הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 42567-09-13

לפני כבוד השופטת תמר נאות פרי

התובע

עמרם רוימי, ת.ז. XXXXXX896
ע"י ב"כ עוה"ד פרץ שמעון

נגד

הנתבעים
.1 מ. י. מאכלי הצפון בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד עופר אטיאס ואח'

.2 סנטו פרסנטו שרותי קפה בע"מ
ע"י המנהלת המיוחדת עו"ד ענבל בית הלחמי

.3 יהודה מלכה
.4 ירון מלכה
ע"י ב"כ עו"ד עופר אטיאס ואח'

פסק דין

בפניי תביעה משלימה לסעד כספי, לאחר שביום 27.1.2016 ניתן פסק דין בתביעה המקורית למתן חשבונות, למתן צווים הצהרתיים ולסעד כספי ( להלן: "פסק הדין הראשון").
רקע כללי -
בשנת 2006 , התובע, מר עמי רוימי ( להלן: "רוימי"), והנתבעים 3 ו-4, מר יהודה מלכה ( להלן בשמו הפרטי: "יהודה") ומר ירון מלכה ( להלן: "ירון") הקימו יחדיו שותפות לא רשומה, שמטרתה שיווק מוצרי קפה למוסדות, חנויות, מזנונים, בתי קפה וכו' (להלן: "השותפות"). יהודה וירון הינם המנהלים של הנתבעת 1, מ.י. מאכלי הצפון בע"מ ( להלן: "מאכלי הצפון"), העוסקת בשירותי הסעדה, אספקת מזון ועוד.
השותפות פעלה במסגרת מאכלי הצפון, כחטיבה בתוך מאכלי צפון, באופן שמשרדי השותפות היו בסמוך למשרדי מאכלי הצפון, שירותי הנהלת החשבונות של השותפות היו משותפים לה ולמאכלי הצפון, ההעברות הכספיות של השותפות בוצעו באמצעות חשבון הבנק של מאכלי הצפון, וכו'.
בתחילת שנת 2012 , אחרי שש שנות פעילות, הוסכם בין הצדדים לשנות את מתכונת הפעילות המשותפת, לסיים את פעילות השותפות ולהקים חברה חדשה אשר תרכז את אותה הפעילות. בהתאם, נחתם בין רוימי לבין מאכלי הצפון הסכם מיום 2.2.2012 ( להלן: "ההסכם") אשר במסגרתו הוקמה הנתבעת 2, סנטו פרסנטו שירותי קפה בע"מ ( להלן: "החברה" או "סנטו"). מטרת ההסכם היתה סיום פעילות השותפות נכון ליום 31.12.2011 והעברת הפעילות לסנטו, החל מיום 1.1.2012. התקופה אשר במהלכה פעלה השותפות, משנת 2006 עד סוף שנת 2011, תכונה להלן: "תקופת השותפות", והתקופה שלאחר הקמת סנטו, מתחילת שנת 2012 תכונה " תקופת סנטו".
אחת מתניות ההסכם הייתה שהצדדים מוותרים א-הדדי, באופן גורף, על כל טענה או תביעה בכל הנוגע ליחסי השותפות ותקופת השותפות. תניות נוספות שחשובות להמשך הדיון קובעות כי כל הציוד של השותפות יעבור לסנטו וכי רוימי יקבל סכום של 200,000 ₪ ברוטו מרווחיה העתידיים של סנטו ( להלן: "התשלום בסך 200,000 ₪").
במהלך ניהול העסקים של סנטו נתגלעו מחלוקות בין הצדדים, ושיתוף הפעולה הפסיק בחודשים יוני-יולי 2013, עד שבסוף הקיץ של 2013, הפסיקה פעילות סנטו ורוימי עזב את סנטו.
בספטמבר 2013 הגיש רוימי את התובענה הנוכחית כנגד מאכלי הצפון, סנטו, יהודה וירון. למען הנוחות, יכונו להלן מאכלי הצפון, יהודה וירון, אשר יוצגו במסגרת ההליך במאוחד, "הנתבעים".
ביוני 2014 הגישה מאכלי צפון בקשה לפירוק סנטו ( פר"ק ( מחוזי חיפה) 34880-06-14), על יסוד חובות נטענים של סנטו כלפי מאכלי הצפון. באוקטובר 2014 ניתן צו פירוק לסנטו ועורכת הדין ענבל בית הלחמי-ריבן מונתה כמפרקת של החברה ( להלן: "המפרקת").
להשלמת התמונה יצוין עוד כי בספטמבר 2013, באותו היום בו הוגשה התובענה הנוכחית, הגיש רוימי תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ( סע"ש 43003-09-13) כנגד מאכלי הצפון, סנטו, ירון ויהודה. שם, דרש רוימי סעדים מכח דיני העבודה ( כגון, שכר עבודה, פיצויי הלנת שכר, פיצויי פיטורין ועוד) על יסוד הטענה לפיה הוא היה עובד של מאכלי הצפון בתקופת השותפות ועובד של סנטו בתקופת סנטו. תביעתו נדחתה בפסק דין ביום 18.8.2014, וערעור שהגיש רוימי לבית הדין הארצי לעבודה ( ע"ע 38393-09-14) נמחק בהסכמה בפסק דין ביום 7.5.2015 ( להלן: "ההליך בבית הדין לעבודה").
במסגרת התביעה המקורית, טען רוימי כי יש להורות על בטלות ההסכם, בשל התקיימותן של עילות שונות. כן התבקש צו למתן חשבונות, לגבי תקופת השותפות ולגבי תקופת סנטו, סעד כספי ( בהתאם לחוות דעת שהוגשה מטעמו של רוימי) בסך של 1,491,372 ₪, הכולל בתוכו גם את התשלום בסך 200,000 ₪ וגם תשלום נוסף בסך של 160,000 ₪ ( להלן: "התשלום הנוסף"). עוד התבקש סעד הצהרתי לגבי זכאות תיאורטית של רוימי לקבלת מחצית מהכספים שיתקבלו, במידה ויתקבלו, במסגרת הליכים מסוימים שאין צורך לפרטם עתה.
פסק הדין הראשון -
בשלב הראשון של ניהול התיק התנהלו הליכים מקדמיים, הוגשו חוות דעת מטעם שני הצדדים ונשמעו הראיות. לאחר תום שמיעת התיק, ניתן פסק הדין הראשון, ובו נקבע, בתמצית, כדלקמן:
התביעה למתן חשבונות - התקבלה באופן חלקי לגבי תקופת סנטו בלבד.
הדרישה למתן סעד הצהרתי בדבר בטלות ההסכם – נדחתה, הואיל ולא הוכחו העילות להצהיר על בטלות ההסכם.
בכל הנוגע לטענות של רוימי לגבי ההתנהלות הכספית של מאכלי הצפון למול החברה – קביעה אחת הייתה כי לא היה מקום לחייב את החברה בעלות רכישת הציוד מהשותפות. עוד נקבע, לגבי הטענות של רוימי בדבר "העמסות" של הוצאות נוספות על החברה, כי הטענות יוכלו להתברר עד תום רק בשלב השני של ההליך, לאחר הצגת החשבונות.
הדרישה הכספית – התקבלה בחלקה ונקבע כי על ירון ויהודה לשלם לרוימי, ביחד ולחוד, את התשלום הנוסף בסך של 160,000 ₪. באשר לתשלום בסך 200,000 ₪ ו מחצית מכל רווח נוסף שהיה לחברה – נקבע כי קיימת לרוימי זכות עקרונית לקבלת הרווחים עד תקרה של 200,000 ₪, ומחצית מהרווחים שמעבר לתקרה זו, על פי הוראות ההסכם, אך זאת רק במידה ויתברר שהיו רווחים לאחר שרוימי יעיין בחשבונות שהוא יקבל.
לגבי הדרישה לקבלת מחצית מסכומים שהתקבלו כתגמולי ביטוח - נקבע כי הסכומים נכללים בדוחות ובמאזנים של החברה, ולכן " יגולמו" בחישוב הרווחים הכולל שיבוצע.
לגבי הדרישה לקבלת סכומים שנפסקו לזכות החברה בהליך משפטי שנוהל כנגד חברת מורג – ניתן הסעד ההצהרתי שרוימי עתר לו ונקבע כי לרוימי זכאות עקרונית למחצית מהכספים האמורים, ככל וייגבו בפועל ( באמצעות מפרקת החברה).
בהתאם לאמור, בסיום פסק הדין הראשון הוריתי על הגשת דרישה מפורטת להצגת מסמכים וחשבונות, וכן על הגשת דרישה כספית עדכנית, לאחר הצגת אותם החשבונות. עוד הוריתי כי דין התביעה כנגד החברה, באמצעות המפרקת – להידחות ללא צו להוצאות.
השלב השני של ההליך -
לאחר שניתן פסק הדין הראשון, התקיימו הליכים ממושכים לגבי החשבונות והמסמכים שהיה צריך להעביר לרוימי עקב קבלת הסעד של מתן החשבונות, ולא למותר לציין כי הליך איתור המסמכים והמצאתם דרש השקעת זמן שיפוטי בלתי מבוטל, וחלקו מיותר ( ואפנה בהקשר זה לדוגמה להחלטתי מיום 8.9.2016), כאשר הצדדים הגישו בקשות על בקשות שונות בהקשר זה, לרבות בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.
בסופו של יום, המסמכים הנדרשים אותרו והועברו לרוימי , והוגשו לתיק בית המשפט כתבי בית דין עדכניים, לרבות חוות דעת עדכניות. מטעם רוימי הוגשה חוות דעתו של רואה החשבון שפיקר ( להלן: "רו"ח שפיקר"), אשר לפיה הרווחים של החברה בתקופה הרלבנטית היו בסך של למעלה מ-700,000 ₪, ומטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של רואה החשבון רצ'קובסקי ( להלן: "רו"ח רצ'קובסקי"), אשר לפיה לא היו כלל רווחים אלא רק הפסדים .
לאחר ששקלתי את הנתונים מעלה , מצאתי להורות על מינויו של מומחה מטעם בית המשפט בתחום החשבונאות, ובהתאם הוריתי על מינויו של רואה החשבון מר יורם רובינשטיין, כמומחה מטעם בית המשפט ( להלן: "מומחה בית המשפט"). מומחה בית המשפט הגיש את חוות דעתו, לאחר שבחן את מכלול הנתונים בתיק הנדון, לרבות את חוות הדעת מטעם שני הצדדים. בהמשך, אף נשלחו למומחה בית המשפט שאלות הבהרה, והלה השיב עליהן על פי מיטב מומחיותו והבנתו.

חוות הדעת של מומחה בית המשפט -
נזכיר כי המומחה התבקש לקבוע כמה רווחים היו לחברה, אם בכלל, בשנים מסוימות (כאשר לפי פסק הדין הראשון, סכומים אלו אמורים להשתלם לרוימי במלואם עד תקרה של 200,000 ₪, ובמחציתם מעבר לתקרה זו). מומחה בית המשפט ביצע ההתאמות בדוחות הכספיים של החברה, תוך שהוא מתייחס לטענות של הצדדים ושל המומחים מטעמם, ומסקנתו הייתה כי "השורה התחתונה" של הדוחות הכספיים לשנים 2012 ו-2013 מלמדת על קיומו של רווח של החברה בסך של 50,705 ₪, נכון למועד כפי שנקבע בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט.
הנתבעים הודיעו על כך שהם מאמצים את חוות דעתו של מומחה בית המשפט ( פרוטוקול הדיון מיום 30.4.2017), והם אינם מבקשים לסתור את מסקנותיו החשבונאיות. מנגד, רוימי העלה טענות שונות לגבי חוות הדעת, אותן פירט בסיכומיו, ואליהן נידרש עתה.
טענות רוימי לגבי חוות הדעת של מומחה בית המשפט -
מקדמית, נזכיר כי על פי ההלכה הפסוקה, מקום בו מונה מומחה מטעם בית המשפט, המשמש כידו הארוכה של בית המשפט בתחום מקצועי נתון, ככלל ייטה בית המשפט לאמץ את חוות דעתו המקצועית, ככל ולא הוכח כי נפל בה פגם היורד לשורשו של עניין, כפי שצוין בע"א 5509/09 מסארווה נ' עזבון המנוח מסארווה (23.2.2014) , לאמור:
"מינוי מומחה מטעם בית המשפט היא פרקטיקה ידועה ומקובלת במקרים בהם מתעוררת סוגיה המצריכה ידע מקצועי שבמומחיות, אשר לגביה נזקק בית המשפט לכלי עזר אובייקטיבי על מנת שיוכל להגיע לפתרון יעיל וצודק של הסכסוך ( ראו: אורי גורן ועופר דרורי, " עדויות מומחים לאחר תקנות סדר הדין האזרחי ( תיקון מס' 3), התשס"ה-2005: היבטים דיוניים ומהותיים" המשפט יב 167, 182-180, 191 (2007); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 468 ( מהדורה אחת עשרה, 2013) (להלן: גורן); ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ-מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי, פסקה י"ב (9.4.2006); ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ, פסקה 22 (28.10.2010) ( להלן: עניין תשלו"ז)).
חוות דעתו של המומחה היא אומנם רק אחת מן הראיות העומדות בפני בית המשפט ואין בה כדי להגביל את שיקול דעתו או לגרוע מן הסמכות הנתונה לו להכריע באופן סופי במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים ( ראו: ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון-לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987); ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993); ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו (2) 936, 948 (2002); ע"א 8950/07 עיריית נצרת נ' כרדוש, פסקה 8 (24.11.2010); משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה ומעשה כרך ב' 947 (מהדורה חמש עשרה, 2007)).
ואולם, לא אחת נפסק כי " משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, פסקה 4 (23.4.1990) ( להלן: עניין רבי); וראו גם: ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563, 570-568 (1998); ע"א 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17 מתחם 5 , פסקה 22 (23.7.2006); עניין תשלו"ז, פסקה 22; גורן, בעמ' 468)."

ובדומה, אפנה לרע"א 6142/16 פלוני נ' מרכז רפואי ע"ש שיבא - תל השומר (28.9.16) , לאמור:
"בית משפט זה עמד לא פעם על כך שלא בנקל יוחלט על פסילת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט או על פסילתו האישית. בהקשרים דומים נפסק בעבר כי משמונה מומחה מטעם בית המשפט "חזקה היא כי הוא ינהג באופן מקצועי, ויעשה מלאכתו נאמנה"."
וראו אף את רע"א 6571/15 פלוני נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (1.2.16); רע"א 6341/13 מוחמד חאג' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (21.10.13); רע"א 7098/10 טביבזדה נ' שירותי בריאות כללית (31.1.11).
במקרה הנדון, מומחה בית המשפט הגיש חוות דעת מפורטת, השיב לשאלות הבהרה, והצדדים לא ביקשו את חקירתו הנגדית. המומחה התמודד עם הטענות שעלו בחוות הדעת המקצועיות שהגישו שני הצדדים ונתן עליהן מענה בהתאם להערכתו המקצועית הן בחוות הדעת והן בתשובותיו לשאלות ההבהרה.
לכן, יתכן ובנסיבות אלו יש לאמץ את מסקנותיו במלואן, כבר בשלב זה; ועם זאת, נמשיך ונתייחס בקצרה לטענותיו של רוימי לגופן.
טענתו הראשונה של רוימי היא כי מומחה בית המשפט לא התייחס בחוות דעתו לחוות הדעת הראשונה של רו"ח שפיקר, מחודש פברואר 2015 ( להלן: "חוות הדעת הראשונה"). לטענת רוימי, מאחר וחוות דעתו השנייה של רו"ח שפיקר מבוססת על חוות דעת הראשונה, יש טעם ממשי לפגם בכך שמומחה בית המשפט נמנע מלהידרש לנטען בחוות הדעת הראשונה, עד כדי שיש הצדקה לדחות את מסקנותיו של מומחה בית המשפט בחוות דעתו. רוימי אף מפנה בסיכומיו לשתי דוגמאות נקודתיות שמדגימות לשיטתו את הטענה כי היה על מומחה בית המשפט לקרוא את חוות הדעת השנייה של רו"ח שפיקר ביחד עם חוות הדעת הראשונה שלו, על מנת ללמוד על מלוא הטענות שבפי רוימי. טענתו השנייה של רוימי בסיכומיו היא כי המומחה מטעמו, רו"ח שפיקר, היה המומחה היחיד שבחן את מכלול החומר החשבונאי ביחס לחברה, ומכאן שחוות דעתו עדיפה הן על חוות הדעת של הנתבעים והן על חוות דעתו של מומחה בית המשפט.
הנתבעים טוענים מנגד, כי כלל המומחים, ובכלל זה רו"ח שפיקר, לא ערכו את הדוחות הכספיים של החברה מחדש, אלא התייחסו לדוחות המבוקרים הקיימים וערכו בהם התאמות שונות, ולכן אין לקבל את טענת רוימי לעדיפות של חוות דעת רו"ח שפיקר על פני חוות הדעת הנוספות, ובוודאי שלא על פני חוות דעתו של מומחה בית המשפט, שהינו מומחה אובייקטיבי. עוד נטען, כי רוימי סמך את דרישתו הכספית העדכנית על חוות הדעת השנייה של רו"ח שפיקר ולכן חוות הדעת הראשונה איננה רלבנטית עוד גם לשיטתו , ואין לקבל את טענות רוימי לפיהן נפל פגם בהתנהלות מומחה בית המשפט שעה שלא בחן את חוות הדעת הראשונה.
לא מצאתי ממש בטענות רוימי. ואבהיר.
רוימי נדרש, כך על פי הוראות פסק הדין הראשון, להגיש דרישה כספית עדכנית וסופית, על יסוד המסמכים שהועברו לעיונו לאחר שקיבל את הסעד של מתן חשבונות ( וראו בהקשר זה גם את החלטתי מיום 31.10.2016). מאחר ועסקינן בחוות דעת המוגשת בשלב השני של ההליך, קרי לאחר שניתן צו למתן חשבונות ולאחר שכלל החומר הנדרש עמד בפניו של רוימי, היה עליו לוודא כי חוות הדעת העדכנית והמאוחרת, כוללת את הדרישה הכספית העדכנית מטעמו ומתייחסת למכלול הנתונים הכספיים הרלבנטיים. חוות הדעת הראשונה, כבודה במקומה מונח, והיא אכן הייתה חוות דעת מפורטת אשר כללה נתונים רבים אשר רו"ח שפיקר הפנה אליהם זרקור. אלא שבחוות הדעת הראשונה, רו"ח שפיקר כתב כי בהעדר מסמכים, הוא אינו יכול לומר בוודאות אם אותם נתונים אכן מלמדים על חבות כספית נוספת כלפי רוימי, אם לאו, ולכן - על יסוד אותה "חוסר-יכולת" להגיע למסקנות חד משמעיות – ניתן פסק הדין למתן החשבונות. כלומר, לשיטת רו"ח שפיקר עצמו, חוות הדעת הראשונה אינה מגלמת בעיקרה דרישה מגובשת כיון שהוא זקוק היה לעוד מסמכים באותה העת.
מאחר וגם רו"ח שפיקר מציין כי בעת הכנת חוות הדעת השנייה הוא עשה שימוש גם בחוות הדעת הראשונה שלו ובנתונים שצוינו בה ( ראו בסעיף 1.2.10 וסעיף 1.4), ומאחר ולאחר פסק הדין הראשון נדרש רוימי " לייצר" דרישה כספית עדכנית מפורטת, הכוללת את הסכום הסופי אשר לטענתו הוא זכאי לו לאחר שקיבל לידיו את מלוא הנתונים – לא ניתן לטעון עתה, כי נפל פגם בהתנהלות מומחה בית המשפט, שעה שהוא לא חזר לבחון את האמור בחוות הדעת הראשונה. ככל וישנן טענות כספיות מפורטות שנכללו בחוות הדעת הראשונה, שלא נכללו בחוות הדעת השנייה, הרי שמחדל זה עומד לפתחו של רוימי. עליו נטל ההוכחה של תביעתו, גם בשלב השני שלה, והיה עליו לוודא שהמומחה מטעמו הגיש חוות דעת עדכנית שכוללת את כל הנתונים שקיימים בחוות הדעת הראשונה. אכן, לא ניתן להתעלם מהשלב הקודם של ההליך, לרבות הנתונים שהתבררו בו, אך מקריאת חוות הדעת השנייה של רו"ח שפיקר ניתן לסבור כי הוא בחן הן את חוות הדעת הראשונה מטעמו, והן את מכלול הנתונים שעלו מהמסמכים השונים שהועברו לעיונו לאחר שניתן פסק הדין שהורה על מתן החשבונות, ולאחר כל זאת הגיע למסקנה כי התיקונים הנדרשים בדוחות הכספיים של החברה לשנים 2012 – 2013 הם התיקונים המפורטים בחוות דעתו השנייה.
לכן, אני מוצאת לדחות את הטענה של רוימי בהקשר זה.
לא מצאתי ממש גם בטענה כי חוות דעתו של רו"ח שפיקר מעמיקה יותר או מקיפה יותר מחוות הדעת של המומחים הנוספים, ודומה שאין צורך להכביר במילים ביחס למקצועיות של כלל המומחים אשר היו מעורבים בהכנת חוות הדעת בתיק זה.
סיכום ביניים ביחס למסקנות מומחה בית המשפט –
נוכח המפורט מעלה, לא מצאתי כי נפל פגם בחוות דעתו של מומחה בית המשפט, המצדיק את דחיית מסקנותיו החשבונאיות והעדפת חוות דעתו של רו"ח שפיקר על פני זו של מומחה בית המשפט. עסקינן במומחה אובייקטיבי, אשר בחן לעומקם את הנתונים ואת חוות הדעת שערכו מומחי שני הצדדים, מצא לאמץ חלק מהטענות שהעלו ולדחות אחרות, תוך הנמקה ברורה של עמדתו המקצועית. בנסיבות האמורות, אני קובעת כי יש לאמץ את מסקנות מומחה בית המשפט כפי שפורטו בחוות דעתו ובתשובותיו לשאלות ההבהרה, דהיינו כי לגבי השנים 2012 ו-2013 הרווח של החברה היה 50,705 ₪, נכון למועד כפי שנקבע בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט.
מכאן, שעל פי פסק הדין הראשון, יש לקבוע כי מאכלי הצפון תשלם לרוימי את הסך האמור; אלא, שבפי הנתבעים טענות שונות בכל הנוגע לזכאות רוימי לקבלת הסכום כאמור, ונידרש לטענות אלו עתה (כאשר הטענות מחלוקות לשלוש קבוצות, למרות ש חלוקה זו אינה מופיעה בסיכומי הנתבעים, ואבהיר כי נבחנו כל טענות הנתבעים כפי שפורטו בסיכומיהם).
טענות הנתבעים ביחס לזכאות רוימי לקבלת הסכום שנקבע על ידי מומחה בית המשפט –
הטענה הראשונה: התשלום אמור להיות כפוף ל"תזרים המזומנים של החברה " -
הנתבעים טוענים כי על פי ההסכם, רוימי היה זכאי לקבל סך של 200,000 ₪ ברוטו, "ככל ומצב החברה ותזרים המזומנים שלה היה מאפשר זאת". לשיטתם, לא הוכח שתזרים המזומנים של החברה היה אכן מאפשר את ביצוע התשלום בפועל – ולכן יש לקבוע כי רוימי אינו זכאי לתשלום מרווחי החברה, אף אם שיעור הרווח הינו כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט.
רוימי טוען בהקשר זה כי המדובר בטענה שהיא בבחינת הרחבת חזית, וכן כי אין לקבל את הטענה בשל שהנתבעים עצמם הם שגרמו בפועל לקושי התזרימי של החברה, שעה שהוכח כי הם לא העבירו ועיכבו תשלומים לחברה, למרות שהיו רווחים. עוד טוען רוימי כי לשאלת תזרים המזומנים אין עוד משמעות שעה שהחברה מצויה בהליך פירוק.
באשר לטענת רוימי לפיה הטענה בדבר התנאי של " תזרים מזומנים" היא בבחינת הרחבת חזית אסורה, משיבים הנתבעים וטוענים כי שעה שהתנאי עוגן בהסכם בין הצדדים, ושעה שנקבע בפסק הדין הראשון כי ההסכם תקף ומחייב – לא ניתן לטעון כי הטענה היא בבחינת הרחבת חזית אסורה. יתרה מכך, טוענים הנתבעים כי הטענה הועלתה על ידם עוד בכתב ההגנה במסגרת השלב הראשון של ההליך, ואף רוימי עצמו התייחס לדרישה זו בחקירתו, לכן גם לגופם של דברים אין המדובר בהרחבת חזית. ממשיכים וטוענים הנתבעים, כי טענות רוימי לגבי כך שהנתבעים הם שגרמו במעשיהם לכך שתזרים המזומנים של החברה לא אפשר את ביצוע התשלום לתובע – נדחו כבר בפסק הדין הראשון ואין לשעות להן. לכן, לשיטת הנתבעים הגם שהם מאמצים באופן עקרוני את מסקנות מומחה בית המשפט באשר לשיעור הרווחים, לא הוכח כי רוימי זכאי לתשלום כלשהוא בגין רווחים אלו.
במחלוקת זו, סבורה אני כי הדין עם רוימי. אכן, בסעיף 7 להסכם נקבע כי רוימי יהיה זכאי לתשלום של 200,000 ₪ ככל שמצב החברה ותזרים המזומנים בחברה יאפשרו זאת. בנוסף, אכן, אין בידי ראיות בכל הנוגע לשאלה האם תזרים המזומנים של החברה אפשר את ביצוע התשלום או חלקו " בזמן אמת", בעת שהייתה החברה חיה ונושמת. אלא, שאני סבורה שכיום, שעה שהחברה בהליך פירוק ואיננה פעילה מזה מספר שנים, ושעה שבחינה מאוחרת של הנתונים הכספיים של החברה ותיקון חלק מהנתונים בעקבותיה – לימדונו על כך שאכן היו רווחים בסך של 50,705 ₪ נכון לסוף שנת 2013 – אזי שסביר יותר שהתזרים כן היה יכול לאפשר את התשלום. לשיטתי אין משמעות רבה לתנאי לפיו על תזרים המזומנים של החברה לאפשר את ביצוע התשלום בפועל, ואין בו כדי להביא למסקנה כי הוראות הסעיף אינן ישימות או לא הוכחו, ובמיוחד שעה שהחיוב מושט על שכמה של מאכלי הצפון.
הטענה השניה: ההשלכות של הליך הפירוק של החברה ו תביעת החוב של מאכלי הצפון -
נזכיר כי המומחה מטעם בית המשפט קבע כי לחברה היה רווח בסך של כ-50,000 ₪ נכון למועד סיום פעילותה, וזאת, בין היתר, לאחר שמצא לבטל חיובים שהושתו על החברה מטעמה של מאכלי הצפון. ביטול החיובים הביא, מן הסתם, להגדלת הרווח – ולכן, לשיטת מומחה בית המשפט, היה אמור להיות רווח ולא הפסד, כפי שנטען בהתחלה. הנתבעים טוענים כי המשמעות של קביעה זו (כלומר של ביטול חלק מהחיובים של מאכלי הצפון), הינה לכל היותר "ש על מאכלי הצפון להשיב חיובים עודפים אלו לחברה" (סעיף 53 לסיכומי הנתבעים). ממשיכים וטוענים הנתבעים כי אף אם מאכלי הצפון תשיב את החיובים העודפים לחברה – יהא על המפרקת להחליט מה לעשות עם הכספים וכיצד לחלק אותם, נוכח שאר הנושים של החברה, ובמיוחד שעה שבתיק הפירוק מתבררת תביעת החוב של מאכלי הצפון עצמה כנגד החברה. בהמשך נטען עוד כי הזכאות של רוימי היא, לכל היותר, לתשלום דיבידנד בכורה מהחברה, ולכן נוכח הליך הפירוק – המשמעות היא שרוימי עומד בשורה אחת עם שאר נושי החברה, לרבות מאכלי הצפון ( סעיפים 42-43 לסיכומי הנתבעים).
רוימי טוען כי הטענה ביחס לצורך שהמפרקת תכריע במחלוקת היא בבחינת הרחבת חזית, מה גם שהנתבעים כבר טענו טענה זו ובית המשפט מצא לדחות אותה לגופה ועל כן יש לדחותה מכל וכול. רוימי טוען עוד, כי אין חולק שעל פי פסק הדין הראשון החיוב בתשלום של 200,000 ₪ הוטל על מאכלי הצפון. עוד מפנה רוימי לכך כי מאכלי הצפון היא שהגישה את הבקשה לפירוקה של החברה, ובפסק הדין הראשון אף הובעה " אי נוחות" מהמועד שבו הוגשה בקשת הפירוק וטוען כי החוב הנטען של החברה כלפי מאכלי הצפון הוא פיקטיבי והוכח כשגוי לחלוטין. לגבי מעמדו בכל הנוגע לזכאות לקבלת הכספים טוען רוימי כי מאכלי הצפון היא היחידה שהגישה תביעת חוב כנגד החברה במסגרת תיק הפירוק כנושה שהיא " צד ג" כלפי החברה, ולכן אין למעשה " שורה של נושים", ובנוסף – החוב הנטען כלפי מאכלי הצפון הוא פיקטיבי לחלוטין, וכבר עם ביטול החיוב בגין מכירת הציוד, "כורסמה" תביעת החוב ברובה, ולכן אין לשעות לטענות הנתבעים.
טענה זו של הנתבעים, מוטב היה אם לא הייתה מועלית כלל. אכן, בפסק הדין הראשון המלצתי לצדדים לבצע את מהלך החישוב של הנתונים הכספיים באמצעות המפרקת, כגורם אובייקטיבי, וללא צורך בניהולו של השלב השני של ההליך שבפניי. דא עקא, שהצדדים לא הלכו בדרך זו, ובפניי התנהל גם השלב השני של ההליך ואף מונה כאמור מומחה מטעם בית המשפט. במצב הדברים האמור, ברי כי לא ניתן לטעון עתה, כי יש מקום שקביעת שאלת הזכאות של רוימי לקבלת תשלום מתוך הרווחים ( שנקבע כי היו) – תועבר להכרעת המפרקת במסגרת הליך הפירוק.
יתרה מכך. טענה דומה כבר הועלתה מצד הנתבעים במהלך השלב השני של ניהול התיק ונדחתה ( בקשה 63, החלטה מיום 8.5.2016). לכן – לא היה מקום לשוב ולהעלות את הטענה מחדש.
באשר לתביעת החוב של מאכלי הצפון כנגד החברה - אינני סבורה שלנתון זה משמעות, שכן בפסק הדין הראשון ( עמ' 35, סעיף 67( א)), נקבע מפורשות, שבמידה וייקבע כי יש חבות לתשלום הסך של 200,000 ₪ (או חלק ממנו) , הרי שהיא תוטל על מאכלי הצפון. לכן, תביעת החוב של מאכלי הצפון כנגד החברה – אין בה כדי להעלות או להוריד, ואני דוחה את טענת הנתבעים בהקשר זה, ואינני מביעה כל עמדה ביחס לנכונותה או היקפה הראוי של תביעת חוב זו או אחרת אשר מונחת על שולחנה של המפרקת במסגרת הליך הפירוק.
הטענה השלישית: המשמעות של התשלומים ששולמו לרוימי בעבר -
טענה נוספת שעולה מבין השורות של סיכומי הנתבעים, היא כי יש לראות את התשלומים ששולמו לרוימי לאורך כל תקופת השותפות ותקופת סנטו, כתשלומים ששולמו לו " על חשבון" הרווחים, ולכן אין עתה לרוימי זכאות לקבלת תשלום מתוך הרווחים.
אף טענה זו, שהינה מעין טענת קיזוז או טענת פרעתי - לא מצאתי לקבל.
ביחס לתקופת השותפות - ברי כי אין באפשרות הנתבעים להעלות טענות, נוכח הוראות סעיף 11 להסכם ( ואפנה בהקשר זה לסעיף 52 לפסק הדין הראשון, שהאמור בו חל – בשינויים המחויבים – גם ביחס לטענה זו של הנתבעים). לגבי תקופת סנטו והתשלומים שלאחר תקופת השותפות - ככל שסברו באמת הנתבעים שיש לראותם כתשלומים "על חשבון" חלקו של רוימי ברווחים ( בין אם לפי סעיף 7 להסכם ובין אם לפי סעיף 9 להסכם) – היה מצופה שהם יטענו טענה זו בבירור, במהלך כל ניהול ההליך. אך הטענה הועלתה בקצרה בסיכומים של הנתבעים במסגרת השלב הראשון של ההליך, הטענה לא התקבלה בפסק הדין הראשון, ולא מצאתי אזכור שלה בכתב ההגנה של הנתבעים או בכתב ההגנה המתוקן. מעבר לכך, גם לגופם של דברים, בהסכם שבין הצדדים ובהתנהלות שביניהם "בזמן אמת" אין למצוא כל בסיס לטענה לפיה הכספים ששולמו לרוימי מעת לעת במהלך תקופת סנטו היו "על חשבון" הרווחים העתידיים או התשלומים העתידיים, אשר הזכאות להם מעוגנת בהסכם. דומה כי המדובר בניסיון בדיעבד של הנתבעים לתת פרשנות לא נכונה למהות התשלומים, על מנת לחמוק מהמשמעות של התוצאה אשר אליה הגיע המומחה מטעם בית המשפט. לכן, דין הטענה להידחות.
מכאן, שנדחות כל טענות הנתבעים בנוגע לכך שאף אם המסקנה החשבונאית של המומחה מטעם בית המשפט נכונה היא, אזי שאין מקום לחייב מי מהם לשלם לרוימי כל תשלום שהוא.
סיכום -
אי לכך, אני מוצאת לאמץ את מסקנות חוות דעתו של מומחה בית המשפט, ובהתאם אני קובעת כי על מאכלי הצפון לשלם לרוימי את הסך של 50,705 ₪ ברוטו, בצירוף ריבית והצמדה מהמועד כפי שפורט בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט.
בנוסף, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לרוימי, סך של 9,000 ₪ (כולל מע"מ) בגין הוצאות ושכר טרחת עורך דין בכל הנוגע לחיוב מעלה אשר בחלק זה של ההליך (כאשר נשקלו לעניין זה ההוצאות שנפסקו במסגרת פסק הדין הראשון, נלקחה בחשבון העובדה שהחיוב שבסעיף 30 מוטל רק על שכם מאכלי הצפון ולא על יהודה וירון ונלקחו בחשבון שיקולים הנוגעים לאופן ניהול חלק זה של ההליך, לאחר פסק הדין הראשון, מטעם שני הצדדים).
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותואיל לסגור את התיק.

ניתן היום, ב' חשוון תשע"ח, 22 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.