הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 43259-01-18

לפני כבוד השופטת עפרה אטיאס

התובעת/הנתבעת שכנגד
קרן קיימת לישראל, ח"צ 520020314

נגד

הנתבעים/התובעים שכנגד 6-1
.1 עזבון המנוח עלי מוחמד אסעד סרחאן, ת"ז XXXXXX056 באמצעות יורשיו על פי דין:
.2 תמים סרחאן, ת"ז XXXXXX196
.3 סעיד סרחאן, ת"ז XXXXXX389
.4 ריזק סרחאן, ת"ז XXXXXX200
.5 מרזוק סרחאן, ת"ז XXXXXX773
.6 שכיב סרחאן, ת"ז XXXXXX495
.7 עליא סרחאן עאסקלה, ת"ז XXXXXX865
.8 נאדרה סרחאן, ת"ז XXXXXX781

התובע שכנגד 7

נאזם עלי סרחאן, ת"ז XXXXXX555

פסק דין

תביעה ותביעה שכנגד למתן פסק דין הצהרתי במקרקעין.

רקע:

ביום 18.2.1959 נחתם הסכם חליפין בין התובעת (להלן: " קק"ל") לנתבע 1 המנוח (להלן: " המנוח סרחאן ") שבו התחייבו הצדדים, זה כלפי זה, להחליף ביניהם מקרקעין (להלן: "הסכם החליפין"). על פי הנטען בסעיף 3 לכתב התביעה, התחייב המנוח סרחאן להעביר ע"ש קק"ל את המקרקעין כדלקמן:

וקק"ל, מצידה, התחייבה להעביר ע"ש המנוח את המקרקעין הבאים:

בכתב התביעה נטען כי מהטבלאות לעיל, עולה שיחס החלפת השטחים שנקבע בין הצדדים, היה 4.3 דונם ל- 1 דונם, על פי התחשיב הבא: 4.2877 דונם = 41.697 דונם : 178.785 דונם, היינו: על כל 4.3 דונם שקיבלה קק"ל מה מנוח סרחאן, הייתה קק"ל אמורה למסור ל מנוח סרחאן דונם אחד .
בפתח הסכם החליפין ציין המנוח סרחאן שמות של תשעה בעלי חלקות (להלן: " המוכרים המקוריים") אשר לפי הצהרתו, רכש את חלקיהם במקרקעין השונים והפך לבעליהם של כל החלקים בחלקות שצוינו בהסכם החליפין.
קק"ל טענה בתביעתה כי בעוד שפעלה לקיום התחייבותה בהסכם החליפין (העבירה ורשמה ע"ש ה מנוח סרחאן את חלקה 44, גוש 15624 בשלמות, ו- 8,000 חלקים מחלקה 20, גוש 15621, והיה נותר לה להעביר, אם היה ה מנוח סרחאן ממלא במלואן את כל התחייבויותיו כלפיה, 26.267 דונם), הרי שה מנוח סרחאן לא קיים באופן מלא את חלקו בהסכם החליפין , כך שמתוך כלל החלקות שהתחייב להעביר ע"ש קק"ל, רק חמש חלקות הועברו על שמה, וביתר החלקות לא המציא המנוח סרחאן לידי קק"ל מסמכי בעלות, כך שחלקות אלו נותרו רשומות ע"ש המוכרים המקוריים. הואיל ופניות קק"ל לנתבעים להעביר לידיה א ת מסמכי הרכישה לפיהם, רכש המנוח סרחאן את הבעלות בחלקות השונות, לא נענו, הגישה קק"ל תביעה כנגד הנתבעים בבית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת ת"א 247/08.
הואיל והנתבע 6 כיהן בזמנים הרלוונטיים כשופט בבית המשפט השלום נצרת, הועבר הדיון בתביעה הנ"ל לבית משפט זה, וניתן לה מספר חדש, ת"א 19253-01-09 (להלן: " תביעת 2009"). מתביעת 2009 נמחקו הנתבע 6 לאחר שהצהיר כי יכבד כל החלטה של בית המשפט, וכן נמחקו הנתבעות 8-7 אשר בא-כוחן הצהיר כי אינן נמנות על יורשי המנוח סרחאן. תביעת 2009 תוקנה והתווספו אליה 42 נתבעים נוספים , המוכרים המקוריים ויורשיהם אשר מכרו את המקרקעין למנוח סרחאן, לפי הצהרתו, כאשר קק"ל עתרה שם לקבל ת פסק דין הצהרתי, צו מניעה קבוע וצו עשה שיבטיחו את העברת הזכויות בחלקות שה מנוח סרחאן התחייב להעביר לבעלותה בהסכם החליפין.
ביום 21.1.15 ניתן על ידי כב' השופט פיש פסק דין בתביעת 2009 שבו פסק לזכות קק"ל את מרבית הסעדים להם עתרה, וקבע כי ר וב החלקות שקק"ל תבעה את רישומ ן על שמה, תירשמנה על שמה, למעט חלקים בחלקות 4 ו- 15, גוש 15605 , וחלקים בחלקה 84, גוש 15590 , אשר נמכרו בינתיים לצדדים שלישיים.
בפסקה 79 לפסק הדין בתביעת 2009, התייחס כב' השופט פיש לטענת יורשי סאלח (צאלח) קאסם סרחאן ז"ל, הנתבעים 14-7 בתביעת 2009 שבאו בנעלי אביהם הנזכר כאחד מהמוכרים המקוריים בהסכם החליפין ואשר על שמו רשומות הזכויות בשלמות בחלקה 34, גוש 15603 והזכויות ב- 6/8 חלקים בחלקה 36, גוש 15603. נתבעים אלו כפרו בתוקפו של הסכם החליפין לגבי אותן חלקות, וטענו כי את חלקות 34 ו- 36 לעיל יש לרשום על שמם, בהתאם לצוואה שהותיר אביהם. כב' השופט פיש דחה את טענתם, וקבע כי החלקות תירשמנה ע"ש קק"ל.
בפסקאות 70-68 לפסק דינו בתביעת 2009, התייחס כב' השופט פיש לטענת הנתבע 39, אחד מיורשי המנוח אסעד מוחמד סרחאן ז"ל , הנתבע 37 בתביעת 2009, אשר אף הוא נזכר כאחד מהמוכרים המקוריים בהסכם החליפין. הנתבע 39 טען כי בהסכם החליפין נפלה טעות בהתייחס לחלקה 16, גוש 15604. כב' השופט פיש דחה את הטענה, וקבע כי זכויות הבעלות של המנוח אסעד מוחמד סרחאן ז"ל בחלקה זו, תירשמנה ע"ש קק"ל.
יורשי המנוח סאלח (צאלח) קאסם סרחאן ז"ל, הנתבעים 14-7 בתביעת 2009, ערערו לבית המשפט העליון על פסק הדין בתביעת 2009 (ע"א 1710/15). גם יורשי המנוח אסעד מוחמד סרחאן ז"ל, הנת בעים 47-37 בתביעת 2009, ערערו לבית המשפט העליון על פסק הדין בתביעת 2009 (ע"א 1963/15).
שני הערעורים לעיל נשמעו במאוחד, כאשר למעשה, רק קק"ל והנתבעים 5-1 בתביעה דנא הגישו סיכומים והתייצבו לדיון בפני בית המשפט העליון. ביום 17.11.16 ניתן, בהמלצת בית המשפט העליון, פסק דין בהסכמה לפיו, בוטל פסק דינו של השופט פיש ככל שנגע לחלקות 34 ו- 36, גוש 15603 ולחלקה 16, גוש 15604 (להלן יכונו ביחד: " חלקות 34, 36 ו- 16"), כך שבוטלו קביעות בית המשפט המחוזי שחלקות אלו תירשמנה ע"ש קק"ל.
ביום 20.11.16 שלח ב"כ קק"ל לב"כ הנתבעים מכתב דרישה שבו התבקשו הנתבעים להשיב ל קק"ל שטחי מקרקעין בסך של 5.821 דונם [= 25.032 דונם סך כל שטח החלקות הנגרעות שהמנוח התחייב להעביר לקק"ל (= 14.873 דונם של חלקה 34, גוש 15603 + 1.797 דונם של חלקה 36, גוש 15603 + 8.362 דונם מחצית שטח חלקה 16, גוש 15604) חלקי 4.3 דונם, בהתאם ליחס ההחלפה שנקבע בין הצדדים – 4.3 דונם ל- 1 דונם]. במכתבו מיום 11.12.16 דחה ב"כ הנתבעים את דרישת קק"ל, ומכאן התביעה שלפניי.
בכתב התביעה שהוגש ביום 18.1.18, טענה קק"ל כי משהסכימו הנתבעים 5-1 להצעת בית המשפט העליון בתיקים המאוחדים, ע"א 1710/15 ו - ע"א 1963/15, הרי שאף היא נאלצה להסכים להצעה זו שכן כל זכויותיה בחלקות 34, 36 ו- 16 יונקות מהתחייבויותיו של המנוח סרחאן בהסכם החליפין, אשר אוינו במתן ההסכמה של יורשיו. אולם, לטענת קק"ל, הנתבעים מנועים מלכפור בתוצאה המעשית של הסכמה זו, היינו: גריעת חלק מהשטחים שהתחייב המנוח סרחאן להעביר ע"ש קק"ל על פי הסכם החליפין, ובהתאם גריעת חלק מהשטח ש קק"ל התחייבה להעביר ע"ש ה מנוח סרחאן על פי הסכם החליפין.
קק"ל טענה בכתב התביעה כי במכתב הדרישה לב"כ הנתבעים מיום 20.11.16 , נפלה טעות שכן אותו מכתב התבסס על ההנחה לפיה, העבירה קק"ל ע"ש ה מנוח סרחאן את מלוא השטחים שהתחייבה להעביר בהסכם החליפין. אולם, קק"ל העבירה ורשמה ע"ש ה מנוח סרחאן, עד למועד הגשת התביעה , 18.430 דונם.
עוד טענה קק"ל בכתב התביעה כי קיימים יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בין ה מנוח סרחאן ל קק"ל לצורך רישום זכויות הבעלות על שמה על החלקים שרכש ה מנוח סרחאן מהמוכרים המקוריים ומכר ל קק"ל. נטען כי המנוח סרחאן לא כפר בנאמנותו כלפי קק"ל ולא הפר אותה, ולכן מרוץ ההתיישנות טרם החל.
לפיכך, עתרה קק"ל בתביעתה ליתן פסק דין הצהרתי שבו ייקבע כי יש לתקן את הסכם החליפין המקורי, כך שמ תוך יתרת השטח שעל קק"ל להעביר ע"ש ה מנוח סרחאן, בהתאם להסכם החליפין (23.267 דונם), ייגרע שטח של 5.821 דונם, כך שיתרת השטח שעל קק"ל להעביר ע"ש ה מנוח סרחאן בחלקה 20, גוש 15621 הוא 17.446 דונם בלבד.
בד בבד להגשת כתב התביעה, הגישה קק"ל בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד שיורה לנתבעים להימנע מעשיית כל דיספוזיציה בזכויות הבעלות של קק"ל ב- 26267/34267 חלקים שבבעלותה בחלקה 20, גוש 15621, לרבות רישום הערת אזהרה לטובת הנתבעים 8-2 על זכויות קק"ל במקרקעין אלו.
בהחלטתו מאותו יום, הורה כב' השופט יונתן אברהם כי תירשם הערה במרשם המקרקעין על המקרקעין לעיל, לפי סעיף 130 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, בדבר קיומו של הליך זה וקיומה של תובענה זו.
ביום 27.6.18 הגישו הנתבעים (למעט הנתבעות 8-7) ונתבע נוסף, נאזם עלי סרחאן (להלן: "התובעים שכנגד"), כנגד קק"ל, כתב תביעה שכנגד שבו טענו, בתמצית, כי קק"ל היא האחראית הבלעדית לאי מימוש הסכם החליפין הואיל ולא שמרה מסמכים שהעביר לה ה מנוח סרחאן במעמד החתימה על הסכם החליפין , ובכך גרמה לתובעים שכנגד נזק ראייתי; וכי אין מקום לגרוע שטח כלשהו מהשטחים שהתחייבה קק"ל לרשום ע"ש ה מנוח סרחאן, עת המנוח קיים את כל חובותיו בהתאם להסכם החליפין. לפיכך, עתרו התובעים שכנגד למתן פסק דין הצהרתי שבו ייקבע כי על קק"ל לרשום על שמם של התובעים שכנגד את כל החלקות שהתחייבה לרשום, בהתאם להסכם החליפין ע"ש ה מנוח סרחאן.

מסכת הראיות:

בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות:
א. בישיבת ההוכחות הראשונה שהתקיימה ביום 10.2.20 , הסכימו ב"כ הצדדים כי כל המסמכים שצורפו לתצהירי הצדדים, יהוו חלק מן הראיות בתיק, וזאת מבלי להודות בתוכן המסמכים.
ב"כ הנתבעים ויתר על חקירת ב"כ קק"ל, ואילו ב"כ קק"ל ויתר על חקירת עו"ד אמל פלאח שהגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ביום 20.6.19.
ב"כ קק"ל הסכים לבקשת ב"כ הנתבעים לראות בפרוטוקול חקירתו של עו"ד אברהם היללי בתביעת 2009 מיום 7.2.13, חלק מ החקירה של ב"כ הנתבעים בתיק שלפניי.
בישיבה העידו עו"ד אברהם היללי (על תצהירו, ת/1; על פרוטוקול עדותו של עד זה במסגרת תביעת 2009, נ/1; על המסמך שצורף כנספח נ/1 בפרוטוקול מיום 7.2.13, נ/2; על עותק הבקשה לצו מניעה זמני במסגרת ת"א (שלום נצ') 1958/66, נ/3; על כתב תשובה בשפה הערבית לבקשה למתן צו מניעה זמני, נ/4; על מכתב לעו"ד הווארי, נ/5; על המסמכים, נ/6 ו- נ/7; ועל מסמך שצורף כנספח ג' לפרוטוקול מיום 7.2.13, נ/8).
בישיבת ההוכחות השנייה שהתקיימה ביום 13.2.20, העיד הנתבע 3 (על תצהירו, נ/9; על פרוטוקול חקירת העד בתביעת 2009, ת/1; ועל הנסח, ת/2).
תצהירו של ב"כ קק"ל מיום 4.8.19 סומן ת/3; ותצהירו של עו"ד אמל פלאח סומן נ/10.

טענות הצדדים בסיכומיהם:

טענות התובעת:

קק"ל טענה בסיכומיה את הטענות הבאות:
מעדותו העקבית והאמינה של עו"ד היללי, עולה כי ה מנוח סרחאן מכר בחליפין ל קק"ל חלקות שלא כולן היו בבעלותו , אלא חלקות שהתכוון לרכשן ולהעבירן לבעלותו. עדותו של הנתבע 3 בעניין זה הייתה בלתי אמינה ומלאת "זיגזוגים". בייפוי הכוח הבלתי חוזר שמסר המנוח סרחאן ל קק"ל, מופיעה רק חלקה אחת מתוך שלוש החלקות הנגרעות - חלקה 34, גוש 15603 - אשר מעולם לא הייתה רשומה ע"ש המנוח סרחאן; מה שמעיד על כך שהמנוח סרחאן לא הצליח להשלים את רכישת כל החלקות.
המנוח סרחאן לא המציא ל קק"ל את כל המסמכים וייפוי הכוח לצורך העברת הזכויות בחלקות שמכר בחליפין ל קק"ל, ובכלל זה, לא המציא את ייפוי הכוח וההסכמים לגבי החלקות הנגרעות. בעדותו של הנתבע 3 לגבי מסירת המסמכים וייפוי הכוח ל קק"ל, התגלו סתירות ותמיהות, והיא מהווה עדות כבושה שאין לתת לה משקל ממשי. מנגד, עדותו של עו"ד היללי לפיה, המנוח סרחאן לא המציא את כל המסמכים וייפוי הכוח הנדרשים, לא נסתרה בחקירתו הנגדית.
מחדלו של המנוח סרחאן באי רישום הערות אזהרה על זכויותיו בחלקות הנגרעות, אם כלל רכש אותן, הוא שהביא בסופו של דבר לגריעתן. על ה מנוח סרחאן היה לעשות ככל יכולתו על מנת לרשום הערות אזהרה על החלקות הנגרעות, ומשלא עשה כן, הפר את חובת תום הלב המוטלת עליו כמבצע העסקה הראשונה, לפעול בהגינות כדי למנוע "תאונות משפטיות". גם על החלקה שכן מופיעה בייפוי הכוח , לא רשם ה מנוח סרחאן הערת אזהרה. אי רישום הערות האזהרה על ידי ה מנוח סרחאן, מלמד כי ה מנוח סרחאן למעשה לא רכש את החלקות הנגרעות , גם אם התכוון לרכש ן. מכיוון שהמנוח סרחאן לא רשם הערות אזהרה על החלקות הנגרעות, וודאי ש קק"ל לא יכולה הייתה לרשום הערות אזהרה לזכותה בחלקות אלו.
יש לדחות את טענת הנתבעים כי נגרם להם נזק ראייתי בשל אי המצאת המסמכים וייפוי הכוח על ידי המנוח סרחאן. הנזק הראייתי נגרם לקק"ל ולא לנתבעים אשר נמנעו מלצרף מסמכים המעידים על כך שה מנוח סרחאן רכש את הזכויות בחל קות הנגרעות מידי המוכרים המקוריים, ונמנעו מלזמן את המוכרים המקוריים להעיד על עסקאות שהם או מורישיהם ערכו עם ה מנוח סרחאן. לפיכך, הנתבעים לא הרימו את הנטל לשכנע כי אכן נכרתו הסכמי מכר בין המנוח סרחאן ל מוכרים המקוריים, והחלקות נשוא התביעה נגרעו מזכויותיה של קק"ל.
בנוגע למהימנות העדים, לעומת תשובותיו המתחמקות, הסתמיות ולעיתים סותרות של הנתבע 3, בין עדותו בחקירתו הנגדית לעדותו בעת חקירתו בתביעת 2009, הרי שתשובותיו של עו"ד היללי היו אמינות, מדויקות ובלתי מתחמקות, והכל מידיעה אישית לגבי התנהלות קק"ל, מדיניותה ואופן התנהלותה מול מוכרי קרקעות כגון המנוח סרחאן. על מהימנותו של עו"ד היללי ניתן גם ללמוד מהתרשמותו של כב' השופט פיש כפי שנכתבה בפסקה 84 לפסק הדין בתביעת 2009. גם בת"א (מחוזי נצ') 1007/04 קרן קיימת לישראל על ידי מינהל מקרקעי ישראל נ' הזימה סעיד הזימה קזל (פורסם בנבו, 19.5.2009) התרשם בית המשפט (כב' השופט זיאד הווארי) באופן זהה מעדותו של עו"ד היללי.
על אף שבמסגרת דיון לא פורמלי שהתקיים במעמד הדיון מיום 7.1.20, הודיע בית המשפט לנתבעים שלא יתיר להם להעלות טענות ההתיישנות ושיהוי (שנטענו בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד), ולא ידון בהן, הרי שהנתבעים העלו טענות אלו גם בתצהירו של הנתבע 3 הטוען שעל בסיס טענת ההתיישנות, נפסקה גריעת החלקות נשוא התביעה דנא. אין לקבל את טענת הנתבע 3 הואיל ובפסק דינו של בית המשפט העליון לא נקבע דבר בעניין זה.
טענות ההתיישנות והשיהוי הועלו במסגרת תביעת 2009 ונדחו בפסקה 84 לפסק דינו של השופט פיש, ולכן חל השתק פלוגתא ומעשה בית דין ביחס לטענות אלו. דיון מחדש בפלוגתא זו שנדונה והוכרעה, יהא כרוך בבזבוז משאבים שיפוטיים ועלול להביא לפסיקה סותרת. בנוסף, על פי ההלכה הפסוקה, ביחסים בין נאמן לנהנה אין התיישנות. בענייננו, בין המנוח סרחאן ל קק"ל נוצרו יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית מכוח הזכות שביושר במקרקעין שנרכשה על ידי קק"ל מה מנוח סרחאן במסגרת הסכם החליפין. ה מנוח סרחאן נהיה הנאמן לטובת קק"ל לצורך רישום זכויות הבעלות שלה על החלקות שמכר לה.
השטח שהמנוח סרחאן היה צריך להעביר ל קק"ל, היה 178.785 דונם (178,785 מ"ר), כאמור בהסכם החליפין , ולא כטענת הנתבעים לפיה, עליהם להעביר לקק"ל 170,918.50 מ"ר בלבד. ניתן ללמוד על כך מחישוב על פי יחס החלפת השטחים שנקבע בין הצדדים - 4 דונם ל- 1 דונם.
אשר על כן, טענה קק"ל בסיכומיה כי יש לפסוק שבהתאם ליחס ההחלפה שנקבע בין הצדדים, הרי שמכלל השטחים שהיה עליה להעביר ע"ש ה מנוח סרחאן – 44.697 דונם – יש לגרוע בהתאמה את שטח החלקות הנגרעות, 6,258 דונם (= 25.032 דונם : 4 דונם); וכיוון ש קק"ל העבירה ורשמה ע"ש ה מנוח סרחאן עד היום 18.430 דונם, הרי ש נותר עדיין להעברה שטח של 26.267 דונם שממנו ייגרעו 6,258 דונם, כך שיתרת השטח שעל קק"ל להעביר ולרשום ע"ש ה מנוח סרחאן בחלקה 20, גוש 15621 , הוא 20.009 דונם בלבד (בשונה מגודל השטח שנטען בכתב התביעה בטעות, לטענת קק"ל). כמו כן, עתרה קק"ל לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כדין.

טענות הנתבעים/התובעים שכנגד:

הנתבעים טענו בסיכומיהם את הטענות הבאות:
בשנת 1966 הגישה קק"ל בבית משפט השלום בנצרת בקשה למתן צו מניעה נגד ה מנוח סרחאן, נ/3, ביחס לכל המקרקעין שהמנוח סרחאן התחייב להעביר לקק"ל בהתאם להסכם החליפין. עם זאת, וחרף ידיעת קק"ל על כך שהמנוח סרחאן הפר את הסכם החליפין (לאור טענותיו של עו"ד הללי ב- ת/1, נ/2 ו- נ/5), ועל אף שבמכתבה מיום 27.6.1965 , נ/2, התריעה קק"ל על נקיטת הליכים משפטיים לשם ביצוע הסכם החליפין ככל שלא יומצאו לה ייפויי כוח בלתי חוזרים - בחרה קק"ל שלא להגיש במקביל או בסמוך להגשת הבקשה למתן צו המניעה, תביעה נגד ה מנוח סרחאן, מטעמים בלתי ברורים.
קק"ל הגישה תביעה לשם ביצוע הסכם החליפין, רק בשנת 2009 ( תביעת 2009), כ- 50 שנה לאחר חתימת הסכם החליפין עם ה מנוח סרחאן ביום 18.2.1959 . תביעת 2009 הוגשה לאחר יותר מ- 20 שנה מיום פטירת ה מנוח סרחאן (28.10.1988) - דבר התמוה ביותר בנסיבות העניין; שהרי הנתבעים נוהגים במקרקעין שנמסרו לידיהם על ידי קק"ל, מנהג בעלים החל ממועד החתימה על הסכם החליפין ועד עצם היום הזה , ואף החתימו על תצהירים שהכין ב"כ הנתבעים, את המוכרים המקוריים ו/או יורשיהם . המנוח סרחאן אף העביר לידי קק"ל את כל המסמכים הרלוונטיים, לרבות ייפוי כוח בלתי חוזר לשם קיום חלקו על פ י הסכם החליפין. זאת, בעוד שקק"ל, מצידה, לא עשתה מאומה על מנת שהמק רקעין יירשמו על שמה, לא רשמה הערות אזהרה או הערה בדבר צו המניעה הזמני ביחס ל מקרקעין שהתחייב ה מנוח סרחאן להעביר לה בהתאם להסכם החליפין, לא פנתה אליו בעניין זה (חוץ מהגשת הבקשה לצו מניעה בשנת 1966, נ/3) , ולא העבירה לידי הנתבעים עד עצם היום הזה את מלוא התמורה בהתאם להסכם החליפין. לפיכך, אין לקק"ל להלין בעניין אלא על עצמה.
יש להורות על דחיית התביעה העיקרית שלפנינו מחמת התיישנות. הסכם החליפין מושא תיק זה נחתם לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין ביום 1.1.1970, ואחרי כניסתו לתוקף של חוק ההתיישנות ביום 6.4.1958. הואיל ו קק"ל לא שילמה ל מנוח סרחאן את מלוא התמורה בהתאם להסכם החליפין, יש לדון בשאלת ההתיישנות מתוך ההנחה שנוצרו יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בין הצדדים. על הזכות הקונסטרוקטיבית שהיא זכות שביושר במקרקעין , נשוא הליך זה, לא חל סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, אלא סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות לפיו, תקופת ההתיישנות של תביעה במקרקעין מוסדרים הינה 25 שנה. מרוץ ההתיישנות ביחסי נאמנות קונסטרוקטיבית מושהה כל עוד אין הנאמן כופר בנאמנות או מפר חובתו כנאמן. אולם , דחיית מ רוץ תקופת ההתיישנות ביחסי נאמן-נהנה לא נועדה לאפשר לנהנה להמתין עד לשעת הכושר הנוחה ביותר כדי להגיש תביעתו. לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעה נגד נאמן, אין די בכך שהאחרון יכפור בחובת נאמנותו או יפר אותה, אלא הוא נדרש גם להביא לידיעת הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה. לפיכך, בענייננו, מרוץ תקופת ההתיישנות החל ביום משלוח מכתב ההתרא ה של קק"ל ל מנוח סרחאן, נ/2, 27.6.1965, היינו: התביעה הוגשה כ- 44 שנה מיום שנודע לקק"ל שה מנוח סרחאן מפר את התחייבויותיו בהתאם להסכם החליפין .
התביעה בעניין חובות שלובים התיישנה כבר ביום 27.6.1972 , בחלוף שבע שנים מיום משלוח המכתב, נ/2.
הגשת התביעה בשלב שבו הוגשה, גרמה לנתבעים נזק ראייתי שאינו בר תיקון. אילו הייתה התביעה מוגשת בתקופת חייו של ה מנוח סרחאן, דהיינו: לאחר משלוח המכתב, נ/2, מיום 27.6.1965, אזי היה באפשרות המנוח סרחאן להעלות את כל הטענות הרלוונטיות נגד התביעה, בהתחשב בכך שהעובדות הינן בידיעתו האישית, וכפי שציין בת שובתו, נ/4, לבקשה לצו מניעה, נ/3. יתרה מזו, התנהלותה הרשלנית של קק"ל שהתבטאה, בין היתר, ב אי שמירת המסמכים שהעביר לה המנוח סרחאן ו/או איבוד המסמכים; אי הגשת תביעת 2009 בתקופת חייו של המנוח סרחאן; ואי רישומם של צווי המניעה הזמניים ביחס למקרקעין נשוא הסכם החליפין בלשכת רישום המקרקעין בנצרת, היא הגורם הבלעדי לאי איתורם של המסמכים הרלוונטיים ל צורך ביצוע הסכם החליפין. כל זאת על רקע העובדה שחלקות 34 ו- 36, גוש 15603 כלל לא הוזכרו בתביעת 2009 , וב- נ/8 מיום 4.11.66 שצורף ל- נ/3, צוין כי אין לקק"ל כל תביעה בקשר לחלקות אלו . לו הייתה קק"ל פועלת נכון ובזמן אמת לשם מימוש הסכם החליפין, לא היה נגרע ולו ס"מ אחד מהשטחים שהתחייב ה מנוח סרחאן להעביר ע"ש קק"ל. לפיכך, יש לדחות את התביעה העיקרית גם מ חמת נזק ראייתי .
הן בכתב התביעה, הן בתצהירו של עו"ד היללי, ת/1, והן בפרוטוקול הדיון מיום 10.2.20, ביקשה קק"ל לקזז שטח של 5,821 מ"ר, בעוד שבסיכומיה ביקשה לקזז שטח של 6,258 מ"ר. זאת, מבלי שתבקש תיקון כתב תביעתה. אין לקבל זאת.
אשר על כן, יש לדחות את התביעה העיקרית ולקבל את התביעה שכנגד במלואה, ולהורות לקק"ל להעביר על שמם של הנתבעים את השטח של 31,267 מ"ר בחלקה 20, גוש 15621 ואת השטח של 10,430 מ"ר בחלקה 44, גוש 15624, אשר התחייבה להעביר ע"ש המנוח סרחאן כמפורט בהסכם החליפין. בנוסף, יש לחייב את קק"ל בהוצאות המשפט בגין שתי התביעות, לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ.

טענות הנתבעת שכנגד:

קק"ל טענ ה בסיכומי התשובה את הטענות הבאות:
יש לדחות את טענת ההתיישנות של התובעים שכנגד: התובעים שכנגד שבים וטוענים בסיכומיהם טענת התיישנות על אף שבישיבת קדם המשפט הראשונה, מסר בית המשפט כי בתביעה דנא , הוא איננו מוכן לדון בטענת התיישנות. טענת ההתיישנות הועלתה על ידי התובעים שכנגד כבר בתביעת 2009, ונדחתה בסעיף 84 לפסק דינו של בית המשפט שם. לפיכך, חל בענייננו השתק פלוגתא ומעשה בית דין בסוגית ההתיישנות והשיהוי . מכאן, שאין כל משמעות משפטית לשאלת הכפירה של המנוח סרחאן בהסכם שערך עם קק"ל, אם כלל הייתה כזו. התובעים שכנגד מתחמקים ממתן הסבר לעמידתם על קבלת תמורה עבור ההסכם הנ"ל חרף כפ ירת המנוח סרחאן בהסכם.
התובעים שכנגד חוזרים בסיכומיהם על הטענה לפיה, קק"ל לא רשמה הערת אזהרה על החלקות נשוא התביעה , אך מתעלמים בכוונת מכוון מטיעוני קק"ל בסיכומיה לפיה ם, על המנוח סרחאן היה לרשום את הערת האזהרה על החלקות הנגרעות כאשר רכש אותן, אם כלל רכש אותן מבעליהן , וזאת לפני שמכר אותן ל קק"ל.
גם שאלת הנזק הראייתי נטענה על ידי התובעים שכנגד בתביעת 2009 ונדחתה בסעיפים 82 ו- 84 לפסק הדין, שם נקבע כי א ין נזק ראייתי, וכי הייתה קיימת אפשרות לצמצם את ההסכם עם המנוח סרחאן, צמצום שהוא למעשה עילת התביעה דנן.
התובעים שכנגד אינם מתייחסים בסיכומיהם ליתר טענות קק"ל בסיכומיה: האם כל החלקות שהתחייב המנוח סרחאן להעביר לבעלות קק"ל אכן היו בבעלותו; האם ה מנוח סרחאן המציא ל קק"ל את כל המסמכים וייפוי הכוח לצורך העברת החלקות שמכר לה; מהימנות עדי ם; גודל שטח החלקות שהתחייב ה מנוח סרחאן למכור ל קק"ל. לפיכך, טיעוני קק"ל ב סוגיות אלו, לא נסתרו, ולכן, תחשיב השטח שאמור להיגרע מהחלקות האמורות להיות מועברות לתובעים שכנגד, כמפורט בסיכומי קק"ל, לא נסתר. טיעוני התובעים שכנגד בסיכ ומיהם כנגד תחשיב זה, נטענו בחוסר תום לב על מנת לנסות ולנצל טעות תחשיבית שתוקנה בסיכומי קק"ל.
התובעים שכנגד מתחמקים לחלוטין מתשובה לשאלה מדוע הם דורשים לקבל תמורה גם עבור חלקות שלא הועברו לקק"ל על ידי ה מנוח סרחאן. ההתעלמות משאלה זו ברורה כי אין תשובה הגיונית, מוסרית, משפטית או חוקית לשאלה זו.

דיון והכרעה:
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי יש לדחות את תביעת קק"ל מחמת התיישנות , וכ ן יש לקבל באופן חלקי את תביעת התובעים שכנגד מ ן הטעמים שיובאו להלן.

האם תביעת קק"ל התיישנה ?

ראשית, אדגיש כי בניגוד לטענת ב"כ התובעים בסיכומיהם, לא ניתנה על ידי במהלך ישיבת קדם המשפט, החלטה כלשהי בענ יין ההתיישנות ו/או השיהוי, ואף לא סביר שתינתן במהלך ישיבת קדם המשפט החלטה לגוף העניין כאמור. איני זוכרת מה נאמר על ידי בישיבת קדם המשפט. יתכן והבעתי עמד ה לכאורית בענ יין זה, אולם בוודאי שלא ניתנה החלטה לגוף העניין. בפרוטוקול הדיון אין זכר לדברי בית המשפט בעניין זה, וגם אם הובעה דעה או עמדה, הרי שהייתה זו עמדה או דעה לכאורית בלבד. מכל מקום, אם ב יקש ב"כ קק"ל שהענ יין ימצא את ביטויו בפרוטוקול, שומה היה עליו להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול בסמוך למועד הדיון שבו, לטענתו , נאמרו הדברים.
הנתבעים טוענים כי תביעתה של קק"ל התיישנה , ולחלופין, כי חל שיהוי בהגשתה. קק"ל טוענת כי בפסק דינו של כב' השופט פיש בתביעת 2009 נדחתה טענת השיהוי וההתיישנות , והדבר מקים "השתק פלוגתא" גם בתביעה זו. אולם, בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון, בערעור על פסק הדין שניתן בתביעת 2009 (ע"א 1710/15), בוטל פסק הדין בתביעת 2009 ביחס לחלקות 34 , 36 ו- 16, ולכן ממילא קביעותיו של כב' השופט פיש בתביעת 2009 ביחס לחלקות הנ"ל , אינן מהוות "השתק פלוגתא" בתיק זה, ולא ניתן לסמוך עליהן.
הצדדים חלוקים בדעותיהם בשאלה אם הערעור ביחס לחלקות 34, 36 ו- 16, התקבל על ידי בית המשפט העליון בשל טענת התיישנות אם לאו . בעניין זה הוצגו תצהירים של ב"כ הצדדים משני עברי המתרס, והצדדים ויתרו על חקירותיהם. לדברים שנאמרו ע ל ידי מותב בית המשפט העליון מחוץ לפרוטוקול בעת שהמליץ על קבלת הערעורים, המלצה שקיבלו הצדדים, אין כל נפקות משפטית בתיק זה. יתרה מזו, שני הצדדים בחרו לוותר על חקירת עורכי הדין שהופיעו בפני בית המשפט העליון, ודי בכך כדי שלא אוכל לקבוע מה נאמר או לא נאמר ע ל ידי מותב בית המשפט בעליון שדן בערעורים, עובר להמלצתו לצדדים בדבר קבלת הערעורים ביחס לחלקות 34, 36 ו- 16 .
מכאן, שיש לדון בטענת ההתיישנות לגופה.
קק"ל אינה חולק ת על כך שתקופת ההתיישנות ע ל פי חוק ההתיישנות – חלפה , אלא שהיא מבקשת לבסס את עמדתה כי תקופת ההתיישנות לא חלפה, על נאמנות קונסטרוקטיבית. לטענתה , קמה זכות שביושר ביחסים שבין המנוח סרחאן למוכרים שחתמו לטובתו על ייפוי כוח בלתי חוזר, וכן ביחסים שבין קק"ל למנוח סרחאן.
על הקונסטרוקציה של נאמנות קונסטרוקטיבית, עמד כב' השופט עמית לאחרונה בע "א 2159/19 דיוה נ' סבן, בפסקה 9 לפסק הדין (פורסם בנבו, 09.03.2020) (להלן: "עניין דיוה"):

"הלכה עמנו כי בנסיבות בהן עסקת מכר מקרקעין "כמעט מושלמת" עד שיועבר הרישום על שמו של הקונה – קמה לקונה זכות קניין שביושר, שמכוחה נוצרים יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בינו לבין המוכר ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49 (2003); ע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר, פ"ד נו(5) 280, 287 (2002); ע"א 1249/03 חנא נ' ח'אזן [פורסם בנבו] (22.10.2003); ע"א 9063/12 עזבון המנוח הוראס ריכטר ז"ל נ' Harvey Delson [פורסם בנבו] (5.9.2017)). ליחסי הנאמנות הקונסטרוקטיבית יש השלכה על מירוץ ההתיישנות, כך שכל עוד הנאמן לא כופר בנאמנותו, מירוץ ההתיישנות לא מתחיל, והטעם לכך הוא:

"בהינתן יחסי נאמנות, משתנה שיווי המשקל 'הקלאסי' בין התובע לבין הנתבע, ותרשים הזרימה של כללי ההתיישנות 'מתהפך'. ברגיל, נקודת המוצא היא שתקופת ההתיישנות תחל להימנות מיום לידת עילת התובענה (סעיף 6 לחוק) אלא אם נעלמו מהתובע העובדות הרלוונטיות (סעיף 8 לחוק). אך במסגרת של יחסי נאמנות, נקודת המוצא היא עיכוב תקופת ההתיישנות כל עוד אין בידי הנהנה מידע המצביע על הפרת החובה מצד הנאמן (סעיף 8 לחוק), ורק בהינתן מידע כאמור תבוא לעולם עילת התובענה ויחל מירוץ תקופת ההתיישנות (סעיף 6 לחוק). בכך מוסט מרכז הכובד לטובת הגנה על האינטרס של התובע-הנהנה, על חשבון יכולתו של הנתבע-הנאמן לחסות תחת כנפיה של טענת התיישנות" (ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קרית אתא, [פורסם בנבו] פסקה 16 לפסק דיני (17.10.2012)).

וכן:
"החזקת נאמן בנכס אינה החזקה נוגדת, שכן הנאמן מחזיק בנכס כנאמנו של הנהנה ואין הוא יכול להישמע בטענת התיישנות, שהיא, למעשה, טענה לבעלות [...] ואולם, כלל זה אינו ישים כאשר הנאמן כופר בהחזקתו את הנכס כנאמנו של הנהנה, או מפר את חובתו כנאמן. במקרים כאלה נולדת עילת התביעה מרגע הכפירה או הפרת החובה, ובכפיפות להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק מתחילה תקופת ההתיישנות באותו מועד" (ע"א 3322/95 גמזו נ' גושן, פ"ד נ(4) 520, 526 (1997))".

האם התקיימו בענייננו תנאיה של הנאמנות הקונסטרוקטיבית? אני נוטה להשיב על שאלה זו בשלילה.
ראשית, אין מדובר בענייננו בנסיבות שבהן כמעט והושלמה העסקה בין קק"ל ל מנוח, באופן שכל שנותר הוא להעביר את הרישום, כלומר : אין מדובר בעסקה "כמעט מושלמת" כפי ש ציין כב' השופט עמית בעניין דיוה. מדובר בנסיבות שבהן המנוח סרחאן, חרף הצהרתו בהסכם החל יפין, כלל לא היה הבעלים של חלק מן החלקות שאמור היה להעביר לקק"ל על פי הסכם החליפין, ולכן לא מתקיימת בענייננו הקונסטרוקציה של נאמנות קונסטרוקטיבית היונקת את חיותה מקיומה של זכות שביושר.
לקק"ל כלל לא הייתה זכות שביושר ביחס לזכויות שלא היו בבעלות המנוח סרחאן, בעת כריתת הסכם החליפין , וממילא לא ניתן להחיל לגביה את קונסטרוקצי ית הנאמנות הקונסטרוקטיבית שהוחלה בדיני היושר האנגליים על זכויות שביושר.
שנית, הקושי לקבוע קיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית במקרה שלפנינו, נובע גם מהעובדה שקק"ל, אפילו לשיטת ה, לא שילמה את כל התמורה. קק"ל אמ נם העבירה את החזקה בחלקות התמורה , אך לא העבירה את הבעלות בהן. וראו, בענ יין זה: דבריו של כב' השופט עמית בענ יין תלמוד תורה [ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קרית אתא, בפסקה 23 לפסק הדין ( פורסם בנבו, 17.10.2012)]:

"קיומם של יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בנסיבות בהן לא הועברה מלוא התמורה למוכר אינה פשוטה. אלא שמשהגעתי למסקנה כי תביעת העירייה התיישנה אף בהנחה המחמירה כי נוצרו יחסי נאמנות בין הצדדים – איני רואה להידרש לכך, ואת הדיון בסוגיה זו ניתן להותיר לעת מצוא (וראו והשוו: עניין צימבלר, בעמ' 66-65; דויטש – קניין, שם; והשוו: כרם, בעמ' 265-264 המחיל את הנאמנות במצב של תשלום מלוא התמורה; בניאן, בעמ' 328, הסבור כי כל עוד לא שולמה התמורה על ידי הקונה, משמש הקונה נאמן של המוכר לסלק ידו מהמקרקעין)) ".

גם בהנחה שניתן להחיל בענייננו את קונסטרוקציית הנאמנות הקונסטרוקטיבית, הרי שהתביעה התיישנה אם בוחנים מתי נודע לקק"ל על כפירת המנוח סרחאן בחובתו כנאמן.
כפי שהבהיר כב' השופט עמית בעניין תלמוד תורה (דעתו אמנם הי יתה דעת מיעוט, אך המחלוקת נבעה מאופן יישום הכלל, ולא באשר לעקרון עצמו):

"הכלל לפיו באין מידע סותר רשאי הנהנה להניח כי הנאמן ממלא אחר חובתו, באופן המעכב את מירוץ תקופת ההתיישנות – אינו אלא מקרה פרטי של כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. כלל זה קובע כי כאשר "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". בהתקיים בין הצדדים מערכת יחסים של נאמן-נהנה, אזי בהעדר מידע על הפרת חובת הנאמנות, אין לבוא לנהנה בטרוניה על כך שלא נקט בצעדים אשר היו מונעים את "היעלמות העובדות" מעיניו, או במילים אחרות: לא הרי "זהירות סבירה" של נהנה כ"זהירות סבירה" של תובע מן היישוב (ראו והשוו: עניין צימבלר, בעמ' 68).

ומזווית אחרת: בהינתן יחסי נאמנות, משתנה שיווי המשקל "הקלאסי" בין התובע לבין הנתבע, ותרשים הזרימה של כללי ההתיישנות "מתהפך". ברגיל, נקודת המוצא היא שתקופת ההתיישנות תחל להימנות מיום לידת עילת התובענה (סעיף 6 לחוק) אלא אם נעלמו מהתובע העובדות הרלוונטיות ( סעיף 8 לחוק). אך במסגרת של יחסי נאמנות, נקודת המוצא היא עיכוב תקופת ההתיישנות כל עוד אין בידי הנהנה מידע המצביע על הפרת החובה מצד הנאמן ( סעיף 8 לחוק), ורק בהינתן מידע כאמור תבוא לעולם עילת התובענה ויחל מירוץ תקופת ההתיישנות ( סעיף 6 לחוק). בכך מוסט מרכז הכובד לטובת הגנה על האינטרס של התובע-הנהנה, על חשבון יכולתו של הנתבע-הנאמן לחסות תחת כנפיה של טענת התיישנות.

סיכומו של דבר: כאשר בתביעת נהנה נגד נאמן עסקינן, נקודת המוצא היא כי באין מידע הסותר את ההנחה כי הנאמן פועל לטובת הנהנה, הנהנה אוחז בידו במעין "פטור" המונע מתביעתו להיכנס אל עולם ההתיישנות. אלא שאין מדובר בפטור מוחלט, כי אם בפטור על תנאי: בהינתן מידע סותר כאמור, יישלל תוקפו של הפטור, או-אז ימצא עצמו התובע ניצב לפני שער הכניסה של סעיף 6 לחוק, עת תיבחן השאלה אימתי נולדה עילת התובענה והאם חלף פרק הזמן להתיישנות הקבוע בסעיף 5 לחוק " (עניין תלמוד תורה, בפסקאות 16-15 לפסק דינו של כב' השופט עמית).

לצורך קביעת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, יש לבחון, אפוא, מתי הגיע לקק"ל מידע שיש בו ללמד כי הנאמן מפר את חובותיו כנאמן או כופר בנאמנותו, להבדיל מעצם הפרת החיוב החוזי להעברת הנכס על שם הרוכש-הנהנה.
מייפוי הכוח הבלתי חוזר שנחתם ביום 16.5.1965 על ידי המנוח סרחאן לאח ר כריתת הסכם החליפין מיום 18.2.1959, עולה כי באותו ייפוי כוח בלתי חוזר, הסכים המנוח סר חאן להעביר לצד ג', צאלח קאסם מוחמד סרחאן, זכויות בחלקות שונות. זאת, על מנת שצאלח קאסם מוחמד סר חאן יתן לקק"ל ייפוי כוח להעברת זכויותיו, בין היתר, בחלקה 34 נשוא התביעה. מכאן, שלמצער, ביחס לחלקה 34 , ידעה קק"ל עוד בשנת 1965 כי ההצהרה שבעסקת החליפין אינה מדויקת, ולו ביחס לחלק מן החלקות. אולם, ניתן לומר כי בשלב זה, לאור חתימת המנוח סרחאן על ייפוי הכוח וההסכם המשולש עם קק"ל וצאלח קאסם מוחמד סרחאן, היה לקק"ל בסיס להאמין , כי בסופו של דבר , הזכויות בחלק ה 34 יועברו לידיה ע ל ידי המנוח סרחאן.
יתר על כן, עצם חתימתו של המנוח סרחאן על ייפוי הכוח הנ"ל, יש בו הודאה בזכות, היינו: הודאה בהתחייבותו להעביר את החלקות נשוא ייפוי הכוח, ובכלל זה, את חלקה 34 נשוא התביעה, על שם קק"ל לשם הוצאת הסכם החליפין מן הכ וח אל הפועל.
אולם, מצב דברים זה השתנה בשנת 1966, כמפורט להלן.
ביום 27.6.65 שלח עו"ד היללי מטעם קק"ל, מכתב התראה למנוח סרחאן בקשר עם עסקת החליפין, בציינו כי על אף שחלקות התמורה, חלקה 20 , גוש 15621, וחלקה 44 , גוש 15624, הועברו לחזקתו של המנוח סרחאן, והוא נוהג בהן מנהג בעלים :
"לא נענית לדרישותינו החוזרות ונשנות לבצע את ההסכם כרוחו וכלשונו.
בטענות מטענות שונות אתה מתחמק מלבצע את ההסכם דבר זה גרם לנו נזק רב ... בנוסף לנ"ל אני מתרה בך כי תוך 10 ימים מהיום אם לא תיתן יפויי כח חוזרים מתאימים משם הבעלים הרשומים, לשמנו, אאלץ להגיש תביעה משפטית ולבקש חיובך בביצוע ההסכם ובנוסף לכך תשלום כל ההפסדים, הנזקים, דמי שימוש ראויים שיגיעו לנו כתוצאה מהפרת התחייבויותיך לפי ההסכם הנ"ל". (ההדגשות אינן במקור, ע"א)
קק"ל אכן נקטה בה ליכים משפטיים כנגד המנוח סרחאן בגין הפרת הסכם החליפין, במסגרת ת"א 1958/66 בבית המשפט השלום בנצרת.
קק"ל טענה בבקשתה במסגרת ת"א 1958/66 הנ"ל (סומ נה נ/3) , כי ה מנוח סרחאן התחייב למסור י יפוי כ וח לצד ג', צאלח קאסם מחמד סרחאן הנ"ל , בכדי ש אותו צד ג' ימציא ייפוי כוח לקק"ל לצורך ביצוע עסקת החליפין. אולם, בפוע ל: "הנתבע (ה יינו: המנוח סרחאן , ע"א) מתכוון להכנס לחלקות נשוא הדיון, להחזיק בהן ולמנוע מהתובעת מלבצע את מסירתן למקבל הזכות, צאלח קאסם מחמד סרחאן הנ"ל (צד ג', ע"א) , ועל ידי זה הנתבע (המנוח סרחאן, ע"א) מפר את התחייבויותיו לפי הסכם החליפין ומסכל את ביצוע יפוי הכח הנ"ל" (סעיף 5 ל- נ/3).
עוד טענה קק"ל ב- נ/3 כי אף שהמנוח סרחאן קיבל את התמורה המלאה, הרי ש- "הנתבע (המנוח סרחאן, ע"א) מסרב למסור לפקודת התובעת (קק"ל, ע"א) את החלקות נושא הדיון , דבר שגרם לתובעת נזק ועלול לגרום נזקים נוספים שלא יהיה אפשר להתפצות עליהם בכסף".
לפיכך, עתרה קק"ל לסעד המונע מן המנוח סרחאן מלהפריע לקק"ל למסור לצד ג', צאלח קאסם מוחמד סרחאן, את החלקות שהתחייב ה מנוח סרחאן להעביר לו על פי ייפוי הכוח הבלתי חוזר.
בכתב התשובה, נ/4, הכחיש המנוח סרחאן בסעיף 2 לתשובתו כי הוא התחייב להעביר למבקשת את החלקות המפורטות בבקשה, ואותן היא הגדירה בבקשתה "האדמות נושא החילופין". בסעיף 4 לתשובתו טען כי י יפוי הכוח שצורף "אינו ברור וחסר". בסעיף 4 לכתב התשובה טען כי הוא השתמש וממשיך להשתמש בקרקע, ואין זכות לקק"ל למנוע ממנו לעשות כן בדרכים חוקי ות. המנוח סרחאן הודה כי לא העביר לקק"ל את הזכויות שעליה לקבל על פי הסכם החליפין, אך טען כי "זאת משום שהמבקשת לא מילאה אחר התחייבויותיה".
אמנם, הבקשה לסעד זמני זה , התייחסה לחלקות שאמור היה המנוח סרחאן להעביר לצד ג' , צאלח קסאם מוחמד סרחאן, שתמורתן הייתה אמורה לקבל קק"ל מאותו צאלח, חלקות הכלולות בהסכם החליפין, אך אינ ן החלקות נשוא התביעה (אלא חלקות אחרות: חלקה 14, גוש 15558 וחלקה 34, גוש 15595). אולם, כתב התשובה שהגיש המנוח סרחאן והתנהלותו כ עולה ממכתבי ההתראה של קק "ל, מעיד ים על כפירתו בחובתו לקיים את התחייבויותיו על פי הסכם החליפין , לא רק ביחס לחלקות הנ"ל.
ביום 1.9.1966 או בסמוך הגישה קק"ל בקשה לסעד זמני כנגד המנוח סרחאן בגין כניסתו, פעולותיו להכשרת ועיבוד המקרקעין הידועים כ חלקה 16, גוש 15604, וכוונתו להכניס דחפור לחלקה 24, גוש 15604 שאותן מכר לקק"ל בהתאם להוראות הסכם החליפין מיום 18.2.1959 (נ/6; וראו, גם: החלטת כב' השופט כתילי בבקשה, נ/7 ).
ואם בכך לא די, ביום 15.11.1966 נשלח מכתב התראה נוסף על ידי עו"ד ה יללי לב"כ סרחאן , בדרישה לקבלת י יפוי כוח לפיו, רכש את חלקה 38 , גוש 15627, תוך שהוא מתרה בב"כ סרחאן כי : "אני מקווה כי לא נצטרך לפנות לבית המשפט לשם קבלת פסק דין לביצוע בעין בענין זה".
אלו הן עדויות ברורות לכך שקק"ל הייתה מודעת היטב בשנת 1966 שהמנוח סרחאן כופר בנאמנותו ובהתחייבויותיו על פי הסכם החליפין. מכאן, שאין מנוס מן הקביעה שתביעת קק"ל התיישנה.
במקרה שלפנינו, בניגוד לנסיבות שהיו בעניין תלמוד תורה, נקט המנוח סרחאן במהלכים שהעידו על סירובו לקיים את חלקו בעסקת החליפין. למעשה, ה מנוח סרחאן נקט במהלכים שנועדו להכשיל את קיומה של עסקת החליפין . זאת, תוך שהוא מונע , למשל, מצד ג' לקבל לבעלותו חלקות, שהעברתן אליו נועדה לאפשר העברת חלקותיו של צד ג' לקק"ל , בהתאם להתחייבות שקיבל על עצמו המנוח סרחאן כלפי קק"ל בעסקת החליפין, כמו גם "מסכל", "מסרב" ו- "מתחמק" מלקיים את הוראות הסכם החליפין "בטענות מטענו ת שונות", כעולה מן האמור במכתבי ההתראה ששלחה קק"ל (נ/2; נ/3).
מה לך כפירה ברורה מזו בחובת הנאמנות? אין מדובר בענייננו, כמו בענ יין תלמוד תורה, רק בנסיבות שבהן שתק המנוח סרחאן, ולא הגיב על מכתב התראה שנשלח אליו, אלא בפעולות אקטיביות של ה מנוח סרחאן לסיכול קיום התחייבויותיו על פי הסכם החליפין. במכתב י ההתראה ששלחה קק"ל ל מנוח סרחאן, כמו גם בכתבי בי-דין שהוגשו לבית המשפט, עושה קק"ל שימוש במילים "סירוב" ו- "התחמקות", טרמינולוגיה שאינה מעידה אך על הפרה של החיוב החוזי שאין כפירה בנאמנות בצידה.
אכן, ביחס לשתיקה, ניתן להתלבט אם ניתן ללמוד ממנה על הפרת חובות הנאמנות או על כפירה בנאמנות . אולם, במקרה שלנו, כאשר מדובר בהתנהלות אקטיבית המסכלת את ביצוע עסקת החליפין, הרי שדי בכך כדי לקבוע בבירור כי עוד בשנת 1966 ידעה קק"ל על כפירתו של ה מנוח סרחאן בחובת הנאמנות.
יצוין כי גם בתביעת 2009 כפרו היורשים בחובתם לקיים את עסקת החליפין, תוך שהם טוענים להתיישנות ולנזק ראייתי שנגרם להם בשל העובדה שהתביעה לא הוגשה בעת שאביהם המנוח היה בין החיים. אמנם , ה יורשים הצהירו כי אין להם התנגדות לשתף פעולה עם קק"ל "ככל שהדבר סביר ואפשרי בנסיבות העניין", ואף המציאו תצהירי העברה של חלק מצדדי ג', אך לא באופן המאפשר העברת הזכויות במקרקעין נשוא התביעה ע"ש קק"ל.
מכאן, שאני קובעת כי תביעתה של קק"ל התיישנה, ואני מו רה על דחייתה.
למעלה מן הנדרש, אוסיף כי מעיון בפסק דינו של כב' השופט פיש בתביעת 2009 , עולה כי קק"ל לא הסתפקה בסעד של אכיפה , וביקש ה לחלופין סעד של ביטול חלקי והשבה . אולם, כב' השופט פיש קיבל את סעד האכיפה, וממילא לא נדרש לסעד החלופי , וא ילו בית המשפט העליון קיבל את הערעור ביחס לסעד האכיפה ככל שהוא מתייחס לחלקות 34, 36 ו- 16, אך לא נדרש כלל לסעד החלופי שהתבקש בעניין ביטול חלקי והשבה.
בשים לב לכך שמדובר בפסק דין חלוט שניתן בהסכמת הצדדים, הרי שיש בכך כדי להביא לדחיית תביעת קק"ל גם מחמת מעשה בי -דין, ומן הט עם שלא ניתן היתר לפיצול סעדים. אולם, משעה שטענה זו לא נטענה בכתב ההגנה , לא ראיתי לבסס עליה את פסק הדין.
ודוק: החלטתי לדחות את תביעת קק"ל מחמת התיישנות, היינו : משום ש קיים מחסום דיוני המונע מאת קק"ל מלהגיש את תביעתה, אין פ ירושה איון הזכות המהותית של קק"ל לקבל את התמורה על פי הסכם החליפין. עניין לנו בהתיישנות דיונית ולא מהותית, כאמור בסעיף 2 לחוק ההתיישנות , הקובע כי: "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".
ויפים לעניין זה, הדברים האמורים ב ת"א (מחוזי י-ם) 23801-03-18 קריאף (קרייף) נ' טמיר יוסף, בפסקה 29 לפסק דינה של כב' השופטת דנה כהן-לקח (פורסם בנבו, 28.7.2019):
"בטרם נעילה אני רואה להעיר כי ההתיישנות בה דנתי בפסק-דין זה, היא התיישנות דיונית ולא מהותית. במילים אחרות: היא מקנה לנתבעות מגן מפני תביעתה של התובעת במתכונת ובזמן בהם הוגשה, אולם אין בה כדי להפקיע את זכות התובעת לגופה ככל שזכות זו קיימת לה לפי הדין המהותי. ממילא, אין בפסק-דיני כדי לקבוע מסמרות בשאלה מה יהיה הדין אם וככל שבעתיד הנתבעות יראו להגיש תביעה מטעמן לאכיפת הסכם המכר לצורך העברת זכות הבעלות בדירה על-שמן, ובמענה לכך התובעת תבקש לטעון להפרת הסכם המכר על-ידי הנתבעות מחמת אי תשלום יתרת התמורה החוזית (ראו והשוו סעיף 4 ל חוק ההתיישנות הקובע כי: "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות...נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה התובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות"; עוד ראו והשוו: טדסקי הנ"ל, פסקה שנייה בעמ' 319)".
וראו, גם : הדברים האמורים ב בש"א (מחוזי ת"א) 2331/08 סולל בונה בע"מ נ' אטבליסמנט נ.ה.ל., בפסקה א' להחלטתו של כב' הרשם אבי זמיר (פורסם בנבו, 9.4.2008):
"בפסיקה נקבע- "מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה" (ע"א 360/72 מוריס בנין נ' אלברט בנין ואח', פ"ד כח(2) 309; רע"א (תל אביב-יפו) ל.מ. תעשיות תשתית בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2003(3) 17647)".
על רקע הערות והדגשים אלו בעניין מהותה של ההתיישנות הדיונית, אפנה עתה לדון בתביעה הנגדית.

התביעה הנגדית:

ביחס לתביעה זו, לא טענה קק"ל, לא טענת התיישנות , ולא טענת שיהוי.
יורשי המנוח סרחאן טוענים כי קמה להם זכות לקבל את הבעלות בחלקות התמורה נשוא עסקאות החליפין אף על פי שלא נתנו את מלוא התמורה . זאת, משום שקק"ל הסבה להם נזק ראייתי בכך שהגיש ה תביעתה שנים רבות לאחר פטירתם של המנוח סרחאן ו של צד ג', המנוח צאלח.
מנגד, חולקת קק"ל על הטענה כי הסבה נזק ראייתי לתובעים שכנגד, וטוענת כי א ילו היה המנוח סרחאן פועל לרישום הערות אזהרה על הזכויות שרכש, לטענתו , מצדד י ג', לא היה נגרם נזק ראייתי.
מעיון בהסכם החליפין עולה כי חיובי הצדדים להעברת השטחים האחד לרעהו, על פי יחס התמורה שנקבע, הם חיובים שלובים. כך עולה מעיון בהוראת סעיפים 1 ו- 2 להסכם החליפין . מכאן, שחובתה של קק"ל להעביר את הבעלות במקרקעי התמורה, מתגבשת רק לאחר שהתובעים שכנגד מגלים נכונות להעביר את המקרקעין שהיה עליהם להעביר לקק"ל, בהתאם להוראות הסכם החליפין. אולם, במקרה שלנו, טוענים התובעים שכנגד כי השיהוי הרב בהגשת תביעת קק"ל, גרם להם נזק ראייתי שכן א ילו הייתה קק"ל מגישה תביעתה בעת שהמנוחים סרחאן ו צאלח היו בין החיים , הרי שניתן היה להציג את המסמכים שמכוחם רכש המנוח סרחאן את הנכסים שהיה עליו להעביר לקק"ל על פי עסקת החליפין.
על דוקטרינת הנזק הראייתי ואופן יישומה, עמד בית המשפט העליון בע"א 5481/16 הרשות הממשלתית למים וביוב נ' חברת חלקת חן בע"מ (בפירוק מרצון), בפסקאות 29-28 לפסק די נו של המשנה לנשיאה ח' מלצר (פורסם בנבו, 20.08.2019):

"דוקטרינת הנזק הראייתי עוסקת בדרך כלל במקרים בהם התנהגות הנתבע שללה מן התובע את האפשרות להוכיח את מרכיבי עילת תביעתו כנגד מי שהזיק לו (ראו: ע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב, פ"ד נט(4) 310, 328-327 (2005) (להלן: עניין ד'אהר); עניין כדר; אריאל פורת נזיקין א 297 (2013) (להלן: פורת)). לדוקטרינה הנ"ל יש שני פנים – הפן הראשון הוא הפן הראייתי, אשר נקלט בפסיקה – ועוסק בהעברת נטל השכנוע מהתובע אל הנתבע, במקרים בהם הוכח כי נגרם נזק ראייתי. הפן השני הוא הפן הנזיקי, אשר לא נקלט בפסיקה (אם כי גם לא נדחה על-ידה), ולפיו קיום נזק ראייתי מקים עילת תביעה נזיקית עצמאית לניזוק (עניין ד'אהר; עניין כדר; פורת, בעמ' 300-299; גיא שני "הנזק הראייתי ו'עונשו': בשבחי המעבר מהמודל הקיים של העברת הנטל למודלים של מידתיות ואינדיקטיביות" משפטים מא 315 (תשע"א)).
יודגש כי דוקטרינת הנזק הראייתי מעבירה את נטל השכנוע לכתפי הנתבע רק בנוגע ליסודות שלגביהם נגרם הנזק הראייתי (ראו: עניין כדר; פורת, בעמ' 304). בענייננו, למשל, המערערת טוענת כי נגרם לה נזק ראייתי בנוגע להוכחת הקשר הסיבתי, ולכן, אם הייתה מתקבלת טענתה – הנטל היה מועבר לכתפי המשיבים רק ביחס לרכיב הקשר הסיבתי.
עוד יש לציין כי דוקטרינת הנזק הראייתי יושמה אצלנו בפסיקה לרוב בסיטואציות נזיקיות, אך עשויה להיות לה תחולה גם בסיטואציות אחרות, בהן נשללת מאדם האפשרות להוכיח את תביעתו עקב נזק ראייתי (ראו: פורת, בעמ' 298)".

ביחס לתביעת קק"ל, יכולים ה יו יורשי המנוח סרחאן לטעון כי נגרם להם נזק בשל כך שקק"ל התמהמה ה בהגשת תביעתה. תביעה זו נדחתה על ידי מחמת התיישנות , וממילא ל א הייתי צריכה לה יזקק לטענה בדבר נזק ראייתי כדי לדחותה.
אולם, מקום שבו עניין לנו בתביעה שכנגד של יורשי המנוח סרחאן ב עצמם, הרי שהתמהמהותה של קק"ל בהגשת תביעתה , אינה רל וונטית. על יורשי המנוח סרחאן להוכיח כי קק"ל הסבה להם נזק ראייתי כלשהו , כדי לבסס טענתם שאותו נזק ראייתי מנע מהם להוכיח את טענתם כי יכולים היו להעביר את התמורה נשוא עסקת החליפין לקק"ל.
נזק ראייתי שנגרם בעטיה של קק"ל, לא הוכח. יורשי המנוח סרחאן לא הוכיחו כי המסמכים המעידים על רכישת זכויות צדדי ג' במקרקעין שהיו אמורים להעביר לקק"ל, אכן הועברו לידי קק"ל ואבדו. ההשערה שקק"ל איבדה מסמכים שנמסרו לה ע ל ידי המנוח סרחאן, המעידים על רכישת קרקעות מצדדי ג' ע ל ידו, נשללת מגרסתו של עו"ד ה יללי (פרו', עמ' 8, ש' 21-20, עמ' 9, ש' 5, עמ' 10, ש' 36-9).
הנתבע 3, סעיד סרחאן, בחקירתו אף אישר כי כלל לא ניסה לחפש את תיק המסמכים של אביו בכדי לאתר את המסמכים הקשורים לרכישת חלקות צדדי ג' על ידי המנוח סרחאן:
"ש. בית המשפט: אחרי שאביך נפטר איפה תיק המסמכים.
ת. אני לא התעניינתי במסמכים ולא ראיתי מסמכים. אני הייתי בצבא.
ש. בית המשפט: אפילו לא ניסיתם לחפש?
ת. אני לא ניסיתי לחפש, לא יודע אם משהו אחר ניסה לחפש" (פרו', עמ' 14 , ש' 14-11).
בוודאי שאין לייחס לקק"ל אחריות בגין אובדן מסמכים על ידי יורשי המנוח סרחאן בגין תביעה המוגשת על ידם לאכיפת התחייבות קק"ל.
ושוב, אילו הייתה מונחת בפנינו תביעת קק"ל, יכולים היו יורשי המנוח סרחאן לטעון כי בשל התמהמהותה של קק"ל בהגשת תביעתה , הרי שאין ביכולתם לעמוד כיום בהתחייבויותיהם בשל הנזק הראייתי שנגרם להם. אולם, מקום שבו עניין לנו בתביעה שכנגד של יורשי המנוח סרחאן שהוגשה על ידם בשיהוי כה ניכר, הרי שלא עלה בידיהם להוכיח כי קק"ל הסבה להם נזק ראייתי שבעטיו אין באפשרותם להוכיח כי התגבשה זכותם לקבלת מלוא התמורה נשוא עסקת החליפין.
יתר על כן, טענת יורשי המנוח סרחאן כי קק"ל איבדה את המסמכים המעידים על כך שאביהם המנוח סרחאן רכש מצדדי ג' את הקרקעות שהיה עליו להעביר לקק"ל על פי עסקת החליפין, נסתרת מן הראיות שבתיק.
ייפוי הכוח הנוטריוני שעליו חתם המנוח סרחאן בשנת 1965, מעי ד כאלף עדים כי בניגוד להצהרתו של המנוח סרח אן בעת כריתת עסקת החליפין משנת 1959 , לא היו בידו זכויות, לפחות בחלק מן החלקות , שהיה עליו להעביר לקק"ל על פי עסקת החליפין. ההסכם המשולש בין המנוח סרחאן, לקק"ל ולמנוח צאלח, נועד לאפשר לצאלח להעביר לקק"ל חלק מן החלקות שהתחייב המנוח סרחאן להעביר לקק"ל בהסכם החליפין, וזאת כנגד התחייבות של המנוח סרחאן להעביר לצאלח חלקות שבבעלותו.
ייפוי הכוח הנ"ל מתייחס באופן ספציפי לחלקה 34, גוש 15603 נשוא תביעה זו, בשטח של 14.871 דונם, שקק"ל טוענת שלא הועברה לידיה על פי עסקת החליפין. ייפוי הכוח הנ"ל מעיד באופן ברור כי בעת החתימה על הסכם החליפין משנת 1959, לא היה המנוח סרחאן הבעלים והמחזיק של חלקה זו. המנוח סרחאן התחייב בייפוי הכוח הנ"ל להעביר זכויות בחלקות בבעלותו לצד ג', כמצוי ן בייפוי הכוח, כדי שצד ג' יאות להעביר את זכויותיו בחלקה 34 , גוש 15603 לקק"ל. זוהי עדות ברורה וחדה לכך שבעת כריתת הסכם החליפין, לא היה המנוח סרחאן ה בעלים ו/או מחזיק של חלקה 34 , גוש 15603, וממילא לא נגרם ליורשי ה מנוח סרחאן כל נזק ראייתי, לא בשל השיהוי בהגשת תביעת קק"ל, וגם לא בשל השתהותם של יורשי המנוח סרחאן בהגשת התביעה שכנגד.
מן הראיות אף עולה כי המנוח סרחאן סירב להעביר חלקות הרשומות על שמו לאחרים בכדי שאותם צדדי ג' יעבירו לקק"ל את החלקות שהתחייב המנוח סרחאן להעביר לקק"ל על פי הסכם החליפין.
מכאן, שלא הוכח כי נגרם ליורשי המנוח סרחאן נזק ראייתי, לא כל שכן בשל התנהלות קק"ל, ואף הוכח פוזיטיבית, לפחות ביחס לחלקה 34 , גוש 15603, כי בניגוד להצהרת המנוח סרחאן, לא היו לו את הזכויות בחלקה זו ערב חתימת הסכם החליפין, ו כי גם בשנת 1965 הכשיל את העברת הזכויות בחלקה זו לקק"ל.
מקובלת עליי אף עמדת קק"ל לפיה, יכול היה המנוח סרחאן למנוע את הנזק שנגרם לו באמצעות רישום הערת אזהרה לטובתו, על הזכויות שרכש מצדדי ג'. בוודאי שאין לייחס לקק"ל את הנזק שנגרם ליורשי המנוח סרחאן בגין אי ביצוע פעולה כה פשוטה של רישום הערת אזהרה על ידי המנוח סרחאן, פעולה פשוטה שיכול היה לבצעה עם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין בשנת 1970.
סוף דבר, משעה שגם כיום אין בכוחם של יורשי המנוח סרחאן להעביר את מלוא החלקות שהתחייבו להעביר לקק"ל על פי עסקת החליפין, אזי לא התגבשה זכותם לקבלת הבעלות ב- 5,821 מ"ר, כנטען על ידי קק"ל בכתב ההגנה בתביעה שכנגד.
אין בדעתי לאפשר לקק"ל בסיכומיה לטעון כיום לגריעת שטח של 6,258 מ"ר בעוד שבכתב ההגנה בתביעה שכנגד, טענה לגריעת שטח של 5,821 מ"ר בלבד, וזאת מבלי שהגישה בקשה לתיקון כתב ההגנה בתביעה שכנגד . גם אם מדובר בטעות תחשיבית, הדבר טעון הגשת בקשה לתיקון כתב ההגנה בתביעה שכנגד , בקשה אשר לא הוגשה.
מכאן, שהתביעה שכנגד מתקבלת רק ביחס לשטח של 23.267 דונם פחות 5.821 דונם, שאינו שנוי במחלוקת, באופן שאני מצהירה כי על קק"ל להעביר לתובעים שכנגד בלשכת רישום מקרקעין, 17.446 דונם במקרקעין הידועים כחלקה 20, גוש 15621.
ביחס ליתרת השטח השנוי במחלוקת , לא הוכח שהמנוח סרחאן קיים את חלקו בהסכם, ולכן לא התגבשה זכותם של יורשי המנוח סרחאן לקבל את זכות הבעלות בשטח זה.
לאור התוצאה אליה הגעתי, כל צד י ישא בהוצאותיו.
אין צורך לומר כי התוצאה שהגעתי אליה, אינה מיטבית. התובעים שכנגד נותרים עם זכות החזקה בכל החלקות שהיה על קק"ל להעביר להם ע ל פי עסקת החליפין, אך אינם מקבלים את מלוא זכות הבעלות בהן. מנגד, קק"ל אינה יכולה לקבל לידיה בחזרה את החזקה בחלק מן השטחים המוחזקים ע"י יורשי סרחאן אף שלא קיבלה עד עצם היום הזה את התמורה המלאה עפ"י עסקת החליפין.
זוהי תוצאה לא רצויה. במהלך ישיבת קדם המשפט נעשו על ידי מספר ניסיונות להביא את הצדדים לפשרה שתביא לתוצאה רצויה יותר, ולחפיפה בין החזקה לבעלות גם אם כל צד לא יקבל את כל תאוותו, אך הדבר לא הסתייע בעדי. אני מקווה שבעקבות מתן פסק הדין בתיק זה, יתעשתו שני הצדדים ויצליחו להגיע להבנות שיהא בהן לתקן את האנומליה שאושרה בפסק דין זה.
המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, כ"ד תמוז תש"פ, 16 יולי 2020, בהעדר הצדדים.