הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 41804-03-16

לפני כבוד השופטת עפרה אטיאס

התובע
עזבון המנוח עומר אבראהים ריאן ז"ל, ת"ז XXXXXX510
על ידי יורשיו:
חניפה עבד אלחמיד ריאן, ת"ז XXXXXX567
עוני עומר ריאן, ת"ז XXXXXX055
עביר עומר מורשד, ת"ז XXXXXX011
ענאיה עומר ריאן, ת"ז XXXXXX020
עלאא עומר ריאן, ת"ז XXXXXX528

נגד

הנתבעת
מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל

פסק דין

לפניי תביעה לתשלום פיצויי הפקעה המגיעים לעיזבון התובע המנוח (להלן: "התובע"), לטענתו, מכוח היותו היורש היחיד של זכויות המנוח אברהים מחמד ריאן ז"ל (להלן: "המנוח אברהים") במקרקעין בשטח של כ- 14 דונם, הידועים כחלקה מס' זמני 14, גוש 18094, המהווה חלק ממקרקעי הכפר המנדטורי דמון (להלן: "דמון") שבגבול המערבי עם הכפר כאבול, והייתה ידועה בשם "אום אלחג'אר" (להלן: "חלקה 14" או "המקרקעין"). כיום חלקה 14 היא חלק מחלקה (מס' סופי) 5, גוש 18090.
חלקה 14 נרכשה על ידי רשות הפיתוח, על פי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: "חר"מ") ונרשמה על שמה בשלמות לאחר הסדר ביום 3.6.1973. הודעה אודות ההפקעה פורסמה בי"פ 319 ביום 12.11.1953.
בכתב התביעה נטען כי המנוח אברהים הפך לבעלים של חלקה 14 לאחר שביצע עסקת חליפין בעל-פה, בתקופת המנדט, עם המנוח חוסיין מוסטפא עבאס ריאן (להלן: "המנוח חוסיין"), שבמסגרתה, קיבל המנוח אברהים מהמנוח חוסיין את חלקה 14, ותמורתה נתן המנוח אברהים למנוח חוסיין את חלקה 3, גוש 19604, ואת חלקה 12, גוש 19605 המהוות חלק ממקרקעי הכפר כאבול וידועות בשם "ריבאע אלח'רבה" (להלן: "חלקה 3", "חלקה 12" ו- "כאבול" בהתאמה).
הנתבעת טענה כי כאבול, מקום מושבם של המנוחים חוסיין ואברהים, נכבש ונכלל בשטח ישראל ביום 21.7.1948, וכי דמון, מקום המצאה של חלקה 14, נכבש וננטש על ידי תושביו שהפכו לנפקדים ביום 15.7.1948. לפיכך, התגבשה נפקדות המנוחים חוסיין ואברהים עקב שהייתם בשטח אויב, וכל נכסיהם וזכויותיהם בשטח דמון ובחלקה 14 הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: "האנ"ן") בהתאם לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: "חוק נכסי נפקדים").
ביחס לחלקה 14, לא נמצאה תזכורת תביעה שהוגשה על ידי המנוח אברהים. אולם, ביחס לחלקות 3 ו- 12, נמצאו שתי תזכורות תביעה, במועדים שונים, אשר הוגשו לפקיד ההסדר מטעם המנוח חוסיין, שם תואר על ידי האחרון הליך קבלת החלקות בשנת 1954, ולא בתקופת המנדט, וכדלקמן:
בתזכורת התביעה מס' 6 בגוש 19604, הצהיר המנוח חוסיין ביום 5.5.1960 כי קיבל את חלקה 3 בעסקת חליפין לא רשומה מבעלים לא רשום, מוחמד אברהים עבאס, בשנת 1954 בשלמות, בהתאם להסכם בעל-פה.
בתזכורת התביעה מס' 724 בגוש 19605, הצהיר המנוח חוסיין ביום 20.7.1960 כי קיבל את החלקות בתזכורת התביעה [חלקה 11, גוש 19605 (שהינה חלקה סופית 12 דלעיל בהתאם לאישור לשכת פקיד ההסדר, נספח ה' לכתב ההגנה המתוקן; להלן: "חלקה 11") וחלקה 20, גוש 19605 (להלן: "חלקה 20")] בעסקת חליפין לא רשומה מבעלים לא רשום, מוחמד אברהים עבאס, בשנת 1954 בשלמות, בהתאם להסכם בעל-פה.
יצוין כי תזכורת התביעה מס' 724 לעיל הוגשה בהליך משפטי במסגרת הליכי ההסדר ביחס לחלקות 11 ו- 20 (תיק כאבול/52). במסגרת הליכי ההסדר, ויתר נציג המדינה על תביעתו ביחס לחלקות 11 ו- 20, והסכים כי חלקות 11 ו- 20 תירשמנה ע"ש המנוח חוסיין. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין ביום 26.11.1962, אולם אין לפסק דין זה נפקות באשר לחלקה 14.
בהעתק מספר משלמי המיסים (נספח ג' לתצהיר התובע, ת/1), מופיע תחת שם היישוב "כאבול", ותחת שם "הבעל הידוע" – אדם אחר בשם "כאיד מוסטפא עבאס" (להלן: "המנוח כאיד"). חלקה 14 אינה נזכרת באישור תשלום המיסים שצורף. מטופס מפקד האוכלוסין של המנוח כאיד (נספח ו' ל- נ/2), עולה כי האחרון נולד והתגורר בכאבול, אך, ככל הנראה, שהה מחודש 05/1948 מחוץ לגבולות המדינה ושב לישראל בשנת 1951, ומכאן נתגבשה נפקדותו.

ההליכים המשפטיים הקודמים:
בשנת 1982 הגיש מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") תביעה בבית המשפט השלום בעכו לסילוק יד ולפינוי המנוח אברהים מחלקה 14 בטענה כי הוא מחזיק בחלקה 14 שלא כדין (ת"א 519/82; להלן: "תביעת הפינוי"). הליך זה הסתיים בפסק דין מיום 1.5.1983 שנתן תוקף להסכם בין הצדדים לפיו, יינתן פסק דין נגד המנוח אברהים כמבוקש, אשר יבוצע אם המנוח אברהים לא יפתח בהליך משפטי בתוך 30 יום בקשר לטענות בעלות שהועלו על ידו בהמרצה 174/82.
המנוח אברהים פעל בהתאם לפסק הדין לעיל, והגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה להארכת מועד לערעור על פרסום לוח הזכויות בחלקה 14 (המרצה 66/83). בית המשפט המחוזי בחיפה מחק את הבקשה ביום 31.10.1983 בקבעו כי הבקשה הוגשה באיחור של 10 שנים ממועד פרסום לוח הזכויות בשנת 1973. בסייפת החלטתו המליץ בית המשפט המחוזי למנוח אברהים להגיש בקשה לפיצויים לפי חר"מ לוועדת הפיצויים של המינהל, הנתמכת במסמכים רשמיים, כגון: תעודה מספר משלמי המיסים ע"ש המנוח אברהים או תעודות ציבוריות אחרות, ולפי התנאים המקובלים על המינהל.
לאור ההחלטה הנ"ל, פעלה הרשות לביצוע הפינוי בחלקה 14, בהתאם לפסק הדין בתביעת הפינוי. כעולה מהתיעוד בתיק רשות הפיתוח, בוצע הפינוי ביום 22.2.1984.
בד בבד הגיש המנוח אברהים תובענה כנגד רשות הפיתוח בתיק המרצה 1662/83 בבית המשפט המחוזי בחיפה, למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי חלקה 14 הייתה בבעלות המנוח אברהים לפני רישומה ע"ש רשות הפיתוח כחלק מחלקה 5, גוש 18090 (נ/1; להלן: "התביעה לפס"ד הצהרתי"). בהתאם לאמור בסעיף 6 לתביעה לפס"ד הצהרתי: "מטרת הבקשה הינה להוכיח כי לא היו בעלים חוץ מהבעלים המבקש למקרקעין הנ"ל, ועל מנת שיהא אפשר לנהל משא ומתן עם הרשות המוסמכת בדבר שחרור המקרקעין או מתן פיצויים".
לצורך הדיון בתביעה לפס"ד הצהרתי, הוגשו הראיות הבאות מטעם רשות הפיתוח: תעודת עובד ציבור של לשכת הסדר המקרקעין (מר משה אוחנה) מיום 27.12.1984 ותצהיר עובד רשות הפיתוח, מר מרדכי אורון. מתעודת עובד ציבור של פקיד ההסדר שהוגשה במסגרת התביעה לפס"ד הצהרתי, עולה כי בסקר הקרקע לאדמות הגוש המנדטורי של חלקה 14 מהימים 25-27.12.1945, נודע לעורך הסקר כי המחזיקים הידועים בחלקה 14 היו המנוח חוסיין; יורשי המנוח איוב אלח'ורי; והמנוח שפיק אל בוקאעי (ללא ציון מספר ת"ז או פרט מזהה אחר של המחזיקים). עוד עלה מתעודת עובד הציבור כי ביום 4.7.1967 תבע נציג רשות הפיתוח בשמה את הבעלות בחלקה 14 על סמך הרכישה לפי חר"מ; כי לא הוגשה תביעה נוגדת, לרבות תביעה לזכות פיצויים מצד המחזיקים או מצד גורם אחר; וכי הבעלות בחלקה 14 נרשמה בלוח הזכויות שהוצג ביום 30.4.1973 ע"ש רשות הפיתוח בשלמותה.
ביום 30.1.1985 ניתן פסק דין המורה על דחיית התביעה לפס"ד הצהרתי, הן מחמת אי התייצבות התובע לדיון, והן בשל סופיות הליכי ההסדר.
ממסמכים שאותרו בתיקי רשות הפיתוח, עלה כי יורשי המנוח שפיק אל בוקאעי תבעו פיצויים בגין רכישת חלקה 14 בסמוך למועד ההפקעה, ובינם לרשות הפיתוח נחתם ביום 16.10.1959 הסכם שבמסגרתו קיבלו פיצויים לפי חר"מ, בגין חלקים בלתי מסוימים בחלקה 14. מן המסמכים עלה כי שטחה הכולל של חלקה 14 היה 11.315 דונם. מהמסמכים מתיק פיצויים פ/2265 של מר שפיק מוחמד בוקאעי, עולה כי המדידות שנתבקשו ובוצעו לחלקות שונות, לרבות חלקה 14, היו לשטח החלקות בשלמות.
ביום 24.2.1984 פנה המנוח אברהים למינהל, וביקש לשחרר את חלקה 14 או לקבל חלקה אחרת תמורתה. ביום 28.11.1984 פנה התובע למינהל בדרישה דומה.
במכתבו של המינהל מיום 15.12.1985 לפניית המנוח אברהים מיום 19.11.1985 לקבלת פיצויי הפקעה, נאמר כי "בתשובה למכתבך שבסימוכין ולאחר בדיקה וברור בהסדר הקרקעות מצאנו שהחלקה הנ"ל (חלקה 14, ע"א) 'נתבעה ע"י שלשה תובעים בחלקים שווים וביניהם חסין מוסטפא עבאס ריאן שבהתאם לתצהירו הינך הזכאי לפיצויים. על מנת שאוכל להכיר בתביעתך לקבלת פיצויים עליך להמציא לנו פסק דין הצהרתי בדבר זכאותך מבית משפט מוסמך כדי שנוכל לדון בבקשתך הנ"ל'".
ביום 27.7.15 פנה התובע, באמצעות בא-כוחו, בכתב ללשכת הסדר המקרקעין בחיפה על מנת לקבל אישור זכויות של חלקה 14 ערב הפקעתה. במכתב לשכת ההסדר מיום 8.10.15 לב"כ התובע, נמסר כי ברשומות ההסדר מופיע השם "חוסין מוצטפא חוסא" (כנראה הכוונה לחוסיין מוסטפא עבאס), אך מאחר שהמקרקעין בדמון נרכשו לטובת רשות הפיתוח לפי חר"מ בטרם התקדמו הליכי ההסדר, אין מידע לגבי מספר ת"ז וחלקים.

השתלשלות ההליכים בתיק ומסכת הראיות:
התובענה שלפניי הוגשה ביום 20.3.16, וביום 27.6.17 הוגש כתב ההגנה המקורי. בסיומה של ישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה ביום 6.11.17, התבקש התובע על ידי בית המשפט, להודיע עמדתו ביחס לצמצום זכותו לפיצוי רק ביחס לשליש של 11.3 דונם. זאת, לאור האמור במכתב המינהל מיום 15.12.1985 לעיל.
בדיון שהתקיים ביום 13.2.18, הסכימה ב"כ התובע לקבל את הצעת בית המשפט לצמצם את התביעה לשליש, היינו: ל- 11.3 דונם, חרף טענת ב"כ התובע כי במפה של המינהל שצורפה כנספח ו' לתביעה, סומן במדויק החלק שעיבד המנוח אברהים, וצוין כי מדובר ב- 13 דונם.
בדיון שהתקיים ביום 25.4.18, הציג ב"כ הנתבעת בפני בית המשפט מסמכים חדשים אשר לא הונחו בפני בית המשפט בדיונים הקודמים שהתנהלו בתיק, ואף לא אוזכרו בכתב ההגנה, וטען כי יש מסמכים נוספים שבדעת הנתבעת לפעול לאיתורם, ואלו כבר הוזמנו. לפיכך, ניתן היתר לנתבעת לתקן את כתב הגנתה ככל שבדעתה לעשות כן.
ביום 20.12.18 הגישה הנתבעת כתב הגנה מתוקן. ביום 25.9.19 התקיימה ישיבת קדם משפט שבסיומה ניתנה לב"כ התובע, לבקשתה, ארכה להגשת הודעתה בעניין תיקון התביעה. עוד הוריתי כי בהעדר הודעה, אניח כי התובע מבקש לנהל את התביעה כפי שהוגשה, ואורה על הגשת ראיות הצדדים וקיום הוכחות. בהעדר הודעת ב"כ התובע, הוריתי בהחלטתי מיום 6.10.19 על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, והתיק נקבע להוכחות.
בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 17.2.20, הסכימה ב"כ התובע לבקשת ב"כ הנתבעת להוצאת כל תצהירי המנוחים מתצהירי העדות הראשית מטעם התובע, כאשר בעניין שני המצהירים שעדיין בין החיים, מוחמד עבד בוקאעי ופאטמה מוחמד ריאן, בני למעלה מ- 90, מסרה ב"כ התובע כי תבדוק אפשרות לשמיעת עדותם בביתם.
במסגרת הישיבה, העידו מטעם התובע, התובע בעצמו (על תצהירו מיום 11.12.19, ת/1; ועל "הודעה על בקשה בדרך המרצה" בתיק המרצה 1662/83, נ/1); ו מר עבדאללה חסין מוסטפא ריאן, בנו של המנוח חוסיין (על תצהירו מיום 6.2.18, ת/2).
לאחר שהסכים ב"כ הנתבעת שהעדויות מטעמה תשמענה לפני שמיעת העדים הנוספים שאולי יזומנו על ידי התובע, העדים שהגישו תצהירים לתיק ועדיין בין החיים, העידו מטעם הנתבעת, מר רונן ברוך, האנ"ן (על תצהירו מיום 5.2.20, נ/2; ועל מכתב מיום 16.10.1959, ת/2); וגב' סיוון אלוף, מקדמת עסקות בצוות פיצויים ברשות מקרקעי ישראל – מרחב צפון (על תצהירה מיום 6.2.20, נ/3);
במהלך ישיבת ההוכחות הוריתי לרשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י" או "הנתבעת") לבצע חיפוש בספריה באשר למדידות שבוצעו ביחס ליתר הגושים והחלקות שביחס אליהם קיבל מר בוקאעי פיצוי כספי, ולהמציא את המסמכים לתיק. כמו כן, לאור הסכמת ב"כ הנתבעת (לאחר שב"כ התובע הסכימה אף היא, בכפוף לזכותה לחקור את עורך המסמך), הוריתי על הגשה לתיק של מדידה גרפית של חלקה 14 מטעם מחלקת המיפוי של רמ"י. בתום הישיבה התבקש התובע להודיעני אם בכוונתו להעמיד לחקירה את שני המצהירים אשר תצהיריהם צורפו לתצהיר התובע והינם בין החיים.
ביום 16.3.20 הגישה הנתבעת מסמכים מתיק פיצויים פ/2265 של מר שפיק מוחמד בוקאעי, וכן חוות דעת של מודד מטעם הנתבעת, ד"ר ליאור שחר, מיום 15.3.20 לפיה, שטחה הכולל של חלקה 14, על פי מדידה גראפית, הוא כ- 11,300 מ"ר, היינו: 11.300 דונם.
ביום 24.5.20 הודיעני ב"כ התובע על פטירת התובע, ובהחלטתי מיום 25.5.20 הוריתי על הגשת כתב תביעה מתוקן על דרך של צירוף היורשים על פי צו קיום צוואה/ירושה. כתב תביעה מתוקן, כאמור, צורף רק במסגרת סיכומי התשובה מטעם התובע, כאשר בתצהיר שצורף לתמיכה, נטען כי כתב התביעה המתוקן הוגש כבר ביום 26.9.20, אולם לא נקלט במערכת "נט המשפט" עקב תקלה טכנית.
בהמשך להחלטתי מיום 14.7.20, הודיעני ב"כ התובע ביום 17.7.20 שהוא מוותר על העמדת המצהירים מטעמו, מוחמד עבד בוקאעי ופאטמה מוחמד ריאן, וכן בנה, סברי חסין ריאן, לחקירה, וכן שהוא מוותר על הגשת חוות דעת מודד נגדית ועל כוונתו להעמיד לחקירה את המודד מטעם הנתבעת.
בהחלטתי מיום 20.7.20 בוטלה ישיבת ההוכחות לאחר שב"כ התובע הודיעני כי אין בכוונתו להעמיד לחקירה את עורך חוות הדעת מטעם הנתבעת.

טענות הצדדים:
התובע טען בסיכומיו את הטענות הבאות:
המקרקעין הופקעו לפי חר"מ מבעליהם, המנוח חוסיין , כאשר על פי תעודת עובד הציבור שצורפה כנספח ז' לכתב ההגנה המתוקן, מי שהחזיק בחלקה 14 בתאריכים 25-27.12.1945 היו המנוח חוסיין; יורשי המנוח איוב אלח'ורי; והמנוח שפיק אל בוקאעי (להלן: "שלושת המחזיקים"), כך שהמקרקעין הופקעו מבעלות שלושת המחזיקים והוקנו לרשות הפיתוח. מדובר בטענה שעלתה לאורך כל ההליכים שהתנהלו בין הצדדים עוד משנות ה- 80', כאשר במכתב מטעם המינהל שהתקבל במענה לפניית המנוח אברהים, נרשם בפירוש שעסקינן בתביעה לפיצויים לפי חר"מ, וכי המנוח חוסיין מכיר בזכותו של המנוח אברהים לפיצויים. לא נזכרה שום דרישה לשחרור המקרקעין או לתעודת שחרור או כל הפניה לחנ"ן על מנת שהמינהל יכיר וישלם למנוח אברהים פיצויי הפקעה.
אין לקבל את טענת רמ"י, לפיה המקרקעין הופקעו לפי חנ"ן כנכס נפקד והוקנו אוטומטית לאנ"ן, ולאחר מכן נרכשו על ידי רשות הפיתוח, דהיינו: אין לקבל את טענת רמ"י, לפיה כשהקרקע הופקעה ונרשמה ע"ש רשות הפיתוח, היא הופקעה מבעלות האנ"ן. הטענה עלתה לראשונה בהליך זה, ללא סימוכין, חרף ניהול הליכים והתכתבויות קודמות בין הצדדים, ונטענה כדי למנוע מהתובע לממש זכויותיו ולפגוע בקניינו. טענת רמ"י אינה מתיישבת עם העובדה ששולמו פיצויי הפקעה למנוח שפיק אל בוקאעי, אחד משלושת המחזיקים, לפי חר"מ (בהתאם לקבלה שצורפה כנספח י"ד לכתב ההגנה), ולא לאנ"ן.
התנהלות רמ"י עולה כדי חוסר תום לב קיצוני, תוך ניצול כוחה ומעמדה כלפי התובע, בניסיונה להתבסס על חנ"ן רק בעניין ההקניה האוטומטית לאנ"ן, מחד גיסא, ועל חר"מ רק בעניין ההעברה לבעלות רשות הפיתוח. זאת, כאשר חנ"ן וחר"מ משלימים זה את זה ואינם חלים במקביל על אותם נכסים.
האנ"ן יכול להעביר את המקרקעין לבעלות רשות הפיתוח אך ורק במכירה לפי סעיף 19(א) לחנ"ן (ולא חר"מ), ככל שהמקרקעין הייתה בבעלות אנ"ן לפני ההפקעה. רק במקרה כזה הייתה יכולה רמ"י להוכיח את הרכישה והעברת הבעלות מהאנ"ן לרשות הפיתוח על ידי צירוף תזכורת תביעה לבעלות ערב הפקעה מכוח רכישה מהאנ"ן לפי הסכם מיום 29.9.1953. אולם, בענייננו, לא הובאו ראיות למכירת המקרקעין מבעלות האנ"ן לבעלות רשות הפיתוח, כגון: הסכם מתאים. כל שצורף על ידי רמ"י הוא מסמך מילקוט הפרסומים, לפיו המקרקעין הופקעו ועברו לבעלות רשות הפיתוח לפי חר"מ, כאשר לא היו בחזקת בעליהם. גם בתעודת עובד הציבור נרשם בפירוש כי נציג המינהל, בשם רשות הפיתוח, תבע את בעלות חלקה 14 ע"ש רשות הפיתוח, על סמך ההקניה לפי חר"מ. אין שם כל הפניה לבעלות האנ"ן במקרקעין טרם ההפקעה או זכר לכך שרשות הפיתוח תובעת בעלות מתוקף האנ"ן. אף לא שולמה כל תמורה על ידי רשות הפיתוח בגין חלקה 14, עובדה שאף היא מעידה על כך שלא נעשתה כל עסקה בין האנ"ן לרשות הפיתוח. לפיכך, רמ"י לא הצליחה להוכיח את בעלותו של האנ"ן על המקרקעין ערב ההפקעה.
גם אם תתקבל טענת רמ"י כי המקרקעין היו בבעלות אנ"ן לפני מכירתם לרשות הפיתוח, הרי שבעת מכירה והעברת הבעלות במקרקעין מהאנ"ן לרשות הפיתוח, הופך הנכס להיות משוחרר לפי הוראת סעיף 28(ג) לחנ"ן. אולם, בענייננו, לא הוצאה עד היום כל תעודת נפקדות בגין התובע או בגין המנוח חוסיין או מי מטעמו, ולא נאמר ולא נזכר בשום הליך לפני כן שמדובר בנכסי נפקדים. לכן, מדובר במקרה שבו האנ"ן אינו יכול למכור את המקרקעין לרשות הפיתוח.
התובע זכאי לפיצויים בגין הפקעת המקרקעין לפי חר"מ, על סמך עסקת החליפין שהתבצעה בין המנוח אברהים למנוח חוסיין. רמ"י אינה יכולה מחד גיסא, להתנער מעסקת החליפין ולטעון כי התובע לא הצליח להוכיח כי חוסיין הוא אחד הבעלים, ומאידך גיסא, לא להתכחש לעסקת החליפין כאשר היא מצרפת תזכורות תביעה שהגיש המנוח חוסיין במסגרת הליכי הסדר בחלקות 12 ו- 3 שרכש מהמנוח אברהים בעסקת החליפין כאשר העביר לו בתמורה את חלקה 14.
עסקת החליפין היא מימי המנדט, אולם גם אם תתקבל טענת רמ"י כי העסקה התרחשה לאחר תקופת המנדט, קרי: בשנת 1954, בהתאם לתזכורות התביעה שצירפה, הרי שלתובע עדיין עומדת הזכות לקבלת הפיצויים בהתאם למכתב המינהל (נספח ט"ז לתצהירי התובע), כאשר יורשי המנוח חוסיין (אשר לא קיבל פיצוי עבור חלקה 14) הסכימו מכוח המחאת זכות לקבלת פיצויי ההפקעה, כי כל פיצוי שייפסק בגין הפקעת המקרקעין יועבר ליורשי המנוח אברהים.
יש לדחות את טענת השיהוי שהעלתה רמ"י בכתב הגנתה המתוקן. מהרגע שבו עמד התובע על קיומה של עילת תביעה, הוא פעל על מנת לממש את זכותו. כשנודע למנוח אברהים לראשונה על ההפקעה בעקבות התביעה לסילוק יד ולפינוי שהוגשה נגדו, הגיש המנוח אברהים ביום 24.2.84 בקשה למינהל, וחזר והגיש בקשות דומות; מה שמעיד על כך שהתובע לא השלים עם ההפקעה. ביום 15.12.1985 השיב המינהל כי חלקה 14 נתבעה על ידי שלושה תובעים, וביניהם המנוח חוסיין שבהתאם לתצהירו, המנוח אברהים הוא הזכאי לפיצויים. ההכרה בזכותו של המנוח אברהים לפיצויים, מעידה על כך שרמ"י לא שינתה את מעמדה לרעה שכן החזיקה עד היום בכספים שלא שייכים לה מלכתחילה. רמ"י גם לא הוכיחה כי נגרם לה נזק ראייתי, ולא הגישה תצהיר בעניין.
אף לא קופחה אפשרות רמ"י להוכיח טענותיה נגד התביעה, שעה שחרף חלוף הזמן, נמצאו אצלה רוב המסמכים, אם לא כולם, הנוגעים למקרקעין והדרושים לתשלום פיצויים לתובע. כאמור, רמ"י היא זו שבחרה לצרף קבלה המעידה על תשלום פיצויים למר בוקעאי (ולא לתובע!) בגין חלקים בלתי מסוימים מהמקרקעין, להבדיל מתשלום פיצויים לאותו אדון בגין חלקות אחרות שהיו בבעלותו בשלמות – עובדה אשר רמ"י ניסתה להעלים מעיני בית המשפט. מכאן, שהתנהלות רמ"י, אשר לא זו בלבד שלא עמדה, אף לא לכאורה, בנטל הראשוני להראות כי שולמו פיצויים לתובע, אלא גם ניסתה לאורך ההליך לערפל את זכותו של התובע לקבל את הפיצוי לו הוא זכאי - מחזקת את טענת התובע כי אין בשיהוי לשמש עילה לדחיית התביעה או להחלשתה.
הפסיקה שהביאה רמ"י בכתב ההגנה בעניין טענת השיהוי, דנה במקרים שונים מן המקרה שלפנינו, שבהם שולם כבר פיצוי או שעלה חשש כי שולם פיצוי, אך המדינה לא הצליחה להוכיח זאת. בית המשפט בעבר קיבל תביעת פיצויי הפקעה שהוגשה למעלה מ- 54 שנים ממועד היוודע עילת התביעה, ודחה את טענת השיהוי בשל הגשת התביעה במסגרת "חלון ההזדמנויות" שנקבע על ידי בית המשפט העליון בהלכת ארידור [ דנ"א 1595/06 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (פורסם בנבו, 21.3.2013)].
לא מתקיים מעשה בית דין במקרה שלפנינו. העילה מושא התביעה היא לקבלת פיצויי הפקעת מקרקעין, עילה השונה מן העילות שהועלו בהליכים שהתנהלו בין הצדדים בעבר, שבהם לא הועלתה, וודאי שלא הוכרעה, טענת התובע לפיצויים בגין הפקעת חלקה 14. לפיכך, לא קיים בפני התובע מחסום של השתק פלוגתה/עילה בגין דרישתו לפיצויים.
הפקעת חלקה 14 גרמה לפגיעה קשה בזכויותיו הקנייניות של התובע, בניגוד להוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומחייבת פיצוי מלא לתובע.
לפיכך, משמדובר בקרקע ששימשה לחקלאות והיוותה מקור פרנסתם ומחייתם העיקרי של התובע המנוח ומשפחתו, הרי שהתובע זכאי לפיצוי בדרך של הענקת קרקע חליפית, בהתאם לסעיף 3(ב) לחר"מ.
לחלופין, התובע זכאי לקבלת פיצויים לפי נוהל מס' 44.03 של המינהל, באופן שהתובע יקבל קרקע בשטח המגיע כדי שליש מכלל זכויותיו במקרקעין, וכן פיצוי כספי בסך שווי זכויותיו במקרקעין, בניכוי שווי הזכויות שיקבלו מרשות הפיתוח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ומע"מ כחוק עד לתשלום בפועל.
לחלופי חילופין, יש לפצות את התובע בפיצוי כספי בהתאם לנוהל המינהל, בשיעור הפיצוי הנתבע בסך של כ- 14 מיליון ₪ המבוסס על שווי המקרקעין שהופקעו, בתוספת הוצאות משפט (בשים לב להתנהלות רמ"י) ושכ"ט עו"ד ומע"מ.

הנתבעת טענה בסיכומיה את הטענות הבאות:
דין התביעה להימחק ולו מן הטעם שלא הוגש כתב תביעה מתוקן על דרך צירוף יורשי התובע על פי צו ירושה/קיום צוואה. משלא צורף לתיק צו הירושה של התובע המנוח, הרי שלא הוכחה זיקתם של הטוענים לתבוע כיורשיו.
לגופו של עניין, דין התביעה להידחות הואיל והתובע לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש בהליך האזרחי, להוכחת זכויותיו בחלקה 14, וממילא לא הוכחה זכאותו לתבוע פיצויי הפקעה בגינה. זמן רב חלף ממועד ההפקעה (הודעת רכישת החלקה 14 פורסמה בשנת 1953) ועד הגשת התביעה (63 שנה); מה שהביא לכך שאף אחד מהצדדים לעסקת החליפין לא העיד בפני בית המשפט הואיל ואינם עוד בין החיים. אף אין ראיות מספיקות להוכחת טענות התובע בדבר הזכויות: עסקת החליפין נערכה בעל-פה, ואין כל מסמך בכתב המעיד עליה; הראיה היחידה שצירף התובע היא אישור בודד מספר משלמי המיסים מיום 1.12.1958 שבו מופיע שם היישוב "כאבול" ושם "הבעל הידוע" – "כאיד מוסטפא עבאס", כאשר חלקה 14 אינה נזכרת באישור זה; מטעם התובע העידו שניים בלבד: התובע בעצמו שגרסתו לגבי עסקת החליפין הנטענת, לא עמדה במבחן החקירה הנגדית ביחס לכל הפרטים המהותיים שלה (זהות הצדדים לה, מועד עריכתה, שם המקום ושטח החלקה); והעד עבדאללה חסין מוסטפא ריאן, בנו של המנוח חוסיין, יליד 1952, שמחקירתו הנגדית עלה שאין לו ידיעה אישית לגבי עסקת החליפין הנטענת, וכי ממילא מדובר בעדות שמועה; יתר שבעת התצהירים שצורפו לתצהירו של התובע (שנחתמו כביכול ביום 19.1.2009), הוצאו מהתיק הואיל ומרבית המצהירים נפטרו, והתובע ויתר על העדת שני מצהירים מבוגרים כבני 90 בבית מגוריהם. לפיכך, עדות התובע מהווה עדות יחידה של בעל דין.
טענת התובע לקיומה של עסקת החליפין הנטענת, אינה עומדת ברף ההוכחה הנדרש. התובע לא הוכיח את זכויות הקניין של המנוח חוסיין בחלקה 14 עובר להפקעה, וכבר מטעם זה דין התביעה להידחות: בשלב אליו הגיע ההסדר, שלב מפת הקרוקי, לא היה זיהוי של שלושת המחזיקים בחלקה 14 שנרשמו במפת הקרוקי לפי מספר ת"ז או כל פרט מזהה אחר, ולא ניתן ללמוד על זהות הבעלים, וכבר נפסק כי הרישום במפת הקרוקי אינו יכול לשמש בסיס להוכחת זכויות במקרקעין. אף אין התאמה בין שם המחזיק במפת הקרוקי לשם המשלם בספר משלמי המיסים, ובאישור המסים מיום 1.12.1958 אין משום הוכחה כי שולמו מיסים בגין חלקה 14 על ידי המנוח אברהים;
התובע לא הוכיח כי המנוח אברהים רכש את הזכויות בחלקה 14 מכוח עסקת החליפין הנטענת. נסתרה גרסת התובע לגבי זהות הצדדים לעסקה (הסב המנוח הוא צד לעסקה בהתאם לעדות התובע בחקירתו, ולא האב, המנוח אברהים, כפי שטען התובע בתביעתו); זיהוי חלקה 14 (לא צוינה בתזכורות התביעה); ושטח חלקה 14 (כ- 11,300 מ"ר בהתאם לחוות דעת המודד מטעם הנתבעת, ולא כ- 14 דונם כטענת התובע בתצהירו). חיזוק למסקנה זו ניתן ללמוד מהתנהגות המנוח אברהים במשך השנים ממועד עסקת החליפין הנטענת ואילך. מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי על אף שאביו, המנוח אברהים, ידע על חידוש הליכי ההסדר לאחר קום המדינה, הרי שהמנוח אברהים לא הגיש תזכורת תביעה ביחס לחלקה 14. גם בשנות ה- 80' של המאה הקודמת הייתה למנוח אברהים הזדמנות לעמוד על זכויותיו לפיצויים בגין חלקה 14, אך הוא לא עשה כן חרף חלוף שנים רבות, הן ממועד ההפקעה (1954), והן ממועד היוודע דבר ההפקעה (1983 כנטען) ועד פטירתו. לאחר שנדחתה בשנת 1985 תביעת המנוח אברהים למתן פס"ד הצהרתי, המנוח אברהים לא עשה דבר למימוש זכותו הנטענת לפיצויים; מה שמחליש את מהימנות גרסת התובע ומחזק את ההנחה שהמנוח אברהים זנח את זכותו. יש לדחות את טענת התובע, לפיה ממכתב המינהל מסוף שנת 1985, יש ללמוד כי רמ"י הכירה בזכאות המנוח חוסיין לפיצוי, ולכן יש להעביר הפיצוי לידי המנוח אברהים;
התביעה הוגשה בשיהוי רב מבלי שהתובע הביא כל נימוק לכך. השיהוי מסכל את האפשרות לברר את מלוא העובדות הרלוונטיות.
לחלופין, אם תתקבל טענת התובע לרכישת חלקה 14, הרי שעסקת החליפין הנטענת חסרת נפקות משפטית ובטלה לפי סעיף 22 לחנ"ן. זאת, מכיוון שממסמכי הסדר המקרקעין עולה שעסקת החליפין הנטענת התבצעה בשנת 1954, מועד המאוחר להתגבשות הנפקדות וההקניה. הוכח כי במועדים הרלוונטיים להגדרת "נפקד" על פי חנ"ן, החלקות מושא התביעה שלפי הנטען, המנוח חוסיין או המנוח כאיד היו בעליהן, היו בשטח ישראל, ואילו המנוחים חוסין וכאיד שהו בתקופה זו מחוץ לישראל, ומכאן התגבשה נפקדותם על פי הוראות סעיף 1(ב)(1)(II) לחנ"ן. עדות האנ"ן בעניין זה הייתה מהימנה ועקבית.
חלקה 14 הוקנתה לאנ"ן אוטומטית לפי סעיף 4(א)(1) לחנ"ן, אף אם לא הוצאה תעודת נפקדות כלל. לאחר הקניית חלקה 14 לאנ"ן, היא הופקעה מבעלותו המשפטית מכוח חר"מ. לאור מעמדו המיוחד של האנ"ן כגוף נפרד ועצמאי והוראות חנ"ן, הרי שטענת התובע, לפיה נושא הנפקדות לא עלה בהליכים קודמים בין הצדדים, היא חסרת בסיס. משמדובר בנכס מוקנה, הרי שהמנוח חוסיין כנפקד לא היה יכול לעשות בחלקה 14 כל פעולה משפטית, ובכלל זה פעולת מכר או הורשה, בהתעלם מהוראות חנ"ן. לפיכך, כל פעולה המאוחרת להתגבשות הנפקדות, היא חסרת נפקות משפטית ובטלה מעיקרה.
לחלופי חילופין, גם אם תתקבל טענת התובע כי עסקת החליפין הנטענת התבצעה לפני 1948, הרי שלא הוכח על סמך מה בוצעה. זאת, מכיוון שמדובר בטענה להתחייבות נפקד, לפני שהיה נפקד, שיש להוכיחה "מעל לכל ספק סביר המתקבל על הדעת", לפי סעיף 20 לחנ"ן, ועל פניו לא הוכחה בעלות המנוח חוסיין בחלקה 14, לפני עסקת החליפין הנטענת.
לפיכך, יש לדחות את התביעה ולחייב את התובע במלוא הוצאות הנתבעת בהליך זה ובשכ"ט עו"ד לטובת הנתבעת.

התובע טען בסיכומי התשובה את הטענות הבאות:
משום שאין לנתבעת כל טענת הגנה ראויה לשמה כנגד התביעה, טיעוניה סובבים סביב הניסיון לפגוע בזכויות התובע לקבלת פיצוי בגין הפקעת מקרקעין. הנתבעת מנסה להתייחס רק לחלק קטן מחנ"ן המתיישב עם טענתה (עליה אין חולק) בעניין ההקניה האוטומטית לאנ"ן ללא צורך בנקיטת פעולה מצדו. עם זאת, הנתבעת מנסה להרחיב ולהיכנס להגדרת "נפקד" ו- "נכס נפקד", כאשר היא טוענת שעסקת החליפין הנטענת התרחשה כשחלקה 14 הייתה בבעלות אנ"ן, ולכן העסקה בטלה מכוח סעיף 22 לחנ"ן.
הנתבעת לא התייחסה בסיכומיה לטענות התובע בעניין ההגבלה שבסעיף 19(א) לחנ"ן בכל הקשור בסמכויות האנ"ן בהעברת או מכירת נכסי הנפקדים שהגיעו לידיו מכוח חנ"ן אך ורק במכירה לרשות הפיתוח, לפי חנ"ן. אולם, בענייננו מדובר בהפקעת מקרקעין לפי חר"מ, וללא כל קשר להחלת חנ"ן קודם לכן, והנתבעת לא הציגה תשתית עובדתית לתמיכה בטענתה בדבר העברת חלקה 14 מבעלות האנ"ן לבעלות רשות הפיתוח: לא הוצג הסכם בעניין ולא הוכח ששולמה כל תמורה על ידי רשות הפיתוח בגין חלקה 14.
גם אם מדובר בחנ"ן, בעת מכירת הקרקע מהאנ"ן לרשות הפיתוח, הופך הנכס לנכס משוחרר על פי סעיף 28(ג) לחנ"ן. הנתבעת ממשיכה להתנהל בחוסר תום לב וללא כל התייחסות לעובדה כי מדובר בפגיעה קשה בקניינו של התובע.
הוגש כתב תביעה מתוקן על דרך צירוף יורשי התובע מכוח צו ירושה שצורף גם כן, אך בשל תקלה טכנית במערכת "נט המשפט", לא נקלט כתב הטענות בתיק האלקטרוני. בתמיכה צורף לסיכומי התשובה, תצהירה של עו"ד וורוד סלמאן שהגישה, לטענתה, ביום 26.9.20 הודעה ובקשה לתיקון כתב התביעה בצירוף צו ירושה. בתצהירה טענה כי אינה יודעת מהי הסיבה לאי קליטת ההודעה במערכת "נט המשפט", ולא קיבלה הודעה כלשהי על אי קליטת כתב הטענות במערכת. ההודעה וכתב התביעה המתוקן צורפו לתצהיר הנ"ל.
לפיכך, יש לקבל את התביעה במלואה ולחייב את הנתבעת בהוצאות משפט (בשים לב להתנהלותה חסרת תום הלב), שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק.

דיון והכרעה:
הטענה כי לא הוגש כתב תביעה מתוקן לאחר פטירת התובע המנוח, וכי עיזבונו אינו אישיות משפטית:
תחילה נסלק מעל דרכנו את טענת הסף של הנתבעת כי ב"כ התובע לא פעל להגשת כתב תביעה מתוקן על דרך של צירוף יורשי התובע, עומר אבראהים ריאן ז"ל, כצדדים להליך, לאחר פטירתו, תוך כדי ההליך, ולאחר שנשמעה עדותו. תקלה זו תוקנה בסיכומי התשובה אשר צורף אליהם כתב תביעה מתוקן וצו ירושה של התובע המנוח. אני מאריכה המועד להגשת כתב התביעה המתוקן, עד למועד הגשתו בפועל, ומתייחסת לפגם זה כפגם שתוקן. לפיכך, טענת סף זו של הנתבעת נדחית על ידי.

הטענה כי לא הוכחו זכויות המנוח חוסיין בחלקה 14:
טענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח את תביעתו, נשענת על שני ראשים: הראשון - הטענה כי לא הוכחו זכויותיו של המנוח חוסיין בחלקה 14; והשני - הטענה כי לא הוכחה עסקת החליפין הנטענת בין המנוחים חוסיין ואברהים, שבמסגרתה העביר המנוח חוסיין למנוח אברהים את חלקה 14 כנגד חלקות 3+12.
טענת הנתבעת כי התובע המנוח ז"ל לא הוכיח את זכויותיו של המנוח חוסיין בחלקה 14, נדחית על ידי בשל "הודאת בעל דין".
כזכור, במכתבו של המינהל מיום 15.12.1985 לפניית המנוח אברהים מיום 19.11.1985 לקבלת פיצויי הפקעה, נאמר כי: "בתשובה למכתבך שבסימוכין ולאחר בדיקה וברור בהסדר הקרקעות מצאנו שהחלקה הנ"ל (חלקה 14, ע"א) "נתבעה ע"י שלשה תובעים בחלקים שווים וביניהם חסין מוסטפא עבאס ריאן שבהתאם לתצהירו הינך הזכאי לפיצויים. על מנת שאוכל להכיר בתביעתך לקבלת פיצויים עליך להמציא לנו פסק דין הצהרתי בדבר זכאותך מבית משפט מוסמך כדי שנוכל לדון בבקשתך הנ"ל".
אני סבורה כי יש במכתבו של המינהל למנוח אברהים מיום 15.12.85 משום "הודאת בעל דין" של הנתבעת, בזכויותיו של המנוח חוסיין בחלקה 14 (אך לא הודאה בזכותו של המנוח אברהים בחלקה 14 ו/או בזכותו לקבלת פיצויים בגין חלקה 14). הודאה זו לא ניתנה כלאחר יד, אלא "לאחר בדיקה ובירור בהסדר הקרקעות".
יש להניח כי אלמלא זיהה המינהל (כשמו אז) את המנוח חוסיין כמי שנרשם כמחזיק, בסקר שנערך בשנת 1945 ונזכר בתע"צ מטעם פקיד ההסדר, ואלמלא סבר המינהל, "לאחר בדיקה ובירור", כי המנוח חוסיין שהגיש לו תצהיר, לפיו אברהים הוא זה שזכאי לפיצויים בגין חלקה 14, אותו חוסיין הנזכר במפת הסקר שבוצעה במסגרת הליכי ההסדר, כלל לא היה טורח המינהל להפנות את המנוח אברהים, במכתבו מיום 15.12.1985, להשיג פסק דין הצהרתי, לפיו הוא בעל הזכויות בחלקה 14. במכתב הנ"ל יש לראות משום הודאה משתמעת בזכויות המנוח חוסיין בחלקה 14, אותו מנוח חוסיין שתצהירו הוגש למינהל. לפיכך, לא תישמע הנתבעת בטענה כי לא הוכחו זכויות המנוח חוסיין בחלקה 14.

התובע המנוח עמד בנטל המונח לפתחו להוכיח את קיומה של עסקת החליפין הנטענת:
באשר לעסקת החליפין הנטענת בין המנוחים חוסיין ואברהים, שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח את דבר קיומה של עסקת החליפין שנכרתה בין המנוחים חוסיין ואברהים, שמכוחה העביר המנוח אברהים, למנוח חוסיין, את זכויותיו בחלקות 3+12 כנגד קבלת הזכויות של המנוח חוסיין בחלקה 14. אולם, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי העסקה בוצעה לפני קום המדינה. לפיכך, נקודת המוצא להכרעתי תהא כי העסקה בוצעה בשנת 1954, כפי שנטען בתזכורות התביעה שהגיש המנוח חוסיין לפקיד ההסדר.
מהימנה עליי גרסת התובע המנוח, עומר אבראהים ריאן ז"ל, שהעיד לפניי לפני פטירתו, כי אביו, אברהים, התקשר בעסקת חליפין, עם בן דודו חוסיין, אשר מכוחה קיבל המנוח אברהים את זכויותיו של המנוח חוסיין בחלקה 14. גרסה זו, כאמור, נתמכת בתזכורות התביעה שהגיש המנוח חוסיין בעצמו לפקיד ההסדר: תזכורת תביעה שהגיש המנוח חוסיין ביחס לחלקה 3, שבה הצהיר כי אופן הרכישה "בחליפין לא רשומה מבעלים לא רשום מוחמד אברהים עבאס שנת 1954 בהתאם להסכם בעל פה" (סעיף 7 לתצהירה של סיון אלוף), וכן תזכורת תביעה שהגיש המנוח חוסיין ביחס לחלקה 12, שבה הצהיר כי אופן הרכישה: "בעסקת חליפין לא רשומה מבעלים לא רשום" ולהחזיק בה מאותו מועד ללא שותף או מתנגד; ממי: "מוחמד אברהים עבאס בהתאם להסכם בעל פה"; התאריך: "שנת 1954"; והחלק: "בשלמות".
התובע המנוח נשאל מדוע המנוח חוסיין ציין בתזכורת התביעה שהגיש לפקיד ההסדר, כי קיבל את המקרקעין מן הסב ולא מהמנוח אברהים, ותשובתו לכך הייתה: "כי הרישום בזמנו היה על שם סבי המנוח" (פרו', עמ' 14, ש' 13). התובע המנוח הסביר בעדותו לפניי כי "סבי המנוח העביר את האדמה לאבי המנוח עוד כשסבי המנוח היה בין החיים. לא זוכר בדיוק מתי" (פרו', עמ' 14, ש' 16-15); וכן: "הקרקע היתה במקור בחלק של אבי המנוח, אברהים. חאלד הוא אחיו של אברהים. הוא קיבל מסבי המנוח אדמות אחרות. החלקה הזו נופלת בחלקו של אבי המנוח" (פרו', עמ' 14, ש' 19-18). תשובתיו בהקשר זה מהימנות עליי.
התובע המנוח גם הסביר מדוע צויין בתזכורת התביעה של המנוח חוסיין כי התמורה שנתן היא בחלקה ששמה "אל וקפאת": "היות והחלקה צמודה לאזור שנקרא "וואקפאת" אז היא חלק מהווקפאת, חלק מאדמות כאבול. היא צמודה לאדמות כאבול. אנחנו ידענו כל הזמן שהיא צמודה לאדמות כאבול. צמודה מאוד" (פרו', עמ' 15, ש' 14-12). ואכן ניכר שהמנוח אברהים סבר בטעות כי חלקה 14 נמצאת בתחום שיפוטה של כאבול, ולא בתחום שיפוטה של דמון, וזו הסיבה לכך שהעסקה יצאה אל הפועל. כפי שהבהיר התובע המנוח: "אם היינו יודעים שהיא חלק מאדמות דמון, לא היינו עושים עסקת חליפין, אני לא נותן אדמה עם טאבו לאדמה מופקעת" (פרו', עמ' 15, ש' 15-14). כפי שנראה בהמשך, עדות התובע המנוח בנקודה זו, גם מחזקת את טענת הנתבעת, הנתמכת בתזכורות התביעה של המנוח חוסיין, כי עסקת החליפין לא נכרתה לפני קום המדינה, אלא מאוחר יותר.
חיזוק נוסף לגרסת התובע בעניין עסקת החליפין, הוא הסכמת יורשי המנוח חוסיין, בניו סברי חוסין מוסטפא ריאן ועבדאללה חסין מוסטפא ריאן, שהפיצוי בגין הפקעת חלקה 14 יועבר ליורשי המנוח אברהים. מדוע שיוותרו יורשי המנוח חוסיין על זכויותיהם לפיצוי בגין חלקה זו אם לא נכרתה עסקת החליפין??
עוד תימוכין לקיומה של עסקת החליפין, גם במכתב הנתבעת למנוח אברהים מיום 15.12.1985, שם ציינה הנתבעת כי בהתאם לתצהיר המנוח חוסיין, המנוח אברהים הוא הזכאי לפיצויים.
אכן, מעדות התובע בעניין גודל חלקה 14, כמו גם מן המסמכים שצורפו על ידו, עולות סתירות באשר לגודלה של חלקה 14. אולם, התובע המנוח מאשר בעדותו כי לא מדד את החלקה: "אני לא מכחיש שמדובר ב- 13 דונם כי אני לא מדדתי" (פרו', עמ' 17, ש' 7). לכן, נקודת המוצא בהכרעתי היא שחלקו הנטען של התובע המנוח הוא שליש מחלקה 14 שהינה בשטח של 11.3 דונם, כעולה מחוות הדעת של מודד מוסמך מטעם רמ"י מיום 15.3.2020, לפיה שטח חלקה 14, על פי מדידה גרפית, הוא 11.3 דונם. חוות דעת זו עולה בקנה אחד עם מדידה קודמת שבוצעה בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, לצורך תשלום פיצויים למנוח שפיק אל בוקאעי, שהיה אחד משלושת המחזיקים שנרשמו במפת הקרוקי, כעולה מתעודת עובד הציבור של פקיד ההסדר.
מכל מקום, הסתירות בראיות התובע המנוח לעניין גודל שטח חלקה 14, אין בהן כדי לפגום באמון שאני נותנת בגרסת התובע המנוח לעניין כריתת עסקת החליפין. העובדה שהאנ"ן כינה את המקום "ווארת אל מוסררה", אינה פוגמת בגרסת התובע. גרסתו של האנ"ן לעניין שם המקום, היא עדות כבושה שלא נטענה בתצהירו. עדות האנ"ן בנקודה זו, לא הייתה החלטית, והיא מבוססת על עדות שמיעה: "עד כמה שאני יודע קוראים לה 'ווער אל מוסררה'. זה מה שאני יודע מההסדר" (פרו', עמ' 21, ש' 23). בתע"צ מטעם פקידת ההסדר, אין כל התייחסות לשם המקום. התובע מצידו דחה את טענת האנ"ן כי שם המקום "ווארת אל מוסררה", בציינו כי: "ווארת אל מוסררה היא אדמה של דמון והיא על יד החלקה שלנו" (פרו', עמ' 15, ש' 35-33).
איני סבורה כי העובדה שהמנוח אברהים לא הגיש תזכורת תביעה ביחס לחלקה 14, יש בה כדי להעיד כי עסקת החליפין לא נכרתה. המנוח אברהים ידע כי הקרקע הופקעה, ולכן אין טעם ותוחלת בהגשת תביעה לפקיד ההסדר, וכי, לכל היותר, תרופתו היא פיצויים בגין ההפקעה. לכל אורך השנים גילה המנוח אברהים עמדה עקבית ושיטתית כי הוא בעלים של חלקה 14 מכח עסקת החליפין. העובדה שהמנוח אברהים החזיק בפועל בחלק מחלקה 5, וכפועל יוצא מכך, אף הוגשה כנגדו על ידי רמ"י תביעת פינוי בשנת 1982, מחזקת את מהימנות גרסת התובע המנוח בדבר כריתת עסקת החליפין שמכוחה קיבל את החזקה בחלקה 14. המנוח אברהים פנה לבית המשפט המחוזי במסגרת המרצה 66/83, וביקש להאריך את המועד על פרסום לוח הזכויות בכפר דמון, ביחס לחלקה 14, בקשה שנדחתה בשל האיחור בהגשתה, תוך הפניית המנוח אברהים לוועדת הפיצויים של המינהל. כן הגיש במסגרת המרצת פתיחה 1662/83 תביעה לסעד הצהרתי ביחס לזכויותיו בחלקה 14. התביעה אמנם נדחתה ביום 30.1.1985, אך זאת בשל העדר תועלת בצידה, בשל סופיות הליכי ההסדר, וגם בשל אי התייצבות התובע לדיון, אולם, התעקשותו של המנוח אברהים בדבר זכויותיו בחלקה 14, וגרסתו העקבית והשיטתית לאורך השנים בעניין זה, מעידה על מהימנותה.
בסיכומיה כבר לא חזרה הנתבעת 'ברחל בתך הקטנה' על טענת השיהוי שנטענה בכתב ההגנה, ולא ביקשה מפורשות לדחות את התביעה מחמת שיהוי, אלא טענה כי יש בשיהוי בהגשת התביעה כדי להחליש את טיעוני התובע המנוח בדבר קיומה של עסקת החליפין הנטענת, וכי השיהוי מסכל את האפשרות לברר את מלוא העובדות הרלוונטיות.
איני סבורה כי יש בהתנהלותם של המנוח אברהים וחליפו, התובע המנוח, כדי להעיד על חולשת טענות התובע המנוח בדבר קיומה של עסקת החליפין. מן הראיות עולה כי המנוח אברהים החזיק בפועל בחלקה 14 עד לפינויו ממנה בשנת 1984. בין המנוח אברהים לרמ"י התנהלו הליכים בשנות השמונים של המאה הקודמת, אשר במהלכם שב וטען אברהים לזכויות בחלקה 14. המנוח אברהים התכתב עם רמ"י בסוף שנת 1985 כדי שתכיר בתביעתו לפיצויים בגין חלקה 14. התובע המנוח שנכנס בנעלי המנוח אברהים לאחר פטירתו בשנת 2004, אסף ראיות (תצהירים) התומכים בטענתו בדבר קיומה של עסקת החליפין, גם בחודש ינואר 2009. התנהלותו זו של התובע המנוח מעידה כי לכל אורך הדרך, עמדו המנוח אברהים וחליפו, התובע המנוח, על הטענה בדבר זכויות המנוח אברהים בחלקה 14, ולא ויתרו עליהן.
העובדה שהתובע המנוח ויתר בהליך זה על העדתם של שני מצהירים בני כ- 90 המרותקים למיטתם, ומצויים בקבוצת סיכון, בתקופה זו שבה משתוללת מגיפת הקורונה, אף היא בנסיבות אינה פועלת לחובתו של התובע המנוח.
אדרבה, התעקשות המנוח אברהים על זכויותיו בחלקה 14 (חלק מחלקה סופית 5) בכל ההליכים המשפטייים שהתנהלו בעניינו, טענותיו בהליכים המשפטיים הללו והתצהיר שדאג לקבל מן המנוח חוסיין בשנת 1984 לתמיכה בקיומה של עסקת החליפין, התכתבויותיו של המנוח אברהים עם הנתבעת בשלהי שנת 1985, ואיסוף הראיות על ידי התובע המנוח בשנת 2009, כל אלו מחזקים את מהימנות הגרסה בדבר התקשרות המנוח אברהים בעסקת החליפין הנטענת, וזאת חרף השיהוי בהגשת התובענה, שאינו יכול להעיד, בנסיבות המקרה שלפנינו, על ויתור על זכות, לא מצד המנוח אברהים, ולא מצד התובע המנוח.
כאן המקום לציין, גם אם למעלה מן הנדרש, כי לא מצאתי ממש גם בטענות הנתבעת בדבר הנזק הראייתי שנגרם לה, וזאת בשים לב לכך שהנתבעת אוחזת בידה מסמכים ישנים, המעידים על ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניינו של המנוח אברהים ביחס לחלקה 14, ואף הצליחה לאתר מסמכים אפילו תוך כדי ניהול הליך זה, מסמכים שבעקבות גילויים אף ביקשה לתקן את כתב הגנתה. טענות המנוח אברהים בדבר זכויותיו בחלקה 14, אינן מפתיעות והיו ידועות לנתבעת עוד מן ההליכים המשפטיים שהתנהלו בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. ולא בכדי לא ביקשה הנתבעת מפורשות בסיכומיה, לדחות את התביעה מחמת השיהוי בהגשתה, אלא הסתפקה בטענה כי יש בשיהוי כדי להעיד חולשת טענות התובע.
נסכם ונאמר כי הנתבעת מנועה מלכפור בזכויותיו של המנוח חוסיין לאור הודאה בזכויותיו במכתבה למנוח אברהים מיום 15.12.1985. עוד שוכנעתי כי חלקה 14 הועברה למנוח אברהים במסגרת עסקת חליפין שמכוחה הועברו למנוח חוסיין זכויות בחלקות 3 ו- 12.

התובע המנוח לא הוכיח כי עסקת החליפין נכרתה בתקופת המנדט הבריטי:
אף שעלה בידי התובע המנוח להוכיח את דבר קיומה של עסקת החליפין בין המנוחים אברהים וחוסיין, הרי שטענת התובע המנוח כי עסקת החליפין נכרתה לפני תקופת המנדט, לא הוכחה הואיל והיא נסתרת בתזכורות התביעה של המנוח חוסיין, שמהן עולה כי ההתקשרות בעסקת החליפין הייתה בשנת 1954 ולא בתקופת המנדט הבריטי.
תמיכה לגרסה שהופיעה בתזכורות התביעה, לפיה עסקת החליפין נכרתה בשנת 1954, גם בחקירתו הנגדית של התובע המנוח אשר בעדותו לפניי, כמשיח לפי תומו, הסביר שעסקת החליפין לא הייתה נכרתת אילו ידע שחלקה 14 היא חלק מאדמות הכפר דמון:

"אני מסביר היטב לבית המשפט, השם של החלקה אום אל חג'אר וקראו לה כך משום שבצד שלה עובר ואדי שיש בו אבנים, חג'אר זה אבנים. היות החלקה צמודה לאזור שנקרא "וואקפאת" אז היא חלק מהוואקפארת, חלק מאדמות כאבול. היא צמודה לאדמות כאבול. אנחנו ידענו כל הזמן שהיא צמודה לאדמות כאבול. צמודה מאוד. אם היינו יודעים שהיא חלק מאדמות דמון, לא היינו עושים עסקת חליפין. אני לא נותן אדמה עם טאבו לאדמה מופקעת" (פרו', עמ' 15, ש' 15-11).

התובע ניסה בהמשך עדותו ליתן הסברים כאלו ואחרים לדבריו הנ"ל, אולם הסבריו אינם משכנעים ואינם אמינים. אדרבה, תשובתו הכנה שניתנה, כפי שציינה הנתבעת בסיכומיה, "במסגרת הסבר חופשי", ומבלי שהתובע נתן דעתו להשלכותיה, נחזית אמינה ומחזקת את הטענה כי העסקה נעשתה בשנת 1954, מבלי שהמנוח אברהים ידע על ההפקעה, ותוך הנחה שהתבררה כשגוייה, שהתמורה שהוא מקבל במסגרת עסקת החליפין, היא קרקע הנמצאת בתחומו של כאבול ולא בתחומו של דמון. ואכן, התובע המנוח מציין במקום נוסף בעדותו כי: "אני לא ידעתי שהחלקה שלנו היא באדמות דמון, אני חשבתי שהיא שייכת לכאבול" (פרו', עמ' 17, ש' 23).
התובע המנוח צירף לתביעתו תצהיר של אביו אברהים מיום 19.5.1983, שגם ממנו עולה כי המנוח אברהים האמין כי חלקה 14 נמצאת על אדמות כאבול ולא דמון.
יתר על כן, ממפת הסקר הנושאת תאריך 27.12.1945, הנזכרת בתע"צ מטעם פקיד ההסדר, עולה כי בעת הסקר, המנוח חוסיין היה עדיין המחזיק. אם אכן בוצעה עסקה בתקופת המנדט הבריטי, הרי שהיא בוצעה, לאור מפת הסקר, בטווח זמנים מאוד קצוב, החל מיום 27.12.1945 (מועד עריכת הסקר) ועד לסיום שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל בחודש מאי 1948. בראיות התובע, אין התייחסות לשאלה מתי בתקופת המנדט הבריטי בוצעה העסקה. אם אכן נערכה העסקה בשנתיים וחצי האחרונות לשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, היינו מצפים כי תהיה לכך התייחסות בראיות התובע. לא למותר לציין כי אני דוחה כבלתי אמינה את גרסתו של התובע המנוח כי זכור לו שבשנת 1946, עת היה רק בן 3 שנים ש- "הייתי הולך עם אבי על החמור ומעבד את האדמה הזו שהופקעה (חלקה 14)".
זאת ועוד. התובע צירף לתביעתו תצהיר של המנוח חוסיין שבו ציין כי ירש את זכויותיו בנכס בתקופת המנדט (סעיף 1 לתצהיר מיום 24.2.84). בסעיף 2 ציין המנוח חוסין כי התקשר בעסקת חליפין עם המנוח אברהים ביחס לנכס זה (סעיף 2) מבלי שציין כי החליפין בוצעו בתקופת המנדט!!! בסעיף 6 ציין המנוח חוסיין כי עוד בימי המנדט הוגשה בקשה לשייך את הנכס הנ"ל לאדמות הכפר כאבול ולרושמו על שמו. הנה כי כן, בתצהירו, מזכיר המנוח חוסיין את תקופת המנדט פעמיים, בשני הקשרים שונים , ובכל זאת לא מצא לנכון המנוח חוסיין לציין כי גם עסקת החליפין בוצעה בתקופת המנדט. ואין להתפלא על כך שהרי כבר בתזכורות התביעה שהוגשו על ידו בשנת 1960 , ציין כי העסקה בוצעה בשנת 1954 , ולא בתקופת המנדט הבריטי.
מכאן, שלא הוכח שעסקת החליפין נכרתה בתקופת המנדט הבריטי, ולכן יש להניח לצורך ההכרעה בתיק זה, כי העסקה בוצעה, כפי שצוין בתזכורות התביעה מטעם המנוח חוסיין, בשנת 1954, היינו: לאחר ההפקעה מיום 12.11.1953 לפי חר"מ, הפקעה שהצדדים, כפי הנראה, לא ידעו אודותיה בעת כריתת הסכם החליפין.

טענת הנתבעת כי עסקת החליפין בטלה בשל הוראת סעיף 22 לחוק נכסי נפקדים:
הנתבעת טוענת כי בתצהיר רונן ברוך, המכהן בתפקיד האנ"ן, הוכח כי המנוח חוסיין עונה על הגדרת "נפקד", וזאת בשים לב לכך שהכפר המנדטורי דמון, שבגדרו נמצאת חלקה 14, סופח למדינת ישראל ביום 15.7.1948; ובשים לב לטופס מפקד האוכלוסין של המנוח חוסיין, אשר עולה ממנו כי מקום הימצאו של המנוח חוסיין בסוף שנת 1947 היה כאבול, כאשר הכפר כאבול נכלל בשטח ישראל רק ביום 21.7.1948, והמנוח חוסיין התפקד במרשם התושבים בכפר כאבול במפקד שנערך ביום 8.11.1948. הנתבעת טוענת כי הוכח בהתאם לכך, שהחלקה שהמנוח חוסיין היה הבעלים שלה, הייתה בשטח ישראל, ואילו המנוח חוסיין היה בתקופה זו מחוץ לישראל או יצא ממקום מגוריו הרגיל אל מקום שמחוץ לישראל, באופן שגיבש את נפקדותו לפי הוראת סעיף 1(ב)(1)(2) לחנ"ן.
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי מאחר שחלקה 14 היא נכס המוקנה לאנ"ן, הרי שעסקת החליפין שבוצעה בשנת 1954, בוצעה במועד המאוחר להתגבשות הנפקדות וההקנייה, ולכן מדובר בעסקה אסורה, לפי סעיף 22 לחנ"ן, וככזו היא בטלה.
אכן, עלה בידי הנתבעת להציג תשתית ראייתית שלא נסתרה כי המנוח חוסיין עונה על ההגדרה של "נפקד" ומקיים את התנאים להתגבשות נפקדות כהגדרתה בחנ"ן.
יודגש כי הנפקדות קמה מכח החוק, ואין צורך בהכרזה או בתעודה כלשהי כדי לקבוע את הנפקדות. גם הקניית הנכסים לאנ"ן לפי חנ"ן, היא אוטומטית ואינה מותנית בפעולה כלשהי מצד האנ"ן. כפי שהוסבר בע"א 5931/06 דאוד חטאב חסיין נ' כהן (פורסם בנבו, 15.04.2015):
"14. לפי חוק נכסי נפקדים, "נכסים נפקדים" מוקנים לאפוטרופוס וה"נפקדים" מאבדים את זכויותיהם בהם (ראו, ע"א 8481/05 לולו נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, [פורסם בנבו] פיסקה 7 (28.2.2007) (להלן – עניין לולו)). הקניית הנכסים לאפוטרופוס על פי החוק אינה מותנית בנקיטה של כל פעולה מצידו, והזכויות בהם עוברות אליו מאליהן, מרגע שמתקיימים התנאים להיותם "נכסים נפקדים" (סעיף 4 לחוק; ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן, פ"ד מז(5) 1, 29 (1993) (להלן – עניין חוות מקורה); ע"א 427/71 פרג' נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 96, 101 (1972) (להלן – עניין פרג'), שם צוין כי הואיל ומדובר בהקנייה אוטומטית, ייתכן שהאפוטרופוס כלל לא יידע שנכס הוקנה לו; ע"א 4630/02 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' אבו חאטום, [פורסם בנבו] פיסקה י"ב(3) (18.9.2007) (להלן – עניין אבו חאטום); ע"א 8753/07 עיזבון המנוח עטאללה ח'ליל בהיג' נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים, פיסקה י (16.11.2010)). ראוי להדגיש כי לאור התמשכותו של מצב החירום המוכרז אף כיום, הרי שתחולתו של החוק נמשכת ופועלו עדיין לא נפסק. כלומר, כל מי שמילא או שימלא אחר התנאים להגדרת "נפקד" בתקופה הרלוונטית (היינו, החל משנת 1947 ועד סיומו בעתיד של מצב החירום), ייחשב "נפקד" ונכסיו בישראל יוקנו לאפוטרופוס. זאת, אלא אם כן, הוא הוחרג מגדרו של החוק...

החוק מגביל אומנם את יכולתו של האפוטרופוס למכור ולהחכיר נכסי מקרקעין שהוקנו לו (סעיף 19), אך מאפשר לו להעבירם לרשות הפיתוח, בסייגים מסוימים. בהקשר זה יוער, כי בהסכם שנחתם ביום 29.9.1953 בין האפוטרופוס לבין רשות הפיתוח, הועברו כל נכסי דלא ניידי המוקנים לאפוטרופוס לידי הרשות (כך לפי שנתון הממשלה תשט"ו 47)."

הוראת סעיף 22 לחנ"ן קובעת כי:

"22(א) אסור לאדם בלי הסכמה בכתב מאת האפוטרופוס –
(1) להחזיק נכס מוקנה, לנהלו או לטפל בו בדרך אחרת, להוציאו מידו, להעבירו, או למסרו לכל אדם זולת האפוטרופוס;
(2) לסלק לכל אדם זולת האפוטרופוס חוב או לקיים כלפי כל אדם זולת האפוטרופוס כל חיוב אחר שזכות התביעה לגביו הוקנתה לאפוטרופוס;
(3) לפעול על פי יפוי כח או הרשאה אחרת של מרשה נפקד, בין שהיה המרשה נפקד לפני מתן יפוי הכח או ההרשאה האחרת ובין שהיה לנפקד לאחר מכן; אך מותר לעורך דין המורשה לכך כדין על ידי הנפקד הנמצא אותה שעה בשטח ישראל לייצג אותו נפקד בכל פעולה משפטית; לא נמצא הנפקד אותה שעה בשטח ישראל, טעון ייצוגו על ידי עורך דין בכל פעולה משפטית הסכמה בכתב מאת היועץ המשפטי לממשל ישראל.
(ב) הסכמה לפי סעיף זה יכולה להינתן לפני המעשה או לאחריו.
(ג) פעולה שנעשתה בניגוד - לסעיף זה – בטלה ומבוטלת. ואם היתה זו העברת שטר, בטלה גם כל העברה שלאחריה, על אף האמור בכל חוק אחר.

הנתבעת טוענת כי מועד כריתת הסכם החליפין בשנת 1954, בין המנוחים אברהים וחוסיין, הוא מועד מאוחר להתגבשות הנפקדות וההקנייה, ולכן מדובר בפעולה חסרת נפקות משפטית על פי סעיף 22(ג) לחנ"ן.
עסקת החליפין בין המנוחים אברהים וחוסיין ביחס לחלקה 14 נכרתה לאחר הקנייתה לאנ"ן. אין אדם יכול להקנות יותר ממה שיש לו ולכן המנוח חוסין לא יכול היה להקנות למנוח אברהים זכויות בחלקה 14. בעת ההתקשרות בעסקת החליפין כבר היו המקרקעין נשוא חלקה 14 מוקנים לאנ"ן ולכן הופקעו מידיו של האנ"ן. זכותו של האנ"ן בנכס המוקנה, הומרה בזכותו של האנ"ן לפיצויים לפי חר"מ בגין הנכס המוקנה. ביחס לפיצויים אלו, חל סעיף 22(ג) לחנ"ן. המנוח חוסיין לא רשאי היה להמחות את זכויות הפיצויים לפי חר"מ, המוקנות לאנ"ן, למנוח אברהים, וככל שביקש לעשות כן, הרי שהמחאת זכות זו אכן בטלה.
ב"כ התובע המנוח טוען בסיכומיו כי קיימות שתי אפשרויות בלבד להעברת המקרקעין לבעלות רשות הפיתוח: הקנייה מכח חנ"ן ומכירת הנכס, לפי סעיף 19(א) לחנ"ן, לרשות הפיתוח או הפקעה לפי חר"מ. לתובע אילן גבוה להיתלות בו: פסק דינו של כב' השופט עמית בת"א (מחוזי חי') 362/01 דינר נ' מדינת ישראל, בפסקה 2 לפסק הדין (פורסם בנבו, 19.2.2004):

"עם הקמת המדינה, נוצר צורך דוחק לתפוס שטחים גדולים של קרקעות שזהות בעליהן לא הייתה ידועה או ברורה, ולא ניתן היה לרכוש או להפקיע אותם על פי חוק נכסי נפקדים, תש"י – 1950, או בדרך אחרת. החוק בא להסדיר בדיעבד, ולתת תוקף "דה יורה", להפקעה של שטחים שכבר נתפסו "דה פאקטו" על ידי המדינה, החל ממועד הכרזת העצמאות ועד אפריל 52, ואשר תפיסתם נעשתה לצרכי בטחון, פיתוח והתיישבות. החוק נועד אפוא להכשיר, על דרך של ליגליזציה, תפיסת קרקעות תוך הקנייתן לרשות הפיתוח וקביעת מנגנון פיצוי בתוך פרק זמן קצר של שנה – סעיף 4(1) לחוק".

ערעור על פסק דין זה נדחה על ידי בית המשפט העליון בע"א 3535/04 דינר נ' מדינת ישראל - שר האוצר (פורסם בנבו, 27.4.2006) מבלי להתייחס לסוגייה זו.

מדבריו אלו של כב' השופט עמית, עולה לכאורה כי חר"מ וחנ"ן מוציאים האחד את רעהו.

האנ"ן בישיבת קדם המשפט שהתקיימה לפניי ביום 25.9.2019, ובעדותו לפניי, הציג עמדה שונה:

"חוק רכישת מקרקעין (חרם) הקיף כ- 1,250,000 דונם שהחלק הארי של מקרקעין אלה, אלו הם נכסי נפקדים במקור, זאת אומרת שבמועד הרלבנטי התגבשה הנפקדות אבל המדינה מטעמיה, לא המתינה שהאפוטרופוס יבצע את הרישום אלא הפקיעה את הקרקע. האפוטרופוס לנכסי נפקדים אינו חסין להפקעה ואחרי ביצוע ההפקעה לזכותו עומדת תמורת ההפקעה" (פרו', עמ' 10, ש' 31-28).

וכן:

"דמון זה כפר מנדטורי שבמהלך שנת 1948 ננטש על ידי תושביו שהפכו לנפקדים. המקרקעין של הכפר הוקנו לאפוטרופוס, ולאחר מכן הופקעו מבעלותו על ידי חוק רכישת מקרקעין. הכפר עצמו משנת 48' לא קיים והמקרקעין שלו, אחרי שנרשמו על שם בעלות רשות הפיתוח, הוקמו כל מיני ישובים ואני מניח שיסעור הוא אחד מהישובים שיושב על שטחי דמון במקור.
לשאלת ביהמ"ש למה היה צריך להפקיע על פי חוק רכישת מקרקעין – אני משיב שהקרקעות נדרשו לצרכי ביטחון והתיישבות. האפוטרופוס איננו חסין מפני הפקעה. בשנת 1953 מדינת ישראל חוקקה את חוק רכישת מקרקעין ובחרה להפקיע לפי החוק הזה. אופציה אחרת הייתה נכסי נפקדים. מטיבה של הפקעה, אם אנו מפקיעים את הרכוש מהאנשים שיושבים בחדר, בדיקת הזהות שלהם אינה מעלה ומורידה מבחינת ההפקעה. בפועל ההפקעה הייתה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים, האפוטרופוס עדיין לא הספיק לבצע את ההליכים הרישומיים. ההפקעה הזאת היא כלי שהיה יותר מהיר. כשאתה מבצע הפקעה אתה מפרסם ברשומות או מוציא מפה ודי לך בזה. בעוד שהאפוטרופוס לנכסי נפקדים היה צריך לבצע רישום של חלקה לאחר חלקה, זה תהליך הרבה יותר ארוך" (פרו' מיום 17.2.2020, עמ' 22, ש' 18-6).

גישתו זו של האנ"ן, לפיה יש תחולה סימולטנית הן לחר"מ והן לחנ"ן, עולה בקנה אחד עם סעיף 18 לחוק נכסי נפקדים (פיצויים), התשל"ג-1973. חוק זה שם קץ ליכולתו של נפקד לדרוש את שחרור הנכס הנפקד שהיה בבעלותו על פי סעיף 18 לחוק הנ"ל. החשוב לענייננו הוא הגדרת המונח "נכס" בחוק הנ"ל הכולל:

"מקרקעין שהיו לנכס נפקד וביום תחילתו של חוק זה הם מוקנים לאפוטרופוס, או שלפני אותו יום הועברו מידי האפוטרופוס לידי רשות הפיתוח שהוקמה לפי חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים), תש"י-1950 או שהופקעו ממנו כדין למעט נכס-
(1) שתמורתו או חליפתו שוחררו למי שהיה בעלו ערב ההקניה או למי שבא מכוחו;
(2) שמי שהיה בעלו ערב ההקניה או מי שבא מכוחו קיבל בעדו פיצויים מאת האפוטרופוס או ממי שבא מכוחו, או מאת המדינה או ממי שבא מכוחה;"

גם בהוראת סעיף 2(ד) לחר"מ, לפיה "תעודה לפי סעיף זה לא תשמש כהודאה כי נכס נרכש אינו, או לא היה, נכס המדינה, או כי למדינה אין או לא היתה, זכות או טובת הנאה בו" מחזקת את עמדת הנתבעת כי קיימת תחולה סימולטנית לחר"ם וחנ"ן ואין האחד מוציא את רעהו.

הנה כי כן, המחוקק בעצמו דן באפשרות של הפקעת מקרקעין מידי האנ"ן באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הגישה שמציג ב"כ התובעים בסיכומיו, לפיה מקום שבו פעלה המדינה לפי חר"מ, אין היא זכאית לחסות בצילו של החנ"ן .
אדרבה, שני החוקים חלים בצוותא חדא, כאשר אם במועד ההפקעה לפי חר"מ, כבר היה הנכס מוקנה לאנ"ן, הרי שהפקעה מבוצעת מידיו של האנ"ן, ולא מידיו של בעלי הנכס לפני הקנייתו לאנ"ן.
גם הוראת סעיף 19 לחנ"ן, אשר אליה מפנה ב"כ התובע המנוח בסיכומיו, העוסקת בהעברת נכס (רצונית) מהאנ"ן לרשות הפיתוח, כלל אינה רלוונטית לענייננו, הואיל והמקרקעין נשוא התביעה לא הועברו בהעברה רצונית מידיו של האנ"ן לידיה של רשות הפיתוח, אלא הופקעו מידיו של האנ"ן (ולא מידיו של המנוח חוסיין) מכח חר"מ, באופן שהנכס המוקנה לאנ"ן תחת חלקה 14, הוא הזכות לפיצויים לפי חר"מ. מכאן, שהמנוח חוסיין לא היה רשאי להמחות את זכותו לשחרור התמורה (הפיצויים לפי חר"מ), והמחאה כזו בטלה לפי סעיף 22(ג) לחנ"ן.
אכן, נכונה אני לצאת מנקודת מוצא, לפיה מקום שבו ויתרו הרשויות המוסמכות על זכויותיהן מכח חנ"ן או מקום שבו הוצג מצג בפני התובע כי קיימת לו זכות לפיצויים לפי חר" מ, מצג שהתובע הסתמך עליו ושינה את מצבו לרעה בעקבותיו, עשוי הדבר להקים מניעות כלפי האנ"ן או כלפי הנתבעת. ואולם , לא שוכנעתי כי נסיבות אלו התקיימו במקרה שלפנינו.
ב"כ התובע המנוח תולה יהבו בכך שאחד מבעלי הזכויות בחלקה 14, המנוח שפיק אל בוקאעי, קיבל פיצוי לפי חר"מ, כעולה מת/2, וזאת בחודש אוקטובר 1959, מבלי שנטען כלפיו כי מדובר בנכס נפקד , וכי עליו לפנות למימוש התמורה לפי חנ"ן. נציגת הנתבעת אמנם טענה בעדותה כי ראתה את תעודת השחרור באחד התיקים . ואולם , אי הצגת תעודת השחרור אכן פועלת לחובת הנתבעת ; מה גם שמת/2 עולה בבירור כי ל מנוח שפיק אל בוקאעי שולמו פיצויים לפי חר"מ, ולא שחרור תמורה לפי חנ"ן. אף לא הוכח כי באותה עת כמו כיום (לפי הנוהל המיטיב) , יש האחדה בפיצויים לפי חנ"ן וחר" מ. ואולם, אין בעובדה שלמנוח שפיק אל בוקאעי שולמו פיצויים לפי חר" מ, משום ויתור גם כלפי התובע המנוח על הפעלת חנ"ן ; מה גם שלא שוכנעתי כי המנוח אברהים סמך על מצג זה או שינה מצבו לרעה בעקבותיו.
גם העובדה שהנתבעת לא טענה בהליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים בשנות השמונים של המאה הקודמת כי מדובר בנכס המוקנה לאנ"ן , לא היה בה להקים מצג כלפי המנוח אברהים שכן מה לי אם רכשה הנתבעת את זכויותיה בנכס על פי חר"מ, מידי האנ"ן או מידי הנפקד? הבעלות בחלקה סופית 5 נרשמה ע"ש רשות הפיתוח ביום 30.4.73 לאור תביעתה להקנייה לפי חר"מ (כעולה מן התע"צ של פקיד ההסדר), ומשכך, לא הי ה צורך להידרש לחנ"ן לצורך הליכי הפינוי שבהם נקטה הנתבעת או לצורך ההליכים המשפטיים שיזם המנוח אברהים בשנות השמונים של המאה הקודמת, ואין בהתנהלות הנתב עת בהליכים אלו כדי לבסס מצג כי הנתב עת אינה עומדת על טענותיה לפי חנ"ן.
באשר למכתבה של הנתבעת למנוח אברהים מיום 15.12.1985, שכותרתו "תביעת פיצויים לפי חר"מ", שבו הבהירה הנתבעת למנוח אברהים כי עליו להציג פס"ד הצהרתי, בכדי שתידון דרישתו לפיצויים לפי חר"מ, גם אם יש במכתב זה מצג לכאורי, לפיו בכוונת הנתבעת לטפל בתביעת הפיצויים של המנוח אברהים לפי חר"מ, ולא לפי חנ"ן , אין כדי לסייע לתובעים משני טעמים: ראשית, כבר בתצהירו מיום 20.10.83 ציין המנוח אברהים כי הוא עורך הבקשה "על מנת לנהל משא ומתן בדבר שחרור החלק הנ"ל או לשם מתן פיצויים". מכאן, שגם המנוח אברהים הבין כי קיימים במקרה שלנו שני מסלולים: תשלום פיצויים לפי חר" מ או שחרור התמורה לפי חנ"ן , ולכן המנוח אברהים או חליפיו אינם יכולים לה ישמע בטענה כי הנתבעת ויתרה על תחולתו של חנ"ן. שנית, מכתבה של הנתבעת מיום 15.12.1985 מתייחס למכתבו של המנוח אברהים מיום 19.11.1985 שבו ביקש פיצוי עבור חלקה 14 שהופקעה על ידי הנתבעת. ממכתב זה לא ניתן לדעת, את מה שיודעת הנתבעת היום , כי העסקה בוצעה בשנת 1954. אדרבה, הנתבעת מפנה את המנוח אברהים לקבלת פס"ד הצהרתי, בדבר זכאותו, היינו : היא מבקשת לברר אם, איך ומתי רכש המנוח אברהים את זכותו במקרקעין. מכאן, שלא ניתן ללמוד ממכתב זה ויתור של הנתבעת על טענות לפי חנ"ן. המנוח אברהים אף לא שכנעני כי הסתמך על מכתב זה ושינה מצבו לרעה בעטיו.
לפיכך, אין מנוס מדחיית התביעה, וכך אני מורה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"א, 11 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.