בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 52051-12-13

בפני
כבוד ה שופט סארי ג'יוסי

התובעים

1.ניר עובד
2.רון נגרי
3.נ.ע.ר השקעות (2000) בע"מ

נגד

הנתבעים

1.שלמה לונדון
2.עומר ש.ל. תקשורת מקומית בע"מ

פסק דין

התובעים מבקשים כי בית המשפט יכריז על בטלות הסכם לניהול והפעלה של זכיינות בעסקי עיתונים מקומיים, שנחתם לטענתם בינם לבין הנתבעים ולא קוים על ידם. כן מבקשים התובעים כי בית המשפט יפסוק כי הזכות לניהול המקומונים היא קניינם, ולחלופין יקבע כי 72.16% מנכסי הנתבעת, חברה באמצעותה מנוהלים המקומונים בפועל, שייכים להם. עוד מבקשים התובעים כי בית המשפט יצווה על הנתבעים ליתן לתובעים דין וחשבון על הכנסותיהם מהמקומונים, ויחייבם לפצות את התובעים בסך של 2,600,000 ₪ בגין נישולם מרכושם, תוך שמירת זכותם של התובעים לתקן את סכום תביעתם בעתיד.

הנתבעים דוחים את כל טענות התובעים וטוענים כי ההסכם כלל לא נכרת בינם לבין התובעים ותחתיו נכרת הסכם אחר. כמו כן טוענים הנתבעים, כי טענות התובעים מונעות משיקולים אישיים וזרים.

התהליכים שהביאו לחתימת ההסכמים השנויים במחלוקת נטועים בשינויים שחלו בהרכב הבעלות על המקומונים מאז הקמתם. לפיכך, אסקור תחילה את מערכת היחסים בין הצדדים על רקע התמורות שחלו בהרכב הבעלות במקומונים וההחלטות שנתקבלו בעקבותיהן.

רקע

"הד הקריות בע"מ" (להלן: "הד הקריות") היא חברה שעסקה בניהול מקומונים והתובע 1, התובע 2 והנתבע 1 (להלן: "הנתבע") היו בעלי מניות.

"הפקות כל בו חיפה" בע"מ ( להלן: "כל בו חיפה") היא חברה שמניותיה בבעלות הוצאת עיתון הארץ בע"מ ( להלן: "הארץ") שעסקה בין השאר בניהול מקומונים והייתה בעלת מניות בהד הקריות.

בשנת 1996 , כתוצאה ממיזוג הפעילות העסקית בתחום המקומונים של החברות הד הקריות וכל בו חיפה, הוקמה חברת כל בו החדשה בע"מ ( להלן: "כל בו החדשה"). כל בו החדשה עסקה בין השאר בהפקה והפצה של מקומונים ובהפקה והפצה של לוח מודעות בשם " הלוח הבטוח". בעלי המניות בחברת כל בו החדשה כללו את הארץ, כל בו חיפה, התובע 1 ו- 2, הנתבע ושני שותפים נוספים - דורון לונדון ושלמה תל. בהתאם להסכמות שהושגו במסגרת המשא ומתן בין הצדדים, קיבלה הארץ את מרבית המניות בכל בו החדשה. בשנת 2000 הקימו התובע 1 והתובע 2 את התובעת 3, ושלמה תל העביר את אחזקותיו בכל בו החדשה לחברה אחרת שהקים בשם תל די סי בע"מ ( להלן: "תל די סי").

מיזוג הפעילות העסקית בתחום המקומונים לא עלה יפה ולכל בו החדשה נגרמו הפסדים כלכליים. לאחר שהתקיים הליך בוררות בין בעלי המניות בחברת כל בו החדשה, נחתם ביום 4.10.2006 הסכם בין כל בו החדשה לבעלי מניותיה ( להלן: "הסכם הזכיינות"). במסגרת הסכם הזכיינות נקבע בין השאר, כי פעילות המקומונים תוצא מתוך כל בו החדשה בדרך של זכיינות ואילו פעילות הלוח הבטוח תיוותר בה. הבעלות במקומונים נשארה בידי כל בו החדשה ואילו הזכייניות קיבלו על עצמן רק את הזכות לנהל ולהפיץ את המקומונים, תמורת תשלום דמי ניהול. כן נקבע, כי הזכות לנהל את המקומונים שבבעלות כל בו החדשה תתחלק בין שתי קבוצות, "קבוצת הארץ" ו"קבוצת נער החדשה". קבוצת הארץ הוגדרה בהסכם הזכיינות ככוללת את הארץ ורשת שוקן, ואילו קבוצת נער החדשה הוגדרה בהסכם הזכיינות ככוללת את התובעת 3 ו/או הנתבע ודורון לונדון. לתל די סי לא הוענקו זכויות באף אחת מהקבוצות שנזכרו לעיל.

במסגרת הסכם הזכיינות נקבע, כי על הצדדים למסור הודעה על הפעלתו של הסכם הזכיינות. לאחר מסירת ההודעה על הפעלתו של הסכם הזכיינות, החלו התובע 1 והנתבע לנהל משא ומתן באשר לאופן הפעלת הזכיינות מטעמם, תחת קבוצת נער החדשה.

טענות הצדדים

טענות התובעים בתמצית

התובעים טוענים, כי על פי הסכם הזכיינות מסרה כל בו החדשה לנער החדשה את הזכות לתפעל את המקומונים: "הד הקריות", "צפון 1", " ידיעות הגליל", "חדשות נתניה", "חדשות חדרה", ו"עכברי העיר"- בצמוד לשמות המקומונים, "כל הפרדס" ו"כל הכפר" (להלן: " המקומונים"). הזיכיון ניתן לנער החדשה בתשלום שלצורך מימונו נטלה נער החדשה אשראי. לצורך קבלת האשראי העבירו התובעים 1 ו-2 כמיליון ₪ מכיסם.

התובע 1 היה מעוניין לשוב ולנהל את המקומונים שהועברו במסגרת הסכם הזכיינות לקבוצת נער החדשה, אך חשש שמא הסתבכותו הכלכלית בעסק אחר שהקים והיה ערב אישית לחובותיו, ובריאותו הרופפת ישפיעו על פעילותו. משכך, ביקש התובע 1 מהנתבע כי יחזיק את חלקו של התובע 1 בנער החדשה בנאמנות. התובע 1 ניסה להביא לחתימת הסכם מפורט בין הצדדים בעניין הנאמנות, אך הנתבע סרב ותחת זאת שלח לתובע הסכם לקוני, ודרש שהתובע 1 יקבל את תוכנו של אותו הסכם הלקוני כלשונו. משלא נותרה לו ברירה, לאור המצוקה שהייתה מנת חלקו אותה עת, חתם התובע 1 על ההסכם זה ביום 13.12.2006 . במסגרת ההסכם נקבע בין השאר כי הנתבע יקבל לידיו 51% ממניות החברה החדשה שתקום, ואילו והתובע 1 יקבל לידיו 49% מהמניות. כן נקבע כי הנתבע יהיה בעל מנית ניהול אחת, המנהל והחבר היחיד בדירקטוריון החברה החדשה שתקום. כמו כן בהתאם להסכם, העבירו התובעים לנתבע 1 סך של 171,654 אירו להבטחת אשראי לקבוצת נער החדשה (להלן: " ההסכם 1").

במהלך השנים ניהל הנתבע את המקומונים שהיו אמורים להיכלל בקבוצת נער החדשה על פי הסכם הזכיינות, ואף מקומונים נוספים באמצעות הנתבעת שהקים. למעשה, הנתבע העביר את כל זכויות נער החדשה לנתבעת 2, מבלי שהתובעים, בעליה של התובעת 3, נתנו לכך את הסכמתם ובניגוד להסכם הזכיינות.

כמו כן, הנתבע לא הקים חברה חדשה כפי שהתחייב בהסכם 1, ולא העביר מניות מתוך החברה האמורה לתובע 1. הנתבע לא העביר לתובעים דו"חות כספיים או כל דיווח אחר אודות מצב החברה החדשה ולא הזמין אותם לאסופת בעלי המניות. התובעים מציינים, כי הנתבע הזמין אותם מספר פעמים בשנה לפגישות אישיות, אך בפגישות אלה כל שעשה היה לתאר להם את הקשיים שהיו מנת חלקו. יתר על כן, הנתבע לא אפשר לתובע 1 ולתובע 2 לקחת כל חלק בניהול החברה החדשה ואף לא שילם להם שכר. הנתבע אף נטל לעצמו תגמול מוגזם עבור זמנו ועבודתו בנתבעת 2 ועשה במקומונים ובנתבעת 2 כבשלו.

במהלך שנת 2013 , לאחר שהתובע 1 הסדיר את חובותיו לנושיו, הוא פנה לנתבע 1 וביקש כי יוקצו לו זכויות בהתאם להסכם 1 שנכרת ביניהם, אלא שהנתבע טען כי לא מגיע לתובע 1 מאומה. כמו כן, סרב הנתבע לבקשות בא כוחם של התובעים לקבל דו"חות כספיים של הנתבעת, ולהעברת מקדמה על חשבון הרווחים. בכך, טוענים התובעים הפר הנתבע את ההסכם 1 הפרה יסודית.

התובעים מציינים שבמהלך השנים קיבל הנתבע מכל בו החדשה או מהארץ או ממי מהחברות שבבעלותן, סכום של כמיליון ₪ לשנה, כהחזר בגין רכישת נייר ושירותי דפוס. אולם, סכום הכסף היחיד שהועבר לידיו של התובע 1 מהנתבע, היה של כ-400,000 ₪, שהועבר בפעימות " על חשבון".

התובעים טוענים כי במעשיו התעשר הנתבע כתוצאה מגזלת רכושם ונהג בהם במרמה ובחוסר תום לב, תוך הפרת ההסכם 1 שנכרת עמם. לטענת התובעים מאחר שהנתבע הפר את ההסכם 1 הפרה יסודית, יש להכריז על בטלות ההסכם 1 ולקבוע כי הזכות לנהל את המקומונים ולהרוויח מהפעלתם היא קניינם של התובעים. לחלופין, יש לקבוע כי 72.16% מנכסי הנתבעת וזכויותיה שייכים לתובעים או להקצות 72.16% ממניות הנתבעת לתובעת 3. כמו כן מבקשים התובעים לקבוע כי כל קניין רוחני במקומונים כאמור שייך להם.

התובעים מעריכים את ההפסד הכלכלי ואת עוגמת הנפש שנגרמו להם כתוצאה מאותה הפרה, בסכום של 2,600,000 ₪ לצורכי אגרת בית המשפט, ומבקשים לשמור על זכותם לתקן את תביעתם בהמשך. לדברי התובעים, סכום של 1,000,000 ₪ מתוך הסכום של 2,600,000 ₪ שתבעו, הוא בגין נזק לא ממוני שנגרם להם, לרבות עוגמת נפש. כן מבקשים התובעים כי בית המשפט יורה לנתבעות להמציא להם חשבונות מדויקים אשר ישקפו את מצבת הכנסותיהם. בגדרי הדין וחשבון מתבקשים הנתבעים לציין את שכרו של הנתבע ושל מקורביו, סכומי כסף שנמשכו או התקבלו שלא כדין, וכספים ששולמו או הועברו לנתבעת 2 החל מיום 14.12.2006.

טענות הנתבעים בתמצית

הנתבעים העלו מספר טענות מקדמיות, קודם להתייחסותם לגופה של התביעה. הנתבעים טענו להתיישנות עילת התביעה לפי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 , שכן עילתה נולדה לכל המאוחר ביום 13.12.2006. כן טענו הנתבעים לשיהוי שכן האירועים הרלוונטיים לתובענה התרחשו בשלהי 2006, ואילו התובענה הוגשה כ-7 שנים מאוחר יותר. יתר על כן טענו הנתבעים, כי במשך שנים יצרו התובעים מצג לפיו אין להם כל טענה בעניין פעילות הנתבעת, והנתבעים הסתמכו על מצג זה. כן טענו הנתבעים שהתובעים מנועים מלהגיש תביעתם, מאחר שלא פנו תחילה לנתבעת 2 ודרשו ממנה להירשם כבעלים של 72.16% ממניותיה. שהרי בהתאם לסעיף 134 לחוק החברות התשנ"ט – 1999 ולהלכה הפסוקה, יש לפנות תחילה לחברה בדרישה כזו, ורק אם סירבה יש לפנות לבית המשפט.

לגופם של דברים טענו הנתבעים, כי חרף שמה של קבוצת נער החדשה בהסכם הזכיינות, לא הייתה כל חובה שקבוצת נער החדשה תכלול בתוכה אף את התובעת 3. כן מציינים הנתבעים כי על פי הוראות סעיף 2 להסכם הזכיינות, כל אחת מהקבוצות תהא רשאית להפעיל את המקומונים שתחת ניהולה " באמצעות תאגיד שיורכב ממרכיבי הקבוצות בלבד". היינו, שעל בעלי המניות של כל תאגיד זכיין להיות חלק מבעלי המניות בכל בו החדשה, כפי שאלו הוגדרו במועד חתימת הסכם הזכיינות. אולם, לא כל בעלי המניות בכל בו החדשה חייבים להיות בעלי מניות בתאגיד הזכיין. כמו כן הסכם הזכיינות קובע במפורש כי כל בעלי המניות בתאגיד הזכיין, רשאים למכור את מניותיהם לבעלי מניות אחרים באותו תאגיד. הצדדים להסכם הזכיינות חתמו על מסמך נלווה להסכם, שבהתאם להוראותיו ייכנס הסכם הזכיינות לתוקף רק אם כל מרכיבי קבוצת נער החדשה יודיעו על הפעלת הסכם הזכיינות עד ליום 31.10.2006. אף על פי כן נקבע, כי ההסכם 1 יכנס לתוקפו החל מיום 1.1.2007 ובלבד שקבוצת נער החדשה או מי מיחידיה אכן קיבלו על עצמם את הניהול בפועל בזכיינית קבוצת נער החדשה. היינו, שגם הסכם הזכיינות וגם המסמך הנלווה לקחו בחשבון את האפשרות, כי נער החדשה תורכב בסופו של דבר רק מחלק מבעלי המניות המרכיבים אותה, ואלו ייקחו על עצמם את הפעלת המקומונים בפועל.

במקביל ניהלו הנתבע והתובע 1 משא ומתן על הדרך שבה צפויה להתנהל הזכיינות מטעם התובעת 3 או מי ממרכיביה. במסגרת המשא ומתן כאמור, הציע הנתבע לתובע 1 הצעה במסגרתה נקבעה בין השאר חלוקת המניות ביניהם בזכיינות, וכן נקבע כי הנתבע הוא שינהל את הזכיינות בפועל. התובע 1 סרב להצעה על רקע קשיים כלכליים, שכן הצעתו של הנתבע חייבה אותו להשקיע כספים ולתת ערבויות שלא היה בכוחו לעמוד בהן. התובעים ראו לנכון לציין, כי פעילות המקומונים הסבה הפסדים לכלבו החדשה, ואת רווחיה היא עשתה מפעילות הלוח הבטוח. כך שהלכה למעשה, בעלי המניות בכל בו החדשה לא ששו לקחת על עצמם את הזיכיון של הפעלת המקומונים. בנסיבות אלה ניסה התובע 1 לשכנע את הנתבע כי ייקח על עצמו את הפעלת הזכיינות במקומונים.

הנתבע הסכים לקבל על עצמו את הניהול הבלעדי של הזכיינות, בתנאי שהתובע 1 ייטול גם הוא חלק בסיכון הכרוך בכך ויעמיד פיקדון של כמיליון שקלים לטובת החברה שתקום ודרכה ינוהלו המקומונים ( להלן: "הנתבעת"). התובע 1 שהיה לו אינטרס כלכלי כאמור שהנתבע ייטול על עצמו את הפעלת המקומונים, הסכים להצעה כאמור והעביר לנתבעת 2 סכום של 955,000 ₪ (להלן: " ההסכם 2"). כמו כן, לבקשת התובע 1 נרשם הסכום שהועבר כפיקדון, לטובת חברה בשם " אלומה אשכולות תוכן בע"מ".

עוד מציינים הנתבעים, כי תנאי נוסף לכניסת הסכם הזכיינות לתוקף היה מתן אישור מטעם בנק הפועלים בהיותו נושה של חברת כל בו החדשה ובעל שעבוד על נכסיה. לצורך כך חתם הנתבע על ערבות אישית. כמו כן, מאז היווסדה ועד היום, שילמה הנתבעת דמי זיכיון בעבור הפעלת המקומונים שתחת ניהולה, ומיותר לציין כי התובעים לא נטלו כל חלק בתשלומים אלה.

בשנת 2007 ייסד הנתבע את הנתבעת כאשר הוא בעל המניות והמנהל היחיד בה. הנתבע עמל ימים כלילות על ניהול החברה, ללא מעורבות של מי מהתובעים ותוך שהוא סופג הפסדים כלכליים קשים. רק במרוצת השנים עלה בידיו לראות פרות למאמציו ולהביא את החברה לרווח. במהלך השנים ולאור בקשתו של התובע 1 שסבל ממצוקה כלכלית, העביר לו הנתבע מפעם לפעם כספים מהפיקדון. סך כל הכספים שהועברו עומד על 580,000 ₪.

אף על פי כן, רק בשנת 2013, נזכר התובע 1 לטעון כי הוא בעל מניות בנתבעת 2, במסגרת מכתב ששלח בא כוחו לנתבע 1.

מוסיפים הנתבעים כי טענת התובעים שהם בעלי מניות בנתבעת 2, היא טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב של רשם החברות (ר' " דו"ח רשם מלא"- נספח 11 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים). הלכה למעשה, לא צרפו התובעים כל אסמכתא בכתב או ראייה אחרת להסכם כלשהו שנכרת בין הצדדים או לכך שהצדדים נהגו על פי הסכם שכזה במרוצת השנים. כן מוסיפים הנתבעים כי התובעים לא יכולים לטעון בפועל כי לבית משפט זה הסמכות המקומית לדון בתובענה לאור מקום כריתת ההסכם 1, שכן כאמור, הם לא צירפו כל אסמכתא לכריתתו והם מבקשים דווקא להכריז על בטלותו.

כמו כן טוענים הנתבעים כי הנתבע קיבל שכר נמוך על פי כל קנה מידה אפשרי בעבור עבודתו והישגיו בניהול המקומונים, ובכל מקרה התובעים אפילו לא טרחו לציין מהו אותו שכר מוגזם שקיבל הנתבע, עליו הם מלינים.

מעבר לכל האמור טוענים הנתבעים כי לתובעים אין כל זכות תביעה כנגדם, שכן הקניין הרוחני אותו הם מבקשים להעביר לידיהם שייך ממילא לכל בו החדשה, ולא לנתבעת 2 שהינה בגדר זכיין בלבד.

לאור האמור לעיל התובעים אינם זכאים לסעדים שביקשו ובית המשפט מתבקש לדחות את התביעה על כל חלקיה ולהורות לתובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בצרוף מע"מ כחוק.

בתיק דנן התקיימו שתי ישיבות ההוכחות, ביום 21.6.2015 וביום 22.6.2015 במהלכן נשמעה עדי הצדדים לפי הסדר הבא : התובע 1, מר עמית רז, עו"ד עמי האוסירר, מר דורון פאר, מר רמי גז, התובע 2, גב' סיגל הלפרין והנתבע.

דיון

חלק מקדמי

סעיף 1 לחוק החוזים ( חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) קובע:

"חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול".

סעיף 2 לחוק החוזים מוסיף וקובע כי:

"פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה".

סעיף 5 לחוק החוזים מתייחס לקיבול ומורה כי:

"הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע והמעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה".

גמירת הדעת היא יסוד מרכזי ביותר בכריתתו של החוזה. החוזה הוא מכשיר משפטי שמטרתו לשקף ולתת מענה לרצונם הפרטי של הצדדים לחוזה. רצונם של הצדדים להתקשר בהתקשרות היוצרת זכויות וחובות נמצאת במרכזו של החוזה המשפטי, והעדר רצון כאמור שולל את כריתתו של החוזה. ראה: ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2000) 133; ד' פרידמן, נ' כהן חוזים ( כרך א', 1991) 156; ס' דויטש "גמירת דעת והכוונה ליצור יחסים משפטיים בדיני חוזים במשפט העברי, האנגלי והאמריקאי", שנתון המשפט העברי ו-ז ( תשל"ט) 71).  

האם נכרת ההסכם 1 בין הצדדים ?

ראשית יש לתת את הדעת לכך שהתובע 1 שינה את גרסתו באשר למועד שליחת הסכמתו להצעת הנתבע. במסגרת סעיף 32 לכתב התביעה טען התובע כי אישר לנתבע 1 את הסכמתו ביום 13.12.2006. בתצהירי העדות הראשית שהגישו התובעים, לא נמסר המועד בו שלח התובע 1 את הסכמתו לנתבע, אלא שנטען כך: "שלחתי את ההסכם נספח ט"ו אל הנתבע 1, חתום" (סעיף 50 לתצהירי העדות הראשית של התובעים). בעדותו בבית המשפט, במסגרת חקירתו הנגדית, לא ידע התובע 1 לומר מתי שלח לנתבע את האישור להצעתו , כדי שישתכלל ההסכם 1 ובאיזה אופן (עמ' 27, ש' 5). בסעיף 11 לסיכומים שהגישו התובעים נטען כי : "התובע 1 הסכים לדרישתו של הנתבע 1. הוא שלח לנתבע 1 את הסכם האולטימטום על ידי הנתבע 1 (17.12.2006) כשהוא חתום, מסר לו אותו בפגישה ב – 1 9.12.2006...".

שינויי הגרסה כולל זו האחרונה לפיה התובע 1 אינו יודע מלהצביע על מועד אקט הקיבול פוגמים במהימנות הטענה בדבר כריתתו של הסכם 1. יחד עם זאת, וכפי שיובהר בהמשך, כל הגרסאות השונות להן טען התובע 1 באשר למועד הקיבול, אינן מתיישבות עם התכתובות שהיו בין הצדדים ועם המצב הנוהג במהלך השנים . ודוק: התובעים לא חולקים על כך שלא הוצגה כל ראיה המעידה שהתובע 1 קיבל את הצעתו של הנתבע בפועל (ראה: חקירת התובע במסגרת הדיון מיום 21.6.2015, עמ' 27, ש' 31).

טענת התובע 1 לפיה נפגש עם הנתבע ביום 19.12.2006 והשאיר בידיו עותק חתום של ההסכם, לא הוכחה, וממילא מהווה הרחבת חזית. הטענה עלתה לראשונה במסגרת תצהירי העדות הראשית, לא הוגשה בקשה לתיקון כתבי טענות והנתבעים התנגדו לשינוי חזית כאמור.

יתר על כן, בחינת התכתובות שהיו בין הצדדים ביום 15.12.2006, מעלה כי בתאריך זה היו הצדדים עוד בעיצומו של הליך של משא ומתן.

הנתבע שלח לתובע 1 הודעת דואר אלקטרוני וכתב בה את הדברים הבאים (נספח י"ד לתצהיר התובעים) :

"עובד שלום,
חבל שאתה לא החלטי ומשנה פעם נוספת את דעתך. רק אתמול ישבנו אצל שי וסיכמנו הנדון
לדעתי יש מקום ששי יסביר לך פעם נוספת
מבחינתי המכתב הקצר והמאוד ברור אשר נשלח אליך והסכמת לעקרונותיו בעל פה כבר לפני חודש הוא התקף...".

בהמשך אותו יום, שלח התובע 1 לנתבע תשובה להודעת הדואר האלקטרוני בה כתב, בין השאר , את הדברים הבאים (נספח ח' לתצהיר התובעים) :

... "אני הסכמתי שאתה לוקח את ההגה ומנהל לבד. ושי שם את הדברים במקום לפי עקרון זה. לא הסכמתי שהחלוקה תהיה אחרת מחצי חצי, אלא כשאחת האופציות הייתה שתהיה לך מניה עודפת, גם אז אמרתי כשנמכור נחלק חצי חצי. גם ב83 וגם עכשיו אני מאמין שאתה איש משא ומתן ומנהל טוב ממני, ולכן אני מפקיד את רכושי בידך, נושא הנאמנות נולד בעיקר כדי לעבור את בנק הפועלים. אין לו ערך הגנתי, אלא אם אתה מסכים להגן, ואתה לא מסכים וזה בסדר. לשנינו אין מושג האם ה אחוז הזה הוא לטובה או לרעה... אני מאמין בך יותר משאתה מאמין בעצמך. אל תיתפס לקטנות ואל תיתן לי להרגיש מובס רק כי יש לך עצבים חזקים ממני. אני בטוח שתאשר לשי את העניין, יש לך עוד הרבה מלחמות, וותר על המלחמה איתי.
עובד."

בתשובה להודעה כאמור כותב הנתבע לתובע 1 את הדברים הבאים (נספח ח' לתצהיר התובעים) :

..."דבר עם שי והוא יסביר לך שלא מדובר במלחמה
יש לנו עוד מספר נושאים לסיים אני מציע שנפגש ביום ראשון ונחליט האם יש סיכוי לצאת לדרך."

במענה לכך, כותב התובע 1 לנתבע את הדברים הבאים (נספח י"ד לתצהירי התובעים) :

..."אין שום סיבה שלרוני ולי יהיה פחות אחוזי רכוש מכם.
חוץ מעניין זה נראה לי המסמך בסדר.
אנא הורה לשי שישנה ל 50/50...".

הנה כי כן, מהודעות הדואר האלקטרוני כאמור, מיום 15.12.2006, ניתן להיווכח כי התובע 1 עצמו אומר שלא הסכים כי החלוקה בי נו לבין הנתבע תהיה אחרת מחצי חצי, והרי ההסכם 1 קובע כי חלוקת המניות תהיה 49% לתובע 1 ו-51% לנתבע .

כמו כן התובע 1 אומר שהעברת חלקו לנתבע בנאמנות, נועדה בעיקר לצלוח את המשוכה של אישור בנק הפועלים, היינו שלהע ברה בנאמנות אין ערך ממשי.

יתר על כן, ניתן להבחין מלשון ההודעות כי הצדדים מצויים בעיצומו של הליך של משא ומתן , במס גרתו התובע 1 ממשיך ומפציר בנתבע כי חלוקת המניות ב יניהם תהיה שווה. ודוק, ההודעות כאמור המעידות על משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, אף אינן מתיישבות מבחינה כרונולוגית עם טענתו של התובע בכתב התביעה לפיה שלח את הסכמתו לנתבע כבר ביום 13.12.2006.

כמו כן, לא מצאתי מקום לתת משקל למכתב שנשלח לכאורה לבנק הפועלים (נספח י"ז לתצהיר התובעים) ולטיוטה שתיארה את החברה הזכיינית (נספח ז' לתצהיר התובעים) . מדובר במסמכים שנכתבו במועדים בהם הצדדים אינם חלוקים כי נוהל ב יניהם משא ומתן. משכך, אין בכוחם של המסמכים כאמור לשפוך אור על המחלוקת שבין הצדדים.

בהתייחס לטענת הנתבעים לפיה ביום 19.12.2006, 6 ימים לאחר המועד ש התובע 1 טוען שחתם על ההסכם (על פי כתב התביעה) , קיימו התובע 1 והנתבע פגישה נוספת על מנת להמשיך את הליך המשא ומתן ביניהם, עיון בתר שומת שערך הנתבע מהפגישה (נספח 6 לתצהיר הנתבעים) מעלה, כי בחלק מהנושאים טרם הגיעו הצדדים להסכמות, ובנושאים אחרים היו ההסכמות שהושגו שונות מהאמור בהסכם 1. כך למשל נכתב , כי לתובע 1 תהיה מניית ניהול אחת, ולנתבע יהיו שתי מניות ניהול, זאת בניגוד להסכם 1 שקבע כי רק לנתבע תהיה מניית ניהול. כמו כן בצמוד לסעיף בתרשומת שעניינו "נאמנות", נכתב: "18 חודש". מנגד, בהסכם 1 לא נזכר כלל נושא הנאמנות, לא כל שכן משך תקופת הנאמנות.

יתר על כן, התובע 1 טוען כי הנתבע סימן ב " V" את הנושאים שהתובע 1 העלה ודרש והוא הסכים להם. היינו , ששאר הנושאים נותרו במחלוקת בין הצדדים.

בדומה לכך טענת הנתבעים לפיה ביום 28.12.2006 שלח התובע 1 לנתבע ולבא כוחם הודעת דואר אלקטרוני (נ/8) שעניינה חלוקת המניות ביניהם, ומדובר בחלוקה שונה מהחלוקה בהסכם 1, וזו מחזקת את טענת הנתבעים לפיה בשלב זה היו הצדדים מצויים בעיצומו של הליך של משא ומתן.

כמו כן נתתי דעתי להודעת הדואר האלקטרוני מיום 12.12.2006, במסגרתה נשלח ההסכם 1 לתובע 1 (נספח ה' לכתב התביעה), בה כותב הנתבע, בין השאר, את הדברים הבאים:

"שי בוקר טוב...
אני מצרף את המכתב ששלחתי בזמנו לעובד המגדיר בדיוק רב את העקרונות לשיתוף הפעולה ביננו וכן את המחויבות להסכם שוקן אנא סמן בתקנון את הסעיפים הרלוונטיים למכתב הנ"ל
על מנת להתקדם אתה חייב לתמצת למסמך קצר המתאים להסכמות של עובד ושלי, כפי שזה כרגע י יקח ימים שאין לנו אותם
אם אין באפשרותך אנא הודיעני טלפונית על מנת שנמצא עובד ואני פתרון אחר
שלמה."

ניתן לראות כי אף על פי שההסכם 1 עצמו פונה לתובע 1, הודעת הדואר האלקטרוני במסגרתה נשלח ההסכם 1 מכילה פנייה מהנתבע לעו"ד ניידרמן, ולתובע 1 נשלח רק עותק מהפנייה. במסגרת אותה פנייה מבקש הנתבע מעו"ד ניידרמן לנסח הסכם על בסיס המסמך שהוגדר כהסכם 1. היינו, שהפנייה שהיא הביטוי החיצוני של רצון המציע היא מהנתבע לעו"ד ניידרמן, וההסכם 1 מהווה מסמך ראשוני על בסיסו ייערך ההסכם (ראה גם: גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק כללי 187 ( מהדורה 2, תשנ"ה) (להלן: "דיני חוזים").

יתר על כן, בסעיף 1.7 להסכם 1 נכתבו הדברים הבאים:

"ההסכם המלא ביננו יכלול תנאים מקובלים כגון, זכות סירוב ראשון ומנגנון לפתירת סכסוכים."

מהמקובץ לעיל למדים כי בדעת הצדדים היה להגיע במועד מאוחר יותר להסכם מלא המסדיר זכות סירוב ראשון ומנגנון לפתרון סכסוכים. משכך, גם אם היה קיבול מצד התובע 1, לא היה די בכך על מנת שישתכלל הסכם בין הצדדים.

הנה כי כן, מהתכתובות בין הצדדים שהוצגו כאמור, ניתן ללמוד כי חלק מהתנאים שונים מאלו שסוכמו לכאורה בהסכם 1, וחלקם טעון הסדרה - הסכמה. טוען התובע 1 במסגרת סיכומיו, כי הוא ניסה באמצעות אותן תכתובות לשכנע את הנתבע לשפר את התנאים ש הנתבע הכתיב לו במסגרת ההסכם 1. אולם, מדובר בטענה שנטענה לראשונה במסגרת הסיכומים ויש ב כך משום הרחבת חזית אסורה. ויוער , כי במסגרת התצהירים שמסרו התובעים נאמר כי התובע 1 ביקש לחדד חלק מהתנאים הקבועים בהסכם 1, ולא לשפר את תנאיו כפי שנטען בסיכומים. יתר על כן , ולמעלה מן הצורך אוסיף , כי נוסח התכתובות בין הצדדים, אינו תומך בטענת התובע 1 לפיה מדובר בניסיון לשפר תנאים, אלא שיש בו לתמוך בטענת הנתבע לפיה תכתובות אלה מעידות כי בשלב זה הצדדים היו מצויים בשלהי הליך של משא ומתן.

יתר על כן, העובדה כי ההסכם 1, עליו מבססים התובעים את תביעתם, הוגש במסגרת כתב התביעה כשהוא לא חתום, מעוררת תמיהה. עותק חתום של ההסכם 1 (הכולל חתימה של התובע 1 בלבד) הוגש רק במסגרת תצהירי התובעים, וההסבר שנתן התובע לכך לפיו עותק חתום היה מונח במגירת השולחן ו אילו במחשב היה עותק לא חתום, אינו מניח את הדעת.

ההסכם 1 לא קוים הלכה למעשה משך שנים

יש לתת את הדעת לעובדה כי ההסכם 1 לא קוים ואיש לא פעל על פיו במשך השנים שחלפו מאז כריתתו לכאורה.

סעיף 1.5 להסכם 1 קובע את הדברים הבאים:

"אנו נקיים אסיפת בעלי מניות בתדירות של אחת לרבעון במסגרתה ימסרו דיווחים על הנעשה בחברה. בנוסף, אמסור לך דיווחים שוטפים כך שתהא לך תמונה כללית על הנעשה בחברה."

יחד עם זאת, בסעיף 37 לכתב התביעה טען התובע כי במהלך השנים לא התקיימה אסיפה רבעונית של בעלי מניות כפי שהתחייב מסעיף 1.5 להסכם, והנתבע אף לא מסר לתובעים דו"חות כספיים או דיווחים שוטפים. התובע 1 אף חזר על האמור במסגרת חקירתו מיום 21.6.2015. (עמ' 28, ש' 28).

כמו כן, סעיף 2 להסכם 1 קובע כי ייחתם הסכם מלא בין הצדדים, כאשר "השאיפה היא לחתום על ההסכם בתוך 14 ימים מהיום" (ראה: סעיף 2 להסכם 1). אולם, במסגרת חקירתו הנגדית לא חלק התובע 1 על כך כי גם סעיף זה לא בוצע (עמ' 28, ש' 3).

ומעל לכל, התובע 1 לא קיבל בפועל מניות בנתבעת, כאמור בהסכם 1, ואף לא קיבל את הרווחים מעסקי הזכיינות כפועל יוצא של חלקו בנתבעת.

הנה כי כן, על פי התובע 1 , הנתבע לא קיים את חלקו בהסכם שנחתם לכאורה , והתובע 1 שידע זאת, שקט על שמריו במשך כ- 6 שנים .

טענתו של התובע 1 שהועלתה רק במסגרת הסיכומים, לפיה בין השנים 2007-2008 הוא נפגש עם הנתבע מדי כמה חודשים ו זה מסר לו גיליונות " Excel" לא רשמיים שהציגו את התוצאות העסקיות של החברה, אינה מתיישבת עם טענות שהעלה הוא בעצמו בגדרי כתב תביעתו, ולו רק מטעם זה דינה של הטענה להידחות.

במסגרת סיכומיו, ניסה התובע 1 לתת הסבר ל עובדה שעד שנת 2011 לא עמד על קבלת זכויותיו בהתאם להסכם. לדידו, עד לאותו מועד לא היו תכתובות בין הצדדים ולא נאמר לתובעים כי אין להם זכויות בנתבעת 2. לדברי התובע 1 , הודעת הדואר האלקטרוני מיום 27.7.2011 (נספח 17 לתצהיר הנתבע) היא שגילתה לו לראשונה, כי הנתבע ניכס לעצמו את הזכיינות על כל המשתמע מכך.

במילים אחרות, ההסבר שנותן התובע 1 לכך שבמשך כ-6 שנים ישב בחיבוק ידיים ולא עמד על קבלת זכויות בשווי מליוני שקלים, הוא שלא נאמר לו והוא לא הבין עד לאותו מועד שזכויותיו שנויות במחלוקת. הסבר זה לא שכנע אותי במיוחד משמדובר בתובע שהוא איש עסקים המעורה היטב בעסקי המקומונים, הפצתם וכיו"ב זה שנים רבות, ובוודאי אין זו ההתקשרות העסקית הראשונה בה היה מעורב.

בנסיבות העניין ולאור כל שמניתי לעיל, מתחיבת המסקנה שהתובע 1 לא קיבל את הצעתו של הנתבע ולא השתכלל ביניהם חוזה מחייב בדמות ההסכם 1.

כעת, יש לבחון את טענת הנתבע לפיה תחת ההסכם 1 נכרת הסכם אחר - ההסכם 2. לטענת הנתבע, בינו לבין התובע 1 סוכם בעל פה, כי הנתבע, יקבל את הזכיינות במקומונים שהיו אותה עת לא רווחיים , מאחר שהתובע 1 היה מצוי בשעתו בקשיים כלכליים , וכך יתאפשר לתובע 1 להמשיך ליהנות מרווחיו של הלוח הבטוח.

וביתר פירוט, טוען הנתבע שהתובע 1 העביר לידיו את החלק שלו בזכיינות במקומונים במלואו, כך שאם הזכיינות תפסיד , הנתבע יספוג את ההפסדים , ואם הזכיינות תרוויח , הנתבע יהיה זה שי קצור את רווחיה.

סיכום זה לו טוען הנתבע סותר את האמור בהסכם הזכיינות ש אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים , והוא אף המסמך היחיד במסגרתו העלו הצדדים את רצונם המשותף עלי כתב.

בסעיף 2 להסכם הזכיינות נקבעו בין השאר הדברים הבאים:

"כל קבוצה תהא רשאית להפעיל את זכות הניהול האמורה באמצעות תאגיד שיורכב ממרכיבי הקבוצות בלבד. לא ניתן יהיה להעביר שליטה, בזכיינית מטעם הארץ, ולבצע כל שינוי באחזקות, בזכיינית מטעם נער, ללא הסכמת החברה שתתקבל בדירקטוריון ברוב של 68% לפחות. הוראה זו תעוגן בתקנון הזכיינות. למרות האמור לעיל, יחידי הקבוצות יוכלו למכור את אחזקותיהם בזכיינית רק אם יעבירו לאותו רוכש ובאותו מעמד, גם את אחזקותיהם בחברה. במקרה של מכירה לצד שלישי כאמור לא יעלה חלקו של המוכר באחזקות, בזכיינית, על חלקו היחסי, בהתאם לשיעור אחזקותיו, בחברה, גם אם לפני המכירה חלקו באחזקות בזכיינית היה גדול יותר " .

בניגוד לאמור בסעיף 2 להסכם הזכיינות, טוען הנתבע כי הועבר לו חלקם של התובעים בזכיינות, אך כל אותו הזמן המשיכו התובעים ליהנות מרווחי הלוח הבטוח. היינו, כי בניגוד להסכם הזכיינות, הועבר לו חלקם של התובעים בזכיינות, מבלי שהועבר לו כל חלקם ב"חברה", היינו בכל בו החדשה. שהרי חלקם ב כל בו החדשה, כולל אף את חלקם ברווחי הלוח הבטוח. לאור האמור לעיל, ברי כי טענת הנתבע לפיה הועברו לו למעשה רק חלק מאחזקות כל בו החדשה, מנוגדת לסעיף 2 להסכם הזכיינות, שהוא ההסכם היחיד שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים.

ודוק, על בסיס סעיף 2 להסכם הזכיינות, אין ב ידי להסכים אף לטענתו של הנתבע, לפיה הסכם הזכיינות אינו מחייב שהתובע 1 או התובעת 3 יהיו חלק מנער החדשה. בסעיף 2 להסכם הזכיינות, נקבעו בין השאר , הדברים הבאים:

"...הניהול של עיתוני החברה יחולק בין נער ו/או שלמה ודורון (להלן: "קבוצת נער") לבין הארץ ורשת שוקן (להלן: "קבוצת הארץ")..."

היינו, שהס כם הזכיינות אינו מחייב שהתובע 1, שהוא אחד מבעליה של התובעת 3, ייטול בעצמו חלק של המקומונים. יחד עם זאת, אי ן בכך כדי לגרוע מהזכויות שהן מנת חלקו מכוח בעלותו ב נער החדשה, שלה מוקנות זכויות נוספות מלבד הזכיינות במקומונים מכוח חלקה בכל בו החדשה.

חיזוק לכך ניתן למצוא בסעיף 1 למסמך הנלווה להסכם הזכיינות (נספח 2 לתצהיר הנתבעים) שקובע את הדברים הבאים:

"ההסכם המצ"ב כנספח למסמך זה, יכנס לתוקף אך ורק אם קבוצת נער וכל אחד מיחידיה, ללא יוצא מהכלל, קרי, נ.ע.ר השקעות 2000 בע"מ, שלמה לונדון, דורון לונדון וכן תל ד.ס. בע"מ, יודיעו בהודעה משותפת בכתב להארץ על כך לא יאוחר מיום 31.10.2006 (להלן: ההודעה על הפעלת ההסכם) ..." .

אם נכונה הייתה טענת הנתבעים לפיה בהתאם להסכם הזכיינות יכולה נער החדשה לכלול את חברת נער השקעות בלבד או את הנתבע ואחיו בלבד, מדוע נדרשת בכל מקרה הסכמת כל אחד מחברי הקבוצה על מנת שהסכם הזכיינות יכנס לתוקף?

בהקשר זה, גם אין בידי להסכים לטענת הנתבעים לפיה סעיף 3 למסמך הנלווה להסכם הזכיינות לוקח בחשבון מצב שבו נער החדשה תורכב בסופו של דבר רק מחלק מהיחידים המרכיבים אותה בהתאם להסכם הזכיינות. סעיף 3 למסמך הנלווה להסכם הזכיינות קובע את הדברים הבאים:

"שיגרו כל הנ"ל את ההודעה על הפעלת ההסכם, יכנס ההסכם לתוקפו החל מיום 1.1.07 ובלבד שקבוצת נ.ע.ר כהגדרתה בהסכם ו/או מי מיחידיה, אכן קבלו על עצמם את הניהול בפועל בזכיינית קבוצת נ.ע.ר כמפורט בהסכם."

הנתבעים טוענים כי צירוף המילים "ו/או מי מיחידיה", יש בו כדי להעיד על כך שהצדדים להסכם הזכיינות לקחו בחשבון מצב שבו נער החדשה תורכב בסופו של דבר רק מחלק מהיחידים המרכיבים אותה. אולם, לשונו של סעיף 3 למסמך הנלווה להסכם מלמדת כי מטרתו הייתה לקבוע תנאי נוסף לכניסתו של הסכם הזכיינות לפועל. היינו, מלבד ההודעה שצריכים כל היחידים המרכיבים את נער החדשה לתת, עליהם לקבל על עצמם בפועל את הניהול בזכיינו ת. מכאן, שיש לפרש את צירוף המילים "ו/או מי מיחידיה" כמי שמטרתו להעמיד תנאי נוסף לכניסת הסכם הזכיינות לתוקף, ולא כפי שטוענים הנתבעים.

יתר על כן, יש לתת את הדעת למכתבים שנשלחו לעובדי העיתונים (נספחים י"ט, כ' לתצהיר התובעים).

במכתב מטעם קבוצת נער החדשה שנושא את התאריך 2.1.07 (נספח י"ט) נכתבו בין השאר הדברים הבאים:

"...כידוע לכם בעלי המניות בכל בו החדשה בע"מ הגיעו להסכם לפיו החל מיום 1/1/07 ינוהלו העיתונים: הד הקריות, ידיעות הגליל, ידיעון עפולה, חדשות הכפר, חדשות נתניה, כל הפרדס, חדשות חדרה, צפון 1 וחדשות נהריה על ידי קבוצת נ.ע.ר בבעלות משפחת ניר ולונדון.

שלמה לונדון הנו בעל הסמכות היחיד ליתן הוראות בקשר לכל דבר ועניין בעיתונים הנ"ל מיום 1.1.07....".

מתוכן המכתב כאמור, ניתן ללמוד כי התובעים 1 ו-2 נשארו חלק מנער החדשה שבבעלותה המקומונים , גם לאחר החתימה על הסכם הזכיינות, ותפקידו של הנתבע היה לנהל את המקומונים בפועל.

במכתב מיום 4.2.07 מטעם הנתבע (נספח כ') נכתבו בין השאר הדברים הבאים:

"החל מיום – 1.1.07 יופעלו עיתוני כלבו החדשה...ע"י זכיינית קבוצת נ.ע.ר בבעלות עובד ניר, רוני נגרי, שלמה לונדון ודורון לונדון ו/או חברה מטעמה...
חברת הלוח הבטוח בע"מ תמשיך לפעול ללא שינוי, כפי שהיה עד כה...".

הנה כי כן, חוזרים הדברים שנכתבו במכתב הקודם גם במכתב האחרון, תוך ציון העובדה כי אין כל שינוי באחזקות בלוח הבטוח. היינו, שיש בדברים האמורים כדי לחזק את המסקנה לפיה התובעים 1 ו-2 נותרו חלק מנער החדשה, שבבעלותה המקומונים, תוך שהנתבע מנהל את המקומונים בפועל. יתר על כן, ממשיכים התובעים 1 ו-2 להינות מרווחי הלוח הבטוח, שכאמור נותר ללא שינוי . היינו שחלקם של התובעים בנער החדשה לא הועבר לנתבע בשלמותו, כמתחייב מסעיף 2 להסכם הזכיינות .

בהתייחס למכתבים אליהם הפניתי לעיל, טענו הנתבעים, כי הטיוטות של המכתבים הוכנו בימים האחרונים של חודש דצמבר 2006, היינו עוד קודם לכך שהתובע 1 הודיע לנתבע כי לא יוכל לקבל את תנאי ההסכם 1. הראיה לכך הוא מכתבו של עמוס שוקן מיום 24.12.2006.

עמוס שוקן כותב במכתבו (נספח 10 לתצהירי הנתבעים) בין השאר את הדברים הבאים:

"...העובדה שפחות משבועיים לפני שעליכם לממש את הודעתכם מאוקטובר, באת עם הצעה אחרת לגמרי, ומנגד לא מסרנו שום הודעה לעובדים (המכתב מחכה לאישורכם מיום חמישי), ובעצם לא הייתה שום הערכות..."

אולם, אין במכתבו זה כדי לה וכיח את מועד כתיבת המכתבים שנשלחו לעובדים כאמור לעיל. יתר על כן אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לפיה המכתבים כאמור הוצעו בטעות כשהם כוללים את שמותיהם של התובע 1 ו-2, לאור העומס בו היה מצוי אותה עת הנתבע. במכתבו של עמוס שוקן, יש לכל היותר כדי להוכיח כי בשלב זה הצדדים טרם גיבשו את הסכמתם, אך אין בכך כדי להכשיר הוצאת נוסח מוטעה של מכתבים לעובדים. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים לפיה גם שמו של דורון לונדון נזכר במכתבים כאמור, אף על פי שגם הוא, כמו התובע 1 ו-2, לא לקח חלק בהקמת הנתבעת 2. במילים אחרות, טוענים הנתבעים כי המכתבים לא משקפים את המצב לאישורו. אולם, חלקם של התובעים 1 ו-2 ברווחי המקומונים מגיע להם מכוח הסכם הזכיינות, ולא מכוח החלק שלקחו או לא לקחו בהקמת הנתבעת 2. יתר על כן, טענת הנתבע לפיה שמותיהם של התובעים 1 ו-2 הוספו בטעות, נחלשת על רקע העובדה שמדובר בשני מכתבים שהוצעו בהפרש של חודש זה מזה, וכללו את אותו הנוסח.

חיזוק נוסף לכך שהסכם הזכיינות קובע שאין חובה שהתובע 1 ייטול חלק פעיל בניהול של המקומונים בזכיינות , ניתן למצוא במכתבו של עמוס שוקן מיום 14.12.2006 (נספח 5 לתצהיר הנתבעים) בו נכתבו הדברים כלהלן:

"בישיבה שבנדון, הפתעתם אותנו בכך שהתברר כי חרף הודעתכם בזמנו, טרם החלטתם מי יטול על עצמו את ניהול עיתוני קבוצת נ.ע.ר ואף אם בכלל תממשו את הודעתכם ליטול את הניהול..."

הנה כי כן, עמוס שוקן , מתייחס במכתבו לכך שהצדדים טרם הגיעו לכלל הסכמה בשאלה מי ייטול על עצמו את ניהול המקומונים, ולא לכך שהצדדים טרם הסכימו באשר לשאלת הבעלות בזכיינות במקומונים.

יתר על כן, אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה הזכויות להן טוען התובע 1 בנתבעת 2, לא הוזכרו במהלך השנים במסמכים מטעמו, ומשכך מנוע הוא מלטעון להן מכוח השתק שיפוטי.

ההשתק השיפוטי הוגדר במילים אלה על ידי השופטת ד' דורנר:

"בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר ( שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה". ראה: ע"א 513/89 Interlego נ' Exin-Lines, (9.6.1994) (להלן: "פרשת אינטרלגו").

תכליתו של ההשתק השיפוטי היא מניעת פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן מניעת ניצולם לרעה של בתי המשפט ( פרשת אינטרלגו, בעמ' 200).

עיון במסמכים שהוגשו במהלך חקירתו הנגדית של התובע 1 (נ/1-נ/7) , מעלה כי התובע 1 לא הזכיר את חלקו בנתבעת במפורש, ויש בכך טעם לפגם. מדובר במסמכים המתארים הליכים משפטיים שונים במסגרתם נדרש התובע 1 לפרט את מצבת נכסיו, אך לא מצא לנכון להזכי ר את הזכויות להן הוא טוען בתביעתו לפני.

כך למשל במכתב ששלח ב"כ התובע 1 לבנק מזרחי (נ/3) בו נרשמו הדברים הבאים:

"כמו כן מצ"ב דף עיון מרשם החברות של חברת נ.ע.ר השקעות 2000 בע"מ, שלמרשי 148 מניות רגילות ממניותיה. מניות אלה הן הנכס היחיד שיש היום למרשי"....

כמו כן, התובע 1 אישר במסגרת חקירתו מיום 21.6.2015 כי המניות שהוא טוען להן בנתבעת לא הוזכרו בדוחות הכספיים של התובעת 3 בין השנים 2007-2012 (עמ' 21, ש'15; עמ' 22, ש' 24). היינו , שבמשך כחמש שנים לא ציין התובע 1, שהיה בעל השליטה בתובעת 3 , כי יש לו מניות בנתבעת 2.

יתר על כן, הוכח כי במהלך השנים נקלע התובע 1 לחובות כבדים בסכומים של מליוני שקלים. במהלך שנת 2008 הגיש התובע בקשה לקביעת צו תשלומים ולחקירת יכולת ( נ/1) במסגרתה ציין , בין השאר , כי החברה המרוויחה שהייתה בבעלותו "די.סי.די. ליין בע"מ" , קרסה , והוא עצמו נקלע לחובות כבדים. התובע ציין במסגרת סעיף 11 לבקשה את הדברים הבאים:

"...כך למשל, חייב החייב לחברת וילאר נכסים בע"מ סך של כ-8 מליון ₪, לבנק דיסקונט בע"מ סך של 12.7 מליון ₪ ולבנק לאומי סך של כ-750,000 ₪...".

ובהמשך:

"...כל נכסיו של החייב משועבדים בדרגה ראשונה ושנייה לבעלי החוב הגדולים אשר פורטו לעיל.

...לחייב לא נותרו נכסים חופשיים כלשהם...".

לאור האמור, מתקשה אני לקבל את ההסבר של התובע 1, לפיו חלקו בנער השקעות כולל נכסים שונים (פרוטוקול מיום 21.6.2015, עמ' 15, ש' 22) ומכך ניתן להסיק כי הוא כולל אף את חלקו בנתבעת 2. הסבר זה אינו מקובל עלי, ואין זה סביר כי אדם שנקלע לחובות של מיליוני שקלים לא יטרח לציין, כי קיים לו רכוש נוסף שניתן להיפרע ממנו, אלא אם מניעיו אינם כשרים.

יחד עם זאת, אם נכונה טענתם של הנתבעים לפיה התובע 1 הבריח נכסים הרי שהנתבע ידע על כך, שכן אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע 1 העביר לנתבע פיקדון על סך מיליון ₪.

חיזוק לכך שהנתבע ידע על הברחת הנכסים שביצע התובע 1, ניתן למצוא בדברים שאמר הנתבע במסגרת חקירתו הנגדית ביום 22.6.2015 (עמ' 102, ש' 9-14).

ש. אז בשביל מה היה צריך עוד כמיליון שקלים?
ת. לא היה צריך לטובת החשבון ספציפית, אני דרשתי מעובד לאחר שהוא לא הצטרף לפעילות הזכיין ומאוד היה חשוב לו לרוקן את העיתונים המפסידים מחברת כל בו החדשה, על מנת שיוכל למשוך את רווחי הלוח הבטוח לכל בו החדשה זה היה התנאי שלי על מנת שאקח את הזכיינות ומבחינתו זה היה פתרון מצויין של מקור הכנסה חדש של כלבו החדשה ממנה היה יכול גם את הרווחים של הלוח הבטוח גם את מימוש הנכסים שנמכרו מעת לעת והכספים חולקו לדמי ניהול ודיבידנדים, וזה מה ששמעתי אתמול, הוא מצא גם מקלט לכסף שכנראה רצה להסתיר..." ( ההדגשה שלי – ס'.ג' ).

בפרשת אינטרלגו ציינה השופטת דורנר כי ההשתק השיפוטי חל במשפטנו מכוח חובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12 ו- 39לחוק החוזים . בהמשך הורחבה חובה זו אל כלל החיובים, והפסיקה הוסיפה והרחיבה אותה וראתה בה עיקרון אוניברסלי שניתן להחילו על כל תחומי המשפט.

מאחר ודוקטרינת ההשתק השיפוטי חלה מכוח עקרון תום הלב, הרי שלא ניתן לבחון התנהלות צד אחד, זה כנגדו מועלית הטענה, ולהליט את עינינו מהתנהלותו של בעל הדין הטוען לתחולת אותה דוקטרינה . על פי ההלכה הפסוקה עמידה על זכות שלא בתום לב, עשויות להיות לה השלכות שונות, ובין השאר שוללת היא תחול ה של הגנות להן זכאי היה אותו בעל דין, לולא היה חסר תם לב. הנתבע ידע על מטרתו הלא כשרה של התובע ואף שיתף עמו פעולה, וכעת מבקש הוא ליהנות מפירות התנהלות משותפת זו . על כן סבורני, כי בנסיבות דנן, הדבר שולל את תחולת ההשתק השיפוטי , וכך הנני קובע.

באשר לטענת הנתבע לפיה המכתבים שהוחלפו בינו לבין עמוס שוקן (נספחים 7-9 לתצהיר הנתבעים) מהווים ראיה לכך ששררה אי ודאות גדולה בין בעלי המניות בכל בו החדשה לגבי עצם מימוש הסכם הזכיינות; אזכיר שהן התובעים והן הנתבע מסרו הודעה שאישרה את הפעלת הסכם הזכיינות כבר ביום 31.10.2006 (נספח 3 לתצהיר הנתבעים), היינו , קודם למועד חלופת המכתבים שנזכרו לעיל.

פועל יוצא מכך הוא שתדפיס רשם החברות הקובע כי הנתבעת הינה בבעלותו הבלעדית של הנתבע ( נספח 11 לתצהיר הנתבעים) אין בו כדי להשליך על המחלוקת בין הצדדים. שכן, כאמור אין מניעה כי הנתבע יי טול על עצמו לבדו את ניהול הזכיינות, ואין מניעה כי יעשה זאת באמצעות חברה חדשה שיקים. אולם, כפי שצוין לעיל, אין בכך כדי לשלול מהתובעים את זכותם לחלק מרווחי המקומונים.

אשר על כן, אני קובע כי התובעים זכאים לרווחים מעסקי הזכיינות במקומונים שהנתבע מנהל כעת באמצעות הנתבעת.

לאור קביעותי כאמור לעיל, לא מצאתי צורך להכריע בשאלה מה סכום הכסף שהועבר מהתובע 1 לטובת הנתבעת בפועל, ומי מהצדדים לקח על עצמו סיכון גבוה יותר במסגרת הערבויות שהעמיד; שכן כאמור חלקו של התובע 1 בנתבעת הוא מכוח הסכם הזכיינות ולא מכוח החלק שנטל או לא נטל בסיכון ההקמה והתפעול של הנתבעת. למעלה מן הצורך, אציין, כי הנתבע לא חלק על כך שהתובע 1 העמיד לטובת הנתבעת פיקדון בסך של כמיליון ₪, כדי ליטול חלק בסיכון ש הנתבע לקח על עצמו בהפעלת המקומונים. משכך , אין מחלוקת כי התובע 1 היה שותף, במובן זה שסייע ב הקמתה של הנתבעת.

לא נעלמו מעיני עדויותיהם של יתר העדים שהעידו לפני בתיק זה. בכלל זה עדותו של עד תביעה מס' 2, עמית רז, שסיפק שירותי חשבונאות לתובע 1; ועדותם של עדי ההגנה: עו"ד עמי האוסירר שייצג את בנק "דיסקונט" בתביעה שהוגשה נגד התובע 1 ו-2, והעדים דורון פאר ורמי גז, בעלי תפקידים בקבוצת הארץ. אולם, לא מצאתי כי יש בעדותם כדי לסייע בפתרון הסוגיות אשר במחלוקת.

עוד אציין כי לא מצאתי מקום להתייחס לחוות דעת המומחה של רו"ח סיגל הלפרין, שהגישו הנתבעים, או לעדותה, שכן אלו נועדו להראות כי הנתבע עבד בנתבעת ללא תמורה מספקת. התובעים זנחו את הטענה לפיה הנתבע נטל מ הנתבעת שכר מוגזם, ותחת זאת ביקשו התובעים לקבל צו למתן חשבונות שבאמצעותו יוכלו להעריך את היקף תביעתם מ הנתבע. משכך נכון לעת הזו מתייתר הצורך להכריע בשאלה האם השכר שנטל הנתבע מ הנתבעת היה שכר מוגזם.

יתר על כן לא מצאתי לנכון לדון בטענות המקדמיות שהעלו הנתבעים במסגרת כתב ההגנה שהוגש, מאחר שהנתבעים בחרו לזנוח את הטענות שהעלו בהקשר זה בתחילה ומיקדו את סיכומיהם בטענות אחרות.

כמו כן, אני דוחה את טענת הנתבעים כי לתובע 2 ולתובעת 3 אין עילת תביעה כנגדם. כזכור, לתובע 2 יש חלק בתובעת 3 שהיא חלק מנער החדשה, שלה חלק בכל בו החדשה. מכוח כך יש גם לתובע 2 וגם לתובעת 3 עילת תביעה כנגד הנתבעים.

באשר לסעד במסגרתו מבוקש כי בית המשפט יקבע כי 72.16% מנכסי הנתבעת שייכים לתובעים 1 ו-2 או לתובעת 3 , איני רואה מקום לפסוק לתובעים סעד זה. ראשית יש להסביר כיצד הגיעו התובעים לכך ששיעור חלקם בנתבעת עומד על 72.16%. התובעים לא מסרו הסבר לכך במסגרת עדויותיהם או במסגרת כתבי הטענות השונים שהגישו.

יחד עם זאת, נראה כי ניתן להגיע לשיעור הנטען על ידי התובעים בהתבסס על כל אלה:
התובעים טענו כי לאחר המיזוג בשנת 1996 והקמת כל בו החדשה התחלקה הבעלות בצורה הבאה.

כל בו חיפה
12.22%
הארץ
40.64%
התובע 1
18.52%
הנתבע
6.58%
התובע 2
6.52%
דורון לונדון
3.1%
שלמה תל
12.37%

(להלן: "טבלה א'")

בחקירתו הנגדית מיום 22.6.2015, אישר הנתבע את החלוקה כאמור בטבלה א' (עמ' 89, ש' 28).כמו כן טענו התובע 1 והתובע 2 כי בשנת 2000 הקימו את התובעת 3 והעבירו לה את אחזקותיהם בכל בו החדשה. הנתבע אישר את האמור בסעיף 11 לתצהירו .

משכך אין מחלוקת בין הצדדים כי אוחדו החלקים של התובע 1 והתובע 2 בכל בו החדשה תחת התובעת 3 :

כל בו חיפה
12.22%
הארץ
40.64%
התובעת 3
25.1%
הנתבע
6.52%
דורון לונדון
3.1%
תל די סי בע"מ ( בבעלות שלמה תל)
12.37%

(להלן: "טבלה ב'")

כן אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם הזיכיון מסר כאמור את הזיכיון לנהל את המקומונים לקבוצת הארץ, ולקבוצת נער החדשה שכללה את התובעת 3, הנתבע ודורון לונדון.

התובע 1 והתובע 2 טוענים כי בהנחה שהאחזקות במניות בנער החדשה היה באותם שיעורי אחזקות כפי שהחזיקו בהם בעלי המניות בכל בו החדשה, כאמור בסעיף 2 להסכם הזכיינות, אמורה חלוקת המניות להיות כלהלן:

התובעת 3
72.16%
הנתבע
18.92%
דורון לונדון
8.92%

(להלן: "טבלה ג')

אולם, התובעים לא פירטו כיצד הגיעו לאותם נתונים מספריים. יחד עם זאת ובהתאם לנתונים השונים נראה כי הדברים נעשו על פי החישוב הבא:

X34.78 = X25.1 + X6.58 + X3.1
100 = X34.78
2.8 = X

למעשה הכפלה של הון המניות של הצדדים, הקבוע בטבלה ב', במקדם 2.8 תביא אותנו לתוצאות כאמור בטבלה ג', ותשמור על כך שהיחסים בין הון המניות של בעלי המניות בנער החדשה יהי ו זה ים ליחס האחזקה בין הון המניות של בעלי המניות ב כל בו החדשה, כאמור בהסכם הזכיינות.

אולם, כפי שציינתי לעיל, מטרתה של הנתבעת הייתה לנהל את הזכיינות במקומונים. משכך, אין מניעה כי הנתבע ייטול בעצמו את ניהול המקומונים ויעשה זאת באמצעות הנתבעת, וזו תהא כולה בבעלותו . משכך, איני מקבל את טענת התובעים לפיה מגיע להם חלק בנתבעת. יחד עם זאת, אין משמעות הדבר שלתובעים לא מגיע חלק מהרווחים. היינו , שהקביעה לפיה זכאים התובעים לרווחים מעסקי המקומונים יכולה לדור בכפיפה אחת עם ה עובדה ש הנתבע הוא בעל המניות היחידי בנתבעת.

יתר על כן, אני דוחה את בקש ת התובעים להצהיר כי הקניין הרוחני במקומונים שי יך להם. מדובר בקניינה של כל בו החדשה, שהרי הסכם הזיכיון העביר לנער החדשה רק את ה זכות לתפעל את המקומונים ולא את הבעלות במקומונים. משכך, היה על התובעים לתבוע את כל בו החדשה על מנת שבית המשפט יידרש לסעד זה.

יחד עם זאת, מצאתי כי יש לקבל את בקשת התובעים ולחייב את הנתבעים ליתן להם דין וחשבון על הכנסותיהם מהמקומונים. אבוא ל נמק בקצרה.

על מנת שתובע יזכה בצו למתן חשבונות, עליו להוכיח קיומם של שני תנאים. ראשית עליו להראות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מת ן חשבונות. שנית, עליו להוכיח ולו לכאורה, כי קמה לו זכות תביעה באשר לכספ ים בגינם מבקש הוא לקבל חשבונות. בהתקיימם של שני תנאים אלה, ובהעדר סיבה אחרת שיש בה כדי להצדיק המנעות ממתן חשבונות כאמור, למשל מכוח חיסיון, או מאחר שאין צורך בחשבונות לצורך הבירור הכספי, יעתר בית המשפט לבקשה ויתן צו למתן חשבונות (ראה: 127/95 מועצת הפירות נ' מהדרין בע"מ (31.8.1997).

בעניינינו ולאור האמור לעיל, סבורני כי התקיימה בין הצדדים מערכת יחסים מיוחדת שמכוחה זכאים התובעים למתן חשבונות. כפי שקבעתי, הצדדים הינם שותפים ברווחי המקומונים מכוח שותפותם בנער החדשה שלה זכויות בכל בו החדשה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי המקומונים מנוהלים בפועל על ידי הנתבעת. מכוח האמור לעיל עולה, כי בין הצדדים קיימת מערכת יחסים מיוחדת בזיקה לנתבעת 2. יפים לעניינינו דבריו של המלומד זוסמן בספרו סדר הדין האזרחי:

"הדין והיושר על יסוד של זכות שבדין יכול לבקש פסק דין לחשבונות: המרשה נגד מורשהו, השולח נגד שולחו, ושותף נגד שותפו, ואילו על יסוד של זכות שביושר, מי שנהנה מנכסי נאמנות נגד הנאמן".
(ראה: זוסמן, סדר הדין האזרחי, מה' שביעית (1995), אמינון הוצאה לאור, בעמ' 567).

יתר על כן, לאור קביעתי כי התובעים זכאים ל חלק מרווחי המקומונים, הוכח גם כי קמה להם זכות תביעה באשר לכספים בגינם מבקש ים הם לקבל חשבונות, ומכאן שמתקיים התנאי השני לצורך מתן חשבונות. שכן, כפי שנאמר הניהול בפועל של המקומונים מתבצע דרך הנתבעת, לה מוזרמים רווחי המקומונים. מאחר שהתובעים זכאים לרווחים מהמקומונים, קמה להם זכות תביעה בגין כספים המוזרמים לנתבעת מהמקומונים .

אף על פי שקבעתי כי התובעים זכאים לרווחים מע סקי המקומונים, לא ניתן להכריע בשלב זה, מה שיעור חלקם ברווחים אלה. כך אף באשר לנזק שנתבע בגין עגמת נפש, אשר שיעורו ייקבע בין היתר בשים לב לשיעור החלק ברווחים, ככל שהיו וככל שיש לפסוק סכומים כאלה, לאחר שיילקחו בחשבון פרמטרים נוספים רלוונטיים וקשורים . משכך, אין בידי לפסוק לתובעים בשלב זה את הסעד הכספי לו עתרו בתביעתם, מה עוד כי נראה שבמסגרת סיכומיהם, אין הם עותרים לו בשלב זה טרם קבלת החשבונות.

סוף דבר
משכך, אני מחייב את הנתבעים למסור לתובעים חשבונות - דו חותיה הכספיים של הנתבעת, וכן כרטסת הנהלת החשבונות ממועד הקמתה ועד להיום וזאת תוך 60 ימים מיום מתן פסק דין חלקי זה.

בנסיבות העניין, ומשקיבלתי את התביעה באופן חלקי, ובשים לב לשלב בו אנו מצויים, לא יינתן צו להוצאות.

קובע את התיק לתזכורת מעקב ליום 6.9.16.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ו, 31 מאי 2016, בהעדר הצדדים.