הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 5081-06-14

בפני
כבוד השופטת תמר נאות-פרי

התובע:
אברהים חזבון, ת"ז XXXXX975
ע"י ב"כ עוה"ד זכי כמאל ושות'

נגד

הנתבעים:
1. אחמד מוחמד עווד, ת"ז XXXXXX095
ע"י ב"כ עוה"ד אמיר גאנם
2. חאמד חדאד, ת"ז XXXXXX106
ע"י ב"כ עוה"ד הייתם דאוד
3. מחמוד עווד, ת"ז XXXXXX004
4. מחמוד חליל חזבון, ת"ז XXXXXX959
5. מוחמד חליל חזבון, ת"ז XXXXXX942
6. מוחמד חזבון, ת"ז XXXXXX757
נתבעים 5-6 ע"י ב"כ עוה"ד עותמאן סנונו
7. עלי חליל חזבון, ת"ז XXXXXX983
8. חוסין חזבון, ת"ז XXXXXX820
ע"י ב"כ עוה"ד עותמאן סנונו
9. אחמד אסלאן, ת"ז XXXXXX484
10. חסן אסלאן, ת"ז XXXXXX791
11. גאזי אסלאן, ת"ז XXXXXX659
ע"י ב"כ עוה"ד חוסיין עווד
12. רוני (מור) חליל חזבון, ת"ז XXXXXX655
13. פייסל אסלאן, ת"ז XXXXXX577
14. יונס אסלאן, ת"ז XXXXXX728
15. וספיה אסלאן, ת"ז XXXXXX406
16. אחמד ג'והר, ת"ז XXXXXX776
17. איברהים עבד אלעאל, ת"ז XXXXXX991
18. אסעד עבד אל עאל, ת"ז XXXXXX353
19. עוסמאן עבד אל עאל, ת"ז XXXXXX750
20. עדנאן עבד אל עאל, ת"ז XXXX651
נתבעים 13-20 ע"י ב"כ עוה"ד חוסיין עווד
21. אנטואנית איראני, ת"ז XXXXXX688
ע"י ב"כ עוה"ד שאדי בחית
22. חסן אחמד חדאד, ת"ז XXXX114
23. אחמד מוחמד חדאד, ת"ז XXXX946
24. מוחמד עווד, ת"ז XXXXXX004
25. מוחמד עווד, ת"ז XXXX809
26. פרי דלאל בהאג', ת"ז XXXX130
27. פרויז בהאג', ת"ז XXXX130
28. סמיח איראני, ת"ז XXXX764
נתבעים 26-28 ע"י ב"כ עוה"ד ויטולד איראני
29. מוחמד מבארכה, ת"ז XXXXXX788
ע"י ב"כ עוה"ד דיאן קשקוש

פסק דין

תביעה למתן סעד הצהרתי לגבי המקרקעין הידועים כחלקה 16 בגוש 18137 מאדמות הכפר מזרעה ( להלן: "המקרקעין" או " החלקה"), ששטחם הכולל הוא 15,849 מ"ר.
רקע -
אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע, אבראהים חיזבון, זכאי לזכויות הבעלות בשטח של 960 מ"ר בחלקה. התובע עותר במסגרת הליך זה למתן פסק דין הצהרתי המורה על בעלותו בשטח נוסף של 1,424 מ"ר בחלקה. הנתבעים הינם בעלי זכויות בחלקה.
להלן תמצית הנתונים הרלבנטיים:
בשנת 1976 ניתן פסק בורר ( להלן: "פסק הבוררות") לפיו התובע זכאי לשטח של 1,000 מ"ר במקרקעין.
בשנת 1985, נחתם לטענת התובע הסכם מכר בינו לבין המנוחה חמידה איראני ( להלן: "המנוחה חמידה") לגבי שטח של 834 מ"ר מהמקרקעין ( להלן: "ההסכם עם המנוחה חמידה"). בשנת 1987 נחתם לטענת התובע הסכם מכר בינו לבין המנוח ג'לאל איראני, בנה של המנוחה חמידה ( להלן: "המנוח ג'לאל"), לגבי שטח של 590 מ"ר מהמקרקעין ( להלן: "ההסכם עם המנוח ג'לאל").
לנתבעים טענות לגבי אמיתות של שני ההסכמים מעלה – ועל כך בהמשך.
בשנת 1994 ניתן פסק דין הצהרתי בבית משפט המחוזי חיפה ( כב' השופט נאמן), בתיק אזרחי 38/94, לפיו התובע זכאי להירשם כבעלים של 1,000 מ"ר במקרקעין ( להלן: "פסק הדין משנת 1994 ").
בשנת 1999 רשם התובע הערת אזהרה לגבי פסק הבוררות. עובדה זו לא הייתה במחלוקת – ורק למען הסק כל ספק, אפנה למסמך שצורף לתצהיר של אחד מעדי ההגנה, נ/4, ולנספח 8 לתצהיר זה המהווה את הבקשה לרישום הערת האזהרה שהגיש התובע, מיום 21.11.1999 ממנה עולה כי ההערה נרשמה בהתאם לפסק הדין משנת 1994 אשר התבסס על פסק הבוררות.
ביוני 2010 הגיש אחד מבעלי הזכויות בחלקה, מוחמד מבארכה, הנתבע 29 ( להלן: "מוחמד מבארכה"), תביעה לבית משפט השלום בעכו ( ת"א 9597-06-10, בפני כב' השופט נאסר) ובה עתר לפירוק השיתוף בחלקה ( להלן: "הליך פירוק השיתוף").
בשנת 2011 נרשמו זכויות הבעלות של התובע בחלקה, לגבי 800 מ"ר, כאשר בנסח של לשכת רישום המקרקעין מצוין כי הרישום מבוסס על מכר לפי צו בית משפט. לא הובהר די הצורך מדוע נרשמו הזכויות לגבי 800 מ"ר " בלבד", ולא לגבי 1,000 מ"ר ( על פי פסק הדין משנת 1994), אך כפי שיובהר בהמשך, אין לדבר חשיבות.
בשנת 2012, במסגרת הליך פירוק השיתוף, מונה על ידי בית המשפט דשם המודד עומר סרחאן כמומחה מטעם בית המשפט ( להלן: "המודד סרחאן"). זה האחרון הכין תשריט חלוקה לפירוק השיתוף בחלקה, ועליו מופיעים החלקים של כל בעלי הזכויות בחלקה ( להלן: "תשריט החלוקה"). לגבי התובע, מופיע בתשריט החלוקה שהוא זכאי לשטח של 960 מ"ר, למרות שבאותה העת – היו רשומים על שמו 800 מ"ר בלבד. התובע, בשלב מסוים, פנה בהקשר זה למודד סרחאן, הסביר לו כי על אף שרשומים לזכותו רק 800 מ"ר, הוא זכאי להירשם כבעלים של 1,000 מ"ר, וכי הוא עתיד להגיש תביעה מתאימה לגבי זכאותו לקבל 200 מ"ר נוספים.
ביוני 2012 הגיש התובע תביעה לבית משפט זה ( ת"א 13994-06-12, בפני כב' השופט סעב, להלן: "התיק הקודם בבית המשפט המחוזי"), וזאת כנגד נתבע 13 ( פייסל אסלאן) ונתבעת 21 ( אנטואנית איראני). בתביעה האמורה, עתר התובע לרישום זכויותיו לגבי 1,000 מ"ר בחלקה, כלומר, ל"הוספת" 200 מ"ר מהמקרקעין, על מנת להשלים את חלקו מ-800 מ"ר ל-1,000 מ"ר, להם הוא זכאי בהתאם לפסק הבוררות ולפסק הדין משנת 1994. התביעה הוגשה נגד נתבע 13 מאחר ולטענת התובע, נתבע 13 רשם הערת אזהרה שלא כדין על זכויות המנוח פרידון איראני, וזאת לגבי זכויות אשר מגיעות לתובע בהתאם לפסק הבוררות. הנתבעת 21 נתבעה עקב היותה אלמנתו והיורשת היחידה של המנוח פרידון איראני.
באפריל שנת 2013 נרשמה הערת אזהרה לטובת התובע על זכויות המנוחה חמידה, ועוד נתייחס להערה זו בהמשך הדברים.
בנובמבר שנת 2013 ניתן פסק דין בתיק הקודם בבית המשפט המחוזי, הנותן תוקף להסכם פשרה שהושג בין הצדדים ולפיו התובע ירשם כבעלים של 960 מ"ר בחלקה ( כלומר, 960 מ"ר במקום 1,000 מ"ר - להלן: "פסק הדין משנת 2013 ").
באפריל 2014 ניתנה החלטה בתיק הקודם בבית המשפט המחוזי, בה הובהר כי התובע אינו חסום מלטעון לזכויות נוספות במקרקעין ובלבד שעילת תביעתו לא תתבסס על פסק הבוררות.
עוד באפריל 2014 ניתן פסק דין בהליך פירוק השיתוף, תוך שבית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסדר פירוק השיתוף במקרקעין בהתאם לתשריט החלוקה. מיד בסמוך לאחר מתן פסק הדין בהליך פירוק השיתוף, הגיש התובע ערעור על פסק דין זה, וזאת בפני בית המשפט המחוזי בחיפה ( ע"א 26218-04-14).
בעוד מתברר הערעור מעלה, ביוני 2014 הגיש התובע את התובענה הנוכחית, ובה, בתמצית, הוא עותר לפסק דין הצהרתי לגבי העסקאות הנטענות עם המנוחה חמידה ועם המנוח ג'לאל.
ביולי 2015 , ניתן פסק דין בערעור שהוגש לגבי הליך פירוק השיתוף. הערעור נדחה, תוך שנקבע כי תנאי לרישום החלוקה על פי תשריט החלוקה הינו אישור תכנוני, לפי סעיף 143 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ולכן – עד שיהא אישור שכזה, פסק דינו של בית משפט השלום ייחשב כ"החלטה" בלבד, אשר תקבל תוקף של פסק דין לאחר אישור רשויות הבניה כדין. בדצמבר 2015 אישרה הועדה המקומית את תשריט החלוקה, וכך – הפכה ההחלטה לפסק דין חלוט ( בהתאם לשתי החלטות שניתנו הן על ידי כב' השופט נסאר שדן בהליך פירוק השיתוף והן על ידי כב' השופט סעב, אשר דן בתיק הנוכחי לפני), להלן: "פסק הדין לגבי פירוק השיתוף".
התיק הנוכחי עבר מכב' השופט סעב לטיפולי בשלב מסוים ( לאחר שכב' השופט פסל עצמו), נשמעו העדים הרלבנטיים – ועתה העת להכריע במחלוקות.
תמצית טענות התובע -
כתב התביעה המקורי – מיוני 2014 הוגש רק כנגד חלק מהנתבעים הנוכחיים. בשלב מסוים לאחר הגשת התביעה, ביקש התובע צו מניעה זמני אשר ימנע ביצוע דיספוזיציות בחלקה. במהלך הדיון שהתנהל לגבי בקשה זו ביום 24.8.2014, בפני כב' השופטת אטיאס, טען ב"כ התובע כי עד שנת 1992 היו למנוחה חמידה 11,259 חלקים מתוך 50,168 בחלקה, וכי לאחר מועד זה היא מכרה את זכויותיה ( לפי שטר 370341993/001) למר עלי חליל חיזבון ולאחר מכן הזכויות עברו לצדדי ג' נוספים או ליורשים ולבני משפחה של המנוחה חמידה. נוכח האמור, הורתה כב' השופטת לתובע לתקן את כתב התביעה, להוסיף את כל בעלי הזיקה לחלקה – וקבעה כי בכתב התביעה המתוקן היא מצפה שהתובע יבהיר מי הם בדיוק בעלי העסקאות הנוגדות "אשר התובע מבקש לטרוף מהם את זכויותיהם במקרקעין לאור הסכמי המכר שהציג" ( סעיף 4 להחלטה). כלומר, ניתנה הוראה ברורה לתובע להגיש כתב תביעה מתוקן ובו לפרט ממי הוא מצפה לקבל את השטחים שאותם הוא מבקש מכוח העסקאות הנטענות על המנוחה חמידה ועם המנוח ג'לאל. עוד יוער, לגבי הצו הזמני שהתבקש, כי ניתן צו ארעי למשך 30 יום, אך הוא פקע במחצית השנייה של שנת 2014.
בדצמבר 2014 הוגש כתב התביעה המתוקן ( להלן: "כתב התביעה המתוקן"), כנגד נתבעים 1 עד 28, ובו פירט התובע את טענותיו לגבי העסקאות עם המנוחה חמידה ועם המנוח ג'לאל. בהמשך, מפרט התובע על פני כמה עמודים את כל העסקאות שהיו לגבי החלקה – בהתאם לרישומים בלשכת רישום המקרקעין, ואגב כך מונה את כל בעלי הזיקה לחלקה נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן. את טענותיו לגבי הסעדים הנדרשים הוא מרכז החל מעמ' 8, ועיקר טענותיו הן הבאות:
לגבי העסקה עם המנוחה חמידה - בסעיף 14 נטען כי לאחר פטירתה של המנוח חמידה – זכויותיה עברו לנתבע 28, למנוחה בהאג' נאזק, למנוח פרידון איראני ולמנוח ג'לאל. בסעיף 15 נטען כי בעקבות פטירתו של המנוח ג'לאל – עברו זכויותיו למנוחה בהאג' נאזק, ולאחר שזו נפטרה – עברו זכויותיה לנתבעים 26-27. בסעיף 16 נטען כי בעקבות פטירת המנוח פרידון איראני – זכויותיו עברו לנתבעת 21. משמע, וכפי שמסוכם בסעיף 17 לכתב התביעה המתוקן – הזכויות של המנוח חמידה – נמצאות כיום בידי הנתבעים 21, 26 עד 28 ובית המשפט מתבקש להורות על העברת 834 מ"ר מזכויותיהם ו/או מהזכויות שעדיין נותרו רשומות על שמה של המנוחה חמידה או על שמה של המנוח בהאג' נאזק ו/או על שמו של המנוח פרידון איראני – לידיו של התובע. יוער כבר עתה כי התובע לא פירט אילו זכויות עדיין רשומות על שם מי מהמנוחים או על שם הנתבעים 21, 26 עד 28 – וזאת למרות שהוא פירט כל מה שניתן לראות בנסח מלשכת רישום המקרקעין תוך התייחסות לשלל הנתבעים האחרים. עד כאן – מלוא הטענות לגבי העסקה הנטענת עם המנוחה חמידה – וראו כי זהו גם הסעד שלו עותר התובע בסיכום כתב התביעה המתוקן בסעיף 37 ד'. משמע, שהתובע מבקש סעד רק כלפי הנתבעים 21, 26 עד 28, ולא מפנה טענות ממוקדות כלפי אותם צדדים שלישיים שקיבלו לידיהם את השטח שאמור להיות של התובע, לשיטתו. הוא לא מפנה לעסקאות " נוגדות" ספציפיות לגבי השטח המבוקש, לא מסביר מדוע הוא " גובר" על אותם צדדים שלישיים – וזאת למרות שאף הוא מסכים לכך שעל שם המנוחה חמידה כבר אין שטח שיאפשר להעניק לו את הסעד לו הוא עותר.
לגבי העסקה עם המנוח ג'לאל – בסעיף 18 לכתב התביעה המתוקן, הסביר התובע כי לאחר פטירתו של המנוח ג'לאל זכויותיו עברו למנוחה בהאג' נאזק ולאחר פטירתה – לנתבעים 26-27. בסעיף 19 הוא מפרט כי " עוד בימי חייו" ביצע המנוח ג'לאל עסקה נוספת, בנוסף לעסקה אותה ביצע עם התובע, וזאת בנוגע לאותו תא שטח. העסקה הנוספת האמורה בוצעה עם הנתבע 5, מחמוד חיזבון, האח של התובע ( להלן: "מחמוד חיזבון"), וזאת לגבי 504 מ"ר ( להלן: "העסקה בין המנוח ג'לאל לבין מחמוד חיזבון"), כאשר בשנת 1994 נרשמה לגבי עסקה זו הערת אזהרה ובשנת 1999 הושלמה העסקה ברישום זכויותיו של מחמוד חיזבון לגבי 504 מ"ר בחלקה. יוער כבר עתה כי התובע אינו מציין מתי נכרתה העסקה בין המנוח ג'לאל לבין מחמוד חיזבון ( אלא מציין רק מתי נרשמה לגביה הערת אזהרה ומתי הושלמה ברישום). לטענת התובע, בסעיף 21 ואילך, המדובר בעסקאות נוגדות וכי מחמוד חיזבון רשם את הערת האזהרה לטובתו וכן את רישום הזכויות על שמו בחוסר תום לב – שכן הוא ידע שהתובע מתגורר בשטח וידע שהתובע רכש מהמנוח ג'לאל שטח של 590 מ"ר, כאשר המדובר באותו שטח. בהתאם, בסעיף 29, מבקש התובע להורות כי העסקה שהוא כרת עם המנוח ג'לאל גוברת על העסקה בין המנוח ג'לאל לבין מחמוד חיזבון, וכי יש להורות להעביר על שמו 504 מ"ר שרשומים על שם מחמוד חיזבון, או כל שטח שקטן מהשטח האמור ( ככל שעל שמו של מחמוד חיזבון רשום שטח קטן יותר). בסעיף 37 ג' לכתב התביעה המתוקן, מבקש התובע צו שיורה על בעלותו בשטח של 590 מ"ר אשר מצויים בבעלותם של המנוחה בהאג' נאזק או הנתבעים 5 או 26 או 27. כלומר, שניתן להבין כי התובע דורש 504 מ"ר מהנתבע 5 ואת היתרה ( להשלמה ל-590 מ"ר) הוא דורש מנתבעים 26-27.
נזכיר עתה שוב את ההוראה של כב' השופטת אטיאס – לפיה היה על התובע לפרט בכתב התביעה המתוקן ממי בדיוק הוא " רוצה לטרוף" את השטח מכוח העסקאות הנטענות – ונמצא כי למעשה הטענות של התובע מופנות רק כלפי הנתבע 5, הנתבעת 21 והנתבעים 26-28. ברי כי כבר בשלב זה מתעוררת השאלה – מדוע מופיעים כל שאר הנתבעים בכתב התביעה המתוקן ואם התובע סבור כי מי מהם מצא עצמו ברבות הימים מחזיק בשטח שהיה אמור להיות של התובע מכח שתי העסקאות להן הוא טוען – מדוע הדבר לא פורט כנדרש. ייתכן והיה מקום להורות כבר בשלב זה על דחיית התביעה, לפחות כנגד מרבית הנתבעים, אך נמשיך בדיון.
כפי שצוין, כתב התביעה המתוקן המפורט מעלה הוגש בדצמבר 2014, לאחריו הוגשו כתבי הגנה אליהם נדרש בהמשך, כאשר באוקטובר 2015 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן בשנית, אליו הוסיף את הנתבע 29, מוחמד מבארכה ( אשר כבר היה נתבע 1 בכתב התביעה המקורי והושמט משום מה מכתב התביעה המתוקן) - להלן: "כתב התביעה המתוקן בשנית". קריאה קפדנית של כתב התביעה המתוקן בשנית לא מצביעה על טענות כלשהן המופנות כלפי מוחמד מבארכה, מעבר להיותו בעל זכויות בחלקה, אין סעד ספציפי שמתייחס אליו ולמעשה, למעט הוספת השם של מוחמד מבארכה כנתבע 29 בכותרת כתב התביעה המתוקן בשנית – מסמך זה זהה בתוכנו לכתב התביעה המתוקן.
לכן, ואם נסכם - התובע טוען כי בנוסף לשטח של 960 מ"ר, לו הוא זכאי על פי פסק הבוררות ועל פי פסק הדין משנת 2013, הוא זכאי גם להירשם כבעל הזכויות בשטח של 1,424 מ"ר מהמקרקעין, מכוח הסכמי המכר שנכרתו עם המנוחה חמידה ועם המנוח ג'לאל, כך שהוא זכאי להירשם כבעלים של 2,384 מ"ר בסך הכל (960 מ"ר לפי פסק הדין משנת 2013 + 834 מ"ר ( מהמנוחה חמידה) + 590 מ"ר ( מהמנוח ג'לאל)).
לטענת התובע, במשך השנים היו הנתבעים מודעים לכך כי הוא הבעלים של 2,384 מ"ר מהמקרקעין והיו מודעים להסכמים שנחתמו בינו לבין המנוחה חמידה והמנוח ג'לאל, תוך שהוא מדגיש כי הוא מחזיק במקרקעין מזה שנים ואף בנה עליהם את ביתו ואת בתיו של ילדיו, וזאת ללא כל התנגדות מצד מי מהנתבעים.
התובע טען בנוסף כי הוא דרש מהמנוחה חמידה ומהמנוח ג'לאל ומיורשיהם לבצע את העברת השטחים על שמו, אולם הם נמנעו מלעשות כן, כאשר לטענתו, מי שהיה אחראי מטעם המנוחה חמידה והמנוח ג'לאל על ההתקשרויות היה עו"ד עלי חמוד ( להלן: "עו"ד עלי חמוד") שעמו נוהלו כל המגעים.
תמצית טענות הנתבעים -
נתבע 5 - מוחמד חיזבון, הינו כזכור אח של התובע ועוד נזכיר כי התובע טען כלפיו כי ביצע עסקה עם המנוח ג'לאל לגבי חלק מהמקרקעין, הסותרת את העסקה שבוצעה בין התובע לבין המנוח ג'לאל. בכתב ההגנה של מוחמד חיזבון נטען כי העסקה בינו לבין המנוח ג'לאל בוצעה בתאריך 20.8.1975, ואז הוסכם כי מוחמד חיזבון ירכוש שטח של 500 מ"ר במקרקעין. לטענתו, העברת המקרקעין על שמו וכן תשלום התמורה עבור המקרקעין עוכבו עקב הליך הבוררות שהתנהל בין בני משפחת איראני ובני משפחת המנוחה חמידה לבין בני משפחת התובע, אך לאחר שניתן פסק הבוררות, שולמה התמורה ובהמשך - הועבר השטח של 500 מ"ר על שם מוחמד חיזבון בלשכת רישום המקרקעין. כלומר, לטענת מוחמד חיזבון, השטח של 500 מ"ר נרכש על ידו מהמנוח ג'לאל בשנת 1975, והיה זה הרבה לפני שבוצעו העסקאות הנטענות שבין התובע לבין המנוחה חמידה ובין התובע לבין המנוח ג'לאל, בשנים 1985 ו-1987. לכן, טענתו של מוחמד חיזבון היא שהוא הרוכש הראשון בזמן, התמורה שולמה על ידו, הוא נרשם כבעלים של החלקה עוד בשנת 1999, ומשכך, הוא הבעלים כדין של המקרקעין. יובהר כבר עתה, כי מוחמד חיזבון שינה את עמדתו במהלך שמיעת התיק, כך שבשלב מסוים הוא הגיש תצהיר מטעם התובע וניסה לסייע בידו – ועוד נרחיב על כך בהמשך.
הנתבעים 21, 26-28 – הינם היורשים של המנוחה חמידה במקרקעין מכוח ירושה, לפי הפירוט הבא: נתבעת 21, אנטואנית איראני ( להלן: "אנטואנית איראני") , היא אלמנתו של המנוח פרידון איראני, בנה ואחד מיורשיה של המנוחה חמידה ( להלן: "המנוח פרידון"). נתבעת 26, פרי דלאל בהאג' (להלן: "פרי בהא'ג"), ונתבע 27, פרויז בהאג' (להלן: "פרויז בהאג'"), הם אחים וילדי המנוחה נאזיק בהאג', בתה ואחת מיורשיה של המנוחה חמידה ( להלן: "המנוחה נאזק"). נתבע 28, סמיח איראני ( להלן: "סמיח איראני"), הוא בנה של המנוחה חמידה ואחד מיורשיה. במהלך שמיעת הראיות הודיע עו"ד איראני, ב"כ נתבעים 26-28 כי סמיח איראני נפטר והוסכם כי אלמנתו, מלכה איראני ( להלן: "מלכה איראני") תבוא במקומו. נתבעים אלו יקראו להלן ביחד: "יורשי המנוחה חמידה".
יורשי המנוחה חמידה טוענים מקדמית כי חלה התיישנות לגבי תביעת התובע, שכן התובע מסתמך על הסכמים נטענים מהשנים 1985 ו-1987, ומאחר ומדובר בזכויות אובליגטוריות בלבד ולא בזכויות במקרקעין הרי שתקופת ההתיישנות היא בת 7 שנים, אשר חלפו זה מכבר. לחילופין, טוענים הם כי אף אם מדובר בזכויות במקרקעין, אזי שחלפו יותר מחמש עשרה שנה ויותר מעשרים וחמש שנים ממועד הרכישה הנטענת ועד מועד הגשת התביעה (2014) ולכן התביעה התיישנה.
לחילופין, טוענים יורשי המנוחה חמידה כי חל שיהוי מהותי המלמד על וויתור לכל הפחות, שכן מאז שנחתמו ההסכמים להם טוען התובע, הוא לא פעל למימוש זכויותיו הנטענות ולא דיווח על ההסכמים לרשויות.
יורשי המנוחה חמידה טוענים כי במסגרת ההליכים המשפטיים השונים שניהל התובע בעניין זכויותיו במקרקעין, הוא העלה דרישות רק לגבי 1,000 מ"ר מכוח פסק הדין משנת 2013, ומעולם לא טען כי רכש זכויות מהמנוחה חמידה או מהמנוח ג'לאל על אף שהייתה לו הזדמנות לעשות כן. משכך, איבד התובע את זכותו לעשות כן ואין הוא זכאי לזכויות במקרקעין - למעט הזכויות מכוח פסק הדין משנת 2013. נטען בנוסף כי התובע בנה רק בשטח זה, כלומר בשטח של 1,000 מ"ר במקרקעין ( או יותר נכון 960 מ"ר) ולא מעבר לשטח זה, כפי שהוא טוען.
לגבי ההסכם עם חמידה – נטען בנוסף כי המנוחה חמידה מעולם לא התקשרה בהסכם עם התובע, מעולם לא ציינה בפניהם כי התקשרה עם התובע, כי ההסכם עליו מסתמך התובע הינו מזויף, כי החתימה שמתנוססת עליו אינה החתימה של המנוחה חמידה וכי התובע לא שילם את התמורה הנטענת. בהקשר זה אף נטען כי על שם המנוחה חמידה היו רשומים בעת פטירתה רק 92 מ"ר בחלקה, כך שאף אם התובע יוכיח את טענותיו, הוא יהא זכאי לכל היותר לזכויות שהגיעו להם בחלקה מירושת המנוחה חמידה, כלומר, 92 מ"ר בלבד.
לגבי ההסכם עם ג'לאל – נטען עוד כי התובע מעולם לא התקשר בהסכם עם המנוח ג'לאל, כי המסמך שהציג התובע אינו חתום ונעדר כל תוקף, כי התובע לא שילם את התמורה הנטענת למנוח ג'לאל, והעסקה לא דווחה לרשויות המס.
עמדת שאר הנתבעים -
נתבע 1, הינו עזבונו של המנוח אחמד עווד ז"ל. לטענתו, התביעה מבוססת על עובדות שאינן מבוססות ומטרתה ליצור מציאות שונה בגבולות שטח המקרקעין. עוד טוען נתבע 1 כי התביעה נולדה בניסיון להשתלט שלא כדין על שטח גדול יותר במקרקעין וזאת לאחר שהתקיים הליך פירוק שיתוף בו נודע לתובע על גודל שטחו הקיים בפועל בחלקה. לטענת הנתבע 1, בתיק הקודם בבית המשפט המחוזי הסכים התובע לקבל שטח של 960 מ"ר במקום 1,000 מ"ר, ולא מעבר לכך, כאשר התובע לא העלה כל טענה באשר לקיומן של זכויות נוספות במקרקעין. בנוסף, טוען נתבע 1 כי התובע משתמש בחלק מהמקרקעין ששייך לנתבע 1 ללא רשות ושלא כדין, וכי התובע הגיש תביעתו בשיהוי רב והדבר מעיד על חוסר תום ליבו ומשכך יש לדחות את תביעתו על הסף.
נתבע 2, חאמד חדאד, טען כי הוא רכש את חלקו במקרקעין בהתאם להסכם מיום 23.5.1985 בינו לבין המנוחה נאזק איראני, וזכותו נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בהתאם לפסק דין, בהסכמת התובע. הנתבע טוען כי בינו לבין התובע לא קיימת יריבות ככל שהדבר נוגע למקרקעין הרשומים על שם הנתבע 2. עוד טוען הנתבע 2 כי אין לו כל ידיעה לגבי היקף בעלותו או החזקתו של התובע במקרקעין.
נתבע 3, עווד מחמוד, טען כי הוא קנה חלק מהמקרקעין מגב' מרים מוחמד מסאלחה ומהבנים שלה. לטענתו, גב' מרים קיבלה את המגרש בירושה מבעלה ג'מאל מסאלחה ( להלן: "המנוח מסאלחה"). הנתבע 3 צירף לכתב ההגנה מכתב המופנה לרשם המקרקעין, בו מביע התובע את הסכמתו כי ירשמו על שם המנוח מסאלחה 495 מ"ר מתוך החלק.
נתבעים 6 ו-8 טוענים כי התובע קיבל שטח של 1,000 מ"ר במקרקעין כתוצאה מהליך בוררות שהתקיים בין בני משפחת התובע, משפחת חיזבון לבין בני משפחת איראני, בני משפחת המנוח ג'לאל והמנוחה חמידה. לטענת הנתבעים 6 ו-8, לתובע אין זכאות לשטחים נוספים בחלקה, ויוער כי נתבעים 6 ו-8 הגישו כתב הגנה יחד עם נתבע 5 אשר טענותיו פורטו לעיל.
נתבע 7, עלי חיזבון, טוען כי הוא רשום כבעלים של 750 מ"ר במקרקעין בהתאם לפסק הבוררות, כי פסק הבוררות מהווה את הבסיס לחלוקת המקרקעין וכי יש לדחות את התביעה נגדו.
נתבעים 9-11, אחמד אסלאן, חסן אסלאן וגאזי אסלאן, ונתבעים 13-20 - פיסל אסלאן, יונס אסלאן, בספיה אסלאן, אחמד ג'והר, אברהים עבד אל עאל, אסעד עבד אל עאל, עוסמאן עבד אל עאל ועדנאן עבד אל עאל, טענו כי התובע זכאי לשטח של 960 מ"ר בלבד בהתאם לפסק הדין משנת 2013. לטענתם, מלבד שטח זה התובע לא קנה שטח נוסף ומעולם לא העלה טענות לגבי זכויות נוספות במקרקעין וזאת על אף הליכים משפטיים שהתנהלו בעניינו. לטענתם, דין הערת האזהרה שרשם התובע לגבי העסקה עם המנוחה חמידה להימחק, מאחר והיא מבוססת על מסמך מזויף. עוד טוענים נתבעים אלו כי התובע מעולם לא נהג בכל שטח המקרקעין לו הוא טוען " מנהג בעלים", כפי שטען, וכי הוא השתמש ובנה רק בשטח לו הוא זכאי, של 960 מ"ר.
נתבע 29, מוחמד מבארכה, טען כי דין התביעה שהוגשה נגדו להידחות על הסף וזאת בהיעדר עילה או יריבות בינו לבין התובע, והוא מדגיש כי לא מבוקש נגדו כל סעד. בהקשר זה יש לפנות גם לדיון מיום 30.8.2016, אשר התקיים בתיק בפני כב' השופט רניאל מבית משפט זה – במסגרת דיון בבקשה לסעדים זמניים שהגיש התובע - כאשר באותו הדיון התייצב מטעם התובע בנו, מר מוסטפא חיזבון ואישר ( בשם התובע) כי אין כל טענה בכתב התביעה המופנית כלפי נתבע 29 ( עמ' 29, שורה 4) , וראו בנוסף בהקשר זה את ההחלטה מיום 31.8.2016 ואת רע"א 6985/16 אברהים חיזבון נ' אחמד מוחמד עוואד (3.11.2016) לגבי החלטה זו. עוד טוען נתבע זה כי מדובר בתביעה לאכיפת התחייבות חוזית אשר התיישנה זה מכבר וכי חל שיהוי ניכר בהגשת התביעה. בנוסף, נטען כי התובע הגיש תביעתו לאחר פטירת המנוחה חמידה והמנוח ג'לאל ובכך גרם לנזק ראייתי, דבר המחייב אף הוא את דחיית תביעתו על הסף. בנוסף נטען כי ההסכמים שהציג התובע אינם עונים על הגדרת " התחייבות לעשות עסקה במקרקעין", ומכל מקום לא מדובר בחלקים במקרקעין שנרכשו על ידי הנתבע. לחילופין, טוען נתבע זה כי ככל שיקבע שהתובע רכש את החלקים במקרקעין להם הוא טוען, אזי שהנתבע 29 רכש אותם בנסיבות שבהן זכותו של הנתבע 29 גוברת, נוכח העדר תום ליבו של התובע ואי רישום העסקאות על ידו.
מסכת הראיות -
מטעם התביעה העיד התובע בעצמו, ג'מיל חיזבון ( אחיין של התובע, להלן: "ג'מיל חיזבון"), עלי חיזבון ( הנתבע 7, אחיו של התובע, להלן: "עלי חיזבון") ומוחמד חיזבון, הנתבע 5 ( אשר בהתחלה הגיש תצהיר מטעם ההגנה, אך כפי שאוזכר מעלה, הגיש לאחר מכן גם תצהיר לטובת התובע והעיד מטעמו, ועל כך בהמשך).
מטעם ההגנה העיד המומחה לכתב יד, שמואל דמארי, לגבי חוות דעתו ( נ/1) אשר הוגשה מטעם נתבעים 26-28 ( להלן: "מומחה ההגנה"). בנוסף העידו אנטואנית איראני ( נתבעת 21), פרויז בהאז' (נתבע 27), מלכה איראני ( אלמנתו של סמיח איראני, נתבע 28), פרי בהאג' (נתבעת 26), פייסל אסלאן ( נתבע 13, להלן: "פייסל אסלאן") ומוחמד מבארכה ( נתבע 29).
עוד נוסיף, לגבי שאר הנתבעים כי נתבע 1 - משך את תצהירו שהוגש ( ראו החלטה מיום 12.9.2017, עמ' 42 לפרוטוקול); נתבע 2 - לא הגיש תצהיר עדות ראשית ולא הגיע לדיון ביום 17.12.2017; נתבע 3 - לא הגיש תצהיר, לא היה מיוצג ונקבע כי אין טעם בשמיעת עדותו מאחר ולא קיימת מחלוקת בינו לבין התובע ( עמ' 105 לפרוטוקול מיום 17.12.2017); נתבע 4 - לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון ביום 12.9.2017; לגבי נתבעים 6 ו-8 - נקבע כי יש מקום למשוך את תצהיריהם, ככל שהוגשו, מפאת אי התייצבותם; לגבי נתבעים 9, 10, 11, 13-20 - טען עו"ד עווד, אשר מייצג אותם, כי התצהיר שהוגש מטעם נתבע 13 ישמש כתצהיר בשם כל הנתבעים הללו; לגבי נתבע 12 - טען עו"ד עווד כי מדובר באחד הבעלים הרשומים, אך הוא לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים; לגבי נתבעים 22-25 - לא הגישו כתבי הגנה ולא נכחו בדיון ביום 17.12.2017; ואף נתבעים 22-25 - לא הגישו כתבי הגנה ולא נכחו בדיון.

דיון והכרעה –
אין חולק כי התובע הנו הבעלים של 960 מ"ר במקרקעין. המחלוקת טמונה בשאלה האם הוכיח התובע כי קנה שטח של 1,424 מ"ר נוספים במקרקעין בשתי עסקאות נפרדות נוספות למול המנוחה חמידה והמנוח ג'לאל. נסקור עתה את הראיות שהציג התובע בהקשר זה, אך אקדים מאוחר למוקדם – ואומר כבר עתה שלא שוכנעתי כי יש בראיות, אף במצטבר, כדי להרים את הנטל לגבי קיומן של שתי עסקאות המכר שלהן טוען התובע, מה גם שלגבי אחת מהן – קיימת עסקה נוגדת ש"גוברת" על העסקה לה טוען התובע. נתחיל בבחינת הראיות לגבי כל הסכם בנפרד, ולאחר מכן נתייחס לנתונים שרלבנטיים לגבי שתי העסקאות.
ההסכם הנטען עם המנוחה חמידה –
המסמך המשקף את ההסכם עם המנוחה חמידה כולל עמוד אחד ובו שישה סעיפים, ונושא תאריך 21.9.1985. על פי מסמך זה, רכש התובע שטח של 834 מ"ר במקרקעין בתמורה ל-5,000 דולר.
החתימה על המסמך מטעם המנוחה חמידה - ההסכם חתום על ידי התובע, בחתימת ידו, ובמקום של חתימת המוכרת מוטבעת חתימת אצבע ( להלן: "טביעת האצבע על ההסכם"). כפי שמוזכר מעלה, הנתבעים 26-28 הגישו מטעמם את חוות הדעת של מומחה ההגנה לצורך בחינת טביעת האצבע על ההסכם. בחוות דעתו של המומחה ( נ/1) קיימת השוואה בין טביעת האצבע על ההסכם, שאמורה להיות של המנוחה חמידה ( סומנה בחוות הדעת " ד.ש 5") לבין חתימות אצבע של המנוחה חמידה על מסמכים נוספים, כדלקמן: שטר מכר עליו חתומה המנוחה ( מספר 1734/1-2/84, סומנה " ד.ש 2"); הסכם מכר שנחתם בין המנוחה חמידה לבין מוחמד סאלח מבארכה מיום 2.11.1985 ( סומנה " ד.ש 9"); ודף שני של אותו הסכם הנושא תאריך 2.11.1985 ( סומנה " ד.ש 10"). מומחה ההגנה הגיע למסקנה כי טביעת האצבע על ההסכם אינה זהה ליתר טביעות האצבע שנבדקו, וזאת בוודאות מוחלטת, וכפי שסיכם המומחה ההגנה: " הטביעה ממסמך " ד.ש. 5", אינה זהה לשלוש הטביעות שעל גבי " ד.ש 2", " ד.ש 9" ו-"ד.ש 10", בוודאות מוחלטת. זאת אומרת שהיא איננה של אגודל ימין של אותו אדם", כאשר מומחה ההגנה מדגיש כי שלוש טביעות האצבע על המסמכים " ד.ש 2, 9 ו-10", הן זהות, כלומר ששיכות לאותו אדם, והטביעה הבודדת, על ההסכם " ד.ש. 5", שונה מהן – ושייכת בסבירות גבוהה, לאדם שונה.
מומחה ההגנה נחקר ממושכות על ידי בא כוחו של התובע, אך לא מצאתי כי היה בתשובותיו כדי לפגוע במסקנותיו. הוא השיב לכל השאלות – הן לגבי אופן עריכת הבדיקות והן לגבי המסקנות – באופן שמבסס את קביעותיו ובאופן כללי התרשמתי כי מדובר בחוות דעת מקצועית ומהימנה.
בנוסף, יש משקל מכריע לכך שהתובע לא הגיש חוות דעת נגדית מטעם מומחה מטעמו, שיש בה כדי לבסס את הטענה שטביעת האצבע היא כן של המנוחה חמידה. מעבר לכך, נפנה בשלב זה לעדות של התובע עצמו, לפיה עו"ד עלי חמוד היה הנציג של משפחת המנוחה חמידה והוא מכר בשמה את המקרקעין לתובע, כך שהתובע לא חתם על ההסכם למול המנוחה חמידה אלא למול עו"ד עלי חמוד ( ולא ברור אם לטענת התובע ההסכם שעליו הוא חתם כבר היה חתום עם טביעת האצבע או שהוא חתם ראשון והמנוחה חמידה הייתה אמורה לחתום אחריו). בכל אופן, החשוב הוא כי התובע, לשיטתו הוא, לא ראה את המנוחה חמידה מטביעה את טביעת האצבע שלה על המסמך והוא למעשה מעולם לא פגש אותה ( כדבריו בעמ' 55, שורות 11-13).
במצב דברים זה, המסקנה הראשונה שיש להסיק הינה שלא הוכח כלל וכלל כי ההסכם נחתם עם המנוחה חמידה כפי שטוען התובע, ובמאזן ההסתברויות האזרחי – התובע לא הרים את הנטל להראות שחתימת האצבע על המסמך היא חתימת המנוחה חמידה.
התמורה - התובע העיד כי שילם את התמורה עבור העסקאות עם המנוחה חמידה ועם המנוח ג'לאל לעו"ד עלי חמוד. לטענתו, עו"ד עלי חמוד הוא זה שהעביר את הכסף למנוחה חמידה ולמנוח ג'לאל. יורשי המנוחה חמידה טוענים כי העסקה מעולם לא בוצעה וכי התמורה הנטענת מעולם לא שולמה. הנטל להוכחת נתון זה רובץ, כמובן, על שכמו של התובע, אך גם במשימה זו הוא לא עמד. כשנשאל התובע אם יש ברשותו קבלה או אסמכתא בדבר תשלום התמורה, השיב: "אין לי, היא חתמה על הסכם וזהו" (עמ' 48, שורות 1-3). במסמך נכתב כי החתימה על ההסכם מהווה אישור לקבלת התשלום, ולכן – באופן עקרוני, יתכן והתובע אכן לא היה צריך לקבל קבלה לגבי התשלום כי עצם החתימה על ההסכם מהווה מעין קבלה, אלא ששוב שבים אנו לקביעה הקודמת לפיה המנוחה חמידה לא הייתה זו שחתמה על המסמך, ולכן – אין בנמצא אישור שלה לגבי קבלת הכסף. בנוסף, יש חשיבות ראייתית לכך שהתביעה הוגשה במועד שהוגשה, היות ולמרבית הצער עו"ד עלי חמוד נפטר בשנת 2001, ולכן, והיות ולפי גרסת התובע עצמו, מי שבפועל קיבל את התמורה לידיו ( והיה אמור להעביר אותה למנוחה חמידה) היה עו"ד עלי חמוד – הרי שהתובע יצר מצב שבו, בשל השיהוי בהגשת התביעה, לא ניתן לשמוע את עדותו של עד המפתח בפרשה – עו"ד עלי חמוד המנוח. במצב זה, התובע אף לא הוכיח ששולמה התמורה.
אי-דיווח על העסקה לרשויות המיסים – אמנם נקבע בפסיקה כי אי דיווח על עסקאות מקרקעין אינו מהווה כשלעצמו ראייה לאי קיומה של העסקה, אלא שבמקרה זה, המדובר בנתון שמצטבר לשאר הנתונים שמלמדים על כך שלא הוכחה העסקה הנטענת. התובע אישר בחקירתו כי לא דיווח על העסקה עם המנוחה חמידה לרשויות המס ( עמ' 48, שורות 10-15), וכאשר נשאל לגבי הסעיף בהסכם עם המנוחה חמידה, שם נכתב שהתובע צריך לשלם גם את מס השבח וגם את מס הרכישה, התובע השיב: "לא שלחו לי, ואני לא יודע שום דבר מזה" (עמ' 54, שורות 27-29). דומה שהמדובר בתשובה מתחמקת מצד מי שמבקש היום, בשנת 2018, לתת צו שיורה על רישום זכויות נטענות לגבי עסקה משנת 1985.
מהו השטח שיש או שהיה ברשותה של המנוחה חמידה? לטענת התובע רכש מהמנוחה חמידה 834 מ"ר בשנת 1985, אלא שהתובע לא הראה כי היה ברשותה שטח שכזה באותה העת. התובע טען במהלך הדיון בפני כב' השופטת אטיאס כי היה למנוחה שטח רב בשנת 1985, אך מהנסח ההיסטורי של לשכת רישום המקרקעין לא ניתן לראות בבירור שהיה ברשותה שטח שכזה במועד הרלבנטי, והיה על התובע לפרט ולהדגים שכך היה.
יתירה מכך. אין חולק על כך שכיום רשומים על שמה של המנוחה חמידה רק 92 מ"ר. לכן, ממילא לא ניתן להעניק לתובע את הסעד שלו הוא עותר – שכן, אין על שמה של המנוחה חמידה " מספיק" שטח על מנת לרשום את הזכויות על פי ההסכם הנטען בינה לבין התובע. ואם ירצה התובע לטעון כי בשעת ביצוע העסקה כן היה " מספיק" שטח ובמהלך השנים נמכר או הועבר השטח לאחרים, היה עליו לטעון זאת במפורש, היה עליו להוכיח שכך היה, היה עליו לאתר את הקונים האחרים או מי שקיבל לידיו במהלך השנים את השטחים – ולטעון כנגדו שהעסקה " שלו" משנת 1985 " גוברת". אלא שהתובע לא עשה דבר מבין האמור – וכבר התייחסתי לכך מעלה. התובע אמנם צירף כנתבעים את כל מי שרשום בלשכת רישום המקרקעין כבעל זיקה לנכס, אך לא העלה טענות ממוקדות כלפי הנתבעים, למעט הנתבע 5 והנתבעים 21, 26-28, ובוודאי שאין טענה ממוקדת כלפי מי שרכש או קיבל מהמנוחה חמידה את השטח שהיה שלה, וגרם לכך שכיום ממילא לא ניתן להעביר לתובע 834 מ"ר. בהקשר זה, לא למותר לציין כי בתצהירו של התובע ( ת/1) הוא טוען, בסעיף 42, כי תביעתו מופנית גם כנגד נתבעים 13, 14, 15, 16 ו-29 וזאת בשונה מכתב התביעה שם טען רק כלפי נתבעים 5, 21, 26-28. ברור כי התצהיר אינו מהווה תחליף לכתב תביעה ברור, התצהיר כולל הרחבת חזית – וממילא, גם בתצהיר לא מוסבר מי רכש מהמנוחה חמידה את השטח שאותו רוצה התובע לקבל לידיו, ובאילו נסיבות.
התנהלות התובע במסגרת תיק פירוק השיתוף - כפי שצוין מעלה, נוהל בין הצדדים הליך לפירוק השיתוף בחלקה במסגרת התיק שהתנהל בעכו, שם מונה המודד סרחאן מטעם בית המשפט לצורך הכנת תשריט החלוקה. כל הצדדים היו אמורים להביא בפני המודד סרחאן את עמדותיהם לגבי זכויותיהם בחלקה, כאשר אין חולק שהמודד סרחאן היה מודע לכך שהתובע זכאי ( לפחות) לשטח של 960 מ"ר על פי פסק הבוררות ועל פי פסק הדין משנת 2013. באותה העת, ייצג את התובע עו"ד וקים, אשר ביום 14.5.2013, שלח למודד סרחאן מכתב עם הערותיו באשר להצעת החלוקה שערך המודד סרחאן ( להלן: "המכתב של עו"ד וקים", נספח 23 למוצג נ/4). אחת ההערות מתייחסת לטענת התובע לגבי רכישת המקרקעין מהמנוחה חמידה, וכך נכתב ( סעיף ( ד), בעמ' 2):
"1. מרשי רכש מחמידה איראני ז"ל שטח של 834 מ"ר על פי הסכם שהעתקו מצ"ב.
2. חמידה ז"ל מכרה את מרבית הזכויות הנ"ל לצד ( ג) שהספיק לרשום אותם.
3. נותרו על שמה של חמידה ז"ל שטח של 100 מ"ר, לגביהם נרשמה הע"א לטובת מרשי על פי ההסכם הנ"ל. מצ"ב נסח רישום עדכני.
4. מרשי מתכוון להשיג פס"ד מבית המשפט המצהיר עליו כבעלים של שטח של 100 מ"ר הנ"ל.
5. ....".
משמע, שהתובע ועורך דינו באותה העת, היו מודעים לכך כי על שמה של המנוחה חמידה לא רשומים 834 מ"ר אלא 100 מ"ר בלבד ( וליתר דיוק, 92 מ"ר). נטען במכתב שבכוונת התובע לעתור למתן פסק דין הצהרתי רק לגבי 100 מ"ר, ולא ברור מדוע בתביעה שמונחת על שולחני מבוקש פסק דין לגבי 834 מ"ר.
התובע נשאל מדוע כתב עו"ד וקים כי הכוונה היא להגיש תביעה " רק" לגבי 100 מ"ר בלבד, והשיב: "בגלל זה עברתי מעו"ד סלים וקים לעו"ד זכי כמאל כי ראיתי שהוא מתחיל לזלזל בזה." ( עמ' 50, שורות 15-16). תשובתו זו של התובע אינה מספקת, היות ואין עסקינן ב"זלזול" זה או אחר, ובכל אופן – המשמעות הינה שלא ניתן להיעתר לתביעה הנוכחית ( והתובע ידע זאת בעת הגשתה). עוד יוער כי התובע לא זימן את עו"ד וקים למתן עדות – על מנת שימסרו הסברים לגבי המכתב לעיל, ובכלל – והדבר פועל לחובת התובע במישור הראייתי.
זאת ועוד. הוכח כי בשנת 1986 ( שנה לאחר העסקה הנטענת עם המנוחה חמידה) התובע נתן את הסכמתו לצדדי ג' לרשום זכויות שרכשו במקרקעין, למרות שזכויותיו, על פי ההסכמים הנטענים, עוד לא היו רשומות, וכי במסגרת הסכמותיו אלו " שריין" התובע את זכויותיו רק על פי פסק הבוררות ( שהפך לפסק הדין משנת 2013). ולמה הכוונה? ביום 1.12.1986 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בחיפה ( נספח 18 ל-נ/4), שם נכתב כי בהסכמתו של התובע ( ובהסכמת עלי חיזבון ורשם המקרקעין) ירשם חלק של 834 מ"ר במקרקעין מחלקה של המנוחה חמידה על שמו של מוחמד מבארכה ( נתבע 29) וזאת "בכפוף לזכויותיהם של עלי, אברהים ומחמד חליל חיזבון, לפי פסק הבוררות מיום 22.12.76" . התובע לא סייג את הסכמתו בכך שכל זכויותיו ( כולל זכויות שרכש מהמנוחה חמידה) קודמות לזכויות צדדי ג', אלא דאג להזכיר רק את הזכויות על פי פסק הבוררות. התובע נשאל האם נתן הסכמתו למוחמד מבארכה לרשום על שמו חלק מהמקרקעין, והשיב תחילה תשובה כגון: "צריך להיות חתום. הוא לא שאל אותי וגם אחרים לא שאלו אותי". לאחר מכן טען: "כנראה שחתמתי על פתק" ( עמ' 51, שורות 14-17), וכפי שצוין מעלה – אין המדובר ב"פתק" אלא בפסק דין משנת 1986. בכל אופן, החשוב הוא שבשנת 1986 התובע דאג רק לזכויותיו מכוח פסק הבוררות, ולא ציין או " שריין" או " דאג" לזכויות נוספות מכוח ההסכם הנטען עם המנוחה חמידה ( שנכרת לכאורה שנה קודם לכן), והדבר מכרסם כרסום נוסף בגרסת התביעה לגבי קיומה של עסקה זו.
סיכום ביניים ראשון לגבי ההסכם הנטען עם המנוחה חמידה –
נוכח האמור מעלה, התובע לא הרים את הנטל המוטל על שכמו להוכיח כי אכן נכרתה עסקת מכר עם המנוחה חמידה, לרבות ובמיוחד נוכח דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין").
ההסכם הנטען עם המנוח ג'לאל –
ההסכם עם המנוח ג'לאל כולל אף הוא עמוד אחד ובו תשעה סעיפים, ונושא תאריך 25.5.1987. על פי ההסכם רכש התובע שטח של 590 מ"ר מהמקרקעין, בתמורה ל-5,000 דולר.
העדר חתימה - הסכם זה אינו נושא חותמת של מי מהצדדים. אמנם נקבע בפסיקה כי חתימה היא " רק" כלי עזר ראייתי והעדרה של חתימה אינו שולל בהכרח קיומה של גמירות דעת, שניתן להסיקה גם מראיות אחרות ( ע"א 5511/06 אמינוף נ' לוי השקעות ובניו בע"מ (10.12.2008); ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר (29.3.2011); ע"א 591/13 פלונים נ' פלוני (25.1.2016)); אולם בענייננו, כפי שיפורט בהמשך, אין בראיות שהוצגו כדי ללמד על קיומו של חוזה מחייב והיעדר החתימה הינו בעל משקל משמעותי, עד כדי ביסוס המסקנה לפיה מעולם לא הושגה גמירות דעת כנטען על ידי התובע.
זאת ועוד. בדיון שהתקיים ביום 19.10.2015, בפני כב' השופט סעב, העלו באי כוחם של הנתבעים את הטענה לפיה ההסכם אינו חתום ונעדר כל תוקף, ובא כוחו של התובע אמר כי קיימים ברשות התובע "מסמכים חתומים" ( עמ' 9, שורה 33) אשר יוצגו "בשעת הצורך". דא עקא, שהמסמכים לא הוצגו בעת הגשת התצהירים או במהלך דיון ההוכחות, למרות שלעניות דעתי זו הייתה אמורה להיות " שעת הצורך". בנוסף, כאשר התובע נשאל לגבי העדר החתימות, הוא טען כי יש בידיו הסכם חתום עם המנוח ג'לאל, וכאשר נשאל מדוע לא הביא את ההסכם החתום לבית המשפט, השיב: "אני לא מתמצא בדברים האלו. אמרתי לך" ( עמ' 53, שורות 34-35). תשובה זו אינה מספקת, במיוחד שעה שהיה ברור שהיעדר החתימה מהווה נתון מהותי ושעה ש"הובטח" להציג הסכם חתום בבית המשפט.
הקבלה - התובע מבסס את טענותיו לגבי עסקה זו גם על מסמך שאמור להיות קבלה בדבר תשלום עבור המקרקעין אותם רכש מהמנוח ג'לאל ( להלן: "הקבלה"). המדובר במסמך על דף מכתבים של עו"ד עלי חמוד, בו נרשם בכתב יד בערבית ( בתרגום חופשי) כי עו"ד עלי חמוד קיבל ממר אבראהים חיזבון סך של 6,900 דולר בתמורה לקרקע מג'לאל איראני ( שהוא המנוח ג'לאל, נספח ג' לכתב התביעה המקורי). המסמך נושא תאריך 25.3.1986 אך אין במסמך התייחסות למהות העסקה אליה המסמך מתייחס ואין אזכור של תא השטח שאליו מתייחסת הקבלה ( כגון גוש וחלקה). אם נזכור כי לא הייתה מחלוקת של ממש לגבי העובדה שעו"ד עלי חמוד היה הנציג של משפחת המנוחה חמידה והמנוח ג'לאל – אזי שאין לשלול את האפשרות שהוא היה גם מי שקיבל לידיו כספים עבורם ( ונזכיר כי התובע העיד כי הוא עצמו מעולם לא פגש את המנוח ג'לאל ( עמ' 55, שורות 11-13)). לכן, לכאורה, אפשר לומר שקבלה מטעמו של עו"ד עלי חמוד יכולה להוות אסמכתא לגבי העברת כספים למנוח ג'לאל – אלא, שהקבלה מתייחסת לסך של 6,900 דולר, בעוד שההסכם הנטען עם המנוח ג'לאל נוקב בסכום של 5,000 דולר " בלבד" כתמורה. התובע נשאל לגבי נושא זה, ובהתחלה טען כי הפער נובע מכך שהסכום כולל מיסים ( עמ' 52, שורות 16-17), אך לאחר מכן טען שאינו יודע על מי היה מוטל לשלם את המיסים ( עמ' 54, שורות 13), ועיון בהסכם מראה כי דווקא המוכר, המנוח ג'לאל, היה זה אשר אמור לשלם את המיסים ( למעט מס רכישה, אשר בוודאי אינו מצדיק את הפער שבין 5,000 דולר לבין 6,900 דולר).
בנוסף, יש לראות כי גם בהסכם עם המנוח ג'לאל נרשם ( כפי שנרשם בהסכם על המנוחה חמידה), כי החתימה על ההסכם מהווה אישור לקבלת התמורה – ונזכיר שכאשר התובע נשאל מדוע אין קבלה לגבי הסכום ששילם לטענתו למנוחה חמידה השיב ש"אין צורך בקבלה". לכן, יש לתהות מדוע לגבי העסקה עם המנוח ג'לאל היה צורך בקבלה, ומה ההבדל בין העסקה הנטענת עם המנוחה חמידה לבין העסקה הנטענת עם המנוח ג'לאל בכל הנוגע לצורך בהנפקת קבלות או אישורים של עו"ד עלי חמוד לגבי התשלום.
זאת ועוד. הנתון שמעורר קושי רב יותר הינה העובדה שהקבלה נערכה ( לכאורה) בשנת 198 6, בעוד שההסכם עם המנוח ג'לאל נכרת ( לכאורה) בשנת 198 7. תמוה אם כן מדוע הועברה התמורה, ככל שהועברה, כשנה לפני עריכת ההסכם עם המנוח ג'לאל, ואיך יש קבלה ממועד הקודם בשנה למועד ההסכם הנטען.
המכתב של עו"ד עלי חמוד למודד זידאן - מסמך נוסף אשר עליו מתבסס התובע לגבי העסקה הנטענת עם המנוח ג'לאל הינו מכתב של עו"ד עלי חמוד, ללא תאריך, המופנה אל המודד מר סוהיל זידאן ( נספח ד' לכתב התביעה המקורי, להלן: "המודד זידאן"). הכותרת של מכתב זה היא " חלקה 16 בגוש 18137" ובמסמך נכתב ( בתרגום חופשי) כי מר אבראהים חיזבון קנה מהבעלים ג'לאל איראני שטח של 1,594 מ"ר ( או 1,514 מ"ר) מהחלקה ומבוקש שהמודד זידאן יכין מפה שבה השטח שנרכש יהיה צמוד לשטח שעליו בנוי הבית של חיזבון, תוך הפחתה של 94 מ"ר בגין דרך שמתוכננת בחלקה. לא ברור מהי מהות הפנייה של עו"ד עלי חמוד למודד זידאן, לרבות בשל שאין תאריך על המסמך. התובע נשאל לגבי המכתב, לגבי מטרתו, לגבי מועד כתיבתו ועוד ( ובמיוחד הוא נשאל לגבי הנתון שמופיע בו – 1,594 מ"ר, שהרי לפי טענת התובע הוא קנה מהמנוח ג'לאל רק 590 מ"ר) – אך התשובות של התובע בהקשר זה היו מתחמקות, לא ברורות ולא עקביות.
כאשר התובע נשאל מדוע מוזכר במכתב כי רכש מג'לאל איראני 1,514 מ"ר, ותשובתו הייתה: "אני לא כתבתי 1,514. הוא בא ומדד לי 2,400 מ"ר", ובהמשך: "קניתי 834 מ"ר וקניתי 590 מ"ר". או אז נשאל התובע שוב מדוע כתוב במכתב שהוא רכש מהמנוח ג'לאל 1,594 מ"ר, ותשובתו הייתה לא ברורה, לאמור: "לקחתי את הבוררות של הדונם ועוד 590 ומדד לי גם 840 מ"ר", ובהמשך טען כי הוא: "לא יודע מה רשם עו"ד חמוד" והמשיך ומסר כי הוא לא יודע מה עורכי הדין רושמים והוא "לא מתמצא בדברים האלה" (( עמ' 53, שורות 7-29). בהמשך החקירה, לעורך דין אחר, שוב התבקש התובע להסביר מדוע עו"ד עלי חמוד כתב במסמך שהתובע רכש מהמנוח ג'לאל שטח של 1,594 מ"ר, והתובע שוב חזר על התשובה לפיה הכוונה לשטח של 1,000 מ"ר על פי פסק הבוררות בתוספת לשטח של 594 מ"ר שרכש מהמנוח ג'לאל. אלא שאז הוא נשאל מדוע נרשם שהוא רכש מהמנוח ג'לאל את שני השטחים, שהרי – אין חולק שאת השטח נשוא הבוררות הוא לא רכש מהמנוח ג'לאל – והתובע לא יכול היה להסביר את הנושא. התובע אף נשאל מדוע המסמך אינו נושא תאריך, מתי הוא נערך ולצורך איזו מטרה, אך הוא לא ידע להשיב ( עמ' 60, שורות 20-36).
מכאן, שיש לייחס משקל מועט, אם בכלל, למכתב של עו"ד עלי חמוד למודד זידאן, נוכח אי הבהירות של הנתונים המופיעים בו, ואין במסמך זה כדי להוות תחליף לראייה בכתב, קבילה וחד-משמעית לגבי עסקת המכר הנטענת – ואזכיר שוב שמועד הגשת התביעה מטעם התובע לא מאפשר לנו לברר את פשר המכתב עם מי שכתב אותו, עו"ד עלי חמוד המנוח.
בנוסף על האמור – יוער כי נתבעים 27-28 טוענים בסיכומיהם כי המכתב של עו"ד עלי חמוד למודד זידאן והקבלה, אינם קבילים כראייה, מאחר ולא הוגשו באמצעות עורכם – עו"ד עלי חמוד המנוח. לטענתם, הגשת מסמך שנערך על ידי אדם שנפטר, הינה בבחינת עדות שמועה ועל כן אין להתירה אלא במקרים נדירים ובהתקיים החריגים הקבועים בפסיקה, במיוחד שעה שהתובע לא ידע להעיד לגבי נסיבות עריכתם, כיצד הגיעו לידיו, מדוע יש בהם תיקונים וכו'. אינני בטוחה שיש צורך להכריע בשאלת קבילותם של שני מסמכים אלו – הקבלה והמכתב של עו"ד עלי חמוד, שכן אף אם אלך כברת דרך לקראת התובע ואאשר את קבילות המסמכים, הרי שמשקלם מועט עד אפסי, בשל סימני השאלה אשר פורטו מעלה לגבי כל אחד מהם, ונוכח העובדה שבשל השיהוי מצד התובע – עו"ד עלי חמוד לא יכול לספק מענה לאותן תמיהות.
בנוסף, טרם סיום הדיון במכתב של עו"ד עלי חמוד למודד זידאן, נזכיר שוב את המכתב של עו"ד וקים למודד סרחאן ( שנכתב שנים לאחר מכן) - שם קיים אזכור של העסקה הנטענת למול המנוחה חמידה אך אין בו אזכור של העסקה הנטענת עם המנוח ג'לאל. ככל שמבקש התובע לטעון שיש במכתב המאוחר בזמן כדי ללמד על כך שבפני המודד סרחאן העלה עורך הדין מטעמו את הטענות לגבי העסקה עם המנוחה חמידה – מתבקשת מאליה השאלה, מדוע טרח לציין עסקה נטענת אחת ולא טען לגבי השנייה?
אי דיווח על העסקה לרשויות המיסים – אף עסקה זו לא דווחה ולא שולמו לגביה מיסים אלו או אחרים.
סיכום ביניים שני לגבי ההסכם הנטען עם המנוח ג'לאל –
מהמקובץ עולה כי מסקנתי לגבי עסקה זו דומה למסקנה לגבי העסקה הנטענת עם המנוחה חמידה, דהיינו כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת עסקת המכר עם המנוח ג'לאל.
סקירת הראיות והטענות הנוספות המתייחסות לשתי העסקאות הנטענות –
עד כה סקרנו את הראיות והמסקנות המתבקשות לגבי ההסכם הנטען עם המנוחה חמידה וההסכם הנטען עם המנוח ג'לאל בנפרד – כאשר לשיטתי, התובע לא שכנע מעבר לרף ההוכחה הנדרש את דבר קיומם של שני ההסכמים הנטענים. נסקור עתה עוד ראיות וטיעונים המתייחסים לשתי העסקאות הנטענות יחדיו, כאשר הדברים מצטרפים לאותה המסקנה.
דלות המסמכים -
כבר אוזכר מעלה כי התובע עצמו מעולם לא פגש את המנוחה חמידה או את המנוח ג'לאל וטען כי כל העסקאות בוצעו באמצעות עו"ד עלי חמוד. למותר לציין כי לא הוצג ייפוי כוח מאת המנוחה חמידה או המנוח ג'לאל המייפים את כוחו של עו"ד עלי חמוד לבצע פעולות בשם שני המנוחים, קל וחומר לבצע בשמם ספציפית את שתי העסקאות הנטענות, לקבל בשמם כספים וכו'. בנוסף, כאשר התבקש התובע לפרט בחקירתו הנגדית על העסקאות - העיד כי הוא זוכר את העסקאות שבוצעו עם המנוחים רק על סמך הניירת שנמצאת אצלו, וכדבריו: "אם לא היה רשום בניירות, אז לא הייתי זוכר" ( עמ' 56, שורות 14-15).
אי רישום שתי העסקאות הנטענות –
אין חולק כי שתי העסקאות לא נרשמו. התובע טען כי פנה מספר פעמים לעו"ד עלי חמוד על מנת שירשום את עסקות המכר, אולם הדבר לא נעשה במשך שנים ולכן התובע שכר את שירותיו של עו"ד וקים ( עמ' 48, שורות 20-24). טענה זו הינה טענה בעל-פה של בעל דין, ללא כל תימוכין, על כל המשתמע מכך לעניין סעיף 54 לפקודת הראיות. בהמשך, כך לשיטת התובע, גם עו"ד וקים לא רשם את העסקות למרות בקשותיו של התובע, ומשכך, פנה התובע לעו"ד זכי כמאל, בא כוחו היום ( להלן: "עו"ד כמאל", עמ' 55, שורות 32-33). אלא שאין כל ראייה לגבי הפניות מטעם התובע אל עו"ד עלי חמוד או אל עו"ד וקים, והתובע אף לא זימן את עו"ד וקים כעד מטעם התביעה – עובדה הפועלת לחובתו במישור הראייתי.
בדומה, התובע נשאל בחקירתו הנגדית מדוע כאשר רשם את זכויותיו במקרקעין לגבי השטח של 1,000 מ"ר, לא רשם באותו מעמד גם את זכויותיו הנטענות מכוח העסקאות עם המנוחה חמידה והמנוח ג'לאל, ותשובת התובע הייתה שהוא "אינו זוכר" ( עמ' 63, שורות 10-12) – תשובה שבוודאי שאינה מספקת.
הערות אזהרה –
מעבר לאי רישום זכויות הבעלות, התובע אף נשאל מדוע אפילו לא נרשמה לטובתו הערת אזהרה לגבי שתי העסקאות – עוד בסמוך לשנים 1985 או 1987 והוא השיב כי הוא לא "מבין בדברים האלה" ( עמ' 49, שורות 1-2). לגבי העסקה עם המנוח ג'לאל – מעולם לא נרשמה הערת אזהרה. לגבי העסקה עם המנוחה חמידה – כפי שצוין בפתיח, אכן נרשמה הערת אזהרה לטובת התובע על זכויות המנוחה חמידה ביום 7.4.2013, וזאת 28 שנים לאחר העסקה הנטענת, בשלב שבו התנהלו ההליכים בתיק פירוק השיתוף ובתיק הקודם במחוזי ( להלן: "הערת האזהרה").
התובע, מטבע הדברים, מייחס משקל ראייתי רב לקיומה של הערת האזהרה כאמור. אלא שאני רואה את הדברים אחרת. התובע לא הציג מטעמו את המסמכים אשר הוגשו לרשם המקרקעין לצורך הרישום של הערת האזהרה, ועל הבסיס לרישום למדים אנו מהצרופות לתצהירו של פרויז בהאג' (נתבע 27). לתצהירו של נתבע זה ( נ/4) צורפה הבקשה לרישום הערת אזהרה שהוגשה ללשכת רישום המקרקעין על ידי התובע לגבי זכויות המנוחה חמידה ( נספח 9 ל-נ/4, להלן: "בקשת רישום הערת האזהרה"). במסמך זה, בשדה שבו יש לרשום את " פרטי המטפל ברישום הפעולה", צוין שמו של עו"ד סלים וקים ובשדה שבו יש לרשום אילו מסמכים מצורפים לבקשה, סומן כי קיים הסכם בלבד ( כלומר, שאין ייפוי כוח או בקשה של בעלת המקרקעין לרישום ההערה – וראו את סעיף 5 למסמך זה). אם נצא מנקודת ההנחה שהמסמך היחידי שצורף לבקשת רישום הערת האזהרה הוא המסמך שהוצג לתיק בית המשפט, דהיינו - ההסכם הנטען עם המנוחה חמידה הנושא את טביעת האצבע שאליה התייחסתי לעיל – ברי כי אין ערך ראייתי לרישום הערת האזהרה, וזאת שעה שנקבע מעלה כי הוכח שהחתימה על המסמך אינה החתימה של המנוחה.
עוד יוער כי הנתבע 27 טוען כי יש פגם בכך שלא צוין בבקשת רישום הערת האזהרה שבמועד הגשתה, המנוחה חמידה כבר אינה בין החיים, אלא שלא מצאתי שבכך יש כדי להוסיף לטענות ההגנה.
לסיכום נקודה זו, אומר כי מבחינת הראיות שקיימות בתיק – כל שבפני הוא המסמך אשר אמור להיות ההסכם עם המנוחה, החתום בטביעת האצבע אשר כבר הרחבתי לעיל את מסקנתי לגביה. היות ועל פי הראיות, זה המסמך הבלעדי אשר הוצג לרשם המקרקעין – אזי שאין ברישום ההערה כדי ללמד על קיומה של הזכות.
בנוסף, נזכור עוד כי בשלב שבו נרשמה הערת האזהרה – הזכויות של המנוחה חמידה כוללות 92 מ"ר בלבד ולא ברור מהי המשמעות של הערת אזהרה לגבי שטח נרחב יותר. עוד נזכור כי באותה העת נרשמה רק הערה לגבי העסקה עם המנוחה חמידה, ושוב יש לשאול – מדוע לא נרשמה הערת אזהרה גם לגבי העסקה עם המנוח ג'לאל באותו המועד ( כאשר עו"ד וקים לא זומן על מנת לספק הסבר לנושא זה).
אי התייחסות לזכויות הנטענות במסגרת התיק הקודם בבית המשפט המחוזי –
טרם סיום, אי אפשר שלא להפנות גם לתשובת התובע, עת נשאל מדוע לא תבע בתיק הקודם בבית משפט המחוזי ( בשנת 2012) את זכויותיו הנטענות מכוח העסקה עם המנוחה חמידה ועם המנוח ג'לאל. התובע הופנה להליך הקודם, נשאל אודות אי העלאת הטענות, ותשובתו התמוהה הייתה: "כי אף אחד לא שאל אותי על האדמה הזאת. אני משתמש בזה 40 שנה ושתלתי בזה עצים ועשיתי הכל" ( עמ' 49, שורות 23-30).
בהקשר זה יובהר, כי ההליכים שהתקיימו בעניינו של התובע במסגרת הליך פירוק השיתוף ובתיק הקודם בבית המשפט המחוזי, בהם נרשם התובע כבעלים של 960 מ"ר בהתאם לפסק הבוררות, אינם מגבילים את התובע מלהעלות טענות ביחס לזכויות נוספות במקרקעין, כפי שאכן עשה בהליך שבפנינו. התובע הבהיר במהלך שני ההליכים שהוא מתכוון להעלות טעות לגבי זכויות נוספות – והדברים הועלו על הכתב. כלומר, שאין לקבל את טענת הנתבעים לפיה העובדה שקיים לטובת התובע פסק דין רק לגבי 1,000 מ"ר חוסמת מלפניו את הדרך להגיש את התביעה הנוכחית לגבי זכויות נוספות נטענות מכוח ההסכמים עם המנוחה חמידה והמנוח ג'לאל. יחד עם זאת, לאחר שבחנתי את טענותיו של התובע ואת הראיות שהוצגו בפני לא שוכנעתי כי התובע הוכיח כי הוא זכאי לזכויות נוספות מכוח הסכמים שנכרתו בינו לבין המנוח ג'לאל והמנוחה חמידה, והתנהלותו של התובע לאורך השנים מעלה תמיהות משמעותיות המחזקות את המסקנה כי התובע לא הוכיח את קיומם של ההסכמים. כלומר, ההליכים הקודמים לא מונעים ממנו מלהעלות את הטענות המועלות בתביעה הנוכחית, ואין " השתק" דיוני או אחר מבחינת התובע – אלא שהוא לא הצליח להוכיח את תביעתו.
מוחמד חיזבון – שינוי הטענות כלפיו ומטעמו, וסוגית העסקאות הנוגדות -
עתה, מצאתי להידרש לגרסתו של מוחמד חיזבון ( נתבע 5), אחיו של התובע.
נזכיר כי בכתב התביעה טען התובע כלפי מוחמד חיזבון כי המנוח ג'לאל ביצע עסקה נוגדת עם מוחמד חיזבון ומכר לו את אותה החלקה שמכר המנוח ג'לאל לתובע, כאשר מאופן ניסוח הדברים, ניתן להבין שהתובע טוען כי הוא היה זה שרכש ראשון את החלקה. התובע טען בהמשך, כי מוחמד חיזבון נהג בחוסר תום לב עת נרשם כבעלים של החלקה מאחר וידע כי התובע כבר מתגורר בשטח וכי הוא רכש את החלקה מהמנוח ג'לאל. משכך, טען התובע כי זכותו במקרקעין עדיפה על זכותו של מוחמד חיזבון.
בכתב ההגנה שהוגש מטעם מוחמד חיזבון, הוא הכחיש את הטענות של התובע וטען כי התובע לא ביצע את העסקאות הנטענות על ידו, כלומר – שהייתה הכחשה של קיומה של העסקה בין התובע לבין המנוח ג'לאל.
בשלב הגשת תצהירי העדות הראשית, בתצהיר של התובע טען התובע באופן כללי כי קיימות עסקאות נוגדות לעסקאות שהוא ביצע במקרקעין אולם, התובע לא מפנה טענה ספציפית כלפי מוחמד חיזבון, בכל הנוגע לעסקאות נוגדות. כבר כאן יש קושי, שכן האמור בתצהיר של התובע אינו עולה בקנה אחד עם האמור בכתב התביעה מטעמו.
בתצהיר העדות הראשית של מוחמד חיזבון, אשר הוגש מטעם ההגנה ( על ידי עו"ד סנונו שייצג את מוחמד חיזבון בשלב זה - תצהיר מיום 3.10.2016 - נ/2, להלן: "התצהיר הראשון") - הצהיר מוחמד חיזבון כי רכש מהמנוח ג'לאל את המקרקעין שרשומים על שמו, בשטח של 500 מ"ר, וזאת עוד לפני העסקאות הנטענות בכתב התביעה. כלומר, שמוחמד חיזבון רכש את השטח לפני התובע.
במועד שבו נשמעו העדים, עת העיד התובע, הוא חזר בו מטענותיו כנגד מוחמד חיזבון. התובע אישר כי מוחמד חיזבון רכש את המקרקעין מהמנוח ג'לאל עוד בשנת 1975 , כלומר - לפניו ( עמ' 46, שורות 22-26), ועוד טען התובע כי הוא אינו חפץ בזכויותיו של מוחמד חיזבון במקרקעין, וכדבריו: "אני מעולם לא רציתי דבר כזה".
לאחר מכן, התברר כי מוחמד חיזבון חתם על תצהיר נוסף, שערך ב"כ התובע, עו"ד כמאל ( תצהיר מיום 12.10.2016 - ת/4, להלן: "התצהיר השני"), שם הצהיר מוחמד חיזבון כי לפי מיטב ידיעתו התובע רכש קרקע מהמנוח ג'לאל, אך הבהיר שהתובע הוא זה שסיפר לו כי רכש את המקרקעין והוא לא היה נוכח בעת ביצוע העסקה עצמה. אעיר בהערת אגב כי נוכח עמדותיו השונות של מוחמד חיזבון ונוכח העובדה כי הוא חתם על תצהיר שהכין עבורו בא כוחו של הצד שכנגד - לבקשת עו"ד סנונו, הורתי על שחרורו מייצוגם של נתבעים 5-8.
בעדותו, מסר מוחמד חיזבון שוב כי התובע: "קנה שטח מאיראני דרך עו"ד עלי חמוד", כי התובע אמר לו שהוא "קנה פעמיים שטח מעלי חמוד", וכי המדובר בשטח שנמצא ליד הבית שלו ( עמ' 91, שורות 1-4). עוד הוסיף בעדותו כי התובע "קנה אחרי שאני קניתי" ( עמ' 91, שורה 18).
כלומר, במועד שמיעת ההוכחות, מוחמד חיזבון חזר בו מהגרסה המקורית שלו, לרבות זו שמופיעה בתצהיר הראשון, לפיה הוא מכחיש את קיומה של העסקה של התובע למול המנוח ג'לאל, וטען כי התובע סיפר לו שאכן הייתה עסקה שכזו ( בתצהיר השני). עם זאת, ופה הנקודה החשובה, מוחמד חיזבון חזר בתוקף על טענתו לפיה העסקה שלו למול המנוח ג'לאל הייתה קודמת בזמן, ונכרתה לפני העסקה של התובע. התובע, שינה אף הוא את עמדתו באותו היום, הבהיר כי אין לו כל טענות כלפי מוחמד חיזבון והוא לא מעוניין בשטח ששייך לו, תוך שהוא מאשר שמוחמד חיזבון רכש את השטח בשנת 1975, כאשר לטענת התובע – הוא רכש את השטח מהמנוח ג'לאל רק בשנת 1987.
לא ברור מדוע שני האחים, התובע ומוחמד חיזבון, שינו את עמדתם, בסמוך למועד שמיעת ההוכחות ושניהם לא מצאו לנכון להסביר מה הביא לשינוי. עם זאת, ברור כי יש קושי לתת אמון בעדות של שניהם, כאשר שינוי הגרסה אינו נוגע לפרט שולי אלא למהות הטענות. בכל מקרה, ואף אם נרצה לאמץ את גרסתם " המאוחרת / המתוקנת", הדבר מחייב את דחיית התביעה של התובע לגבי העסקה הנטענת מול המנוח ג'לאל, שהרי שניהם כאחד מסכימים כי העסקה של מוחמד חיזבון הייתה הראשונה בזמן, בוצעה במלואה והסתיימה ברישום – ולכן היא גוברת על העסקה הנטענת עם התובע ( ככל שהייתה עסקה שכזו). אזכיר כי התובע בכתבי הטענות שלו ובתצהיר הראשון – העלה טענות למכביר לגבי עסקה זו ולגבי חוסר תום הלב של מוחמד חיזבון בעת רישום העסקה – אך לא ציין מעולם מתי נכרתה העסקה של המנוח ג'לאל עם מוחמד חיזבון, כלומר – הוא נמנע מלנקוב בתאריך במהלך כל הזמן ( ולא בכדי), כאשר ורק במהלך ישיבת ההוכחות, נקב בתאריך – הלא הוא שנת 1975, כפי שטען מוחמד חיזבון עצמו.
לגבי השאלה אם הייתה אי פעם עסקה של התובע עם המנוח ג'לאל – יש לראות כי גרסתו " המתוקנת" של מוחמד חיזבון, לפיה הוא שמע מהתובע על עסקה זו, אינה יכולה לסייע לתובע משמעותית מבחינה ראייתית, שכן מחומד חיזבון אינו יודע מידיעה אישית על העסקה הנטענת של התובע עם המנוח ג'לאל, והמידע שהוא סיפק סומך על דברים שהתובע אמר לו, משמע – שהמדובר בעדות שמועה. מוחמד חיזבון לא פירט בתצהיר השני שנתן לטובת התובע, או בעדותו בבית המשפט, אילו עסקאות בדיוק עשה התובע, ובאף מקום לא הצהיר או העיד במפורש שהתובע רכש מהמנוח ג'לאל 590 מ"ר ( או כל שטח אחר), במועד זה או אחר, במיקום זה או אחר. הוא לא ראה את ההסכם של התובע למול המנוח ג'לאל, לא היה מעורב בעסקה, לא היה נוכח בחתימה על החוזה ( ואזכיר כי לא הוצג אי פעם חוזה חתום בפני) – ולכן, כל עדותו היא בבחינת עדות שמועה. ממילא – שעה שהתובע בכתב התביעה טען חד משמעית שהשטח שהוא מבקש לגבי העסקה עם המוח ג'לאל הוא הוא השטח שאחר כך עבר לידי מוחמד חיזבון, ושעה שבמהלך שמיעת ההוכחות התובע מסר חד משמעית שכבר אין לו טענות כלפי מוחמד חיזבון – המשמעות ברורה. מכאן, שמעבר לכל שנאמר מעלה, יש לדחות את הדרישה לקבל את השטח מכוח ההסכם עם המנוח ג'לאל – גם מן הטעם ששטח זה בבעלות מוחמד חיזבון כיום ( או יותר מדויק לומר שמרבית השטח כבר רשום על שם מוחמד חיזבון – שהרי על שמו נרשמו 504 מ"ר מתוך 590 מ"ר שאותם מבקש התובע).
שאר עדי התביעה שמסרו גרסה לגבי העסקאות הנטענות –
לקראת סיום, נתייחס בקצרה עוד לעדי התביעה הנוספים.
עד התביעה ג'מיל חיזבון, האחיין של התובע, העיד בנוגע לתצהירו ( סומן ת/2). עד זה טען בחקירה נגדית כי הוא יודע שהתובע זכאי למקרקעין כתוצאה מפסק הבוררות וכי התובע גם רכש מקרקעין בחלקה, אך הוא אינו יודע בכמה מטרים מדובר. העד טען כי הלווה לתובע כסף על מנת לרכוש את המקרקעין והתובע החזיר לו את הכסף בתשלומים, וכדבריו: " פעם ראשונה הייתה בוררות, פעם שניה רכש אני לא יודע כמה מטרים, לא יודע כמה, וביקש ממני הלוואה נתתי לו 3,000 דולר בשנת 85', אחר כך אמר לי שהוא רוצה לרכוש עוד קצת ונתתי לו עוד 5,000 דולר בשנת 86'" (עמ' 75, שורות 22-24). העד נשאל מדוע לא טרח לציין בתצהירו שהוא היה זה שהלווה את הכסף לתובע לצורך הרכישות, והשיב כי לא טען זאת בפני עו"ד שערך את התצהיר מאחר ולא נשאל על כך (עמ' 76, שורות 5-6). העד אף מסר כי אינו יודע היכן נמצאים המקרקעין שרכש התובע ( עמ' 76, שורות 22-24), וכי לא נכח בעת שנערכו עסקאות המקרקעין עם התובע ולמעשה שמע על העסקאות מהדוד שלו, התובע ( עמ' 77, שורות 19-24).
העד הנוסף, עלי חיזבון העיד בנוגע לתצהירו ( ת/3). העד מסר כי הוא יודע שהתובע רכש מקרקעין פעמיים, פעם אחת מהמנוחה חמידה ופעם אחת מהמנוח ג'לאל. לטענתו, הוא צילם את המסמכים נשוא העסקאות אצלו במשרד, עת שימש כסדרן עבודה בחברת אוטובוסים, וכי בין המסמכים שצילם עבור התובע הייתה הקבלה מאת עו"ד עלי חמוד ( והיא ככל הנראה הקבלה שאליה התייחסנו מעלה) ואף צילם אישור שהקרקע שנמכרה צמודה לביתו של התובע ( עמ' 84, שורות 34-35, עמ' 85, שורות 1-4). המסמך השני שאליו התייחס העד – לגבי מיקום הקרקע שנרכשה – לא הוצג ולא ניתן לדעת לאיזה מסמך העד התכוון. העד נשאל האם הוא יודע כמה שילם התובע עבור המקרקעין, והשיב: "בערך 6,000-8,000 דולר, לא זוכר בדיוק ... אני זוכר שהיה חסר לו כסף והוא לקח מבן אחותי, היות ובמגזר הערבי לא נעים להגיד שהלווה, ולכן אני היחיד שידעתי שהלווה מבן אחותי ונשאר בשקט" ( עמ' 84, שורות 27-31).
משמע, שעדי התביעה מאשרים את גרסת התובע באופן עקרוני, וטוענים כי הוא רכש שטחים בחלקה מעבר לשטח שמגיע לו מכוח פסק הבוררות – אלא שהם לא סיפקו פרטים לגבי מהות העסקאות, הגורם המתקשר, גודל השטח, מיקום השטח וכו' – וממילא אף לא אחד מהם נכח במעמד החתימה וכל המידע שהם מסרו לגבי עצם קיומן של העסקאות הינו בבחינת עדות שמועה. שעה שעסקנן בטענות קנייניות – הן חייבות להסתמך על מסמכים בכתב, ויש ערך ראייתי מוגבל לעדויות של קרובי המשפחה של התובע לגבי השאלה אם היו עסקאות או שלא היו. עוד יוער כי התצהירים שהוגשו מטעם כל עדי התביעה הינם זהים לחלוטין וכי במהלך עדותם בבית המשפט הם מצאו לנכון להעלות טענות עובדתיות חדשות, אשר זכרן לא בא בתצהירים, למרות שלכאורה המדובר בטענות רלבנטיות ( כגון למשל, בנוגע להלוואת הכספים לתובע, בנוגע לצילומים של מסמכים וכו'). להוספת הטענות העובדתיות ( הגם שאינה עולה בגדר הרחבת חזית) יש השלכה על מהימנותם של עדי התביעה, שהם בני משפחתו של התובע – אך האמור הינו ממילא בבחינת הערת אגב, שכן עדותם לגבי עסקת המקרקעין היא עדות שמועה שאין בה די.
הראיות לגבי החזקה והשימוש בשטח מטעם התובע במהלך השנים -
נושא אחרון שאליו נידרש, לגבי שתי העסקאות הנטענות, הינו טענת התובע לפיה הוא מחזיק בכל שטח המקרקעין נשוא התיק הנוכחי מזה שנים, נוהג בכל השטח " מנהג בעלים" ואף בנה בשטח את ביתו ואת בתיו של ילדיו ( ויובהר כי מהתיאור של העובדות בכתב התביעה המקורי והמתוקן, כמו גם בתצהיר של התובע - ניתן להבין שהוא מתכוון לכך שהוא מחזיק לא רק בשטח של 960 מ"ר מכוח פסק הדין משנת 2013, אלא גם בשטחים שרכש מהמנוחה חמידה והמנוח ג'לאל). אלא, שהתובע לא הצליח להוכיח גם את הטענה העובדתית הזו – ומהראיות עולה כי המסקנה המסתברת יותר הינה שהתובע משתמש רק בשטח של 960 מ"ר, בנה רק על השטח של 960 מ"ר ולא הוכח שהוא משתמש בכל השטח.
בחקירתו הנגדית אישר התובע כי החזיק ב-1,000 מ"ר בלבד מהמקרקעין, והוא אף נשאל בנדון על ידי בית המשפט, על מנת להסיר כל ספק, לאמור: "בית המשפט מסביר לי מה ההבדל בין טענות לגבי מה שקניתי לבין טענות לגבי מה שהחזקתי ועשיתי בו שימוש, ואני מאשר שהחזקתי רק 1,000 מ"ר" ( עמ' 56, שורות 34-36). בנוסף, ברור כי התובע יכול היה להציג על נקלה ראיות לגבי מיקום הבתים שבנה, מיקום השטח שבו הוא עושה לטענתו שימוש, גודל השטחים האמורים וכו' – באמצעות חוות דעת מטעמו או צילומים וכו' – והוא לא עשה כן, למרות שכבר בכתבי ההגנה שהוגשו מוכחשות הטענות של התובע לגבי החזקה והשימוש, כך שהוא ידע שזוהי מחלוקת עובדתית שיהא עליו להביא ראיות לגביה בבוא העת.
מוחמד חיזבון, אשר לגביו כבר צוין מעלה כי שינה את גרסתו ויש קושי לתת אמון בדבריו - העיד לגבי השטח שלשיטתו התובע קנה כי השטח נמצא "על יד הבית" של התובע, והוסיף כי התובע "שתל את השטחים ליד הבית, זיתים, רימונים ושקדים והם נותנים פיריון" ( עמ' 91, שורות 1-4). בהמשך, חזר העד על גרסתו לפיה התובע מחזיק בשטח שקנה והוסיף כי יש לתובע בשטח רפת, זיתים ולול של עופות ( עמ' 93, שורות 1-5). כלומר, עד זה טוען כי השטחים שנקנו נמצאים ליד הבית של התובע, אך לטענתו, התובע לא בנה שם בתי מגורים אלא רק עשה בשטח שימוש חקלאי – וזאת בניגוד לטענת התובע לפיה הוא בנה על המקרקעין שנרכשו את הבית שלו או את הבתים של ילדיו. מה גם שיש סתירה פנימית בעדות של מוחמד חיזבון, שכן במקום אחד טען כי בשטח נטועים עצי פרי ובמקום אחר העיד כי בשטח נבנו רפת ולול – כלומר, שהעד מסר שתי גרסאות שאינם תואמות האחת את השנייה. עד התביעה השני, ג'מיל חיזבון העיד בהתחלה כי כאשר התובע קנה את המקרקעין, ביתו כבר היה בנוי על הקרקע, ולעומת זאת – לאחר מכן נשאל אם התובע בנה על המקרקעין שקנה, והשיב: "כן, ברור, הבית נבנה על הקרקע שהוא קנה". גרסה שלישית נמסרה בסמוך לאחר תשובה זו, ולפיה התובע בנה שלוש קומות על יד ביתו הראשון שנהרס ( עמ' 76, שורות 28-35). אף גרסה זו לא ברורה, לא עקבית, סותרת את גרסת מוחמד חיזבון ואינה תואמת את גרסת התובע עצמו לגבי הבנייה, במיוחד כאשר אין איזכור לבנייה של בתים נוספים המשמשים את הילדים של התובע.
מכאן, שעדי התביעה אינם מהימנים, גרסאותיהם כוללות סתירות פנימיות, הם סותרות האחת את השנייה וסותרות את גרסת התובע – ולא ניתן לקבוע כי הוא בנה על המקרקעין כפי שהוא טען או שנעשה שימוש מטעמו ( חקלאי או אחר) בשטח שהוא טוען שרכש מהמנוחה חמידה או מהמנוח ג'לאל ( להבדיל מהשטח של 960 מ"ר שמגיע לו ואשר עליו הוא אכן בנה).
בנוסף, יש לראות שוב את המכתב של עו"ד וקים ( בא כוחו דאז של התובע) למודד סרחאן, מכתב שאליו כבר התייחסנו מעלה, שם מצוין כי המגרש שבו התובע עושה שימוש הינו המגרש שסומן בתשריט כמגרש מספר 1, בשטח של 960 מ"ר ועליו שני מבנים שמשמשים את התובע או משפחתו. אין במכתב כל התייחסות למבנים נוספים שהתובע בנה בשאר השטח של החלקה ( כגון רפת או לול) או לשימושים שהוא עושה בשאר השטח ( כגון טיפול במטעים של עצי פרי) – והמודד סרחאן, בתוכנית החלוקה, הביא לידי ביטוי את המצב בשטח, לפי השימושים בפועל, ושם – התובע מחזיק בשטח של 960 מ"ר ולא בשטח נוסף. כבר ציינתי מעלה שהעובדה שתכנית החלוקה קיבלה תוקף של פסק דין לא מנעה מהתובע את האפשרות להגיש את התביעה הנוכחית, אלא שלתוכנית החלוקה משמעות ראייתית בכל הנוגע לשלילת הטענה העובדתית של התובע לגבי היקף החזקה והשימוש במקרקעין. דחיית טענתו העובדתית בהקשר זה, משליכה כמובן על מהימנות גרסתו באופן כללי.
ואם לא די בכך, אזי שיש לראות שמוחמד מבארכה העיד בחקירה נגדית, כי התובע מחזיק בשטח של 1,000 מ"ר במקרקעין בלבד, שאותם קיבל במסגרת פסק הבוררות. העד מסר עוד כי ביתו הראשון של התובע נהרס, מאחר והוא נבנה ללא רישיון, ולאחר הליך הבוררות הוא בנה שוב את ביתו, כאשר לגבי מיקום הבית העיד כך: "הוא בנה קצת רחוק מהבית הראשון זה שנהרס, ומסביב יש לו סככה ורפת וזה לא יותר מדונם. חצי מהרפת זה גם לא בשטח שלו" ( עמ' 132, שורות 22-24).
לכן, מהראיות שנסקרו מעלה עולה כי התובע לא הצליח להוכיח ברף ההוכחה האזרחי כי הוא מחזיק ועושה שימוש בשטח שמעבר לשטח של 1,000 מ"ר להם הוא זכאי מכוח פסק הבוררות ופסק הדין משנת 2013. בוודאי שלא הוכח כי התובע " נוהג מזה שנים בכל השטח שבמחלוקת מנהג בעלים", כפי שהוא טען, ולא הוכח שהוא בנה על השטח שחורג מהשטח של 1,000 מ"ר. מעבר לכך, אף אם התובע כן עושה שימוש בשטח שמעבר ל-1,000 מ"ר, אזי שלא הוכח שהמדובר דווקא בשטחים שלהם טוען התובע בכתב תביעתו, כלומר – בשטחים השייכים או שהיו שייכים למנוח ג'לאל או למנוחה חמידה. ואם לא די בכך, נדגיש את הברור מאילו, והוא שחזקה ושימוש אינם שווי ערך להוכחת זכויות קנייניות.
מסקנות עד כאן –
אמנם לא ניתן לשלול לחלוטין את גרסת התובע, אך במאזן ההסתברויות האזרחי, והיות ועסקינן בזכויות בעלות במקרקעין רשומים, מצאתי כי אין במסמכים ובראיות שהציג התובע כדי להרים את הנטל לגבי עסקאות המכר הנטענות – והגרסה של ההגנה מסתברת יותר מגרסת התביעה.
שיהוי ונזק ראייתי -
טרם סיום, אתייחס עוד בקצרה לנושא השיהוי, שכן אין ספק שהמדובר בשיהוי מהותי וארוך במיוחד, אשר גרם הלכה למעשה נזק ראייתי רב.
שהרי, התובע מתייחס לשתי עסקאות נטענות בשנים 1985 ו-1987. כבר נכתב כי הוא לא טרח לדווח על העסקאות, לא רשם הערות אזהרה ולא טיפל ברישום במשך כל השנים ( למעט ההערה לגבי אחת העסקאות, שנרשמה 28 שנים לאחר העסקה הנטענת). התובע נשאל בחקירתו מדוע לא העלה את טענותיו אשר עולות בתיק זה במסגרת ההליכים שהתקיימו בפני כב' השופט נאמן בשנת 1994 או בהליך שהתנהל בפני כב' השופט סעב ( במסגרתו ניתן פסק הדין משנת 2013), ותשובתו הייתה: " כי אף אחד לא שאל אותי על האדמה הזאת. אני משתמש בזה 40 שנה ושתלתי בזה עצים ועשיתי הכל" ( עמ' 49, שורות 7-30). תשובה זו אינה מספקת, ויש משמעות לשיהוי הניכר בכל הנוגע לטיפול בזכויות הנטענות.
בנוסף, נזכור כי המנוחה חמידה נפטרה לפני שנים רבות, עו"ד עלי חמוד נפטר בשנת 2001, והמנוח ג'לאל נפטר בשנת 2008. התביעה הנוכחית הוגשה רק בשנת 2014. התובע לא הוכיח כי פנה אל המנוחה חמידה, בעודה בחיים, בדרישה לאכוף את העסקה הנטענת עמה, או כי פנה לעו"ד עלי חמוד לגבי העסקאות כאשר הוא עדיין היה בין החיים. התובע אף נשאל מדוע לא פנה למנוח ג'לאל, לאחר שנפטרו המנוחה חמידה ועו"ד עלי חמוד המנוח – ודרש ממנו שתוסדר העברת המקרקעין, ותשובתו של התובע הייתה שהוא לא רצה לפנות למנוח ג'לאל מאחר ואף אחד לא פנה אליו ישירות - "כי היה לו נציג והוא מכר לכולם" ( עמ' 62, שורות 34-36) - כאשר כוונתו הייתה כי " הנציג" הינו עו"ד עלי חמוד. כשנשאל שוב על ידי בית המשפט מדוע לאחר פטירת עו"ד עלי חמוד לא פנה למנוח ג'לאל בעניין רישום המקרקעין, ענה כך: "כל מה שאני יודע זה שקניתי ושאני יושב על האדמה". (עמ' 63, שורות 1-5). תשובות אלו מתחמקות, כאשר ברור שלאחר פטירת עו"ד עלי חמוד היה על התובע לדרוש את הקרקע ממי שנותר בחיים ואשר לכאורה חתם למולו על ההסכם הנטען. כלומר, לאחר שנפטר עו"ד עלי חמוד, ברור שהיה על התובע לפנות למנוח ג'לאל ( לפחות לגבי העסקה עמו) – אך הוא לא עשה זאת – והסברו לאו הסבר הוא.
משמע, שהתובע שקט על שמריו כ-30 שנים, שני בעלי הדין הרלבנטיים נפטרו, עו"ד עלי חמוד, אשר גם לשיטת התובע היה דמות מפתח בפרשה - נפטר אף הוא, וברור שהעדרם של שלושת המנוחים משליך ישירות על האפשרות להגיע לחקר האמת במקרה הנוכחי. התובע אפילו לא ניסה לספק הסבר מניח את הדעת להשתהותו ( כאשר במקביל הוא מעורב בהליכים משפטיים קנייניים אחרים) – וכל חוסר ראייתי שנגזר מהשיהוי – יפעל לחובת גרסת התביעה ( אשר ממילא לא הוכחה).
בשים לב לאמור – אין צורך להידרש לטענות המשפטיות של הצדדים בסוגית ההתיישנות.
העדים מטעם ההגנה -
מילה אחרונה טרם סיום, תוקדש לעדי ההגנה. אנטואנית איראני ( נתבעת 21), אלמנתו של המנוח פרידון איראני, פרויז בהאז' (נתבע 27), ופרי בהאג' (נתבעת 26) ילדיה של המנוחה נאזק, וכן העדה מלכה איראני, אלמנתו של המנוח סמיח איראני ( נתבע 28 ואחד מיורשי המנוחה חמידה) - טענו כי אינם יודעים פרטים כלשהן על העסקאות הנטענות על ידי התובע. פרויז בהאז' טען כי אינו מכיר את התובע ( עמ' 109) ומלכה איראני טענה כי אף אינה יודעת אם היו למנוחה חמידה ולמנוח ג'לאל קרקעות וכי היא לא הכירה את המנוחה חמידה בחייה. היא גם ציינה כי בעלה, המנוח סמיח, לא מסר לה פרטים על נכסים של משפחתו ( עמ' 119, שורות 1-7). פרי דלאל העידה כי אינה יודעת פרטים על הנכסים ועל המקרקעין של משפחת המנוחה חמידה והמנוח ג'לאל, וכי אינה מכירה את התובע או את עו"ד עלי חמוד ( עמ' 120, שורות 24-26, עמ' 121, שורות 1-4). מכאן, שבעדותם של עדי ההגנה לא היה כדי להוסיף או לגרוע מטענות התובע או מטענות ההגנה.
סוף דבר -
עסקאות המכר בין התובע לבין המנוח ג'לאל והמנוחה חמידה לא הוכחו. לא הוכח שהחתימה המתנוססת על המסמך שאמור להיות למול המנוחה חמידה היא אכן של המנוחה חמידה, והמסמך למול המנוח ג'לאל אינו חתום. לא הוכחה העברת התמורה באופן מספק, לא נרשמו הערות אזהרה במועד, לא הופנו דרישות במועד, לא הוכחה החזקה והשימוש כנטען, התובע הסכים להעברות לצדדים שלישיים ללא עיגון זכויותיו הנטענות – ועוד, והכל כמפורט מעלה. מעבר לכך, על שמה של המנוחה חמידה רשומים עתה רק כ-92 מ"ר ועל שם המנוח ג'לאל לא רשומות זכויות כלל וכלל. התובע לא " התחקה" אחרי ההעברות שבוצעו לגבי השטחים שאולי היו שייכים בזמנו למנוחה חמידה או המנוח ג'לאל, כלומר – לא איתר את הצדדים השלישיים שאליהם עברו המקרקעין שלטענתו הוא רכש לפני 30 שנה ( למרות שהוא היה צריך לעשות כן), ואין בפני טענות ממוקדות לגבי עסקאות נוגדות מאוחרות למול צדדים שלישיים ספציפיים – שניתן לבחון בזיקה להלכות לגבי עסקאות נוגדות. לכן, ממילא לא ניתן להעניק לתובע את הסעדים להם הוא עותר, למרות שהוא הגיש את התביעה כנגד היורשים של שני המנוחים וכנגד כל מי שמופיע בנסח כבעל זיקה זו או אחרת למקרקעין. בנוסף, התובע חזר בו במהלך ניהול התיק מהטענות לגבי השטח שרכש מהמנוח ג'לאל, במובן שטענתו המקורית הייתה שיש " לקחת" שטח זה מהנתבע 5, מוחמד חיזבון ולהעניק אותו לתובע – אך דרישה זו הוסרה מעל הפרק, מה גם שהייתה נדחית ממילא – כיוון שמוחמד חיזבון רכש את השטח הרלבנטי עוד לפני התובע, בעסקה שנגמרה ברישום.
לכן, התוצאה היא שהתביעה נדחית. למען הסר כל ספק – אין באמור כדי לפגוע בזכות הבעלות של התובע לגבי השטח של 960 מ"ר, כפי שעולה מפסק הדין משנת 2013.
לגבי הוצאות המשפט – בחנתי את מידת המעורבות של הצדדים בהליך, את השאלה מי מהם הגיש כתבי הגנה, מי שכר שירותים של עורך דין, בכמה דיונים הופיעו הצדדים או עורכי דינם ( לרבות בישיבות שהתקיימו בפני השופטים שדנו בתיק לפני), ואף בחנתי מי מהצדדים הגיש סיכומים בכתב ואת היקף הסיכומים. מצאתי לפסוק את ההוצאות הבאות בלבד, אותם ישלם התובע, הגם שהמדובר בסכומים מתונים, כדלקמן:
לנתבע 1, באמצעו עו"ד אמיר גאנם – 2,000 ₪ ( כולל מע"מ).
לנתבע 2, באמצעו עו"ד הייתם דאוד – 1,500 ₪ ( כולל מע"מ).
לנתבעים 6-8, באמצעות עו"ד עותמאן סנונו – ( בשים לב למועד התפטרותו) – 5,000 ₪ ( כולל מע"מ).
לנתבעים 11, 13-20, באמצעות עו"ד חוסין עווד – 6,500 ₪ ( כולל מע"מ).
לנתבעת 21, באמצעות עו"ד שאדי בחית – 6,500 ₪ ( כולל מע"מ).
לנתבעים 26-28, באמצעות עו"ד ויטולד איראני – 10,000 ₪ ( כולל מע"מ). בנוסף, אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים 26-28 החזר חלקי של הוצאות המשפט הכרוכות בהגשת חוות הדעת של המומחה מטעמם, בסך של 2,000 ₪ (כולל מע"מ) .
לנתבע 29, באמצעות עו"ד דיאן קשקוש – 10,000 ₪ ( כולל מע"מ).
ליתר הנתבעים, לא אפסוק הוצאות, הגם שחלקם הגישו בעצמם כתבי הגנה או שהתייצבו לאחד מהדיונים – וזאת לפנים משורת הדין מבחינתו של התובע.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
זכות ערעור כחוק.
בהתאם לתוצאה – יש למחוק את הערת האזהרה שרשומה לטובת התובע מיום 7.4.2013 בהתאם לשטר 16598/0001. למקרה שהתובע יבקש לערער על פסק דין זה – אני מורה כבר עכשיו כי הערת האזהרה כאמור תימחק לא לפני יום 1.11.2018, על מנת לאפשר לתובע להגיש ערעור בהתאם למועדים בחוק ( בשים לב לפגרות) ולמנוע בקשות לעיכוב ביצוע. אני מודעת לכך כי המדובר בעיכוב משמעותי, כאשר אף לא ברור אם בכלל יתבקש העיכוב, אלא שההערה רשומה כבר חמש שנים ו"תחכה" עוד כמה חודשים. כמובן, שככל שהתובע יחליט שלא להגיש ערעור – עליו להודיע על כך בהקדם האפשרי לעו"ד איראני, והלה יפעל למחיקת ההערה. בנוסף, ככל שמי מהצדדים מעוניין להגיש הסתייגות מקביעה זו לגבי עיכוב מחיקת ההערה – הוא יוכל לעשות כן והבקשה תובא בפני.

ניתן היום, ג' אב תשע"ח, 15 יולי 2018, בהעדר הצדדים.