הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 46759-03-16

בפני
כבוד ה שופט נאסר ג'השאן

התובעים

  1. נהלה אברהים מחולי נסרה
  2. מרים שחאדה
  3. חנה מטר
  4. זאדה מטר
  5. לילה חליס
  6. עזבון המנוחה נהאיח בולוס
  7. זכי בולוס
  8. מאלכ בולוס
  9. היפא אלפאר
  10. ניקולא בולוס
  11. עזבון המנוחה בסמא מטר
  12. עזת פרח
  13. אליאס פרח
  14. יעקב פרח
  15. חאזן מועזז
  16. מונתא יעקב
  17. סלוא שלח
  18. חליל פרח
  19. אינסאף חורי
  20. עפאף חורי
  21. עזבון המנוח גוזיף עקוב
  22. נאדרה יעקב
  23. עזבון המנוחה מרגרט אברהים
  24. שפיק מתא
  25. סאמיה אחמד
  26. גיהאד מתא
  27. עבדו מתא

נגד

הנתבעת

מדינת ישראל

החלטה

  1. לפניי בקשת הנתבעת – מדינת ישראל, להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת הת יישנותה.
  2. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת העלתה היא שלוש טענות המצדיקות, לשיטתה, סילוק התביעה על הסף – הראשונה הי א, כי התביעה התיישנה, השנייה שכתב התביעה אינו מקים עילה מאחר והמקרקעין לא זוהו והטענה השלישית נוגעת להעדר יריבות בין התובעים לבין הנתבעת בשל העדר צווי ירושה.

3. ביום 2.11.2017 התקיימה ישיבת קדם משפט בפניי. הנתבעת חזרה על טענותיה ועתרה לסלק את התביעה על הסף. לאחר ששמעתי טענות הצדדים קבעתי כי תחילה תידון טענת ההתיישנות וככל שתתקבל תידחה התביעה. עוד קבעתי כי לאור מהות הטענות האחרות שהעלתה הנתבעת, ככל שתידחה טענת ההתיישנות, תינתן לתובעים רשות להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה וככל שיהיה צורך אדרש ליתר טענות הנתבעת.

כתב התביעה:

4. ביום 21.03.2016 הגישו התובעים כתב תביעתם באמצעות מערכת "נט המשפט". בכתב תביעתם עתרו התובעים- יורשי יורשיו של המנוח איוב אברהים סעיד ז"ל (להלן : "המנוח איוב"), לשחרר את התמורה בגין חלקות שהיו בבעלות המנוח איוב ז"ל אשר הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בהתאם לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 ולשלם לתובעים פיצויים בהתאם לנוהל רשות מקרקעי ישראל הידוע כנוהל 3.3.5 ( להלן: "הנוהל") בגין מקרקעין שפורטו בסעיף 8 לכתב התביעה.

5. התביעה, בקליפת האגוז, עניינה בפיצויים המגיעים על פי הנטען למנוח איוב בגין רכישת מקרקעין בשטח הכפר בירווה, הידועים כחלקות 179 ו-181 בגוש 2 ( להלן: "המקרקעין"), אשר נרכשו בהתאם לחוק רכישת מקרקעים ( אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953 (להלן: "חר"מ"). בכתב התביעה טענו התובעים (יורשי יורשיו של המנוח איוב), כי המנוח איוב נפטר בשנת 1945 בכפר יאסיף ו יורשותיו הן בנותיו הילאני סעיד ז"ל ונג'לא סעיד ז"ל. נטען כי המנוח איוב ובנותיו מעולם לא עזבו את כפר יאסיף ועל כן חרף הכרזת אדמות הכפר ברווה כנכסי נפקדים, מאחר והמנוח לא היה נפקד זכאים היורשים – התובעים לקבל פיצויים לפני הנוהל.

6. ביום 27.08.2017 הורה בית המשפט על איחוד שני התיקים שבכותרת וזאת משום ששתי התביעות עוסקות בפיצויים בגין הפקעת החלקות של המנוח איוב. בכתב התביעה מושא תיק מס' 38008-03-16 (להלן : "התביעה המקבילה") עותר ג'ורג' עיסא אברהים – נכדו של המנוח איוב ויורש אחד מיורשיו לפסוק לו פיצוי חלקי ב בגין החלקות. על כן בשתי התובענות עותרים התובעים לתשלום פיצויים בגין רכישת החלקים של המנוח איוב לפי חר"מ.

7. להשלמת התמונה, ולאור צו הירושה שצורף לכתב התביעה המקבילה, ממנו עולה כי הילאוני ונג'לא אינן יורשות של המנוח איוב (אביהן), ביקש בית המשפט הבהרת התובעים, ובהתאם ביום 29.11.2017 הוגשה הבהרה אליה צורף צו ירושה מתוקן ממנו עולה כי יורשיו של המנוח איוב הם בנו המנוח עיסא ושתי בנותיו המנוחות הילאני ונג'לה (כפי שטענו התובעים בתביעה שלפניי).

טענות הצדדים בעניין סילוק התביעה על הסף מחמת ההתיישנות:

8. אין מחלוקת בין הצדדים כי התביעה "הוגשה מרחוק" באמצעות "נט המשפט" ועל-פי רישומי תוכנת "נט המשפט" "נקלטה" התביעה במערכת ביום 21.3.2016 בשעה 17:27 .

9. בבקשה שלפניי, עותרת הנתבעת לדחיית התביעה מושא ת"א 46759-03-16 על הסף מחמת התיישנותה, זאת משום שהתביעה הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות ואף לאחר תום תקופת המעבר בת שלוש שנים שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט העליון בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (21.03.2013) ( להלן: "הלכת ארידור") ואשר מסתיימת ביום 21.3.2016.

10. הנתבעת טוענת כי בהלכת ארידור נקבע כי תביעות לפיצויי הפקעה נתונות להתיישנות, ויש לראותן כתביעות כספיות שתקופת ההתיישנות שלהן חולפות כעבור 7 שנים ממועד תפיסת החזקה במקרקעין בידי הרשות המפקיעה. עם זאת, בשל חדשנותה של ההלכה, נקבעה תקופת מעבר בת 3 שנים, במהלכה לא יוכלו הרשויות המפקיעות להעלות טענת התיישנות כנגד תביעות לפיצויי הפקעה. הלכת ארידור ניתנה ביום 23.3.2013 ועל כן תקופה המעבר הנ"ל חלפה והסתיימה ביום 21.03.2016.

11. ומדוע טוענת הנתבעת כי התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת המעבר אם התביעה הוגשה ביום 21.3.2016? הנתבעת מתמקדת בשעת ההגשה ( 17:27). הנתבעת טוענת כי מאחר והתביעה הוגשה לאחר השעה 17:00 הרי הוגשה לאחר תקופת המעבר ודין התביעה להידחות מפאת התיישנותה. טיעון זה מב ססת הנתבעת על הוראות תקנה 497 ג לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), אשר קובעת כי כתב בי דין שנשלח באמצעי אלקטרוני "אחרי השעה 17:00 בימים א'-ה'... יראו אותו כאילו נשלח ביום החול שלאחריו". מכאן טוענת הנתבעת כי יש לראות את התביעה , שהוגשה באיחור של 27 דקות, כאילו הוגשה ביום 22.3 .2016 (ראו הנטען בסעיף 20 ואילך לכתב ההגנה).

12. הנתבעת עוד טוענת (בהשלמת טיעון שהוגש בהתאם להחלטה מיום 2.11.2017) כי במקרה דנן אין סתירה בין תקנה 497 ג(ו) לבין חוק הפרשנות אשר מגדיר " יום" כתקופה מחצות הלילה עד חצות הלילה שלאחריו. שכן סעיף 1 לחוק הפרשנות מחריג את הוראותיו כל אימת שיש הוראה אחרת. תקנה 497 ג(ו) קובעת כלל ספציפי וברור, ומהווה חריג לכללים הקבועים בחוק הפרשנות, וזאת גם בהנחה, כנטען על-ידי התובעים, כי יש בחוק הפרשנות משום פרשנות למונח " יום".

13. הנתבעת הפנתה להחלטה שניתנה על- ידי בית המשפט המחוזי בתל- אביב בת"א (ת"א) 19559-10-16 ע' א' נ' מדינת ישראל (19.10.2017) שקיבל טענה דומה בתביעת נזקי גוף כאשר נקבע , כי הגשת תביעה באמצעי אלקטרוני לאחר השעה 17:00 (שם הוגשה התביעה בשעה 19:08) תיחשב, לעניין חוק ההתיישנות, כתביעה שהוגשה "ביום החול שלאחריו".

14. אף התובעים הגישו השלמת טיעון . התובעים עתרו לדחיית הבקשה. במסגרת הודעתם שהוגשה ביום 12.11.2017 טוענים התובעים כי מחיקת א דחיית תביעה על הסף מכוח תקנות 100 ו-101 לתקנות, הנו צעד קיצוני דרסטי ומחייב נקיטה במשנה זהירות במיוחד כאשר מדובר בסילוק מחמת התיישנות אגב פגיעה בזכות הקניין שיש לתובעים .

15. התובעים הוסיפו כי תביעה לפיצויים בעקבות הקניית הזכויות לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, כאשר הבעלים של הזכות אינו בבחינת נפקד, אינה מתיישנת על-פי המבחנים שנקבעו בדנ"א ארידור, שכן בהפקעה מסוג זה, האפוטרופוס לנכסי נפקדים מחזיק בתמורת הזכויות מטעם אותו האדם, "בנאמנות", למקרה בו יוכח כי הבעלים אינו נפקד או זכאי לתעודת שחרור. בענייננו הזכויות עברו לרשות לפיתוח, על כן, האפוטרופוס לנכסי נפקדים חייב להחזיר את תמורתם. בהקשר זה טוענים התובעים כי הרשות משמשת נאמן הציבור ומחזיקה בכספי הפיצויים להם זכאי האזרח בנאמנות, והוראות ההתיישנות אינן חלות מתוקף יחסי הנאמנות, בשל ההקניה הלא חוקית ובוודאי שלא בעטיה של הקניה אשר בוצעה עקב טעות או מרמה.

16. עוד טוענים התובעים, כי קיומה של הסמכות לבצע הקנייה בטענה שמדובר בנכס נפקד מותנית בתשלום פיצויים, כאשר יוכח שבעל הזכויות אינו נפקד ללא קשר למימד הזמן. אי תשלום פיצויים עבור הפגיעה בזכות הקניין של הפרט על-ידי שלילת זכותו לקבל פיצוי בשל נימוקים דיונים, מהווה נישול של הפרט ולא הפקעה של הפרט.

17. התובעים טוענים כי הנתבעת מנועה ומושתקת מלהעלות טענת התיישנות, משלא יזמה פנייה לבית המשפט על-פי סעיף 9 ו-20 לפקודה, כדי שיקבע את סכום הפיצויים הראויים.

18. עוד טוענים התובעים כי בית המשפט העליון קבע בע"א 216/66 עיריית תל-אביב יפו נ' חג מחמד אבו דאיה, פ"ד כ(4) 522 (1966), כי אין להחיל טענת ההתיישנות על פיצויי הפקעה לפני כניסתו לתוקף של חוק ההתיישנות.

19. התובעים טוענים כי מרוץ ההתיישנות חל רק מהיום שבו הנאמן כופר בנאמנות, אשר במקרה זה מדובר ביום בו הוגש כתב ההגנה. יחד עם זאת, אף אם חוק ההתיישנות חל בנסיבות העניין, קמה לתובעים הגנת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שלפיו, מרוץ ההתיישנות במקרה דנן, מתחיל ביום 21.03.2016 משום שרק אז ידעו התובעים בפועל אודות הזכויות של המנוח איוב, וזאת מהתובע בתיק המקביל.

20. לחילופין טוענים התובעים, קמה להם ההגנה שבסעיף 9 לחוק ההתיישנות וזאת לאור העובדה כי במסגרת כתב ההגנה שהוגש ב-ת"א 38008-03-16 (התיק המקביל) המדינה לא העלתה את טענת ההתיישנות ובכך יש לראות בהודאתה בזכות אחד היורשים של הבעלים של הזכויות, כהודאה כלפי יתר היורשים, ולמעשה רק מיום הודאתה מתחיל מירוץ ההתיישנות.

21. התובעים טוענים כי תביעתם הוגשה ביום 21.03.2016, ביום האחרון של תקופת המעבר שנקבעה בדנ"א ארידור ויש לדחות את טענת הנתבעת שיש לראות את התביעה כזאת שהוגשה ביום 22.03.2016 . מעבר לאמור, טוענים התובעים כי תקנה 497( ג)(1) נוקטת בלשון " נשלח" להבדיל מ"הוגש" כאשר יש להבחין בין שני המונחים כפי שנלמד מתקנה 497 ג(א). מהאמור ניתן להסיק שתקנה 497( ג)(ו) אינה מתייחסת לכתבי בי הדין הראשון.

דיון והכרעה:

22. לאחר עיון בבקשה, בתגובה ושמיעת טיעוני הצדדים נחה דעתי כי דין בקשת הנתבעת להידחות. סבורני כי התביעה הוגשה בטרם חלפה תקופת המעבר ועל כן עילת התביעה של התובעים טרם התיישנה. בכך מתייתר הצורך להכריע ביתר טענות התובעים, ולמרות זאת אתייחס בקצרה לחלק מטענות אלה בהמשך דברי.

23. כידוע, תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין הנה 7 שנים בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). נתחיל את ה ילוכנו בדברים שנקבעו בהלכת ארידור; בע"א ארידור, לא הייתה מחלוקת בין שופטי ההרכב כי חוק ההתיישנות חל על תביעות לקבלת פיצויי הפקעה, כך שעקרונית חלה תקופת ההתיישנות בת שבע שנים. המחלוקת היתה נעוצה אפוא בשאלה מהו מועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות בתביעות אלה.. בדיון הנוסף נקבע, בין היתר, כי תביעה בגין פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות, נולדת לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין. יחד עם זאת, נקבע כי בשל חדשנותה של קביעה זו, תהיה להלכה תחולה פרוספקטיבית ותיכנס לתוקף בעוד שלוש שנים מיום מתן פסק הדין, וכלשונו של כב' השופט מלצר:

"א. עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, נולדת, לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין.

ב. ההלכה בפיסקה א' לעיל תיכנס לתוקף בעוד שלוש שנים מהיום. משמע, ההלכה לא תחול על תובענות לפיצויי הפקעה התלויות ועומדות לעת הזו ושטרם ניתן בהן פסק דין חלוט. כמו כן, ההלכה לא תחול אף לגבי תובענות שתוגשנה בשלוש השנים הבאות".

24. פסק הדין בדנ"א ארידור ניתן ביום 21.03.2013, משמע, תקופת המעבר היתה אמורה להסתיים ביום 21.03.2016 וזאת לאור סעיף 10( ב) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפרשנות") אשר קובע כי "תקופה קצובה במספר חדשים או שנים לאחר אירוע פלוני תסתיים בחדשה האחרון ביום שמספרו בחודש כמספר יום האירוע, ואם היה החודש חסר אותו יום - ביום האחרון של החודש".

25. המחלוקת בין הצדדים מתחדדת אפוא; האם לצורך חישוב תקופת ההתיישנות, יש לפרש את המונח "יום" כזה המסתיים בשעה 17:00 כמשתמע מתקנה 497(ג)(ו) לתקנות באופן שהתביעה התיישנה משום שהוגשה לאחר השעה 17:00 (באיחור של 27 דקות) ביום 21. 03.2016; או שמא "יום הוא יום" – כפי שהוגדר בחוק הפרשנות אשר קובע: "'יום' – תקופה מחצות הלילה עד חצות הלילה שלאחריו" .

26. אקדים מסקנה לניתוח; מצאתי כי לצרכי חישוב תקופת ההתיישנות יש לפרש המושג יום, כזה שמסתיים בחצות היום (23:59) ולא בשעה 17:00. ועל כן התביעה לא התיישנה. אנמק מסקנתי זו.

27. ראשית, כבר נקבע בהלכה הפסוקה, כי הפגיעה בזכות הגישה לערכאות בכלל והזכות להליך משפטי הוגן בפרט, מחייבת לפר ש את הוראות ההתיישנות באופן מצמצמם יחסית. גישה זו ננקטה בידי בית המשפט העליון עוד טרם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ע"א 611/77 שיוביץ נ' רחמן פ"ד לב(2) 70, 74 (07.03.1978)). וודאי שהיא ראויה היום ( ע"א 5250/08 ח'שאן נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (02.10.2014). יחד עם זאת יצוין, כי קיימות בפסיקה שתי מגמות פרשניות ביחס לפרשנותם של דיני ההתיישנות: בראשונה, מודגשת הפגיעה הקשה בזכות הגישה לערכאות הנגרמת לתובע מדחיית תביעתו אך ורק על סמך חלוף פרק זמן שקבע המחוקק, ועל כן יש לפרש הוראות המגבילות את כוחו של בעל דין לקבל סעד מהותי, והוראות ההתיישנות בכלל זה, על דרך הצמצום (ע "א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה ואח', פ"ד נא(2) 581, 592 (18.02.1997); טל חבקין התיישנות, 39 (2014) והאסמכתאות שם (להלן: "חבקין, התיישנות")); לצד מגמה זו, קיימת גישה לפיה, בדומה לכל חוק אחר, גם את דין ההתיישנות אין לפרש על דרך הצמצום או על דרך ההרחבה, אלא לפי התכלית שבבסיס ההוראה העומדת לדיון (ע"א 3812/91 ג'רייס נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3) 441, 454 (23.03.1994)). בפסיקה מהעת האחרונה, נזכרו שתי הגישות זו לצד זו, ודומה שאין הכרעה ביניהם (חבקין, התיישנות, עמ' 40). סבורני כי ראוי לפרש את הוראות חוק ההתיישנות באופן שיצמצם את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות ובזכות לקבל הליך משפטי הוגן , ויש לבחור בפרשנות המקלה עם הבאים בשערי בית המשפט, מקום שז כותם לא נשללה בהוראה מפורשת.

28. שנית, הפסיקה כבר נדרשה לשאלת פרשנות המועדים על-פי חוק ההתיישנות והיא יישמה על הגדרות המועדים את הוראות חוק הפרשנות אשר נועד, בין היתר, לפרש מונחי יסוד בחיקוקים (ראו סעיף 2 לחוק הפרשנות) . אין בחוק ההתיישנות, הוראה כיצד לחשב " יום" או הוראה אשר מגדירה יום בצורה אחרת ובכך סותרת את סעיף 3 לחוק הפרשנות. על כן נראה כי יש להחיל את הוראות סעיף 3 על מניין תקופת ההתיישנות. הפסיקה כבר יישמה את הוראות חוק הפרשנות לעניין חישוב תקופת בחוק ההתיישנות ( ראו לדוגמא : ע"א 3141/99 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עו"ד פונדמינסקי, פ"ד נה(5) 817, 823 (06.08.2001).

29. שלישית, סבורני כי עניינה של תקנה 497 ג(ו) אינו נוגע כלל לפ רשנות יום לצרכי חוק ההתיישנות ואין ההתקנה נוגעת לעניין תום תקופת ההתיישנות ועל כן אין להחיל את הוראות התקנה על ענייננו. כידוע, כיום ניתן להגיש תביעות על-ידי שיגור כתב התביעה באמצעות "נט המשפט" ועל- ידי תשלום האגרה "מרחוק". סבורני כי התכלית העומדת מאחורי תקנה 497ג(ו) אינה לשנות מקביעת המחוקק ולקבוע כי "יום", לצורך דיון בטענת ההתיישנות, מסתיים בשעה 17:00 ובכך לקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק . התקנה אינה באה להסדיר או לשנות מהתקופות הקבועות בחקיקה ראשית, כי אם להסדיר את אופן הגשת כתבי בי הדין לבית המשפט באמצעות נט המשפט ולהסדיר את המועדים הקבועים ב תקנות סדר הדין האזרחי, או כלשונו של מחוקק המשנה בדברי ההסבר לתיקון תקנה 497ג (2012) אשר פורסמו באתר משרד המשפטים ( www.justice.gov.il/Units/YeutzVehakika/NosimMishpatim/Pages/TakanotAzrahi.aspx):

"בנסיבות אלו, עשוי אף לעיתים להיווצר מצב שבו בעלי הדין והשופט הדן בתיק רואים לראשונה את כתבי בי-דין ביום הדיון, בעוד שזה הומצא כדין בשעות הלילה המאוחרות של יום קודם לכן. כמו כן, הדבר משליך גם על מניין הימים הנספרים לצורך הגשת כתב טענות על ידי בעל הדין שכנגד, שכן גם אם כתב בי הדין נשלח ביום ה' בשעת חצות הרי שהדבר ייחשב כאילו נשלח בבוקר אותו יום, כך שמניין הימים יחל כבר מהיום למחרת...
על מנת לעודד את השימוש בהגשה אלקטרונית של כתב בי דין מוצע לקבוע שעה מאוחרת יותר כשעת סיום להגשה לעומת זו הקבועה ביחס לדרכי המצאה אחרות" (ההדגשה אינה במקור, נ.ג').

מהאמור עולה כי התקנה אינה באה להוסיף או לגורע מהמונח "יום" אשר קבוע בחוק הפרשנות, אלא נועדה לקבוע סדר בהמצאת מסמכים לבית המשפט והיא נועדה על מנת למנוע מצבים ששופט יעיין בכתב הטענות ביום הדיון (למקרה שמוגש יום לפני בשעה מאוחרת). התקנה נועדה, בין היתר, לקבוע כי לעניין חישוב המועדים הקבועים בתקנות, יראו כתב בית דין שהוגש לאחר השעה 17:00 כאילו הוגש יום אחרי. בנוסף לזאת, כאמור בדברי ההסבר, התקנה נועדה על מנת לעודד את השימוש בהגשה אלקטרונית של כתב בי הדין. אין לפרש את התקנה כזו אשר מקצרת את המנוח "יום" לצורך דיון בתקופת ההתיישנות.

30. רביעית, אני דוחה טענת הנתבעת כי הוראת תקנה 497 ג(ו) גוברת במקרה דנן על ההוראה שבסעיף 2 לחוק הפרשנות משום שהיא קובעת, לטענת הנתבעת, כלל ספציפי, ברור ומהווה חריג לכללים הקבועים בחוק הפרשנות וזאת לאור הוראה סעיף 1 לחוק הפרשנות . ראשית, כבר נדרשתי למטרת התקנה ואיני סבור כי היא נועדה לדון בהגדרת יום שנקבעה בחקיקה ראשית; שנית, מדובר בהוראה שנקבעה בתקנה – חקיקת משנה, מול הוראה הקבועה בחוק – חקיקה ראשית. כלל בסיסי הוא כי הוראת חקיקה ראשית גוברת על הוראת חקיקת משנה. אמנם מדובר במקרה דנן בחקיקת משנה מאוחרת אולם, נקבע כבר בשורה של פסקי דין, כי אכן הוראה מאוחרת ומיוחדת גוברת, באופן חד משמעי, על כל הוראה מוקדמת וכללית, אולם מסקנה זו אינה נוגעת לנסיבות שבהן ניצבת תקנה מול חוק. החוק לעולם עדיף. "שאלה נגזרת היא מה דין תקנה מיוחדת או מאוחרת, העומדת בסתירה לחוק. התשובה היא כי ידה של התקנה על התחתונה. הכללים בדבר עדיפותו של חיקוק מאוחר על מוקדם יותר או בדבר עדיפותה של הוראה מיוחדת על כללית, חלים רק במסגרת אותה רמת חקיקה, היינו כאשר לפנינו חוק מול חוק או תקנה מול תקנה" (ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 267 (09.11.1995).

31. אוסיף עוד, כי החזקה הפרשנית הנה כי אין משנים או פוגעים בזכות מוגנת בחוק רגיל באמצעות חקיקת משנה מאוחרת. חקיקת משנה אינה יכולה לשנות הוראת חוק או לפגוע בה. אין נפקא מינה אם התקנה מוקדמת לחוק או מאוחרת, מיוחדת או כללית ביחס לעניין הנדון על-ידי החוק. התקנה כפופה מבחינה נורמטיבית לחוק (שם). כפי שציינתי לעיל, תקנה 497ג(ו) לתקנות לא נתכוונה כלל לקרוא תיגר על הוראות סעיף 3 לחוק הפרשנות ואפילו אין התנגשות בין התקנה לבין הסעיף, שכן נושאי העיסוק של שתי ההוראות שונים זה מזה.

32. מסקנתי היא, כי מאחר וכיום ניתן להגיש תביעות באמצעות משלוחן באמצעי אלקטרוני, וניתן להגישן בכל שעות היממה, בהעדר הוראה אחרת, יש להיצמד להוראות חוק הפרשנות ועל כן מקום שתקופת ההתיישנות מסתיימת ביום פלוני הרי ניתן להגיש את התביעה עד תום אותו יום (עד חצות) ואין להגביל זכות זו בשל הוראות תקנה 497 הנ"ל. אציין עוד, כי אין להתייחס לשברי ימים, וכבר נקבע בפסיקה שמניינה של תקופת ההתיישנות תתחיל למחרת היום שבו נולדה עילת התביעה, ואין בית המשפט מתחשב בשברי ימים (ע"א 611/77 שיוביץ נ' רחמן, פ"ד לב(2) 70, 73-75 (07.03.1978); חבקין, התיישנות, עמ' 127).

33. הבקשה לדחיית התביעה מפאת התיישנותה – נדחית .

34. לאור המסקנה אליה הגעתי מתייתר הצורך להכריע ביתר טענות התובעים, ולמרות זאת מצאתי, למעלה מן הצורך לציין כי טענת התובעים באשר לאי תחולת הלכת ארידור על פיצוי התביעה כאן הייתי דוחה משני טעמים, ראשית טענת התובעים בהשלמת הטיעון סותרת הודאתם במעמד הדיון, כי הלכת ארידור חלה על התביעה והיא סותרת את האמור בהודעתם מיום 7.9.2017 לפיה תביעה זו הוגשה יחד עם תביעות נוספות בעקבות פסק הדין בעניין ארידור (ראו סעיף 1 להודעה); שנית, אף לגופה של טענה – דין טענת התובעים דחייה. אציין בקצרה כי לא מצאתי ממש בטענה, כי זכות התובעים עומדת להם לעולמי עד מאחר והנתבעת מחזיקה בכספם כנאמנה, למקרה ויוכח כי "לא היתה נפקדות". מבלי להרחיב בנקודה זו, מצאתי כי תביעה זו אינה שונה בתכליתה מהתביעה שנידונה בהכלת ארידור- תביעה כספית בגין פגיעה בזכות התובעים במקרקעין ועל כן דיני ההתיישנות חלים עליה ואף תקופת המעבר תחול עליה.

35. סוף דבר, הבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנותה – נדחית .

36. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ז כסלו תשע"ח, 04 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.