הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 47154-06-14

בקשה מס' 107

בפני
כבוד ה שופט חננאל שרעבי

המבקשים (התובעים)

  1. יוסף עשור ת.ז. XXXXXX037
  2. אלי אלקיים ת.ז. XXXXXX620 (ניתן פסק דין)
  3. אפרים בבני ת.ז. XXXXXX835
  4. סבח לוי ת.ז. XXXXXX746
  5. שמשון אברמוב ת.ז. XXXXXX491
  6. אפומדו סימנטוב ת.ז. XXXXXX503 (ניתן פסק דין)
  7. אלי ראובן ת.ז. XXXXXX620
  8. ניסים זליאט ת.ז. XXXXXX851
  9. דוד הורנס ת.ז. XXXXXX131
  10. אליס אברגיל ת.ז. XXXXXX237
  11. מרים דוד ת.ז. XXXXXX577
  12. לילך דוד ת.ז. XXXXXX753
  13. יחיאל ויקטור שושן ת.ז. XXXXXX414
  14. ג'וליה אליהו עובדיה ת.ז. XXXXXX188
  15. יחזקאל עובדיה ת.ז. XXXXXX066
  16. מאיר יחזקאל ת.ז. XXXXXX981
  17. נשמיה ברזני ת.ז. XXXXXX626 (התביעה נמחקה)
  18. דאוד בגין ת.ז. XXXXXX906

ע"י ב"כ עו"ד ארי אליעז

נגד

המשיבות (הנתבע ות) 1. י.ו. טירת כרמל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יעקב לאופר
2. עיריית טירת הכרמל
ע"י ב"כ משרד עו" ד אילן שרקון
3. רשות מקרקעי ישראל
ע"י פרקליטות אזרחית מחוז חיפה

החלטה

1. עסקינן בבקשה לצרף את המשיבות 2-3 כנתבעות לתובענה הנדונה, וזאת לאחר מחיקתן מכתב התביעה, בו נכללו מלכתחילה כנתבעות.
המשיבות 2-3 נמחקו מכתב התביעה ביום 29.3.2018 לבקשת ב"כ המבקשים שציין כדלקמן:
"הגעתי להבנות עם הנתבעות 1 ו-2 (רמ"י ועיריית טירת הכרמל), על מחיקת התביעה נגדם ללא צו להוצאות" (פרו' ישיבת יום 29.3.2018 עמ' 944 שו' 13-14).
ב"כ המשיבות 2-3 אישרו את האמור (אותו פרוטוקול עמ' 945 שו' 2).
לאור האמור במהלך ישיבת יום 29.3.2018 ובמעמד הצדדים נתתי פסק דין בהתייחס למשיבות 2-3, בו הוריתי על מחיקתן מכתב התביעה.

רקע בזעיר אנפין
2. המבקשים מחזיקים בחנויות המצויות במרכז העיר טירת הכרמל במתחם הידוע בשם "גן אלי כהן" (להלן: "מתחם אלי כהן").
3. בשנת 2012 פרסמה רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י"), המשיבה 3, מכרז (מספרו – חי/103/2012) לפיתוח תא שטח של 29,236 מ"ר, המצוי במרכז העיר טירת הכרמל, הוא מתחם אלי כהן (להלן: "המכרז").
כותרת המכרז הייתה כדלקמן:
"הזמנה לקבלת הצעות לחכירת מגרשים למגורים (סה"כ 113 יח"ד משולב עם מסחר) ולביצוע פינויים בשכונת אלי כהן – בטירת הכרמל".
הצעתה של המשיבה 1 הייתה ההצעה היחידה שהוגשה לרמ"י, ותמורת הזכות לפתח את הקרקע, על פי חוזה הפיתוח שנכרת, שילמה המשיבה 1 לר מ"י סך 730,000 ₪.
בתאריך 7.4.2013 נכרת הסכם פיתוח בין רמ"י למשיבה 1 (להלן: " הסכם הפיתוח").
4. בעקבות הזכייה במכרז וכריתת הסכם הפיתוח, המשיבה 1 הוסמכה לפעול לפינוי האנשים שהחזיקו במקרקעין, ובמסגרת זו הוסמכה להעלות כל טענה שרשות הפיתוח (המשיבה 3) או עיריית טירת הכרמל (המשיבה 2) היו רשאיות להעלות כנגד המחזיקים בקרקע.
5. במצב דברים זה הוגשו על ידי המבקשים והמשיבה 1 שתי תובענות שהתבררו במקביל.
תביעה ראשונה – תביעתה של המשיבה 1 נגד המחזיקים בחנויות במתחם אלי כהן, ובכללם המבקשים דנן. התביעה הוגשה בחודש דצמבר 2013 בבית משפט השלום בחדרה (תא"ק (חד') 4199-12-13) והתנהלה בפני כב' השופטת קרן אניספלד (להלן: "התביעה הראשונה").
תביעה שניה – התביעה דנן שהוגשה במקור (ותוקנה בהמשך) בחודש יוני 2014, תביעתם של המבקשים נגד המשיבות, לפיצויים בגין פינויים מהמקרקעין במתחם אלי כהן. במסגרת התביעה השניה טענו המבקשים, כי בעקבות פינויים מהמקרקעין האמורים , על המשיבות מוטלת החובה לפצותם בפיצוי שהוא "חנות תמורת חנות" או שוויה הכספי. לטענת המבקשים מקור זכותם לפיצוי כאמור נובע מהוראות המכרז, הסכם הפיתוח ותוכנית בנין עיר (להלן: "התב"ע") הקיימת, שהסדירה את הבניה במתחם אלי כהן (להלן: "התביעה השניה").
6. יודגש כי את טענתם בתביעה השניה לענין מקור זכותם לפיצוי (הוראות המכרז, הסכם הפיתוח והתב"ע) העלו המבקשים כטענת הגנה מרכזית בתביעה הראשונה. הפועל היוצא של טענה זאת הוא, שהמשיבה 1 אינה רשאית או אינה יכולה לפנות המבקשים מן המקרקעין במתחם אלי כהן טרם פיצויים בהתאם.
7. בית משפט קמא בתביעה הראשונה קיבל את טענת המבקשים הנדונה, וקבע בפסק דינו מיום 24.2.2018 כי מקור זכותם של המבקשים לפיצוי בגין פינויים מהמקרקעין במתחם אלי כהן נובע מהוראות המכרז, הסכם הפיתוח והתב"ע, אותם כינה "השילוש הקדוש" (להלן: "השילוש הקדוש"). לכן דחה את תביעת הפינוי שהגישה המשיבה 1 (התובעת שם) נגד המבקשים (ומחזיקים נוספים במקרקעין) והפנה את הצדדים לניהול משא ומתן והגעה להסכמות לענין פיצוי המבקשים בגין התפנותם מהמקרקעין במתחם אלי כהן. ודוק - בית משפט קמא קבע בפסק דינו בתביעה הראשונה, כי תנאי לפינויים של המבקשים מהמקרקעין במתחם אלי כהן הינו פיצוי להנחת דעתם של המבקשים, שמקורו ב"שילוש הקדוש".
עוד קבע בית משפט קמא בתביעה הראשונה, כי מסמכי "השילוש הקדוש" הטילו על המשיבה 1, ועליה בלבד, את פיצוי המבקשים בגין פינויים מהמקרקעין במתחם אלי כהן.
8. על פסק דין זה בתביעה הראשונה הגישה המשיבה 1 ערעור לבית משפט זה (ע"א 20441-04-18), שנדון בפני כבוד השופטים יצחק כהן, אמיר טובי ואייל באומגרט (להלן: "הערעור").
9. ביום 24.7.2019 ניתן פסק דין בערעור, אשר קיבל למעשה את הערעור וביטל את קביעת בית משפט קמא בפסק דינו בתביעה הראשונה, כי מסמכי "השילוש הקדוש" (המכרז, הסכם הפיתוח והתב"ע) מהווים את מקור הפיצוי למבקשים בגין פינויים מהמקרקעין. ערכאת הערעור הוסיפה וקבעה, כי הזכות לפיצוי נגזרת מן הזכות הספציפית שהיתה לכל משיב/מחזיק ערב הפינוי.
הפועל היוצא הוא – בוטלה קביעת בית משפט קמא בפסק דינו בתביעה הראשונה (תביעת הפינוי שהגישה המשיבה 1) בדבר התנאת הפינוי בפיצוי המבקשים, וניתן על ידי ערכאת הערעור במסגרת פסק דינה, צו לפינוי המבקשים מן המקרקעין במתחם אלי כהן עד ליום 31.10.2019. זאת תוך הבהרה והדגשה כי פינויים לא יגרע מטענותיהם "לעניין זכותם לקבל פיצויים עבור המקרקעין שיפונו, ככל שמגיעים להם פיצויי כלשהם (בעין או בכסף)" - (ציטוט מסעיף ג' בעמוד 27 לפסק הדין בערעור).
ודוק – ערכאת הערעור בפסק דינה לא ביטלה את קביעת בית משפט קמא בתביעה הראשונה כי מסמכי "השילוש הקדוש" הטילו את חובת פיצוי המבקשים על המשיבה 1, ועליה בלבד. ההיפך , ערכאת הערעור הסכימה עם קביעה זאת (סעיפים 44 ו-48 לפסק הדין בערעור שעל אודותי הם אעמוד גם להלן).
על פסק דינה של ערכאת הערעור בתביעה הראשונה הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 6486/19) שנדחתה ביום 5.10.2019. היינו פסק דינה של ערכאת הערעור הפך חלוט .

נימוקי הבקשה
10. המשיבות 2-3 הן בעלות דין נדרשות בכדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע בשלמות וביעילות בכל השאלות הכרוכות בתובענה, כלשונה של תקנה 39 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").
11. מחיקתן של משיבות 2-3 קודם לכן מכתב התביעה, אינה צריכה להשפיע על ההחלטה בנדון.
12. השבתן של משיבות 2-3 כעת לכתב התביעה כנתבעות נדרשת לנוכח פסק ה דין בערעור, המאפשר את פינוי המבקשים ללא תנאי מוקדם של פיצוי ראוי, כהכרעת בית המשפט קמא בתביעה הראשונה .
במצב דברים כזה, למבקשות עילות תביעה נגד המשיבות 2-3 כמפורט בכתב התביעה.
13. למשיבות 2-3 לא נגרם ולא ייגרם כל נזק דיוני עם השבתן כעת כנתבעות לכתב התביעה, שכן עם מחיקתן לא היתה כל התקדמות בשמיעת ראיות בתובענה, וכל ישיבות ההוכחות שכבר התקיימו היו במעמדן כנתבעות.
14. להשלמת התמונה אציין כי ביום 24.11.19 נתתי החלטה בבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת השתק פלוגתא שהגישה המשיבה 1 נגד המבקשים. במסגרת החלטתי קיבלתי הבקשה בחלקה תוך שציינתי כי קיים השתק פלוגתא בכל הקשור לטענת המבקשים כי מסמכי "השילוש הקדוש" מהווים את מקור הזכות לפיצוי המבקשים בגין פינויים מהמקרקעין במתחם אלי כהן. יחד עם זאת קבעתי כי התביעה תמשיך להתברר לגופה בשתי עילות נוספות אשר הן: פיצוי מכח עילת עשיית עושר ופיצוי מכח החזקה רבת שנים הנובעת מהיותם של המבקשים ברי רשות במקרקעין. במקרה כזה הפיצוי יהיה בהתאם לנתוניו האישיים של כל משיב (כקביעת ערכאת הערעור בסעיפים 44 ו-48 לפסק דינה) , למרות שיוכלו להגיש את תביעתם במאוחד.

תגובת המשיבה 2 לבקשה
15. המשיבה 2 הגיבה לבקשה והתנגדה לה מנימוקים כדלקמן:
א. ערכאת הערעור בפסק דינה לא שינתה את קביעת בית משפט קמא בתביעה הראשונה, כי מסמכי "השילוש הקדוש" הטילו את חובת הפיצוי של המבקשים (ככל שקיימת) על המשיבה 1 בלבד. מכאן כי על המשיבה 2 אין, ולא מוטלת כל חובה, לפיצוי המבקשים בגין פינויים מהמהקרקעין. די בכך בכדי לדחות הבקשה, שכן המשיבה 2 אינה צד רלוונטי או דרוש לתובענה הנדונה גם היום, לאחר מתן פסק הדין בערעור.
ב. בכל מקרה עילת התביעה העיקרית של המבקשים, כי מסמכי "השילוש הקדוש" מהווים את מקור זכות הפיצוי למבקשים, נדחתה על ידי ערכאת הערעור בפסק הדין בערעור, ובכך למעשה נחסמה דרכם של התובעים לתבוע פיצוי מכח עילה זאת מחמת השתק פלוגתא בשאלה זאת.
אמנם למבקשים אפשרות על-פי פסק דין בערעור לתבוע פיצוי בעילה מתאימה אחרת הנובעת מהיותם ברי רשות במקרקעין והחזקתם רבת השנים בה, בהתאם לנתוניהם האישיים (משך החזקתו של כל מבקש במקרקעין, השקעתו בהם וכד'). יחד עם זאת עילה זאת לפיצוי אינה רלוונטית למשיבה 2 אלא למשיבה 1, לאור העובדה כי מסמכי "השילוש הקדוש", מטילים עליה בלבד את חובת הפיצוי של ה מבקשים ככל שתוכח העילה המתאימה, כקביעת בית משפט קמא בתביעה הראשונה שאושרה על ידי ערכאת הערעור.
ג. בקשת מחיקת התביעה נגד המשיבות 2-3 נעשתה בישיבת יום 29.3.2018, כשפסק הדין של הערכאה קמא בתביעה הראשונה טרם היה חלוט. מכאן כי המבקשים ידעו ו/או צריכים היו לדעת כי פסק הדין קמא יכול להיהפך בערכאת הערעור. היינו בעת בקשת המחיקה כאמור המבקשים לקחו בחשבון אפשרות כזאת. לכן לא צריך לאפשר להם כעת להחזיר את המשיבה 2 חזרה לתובענה זאת כנתבעת.

תגובת המשיבה 3 לבקשה
16. נימוקי המשיבה 3 דומים לאלה של המשיבה 2, ונתמצתם בקצרה כדלקמן :
א. התביעה נגד המשיבות 2-3 נמחקה בשעתו לנוכח ממצאי בית משפט קמא בתביעה הראשונה, כי מסמכי "השילוש הקדוש" הטילו את חובת הפיצוי למשיבים על המשיבה 1 בלבד. קביעה זאת לא השתנתה על ידי ערכאת הערעור בפסק דינה בערעור, ולכן נותרה הקביעה כי חובת הפיצוי למשיבים, ככל שתוכח, תוטל בכל מקרה על המשיבה 1 בלבד ולא על המשיבה 3. מכאן כי אין טעם או מקום להחזיר את המשיבה 3 כנתבעת לתובענה הנדונה.
ב. בכל מקרה אין להיעתר בחיוב לבקשה לנוכח "הזיגזג" בהתנהלות המבקשים, שעה שידעו עת ביקשו את מחיקת המשיבים 2-3 מכתב התביעה, כי פסק הדין בתב יעה הראשונה אינו חלוט ויכול להתהפך בערעור.
ג. חיזוק למסקנה כי אין מקום להשיב את המשיבה 3 לתובענה דנן כנתבעת, נובעת מהשתק הפלוגתא הקיים בטענתם המרכזית של המבקשים, כמפורט בסעיף 15(ב) לעיל.

תשובת המבקשים לתגובות המשיבות 2-3
17. תשובת המבקשים ניתנה אמנם רק לתגובת המשיבה 3. יחד עם זאת, היות ותוכן תגובותיהן של משיבות 2-3 לבקשה דומה, ניתן לראות בתשובת המבקשים לתגובת המשיבה 3, כמתייחסת גם לתגובת המשיבה 2.
תמצית התשובה היא כדלקמן:
א. הכרעתה של ערכאת הערעור כי מסמכי "השילוש הקדוש" אינם מהווים מקור הפיצוי ו/או כי חובת פיצוי המשיבים בגין פינויים מהמקרקעין מוטלת על המשיבה 1 בלבד אינה מהווה השתק פלוגתא ביחסים של המבקשים עם המשיבות 2-3 שכן לא היו צד לתביעה הראשונה. לכן אין בפסק דינה של הערכאה קמא בתביעה הראשונה ו/או בפסק דינה של ערכאת הערעור בכדי לפטור את המשיבות 2-3 מאחריותן הנטענת לפיצוי המבקשים.
ב. בכל מקרה הכרעת ערכאת הערעור בנדון אינה מהווה השתק פלוגתא אף ביחסי המבקשים והמשיבה 1 . בנדון חזרו המבקשים על עיקרי טענותיהם שטענו בבקשה לסילוק על הסף שהגישה כנגדם המשיבה 1. לא ראיתי לחזור ולפרט טענ ות אלה כאן לנוכח דחיית ן בהחלטתי מיום 24.11.19 בבקשה לסילוק על הסף. שם קבעתי כי חל השתק פלוגתא ביחסי המבקשים והמשיבה 1 בשאלה אם מסמכי "השילוש הקדוש" מהווים מקור זכות לפיצוי המבקשים , לנוכח הכרעת ערכאת הערעור, שהשיבה בשלילה לשאלה זאת.
ג. באשר ל"זיגזוג" הנטען ביחסי המבקשים והמשיבות 2-3 שבא לידי ביטוי במחיקת ן מכתב התביעה ביום 29.3.2018 לפי בקשת המבקשים שכעת מבקשים להחזירן כנתבעות שוב – אין בכך בכדי למנוע את החזרתן של המשיבות 2-3 כנתבעות בתו בענה זאת. אין בתקנות כל הוראה ה אוסרת או מונעת החזרת נתבע שנמחק כנתבע שוב, ככל שנוכחותו נדרשת להמשך ניהול התביעה ביעילות ובשלמות בכל השאלות המתעוררות במסגרת התובענה.
ד. דחיית הבקשה תגרום למבקשים להגיש תביעה חדשה נפרדת נגד המשיבות 2-3, דבר שיגרום לבזבוז זמן שיפוטי וכספי ציבור.

דיון והכרעה
18. לאחר עיון בבקשה, בתגובות ובתשובות שוכנעתי לדחות הבקשה, כפי שאפרט להלן .
19. שוכנעתי כי המשיבות 2-3 צודקות בטענתן כי הסיבה שהמבקשים ביקשו למוחקן מכתב התביעה בישיבת יום 29.3.2018 נותרה על כנה. לכן אין הצדקה להחזירן כיום לכתב התביעה כנתבעות.
נזכיר כי בישיבת יום 29.3.18 ביקש ב"כ המבקשים את מחיקתן של המשיבות 2-3 כנתבעות מ כתב התביעה. ב"כ המבקשים לא פירט הטעם לבקשת המחיקה, שהיתה מוסכמת על ב"כ המשיבות 2-3. את הטעם גילו לנו המשיבות 2-3 בתגובתן לבקשה והוא, לנוכח קביעת בית משפט קמא בתביעה הראשונה, כי מסמכי "השילוש הקדוש" , מעבר להיותם מקור הזכות לפיצוי למבקשים , הטילו את חובת הפיצוי למשיבים על המשיבה 1 בלבד. המבקשים סמכו על קביע ה זאת של בית משפט קמא, בחרו שלא להמשיך בתביעה נגד המשיבות 2-3 וביקשו את מחיקתן (בקשה שנעתרה לאור ההסכמה שהיתה בין הצדדים לה).
משזה הטעם למחיקתן של המשיבות 2-3 מכתב התביעה, אין מקום כיום, לאחר הכרעת ערכאת הערעור בערעור, להחז ירן לכתב התביעה כנתבעות שכן טעם זה לא השתנה. אמנם ערכאת הערעור הפכה את קביעת בית משפט קמא בפסק דינו בתביעה הראשונה כי מסמכי "השילוש הקדוש" מהווים את מקור הפיצוי למבקשים אך הותיר ה על כנה את קביעת בית משפט קמא כי מסמכי "השילוש הקדוש", במסגרתם קיבלה המשיבה 1 הנחה משמעותית, הטילו את חובת הפיצוי על שכמה של המשיבה 1 בלבד.
בנדון נפנה לסעיף 44 לפסק הדין בערעור, הקובע כדלקמן:
"מסכים אני עם בית המשפט קמא, שמסמכי המכרז והסכם הפיתוח הטילו על המערערת (המשיבה 1 – ח"ש) להסדיר את נושא הפיצויים לאנשים שיש לפנות מהקרקע נשוא התב"ע. כמו כן מוכן אני להניח, שבשל כך שהיה ידוע, שבקרקע מצויות חנויות המוחזקות על ידי אנשים שונים שיהיה צורך לפנות, והקשיים שהצדדים צפו בקשר לפינוי הקרקע, הנושא קיבל אף ביטוי בתמורה שהמערערת נדרשה לשלם עבור הזכויות שקיבלה. ואולם, המסמכים האמורים (מסמכי "השילוש הקדוש" – ח"ש) נועדו להסדיר את מערכת היחסים שבין המערערת מן הצד האחד ורשות מקרקעי ישראל מן הצד השני, ולקבוע, שהמערערת תהיה זו שתטפל בפינוי המחזיקים בחנויות המצויות בקרקע והיא תהיה זו שאף תישא בתשלום הפיצויים למפונים..." .
כן נפנה לסעיף 48 לפסק הדין בערעור, המציין כי:
"כיוון שהחזקת המשיבים בחנויות הבנויות במתחם התב"ע הייתה גלויה וידועה, לאורך תקופה ארוכה, הן לרשות המקומית והן לרשות מקרקעי ישראל, שכל אחת מהן הייתה בתורה בעלת הקרקע, ולאור העובדה שאין בידי המשיבים חוזה פורמלי המסדיר את החזקתם בקרקע, המרב שניתן להניח הוא, שחלק מהמשיבים מחזיקים בקרקע מכוח "זכות רשות מכללא", שהם או מורישיהם קיבלו לפני שנים רבות (ונזכור, שבדרך כלל זכות הרשות היא זכות אישית). מזכות זו נגזרת אפוא הזכות לקבל פיצויים, שהחובה לשלמם הוטלה במסמכי המכרז והסכם הפיתוח על המערערת (ההדגשה שלי – ח"ש).
באשר למהות הפיצוי (פיצוי בכסף או פיצוי בעין) או שוויו של הפיצוי, הרי שאלה הם דברים שיש לבררם באופן נפרד מול כל אדם הטוען לזכות לפיצוי, תוך בחינת הנתונים האישיים הכרוכים בכך, כגון, השטח המחוזק , תקופת ההחזקה, שווי ההשקעות שהמחזיק השקיע בקרקע, ועוד. מכל מקום, אין לדעתי מקום לקבל טענת המשיבים ולקבוע כלל גורף, לפיו המשיבים זכאים לקבל פיצוי של "חנות תמורת חנות.
היינו – המשיבה 1 קיבלה לכאורה הנחה משמעותית ברכישת הזכויות הנובעות ממסמכי "השילוש הקדוש", לנוכח הוצאות הפינוי הצפויות של המבקשים (ויתר המחזיקים במקרקעין הנדונים), שבכללן תשלום פיצויים למבקשים שיתבעו בעילה מתאימה, בהתאם לנתוניהם האישיים.
יודגש, כעולה מהבקשה לסילוק על הסף שהגישה בתובענה זאת, המשיבה 1 לא התכחשה לזכותם של המבקשים לתבוע פיצוי בגין פינויים מהמקרקעין במתחם אלי כהן ולחובתה לפצותם אף לאחר הכרעת ערכאת הערעור בפסק דינה , ובלבד שהמבקשים יעשו כן בעילה מתאימה בהתאם לנתוניהם האישיים (שנות החזקתם במקרקעין, השקעותיהם בה וכיו"ב) , כפי שאף נקבע בסעיפים 44 ו- 48 לפסק הדין בערעור המצוטט ים לעיל.
בהינתן כל אלה שוכנעתי מטענתן של המשיבות 2-3, כי לאור העובדה שהטעם שהוביל למחיקתן מכתב התביעה נותר על כנו אף לאחר פסק הדין בערעור, אין מקום או סיבה להחזירן כנתבעות פעם נוספת כיום .
20. למעשה זה הטעם האחד והיחיד ששכנע אותי לדחות הבקשה. יתר טענות המשיבות 2-3 לא היה בכוחן לשכנע ש לא להחזירן כנתבעות, ככל שהייתי סבור כי הן נתבעות נדרשות בכדי להכריע ביעילות ובשלמות בשאלות הכרוכות בתובענה (סעיף 24 לתקנות).
כך לטענת ה"זיגזג", למחיקה תחילה ולאחר מכן בקשה לצרפן כנתבעות. על כך היתה יכולה לחפ ות פסיקת הוצאות בהתאם לחובת המבקשים.
כך גם לטענת השתק הפלוגתא, שאפילו חל ביחסי המבקשים והמשיבות 2-3 (וראו טענות המשיבה 3 בתגובתה לשאלה זאת בסעיף 5 לתגובתה), אין בכוחה, כך בהתאם להחלטתי מיום 24.11.19 בבקשה לסילוק על הסף שהגישה המשיבה 1, לסלק התביעה כולה על הסף, אלא עדיין נותר לברר בה העילות הנוספות לגופן (עשיית עושר והחזקתם רבת השנים של המבקשים במקרקעין מכח היותם ברי רשות).

סוף דבר
21. לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית הבקשה לצרף את המשיבות 2-3 כנתבעות בתובענה הנדונה.
22. המבקשים, יחד ולחוד, יישאו בהוצאות הבקשה ובשכר טרחת בא כוחם של כל אחת מן המשיבות 2-3, בסכום כולל של 3000 ₪ לכל אחת מהן. סכום זה ישולם תוך 30 ימים מיום מתן החלטה זאת, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן החלטה זאת ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תעביר החלטה זאת לצדדים.

ניתנה היום, ד' כסלו תש"פ, 02 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.