הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 43849-09-18

בפני כב' השופט רון סוקול, סגן נשיא

התובעים

  1. בלקיס סעיד חסאן
  2. שרף מוחמד חסאן
  3. בלאל מוחמד חסאן
  4. אחמד מוחמד חסאן
  5. פאטמה פדל חסאן
  6. אמנה פדל חסאן
  7. אמנה מוחמד חסאן
  8. רבאב יאסין חסאן
  9. סומיה יאסין חסאן
  10. רבאח יאסין חסאן
  11. רשא יאסין חסאן
  12. אמאני יאסין חסאן
  13. תהאני יאסין חסאן
  14. קמר יאסין חסאן

ע"י ב"כ עוה"ד ע' חליל

נגד

הנתבעים

1.עיזבון המנוחה חפיזה מוחמד שחאדה ז"ל
2. פהד סמאר
3. חליל סמאר
4. חאלד סמאר
נתבעים 3, 4 ע"י עו"ד ש' סמאר
5. אחמד סמאר
6. מוחמד סמאר
7. מוואפק סמאר
8. מחמוד סמאר
9. וופיקה שיך עלי
נתבעים 7, 8, 9, ע"י עו"ד ש' סמאר
10. מוחמד עבדאללה אחמד סמאר
11. עבד אלראוף עבדאללה אחמד סמאר
12. עיסא עבדאללה אחמד סמאר
13. חסן עבדאללה אחמד סמאר
14. אחמד עבדאללה אחמד סמאר
15. מחמוד עבדאללה אחמד סמאר
16. ח'ליל אבראהים סמאר

17. מנהל מקרקעי ישראל
ע"י עו"ד מ' אשור מפרקליטות מחוז חיפה - אזרחי

החלטה

1. המנוח פדל מוסטפא חסן ז"ל היה תושב הכפר דמון שננטש ונעבר בשנת 1948. המנוח ובני משפחתו עברו להתגורר בישוב תמרה הסמוך. יורשיו של המנוח, הגישו בשנת 2003 תביעה למתן סעדים הצהרתיים בדבר זכויותיהם בחלקות מקרקעין אותם רכש המנוח, ובדבר זכויות יהם לקבלת פיצוי בכסף ובקרקע מרשות מקרקעי ישראל (ת"א (חיפה) 474/03). ביום 5.8.2014 ניתן פסק דין בתביעה האמורה בגדרה נדחו מרבית טענותיהם של יורשי המנוח.

2. בתביעה הנוכחית עותרים שוב יורשיו של המנוח פדל מוסטפא חסן ז"ל, הם התובעים, לקבלת סעדים הצהרתיים זהים. הפעם מבססים הם את תביעתם על ראיות נוספות, שלא הוצגו בהליך הקודם ואשר מצדיקות לטענתם דיון מחודש.

3. בבקשות המונחות להכרעתי כעת עותרים הנתבעים 3, 4, 7, 8, 9, והנתבעת 17 להורות על סילוק התביעה על הסף. שאר הנתבעים לא הגישו כתבי הגנה או בקשות כלשהן.

רקע
4. המנוח, פדל מוסטפא חסן ז"ל (להלן: המנוח פדל) התגורר בישוב דמון והיה בעל זכויות במקרקעין בשטחו. בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות , ננטש הכפר דמון ותושביו נמלטו ועברו להתגורר בישוב תמרה הסמוך. תחילה התגוררו באהלים ופחונים , ועם השנים החלו לרכוש אדמות ולבנות את בתיהם.

5. על פי הנטען על ידי התובעים, יורשיו של המנוח פדל, נרכשו על ידי המנוח שתי חלקות קרקע בישוב תמרה. בשנת 1958 רכש המנוח פדל מהמנוח מוחמד פהים דיאב ז"ל (להלן: המנוח דיאב) זכויות במקרקעין בשטח של 2.345 דונם באזור המכונה "אדמות אבו אל רמאן" ( להלן: חלקת דיאב). בשנת 1962, כך נטען, רכש המנוח פדל מקרקעין ממי שנטען כי היו יורשיה של המנוחה חפיזה שחאדה ז"ל, מדובר בחלקה סמוכה לחלקה שנרכשה מהמנוח דיאב, בשטח של 3.5 דונם (להלן: חלקת סמאר, הסכם רכישת חלק סמאר יכונה להלן: הסכם סמאר)).

6. אין חולק כי המנוח פדל ובני ביתו הקימו את בתיהם על המקרקעין שנרכשו. עם זאת, הואיל ובהסכמי הרכישה לא צוינו מספרי גושים וחלקות, נוצר קושי לזהות בדיוק את החלקות ולקבוע את הגבולות.

7. לטענת התובעים, המקרקעין שנרכשו מהמנוח דיאב ומיורשי חפיזה שחאדה, מצויים כיום בחלקות הידועות כגוש 18581, חלק מחלקות 10, 18 ו-19. מתברר כי חלקות 10 ו-18 הנ"ל נרשמו במסגרת הליכי זכויות במקרקעין על שם מדינת ישראל. חלקה 19 הופקעה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 ונרשמה על שם רשות הפיתוח.

8. בשנת 2003 הגישו התובעים, יורשיו של המנוח פדל, את תביעתם הראשונה למתן סעדים הצהרתיים בדבר זכויותיהם במקרקעין האמורים (תיק 474/03). בתביעתם עתרו להצהיר כי המנוח פדל רכש את הזכויות במקרקעין וכי מכח החלטה מס' 347 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל (כיום רמ"י), המוכרת כ"הסדר תמרה", הם זכאים לפיצויים או לקרקע חלופית. כבר כאן יצוין כי הסדר תמרה קבע מגבלות על מועד הגשת התביעות להכרה בזכויות, כאשר המועד האחרון שנקבע היה 31/3/200 6.

9. ההליכים בתיק הקודם (474/03) התארכו ונמשכו על פני שנים רבות, כתבי טענות תוקנו, צווי ירושה הוצאו עד שבסופו של דבר, ביום 5/8/2014 ניתן על ידי פסק דין בגדרו נדחו מרבית טענות התובעים. למעט הכרה בזכויותיהם בשני מגרשים שסומנו כמגרשים 135 ו-2016, נקבע כי התובעים לא הוכיחו זכויות ביתרת החלקות.

10. יצוין כי בפסק הדין קבעתי כי התובעים לא השכילו להוכיח כי המנו פדל ר כש זכויות במקרקעי סמ אר מיורשיה של חפיזה שחאדה ז"ל. בין היתר נקבע כי התובעים לא הציגו צו ירושה של המנוחה חפיזה וכי בכל מקרה , ההסכם סמאר שעל פיו נטען כי נרכשו המקרקעין, לא נחתם על ידי בנותיה שלפי הנטען ירשו את זכויותיה.

חשוב להדגיש עוד, כי הדיונים בתיק הקודם נדחו פעמים רבות על מנת לאפשר לתובעים להציג צ ווים לירושתה של המנוחה חפיזה ולירושת בנותיה . התובעים אף פנו לבית המשפט לענייני ירושה בעניין צווי הירושה, אולם עד מועד פסק הדין, לא המציאו את הצווים.

11. בתביעה הנוכחית, שהוגשה ביום 27.9.2018 , חוזרים התובעים וטוענים כי הם בעלי הזכויות בחלקת סמאר. נטען עוד, כי רק בשנת 2015, לאחר פסק הדין בהליך הקודם, ניתן צו לירושת המנוחה עאישה בתה של חפיזה, וכי עם מתן הצו נפתחה לתובעים הדרך להגיש תביעה זו. על כן עותרים התובעים לקבוע כי הם בעלי הזכויות בחלקת סמאר וכי הם זכאים לפיצויים בשל הפקעת חלקה 19 בגוש 18581 שנרכשה על ידי המנוח פדל ב הסכם סמאר. כן מבקשים הם להצהיר כי עומדות להם זכויות לפיצוי או למקרקעין חלופים מכוח הסדר תמרה או פיצויים בשל הפקעה על פי פקודת הרכישה . לחילופין, מבוקש לבטל באופן חלקי את פסק הדין בתיק 474/03 כך שתבוטל ההכרעה בעניין חלקת סמאר.

12. עם הגשת התביעה הגישו הנתבעים 3, 4, 7, 8, 9 ורשות מקרקעי ישראל – נתבעת מס' 17, כתבי הגנה ובקשות לסילוק התביעה על הסף. הנתבעים כולם טוענים כי פסק הדין בתיק הקודם יוצר "מעשה בית דין" המשתיק את התובעים ומונע מהם להגיש תובענה חוזרת באותה עילה. עוד נטען כי מתן צו הירושה של המנוחה עאישה אינו בבחינת ראיה המצדיקה דיון חוזר בעניין שכבר נדון והוכרע.

רשות מקרקעי ישראל מוסיפה וטוענת כי בכל מקרה, המועד האחרון להגשת תביעות על פי הסדר תמרה חלף בשנת 2000 , ועל כן אין לתובעים עילה מכוח הסדר זה. תביעה לפיצויים בגין הפקעה שבוצעה בשנת 1968, התיישנה זה מכבר ועל כן אפילו יוכרו זכויותיהם בחלקת סמאר, דין תביעתם לפיצויי הפקעה להידחות.
13. הנתבעים 3, 4, 7, 8 ו-9 שהם יורשיה של עאישה סמאר ז"ל, בתה של המנוחה חפיזה , מוסיפים וטוענים כי המנוחה עאישה סמאר ירשה 240/218 חלקים מזכויותיה של חפיזה. המנוחה עאישה או מי מ טעמה, אינם חתומים על הסכם סמאר לפיו נרכשו על פי הנטען הזכויות בחלקת סמאר, ועל כן, גם אם תתקבל טענת התובעים, אין בדבר להועיל להם.

הכרעה
14. כפי שיפורט להלן הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות על הסף וכי אין לאפשר לתובעים לשוב ולתבוע בעילות שכבר הוכרעו. כמו כן שוכנעתי כי אין תועלת בהליך, שכן התובעים לא הצביעו, ולו לכאורה, כי רכשו את זכויותיה של עאישה סמאר ז"ל וכי יש להכיר בזכותם לפיצויים בין בשל הפקעה ובין מכוח הסדר תמרה.

מעשה בית דין
15. הכלל בדבר "מעשה בית דין" נועד לשרת את עקרון סופיות הדיון, דהיינו העיקרון לפיו יש לשים קץ להתדיינות במחלוקות שהוכרעו בין צדדים. מקובל לציין כי שני שיקולים עומדים בבסיס עיקרון הסופיות; יעילות וצדק (נ' זלצמן , מעשה בית דין בהליך אזרחי 24-12 (התשמ"א-1991), ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 97 (1997)). ניתן להוסיף ולציין שיקולים מפורטים יותר; משאביה של מערכת המשפט מוגבלים ועל כן אין להקדישם שוב ושוב לאותו עניין; קיים אינטרס ציבורי לשמירה על וודאות משפטית ועל יציבות; לפסק דין חלוט השפעה לא רק על הצדדים להליך, אלא גם על צדדים שלישיים; אמון הציבור מושתת בין היתר על היציבות ועל האמונה בנכונות פסיקת בית המשפט, ודיון מחודש באותו עניין שכבר נדון ועלול להביא לתוצאות סותרות פוגע באמון זה; כלל הסופיות מכוון את הצדדים בטיעוניהם והידיעה כי ההכרעה בהליך הנה סופית מעודדת בעלי דין להביא את כל ראיותיהם וטיעוניהם בשלב הראשון (ראו גם א' קלמנט ו-ר' שפירא, יעילות וצדק בסדר הדין האזרחי - גישה פרשנית חדשה, משפט ועסקים ז', 75, 105-101 (2007)); כללי הצדק מחייבים הגנה על הצד שזכה בהליך, שהרי ריבוי התדיינות באותו עניין מסב לצדדים הוצאות רבות שלא את כולן יצליח הזוכה לגבות. שיקולים אלו ינחו בכל עת בה נדרש לשקול האם לסטות מכלל הסופיות.

16. לכלל מעשה בית דין שני ענפים; השתק עילה והשתק פלוגתא. שני ענפים אלו נועדו לשרת את התפיסה לפיה על ההכרעה השיפוטית לשים קץ להתדיינות המשפטית באותו עניין או שאלה שנדונו (ראה ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח (6) 447 (2004); רע"א 5138/18 ג'אזי עוואד נ' עו"ד נפתלי נשר פסקה 12 (16/10/2018); ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ - משכן נ' לאה נגר , פסקה 14 (19.02.2009); נ. זלצמן הנ"ל, עמ' 3)).

17. טענת השתק העילה משמעה כי "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה" (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני (פ"ד כב(2) 561 (1968)). כאשר תובע זכה בתביעתו אומרים שעילתו נבלעה בפסק הדין ומקום שבו הנתבע זכה בהליך הראשון, אומרים כי תביעת התובע נחסמה והוא (התובע) מושתק מלשוב ולהעלותה מחדש (נ' זלצמן הנ"ל, עמ' 6 ).

18. הענף השני, השתק פלוגתא, עניינו בהכרעה שיפוטית במחלוקת עובדתית מוגדרת. הכלל של השתק פלוגתא משמעו כי בעל דין יהיה מנוע מלכפור בהכרעה בפלוגתא מסוימת אשר התבררה והוכרעה על ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת (ע"א 246/66 הנ"ל, רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין (08/03/2009).

19. לכלל מעשה בית דין יש גם סייגים שונים, המאפשרים דיון מחודש בעניין שכבר נדון והוכרע. התובעים טוענים כי ראוי להחיל את הסייג המתיר לבית משפט, בנסיבות מתאימות לקיים "משפט חוזר" גם בהליך אזרחי. בעבר הכירו בתי המשפט באפשרות לעריכת משפט חוזר בהליך אזרחי רק כאשר הוכח שפסק הדין בהליך הראשון הושג במרמה (ראו ע"א 254/58 אנגיסטר נ' לנגפיס, פד"י יג 449 (1959); דנ"א 4546/96 חוף גיא נ' חברת מקורות בע"מ (14.5.1997)).

בפסיקה מאוחרת יותר הכירו בתי משפט באפשרות לבקש ביטולו של פסק דין ועריכת משפט חוזר גם בנסיבות נוספות, כגון איתור ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיגן קודם לכן ואשר יש בהן לשנות את פני ההכרעה מיסודה (ע"א 4692/92 עזבון שעיה נ' בית טלטש בע"מ פ"ד נז(3) 366 (2003)). בנוסף הובעה דעה כי ראוי להכיר במשפט חוזר בהליך אזרחי גם בנסיבות שבהן הוכח עיוות דין בהליך הראשון (ראו ח' בן נון, "משפט חוזר" אזרחי ופלילי – הדין הנוהג ומגמות חדשות, המשפט יב' ספר עדי אזר 37 (2007)).

20. בענייננו טוענים התובעים כי לאחר פסק הדין בהליך הראשון התגלתה להם ראיה חדשה. המדובר בצו הירושה שניתן למנוחה עאישה בשנת 2015 (נספח ז' לכתב התביעה) אלא שצו ירושה זה אינו ראיה חדשה המצדיקה משפט חוזר.

21. מעיון בצו הירושה שצורף מתברר כי קודם למתן צו הירושה, ניתן צו לקיום צוואתה של המנוחה עאישה סמאר ז"ל . צו קיום הצוואה ניתן כבר ביום 15.6.2005. צו הירושה משנת 2015 חל רק על אותם נכסים שלא נכללו בצוואת המנוחה הצוואה שלא הוגשה כראיה ולא ברור אילו נכסים נכללו בה הואם הזכויות בחלקת סמאר נכללו אם לאו.

22. זאת ועוד צו הירושה של המנוחה עאישה סמאר ז"ל אינו רלבנטי להליך שהרי אין טענה כי המנוחה עאישה סמאר ז"ל או מי מטעמה חתמו על ההסכם סמאר למכירת הזכויות בחלקת סמאר כאמור בפסק הדין בתיק 474/03 (ראו פסקה 34 לפסק הדין) . גם כעת אין טענה כי עאישה חתמה על ההסכם.

23. מכל מקום דומה שלא היה כל קושי להציג את צו הירושה של עאישה לפני פסק הדין בתיק הקודם. ראינו כי בתיק הקודם ניתנו לתובעים ארכות רבות להוכחת זכויות הירושה. גם בגדרו של תיק 50385-05-10, בו עתרו התובעים לסעד המצהיר כי ירשו את זכויותיה של המנוחה חפיזה, ניתנו להם ארכות חוזרות ונשנות להגשת צווי הירושה השונים לרבות צו הירושה של עאישה. ודוקו, התביעה הוגשה שם ביום 31.5.2010 וההליך נמחק מחוסר מעש, לאחר מספר התראות , רק ביום 23.9.2014. עד היום לא ניתן הסבר מדוע ההליכים לקבלת צו הירושה לא הסתיימו לפני כן ומדוע התובעים לא מחקו תביעתם בהליך הקודם עד קבלת צו הירושה. התובעים היו מודעים לצורך בהצגת צו ירושה ולא היה כל קושי ידוע שהצו יינתן במועד מוקדם יותר. די בכך כדי להביא לדחיית התביעה על הסף .

הסדר תמרה
24. התובעים סומכים טענותיהם בין היתר על הסדר תמרה. כאמור לעיל, על פי הסדר תמרה ניתן היה לתבוע פיצוי עד 31.3.2006. משמע , המועד להגשת תביעה לפיצוי על פי ההסדר חלף יותר מ-12 שנים לפני הגשת התביעה. במענה לכך טוענים התובעים כי אם תתקבל תביעתם ל"משפט חוזר" יש לראות את מועד הגשת התביעה הקודמת, בשנת 2003 , כמועד הרלבנטי, אולם טענה זו דינה להידחות. הסדר תמרה נועד ל העניק הטבה למי שמחזיק במקרקעין שלא על פי הסכם, ואיפשר לתושבי הכפרים שננטשו , הטבות בקבלת זכויות במקרקעין או פיצוי. מטבעה של ה טבה שהיא מוגבלת בתנאים שונים כפי שפורטו בהסדר. בין המגבלות נכללה גם מגבלת הזמן. לא ניתןלאפשר למי שבשל מחדליו לא פנה במועד לזכות בהטבות 12 שנים לאחר חלוף המועד.

התיישנות תביעת ההשבה
25. כפי שהובהר, חלקה 19 הופקעה ונרשמה על שם רשות הפיתוח כבר בשנת 1959. כידוע תביעות לפיצוי הפקעה מתיישנות תוך 7 שנים מיום תפיסת החזקה בהם על ידי הרשות המפקיעה (דנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה (21/3/2008). לא ברור מתי נתפסה חלקה 19 על ידי רשות הפיתוח, אולם בפסק הדין בהליך הקודם, ציינתי כי ביום הקובע לפי הסדר תמרה 31.3.1984 , היו תפוסים על ידי התובעים רק שני מגרשים. משמע יתרת החלקות היו תפוסות על ידי רשות הפתוח לפני המועד הקובע ועל כן ברי כי המועד להגשת התביעה לפיצויים בגין הפקעה חלף זה מכבר.

סוף דבר
26. מכל הטעמים שפורטו, אני מורה על סילוק התביעה על הסף. בנסיבות אלו ועל מנת שלא ליצור אי בהירות מיותרת, אני דוחה גם את הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבעים שלא הגישו כתבי הגנה.

התובעים ישלמו לנתבעים 3, 4, 7, 8 ו-9 הוצאות בסך של 7,500 ₪ ולנתבעת 17 רשות מקרקעי ישראל, 7.500 ₪ נוספים.

ניתנה היום, כ"ו ניסן תש"פ, 20 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.