אין היא נועדה לסייע לרשות להסיר מעליה חובה חוקית לתשלום פיצויים שעה שהופקעו זכויות במקרקעין שלא על פי חוק נכסי נפקדים, שעה שלא הוצאו תעודות נדרשות על פי סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים ושעה שהרשות והנתבע כלל לא ראו במועדים הרלוונטיים את ההקדש כהקדש נפקד.

האם הורם הנטל
40. כאמור, לטעמי כדי לאפשר דחיית התביעה שהוגשה לתשלום פיצויים בהתאם לחוק רכישת במקרקעין, יש להטיל על הנתבע את הנטל להוכיח שהוא פטור מחובת תשלוםכזו משום שלתובע כממונה על ההקדש , אין זכויות במקרקעין שהופקעו משום שעסקינן בהקדש נפקד. לטעמי, נטל זה לא הורם ולא נסתרו הוכחות מספיקות שניפק דווקא הצד השני (התובע) המלמדות שהמקרקעין לא שייכים להקדש נפקד.

41. התובע הוכיח כי הממונה על ההקדש בשנים 1947-1948 , הם המועדים הרלוונטיים לחוק נכסי נפקדים, חי בישראל והיה אזרח ישראלי שהוסיף לחיות עד מותו בעיר עכו וקבור שם. משכך, לא נסתרה הן טענת התובע והן טענת העד מטעמו, שהממונה על ההקדש לא היה נפקד כהגדרת מושג זה בחוק. בנוסף, טיעוני הנתבע המסתמכים על מאגר "גחלת" לא הוכחו. מדובר על מידע שטיבו לא ברור, וגם ב"כ הנתבע בטיעוניו אמר ביושרו כי מאגר "גחלת" רק מעורר ספק בנוגע למנוח מוסא. אולם ספק זה נסתר מעדויות, שלא נסתרו, שהביא התובע באשר לזהות הממונה והיותו אזרח ישראלי הגר בישראל עד מותו.

42. אשר לטענה כי הנהנים על פי ההקדש היו נפקדים במועדים הרלוונטיים, גם כאן מדובר בטענה שנטענת בעלמא, ללא פירוט כלשהו, וללא הוכחות. מטרת הטענה היתה לעורר ספק, ואולם כבר הבהרנו כי לטעמי נטל הראיה להוכחת הטענה לפטור מחובת תשלום פיצוי נדרש על פי חוק רכישת זכויות במקרקעין על הנתבע, ולכן ספק בלבד אין בו כדי להוכיח הטענה בדבר נכס נפקד בגינו אין חובת תשלום פיצוי לתובע. לכן, דין הטענה להידחות, וקמה חבות לתשלום פיצוי להקדש שהיה בעל הזכות במקרקעין קודם להפקעתם על פי חוק רכישת במקרקעין, משבחרו הגורמים הרלוונטיים להפקיע זכויות בהתאם לחוק זה.

43. זאת ועוד, כפי שהובהר לעיל, ההליך דנן אינו ההליך הראשון בין הצדדים בו תובע הממונה על ההקדש פיצוי. הליך קודם בשנת 2014 נמחק תוך שהצדדים מאשרים כוונתם לנהל משא ומתן מבלי שטענת הנפקדות התעוררה כלל ועיקר. ממועד זה ועד מועד הגשת התביעה דנן לא נעשה דבר, לא נטענה הטענה, ולא הוצאה תעודה נדרשת על פי חוק נכסי נפקדים. ללמדך, שבאי כח הנתבעים סברו בעצמם שאין מדובר בטענה סבירה, וזו נזנחה. העלאתה בהליך כאן, תוך התעלמות מכל מאמצי התובע וראיותיו להוכחת היעדר סבירות הטענה, מבלי לטרוח לתמוך הטענה בראיות כלשהן, מהווה לטעמי שימוש שלא בתום לב בזכויות דיוניות.

שאלת היריבות
44. מוסיף הנתבע וטוען כי דין התביעה להידחות בשל היעדר יריבות משום שהתובע, אשר אין מחלוקת כי מונה כממונה על ההקדש על פי פסק דין תקף של בית הדין השרעי מיום 14/6/2012, אינו מוסמך על פי תנאי ההקדש לכהן כממונה. נטען, כי על פי תנאי ההקדש, רק המכובד מבין יורשי המנוחה פטום יכול לשמש כמנהל ההקדש, ואילו התובע אינו יורש המנוחה פטום, ולכן אינו יכול לשמש כמנהל ההקדש ולהגיש התביעה בשמו.

45. אין ממש בטענה זו. כאמור, מינויו של התובע כמנהל ההקדש נעשה כדין, בפסק דין של בית דין מוסמך המוסמך לדון בעניין על פי חוקי מדינת ישראל. בית דין זה נתן פסק דין ברור ומנומק, והעובדה שלדעת ב"כ הנתבע בית דין זה טעה בפרשנותו את תנאי ההקדש אינה מספקת כדי לבטל את פסק דינו של בית הדין המוסמך.

46. עקרון כיבוד בין הערכאות מחייב שבית משפט אזרחי לא יהרהר אחרי קביעותיו המוסמכות והמנומקות של בית משפט מוסמך אחר. כמו כן, בית משפט הדן בהליך אזרחי שמתעורר בו עניין שכבר נפסק בבית דין דתי מוסמך, אינו יושב כערכאת ערעור על קביעותיו של בית דין כזה.

ראה לעניין זה:
בג"צ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול,(20.3.2013).
ע"א 5628/14 יוסף סלימאן נ' סמירה סלימאן, (26/9/2016).

ולעניין סמכות בית הדין השרעי לדון בשאלות ההקדש, ראה:
בג"צ 6452/96 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' בית הדין השרעי לערעורים, פ"ד נה(4) 363.

47. משכך, אין בית משפט זה יכול לפתוח דיון מחודש על קביעותיו המנומקות והסבירות של בית הדין השרעי המוסמך, אשר קבע, כדין, כי התובע הוא הממונה על ההקדש, ולא מצאתי בטיעוני ב"כ הנתבעת סיבה סבירה לעשות כן. זאת, גם לאור העובדה שבית הדין השרעי המוסמך לעסוק בעניין היה מודע לתנאי שטר ההקדש, ופעם אחר פעם מונה כממונה על ההקדש אדם שלדעתו מתאים לשמש כממונה, הגם שאינו יורש על פי דין של המנוחה פטום. הנתבעת, או כל גורם רלוונטי אחר, לא התערב בהליך זה, לא ביקש להצטרף אליו, לבטל את פסק הדין או לערער עליו, ואין מקום כעת, במסגרת ניסיון לדחות תביעה לתשלום פיצויים המגיעים על פי חוק רכישת זכויות במקרקעין, לאפשר ביטול פסק דין של ערכאה מוסמכת.

48. גם לגוף העניין לא מצאתי ממש בטענת ב"כ הנתבעת. הטענה כי תנאי ההקדש מחייבת מינוי רק יורש על פי דין של המנוחה פטום כממונה על ההקדש, אינה עולה בקנה אחד עם לשון תנאי שטר ההקדש (כפי שפסק גם בית הדין השרעי) וגם עם ההגיון. שהרי מטרת ההקדש היתה הקדשת נכסים לטובת שושלת משפחת קבלאווי. לא ברור שהכוונה היתה כי רק יורש על פי דין של המנוחה פטום יתאים לשמש כמנהל להקדש כזה, וידאג טוב יותר לנכסים, להבדיל מהאיש המכובד ביותר המשתייך לאותה שושלת. בוודאי נכון הדבר כאשר לא הוברר או הוכח כי הנהנים על פי ההקדש הם רק יורשים על פי דין של המנוחה פטום.

49. לטעמי, צודק ב"כ התובע בטיעוניו לעניין זה. כך גם סבר בית הדין השרעי שלו הסמכות לדון בעניין, וגם הידע המקצועי הנכון, ואין מקום לשנות קביעותיו.

שיהוי
50. עוד נטען כי דין התביעה להידחות מחמת שיהוי. אין ממש בטענה זו. לא נטען כי הגשת התביעה במועד שהוגשה מנעה מהנתבע להוכיח טענותיו. נהפוך הוא. הנתבע טען להיפוך נטל הראיה ולהטלת נטל זה על התובע בכל הקשור לטענה לעניין נכס נפקד. בכל דבר אחר לא הוכח שחלוף הזמן מנע מהנתבע מלהתגונן כראוי.

51. אשוב ואבהיר, עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין הפקעת מקרקעין על פי חוק שקבע חובה לעשות כן. נדמה כי מקום בו נשללו זכויות קנייניות מטעמים מוצדקים ועל פי חוק, לא יהיה זה ראוי כדבר שבשגרה למנוע ביצוע חובת פיצוי המוטלת על פי דין בשל טענת שיהוי, בוודאי כאשר זו כלל לא הוכחה.

52. הלכה פסוקה היא כי טענת שיהוי לא תתקבל אם הטוען לה לא הוכיח שינוי לרעה שחל במצבו עקב חלוף הזמן, ואם לא הוכח היה שניתן לסבור שהתובע זנח תביעתו. כל זה לא הוכח במקרה דנן. במקרה דנן הוכח כי בוצעו פניות לנתבע בהן נדרש תשלום, ופעם אחר פעם לא הושלם משא ומתן, עד שהיה צורך בהגשת התביעה כאן. עוד נפסק כי קבלת טענת שיהוי בענייני מקרקעין תיעשה במשורה, והנסיבות הרלוונטיות לעניין זה לא הוכחו במקרה דנן.

ראה לעניין זה:
ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433
ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' עלי יונס חסן, פ"ד מז(5) 10, 10 (1993).

סיכום
53. לאור כל האמור לעיל, דין טענת ההגנה להידחות ודין התביעה להתקבל. בהתאמה, אני מורה כי ההקדש אינו הקדש נפקד, וכי לתובע הזכות כמנהל ההקדש להגיש התביעה לתשלום פיצויים המגיעים להקדש על פי חוק רכישת זכויות במקרקעין. בהתאם להסכמה בין הצדדים, סכום הפיצוי ייקבע בהסכמה או על ידי המינהלת.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך כולל של 15,000 ₪, ובצירוף הוצאות על פי קבלות, ואגרה. סכום ההוצאות והאגרה ישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלום כל הוצאה, אם שולמה, ועד התשלום בפועל.

תשלום שכר הטרחה יהיה בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דין זה, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל.

כספים שהופקדו בקופת בית המשפט על ידי התובע, אם הופקדו, לרבות ערבות, יושבו למפקידיהם לאחר תשלום נדרש לעדים.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשפ"א, 16 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.