הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 51193-10-19

מספר בקשה:18
בפני
כבוד ה שופט אברהים בולוס

מבקשות

1. חברת GSH Trademarks Limited (מאוגדת עפ"י הדין ברפובליקת קפריסין)

2. Ukrainian Distribution Company Ltd (מאוגדת עפ"י הדין באוקראינה)

ע"י ב"כ עוה"ד ר' ליבא

נגד

משיבה

א.ג.ת.ד בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד י' מרקוביץ

החלטה

בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: חוק הבוררות ) ולחילופין, להארכת מועד להגשת תביעה שכנגד עד להכרעה בבקשה זו.

רקע כללי

בכתב התביעה אותו הגישה המשיבה כנגד הנתבעים (ששה במספר), נטען, כי ביום 21.12.17 היא חתמה עם המבקשות על הסכם בלעדיות (להלן: ההסכם). לפי הסכם זה, המבקשות שהינן חברות זרות, התחייבו לספק למשיבה וודקה מייצורן, אותה המשיבה תשווק בארץ בבלעדיות עד לשנת 2022 (ההסכם ותרגומו, נספח ג' לכתב התביעה המתוקן).

לטענת המשיבה בתביעתה, המבקשות הפרו לערך בחודש 9/19 את ההסכם ואף הגדילו שעה שהתקשרו עם מתחריה שגם הם נתבעים בהליך זה, בהסכם לשיווק אותם המוצרים ובאותה הטריטוריה.

המשיבה עתרה בתביעה לסעדים רבים ומגוונים, לרבות למתן צו המורה ל מבקשות להימ נע מלבצע פעולות המפרות את ההסכם; לחייב את כל הנתבעים בפיצוי בסך 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק בגין כל הפרה בהתאם לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999; וגם את הפיצוי המוסכם הקבוע בסע' 9.3 ו-9.4 להסכם על סך כ-2.2 מיליון דולר.

המבקשות מנגד חזרו והדגישו רבות, כי המשיבה היא זו שהפרה את ההסכם ולא אחת. מכאן, כך נטען, לא הייתה ברירה אלא להתקשר עם משווק אחר, נוכח אי עמידת המשיבה בתנאי ההסכם.

תניית הבוררות

העיקר לענייננו הוא שבהסכם קיימת תניית בוררות כלהלן:

"סעיף 10: יישוב סכסוכים

10.1. כל חילוקי הדעות ייושבו באמצעות משא ומתן בין הצדדים.

10.2. היה ולא הגיעו הצדדים להסכמה בסוגיות שבמחלוקת, כל אחד מן הצדדים רשאי להעביר את מחלוקת [כך במקור – א.ב] לבחינת המכון לבוררות של לשכת המסחר של סטוקהולם, שהחלטתו תהיה סופית.

10.2.1. הותנה והוסכם בין הצדדים כלהלן:
כי בחינתן ויישובן של הסוגיות שבמלוקת תיערכנה על פי תקנון המכון לבוררות של לשכת המסחר של סטוקהולם;
כי היחסים המשפטיים בין הצדדים כפופים לדין המהותי ולסדרי דין של מדינת הצד התובע;
הליך הבוררות ינוהל על ידי שלושה בוררים;
הליך הבוררות ינוהל בשפה האנגלית;

10.3 . הצד, אשר בהליך הבוררות תתקבל החלטה, הכרעה או קביעה שלא לטובתו, בהתאם לתנאי הסכם זה ישפה את הצד האחר בגין שכר טרחת עורך דין או נציג מוסמך אחר בבית המשפט, וזאת בנוסף להוצאות המשפטיות והוצאות נלוות, הקשורות בניהול התיק בבית המשפט (לרבות הוצאות בגין נסיעת עבודה וחוות דעת משפטית). במקרה שבו הבוררים ייעתרו לדרישותיו של הצד כאמור באופן חלקי, החזר ההוצאות שפורטו לעיל ישולם על ידי כל צד למשנהו באופן יחסי להיקף הדרישות שנדחו."

ההליכים שהתקיימו עד כה

למען שלימות התמונה ונוכח חשיבות הדבר להכרעה בבקשה זו אעמוד על רוב ההליכים שה תקיימו עד להגשת בקשה זו:

הליך זה נפתח בהגשת בקשה למתן צו מניעה זמני אותו יזמה המשיבה ואשר הוגשה ביום 29.10.19. עוד יש לציין כי באותו מועד גם הוגש כתב התביעה.

ביום ההגשה, הבקשה למתן צו מניעה ארעי הובאה לפניי. לא ניתן צו במעמד המשיבה בלבד וקבעתי דיון ראשון לפניי שהתקיים ביום 14.11.19. באותו דיון גם עלתה שאלת ההמצאה למבקשות ובסופו נמסרה הצעה לצדדים, שבקשו לשקול.

המבקשות הודיעו ביום 26.11.19, כי הצדדים לא השכילו להגיע למתווה מוסכם, ומיד לאחר מכן המשיבה הגישה בקשה לצירוף נתבעת ומשיב חדש לתביעה ולבקשה למתן סעדים זמניים, כן המשיבה אשר ה כי בשלב זה ועד להכרעה בבקשת הצירוף אין טעם בקביעת דיון בבקשה לסעדים זמניים.

לבקשה זו נעתרתי בהחלטתי מיום 10.12.19, בה הוריתי למשיבה להגיש תוך 7 ימים בקשה למתן סעדים זמניים וכתב תביעה מתוקנים . המשיבה קיימה אחר הוראה זו.

תשובת המבקשות לבקשה למתן סעד ים זמניים הוגשה ביום 16.1.120, ובגדרה העלו לראשונה את טענתן לקיומה של תניית בוררות בהסכם.

ביום 23.1.20 הנתבעים כולם (לרבות המבקשות) הגישו בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה.

ביום 10.2.20 התקיים דיון נוסף בבקשה לסעדים זמניים. בדיון זה הצדדים הגיעו לידי הסכמות כלהלן:

"לאחר הפסקה, אנחנו הגענו לכדי הסכמה לפיה יקבע דיון קרוב, ככל שניתן, בתובענה העיקרית.
משום שניתן לקיים דיון קרוב, אזי יתייתר הצורך בהכרעה בבקשה למתן סעד זמני. כל טענות הצדדים נשמרות להם.
...
מוסכם כי יינתן צו הדדי לגילוי מסמכים אשר יקויים תוך 45 יום מהיום. 60 ימים לאחר מכן התובעת תגיש את תצהירי עדיה, לרבות חוות דעת, ואילו הנתבעים 75 ימים מקבלת תצהירי התובעת."

בסוף דיון זה אשרתי את הסכמות הצדדים וקבעתי לקדם משפט אחרון ליום 14.9.20.

ביום 5.3.20 המבקשות הגישו כתב הגנה בו ציינו כי בד בבד תוגש הבקשה לעיכוב הליכים, אשר הוגשה בפועל ביום 11.3.20.

ביום 12.3.20, לאחר הגשת התשובה והתגובה, ניתנה החלטה בעניין בקשת הנתבעים (לרבות המבקשות כאן) לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה. לבקשה זו נעתרתי וחייבתי את המשיבה בהפקדת ערובה בסך 150,000 ₪.

טיעוני הצדדים

המבקשות טענו, כי קיימת תניית בוררות הקובעת כי תחילה יש לנסות ליישב את המחלוקת בין הצדדים בהידברות (סעיף 10.1 להסכם) ובמידה וההידברות תיכשל, קמה לכל אחד מהצדדי ם הזכות להעביר את המחלוקת בפני המכון לבוררות (סעיף 10.2 להסכם), וזאת מבלי שצוין כי קיימת הזכות להעביר את הסכסוך לערכאה אחרת.

כן נטען, כי הצדדים טרחו וקבעו מנגנון הכולל בסע' 10.2.1 הפנייה לתקנון המכון לבורר ות; כי המותב יכלול 3 בוררים והליכי הבוררות ינוהלו בשפה האנגלית. כן בסע' 10.3 להסכם אף נקבע מנגנון שיפוי בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ניסוח מפורט , מקיף ופעיל זה, כך נטען, מעיד על כוונת הצדדים שכל המחלוקות ב יניהם יוכרעו בהליך בוררות. חיזוק לגישתן זו המבקשות מוצאות בהלכה לפיה תניית בוררות יש לפר ש באופן רחב גם בקיומו של ספק.

עוד הוסיפו המבקשות, כי בקשה זו הועלתה לפני שטענו לגוף התובענה והן נכונות לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות.

המבקשות גם גילו בסע 1.14 לבקשה בזו הלשון:"למען שלמות התמונה, יובהר כי המבקשות הגישו כנגד המשיבה תביעה באוקראינה בגין הפרת הסכמות שאינן קשורות רק בהסכם מושא הדיון בפני בית המשפט. ואולם, מאחר שלצורך הכרעה בטענות המבקשות בתביעה שהוגשה באוקראינה, יש לתת את הדעת לתניות ההסכם מושא התביעה דנן, המבקשות ביקשו למחוק את התביעה האמורה, והן עתידות להגיש אותה חלף כך למכון הבוררות"

בסוף הבקשה, המבקשות גם עתרו כי תינתן להן אורכה להגשת תביעה שכנגד למקרה ובקשה זו תידחה.

יצויין, כי בקשה זו נתמכה בתצהיר אליו אדרש בהמשך הדברים.

מנגד המשיבה טענה, כי הבקשה לא הועלתה בהזדמנות הראשונה, מה גם שהמילה "רשאי" שבסע' 10.2 להסכם מלמדת כי עסקינן בתניית בוררות מקבילה שאינה יחודית. חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה שהצדדים הסכימו כי גם במסגרת הבוררות יחול הדין הישראלי, המהותי והדיוני, וגם בכך שהמבקשות עצמן פתחו בהליך מקביל באוקראינה כך שגם הן סברו כי עסקינן בסמכות מקבילה.

המשיבה הביעה חשש כי קבלת הבקשה תגרום לסרבול ולקביעות סותרות, שכן תניית הבוררות חולשת אך על יחסי המבקשות עם המשיבה ולא באשר ליתר הנתבעים.

עוד הדגישה המשיבה, כי המבקשות לא עשו כל הדרוש לקיום הבוררות. זאת ניתן ללמוד מהגשת התביעה בביהמ"ש באוקראניה, וגם מההסכמות אליהן הגיעו הצ דדים בדיון מיום 4.2.20 שבגדרן הוסכם אודות קידומו של הליך זה בהגשת תצהירים.

לעניין הבקשה החלופית להארכת מועד להגשת כתב תביעה שכנגד, טענה המשיבה כי המבקשות לא הצביעו על אף טעם המצדיק את המבוקש.

המבקשות ב תגובתן לתשובת המשיבה חזרו והדגישו כי הקפדת הצדדים בציון מנגנון בוררות מפורט תומכת בעמדתן לפיה, הכוונה הינה כי בשלב הראשון ינסו לסיים את המחלוקת בהבנות, ובהמשך, למקרה ולא הצליחו להגיע לעמק השווה, ניתנת לצדדים הזכות לפנות להליך בוררות. כפי גישת המבקשת המילה "רשאי" פירושה מתן הזכות לבירור המחלוקות בבוררות ואין לפרשה כיוצרת זכות בחירה בין בוררות לפניה לביהמ"ש. הגם שבהיקשר זה המשיב ה, בניגוד למבקשות, לא טרחה לתמוך את תשובתה בתצהיר באשר לכוונת הצדדים שעמדה מאחורי ניסוח תניית הבוררות.

לעניין התביעה שהמבקשות הגישו באוקראני ה, הן חזרו וטענו כי תובענה זו נמחקה הגם שביסודה עומדות הסכמות "שאינן קשורות רק בהסכם מושא הדיון"(פס' 2.1 לתגובה). כן הוסיפו כי הטענה לקיומה של תניית בוררות הועלתה בהזדמנות הראשונה זאת במסגרת תשובתן לבקשה למתן סעדים זמניים, כאשר קודם המבקשות לא טענו לגופן של המחלוקות ועד לאותו שלב גם לא הגישו כתבי הגנה. בהקשר זה המבק שות גם הדגישו כי בשלב בו הוגשה בקשת המשיבה לצירוף צדדים נוספים להליך צוין בתשובתן כי הן מיוצגות ע"י ב"כ ביפוי כח מוגבל, שכן הן כופרות בהמצאה ומכאן אין להן עמדה באשר לבקשה זו. גם אין לפרש את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת הדיון מיום 4.2.20 כזניחת טענה זו, ה רי, כך נטען, הסכמות אלו סוייגו בכך שכל צד שומר על טענותיו.

ולחילופין נטען, כי גם אם עסקינן בתניית בוררות מקבילה, הרי בהתאם לגישה המקובלת ניתנת הבכורה לבירור המחלוקות בבוררות.

גם אין לקבל, כך נטען, את גישת המשיבה לפיה שיקולי היעילות מטים את הכף לדחיית הבקשה. טענה זו הציגה המשיבה בעלמא משלא גובתה כראוי; גם אם הדבר כרוך בפיצול הדיון הדבר לא יפגע במשיבה באופן כלשהו שתוכל, באם תוכיח טענותיה, לזכות בסעדים להם עתרה בשני ההליכים המקבילים.

דיון והכרעה

בסעיף 5 לחוק הבוררות נקבע :

"(א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך. בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של עניין התובענה.

(ב) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות."

סמכותו של ביהמ"ש לעיכוב הליכים ולהעברת סכסוך שהגיע לפתחו לבוררות הינה סמכות שבשיקול דעת שהפעלתה אפשרית בהתקיים מספר תנאים הקבועים בסע' 5 שלעיל . לגבי חלק מתנאים אלה, והכוונה להתקיימות הסכם בוררות, העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה ומוכנות המבקשות לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות, חלוקים הצדדים במקרה זה.

פרשנות תניית הבוררות

לפני שאדרש למחלוקת שנתלגעו בין הצדדים אזכיר, כי כפי שנקבע רבות למוסד הבוררות חשיבות רבה, אותו יש לחזק ולעודד שימוש בכלי זה שכן :" מערך זה מקל על העומס הגדול הרובץ על בתי-המשפט, ויש בכך  כדי לשרת אינטרס ציבורי חשוב. הוא מאפשר לצדדים להיזקק להליך מהיר ויעיל  לפתרון המחלוקת ביניהם, ובכך הוא עונה גם לאינטרס פרטי חשוב של בעלי-הדין. במסגרת הבוררות יכולים הצדדים להשפיע במידה רבה על עיצוב תוכן הבוררות ומסגרת הסמכויות הנתונות לבורר וכן על האופי הדיוני של הבירור, והדבר מאפשר הכרעה בלא כבילות לדין המהותי, לסדרי הדין ולכללי הראיות. הבוררות מאפשרת פתיחת ההכרעה לשיקולי צדק והגינות, שאינם נעוצים בהכרח בשיקולי משפט, והיא מאפשרת השגת פתרונות מעשיים צודקים למחלוקת " ( רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, נז(6) 605, עמ' 617 (2003):

בית המשפט העליון נתן את דעתו פעמים רבות לחשיבות הטמונה בכיבוד הסכמי בוררות. מסיבה זו, ולמרות שעיכוב ההליכים נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש, נקבע כי, ככלל, יש לכבד את רצון הצדדים ורק בהתקיים נסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים ביהמ"ש יסטה מהמוסכם ויבכר בירור המחלוקות לפניו (רע"א 6353/17 אלברט פוני נ' אופק עד פיננסים (2014) בע"מ, פס' 28 (29.10.2017)).

עוד נקבע, כי כאשר יידרש בית המשפט ליתן פרשנות לתניית בוררות יבחר הוא, מבין הפרשנויות האפשריות, את הפרשנות לפיה על הסכסוך בין הצדדים להתברר במסגרת בוררות על פני פרשנות לפיה יש לברר את הסכסוך לפניו :" יתר על כן, הלכה היא כי משנדרש בית המשפט לפרש הסכם בוררות בין הצדדים ולברר את כוונת הצדדים לו, יעדיף בית המשפט את קיומו של הסכם הבוררות על ביטולו ואת יישוב הסכסוך בין הצדדים במסגרת הבוררות על פני יישוב הסכסוך בבית המשפט" (רע"א 4620/08 Interton Inc נ' AVR Communications Ltd. ואח' , פסקה 22 (1.6.08) ; ראו גם רע"א 180/07 כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל, פסקה 12 (4.10.09); רע"א 853/91 גדעון בקל נ' אגודה שיתופית נהלל, מח(1) 775, עמ' 779 (1994)).

עם זאת, חשוב לציין כי על פרשנות הסכם בוררות חלות ההוראות הכלליות של פרשנות חוזה. לתניית או להסכם בוררות, יש להתייחס ואותם לפרש ככל חוזה אחר תוך התחקות אחרי רצונם המשותף של שני הצדדים (רע"א 4986/08 Tyco building servies נ' אלבקס וידיאו בע"מ ואחר' , פס' 44 לחו"ד של כב' השופט דנציגר, (12.4.10)). על אף התכונות המיוחדות של הסכם או תניית הבוררות, עדיין עסקינן בחוזה אותו יש לפרש וליישם בהתחשב בכוונת הצדדים (פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית, כרך א', עמ' 47). פרשנות זו ניזונה מלשון ההסכם ומאומד דעת הצדדים לו . לעתים, כשלשון החוזה אינה חד-משמעית, ניתן להיעזר בראיות חיצוניות כמו גם התנהגותם המאוחרת של הצדדים כדי לעמוד על אומד דעתם (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות – אגודה שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006)),

עיקר המחלוקת סבה סביב התיבה "היה ולא הגיעו הצדדים להסכמה בסוגיות שבמחלוקת, כל אחד מן הצדדים רשאי להעביר.."; כאשר מחד, המבקשות בדעה כי הכוונה העומדת מאחורי המילה "רשאי" היא קיומן של שתי אפשרויות חלופיות. הראשונה, ויתור על הטענו ת; והשניה, צד שעומד על בירור המחלוקת בפניו סלול נתיב אחד ויחיד אשר הוא מנגנון הבוררות. ומנגד, המשיבה דוגלת בגישה שונה. לפי גישתה, הפרשנות הנכונה הינה קיומה של סמכות מקבילה. צד שיראה לפתוח בהליך רשאי לצעוד במתווה הבוררות, אך אינו חייב - והוא בהחלט יכול לבחור במסלול אחר, כמו פניה לביהמ"ש.

עמדת המבקשות הינה הגיונית ופרשנותן אפשרית, זאת נוכח העובדה שבמסגרת כתיבת ההסכם הצדדים טרחו והציגו מתווה מפורט מאוד לבוררות. גם אם טעם זה לא מטה את הכף לכיון המבקשות, אולם עדיין יש בסיס להנחה כי הקפדה על פירוט מקורה בחשיבותו של מנגנון זה כמסלול יחיד לבירור המחלוקות.

חיזוק לגישת המבקשות ניתן למצוא גם בהלכה המושרשת עליה עמדתי לעיל אשר לפיה, יש לחזק את מוסד הבוררות ולהעניק פרשנות מרחיבה לתניית הבוררות, תכליות אלו, כולן, בצד מנגנון הבוררות המפורט אותו עיצבו הצדדים, מהווים תימוכין לעמדת המשיבות.

למרות האמור לעיל, אני מעדיף את עמדת המשיבה ולמסקנתי זו מספר טעמים.

הראשון, השימוש במילה "רשאי" תומך בעמדת המשיבה ולפיה, בירור המחלוקות במסגרתה של בוררות הינה רשות ואינה חובה. בהקשר זה אפנה לדבריו של כב' השופט דנציגר באשר לפרשנות תניית בוררות שזו לשונה :
“In case the disputes and differences are not settled by means of negotiations, the parties shall have the right to address to competent FIFA bodies…”
אשר קבע :" תניית הבוררות אליה הפנה המשיב אינה תנייה ייחודית, במובן זה שאינה שוללת את סמכות השיפוט של ההתאחדות ואינה מוסרת באופן בלעדי וייחודי את סמכות השיפוט למוסדות פיפ"א. עסקינן בתניית בוררות מקבילה, ואף המבקש אינו מתכחש לכך בשלב זה של הדיון. מעבר לכך, לשון התניה אינה נוקטת במונחים המצביעים על ייחוד הסמכות, כגון: “only” או “obliged”. תניית הבוררות נוקטת בלשון "רכה" יותר “have the right” ובכך מלמדת על העובדה כי מדובר בתניית בוררות מקבילה. מסקנה זו נלמדת על דרך ההיקש מההלכה שנקבעה לעניין פרשנות תניות שיפוט זר בהסכמים, ובהקשר זה כבר נקבע כי תניה של שיפוט זר יכול שתהיה ייחודית ויכול שתהיה מקבילה, ומהותה נמדדת על פי לשונה. עניין לנו בפירושה של לשון התניה. תנית שיפוט תתפרש כתניה ייחודית רק אם יש בה לשון מפורשת ובלתי מסויגת המעניקה סמכות שיפוט לבית משפט פלוני תוך שלילת סמכותם של בתי משפט אחרים. במקרה של ספק יש לתת את הדעת למטרת ההוראה ולמגמותיה " (רע"א 1674/09 דניס לכטר נ' דרק בואטג, פס' 20 (4.11.09).

השני, אמנם נראה כי במקרה זה לשתי הגישות אחיזה בלשון אשר סובלת את שתי הפרשנויות ה שקולות לשונית, אלא שבמקרה זה קיימת נסיבה חיצונית כבדת משקל התומכת במשיבה ובגישתה. המבקשות מסרו כי יזמו הגשתה של תביעה באוקראינה, ואף אישרו כי לפחות על חלק מהמחלוקות שעמדו ביסודה של אותה תביעה חולשת תניית הבוררות בה עסקינן. מהתנהלות זו ניתן להסיק כי גם המבקשות עצמן סברו כי עסקינן בסמכות מקבילה וכי זו בפועל הייתה כוונת הצדדים עת ניסחו תניה זו. אמנם ה מבקשות שינו את דעתן בשלב מאוחר ויזמו מחיקתו של הליך זה, אך החשוב הוא פתיחתו של ההליך ואשר ניתן להסיק ממעשה זה , ולא מחיקתו המאוחרת.

השלישי, המבקשות עמדו בתגובתן בפירוט על משקלו של התצהיר, וטענו כי יש לזקוף לחובת המשיבה את העובדה שלא ראתה לתמוך את תשובתה בתצהיר. אמנם המבקשות צירפו תצהי ר לבקשתן, אלא שבגדרי תצהיר זה שנערך ע"י היועמ"ש של שתיהן אין כל זכר או פרט שיכול לתמוך בעמדתן הפרשנית של המבקשות. היה מצופה כי המבקש ות יתמכו את בקשתן בתצהירו של מצהיר המעורה בפרטי המו"מ כדי לשפוך אור לעניין כוונתם המשותפת של הצדדים להסכם עת ניהלו מו"מ וניסחו את תניית הבוררות , באשר להתנהגותם המאוחרת לכריתת ההסכם או כל נסיבה אחרת בעלת משקל. הדרישה אינה פורמאלית או טכנית, שכן בתצהיר יש להציג את העובדות הדרושות למחלוקת, דבר שלא נעשה. מחדל זה דווקא יש לזקוף לחובת המבקשות, הן אלה שעתרו לעיכוב ההליכים והנטל בהוכחת התנאים לקבלת הבקשה רובץ לפתחן אותו לא הרימו במקרה זה .

מטעמים, אלה מסקנתי היא כי עסקינן בסמכות מקבילה והמשיבה הייתה רשאית לבחור באחת הדרכים, פניה לבוררות או לביהמ"ש.

ההזדמנות הראשונה

לפי סע' 5(ב) לחוק הבוררות בקשה לעיכוב הליכים יש להגיש לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של עניין בתובענה. מכאן, בעל דין המעוניין לטעון לעיכוב הליכים הוא מחוייב להציג טענה זו בנקודת הזמן המוקדמת ובהזדמנות האפשרית הראשונה העומדת לרשותו בהליך (ברע"א 8024/05 Dolphin Maritime Ltd. נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ, פס' 13 (28.5.2007) (להלן: עניין קרוז). כאשר מקובל כי , ככלל, דיון בסעדים זמניים מהווה ההזדמנות הראשונה להעלאת טענה זו, ובשלב זה אין להסתפק בטיעון כללי של שמירה על טענות אלא יש לציין טיעון זה במפורש (רעא 300/13 ‏ ‏ זמי קרדו נ' כלל יהלומים סוכנות לביטוח (1988) בע"מ, פס' 11-12 (18.2.13).

בענייננו, כאמור, המבקשות טענו במסגרת תשובתן לבקשה למתן סעד זמני, היא ההזדמנות הראשונה , לקיומה של תניית בוררות. כן המבקשות אף הקפידו במסגרת הדיון שהתקיים לפניי בעניין הסעדים הזמניים להדגיש כי הן עדיין עומדות על מלוא טענותיהן.

אגב שאלה היא - האם מבקש העיכוב עומד בחובה ז ו שעה שהוא טוען לקיומה של תניית בוררות בהזדמנות הראשונה (כמו בתשובה לבקשה למתן סעד זמני) , לא עומד על בירור מיידי ל טענת העיכוב ואף יוזם הגשת בקשות נוספות (כמו הבקשה להפקדת ערובה) , בה נ יתנת החלטה מהותית לפני הגשת בקשתו לעיכוב ההליכים ?

האם במקרה זה נכון לראות במבקש כמי שזנח את בקשתו לעיכוב הליכים, וביהמ"ש קנה סמכות נוכח הכרעתו בעניין מהותי לפני שנדרש לבקשת העיכוב ?

שכן, אחד הרציונאלים העומדים ביסוד תנאי זה, הינו "...ראוי להבטיח כי לא תיגרם לבית המשפט ולבעלי הדין האחרים טרחה יתירה באופן שלאחר שהוקדש זמן שיפוטי ניכר והושקעו משאבים וזמן בדיון לגופה של התובענה, יופסק הדיון ויועבר לבוררות. הפגיעה הנגרמת לצדדים ולאינטרס הציבורי בניהול הליכי סרק מובנת מאליה"(עניין קרוז, פס' 13).

בענייננו, הושקע זמן רב בבקשה להפקדת ערובה, ונראה לכאורה כי לו ראיתי לקבל את הבקשה לעיכוב הליכים , הדבר היה מחייב בחינה מחודשת ש ל היקף הערובה שהמשיבה חויבה להפקיד.

אין לי צורך להכריע בעניין זה, שכן במקרה זה קיימים שלושה טעמים המצדיקים את דחיית הבק שה. על אחד עמדתי מקודם, ואת השניים הנוספים אביא להלן.

נכונות המבקשות לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה

כלל , אין לשמוע לטענתו של בעל-דין שיש להפנות סכסוך לבוררות, אם מעשיו מצביעים על כך שאין הוא נ כון להתדיין בבוררות :" דוגמה יפה של היעדר נכונות להתדיין בבוררות היא כאשר בעל-דין מגיש תובענה לבית-המשפט בעוד שכאשר הוא עצמו נתבע על-ידי יריבו טוען הוא לעיכוב הליכים על סמך סעיף בוררות" ( רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ פ"ד נט(6), 625 עמ' 635 (8.3.05).

עוד נקבע באותו העניין בזו הלשון:"פנייה של צד לבית המשפט על מנת שזה ידון בתביעה שעל פי הסכמת הצדדים אמורה להתברר בבוררות, עשויה להוביל למסקנה כי הפונה אינו נכון למלא אחר הסכמת הצדדים בדבר בירור הסכסוך ביניהם בהליך בוררות" ( רעא 1644/10 ‏ אוריאל רחין נ' אורי זמלר, פס' 12 והאסמכתאות שם (7.12.11). דבר שהינו נכון גם אם בשלב מאוחר יותר אותו בעל דין אשר עומד על עיכוב ההליכים מחק את התביעה אותה יזם בהליך האחר (רעא 8613/10 ‏ ‏ כספי תעופה בע"מ נ' ‏ JSC AEROAVIT AIRLINES (11.10.12).

כך היה בענייננו – המבקשות יזמו הגשת תביעה באוקראניה אשר לפחות, כך הן אשרו, תניית הבוררות חולשת על חלק מהמחלוקות אותן הציפו, דבר המהווה ראיה אף מכרעת לכך כי המבקשות אינן נכונות למלא אחר תניית הבוררות. הדבר הינו נכון, כפי שנקבע, למרות שאת תביעתן שהגישו באוקראניה הן מחקו.

חיזוק למסקנתי זו אני גם מוצא בנטל הרובץ על המבקשות, אשר מחובתן להציג ראיה פוזיטיבית להוכחת נכונותן, שכן הדגש הינו על התנהגותן בעבר ולא על רצונן לקיים בוררות בהווה . מכאן, הגשת תביעה בעבר, גם אם נמחקה, מלמדת כי המבקשות לא עמדו בנטל זה – אדרבא, כפי שציינתי, במצב דברים זה לא יישמעו בטענה כי תמיד היו מוכנות לקיים את הבוררות (רע"א 4464/12 ‏MINTER PROPERTIESLIMITED‏ נ' הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים, פס' 5 (25.11.12).

פיצול הדיון

כידוע השאיפה לריכוז התביעות בהליך אחד אינה חזות הכל ( רעא 913/16 ‏ ‏ אפרים פרנק כלי נ' עוזיאל עציוני ו- 21 אח'‏, פס' 9 והאסמכתאות שם (21.4.16). במצב של ריבוי נתבעים שרק חלקם כפופים לתניית הבוררות, הקובע הינו מבחן דו שלבי. ראשית, יש לבחון קיומה של נחיצות דיונית, היינו שצירוף כל הנתבעים הינו ענייני ולא כדי לחמוק מתני ית הבוררות; ושנית, לברר האם קיימת נחיצות מהותית, לאמור שהפיצול לא יגרום לתובע עיוות דין כמו, למשל, שניהולם של שני הליכים מקבילים עלול להעמיד את התובע בסכנה שלא יזכה בסעד אפקטיבי (רע"א 985/93 אלרינה איניוויסטמינת קורפורישין נ' ברקי פטה המפריס(ישראל) בע"מ פ"ד מח(1) 397 (1993).

בענייננו, נראה כי צירוף יתר הנתבעים הינו ענייני ומאחוריו טענות ועילות הראויות להתברר. כן נראה כי פיצול תובענה זו לא יגרום למשיבה עיוות דין, שאם תוכיח טענותיה בכל אחד מההליכים היא תזכה בסעדים, כולם או חלקם, להם עתרה. יחד עם זאת, הקושי נטוע בעובדה שנוסף לפיצול תובענה זו לשני הליכים, המבקשות מתכוונות ליזום הליך נוסף במסגרת הבוררות.

היינו, יתקיימו במקביל שלושה הליכים. הראשון, כנגד יתר הנתבעים שיתברר בביהמ"ש; השני, תביעת המשיבה כנגד המבקשות שתתברר במכון הבוררות של לשכת הסחר בסטוקהולם ואשר כפי הסכמות הצדדים תידון לפי סדרי הדין והדין המהותי של מדינת ישראל; והשלישי, תביעת המבקשות שאף היא תתברר באותו מוסד לבוררות, אך תובענה זו תידון ותוכרע בהתאם לדין האוקרא יני (או הקפריסאי) – הוא ה דין של מדינת המבקשות.

במוקד שלושת התביעות עומדת שאלת מהותית ומרכזית, והיא זהותו של הצד שהפר את ההסכם. והנה, קיימת אפשרות לקביעות סותרות, לפחות בין תביעת המבקשות לתביעות המשיבה באשר לזהות הצד המפר (שידונו ויוכרעו לפי דינים שונים) . סתירה זו עלולה לסכל את האפשרות, לשני הצדדים, לזכיה בסעד, ואף ל גרום לעיוות דין של מי מהצדדים.

במקרה זה כשאנו משקיפים על הפיצול של תביעה זו בלבד המבחן הדו-שלבי לא יהווה מחסום, אולם משום שצפוי כי המבקשות יפתחו בהליך בוררות באותו מוסד אשר יוכרע לפי דין שונה, וקיימת חפיפה רבה בשאלות שיתבררו בשלושת ההליכים, ראוי צודק ונכון כי כ ל ההליכים יתבררו תחת קורת גג אחת ולפי אותו הדין.

לסיום אזכיר, כי המבקשות עתרו בבקשה להארכת מועד להגשת תביעה שכנגד, ובכך הצהירו כי היה ובקשת העיכוב תידחה אזי בכוונתן להגיש את תביעתן במסגרתו של הליך זה ולא לפנות לבוררות. הווה אומר, דחית הבקשה תסיר כליל את האפשרות לפיזור התביעות במספר מוסדות אשר ידונו בהתאם לדינים שונים, ותמנע את האפשרות כי למי מהצדדים יגרם עיוות דין.

הבקשה להארכת מועד להגשת תביעה שכנגד

לעניין בקשתן החלופית של המבקשות להארכת מועד להגשת תביעה שכנ גד, אני סבור כי יש להיעתר לבקשה זו.

הבקשה הוגשה מיד לאחר הגשת כתב ההגנה, והאורכה מתחייבת נוכח טענתן לעיכוב הליכים שקבלת הייתה בהחלט מייתרת הגשת תביעה שכנגד.

מעבר לכך, לא מצאתי כי היעתרות לבקשה תסב נזק כלשהו למשיבה שתוכל להתגונן ואף לעתור בבקשות מתאימות כמו גם לסילוק על הסף. אף יתרה מכך, כפי שהקדמתי, קבלת הבקשה תאפשר בירור כל המחלוקות באותו הליך, תביא לחסכון בזמן ובמשאבים ואף תמנע את האפשרות לקביעות סותרות.

לאור זאת, המבקשות רשאיות להגיש תביעה שכנגד תוך 30 יום מקבלת החלטה זו.

סוף דבר

מכל האמור, אני מורה על דחיית בקשת המבקשות לעיכוב הליכים.

ניתנת בזאת למבקשות אורכה להגשת כתב תביעה שכנגד כמצויין בסע' 32 שלעיל.

מחייב את המבקשות לשלם למשיבה בגין בקשה זו, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪, סכום הכולל מע"מ.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים

ניתנה היום, י"ג תמוז תש"פ, 05 יולי 2020, בהעדר הצדדים.