הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 41631-03-16

לפני כבוד השופטת עפרה אטיאס

התובעים
.1 לוטפי מחמוד פרעתאוי, ת"ז XXXXXX740
.2 מוחמד מחמוד פרעתאוי, ת"ז XXXXXX809
.3 אחמד מחמוד פרעתאוי, ת"ז XXXXXX147
.4 סאלח מחמוד פרעתאוי, ת"ז XXXXXX990
.5 וליד מחמוד פרעתאוי, ת"ז XXXXXX353
.6 עזבון המנוח עבד אלמג'יד סלימאן פרעתאוי ז"ל
.7 סלימאן עבד אלמג'יד פרעתאוי, ת"ז XXXXXX261

נגד

הנתבעים
.1 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל
.2 מדינת ישראל - האפוטרופוס לנכסי נפקדים
3. מוחמד עבד אלמג'יד פרעתאוי, ת"ז XXXXXX261
4. אחמד עבד אלמג'יד פרעתאוי, ת"ז XXXXXX287
5. אמינה עבד אלמג'יד פרעתאוי ז"ל, ת"ז XXXXXX089
6. מרואן אחמד פרעתאוי, ת"ז XXXXXX651

החלטה

תביעה מתוקנת למתן פסק דין הצהרתי, לפיו התובעים זכאים לפיצויים בגין הפקעת ו/או הקניית זכויותיהם של מורישיהם, על פי הנטען, המנוח עבד אלמג'יד סולימאן פרעתאוי ז"ל (להלן: "המנוח עבד אלמג'יד") ואחיו המנוח, מחמוד סולימאן פרעתאוי ז"ל (להלן: "המנוח מחמוד" או "האח"; וביחד ייקראו: "המנוחים"), בקרקעות המצויות בתחומי הכפר דמון, וכי הינם זכאים לקבל פיצויים בהתאם לנוהל של הנתבעת 1 (להלן: "רמ"י"). אין מחלוקת בין הצדדים שהתביעה עדיין מוקדמת משום שהקרקעות טרם שוחררו, ובשלב זה, נדרשת הכרעה רק בשאלת זכויות התובעים בקרקעות שנותרו במחלוקת.

רקע עובדתי והשתלשלות העניינים בהליך שלפניי:
התביעה המקורית היא תביעה לשחרור תמורה בהתאם לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: "חנ"ן") ולתשלום פיצויים בהתאם לנוהל רמ"י הידוע כנוהל 3.3.5 (להלן: "הנוהל") בגין הפקעת תשע חלקות המצויות בחלקו המזרחי של הכפר דמון שננטש על ידי תושביו שהפכו לנפקדים ביום 15-16.7.1948. הנתבעים 2-1 (להלן: "המדינה") טענו כי לאחר הקניית החלקות לנתבעת 2 (להלן: "האנ"ן") לפי חנ"ן, הופקעו החלקות מבעלותו המשפטית של האנ"ן מכוח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: "חר"מ"); ההפקעה פורסמה בילקוט פרסומים מס' 319 ביום 12.11.1953, והחלקות נרשמו ע"ש רשות הפיתוח בשלמות.
אין מחלוקת כי הליכי ההסדר של הכפר דמון החלו בתקופת המנדט, כאשר החלקות שנותרו במחלוקת (אשר תפורטנה בהמשך) הוסדרו רק לאחר רכישתם על פי חר"מ, היינו: לאחר הקמת המדינה, והוכנו ביחס לשטח החקלאי בהן, מפות הקרוקיס. הרכישה התרחשה לפני הגשת תביעת בעלות בפני פקיד ההסדר, היינו: לפני תחילת הליך ההסדר, כאשר לא הייתה כל אפשרות להגיש תזכורות תביעה בפני פקיד ההסדר מטעם הבעלים של החלקות ערב ההפקעה.
בהחלטתי מיום 2.1.18, התרתי לתובעים לתקן את התביעה לשם צירופם של יתר יורשי המנוח עבד אלמג'יד, כנתבעים בהליך. בכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 11.2.18, טענו התובעים 5-1 כי הם יורשיו של המנוח מחמוד, ואילו התובע 6 טען כי הוא אחד מחמשת יורשיו של המנוח עבד אלמג'יד. כן נטען כי המנוחים היו תושבי הכפר תמרה שנכלל בשטח ישראל מיום 20.7.1948, כאשר מפקד האוכלוסין הישראלי נערך בכפר תמרה ביום 8.11.1948. לפיכך, במועד החלת החוק הישראלי על החלקות, שהו המנוחים בשטח אויב, ולכן הינם נפקדים כאמור בסעיף 1 לחנ"ן. המדינה הגישה ביום 17.6.18 כתב הגנה מתוקן, ובמסגרתו בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת העדר עילה, התיישנות הטענה של אי-נפקדות, העדר סמכות עניינית בכל הנוגע לשחרור התמורה, אי קיום החלטת בית המשפט מיום 2.1.18, התיישנות התביעה ביחס לשתיים מהחלקות הנטענות (ואכן, התביעה ביחס אליהן נמחקה כפי שאפרט מיד), שיהוי ונזק ראייתי. ביום 13.11.18 הגישו התובעים כתב תשובה שבו השיבו לטענות המדינה.
בהחלטתי במסגרת הדיון שהתקיים ביום 21.1.19, מחקתי, בהסכמת התובעים, את התביעה המתוקנת ביחס לשלוש חלקות שנוספו על ידי התובעים לכתב התביעה המתוקן: חלקה 5, גוש 18090, חלקה המכונה "ארד אלעשר", בגושים 18100 ו-18089, וכן חלקה המכונה "וערת אלמדורה", בגוש 18098.
באשר ליתר הטענות בבקשה לסילוק על הסף, קבעתי כי אין מקום לבררן כטענות סף אלא לאחר שמיעת ראיות. רשמתי לפניי הבהרת התובעים כי טענתם לעניין העדר נפקדות, אינה עילה עצמאית, אלא מבוקש כי הדבר יוכרע כעניין שבגררא לצורך הפיצוי הכספי בגין ההפקעה. עוד ציינתי, כאמור, כי אין מחלוקת בין הצדדים שהתביעה עדיין מוקדמת משום שהנכסים לא שוחררו, אלא שהצדדים מבקשים שבית המשפט יכריע במסגרת הליך זה, רק בשאלה אם היו לתובעים זכויות במקרקעין נשוא התביעה.
בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 28.10.20, דחיתי, בהסכמה, את תביעת התובעים ביחס לחלקה 4, גוש 18097, חלקה 19, גוש 18081, וחלקה 80, גוש 18081, ללא צו להוצאות.
באותה ישיבה ציין ב"כ התובעים כי התביעות שנותרו במחלוקת הן התביעות ביחס ל גוש 18082, חלקה 25 (המכונה "אום אל ראשק"); ביחס ל גוש 18097, חלקות 18 ו- 43 המכונות ביחד "אלחלה" (זיתים עתיקים); ביחס לגוש 18087, חלקה 14 המכונה "ע'רייה"/"ג'רייה"; ביחס לגוש 18081, חלקה 13 המכונה "עספורה"/"עצפיר"; וביחס לגוש 18085, חלקה 34 המכונה "אל רג'יב אל ערביה" (להלן: "החלקות שבמחלוקת").
למעט חלקה 13, גוש 18081 שהיא בבעלות נטענת של המנוח עבד אלמג'יד בלבד (233/1,000 חלקים), הרי יתר החלקות שבמחלוקת הן בבעלות נטענת של שני המנוחים (233/1,000 חלקים כ"א בכל חלקה).
בסיום הדיון, הציע בית המשפט לצדדים, מבלי שיש בכך הודאה של מי מן הצדדים, את ההצעה כדלקמן:

"...רמ"י תכיר בזכויות התובעים באום אל ראשק (גוש 18082 חלקה 25) (באלחלא ביחס לגוש 18097 חלקה 18 וביחס לגוש 18097 חלקה 43 וביחס לעריא גוש 18087 חלקה 14).

3) ביחס לחלקה 13 בגוש 18081 (עצפיר) וביחס לגוש 18085 חלקה 34 (אל רג'יב אל ערביה) תכיר רמ"י רק בזכויות של עבדל מג'יד סולימאן אלא אם כן, פקיד ההסדר בתעודת הציבור המשלימה יאשר גם את דבר קיומו או זכרו של האח במפת הקרוקיס ביחס לחלקות אלה על פי בדיקה נוספת שתיערך על ידו על פי החלטותיי דלעיל.

4) ככל שתעודת עובד הציבור המשלימה לא תאושש את האמור בספר המשפחות, יוכרו רק הזכויות של עבדל מג'יד (234/1,000 חלקים) ביחס לחלקות האמורות.

5) בית המשפט סבור כי מדובר בהצעה ראויה שיש לקבלה וזאת גם בהתחשב בהסכמות שגובשו ביחס לדחיית התביעות ביתר החלקות".

בעוד שב"כ התובעים נתן הסכמתו למתווה האמור, הרי שב"כ המדינה הודיעתני כי אינה מסכימה לכל חלקי המתווה שהוצע, ולכן הוריתי על הגשת סיכומים בכתב.
בעקבות טענות המדינה בסיכומיה (המדינה בתגובתה מיום 2.5.21 חזרה בה מטענתה בסיכומיה כי הנתבעת 5, אמינה עבד אלמג'יד פרעתאוי, נפטרה), הוריתי בהחלטתי מיום 8.4.21 על הגשת כתב תביעה מתוקן נוסף , שבו יתוקן מס' ת"ז של הנתבע 3; ויצורפו ייפוי כוח מטעם התובע 7, סלימאן עבד אלמג'יד פרעתאוי; וכן אישורי מסירה המעידים על המצאת כתב התביעה המתוקן הנוסף לנתבעים 6-3, יורשי המנוח עבד אלמג'יד. כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 20.4.21. ביום 1.7.21 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעים 6-3.

מסכת הראיות:
בישיבת ההוכחות הראשונה שהתקיימה ביום 26.9.19, העידו מטעם התובעים, התובע 7, מר סלימאן עבד אל מאג'יד פרעתאוי (על תצהירו, ת/1); והתובע 1, מר לוטפי מחמוד פרעתאוי (על תצהירו, ת/2).
בישיבת ההוכחות השנייה שהתקיימה ביום 28.10.20, העיד מטעם המדינה, מר רואד פראג', עוזר פקיד ההסדר בחיפה (על תעודת עובד הציבור שניתנה על ידו ביום 25.9.19).
ביום 5.11.20 הוגשה תעודת עובד ציבור משלימה שניתנה על ידי מר רואד פראג' באותו יום.

טענות הצדדים:
טענות התובעים:
התובעים טענו בסיכומיהם את הטענות הבאות:
טענת המדינה כי התובעים לא הוכיחו את הזכויות של המנוח עבד אלמג'יד בחלקות שבמחלוקת, נגועה בחוסר תום לב. לא נסתרו אישור לשכת ההסדר המבוסס על הרישום במפות הקרוקי שנערכו לפני הקמת המדינה, כמו גם האישור שהופק מפנקס הבעלים הידועים, המצוי אף הוא בלשכת ההסדר, שבהם נרשמו שמות מורישי התובעים, המנוח עבד אלמג'יד ואחיו, כבעלי החלקות שבמחלוקת ערב ההפקעה. באישור לשכת ההסדר, נרשם המנוח עבד אלמג'יד כבעלים יחיד בנוגע לחלקות 13 ו- 34, ואילו בנוגע ליתר החלקות, נרשם המנוח עבד אלמג'יד כבעלים במשותף עם אחיו. העובדה כי המסמכים האמורים לעיל נמסרו על ידי פקיד ההסדר לתובעים, מאיינת כל צורך בהבאת ראיות נוספות לצורך הוכחתם.
המנוח עבד אלמג'יד ואחיו לא ישנו על זכויותיהם בחלקות שבמחלוקת. הם דאגו ששמם יירשם כבעלים בשלב המקדמי של הליך ההסדר, הן על פני מפות הקרוקי, והן בפנקס הבעלים הידועים. אי הגשת תזכורת תביעה מטעם הבעלים הידועים ערב ההפקעה בנוגע לחלקות שבמחלוקת, נבעה מהעדר אפשרות מעשית לעשות כן נוכח העובדה שתהליך הגשת תזכירי התביעה בנוגע לגושים הכוללים את החלקות שבמחלוקת, התחיל רק לאחר קום המדינה ואף לאחר ההכרזה על ההפקעה בשנת 1953. הליכי ההסדר בחלקות שבמחלוקת, הופסקו בתקופת המנדט בשלב מפות הקרוקי, לפני הגשת תזכירי תביעה, והמדינה המשיכה את הליך ההסדר רק לאחר הרכישה לפי חר"מ, ולכן התבטל הצורך בקבלת התביעות מצד הבעלים המקוריים. תעודת עובד הציבור מיום 25.9.20, מלמדת כי לא עמדה בפני בעלי החלקות שבמחלוקת, גם אפשרות תאורטית להגיש תזכורת תביעה במועד חידוש הליכי ההסדר, נוכח העובדה שבשנת 1953 היה כבר הכפר דמון נטוש. לו התנהל הליך ההסדר בתקופת המנדט, היו המנוח עבד אלמג'יד ואחיו מצליחים לרשום את הזכויות בחלקות שבמחלוקת על שמם ללא כל עוררין.
טענת המדינה כי התובעים לא הוכיחו את זכויותיהם בחלקות שבמחלוקת, נטענה באופן חסר תום לב, וככל הנראה, ממניעים זרים. התובעים הוכיחו זכויותיהם מעצם הוכחת זכויות אבותיהם-מורישיהם באופן פוזיטיבי באמצעות תצהירי התובעים וחקירתם הנגדית. התובעים הוכיחו זכויותיהם גם על הצד השלילי, מעצם העובדה, לפיה הזכויות שנתבעו על ידם, לא נתבעו על ידי גורם אחר, הן מכיוון שלא היה הליך הסדר לפני ההפקעה, והן מכיוון שהדבר לא נרשם במפת הקרוקי.
קבלת טענת המדינה כי אין בנתונים המופיעים במפת הקרוקי כדי לבסס תביעה לפיצויים, מהווה גזירה קשה ומנוגדת לכל תורת משפט. קבלת טענה זו של המדינה, משמעה שקיים אחר הזכאי לזכויות הבעלות בחלקות שבמחלוקת, והמדינה לא הביאה בדל של ראיה לדבר. מפת הקרוקי אמנם אינה מצביעה על זכויות, אף לא על זכויות לכאורה, אך יש בה כדי ללמד על המצב הכללי שהתקיים בשטח עת הגיע הפקיד המסדר למקום, ולכן מפת הקרוקי מהווה ראיה אובייקטיבית בהעדר נימוק משכנע אחר. לפני שהנפיק פקיד ההסדר את אישור הזכויות, עמד בפניו בסיס נתונים אמיתי, ולאחר הוצאת האישור, לא הוצג כל מידע שיש בו כדי לסתור את מסקנתו הראשונית של פקיד ההסדר בדבר זכויותיהם של מורישי התובעים. המדינה לא הציגה כל ראיה שתלמד על שלילת זכות בעלות שאושרה על ידי פקיד ההסדר, בעטיה של "בדיקה מעמיקה" שבוצעה לאחר מתן אישור פקיד ההסדר.
קיומן של זכויות עיבוד בחלקות שבמחלוקת (שחלקן אף היו נטועות עצי זית עתיקים), מקנה לתובעים (למעשה למורישיהם שעיבדו את החלקות שבמחלוקת בין השנים 1953-1925, היינו: לתקופה העולה על 25 שנים לפני ההפקעה) את זכויות הבעלות בהן. זאת, מכוח הוראת סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומאני, בצירוף הוראת שימור הדינים הקבועה בסעיף 162 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. העובדה שמורישי התובעים עיבדו את החלקות שבמחלוקת, צוינה במפת הקרוקי. משמעותו המעשית של אישור פקיד ההסדר הינה "הודאה והדחה", שכן בגדרו באה הודאה בדבר קיומן של זכויות עיבוד. לפיכך, מתקיים "היפוך נטלים" באופן שעל שכמה של המדינה מוטל הנטל להראות שאין בזכויות שבהן הודה פקיד ההסדר, כדי לבסס את תביעת התובעים. אולם, לא רק שהמדינה לא עמדה בנטל, אלא היא גם לא ניסתה כלל להביא ראיות להוכחת טענותיה; מה שפועל לחובתה.
המדינה לא הניחה ולו תשתית מינימאלית להצדקת טענת השיהוי. טענת השיהוי נטענה בניגוד להלכת ארידור [דנ"א 1595/06 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (פורסם בנבו, 21.3.2013)]. אין זה צודק להחיל טענת שיהוי (נימוק דיוני) על זכות לקבל פיצוי בגין הפקעת זכות קניינית. יש בגישה זו כדי להוות נישול של הפרט ולא הפקעת קניינו של הפרט. אופייה המיוחד של ההפקעה מחייב זהירות והימנעות מהעלאת טענות התיישנות ושיהוי כנגד תביעת אזרח, ובמיוחד כאשר קיימת זכות לגופה, שכן טענות אלו חוסמות/מונעות את זכות הגישה לערכאות.
אף יש לדחות את טענות המדינה בדבר השיהוי, לפי המבחנים שנקבעו בעניין תלמוד תורה [ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003)]: התובעים ומורישיהם לא זנחו את זכות התביעה שכן הגישו תביעתם ברגע שנודע להם דבר קיומה של עילת התביעה ולאחר שפעלו לבררה, כל זאת בפרק הזמן שהוקצב לכך בהלכת ארידור; התובעים לא ניצלו לרעה את זכות התביעה המוקנית להם ואת הציפייה אצל המדינה כי לא תיתבע, ככל שהייתה ציפייה שכזו, וכאשר ברור למדינה כי התגובה הטבעית למעשיה היא דרישה לתשלום פיצויים; המדינה לא הוכיחה כי שינתה מצבה לרעה עקב הגשת התביעה לאור העובדה שמדובר ברשות ממלכתית-שלטונית שחזקה שהיא שומרת מסמכים ציבוריים, במיוחד כאשר מדובר בהפקעה גדולת ממדים כבכפר דמון. המדינה אף לא פירטה איזה נזק נגרם לה מחמת השיהוי המוכחש ובמה הורע מצבה על רקע הגשת התביעה בעיתוי שבו הוגשה.
גם אם מתקיימים התנאים לקיומו של שיהוי, עדיין מסור לבית המשפט שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לטענת השיהוי במקרה הספציפי שלפניו. במסגרת החקירה הנגדית, לא חקרה המדינה את התובעים בנוגע לעיתוי הגשת התביעה, ללמדנו כי המדינה מסכימה, הלכה למעשה, עם העובדה, לפיה התובעים לא השתהו בהגשת התביעה.
בנוסף, הפסיקה ראתה את הגבול העליון של תקופת ההתיישנות כשווה לתקופת השיהוי, ולכן מקום שאין התיישנות בנוגע להפקעות שבוצעו לפני חקיקת חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הרי שאין גם שיהוי.
אף קיים מחסום מוסרי מהעלאת טענת שיהוי בנוגע לתביעות מהסוג שלפנינו. זאת, שעה שהטענה נטענה בחוסר תום לב על רקע עובדות התיק, ולאור ההלכה, לפיה טענת השיהוי מקורה בדיני היושר, ולכן השימוש בה כפוף ביתר שאת לחובה לנהוג בהגינות ובתום לב.
לפיכך, יש לדחות את טענת המדינה לעניין השיהוי.
אשר על כן, עתרו התובעים לבית המשפט לקבוע כי זכויות הבעלות בחלקות שבמחלוקת, ערב ההפקעה/ההקניה, היו שייכות לאבותיהם המנוחים של התובעים, המנוח עבד אלמג'יד ואחיו, וכן לחייב את המדינה בהוצאות התובעים, לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ.

טענות הנתבעות 2-1:
המדינה טענה בסיכומיה כי דין התביעה להידחות בשל כל אחד מן הטעמים הבאים:
התביעה הוגשה בניגוד לסעיף 122 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 שכן לא ידוע אם הנתבעים 6-3, יורשיו של המנוח עבד אלמג'יד, שהתווספו לכתב התביעה המתוקן, מודעים להליך דנן (לא ידוע אם כתב התביעה הומצא לעיונם) ואף לא ברור מה הסעד המבוקש כנגדם; מס' ת"ז המשויך לתובע 7 בכותרת כתב התביעה המתוקן, זהה למס' ת"ז המשויך בכתב התביעה המתוקן לנתבע 3; להליך לא צורף ייפוי כוח מטעמו של התובע 7 (כאמור, המדינה חזרה בה בהודעתה מיום 2.5.21 מטענתה בסיכומיה כי הנתבעת 5 נפטרה) . בעקבות טענות אלו, הוריתי כאמור, בהחלטתי מיום 8.4.21, על הגשת כתב תביעה מתוקן שהוגש בפועל ביום 20.4.21.
התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש בהליך האזרחי, להוכחת זכויותיהם של מורישיהם המנוחים בחלקות שבמחלוקת, וממילא לא הוכחו זכויותיהם לפיצויי הפקעה.
אין ברישום במפות הקרוקיס כדי להוות הוכחה לבעלות המנוחים בחלקות שבמחלוקת. לא ניתן לשייך את הרישום דווקא למנוחים בשל העדר זיהוי המחזיקים במפות הקרוקיס לפי מס' ת"ז או כל פרט מזהה אחר, לרבות שם משפחתם של המנוחים והתובעים. אמנם, הרישום מכיל רישום מעומעם, כגון: "עבד אלמג'יד ואחיו" או "עבד אלמג'יד סולימאן" בלבד (ביחס לחלקה 13) ללא "ואחיו", אולם לא ניתן לומר בוודאות מיהם האחים וכמה חלקים מכל חלקה נרשמו בבעלותם.
לחלופין, הפסיקה קובעת כי מפות הקרוקיס אינן מהוות ראיה להוכחת בעלות במקרקעין, אלא הן מצביעות על מצב עיבוד החלקה בעת עריכת המפה. אמנם, נפסק כי בהצטרף למפת הקרוקי ראיות אובייקטיביות אחרות בעלות משקל, יכולה המפה לתת תמונה מדויקת של מצב השטח עת הגיע הפקיד המסדר למקום. אולם, בענייננו, התובעים לא צירפו ראיות התומכות ברישום במפות הקרוקיס, כגון: חוזה מכר מאת בעל זכות מוכח או אישורים מספר משלמי המיסים.
אין במכתבו של פקיד ההסדר במקרקעין למחוז חיפה והגליל המערבי, מר מוריס נביא, משנת 1992 בכדי לשמש "ראיה אובייקטיבית חיצונית ובעלת משקל" בכדי להצטרף לרישום במפת הקרוקי ולבסס את זכויות המנוחים בחלקות שבמחלוקת. מכתב זה מסכם את הרישום במפות הקרוקיס אל מול מפת הגושים והחלקות המעודכנת של האזור, ותו לא.
אין במפה הפיסקאלית של הכפר דמון שהיא כללית וללא חלוקה לחלקות או לבעלויות שונות, בכדי להעיד על זכותו של אדם בחלקות המופיעות במפה. האמור במכתב, שבו גם צוין מפורשות כי "השמות המופיעים על מפת הקרוקי אין בהם להעיד על בעלות אף לא לכאורה", סותר את הרשום במפות הקרוקיס. מטעם זה, אף נדחתה, בהסכמה, התביעה ביחס לארבע חלקות נוספות. משחלפו למעלה מ- 24 שנה ממועד כתיבת המכתב ועד למועד הגשת התביעה, נגרם למדינה נזק ראייתי משמעותי, ואין באפשרותה לאתר את המסמכים, הבדיקות ובעלי התפקידים הרלוונטיים.
הרישום ב"ספר המשפחות המנדטורי" אינו מהווה "ראיה אובייקטיבית חיצונית" לרישום במפת הקרוקי. הרישום בספר המשפחות או ספר התביעות של הכפר דמון (אשר בסיכומי התובעים מכונה "פנקס הבעלים הידועים"), אינו חלק מהליך ההסדר, ונעשה על ידי עובדי לשכת הסדר המקרקעין, בשלב הקודם להליך הכנת מפת הקרוקי, בהתבסס על טענות הטוענים לבעלות, וללא גיבוי במסמכים. לא הוכח כי הרישום בספר נעשה לאחר בדיקה וחקירה של תזכורות התביעה ותביעות הבעלות על החלקות, ולכן כלל לא ניתן להניח מהרישום כי החלקות הנזכרות שם לא נתבעו בידי טוענים אחרים לבעלות בהן (ואין באפשרות המדינה לבדוק זאת בהעדר מידע באשר לגושים ולחלקות הפיסקאליים). יתרה מזו, מעיון ברישום בספר המשפחות, עולים פערים בין טענות התובעים בכתב התביעה המקורי לרישום במפות הקרוקיס, וחלק מהרישום בספר המשפחות מתייחס לחלקות שכלל לא נרשמו במפות הקרוקי. אולם, התובעים בחרו שלא להתייחס לסתירות אלה בכתב התביעה ובסיכומיהם. לפיכך, "ספר המשפחות" אינו יכול לשמש חיזוק להוכחת זכויותיהם של התובעים בחלקות שבמחלוקת.
אין בשלושת תצהירי העדות הראשית מטעם התובעים, בכדי לבסס זכויותיהם של המנוחים בחלקות שבמחלוקת. שניים מהמצהירים, התובעים 1 ו- 7, שהיו ילדים צעירים בעת ההפקעה ותחילת הליך ההסדר, הם בעלי דין ובעלי עניין בהליך זה, ולכן אין להתייחס לעדויותיהם כאל הראיה האובייקטיבית הנדרשת בענייננו; מה גם שמדובר בעדויות שניתנו בחלוף למעלה מ- 60 שנה ממועד פרסום הודעת הרכישה של החלקות שבמחלוקת (1953). מעדותו של התובע 1 עלה כי מעולם לא ביקר בחלקות עליהן ידוע לו משמועה בלבד. עדותו של התובע 7 שביקר בחלקות, אך בגיל צעיר מאוד, אינה מהימנה. המצהיר הנוסף, מר מוחמד סלימאן חסאן, לא התייצב לחקירה נגדית, ולכן יש להוציא את תצהירו מהתיק ולא ליתן לו כל משקל.
יש לדחות את ניסיונות התובעים בסיכומיהם להעביר את נטל ההוכחה לכתפי המדינה. שעה שהתובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם כאמור לעיל, לא ניתן להעביר את נטל ההוכחה לכתפי המדינה. יש לדחות את טענת התובעים, לפיה משהוצא אישור ההסדר, לאחר חקירה ודרישה, היה על המדינה לסתור את האמור בו. העובדה שהמדינה לא הוכיחה כי החלקות שבמחלוקת נתבעו על ידי אחרים או שנרשמו תובעים נוספים במפות הקרוקי או שאחרים קיבלו פיצויים עבור החלקות, אין בה כדי לקבוע כי התובעים זכאים לפיצוי. תביעות סותרות אינן מתעוררות בשלב עריכת מפת הקרוקי והרישום בספר המשפחות, אלא במועדים מאוחרים ומתקדמים יותר של הליך ההסדר.
אין לקבל את טענות התובעים, לפיהן בשל רכישת החלקות שבמחלוקת טרם השלמת הליך ההסדר, לא עלה בידי התובעים להגיש תזכורות תביעה עם חידוש הליכי ההסדר ורישום החלקות ע"ש רשות הפיתוח. על פי הפסיקה, זכות הפיצוי בגין קרקע שהופקעה, הינה "זכות הנובעת מקרקע", שבגינה ניתן להגיש תזכורת תביעה. בנוסף, בשנות ה- 90', עת פנו התובעים לפקיד ההסדר וקיבלו את מכתבו, הייתה להם הזדמנות לעמוד על זכויותיהם לפיצויים בגין החלקות שבמחלוקת, אך הם בחרו שלא לעשות כן מכיוון שלא הצליחו להוכיח את זכויותיהם כבר אז.
אין לקבל את טענות התובעים שהועלו לראשונה בסיכומיהם, בדבר עיבוד החלקות בין השנים 1953-1925 על ידי המנוחים ו/או מי מטעמם. מלבד היות הדבר הרחבת חזית אסורה, הרי שמדובר בטענות בעלמא שאינן נתמכות בבדל ראיה (לרבות אסמכתא למועד פטירת סבם של התובעים) שעה שכפר דמון ננטש עוד בשנת 1948.
התובעים לא הביאו כל נימוק שיש בו כדי להצדיק את השיהוי הכבד בהגשת התביעה דנא. שעה שהתובעים "ישנו" על זכויותיהם משך 63 שנה, ואף אין בפיהם טענות שזה מקרוב נולדו או ראיות שרק לאחרונה נוצרו או התגלו, אין להם להלין אלא על עצמם.
לפיכך, יש לדחות התביעה ולחייב את התובעים במלוא הוצאות המדינה ושכ"ט עו"ד. לחלופין, ככל שתתקבל התביעה, זכאי התובע 7 לפיצוי רק בהתייחס ל- 1/5 (חמישית) חלקים מחלקו של המנוח עבד אלמג'יד, כפי שאף הצהיר ב"כ התובעים לפרוטוקול הדיון מיום 26.9.2019.

טענות התובעים בסיכומי התשובה:
התובעים טענו בסיכומי התשובה את הטענות הבאות:
התובעים עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם בנוגע לבעלותם בחלקות שבמחלוקת, זאת בהתבסס על אישור פקיד ההסדר ועל הרישום ב"פנקס הבעלים הידועים". מדובר בכפר שבו הליך ההסדר הגיע עד לשלב הכנת המפות, והופסק, ולאחר מכן ננטש הכפר. במועד חידוש הליך ההסדר, כמו גם במועד השלמתו, הכפר לא היה קיים, ותושביו לא היו יכולים לתבוע בעלות בחלקות שבמחלוקת במסגרת הליך ההסדר.
טענת המדינה בנוגע למשקלה הראייתי של מפת הקרוקי בהוכחת הבעלות בחלקות שבמחלוקת, רלוונטית רק כשמדובר בכפר קיים שבפני תושביו עמדה אפשרות להשתתף בהליך ההסדר. אולם, שעה שבענייננו מדובר בקרקעות של כפר נטוש שנשללה מתושביו האפשרות להשתתף בהליך ההסדר שחודש בשלב מאוחר, אזי מפת הקרוקי מספיקה להוכחת הבעלות. עם זאת, התובעים לא הסתפקו במפת הקרוקי, והציגו גם את ספר המשפחות, חלק מספר התביעות של הכפר דמון, המהווה ראייה אובייקטיבית התומכת ברישום המופיע במפות הקרוקי.
הרישום במפות הקרוקי מתאר את המציאות הנכונה בנוגע לבעלות. בחלק מהחלקות (למשל: חלקות 13 ו- 34) נרשם כי הבעלים הוא המנוח עבד אלמג'יד בלבד, ואילו ביתר החלקות נרשם כי הבעלים הם המנוחים עבד אלמג'יד ואחיו. מכאן, שלחלקות שבמחלוקת לא היו בעלים נוספים מעבר לאלו הרשומים באישור פקיד ההסדר – בני משפחת התובעים.
קבלת טענת המדינה, לפיה אין בנתונים המופיעים במפת הקרוקי כדי לבסס תביעה לפיצויים, מנוגדת להלכות בתי המשפט.
הרישום שבנספח ג' לכתב התביעה המתוקן, כולל את כל הטוענים לבעלות בחלקות שבמחלוקת בשלב הראשוני של הליך ההסדר, היינו: בשלב ביקור השדה שנערך לפני קום המדינה. הרישום שבנספח ג' לכתב התביעה המתוקן, מעיד כי מי שעיבד את החלקות שהן קרקעות מעובדות, ואף בחלקן נטועות עצי זית, הם אותם אנשים המופיעים ברישום שבמפות הקרוקי – בני משפחת התובעים.
למדינה לא נגרם כל נזק ראייתי שכן הוכח שהיא מחזיקה בכל החומר הרלוונטי בלשכת ההסדר. במשרדי רמ"י מצוי העתק מספר משלמי המיסים של הכפר דמון. אולם, המדינה נמנעה מלהציג את העתק ספר זה, שבחזקתה הבלעדית, בפני בית המשפט; מה שמעיד על כך שבספר קיימים נתונים המלמדים על בעלות התובעים בחלקות שבמחלוקת. לפיכך, מדובר בחוסר תום לב מצד המדינה כלפי התובעים.

טענות הנתבעים 6-3 בכתב ההגנה המתוקן:
הנתבעים 6-3 הגישו כתב הגנה מתוקן לאחר הגשת סיכומי התשובה מטעם התובעים. בכתב ההגנה המתוקן טענו הנתבעים 6-3 כי הם מסכימים למתן סעד הצהרתי לפיו, המנוחים עבד אלמג'יד ואחיו מחמוד, הינם בעלי הזכויות בחלקות שבמחלוקת (בהן החזיקו, השתמשו ועיבדו עד לשנת 1948) , לפי חלקו היחסי של כל אחד מהם, הן מכוח צו הירושה של המנוח עבד אלמג'יד, והן מכוח צו קיום הצוואה המתוקן; וכן למתן סעד הצהרתי של בטלות הנפקדות של המנוחים עבד אלמג'יד ואחיו מחמוד, בהתאם לחנ"ן. עם זאת, הנתבעים 6-3 טענו כי אינם מסכימים לקבל פיצוי כספי כמבוקש בכתב התביעה המתוקן, אלא הם עומדים על זכותם להירשם כבעלים של הזכויות ב חלקות שבמחלוקת. לחלופין, טענו הנתבעים 6-3 כי הם מסכימים לקבל זכויות במקרקעין אחרים שבבעלות הנתבעים 2-1 בערך השווה לשווי הזכויות בחלקות שבמחלוקת. לפיכך, ביקשו הנתבעים 6-3 להורות על דחיית התביעה כנגדם על הסף תוך כדי חיוב התובעים בהוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד.

דיון והכרעה:
התובעים לא חולקים על העובדה שהמנוחים מ חמוד ועבד אלמג'יד היו נפקדים, כי נכסיהם הוענקו לאנ"ן, וכי כל המקרקעין של הכפר דמון, ובכללם החלקות שבמחלוקת בתיק זה, הופקעו בהתאם לחר"מ. בהתאם לכך, תנאי לקבלת פיצוי על ידי המדינה הינו הגשת בקשה לשחרור הנכסים בהתאם להוראות חנ"ן. אין מחלוקת כי הגושים הרלוונטיים לתביעה, לא הוסדרו בתקופת המנדט הבריטי, אלא רק לאחר רכישתם על פי חר"מ. ממילא, מבחינת התובעים, לא היה טעם או הצדקה להגשת תביעות לפקיד ההסדר, שכן זכותם צומצמה לקבלת פיצויים בגין ההפקעה, לאחר שחרור התמורה על ידי האנ"ן.
המחלוקת בתיק זה מתמקדת בשאלה אם די באמור במפת הקרוקי, יחד עם האמור בספר המשפחות, כדי לבסס את זכויות התובעים במקרקעין כפי שפורטו בטבלה שבסעיף 7 לסיכומי המדינה.
על מהותה של מפת הקרוקי, עמד בית המשפט העליון בע"א 56/82 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח הראל, פ"ד מ(4) 29, 34-33 (1986):
"באותה העת - בעת ביקורו של הפקיד המסדר בשטח – נערכה מפה, המכונה בשם מפת קרוקי. זוהי מפה, אשר "מצלמת" למעשה את המצב בשטח, כפי שטוענים לו בעלי תזכורות התביעה. הפקיד המסדר קובע יום ושעה שאז מוזמנים כל מי שטוענים לזכות כלשהי בקרקע העומדת להיות מוסדרת, ואלה מתייצבים, במועד שנקבע והודע עליו, ומצביעים בפני הפקיד המסדר על החלקה שהם טוענים לזכות עליה. כן מציגים לפניו הוכחות נוספות, אם יש להם, כמו, למשל, הסכם לרכישת המקרקעין. הפקיד המסדר מסמן את שמם של הטוענים לחלקה זו או אחרת על גבי המפה, היא מפת הקרוקי. זוהי איפוא מפה פרלימינארית, שאיננה מצביעה אמנם על זכויות אף לא על זכויות לכאורה, אולם בכל זאת יש בה כדי ללמד אותנו על המצב הכללי המתקיים בשטח. בהצטרף למפה זו ראיות אובייקטיביות אחרות בעלות משקל, יכולה המפה לתת לנו תמונה מדויקת של מצב השטח, עת הגיע הפקיד הסדר למקום. דומה המפה לתשליל (נגאטיב) בידיו של צלם, אשר בפיתוחו בתרכיב של הסברים ועדויות מציג לפנינו תמונת ארוע נתון בזמן מסוים".

ספר המשפחות צורף כנספח ג' לתעודת עובד הציבור מטעם פקיד ההסדר, ותואר על ידי פקיד ההסדר כ- "צילום מאושר בחותמת העתק נאמן למקור של דף 65 מפנקס שנמצא בארכיון לשכת ההסדר בצמוד למסמכי כפר דמון, אשר הוכן בתקופת המנדט ואשר שימש ככל הנראה לאיסוף מידע ראשוני לקראת ביצוע הליכי ההסדר".
כאמור, השאלה הטעונה הכרעה בתיק זה היא אם יש בספר המשפחות, יחד עם מפת הקרוקי, כדי לבסס את טענות התובעים בעניין זכויותיהם בחלקות שבמחלוקת. אני משיבה על שאלה זו בחיוב.
גם אם מפת הקרוקי לבדה אין בה להעיד על זכויות קנייניות, הרי שהשילוב של ספר המשפחות שנערך על ידי פקיד ההסדר, יחד עם מפת הקרוקי, די בו כדי לבסס במידה הנדרשת במשפט האזרחי, מאזן ההסתברויות, את זכויותיהם של המנוחים, וכפועל יוצא מכך - של התובעים במקרקעין המפורטים בסעיף 7 לסיכומי המדינה. העובדה ששמות המנוחים והמקומות שביחס אליהם נטענת הבעלות, נזכרים בשני מסמכים נפרדים, שהוכנו מטעם פקיד ההסדר, הן מפת הקרוקי, והן ספר המשפחות, מסמכים שהוחזקו על ידי פקיד ההסדר, ונערכו על ידו, די בה כדי לבסס, בנסיבות המיוחדות שלפנינו (נטישת הכפר בשנת 1948; הפסקת הליכי ההסדר וחידושם רק לאחר ההפקעה לפי חר"מ) את גרסת התובעים, באופן שהנטל עבר למדינה לסתור את טענות התובעים לעניין זכויותיהם בחלקות שבמחלוקת.
נזכור כי הליכי ההסדר החלו לאחר שהכפר ננטש, בשנת 1948, והחלקות שבמחלוקת הופקעו, על פי חר"מ, בשנת 1953, באופן שמבחינת המנוחים ו/או יורשיהם, כבר לא הייתה כל תוחלת בהגשת תזכורת תביעה. אין לקבל את עמדת המדינה, לפיה היה מקום להגיש תזכורות תביעה לאחר שהזכויות הופקעו, וזכותם של התובעים ממילא הצטמצמה לפיצויים בגין ההפקעה.
המדינה טוענת כי השלב של הרישום בספרי המשפחות או ספר התביעות, הינו שלב הקודם להליך הכנת מפת הקרוקי, אינו חלק מהליך ההסדר, וכי הרישום בו לא נעשה לאחר חקירה ובדיקה של תזכורות התביעה ותביעות הבעלות על החלקות. אולם, אין כל בסיס ראייתי לטיעוניה אלו. לא הובאה כל ראיה לביסוס הטענה כי ספר המשפחות נערך לפני עריכת מפת הקרוקי. מתוך הראיות שלפניי, לא ברור אם מפת הקרוקי נערכה לפני או אחרי ספר המשפחות. אף לא הובא קצה קצה של ראייה לביסוס הטענה כי הרישום בספר המשפחות לא נעשה לאחר חקירה ובדיקה. טענת המדינה כי הרישום בספר המשפחות לא נבדק על ידי פקיד ההסדר, נטענה בעלמא, ואין לה כל ביסוס ראייתי בחומר שלפניי.
מתוך עיון בספר המשפחות, עולה כי דווקא כן נערך בירור עובדתי על ידי פקיד ההסדר, תוך ירידה לרזולוציות דקות ורישום החלקים של כל אחד מן היורשים בכל אחת מן החלקות, ותוך עריכת טבלאות מסודרות המציינות את חלקו של כל יורש, ובכלל זה את זכויות היורשות, תוך ציון ההערה הבאה: "בירושה כמפורט להלן: זכויות נג'מה דאוד חליל יועברו לזכרים בלבד הואיל והם לא תבעו ומי שרשמו תביעה זו הם הזכרים והם רשמו בהתחלה על שמם ללא שמות הבנות ולאחר מכן הבנות תבעו חלקיהם וכי החלוקה המפורטת לעיל תהיה בנוגע לזכויות בהתאם לחוק המעבר והירושה". הערה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענת המדינה כי מדובר במידע שנמסר על ידי התובעים מבלי שנערכה חקירה ובדיקה מטעם פקיד ההסדר.
מתוך עיון בספר המשפחות ומפת הקרוקי, לא עולה כי קיימות תביעות נוגדות ביחס לחלקות שבמחלוקת, דבר שאף בו יש לבסס את גרסת התובעים לעניין זכויותיהם הקנייניות של המנוחים. יש להניח כי אילו היו תביעות נוגדות ביחס לחלקות שבמחלוקת, היו הדברים צפים ועולים, בין אם בשלב הכנת מפת הקרוקי, ובין אם במסגרת הבירור המקדמי המוצא את ביטויו בספר המשפחות, וכי היה ניתן ביטוי לכך בספר המשפחות או במפת הקרוקי.
יש להניח אפוא כי אילו היה פקיד ההסדר מקדם את הליכי ההסדר בסמוך לאחר עריכת מפת הקרוקי וספר המשפחות, ולא רק לאחר ההפקעה לפי חר"מ, הרי שבהעדר תביעות סותרות או נוגדות, היו המנוחים נרשמים כבעלי הזכויות בחלקות שבמחלוקת.
לא נעלמה מעיניי חקירתו של מר רואד פראג' לפניי, שצוטטה בסעיף 37 לסיכומי המדינה, אשר השיב ביחס לשאלות בית המשפט:
"ש. אם יש תביעות סותרות הן לא אמורות לעלות כבר בספר המשפחות וממפת הקרוקיס.
ת. לא הסיבה, כי התביעות הסותרות הן באות רק לאחר ששני הצדדים מגישים תביעות, טפסים שהם תביעות שאחת סותרת את השניה.
ש. אבל אם יש מקרה כמו פה שמשפחה אחת אומרת שרק היא יושבת בשטח הזה אז פתאום תצוץ תביעה נגדית.
ת. אי אפשר לדעת " (פרו', עמ' 15, ש' 27-22).

אולם, גם אם קיימת אפשרות תאורטית שלפתע פתאום תצוץ תביעה נוגדת של צד ג' כלשהו, הרי שהעובדה שאותם צדדי ג' לא טענו לזכויות, לא בשלב הכנת מפת הקרוקי, וגם לא בשלב הכנת ספר המשפחות, מקטינה באופן משמעותי את הסיכוי שקיימת תביעה נוגדת ביחס לחלקות שבמחלוקת. גם העובדה שלא הוגשה תביעה סותרת לפיצויי הפקעה ביחס לחלקות שבמחלוקת (חזקה על המדינה שהייתה פועלת לאיחוד התביעות במקרה שכזה), אף היא תומכת ומחזקת את גרסת התובעים בדבר זכויותיהם בחלקות שבמחלוקת. נזכור כי התובעים אינם אמורים להוכיח את תביעותיהם מעבר לכל ספק, אלא על פי מאזן ההסתברויות (51%), ובנטל זה, לטעמי, עמדו.
העובדה שהתובעים לא צירפו את ספר משלמי המיסים, אינה אמורה לעמוד להם לרועץ. יש להניח כי אילו מסמכים אלו היו בידי התובעים, הם היו פועלים לצירופם. מדובר במסמכים האמורים להיות בחזקת המדינה, ולכן אם לא צורפו, אין בכך לפעול לחובת התובעים. ניתן אף לגרוס ההיפך מכך.
באשר לעובדה שהשם "פרעתאוי" אינו מופיע במפת הקרוקיס, אלא רק בספר המשפחות, העיד מר רואד פראג' מטעם פקיד ההסדר, בתשובה לשאלות בית המשפט: "לשאלת בית המשפט האם אתה היית קושר בין השמות הללו שמופיע במסמך של פקיד ההסדר לשעבר לבין מה שכתוב בספר המשפחות – אני משיב- יכול להיות" (פרו', עמ' 15, ש' 5-4); וכן: "לשאלת בית המשפט, יכול להיות סיכוי נמוך או סיכוי גבוה לפי דבריך- אני משיב- הסבירות היא בין בינונית לגבוהה משמע יותר מ- 50%" (פרו', עמ' 15, ש' 8-7). ואין לי אלא להסכים עמו , בשים לב לחפיפה העולה מהשוואה בין אישור פקיד ההסדר ביחס למה שצוין במפת הקרוקי, לספר המשפחות, הן מבחינת שמות המקומות , והן מבחינת שמות בעלי הזכויות.
יתר על כן, העידו לפניי גם התובע 7, סלימאן עבד אלמג'יד פרעתאוי, בנו של המנוח עבד אלמג'יד ואחיינו של המנוח מחמוד, וכן לוטפי מחמוד פרעתאוי, אחד מבניו של המנוח מחמוד, אשר די בעדויותיהם כדי לזהות את המנוח עבד אלמג'יד כמי ששמו מופיע במפת הקרוקי, וזאת בוודאי לאחר שקוראים את מפת הקרוקי יחד עם ספר המשפחות שבו מצוינים שמותיהם של כל יורשי הסב המנוח סולימאן פרעתאוי, ששמו מופיע בכותרת ספר המשפחות. לפי עדותו של סלימאן (הנכד), לאביו, המנוח עבד אלמג'יד, היו שני אחים ושתי אחיות, ושמות אלו אכן מופיעים בספר המשפחות: מחמוד, אל עבד (הבנים) זינב וד'חה (הבנות).
נפנה עתה לבחון אם אכן קיימים, כטענת המדינה, פערים בין האמור במפת הקרוקי לאמור בספר המשפחות. בעניין זה מקובלני כי מקום שבו קיימת אי התאמה בין תוכן מפת הקרוקי לספר המשפחות, עשוי הדבר להוביל למסקנה שהתובעים לא עמדו בנטל הראייתי המונח לפתחם. ואכן, מקום שבו נתגלו פערים בין טענות התובעים בכתב התביעה המקורי לרישום במפת הקרוקי או בין הרישום בספר המשפחות למפת הקרוקי, כבר נדחו התביעות, בהסכמת התובעים, לפני הגשת הסיכומים וללא צורך בהכרעה שיפוטית.
אום אל ראשק, חלקה 25, גוש 18082 - באישור פקיד ההסדר מצוין כי במפת הקרוקי מופיע השם "עבד אלמג'יד סולימאן ואחיו". בספר המשפחות מופיעים שמות כל האחים, וכן חלקיהם של כל אחד מן האחים בירושת אביהם המנוח סולימאן. מכאן שקיימת התאמה בין מפת הקרוקי לספר המשפחות, ויש להכיר בזכויות הבעלות הנטענות בחלקה זו.
אל רג'יב אל ערביה, חלקה 34, גוש 18085 - בתעודת עובד הציבור מיום 5.11.2020, צוין כי בהתאם להחלטתי מיום 28.10.20, ולאחר בדיקה מקיפה של אישור פקיד ההסדר לשעבר, מר מוריס נביא, משנת 1992, הרי שבמפת הקרוקי של חלקה זו, הופיע השם "עבד אלמג'יד סולימאן ואחיו" (ברבים), ולא כפי שצוין באישור משנת 1992, לפיו הזכויות בחלקה זו רשומות ע"ש עבד אלמג'יד סולימאן בלבד. מכאן, שיש התאמה בין ספר המשפחות למפת הקרוקי, ויש להכיר בזכויות הנטענות בחלקה זו.
אלחלה, חלקות 18 ו- 43, גוש 18097 - רשומות במפת הקרוקי ע"ש עבד אלמג'יד סולימאן ואחיו. הדבר תואם את תוכן ספר המשפחות שם רשומים החלקים היחסיים של כל אחד מן האחים, ולכן יש להכיר בזכויות הנתבעות בגין חלקה זו, בהתאם לספר המשפחות.
עצפיר, חלקה 13, גוש 18081 - גם לאחר בדיקה חוזרת של פקיד ההסדר, במפת הקרוקי נרשמו הזכויות רק על שם עבד אלמג'יד סולימאן, וזאת בניגוד לספר המשפחות שם צוין כי כל הזכויות בעספורה שייכות לכל היורשים, בהתאם ליחסים שצוינו בספר המשפחות. בהעדר התאמה בין האמור בספר המשפחות למפת הקרוקי, ובשים לב לסעד המבוקש בתביעה, אכיר רק בזכויותיו של המנוח עבד אלמג'יד חלקה 13, וזאת רק לפי חלקו בספר המשפחות, היינו: 233/1,000 חלקים.
ע'רייה, חלקה 14, גוש 18087 – חלקה זו רשומה בספר הקרוקי ע"ש עבד אלמג'יד ואחיו; מה שתואם את ספר המשפחות, ולכן גם כאן יש להכיר בזכויות הנתבעות ביחס לחלקות אלו, בהתאם לחלקים היחסיים המפורטים בספר המשפחות.
העובדה שבספר המשפחות מופיע השם "עספורה", ואילו במפת הקרוקי "צוין עצפיר", לא שכנעתני כי קיים פער בעניין זה. הדמיון בצליל בולט מאוד. גם העובדה שבאישור של פקיד ההסדר ביחס למפת הקרוקי, אין התייחסות למקום העונה לשם "וערת אלמדורה" (התביעה ביחס לחלקה שבה מצויה "וערת אלמדורה", נמחקה בהסכמת התובעים), בעוד שמקום זה מופיע בספר המשפחות, אינה מעלה ואינה מורידה, בפרט כאשר צוין מפורשות בספר המשפחות כי מדובר בחלקה "בלתי ראויה לעיבוד", ולכן יתכן שמטעם זה, לא נתבעה במפת הקרוקי.
המדינה טוענת כי יתכן שבספר המשפחות קיימת משפחה נוספת הטוענת לזכויות באותן החלקות או כי יתכן שקיימת משפחה שמסיבה כלשהי לא התייצבה במועד שבו הוכנה מפת הקרוקי, ואף יתכן גם לדידה של המדינה, שאותה משפחה רשומה בספר משלמי המיסים. אולם, לא די בספקולציות או בהשערות סתמיות כדי להקים משקל לתוכנם של מפת הקרוקי וספר המשפחות; מה גם שכבר הבהרתי קודם לכן, כי ספר משלמי המיסים אמור להיות בשליטת המדינה, ואי הצגתו פועלת לחובתה.
המדינה טוענת כי אין בעדויות מטעם התובעים כדי לבסס את זכויותיהם של המנוחים בחלקות שבמחלוקת, ואכן יש ממש בטענותיה ובנימוקיה בהקשר זה. אולם, הכרעתי לעניין הזכויות עצמן, מבוססת על ספר המשפחות ועל אישור פקיד ההסדר משנת 1992 ביחס לאמור במפת הקרוקי. ההיזקקות לעדויותיהם של העדים מטעם התובעים, נועדה לצורך זיהויים של המנוחים כמי ששמותיהם מופיעים במפת הקרוקי ובספר המשפחות.
חוסר המהימנות שנתגלה בעדויות העדים (אשר ביקשו לנכס לעצמם זכויות בחלקות נוספות, תביעות שנדחו בהסכמה לאחר שמיעת הערות בית המשפט) או אי הקבילות בעדות מפי השמועה, אין די בהם כדי לשמוט את הקרקע תחת התביעות העולות בקנה אחד עם ספר המשפחות ומפת הקרוקי.
לא שוכנעתי כי יש בטענת השיהוי כדי להביא לדחיית התביעה, הן משום שהתנהלות התובעים אינה מעידה על ויתור, והפנייה לפקיד ההסדר לשם קבלת אישור ביחס לזכויות, בשנת 1992, מעידה כי לא היה ויתור על הזכויות לפיצויי הפקעה. העובדה שהתובעים לא המשיכו בתביעתם לאחר קבלת מכתבו של פקיד ההסדר בשנת 1992, לא די בה כדי לבסס את המסקנה שהתובעים ויתרו על זכויותיהם לפיצויי הפקעה. אף לא שוכנעתי כי נגרם למדינה נזק ראייתי המצדיק את דחיית התביעה בגין החלקות שנותרו במחלוקת מחמת שיהוי. בית המשפט הכיר רק בתביעות המתייחסות לזכויות המופיעות הן במפת הקרוקי והן בספר המשפחות, מסמכים המצויים בתיק ההסדר. נזכור כי התביעות ביחס למקרקעין שלא נזכרו בספר המשפחות ו/או במפת הקרוקי, ממילא נדחו בהסכמה, באופן שניתן לומר כי לטענת השיהוי כבר ניתן ביטוי מקום שבו אכן נגרם למדינה נזק ראייתי בשל השיהוי בהגשת התביעה.
די בנימוקים דלעיל על מנת לקבל את התביעה ביחס לחלקות שבמחלוקת מן הנימוקים שצוינו לעיל, ואיני נדרשת לטענת התובעים בדבר קיום זכויותיהם מכוח עיבוד החלקות שבמחלוקת על ידי המנוחים או מי מטעמם בין השנים 1953-1925, טענות שנטענו לראשונה בסיכומים. למעלה מן הנדרש, אוסיף כי מועד תחילת העיבוד לא הוכח, וגם הטענה כי העיבוד המשיך לאחר 1948, אינה עולה בקנה אחד עם נטישת הכפר דמון בשנת 1948.
סוף דבר, אני קובעת כי התובעים הוכיחו את זכויותיהם של המנוחים ביחס לחלקות שבמחלוקת, כמפורט בסעיף 7 לסיכומי המדינה. בהעדר הודעה אחרת מטעם הצדדים בתוך 7 ימים מהיום, אורה על עיכוב ההליכים בתיק, בכדי לאפשר לתובעים לפנות לשחרור התמורה והמשך בירור תביעת הפיצויים בפני המנהלת.

ניתנה היום, ב' אב ב' אב תשפ"א, 11 יולי 2021, בהעדר הצדדים.